שיטה מקובצת/בבא בתרא/קעד/א

שיטה מקובצת בבא בתרא קעד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איבעיא להו הלוהו ואני קבלן כו'. משום דאיכא למידק בתרי אנפי ממילתיה דרב הונא מדקאמר הלוהו ואני ערב לשון ערבות משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון קבלנות וכן בתן לו ואני ערב ומדקתני ותן לו ואני קבלן משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון ערבות וכן בתן לו ואני ערב. אמר רבי יצחק לשון ערבות ערבות והאי דקאמר הלוהו ואני ערב הוא הדין תן לו ואני ערב ונקט הלוהו אגב אחריני. לשון קבלנות קבלנות והאי דנקט תן לו ואני קבלן אף על גב דבהלוהו ואני נותן קאמר דהוי לשון ערבות אלמא בלשון קבלן עדיף מנותן מזה דקדק רשב"ם ז"ל לקמן על מילתא דרבא דקאמר כולם לשון ערבות הם בר מתן לו ואני נותן וכל שכן תן לו ואבי קבלן. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

רב חסדא אמר כולם לשון קבלנות הם כו'. על מילתיה דרב הונא קאי ולאפלוגי עליה אתא דקסבר רב חסדא כיון שאומר לו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן משמע שהוא מתחייב עצמו לפרוע עד שלא יתבע את הלוה עד שיאמר אני ערב. רבא אמר כולם לשון ערבות הם חוץ מתן לו ואני נותן והלכתא כרבא ואפילו אמר לו תן לו ואני קבלן לשון ערבות הוא. זהו דעת הגאון רבינו יצחק ז"ל. ואני תמה על תן לו ואני קבלן מה טעם אינו לשון קבלנות ובסוגיין דלעיל אמרינן קבלן אפילו שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן משמע לכאורה מדקרי ליה קבלן שהאדם נעשה קבלן בלשון קבלנות עצמו. ואפשר דכי אמרינן חוץ מתן לו ואני נותן ואין צריך לומר תן לו ואני קבלן קאמר דבלשון קבלנות עצמו לא אצטריכא ליה להוציא ומפני שהיתה דעתו של רבא דתן לו ואני קבלן עדיף אצטריך לאפוקי תן לו ואני נותן והפך מהך סברא דאמרינן דתן לו ואני נותן עדיף ואין למלוה על הלוה כלום. ואין זה מחוור דהוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן תן לו ואני נותן וכמו שהוציא רב חסדא הלוהו ואני ערב היה לו לרבא להוציא תן לו ואני קבלן בהדי תן לו ואני נותן. ונמצא בנוסחא עתיקא במילתיה דרבא חוץ מתן ואני קבלן. ומסתברא כהאי גירסא והוה סבירא ליה לרבא בתן לו ואני נותן לשון ערבות הם ואמרינן בתר הכי אמר ליה (רבא) מר בר אמימר כו' לא מיפטר ליה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד כלומר כולי האי לא אמרינן דאין למלוה על הלוה כלום (אבל) וזה ודאי קבלן הוי והכי קיימא לן. והילכך פיסקא דמילתא דבין תן לו ואני קבלן בין תן לו ואני נותן הוי קבלן (חסר מכאן) ואין צריך לומר בלשון הלוהו חייב הלוה לפרוע דאטו משום נשא ונתן ביד פקע חיוב המלוה. וכל זה הענין כשתבע הלוה ללות ואמר לו תן לו ואני נותן אבל האומר לחבירו הלוני ואתן לפלוני ואני נותן אף על פי שלא נשא ונתן ביד אין על הלוה כלום אלא על זה שאמר לו הלוני. וקשיא לי על דרך זה שכתבנו הא דתנן איזהו ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך ולרב חסדא הוה ליה למימר הלוהו ואני ערב. ויש לומר דהאי ערב דקתני קבלן הוא ולפי שהזכיר הנח לו ואני נותן דשייך טפי בערבות דלאחר מתן מעות נקט נמי הלוהו ואני נותן ותנן נמי רבי שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב אלמא לקבלן נמי קרי ערב ואף על פי שבגמרא נראה דמשנו בה בין כך ובין כך לא יפרע מהם ואמרינן נמי חוץ מערב וצידן והא דתנן נמי הערב לאשה בכתובתה היינו קבלן. ויש מפרשים כולם לשון קבלנות הם חוץ מהלוהו ואני ערב רישא מילתא דרב הונא בדינא ערבות נקט והוא הדין לאינך והכי קאמר חוץ מהלוהו ואני ערב וכל הנמנין עמו בדברי רב הונא ולא אתא לאפלוגי אלא אדרבי יצחק דאמר תן לו ואני ערב ערבות הוא כיוצא בו אתה מפרש במימריה דרבא. ולפי הפירוש הזה לא היה צריך לומר אלא אחד זה ואחד זה לשון קבלנות. ועוד רבא נמי הוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן ולמינקט ריש בבא דרב הונא כדנקט רב חסדא ולא למינקט סוף בבא. ואי אפשר לפרש זה אלא לפי הגירסא האחרת דגרסינן במילתיה דרבא חוץ מתן לו ואני קבלן ודברי הגאון זצ"ל נראים יותר. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקטיה דליתבעיה ללוה. פירוש דאחתיה למשעבדי דלוה מקמיה דלשבעיה לוה דלית ליה נכסי ואינהו נינהו דהוו כערבים דיליה ובני חרי דיליה הוו כבעל חוב. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמיה דלודעינהו ליתמי. לא המלוה ולא הערב.

אמר רב פפא פריעת בעל חוב כו'. רב פפא לטעמיה דאמר שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד הנכסים כדי שירדו בית דין לנכסיו משועבדים או שנפלו לפני יורשים לאו דאורייתא אלא מצוה בבעל חוב לפרוע חובו וכן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו הילכך אפילו מלוה בשטר וירשו קרקע מאביהם אין נזקקים לפרוע. מיהו יתומים גדולים וכן הלקוחות גובין מהם מלוה בשטר כדי שלא תנעול דלת לפני לווים. ואי אודעינהו נמי מקמי דליפרעיה ואמרי ליה זיל פרעי ואנן פרעינן לך כיון שאמרו למלוה אנו נפרע חוב אבינו סתם ודאי מצרכינן להו למיפרעיניה דלא גרעי מפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מחייבי למיתן דאמר מר בפיך זו צדקה ואמירה דידהו לענין מצוה כמקח וממכר דעלמא דמי והא נמי כיון דמצוה היא מחייבי באמירה בעלמא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר לעולם שעבודא דאורייתא ואם יש שם נכסים מאביהם והיא מלוה בשטר חייבים והכא היינו טעמא דלא מחייבי משום דחיישינן לצררי שמא התפיס צררי למלוה פירוש צררי של נסכא או של מעות שאינם יוצאים כעין משכון. מאי בינייהו איכא בינייהו כו' דליכא למיחש לצררי לרב פפא לא מחייבינן להו לרב הונא מחייבינן להו והלכתא כוותיה. הראב"ד ז"ל.

אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: ההוא ערבא דיתמא כו'. פירוש וזה הערב ערב דאבוהון הוה ולפי שמת אבוהון שהוא הלוה נעשה הערב כאילו ערב דיתמי הוא וכיון שמת הלוה תבע המלוה את הערב ופרע לו החוב משלו מקמיה דלודעינהו ליתמי ובא עכשיו הערב לתבוע את היתומים במה שפרע למלוה בשביל אביהם. רב פפא אמר פריעת בעל חוב כו' פירוש הא דרב פפא דאמר פריעת בעל חוב מצוה במלוה דליתא בשטר עסקינן דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר כיון דאיכא שעבוד נכסים בעל כרחו דלוה מגבי להו בי דינא לבעל חוב מהנך נכסים ועלה הוא דקאמר רב פפא דליכא שעבוד נכסים דלא מצו בי דינא לאגבויי למלוה מנכסי דלוה מיניה (על הלוה) לפרוע אותו מנכסיו ואי אמר לא בעינן למעבד האי מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כדמברר בפרק הכותב. ולסבריה דרב פפא הא דאמרינן מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה על האי אורחא הוא דכייפינן ליה עד דפרע לבעל חוב ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם תאמר וכיון דהא דרב פפא במלוה על פה היא ולאו במלוה בשטר הא דאמר ויתמי לאו בני מצוה נינהו תיפוק ליה דכיון דליכא שטרא אמר ליה דילמא פרעיה אבוהון. תשובתך משכחת לה כגון שמת אבוהון בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. אי נמי דמית בשמתיה דמתברר דמית מקמי דליפרעיה והאי דאמרינן נמי הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כדמברר דמית מקמי דליפרעיה הוא ועלה הוא דקאמר רב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי והוו כשאר אינשי וכיון דהאי חוב דפרע ליה ערב למלוה בשביל אבוהון דיתמי למלוה הוא דהוה ליה שטרא בההוא חוב ולא לערב מכי פרע ליה ערב ההוא חוב למלוה אסתלק ליה שעבודיה דההוא שטרא דקא נקיט מלוה והוה ליה ההוא חוב דקא תבע להו השתא למפרעינהו ניהליה בשביל אבוהון כמלוה על פה משום הכי קאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי הלוה למלוה או לערב קודם שימות ולפיכך אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב אבל אלו אתברר דלא אתפסיה צררי גם היתומים חייבים לפרוע חוב אבוהון מנכסי אבוהון כמו שהלוה עצמו חייב לפרוע חובו מנכסיו. מאי בינייהו כלומר מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב כשמודה דלא אתפסי צררי לא למלוה ולא לערב אי נמי דתבעיה ללוה בפריעת אותו ממון וסרב ולא רצה לקבל עליו את הדין ושמתוהו ומית בשמתיה למאן דאמר אימור צררי אתפסיה ליכא ולמאן דאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו איכא. שלחו מתם היכא דשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבים. עד כאן. וכן דעת רשב"ם ז"ל.

כתב ה"ר יונתן ז"ל וזה לשונו: ואם תאמר למאי דהוה סבירא ליה פריעת בעל חוב מצוה וקא קארי לה מלוה על פה והא אמרינן בפרק חזקת הבתים ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עלווך והא שטרא כו'. וקאמרינן דעדיין איתיה לשעבודיה דשטרא שמע מינה דהיכא דהשטר ביד ערב כמי שהוא ביד מלוה דמי ומלוה בשטר הוי. יש לומר התם מיירי כגון דכתב ליה התקבלתי דאמרינן להכי טרח וכתב ליה (למלוה) לערב התקבלתי שכל כחו נתן לו. אי נמי כגון שהיה כתוב בשטר על מנת כן נכנס בערבותו שאם יפרענו תחילה יהיה כח הערב ככח המלוה לכל השעבוד הכתוב בשטר. ואם תאמר הא דאמרינן דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי דמשמע טעמא דלא אודעינהו ליתמי הוא דאמרינן לא משלמי יתמי לערב אבל היכא דאודעינהו ליתומים משלם והא אמרינן אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם. יש לומר דהוא הדין דאי אודעינהו ופרעיה לא משלמי ליה יתמי אלא אי הוה מודע להו היו בית דין אומרים לערב כי היכי שאין המלוה יכול לתבוע ליתומים משום האי טעמא דאימר צררי אתפסיה הכי נמי אין רשאי המלוה לתבוע אותך בדין דמאותו דבר שמתחייב הלוה מתחייב הערב אלא הוא שפשע בעצמו שפרעו מאיליו הילכך אין על היתומים לשלם לו מה שפרע עכשיו לכשיגדלו יוכלו לטעון ולהביא ראיה שאביהם פרעו בחייו ולמאן דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה צריך עיון. ואם תאמר היכי קאמר רב פפא הכא דכיון דהוי מלוה על פה לא גביא מן היתומים והא אמר רב פפא לקמן הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים. יש לומר הני מילי ביתומים גדולים דבני מיעבד מצוה נינהו אבל הכא מיירי בפחותים מי"ג שנה וליכא לתרוצי דהתם משום נעילת דלת קאמר וגבי ערב ליכא נעילת דלת דהא גבי ערב נמי שייך נעילת דלת שאם יפרע הערב שאם ימות הלוה יפסיד לא יכנס בערבות ואם אין ערב אין מלוה. עד כאן לשונו.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: ההוא ירבא דיתמי כו'. נראה לי דהאי דנקט מקמי דלודעינהו ליתמי משום דלרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה משום חששא דצררי הוא דאין נזקקין לנכסי יתומים אף הערב אינו חייב לפרוע דעד דקאי לוה בהדי מלוה לדינא ומתחייב לו בדין וליכא לאישתלומי מיניה אין דין המלוה על הערב וכיון שחושש אתה שמא כשיעמיד המלוה את היתומים בדין לכשיגדלו ימצאו להם זכות בראיית התפסת צררי אף הערב יצפה לתששא זו ואינו חייב לפרוע עד שיראה איך יפול דבר כשיגדלו היתומים. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה ולפיכך אין הערב ולא המלוה נפרעים מיתומים קטנים עד שיגדלו ואם לא ימצאו ראיה שהתפיס אביהם צררי ישלמו. רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה כו' סבירא ליה לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא ואין השעבוד על הנכסים אלא על הלוה מצוה לפרוע וכן על בניו מצוה לפרוע כשהניח אביהם קרקעות ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה דמדינא אף יתומים קטנים חייבים לפרוע היכא דליכא חשש צררי איכא למימר דאית ליה שעבודא דאורייתא אי נמי לאו דאורייתא ורבנן שעבדינהו לנכסי בין מיניה בין מיתמי. עד כאן לשונו.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכא תלמוד אלא שאני כותב כל מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל והריני כותבה בלשונו וזה לשונו: נראה לי דהכי קאמר רב פפא כו'. ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל עיין שם.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף