שיטה מקובצת/בבא מציעא/טז/א

שיטה מקובצת בבא מציעא טז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למאן דאמר ניחא ליה דלא וכו'. הא מית ליה. כלומר ואתו בניו ומפקי מיניה דלוקח. קשיא לי היכי מפקי לה אינהו מיניה והא אמרינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דזבין כתובתה דאמיה בלא אחריות לסוף שכיבא אמיה וכו' ואסיקנא נהי דאחריות דעלמא לא קביל ליה עילוה אחריות דנפשיה מי לא קביל. וניחא לי דהתם ממכרו ממכר דהא ארעא דידיה הוא דירשה מאביה אלא דמיחדה לכתובתה דאמיה אבל הכא דאין ממכרו ממכר דהא נמצאת שאינה שלו ואין המעות אלא כעין הלואה לא. הרשב"א.

דאמר ליה מאי גזלי מינך. ואף על גב דלוקח נמי משלם הדמים מכל מקום הוציא מעותיו כדי לקנות המקח וקשה לו שאינו מקיים מקחו בידו וקוראהו גזלן. הרא"ש.

כתב ר"ח בפרק איזהו נשך על ההיא דאמרינן התם (דף עב:) הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא וכו'. וזה לשונו: מיהא שמעינן דהלכתא כרב דאמר בפרק קמא מה מכר לו ראשון לשני וכו' דהא מר ורב אשי טעמא דרב מפרשי ומדתרצי רבינא ומרימר דאינון בתראי שמעתא דא אטעמיה שמע מינה הלכתא כוותייהו דמקיימי דברי רבינו רב וכן הלכה. עד כאן.

פשיטא זבנה אורתה וכו'. פירש רש"י דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה. ויפה פירש דאי לאחר שחזר ולקחה כבר זכה בה לוקח. הרשב"א.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: זבנה אורתה יהבה במתנה לאו וכו'. פירש רש"י קודם שלקחה ולאו לאוקמה קמי לוקח ראשון. ולי נראה שאף לוקח שני לא קנה דכיון דלא ניחא ליה דליקום בהימנותיה גבי קמא לא ניחא ליה דליקרייה מהימן ואף שני לא קנה. וכן נמי למאן דאמר דלא ליקרייה גזלנא. סוף סוף קמא קרי ליה גזלנא הילכך האי גברא גלי אדעתיה דלא איכפת ליה בהימנותיה. והרב אב ב"ד פירש זבנה לאחר שלקחוה מבעלים הראשונים מיד ואינו נכון. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש פירש בתשובה כפירוש הרב אב ב"ד וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: וששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי אם זה דוקא בשהיה סמוך ללקיחה או אפילו אם היה אחר זמן.

תשובה. אין ספק שזה הדין לא יהיה אלא אם כן זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף סמוך לקנייתה בכדי שנאמר שלא נתחדשה לו חרטה. אמנם אם עבר זמן אחר הקנייה ואחר כך זבנה או אורתה או יהבה במתנה יש לנו לומר שלא כוון בקנייתה אלא לאוקמה קמי לוקח וכבר קנה אותה הלוקח מעת הקנייה ואחר כך נתחרט וזבנה או אורתה או יהבה במתנה והואיל וכשקנה אותה אדעתא דלאוקמה קמי לוקח אין במעשיו האחרונים כלום ופירוש אורתה שנתנה במתנת שכיב מרע כמו שאמרו מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אם כשהוא שכיב מרע כשיאמר יירש פלוני בני שדה זו שדבריו קיימין ואפילו היכא דאיכא בנים אחרים כדברי רבי יהודה בן בתירה שהלכה כמותו. אי נמי היכא דליכא אלא אותו הבן בלבד שדבריו קיימין אליבא דכולי עלמא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: יש מפרשים דזבנה ואורתה ויהבה במתנה קודם שחזר ולקחה ומאי אורתה שהיה נותנה לאחרים בתורת מתנת שכיב מרע וכן פירש רש"י. וטעמא דמילתא יש לומר דאלו לגבי לוקח ראשון לא בעי לאוקמי כיון דקא הדר ואקני לה לאחרים ולגבי לוקח שני לא בעי לאוקמי כיון דלא אחזקיה בגווה ולא סמכה דעתיה ולגבי דידיה הוי כההיא דלקמן שאמרו מה שאירש מאבא מכור לך. כן נראה לי. אבל דעת קצת רבותי דכל כהאי גוונא אי חד מינייהו הוה נחית בה לקמיה בעי לאוקמי ואפילו הוה קמא ואי חד מינייהו לא נחית בה בתרא הוא דזכי בה. והכא כד זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף שחזר ולקחה באותו מעמד. עד כאן.

נפלה ליה בירושה. כגון שגזלה מאביו ובא אביו וטרפה מן הלוקח ואחר כך מת אותו הנגזל ונפלה לפני זה הגזלן מחמת ירושה פשיטא ודאי דאין כח ביד לוקח הראשון להוציאה מידו בדין מחמת האי טענה. ואם תאמר ליפקה מיניה בתורת אחריות ואף על פי שלא יהיה נזכר שם אחריות דהא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא. יש לומר דבפירוש מכרה לו שלא באחריות ואף על פי שמכרה לו שלא באחריות אי חזר הוא ולקחה מבעלים הראשונים בודאי לאוקמי קמיה בעי כי היכי דלא ליהוי תרעומת עליה. ה"ר יהונתן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: נפלה ליה בירושה ירושה ממילא אתיא והדרא ליה כלומר שחוזר הקרקע לגזלן והוא עצמו מוציאו מיד הלוקח שלו. וליכא למימר בהא נהי דאחריותא דעלמא לא קביל אחריותא דנפשיה מי לא קביל כדאמרינן בכתובות. דההיא במי שמוכר דבר שהוא שלו כההוא דזבנא לארעא דמשעבדה לכתובתה דאימיה שלא באחריות ומתה אימיה וירשה דלא מצי למהדר איהו וטריף לה במקום אימיה אבל הכא דזבין מידי דלאו דידיה ואין כאן מכר כלל כי הדר איהו וזכי בה איהו גופיה מפיק לה כל היכא דליכא למימר שמכר לו כל זכות שתבא לידו. עד כאן.

גבייה בחוביה אי הוה ליה לנגזל ארעא אחריתי ואמר הא בעינא לאוקמא קמי לוקח בעי. נראה לי דדוקא בשלא קרקע זה עדית שבקרקעות הנגזל ושלא היתה על המצר של זה הגזלן הלוקחה והכי קאמר אי אית ליה לנגזל ארעא אחריתי דשויא לגזלן כי האי דאי לא שויא כי האי כמאן דלית ליה ארעא אחריתי דמי. הריטב"א. וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וזה לשונו: ראיתי מפרש דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו וכו' ולא מסתבר ליה וכו'. עיין שם בדפוס. ונראה לי דודאי אלו אמר גזלן בשעה שלקחה מבעלים ראשונים בפני שנים הוו יודעים שאינני לוקחה לאוקמי קמי לוקח דלא קנאה לוקח דליכא גלויי דעתא דלא ניחא דליקום בהמנותיה גדול מזה. שיטה.

יהבה ניהליה במתנה. כלומר אותו הנגזל נתנה לגזלן אחר שטרפה מן הלוקח. הכניס הגזלן עצמו באהבת הנגזל ועבדו בגופו ובממונו עד שהנגזל נתן אותו קרקע לגזלה מהו. כלומר דמי לזבוני או לירושה. ה"ר יהונתן. והוא הולך כפי שיטתו. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: יהבה ניהליה במתנה וכו'. קשיא לי אטו גזלן מי קני לה והא אמרינן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. ואיכא למימר דכתב ליה אחריות. עד כאן.

עד שעת העמדה בדין. יש מפרשים עד שעת העמדת נגזל ללוקח בדין. ויש מפרשים העמדת לוקח לגזלן בדין על האחריות והוא הנכון דהוי כשיטתא דאינך דחייא בר רב דאמר עד דמטא אדרכתא לידיה ודרב פפא דאמר עד דמתחלן יומי אכרזתא דהיינו מלוקח לבהדי גזלן. הרשב"א.

וכן פירש ה"ר יהונתן וזה לשונו: עד שעת העמדה בדין. כלומר כל זמן שלא העמיד הלוקח את הגזלן בדין כדי שיחזיר לו מעותיו מתבייש הגזלן מן הלוקח וטורח ומשתדל להעמידה בידו אבל מאחר שביישו בבית דין שוב אין לנו לומר מסתמא שיטרח בשבילו אם לא יפרש שבשבילו הוא קונה אותה. ע"כ. וכן פירש רש"י.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: הלוקח שדה מחברו ונמצאת שאינה שלו אלא שגזלה וחזר גזלן ולקחה מן הנגזל אפילו אם לקחה ממנו אחר שטרפה נגזל זה מן הלוקח חוזרת ללוקח דלאוקמה קמי דלוקח זבנה דניחא ליה דניקום בהמנותיה אף על גב דלא הוה דיליה בשעתא דזבנה ניהליה כיון דהות קיימא ברשותיה בגזלנותא סמכה דעתיה דגזלן עליה דנגזל דלזבנה ניהליה כל אימת דליבעי איהו הילכך קנה לוקח לגמרי. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין אף על גב דלא הות ברשותיה בההיא שעתא אי אמר ליה שדה אחת בית סאה אני מוכר לך אי קנו מיניה מעכשיו אף על גב דהשתא לית ליה ארעא כלל מחייבינן למזבן כיון דמשכח לזבוני. ורבינו הגדול זצ"ל חולק על זה כמו שאנו עתידין לבאר בפרק המוכר את הבית בסייעתא דשמיא. והוא הדין אי יהבי ליה נגזל לגזלן במתנה דסתמיה בכל איניש בעי למיקם בהימנותיה ולהכי טרח קמיה עד דיהבה ליה ואף על גב דיהבה ליה בתר דטרפה מלוקח. צריך עיון. יהבה גזלן או אורתה לאחריני בתר דטרפה נגזל מקמי דזבנה מיניה דנגזל ובתר הכי זבנה מיניה לאו לאוקמיה קמי דלוקח קמא זבנה. אבל היכא דלא טרפה נגזל ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד מקבל מתנה דניחא ליה דניקום בהימנותיה. והוא הדין אם גזלה ממורישו ומת מורישו אחר שטרפה ממקבל מתנה לא הדרא ליה דמאי דהוה ליה בההיא שעתא בגוה הוא דיהב ליה למקבל המתנה. גזלה ומכרה וכבר לוה הנגזל מן הגזלן ואחר כך טרפה גזלן ממנו בחובו היכא דהוה ליה לההוא נגזל ארעא אחריתי בינונית דכוותה ואמר ליה הא בעינא למיגבי מינך ודאי לאוקמה קמי לוקח גבי מיניה ואי לא הוה ליה ארעא אחריתי לאו למיקם בהימנותיה שקלה מיניה אלא לאפרועי זוזי דהוה ליה עליה ולא הדרא ללוקח. יהבה נגזל במתנה לגזלן ואחר כך בא הוא עצמו לטרפה מכח הנגזל לאו כל כמיניה דודאי בידא דלוקח מוקמינן לה. ואי נגזל הוא דבעי למיטרפה מיניה דלוקח אף על גב דלא קביל עליה גזלן אחריות ללוקח אי מצי אמר ניחא לי דאיקום בהימנותי צריך עיון. עד אימת אמרינן דניחא ליה לגזלן המוכר דליקום בהימנותיה היכא דהדר זבנה מנגזל או יהבה ליה נגזל בתר דטרפה עד דמתחלן יומי אכרזתא בתר דכתבו בי דינא אדרכתא ללוקח על נכסיה דגזלן ואי בתר הכי זבנה גזלן מיניה דנגזל כיון דעמד עליה בדין לאו לאוקמה קמיה זבנה דהא לא ניחא ליה למיקם בהדיה בהימנותיה. עד כאן.

כתוב בתוספות בדבור המתחיל ארצי קמיה וכו'. משמע דהכי הלכתא מדלא נקט לישנא דלא ליקרייה גולנא וכו'. אף על גב דרבא לקמן נקט האי לישנא דלא ליקרייה גזלנא מכל מקום מייתו תוספות מסתמא דתלמודא ולקמן הוא מדברי רבא. גליון.

מכדי לוקח וכו'. האי שטרא חספא וכו'. תמיה לי והא טעמא משום דנגזל מקנה קרקעות ללוקח מגזלן וכמו שפירשנו למעלה וכבר שאלו למעלה מאי טעמא ואוקימנא משום דלא ליקרייה גזלנא וכו'. ונראה לי דהא דאתקיף השתא רמי בר חמא לא קאי אלא אגבאה בחובה דלא שייך ביה האי טעמא דנגזל מקנה אותו ללוקח דלאו בדידיה תליא מילתא. ובדין היה דליקשי הכי לעיל גבי גבאה בחובו אלא דנטר עד דגמרו כל הנך פלוגתא ובתר כן אקשי ליה. הרשב"א ז"ל.

ולפי שיטת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל לא קשה מידי והכי פירושה מכדי לוקח כלומר דנהי דאמרינן לעיל דמוכר זה כשחוזר ולוקחה להקנותה ללוקח נתכוון אפילו הכי לוקח במאי קני לה שהרי בשביל כוונת המוכר בלבד לא קנה אותה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מכדי לוקח במאי קני לה להאי ארעא. פירש רש"י ז"ל כסף לא נתן לו לשם קנין אלא לשם פקדון וכו'. ונראה מדבריו דסוגין אפילו על מכיר בה שאינה שלו כדברי רבינו ז"ל. ומיהו אין פירושו נכון בעיני שהרי אפילו נתן לשם מקח אינו קונה בה כיון שבאותה שעה לא היה ראוי לקנות דהא דאמרינן בפרק קמא דקידושין שהאומר לאשה הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שהיא מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות התם הוא שהכסף ראוי לקנות בשעתו. ועוד הא פרישנא לעיל דהאי גברא לתורת מקח נחת כל היכא דאפשר ליה דתיקום בידיה. אלא הכי פירושו במאי קני לה להאי ארעא השתא שהרי בכסף ושטר וחזקה אינו קונה עכשיו כיון שלא היו ראויין לקנות בהן לשעה ראשונה. עד כאן.

האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו'. וכי תימא דקני על ידי המעות. ליתא חדא שבימי חכמי התלמוד לא היו קונים בכסף כדמוכח בפרק חזקת הבתים דקאמר ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ועוד וכו'. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא וכו'. שאפילו שנאמר שהמוכר לוקח עתה לצרכו מן הני טעמי דאמרינן דלא ליקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה אפילו הכי לא קני לה האי שטרא שהרי הנגזל אל הגזלן הוא מוכרה ולא ללוקח ומי הודיעו לנגזל שיקנה קרקע שלו ללוקח מן הגזלן כדאמרינן בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטיו לבעל המעות ואפילו למאן דפליג עליה התם היינו כשהלוקח לוקח במעות של אחר משום דאמרינן שדעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אבל כאן הגזלן במעותיו הוא קונה שהרי מעות הלוקח ראשון בהלואה הם עליו וכן אחר שלקחה הגזלן לא הקנה אותה ללוקח ראשון שהרי לא קבל ממנו דבר עתה שיקנה לו בהן והשטר הראשון חספא בעלמא הוא והמעות שקבל אז ממנו אינו יכול להקנות לו עתה בהן דהלואה נינהו גביה כדאמרינן בקידושין ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר מעותיו שהיו תחילה. ואין להקשות דנימא דפריך ממתנה דיש לומר אם כן רבא דמשני תהא במאמינו איהו סבר כלישנא דלא ליקרייה גזלנא כדמסיק ואם כן לית ליה מתנה משום דאמר ליה מאי גזלי מינך ולכך מקשי תוספות דלישני הכי. גליון.

תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל שאמר ליה בפירוש אני מאמין בך שתעמידנה בידי ולשון תהא מוכיח קצת כדבריו. ויש מפרשים דאפילו בסתם נמי דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר שיעמיד ממכרו בידו בשופי דאלו לא כן לא היה לוקחן ממנו. ותמיה לי אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקני לה האי דבמאי קני לה. ויש לי לומר דמשום דמאמינו אף הוא בגובה אותם ומזכה לו על ידי עצמו ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ויש לנו כיוצא בזה בריש פרק השוכר שבעבודה זרה בחנוני הרגיל אצלו דמקני ליה דינר בכיסיה. הרשב"א ז"ל.

ולפי שיטת הר"ן ז"ל הכי מתרצית בההיא הנאה דלא קאמר ליה ולא מידי קא מקנה ליה כלומר דבהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעינו ומקנה אותה לו כאלו נתן לו דמים כדאמרינן בקידושין דנתינה לאדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דמקבל מינה מתנה גמרה ומקניא נפשה. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: תהא במאמינו. פירוש מחמת שהאמינו טרח לעמוד בנאמנותו וקנה השדה מן הנגזל בשליחות הלוקח וזוכה לו וגם זה יודע הנגזל ונתכוון לוכות ללוקח. וניחא אף למאן דאמר וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות.

במאמינו. פירש רש"י שאמר לו וכו'. משמע דאי לא אמר לו לא קני. ותימא אם כן מאי פריך ממאי דתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר לו אני סומך עליך. ויש לומר דהתם באלו אמר לו דמי שהרי קנה הירושה כשתבא לידו אבל הכא לא אמר לו כשתקנה העמידה בידו הילכך צריך שיאמר אני סומך עליך. ועוד יש לומר במאמינו שאינו מדקדק אחריו לידע היאך באת לידו אם קנאה וממי קנאה או אם ירשה כמנהג לוקחי שדות אלא לא היה חושדו כלל. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ודאמרינן תהא במאמינו. פירוש בההיא הנאה דהימניה מעיקרא עכשיו גמר ומקנה כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו כטעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכן כתב ר"ח ז"ל אבל לשון רש"י ז"ל אינו מחוור בזה. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: סוגיא דשמעתא כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה הלא תראה כדאתקיף ליה רמי בר חמא פריק ליה רבא תהא במאמינו פירוש בההיא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך עליה דאזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקנה ליה והוא דמחזיק בה. והא דאותיב רב ששת הכא דתנא בתוספתא באחרית מסכת נדרים מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה וכו' לא אמר כלום דקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קשיא ליה לרב דאמר מה מכר לו ראשון לשני וכו' ופרקי אביי ורבא הכי הא מתניתא דהיא בסוף מסכת נדרים מה שאירש מאבא ליכא למימר דסמכא דעתיה דהא כי הדר ביה לא מצי קרי ליה גזלנא לפיכך לא אמר כלום אבל הא דרב דאי לא טרח ומייתי ומוקי ליה בידיה מצי קרי ליה גזלנא סמך דעתיה דאזיל וטרח ומוקי לה בידיה כי היכא דלא ליקרייה גזלנא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל תהא הא דרב במאמינו שאמר לו אני סומך עליך שתשיבנה בידי דכיון שכן גמר ומקנה ליה כשלקחה מבעלים הראשונים. וקשיא לי דאכתי נהי דמוכר גמר ומקנה ליה מכל מקום לוקח במאי קני ליה. יש לומר דכיון שהלוקח עומד בתוכה ונועל וגודר ופורץ ומתקן בה הרי הוא קונה אותו בחזקה. ומיהו קשה לי שאין זה בכלל תהא במאמינו שאמר הספר. ויש לומר דכיון דמאמינו גמר ומקנה ליה וכאלו אומר לו לך חזק וקנה דמי וכן פירש מורי ז"ל. אבל אין לשון הגמרא מתיישב כל הצורך. ובתוספות הקשו עוד על פירוש רש"י ז"ל דלא משמע דבעינן שיאמר לו בפירוש וברייתא דמה שאירש מאבא מכור לך לא משמע שאמר לו כן בפירוש. לכך פירשו תהא במאמינו דבההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומקנה ליה דאלו קבל ממנו כסף אחר כשחוזר ולוקחה דהנאה חשובה ככסף בכל מקום וכדמוכח בפרק קמא דקידושין בהדיא ולא עוד אלא שאף הנגזל עצמו לדעת כן מוכרה והוא גומר ומקנה ללוקח ואפילו למאן דאמר בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל החטים וכו' הכא מודה שכבר הוא יודע שזה מכרה והאמינו הלוקח וכמי שהודיעו גזלן שלצורך לוקח הוא חוזר ולוקחה דמי. עד כאן.

אבל הריצב"ש ז"ל כתב וזה לשונו: תהא במאמינו. כלומר בההיא הנאה שהלוקח האמין אותו שיעמיד הקרקע בידו בשופי הנה זאת ההנאה חשובה ממון ומקנה לו הקרקע לאחר שקנאה מן הנגזל דומיא דמאי דאמרינן בקידושין דנתינה באדם חשוב הויא מקודשת דבההיא הנאה דקא מקבל מינה גמרה ומקניא נפשה. או נפרש דבההיא הנאה גמר ומקנה ליה המעות שלוקח בהם עתה מן הנגזל ואם כן כיון שהמעות שלו לכולי עלמא קנה ואפילו למאן דאמר התם מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל מעות התם הוא שהמוכר אינו יודע שזה יקנה לצורך אחר אבל כאן כיון שהוא יודע שמכרה לאחר הרי הוא מקנה למי שהמעות שלו. עד כאן.

מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך וכו'. פירש רש"י ז"ל דממה שאירש מאבא מותיב אמאי לא אמר כלום ואיכא למידק מאי קושיא והא אמרינן לעיל דבירושה כולי עלמא לא פליגי דלא קנה דירושה ממילא קא הויא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דאמרינן דליכא הוכחה משום דלא טרח בה אלא ממילא קא הויא ליה הא לאו הכי קני לה לוקח וכיון שכן הכא דפירש לו מה שאירש מכור לך אמאי לא קנה. הרשב"א והר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מתיב רב ששת מה שאירש וכו'. פירש רש"י ז"ל דמתרווייהו פרכינן. והקשו בתוספות דמירושה ליכא לאותוביה דהא אמרינן לעיל דכל היכא דנפלה ליה בירושה לא זכה לוקח. לכך פירש דקושיין ממצודה. ויש לפרש כפירוש רש"י ז"ל דהכא כיון דאמר לו בשעת המכר מה שאירש מאבא מכור לך הרי הבטיחו שיזכה בה לאחר שירשנו והרי מאמינו וכאלו חזר וטרח ללקחה דמי וכן פירש הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאותיב רב ששת ממה שאירש וכו'. קשיא לי והא אמרינן ירושה ממילא הויא. ואיכא למימר שאני התם דקאמר ליה ירושתי לא זבני לך. אבל הכא הויא מוכר ירושתו ואם כן נימא ניחא דליקום בהימנותיה. עד כאן.

ואם תאמר ומאי פריך לישני דאתיא כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורב כרבי מאיר סבירא ליה. ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקומי רב דלא כהלכתא. עוד אומר מורי הר"פ שיחיה דלא מצי לשנויי הכי דטעמא דרב משום (דאין) אדם מקנה וכו' דאם כן לעיל דפריך מאי טעמא לישני ליה דטעמיה דרב הוי משום דאדם מקנה אלא ודאי טעמא לאו משום דאדם מקנה דעד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה אלא דאמר ליה המוכר הריני מקנה לך קנין זה מעכשיו לכשיהא שלי כדאמרינן לקמן לכשאקחנה וכו' אבל לעיל גבי גזלן לא פירש לו שום דבר מהמכירה ובההיא שעתא לא היתה שלו דעדיין לא לקחה ואפילו הכי קסבר רב דמהני שפיר ואם כן הוי טעמא משום דמכר לו כל זכות שתבא לידו ולא הוי טעמא משום דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מתיב רב ששת וכו'. פירוש לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הקשו בחדושין ומאי קושיא דהך מתניתא רבנן היא דאמרי אין אדם מקנה וכו' ורב סבירא ליה כרבי מאיר. ותירצו דלכולי עלמא אמרה דאי אליבא דרבי מאיר היכי קבלה שמואל מיניה ועוד דעד כאן לא אמר רבי מאיר אדם מקנה וכו' אלא באומר בפירוש לכשיבאו לעולם אבל זה במתכוין לקנות עכשיו ואינו קונה לא יאמר רבי מאיר אדם שיקנה כשיבאו לעולם. ואם תאמר עוד מאי מותיב מירושה דהא אמרינן לעיל דלא אמר רב מה מכר ראשון לשני בירושה דירושה ממילא קא אתיא ולא טרח בה. הא לא קשיא דהתם הוא לפי שבשעת המכירה לא הזכיר לו ירושה כלל אבל במה שאירש מאבא כיון שהוא מזכיר בפירוש שמוכר לו מה שירש מאביו אם היה שבמכר אדם יכול להקנות מה שלא בא לעולם וכשיקנה אחר כך קנה לוקח ראשון גם כן הכא הוה לן למימר שיקנה. ואם תאמר אכתי מאי מקשה דבההיא דרב הא פריש רבא תהא במאמינו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומקנה ליה השתא ואם כן דבר שלא בא לעולם הוא. יש לומר דרב ששת לא סבירא ליה כרבא אלא כרמי בר חמא דמתקיף לה לעיל ואמר מכדי במאי קני לה וכו' והיינו דרמי בר חמא אמר עלה דהך תיובתא דרב ששת הא גברא והא תיובתא משום דאזיל לשיטתיה ורבא דאמר לעיל תהא במאמינו אמר עלה גברא חזינא תיובתא לא חזינא. כן נראה לי שיטת שמועה זו. עד כאן.

התם סמכא דעתיה וכו'. פירש הרשב"א ז"ל התם דלא הכיר בה סמכא דעתיה אבל הכא דהכיר בה וידע דמאי דלאו דיליה זבין ליה לא סמכא דעתיה. והיינו טעמא דהכא קיימא לן דקנה לוקח כדקא פשיט לה רב לשמואל וקביל מיניה ובשדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קנה לוקח דהתם נמי כיון דהכיר בה לא סמכא דעתיה. ולא פירש רש"י ז"ל כן. הר"ן ז"ל.

וזה לשון גליון תוספות: ונראה דבחזר ולקחה קני לוקח אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה משום דסמוך עליה דלא ליקרייה גזלנא או משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כיון שכבר נתנה לו אבל בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קני אלא למאן דאמר אדם מקנה כדמוכח בהדיא הסוגיא דלא שייך הכא טעמא דלא ליקרייה גזלנא ולא טעמא דליקו בהימנותיה כיון שלא באת השדה לידו. ומהר"י כהן חילק דהתם סמיך עליה דגזלן טפי לפי שבטוח שהנגזל יתרצה למכרה כיון שהקרקע כבר נגזלה לו ואינה בידו. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: התם סמכא דעתיה הכא וכו'. פירש רש"י ז"ל לא סמכא דעתיה דלוקח כיון דההיא שעתא לא הוו דידיה נכסי דאביו דאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו כל נכסיו בחייו. עד כאן. וקשה לי דהא דרב נמי לא הוו נכסי דגזלן בשעה שמכרה ומי יימר דמזבן לה נגזל ניהליה. ויש לומר דהכא כיון דברשותיה דגזלן הוה קיימא ארעא והורידו ללוקח בתוכה שפיר סמכא דעתיה דלוקח דנגזל מזבן לה ניהליה לגזלן. עד כאן.

זו אינה צריכה לפנים. פירש רש"י ז"ל אינה צריכה להכניסה לפני בני הישיבה שאין בהם יודע לפרקה. ואין הלשון מתיישב כהוגן לפירוש זה. אלא הכי פירושו זו אינה צריכה להכניסה לפני גדולים כי קל להבין דשאני ירושה ומצודה דממילא אתיא. ואביי אמר צריכה לפנים ולפני ולפנים תיובתא רבתא היא וצריכה פירוקא דהתם סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. מפי רבי. הריטב"א.

ובגליון תוספות כתוב זו אינה צריכה לפנים. פירוש דאין להם להצניעה משום דקושיא גדולה היא וצריכה לגלותה על כל שמא ימצאו לה תירוץ. עד כאן. וכן פירש בתוספות שאנ"ץ.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. כלומר דרישא ניחא ליה אבל סיפא מאי טעמא וכאלו אמר מאי שנא סיפא מרישא ודכוותה בתלמודא. הריטב"א.

סיפא משום כבוד אביו. מפורש בירושלמי בלוה בתכריכי אביו שהיה אביו גוסס. וכן כתבו כל המחברים ז"ל. ולפיכך הורו מקצת הדיינים שאין לו למכור אלא בכדי תכריכי אביו אבל למכור באלף זוז לא. והוא שהיה עני שאין לו אלא אם כן מכר מנכסיו דהואיל ומשום כבוד אביו הוא אין לנו לומר שמה שעשה עשוי אלא לכבודו של אביו בלבד. אבל במה שאמר מה שתעלה מצודתי אפשר דאפילו מכר באלף זוז והיה לו מה יאכל ממכרו ממכר דאורחא דמילתא הוא שיהא דבר מועט ואין אדם לוקחו אלא בפחות ואין אדם מוכר אלא לכדי חייו והואיל ומשום כדי חייו תקנו לא פלוג רבנן. אבל בלוה בתכריכי אביו דוקא לצרכו של אביו ואין צרכו של אביו וכבודו אלא בכדי תכריכיו אבל במאה מנה אין זה כבוד אלא גנאי. ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר בשער שני אפילו שהוא חולה ונוטה למות לא קנה אלא אם כן מכר לכבוד אביו וכו' והוא שאין תכריכין וצרכי הקבר מוכנין אבל אם יש לו אין לו למכור אלא לאחר מיתה. ויש להוסיף על דבריו ז"ל והוא שמכר בכדי תכריכי המת שאם מכר יותר הרי הוא כמי שהיו לו תכריכים. והוא שיכול למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה וזהו כבוד אביו ואין מדקדקין עליו בדבר זה אם מכר יותר מעט. עוד ראיתי בשער השלישי בענין הפעוטות שאמרו חכמים מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו וכתב הגאון ז"ל שלא ימכור אלא לכדי חייו. ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון שנותנין לו ואף על פי שאינו אלא לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינים. אלו דברי הגאון ז"ל. ולפי דבריו אף במה שתעלה מצודתי היום שאמרו משום כדי חייו נאמר שלא ימכור אלא לכדי חייו אבל אם היה לו מה יאכל לא ימכור. וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל וכן מי שאין לו מה יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין. וקשה לי דהא אפילו במתנה אמרו בפעוטות שמתנתו מתנה אחד מתנת ברי ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה ובמתנה מרובה ליכא משום כדי חייו ולא במתנת שכיב מרע אלא משמע דכיון דאמרו משום כדי חייו שתהא מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג בהו ואמרו מתנתו מתנה לעולם ואפילו בשכיב מרע ומתנה מרובה. ותו קשה לי ההיא דאמרינן בשלהי מציאת האשה גבי משליש מעות לבתו דקאמר אבל יש שם אפוטרופוס לא ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום וכו' ומאי ראיה שאני התם דליכא משום כדי חייו ואפילו ליכא שליש נמי אין מעשה קטנה כלום. וצריך עיון.

ובספר משפטי השנים ראיתי שחולק על הגאון בזה. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: סיפא משום כבוד אביו. פירש בירושלמי דסיפא בלוה בתכריכי אביו ואידך נמי משום כדי חייו. כלומר דרבנן נתנו לו רשות למכור בשעה שאביו גוסס לצורך תכריכיו מפני כבודו והפקר בית דין הפקר דרבנן אקנינהו לנכסי דאבוה לכך. ומסתברא דכבוד אביו לאו דוקא דהוא הדין לשאר המתים. ומיהו דוקא לצורך תכריכיו אבל לא לדבר אחר אלא שאין מצמצמין עליו שלא למכור אלא כדי תכריכיו אלא מוכר הוא בריוח ואם לא מצא לוקח במנה ימכור באלף והא דאמרינן נמי משום כדי חייו לומר שתקנו לעני שיוכל למכור לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו ובהרוחה ולא בצמצום וזה דעת הראשונים ז"ל. אבל יש אומרים דתקנתא הוא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ומיהו לא פלוג רבנן ונתנו רשות למכור אפילו לשאר דברים והכי דאיק לישנא וכן דעת רבינו ז"ל. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף