שיטה מקובצת/בבא בתרא/קמד/ב

שיטה מקובצת בבא בתרא קמד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתניתין. האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. תנא לאומנות המלך שהוא ממנה בכל שנה אחד מכל בית ונמצא שהוא מתמנה בסבת בית אביו ומחמת אחים. ודוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אין אחים חולקים עמה שאפילו השביחו נכסים מחמת עצמם השבח לעצמם ואף על גב דגדולים וגדולים אמרינן דמחלי אהדדי מפני שסומכים שיעשו גם כן אחיהם אבל אם יש אומנות לאחד מן האחים מה להם לחלוק עמו במה שירויח. ועוד דאפילו היכא דאמרינן השבח לאמצע אבל ודאי נותנים לו ההוצאה והוא הדין אם הוא עצמו משביח בעמל ידיו שנותנים לו שכר פעולתו אלא שאין נותנים לו כדין אריס ומעתה איך יתכן שיחלקו אחים באומנתו אלא ודאי דוקא לאומנות המלך אמרינן דנפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך. ומכל מקום שכר פעולת כל יום כראוי לפועל נוטל לעצמו ובשאר הריוח חולקים דוקא השותפים אבל חלקו אמרינן שלא נתכוונה המלכות אלא להרויח לזה. והארכנו בזה משום דחזינן בה פירושי דלא דייקי (והירושלמי יש לפרשו). וקשיא לי כיון דהיינו טעמא דנפל לאמצע מפני כי מה שנפל לאומנות המלך מחמת אחים הוא מאי שנא דמקשינן הברייתא דקתני מחמת אחים לאחים פשיטא ואמתניתין לא מקשינן הכי. ועוד מאי שנא דנקט במתניתין האחים השותפים ובברייתא לא תנא שותפים. ואין לפרש דבברייתא מיירי אף על פי שאינם שותפים אלא אומרים לו בפירוש כי מחמת אחים ממנין אותו. דכיון דאמרינן בגמרא מהו דתימא חורפא גרם ליה מכלל שאין אומרים לו בפירוש. עוד נראה לפרש השותפים שהם שותפים בכל ריוח שירויחו באומנות ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד אחד מהם אומנות מעצמו דבסתם הריוח לאמצע שהרי התנו ונשתתפו בכל ריוח אלא כי איצטריכא ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסלקא דעתך אמינא במלתא דלא שכיחא ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמשמע לן דאפילו הכי נפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך (ומתניתין הוה אמינא כגון שנפל לאומנות) ומחמת עצמו והא דתניא אם מחמת אחים לאחים מיירי באחים שלא נשתתפו בכל ריוח דהא ברייתא לא קתני השותפים ואפילו הכי כיון שהדבר ידוע שמנהו המלכות מתמת שכך דרכו למנות מכל בית ובית בשביל כל האחים והגיע זמן בית זה למנות אחד מהם אף על גב דהאי חריף טפי לא אמר חורפא גרם ליה וחולקין.

מתניתין: האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין. פירוש האחים ששולח אביהם על ידי מקצתם שושבינות לחתן או ששלח ביד שליח ומקצת אחים נעשו שושבינים לחתן שאכלו ושמחו עמו וחזרה השושביבות כלומר שהיא משתלמת שאחד מן האחים שעשה לו שושבינות נושא אשה ועושה לו הלה שושבינות חזרה לאמצע וחולקים בה כל האחים ואפילו אותן שלא שמחו עמו שהשושבינות נגבית בבית דין. אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין לפי שענין השושבינות ששולחים מעות שנים שלשה מרעיו של חתן שיקנה לו בהם צרכי סעודה אבל אם שולחים לו כדי שמן וכדי יין אין נגבית בבית דין מפני שהם גמילות חסדים. ויש מפרש השולח לחברו שאינו חתן כדי יין וכדי שמן כשעושה סעודת מרעות אין נגבית בבית דין.

רב אשי אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. שהוא שולח השושבינות סתם ואחד או שנים מן האחים הלכו ושמחו עמה כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע וחולקים בה גם אותן שלא נעשו לו שושבינים. כאן במפרש שהוא שולח השושובינות על שם אחד מבניו ודאי לכך נתכוון שיחזיר לו השושבינות ולא יחלקו אחיו עמו וקמשמע לן שאין תולין מה (שאמר כן) האב לא תשוב לבן ולכבוד נתכוון והיינו דקתני שלח לו אביו שושבינות כלומר בעבורו ועל שמו כן נראה בעיני. ורבינו שמואל ז"ל פירש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יוליך שושבינות זו לחתן ועמד אחד מהם והוליך, במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו להוליך השושבינות והיינו דקתני שלח לו אביו כלומר שלח בידו. וכן יש לפרש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יעשה שושבין לחתן במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו לעשות לו שושבינות. אבל לשון הברייתא מכריע כלשון ראשון דקתני שלח לו אביו שושבינות שלח אביו שושבינות סתם משמע ושהפרש בלשון השליחות.

והא מקום שנהגו להחזיר מחזירים קתני. ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא ליה אמילתיה דרבי נתן והא במקום שלא להחזיר אין מחזירים קאמר והיכי אמרת דקדושין לאו לטבועין נתנו. יש לומר הא ודאי לא קשיא ליה דאף על גב דקדושין לאו לטבועין נתנו כיון שנהגו שלא להחזיר מסתמא לטבועין נתנו ולא היה מצפה לחזרתן אם תמות היא הואיל ונהגו שלא להחזיר אבל אדרבי יהודה הנשיא קשיא ליה כיון דאמרת דקסבר דקדושין לטבועין נתנו כי נהגו להחזיר מאי הוי הלא המקדש נתייאש מחזרתן דהיינו טעמא דאמר לטבועין שהוא מתייאש מחזרתן וגומר בלבו לתת על דעת שלא יחזיר הלכך כשנהגו להחזיר מתנה הוא דקא יהבי בההיא שעתא ויכולה אשה זו שתאמר אין חפצי ליתן לו מתנה. וסוגיא דשמעתא הכי דכל היכא דאמרינן מקום שנהגו להחזיר מחזירים דינא הכי הוא ואף במקום שאין שם מנהג ידוע אי נמי בעיר חדשה שאין שם מנהג כלל מחזירים. והיכא שמת הוא שהיא יכולה לומר תנו לי בעל ואשמח עמו ולפיכך אין מחזירים לדברי הכל זו במקום שנהגו להחזיר אין מחזירים כדמוכח בסוגיין.

הכי קאמר וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירים. ומשום דבמלתא דרבי נתן קתני מקום שנהגו להחזיר קידושין ובמלתא דרבי יהודה לא קתני קדושין אלא במקום שנהגו סתם קתני משום הכי אוקימנא דרבי נתן דסבר קדושין לאו לטבועין נתנו דהא בהדיא קאמר מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירים ורבי יהודה הנשיא בסבלונות מיירי והכי קאמר דוקא בסבלונות מקום שנהגו להחזיר מחזירים אבל בקדושין אין מחזירים דלטבועין נתנו.

אלא באשת ישראל שזנתה במאי אילימא ברצון לית לה כתובה אבל קשיא ליה היכי קאמר רבי מאיר בתולה גובה מאתים דאף על גב דאוקימנא (הכי) דהיכא דהדר ביה לכולי עלמא (אין) מחזירים.

מתניתין. שכיב מרע שכתב כל נכסיו כו'. למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין אם עמד אינו חוזר אפילו במחלק כל נכסיו מתניתין בדליכא קנין וכששייר מתנתו קיימת במתנת שכיב מרע במקצת אם עמד אינו חוזר אף על גב דליכא קנין דמתנת שכיב מרע קיימת בדבור או מן התורה או מדרבנן וכן אתה צריך לומר לדעת רב דאמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין אם עמד אינו חוזר. והא דאמרינן הכא דתנא דמתניתין אזיל בתר אומדנא משום דקתני לא שייר אין מתנתו קיימת דמבטלינן לה מתנת שכיב מרע שדינה לקנות בדיבור ואמרינן כיון שחלק כל נכסיו מתמת מיתה נתן אי נמי דלא כרב.

מאן תנא דאזיל בתר אומדנא. פירוש דאף על גב דדברי שכיב מרע כקנין כיון שכל נכסיו חלק ולא שייר קרקע כל שהוא אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה אלא מחמת מיתה שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו מחיים. רבי שמעון בן מנסיא דאית ליה שמבטלים קנין גמור מחמת אומדנא מיהו בששייר קרקע כל שהוא אין כאן אומדנא דאמר אי קאי סמיך על אותו שיור ואף על פי שהשיור כל שהוא הרי גלה בדעתו שהשיור ההוא חשוב בעיניו. אי נמי לא היה משיירו אם לא אמר כי יש לו תקוה וכיון ששייר ונתן מוכחא מלתא דמה שנתן מחיים נתן. והאי טעמא בתרא לא נהירא דאם כן במצוה מחמת מיתה במקצת מאי טעמא לא אמרינן שאם עמד חוזר אף על גב דקנו מיניה. אבל יש לומר שהשטר מוכיח שהוא מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה ליכא למימר הכי והיינו נמי דקיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא דבעיא קנין לפי שהוא מקוה לעמוד מחליו אבל מחלק כל נכסיו מוכחא מלתא שאינו מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה דתקינו רבנן שתהא מתנתו קיימת שלא תטרף דעתו עליו. ומחלק כל נכסיו דקאמרינן דוקא שנותן בסתם דאמרינן זיל בתר אומדנא ואין אדם נותן כל נכסיו מחיים לא לאחרים ולא ליורשים אלא מחמת מיתה נתן אבל אם נתן מקצתם לאחר מיתה שיורא הוי ואמרינן מה שנתן סתם מחיים נתן. ומדאמרינן נמי לקמן חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת דאומדנא נמי דקאמרינן היינו במחלק כל נכסיו ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אין כאן אומדנא.

רבי שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים כו'. רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. הוא הדין דתנא קמא נמי אזיל בתר אומדנא אלא להכי נקט רבי שמעון שזורי משום דאזיל בתר אומדנא טפי מתנא קמא. אי נמי רבי שמעון שזורי ומחלקתו קאמר. כתב הרב אלפסי זצ"ל דהיינו ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש בים יוצא בשיירא ומסוכן כולהו בצוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה. ונראה בעיני דוקא ביוצא בקולר ובמסוכן ואף על פי שאינו מחלק כל נכסיו חוזר במתנתו ואפילו בקנין שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם מת מתנתו קיימת בדברים במצוה מחמת מיתה ולא בעי קנין אפילו במקצת דכיון שהוא מסוכן וקרוב למיתה יותר מן החיים תלינן שהוא מצוה מחמת מיתה אף על גב דלא שמעינן דאמר דקא מית וכן מוכח בגיטין פרק התקבל דאמר רב הונא גטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גטו אם עמד חוזר ומה גטו כיון שאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו כיון שאמר תנו אף על פי שלא קנו ממנו והא ודאי לא איצטריכא ליה לרב הונא לאשמועינן במחלק כל נכסיו מתנתו קיימת אף על גב דלא קנו מיניה דמתניתין היא דתנן בפרקין המחלק נכסיו על פיו וודאי אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה קאמר ואמסוכן קאי דאיירי בה בההיא פיסקא קמשמע לן דבמצוה מחמת מיתה נינהו ומתנתו קיימת בדברים ולא בעי קנין אפילו במקצת. ואין לפרש דדוקא ביוצא בקולר מיירי ולא במסוכן כיון דמודה ליה רב הונא מהשואה מתנה לגט ודאי בין ביוצא בקולר בין במסוכן קאמר אבל מפרש ויוצא בשיירא דלא שייך לדמויי בהו מתנה לגט דלענין גט הוא דאמר אינו רוצה לעגן את אשתו וכתבו ותנו קאמר ולפי שאינו יודע עד מתי יהיה מהלכו ומתי ישוב אבל לענין מתנה מתנתו בקנין קיימא אף על פי שיחזור הרי סתמן של היוצאים בשיירא לסחורה דעתם לחזור ולענין מסוכן דוקא שייך לדמויי מתנה לגט והכי מדמי כיון דאמר רבי שמעון שזורי אף על פי שיש לו שהות לדבר דבריו אמרינן החולי טורדו וכתבו ותנו קא בעי למימר הכי נמי לענין מתנה החולי טורדו מלהקנות בקנין אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה ולפיכך מתנתו קיימת בדברים. והא דאמרינן לקמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא גזרה שמא תטרף דעתו עליו. פירוש או שמא לא יספיק להקנות קנין להכי תקינו רבנן שיהו דבריו ככתובין וכמסורין דמה וכי היכי דאמרינן במסוכן דמתנתו קיימת בלא קנין אם מת בקנין נמי אזלינן בתר אומדנא ואם עמד חוזר. ויש מפרש הא דאמר רב הונא מה גט כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו כו' לענין מצוה מחמת מיתה וקמשמע לן אף על פי שאינו מחלק כל נכסיו דבריו ככתובין וכמסורין דמו. ואינו מחוור דמצוה מחמת מיתה מאן דכר שמיה בההיא שמעתתא. וממה שכתב שם הרב אלפסי זצ"ל שמעינן מיניה דהני ארבעה בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו אתה למד דהוה מפרש לה לדרב הונא למתניתין אף על פי שאין דבריו מחוורין (אלא) לענין מפרש ויוצא בשיירא שדעתו להשתקע במקום שהולך שם ולא איתדר ליה וחזר ואזלינן בתר אומדנא לבטל מתנתו אף על גב דקנו מיניה. מיהו לא אשכחן דנקיט בכי האי גוונא שיהו דבריו ככתובים וכמסורים.

גרסינן בירושלמי איזה מסוכן כל שקפץ עליו שלשה ימים פירוש משעה שנפל למשכב קפץ עליו החולי פתאום ולפיכך חשבינן ליה מסוכן לאחר שלשה ימים. דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו יום ראשון והרחוקים לאחר שלשה ימים וזה אלו ואלו נכנסים מיד.

ולרבא אמר רב נחמן שכיב מרע במקצת בעיא קנין לפי שדעתו מיושבת עליו ומקוה לעמוד מחליו ולא שייך ביה שמא תטרף דעתו עליו. ולרבי זירא אמר רב דאית ליה מתנת שכיב מרע מן התורה אפילו במקצת מתנתו קיימת כיון שהוא שכיב מרע מן התורה וכיון דליכא אומדנא במתנה במקצת אמרינן דאם עמד אינו חוזר דמעכשיו קיימת אבל מחלק כל נכסיו אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא נתן אלא מחמת מיתה ורב לטעמיה דאמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אם עמד אינו חוזר ולא מתוקמא ליה הא דקתני לא שייר כל שהוא אין מתנתו קיימת אלא בלא קנין. בבריא היאך. נראה דשכיב מרע אפילו במקצת בר אורותי הוא שהרי דרכו ליתן לאחר מיתה שהוא ירא שמא ימות מיהו כשנתן סתם וקנו מידו מתנתו קיימת דליכא אומדנא לומר שלא נתן אלא לאחר מיתה שהרי מקוה הוא לחיות. ותדע בר אורותי הוא מדאמרינן מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן במתנת שכיב מרע דלא בעינן ועד כאן לא פליג עליה רבא משמיה דרב נחמן אלא משום דקסבר מתנת שכיב מרע מדרבנן גזרה שמא תטרף דעתו עליו ולא שייך האי טעמא במתנת שכיב מרע במקצת לפי שדעתו מיושבת עליו.

לעיל ורב נחמן אמר מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא גזרה שמא תטרף דעתו פירוש שמא תטרף דעתו ולא יספיק ליתן בקנין מה שהוא רוצה ליתן. אי נמי אם יודע שדבריו אין מתקיימים שמא יצטער ותטרף דעתו עליו ובדרכי הקנאות אין לו פנאי גם יש לפרש שמא תטרף דעתו עליו אם יטרידוהו ליתן בקנין.

ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. יש למדין מכאן דמכירות שטרות מדרבנן שאם הוא מן התורה לא היה יכול למחול וכדאמרי הכא אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. וקשיא לי אהאי טעמא אם כן מאי שנא מתנת שכיב מרע דהויא דאורייתא למאן דאמר מתנת שכיב מרע מן התורה טפי ממתנת בריא ומכירתן בשטרות דיו לשכיב מרע שתהא מתנתו בדברים כמתנת בריא בקנין אומר שאין אדם יכול למחול שעבודו לחברו אלא על כרחך אי אמרינן דמתנת שכיב מרע בדברים מן התורה הרי היא בהנחלה ויכול להנחיל מה שאינו יכול לקנות השתא דאתית להכי לעולם מכירת שטרות מן התורה אלא המוכר יכול למחול מיהו אם נתנם במתנת שכיב מרע וסבירא לן דמתנת שכיב מרע מן התורה אפילו בדברים ודאי אלימא ממכירה אחרת ואינו יכול למחול למי שהוא בהנחלה וכמו שהוא בהנחלה עמו שאין אחד מן היורשים יכול למחול חוב שנתן אביו לו. ובפרק הזהב תניא גבי אונאה מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלים אין גופם ממון מדקא ממעטים להו מדין אונאה מדרשא דקאמר אלמא מכירתם מן התורה ומכל מקום יכול המוכר למחול לפי שאין אדם יכול למכור אלא שעבוד וזכות שיש לו בנכסי חברו אבל חיוב הגוף שחברו מחוייב לו לפרוע לו חובו כדאמרינן פריעת בעל חוב מצוה ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכל זמן שזה מוחל ללוה חיוב הגוף פקע שעבוד הנכסים ודברי הגאון רבינו יצחק זצ"ל מוכיחים דמכירת שטרות דרבנן.

מתניתין. נפל לאומנות. מפרש בגמרא לאומנות המלך. ופירש רשב"ם והרויח באומנותו ונראה דמיירי בשהפסיד שמשתעבד בעל כרחו ובטל ממלאכתו והשתא הוי דומיא דחלה ונתרפא. ובירושלמי קאמר והלכתא בין להרוחה בין להפסידה. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל בהשמטה שבסוף מציעא מחידושיו: (ז"ל) האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. ואמרינן בגמרא תנא לאומנות המלך. עוד תניא אחד מן האחים שמינהו גבאי או פולמוסטוס אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. מסתפקא לי מתניתין דקתני נפל לאמצע אם במחמת האחים קאמר כעין הברייתא או שמא אפילו מחמת עצמו משום דשותפי נינהו וכשנעשו שותפים קאמר לכל דבר ובברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינן שותפים ואפילו הכי כיון דמכח אביהם קאתי להו האחים חולקים עמו בין לריוח בין להפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. וראיתי בירושלמי דגריס הכי תני האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות בעסקי המדינה בזמן שבא מכח האחים נוטלים מכח האחים אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית קתני הכא נוטלים מכח בעל הבית משמע הכא שאפילו מחמת עצמו כיון שהם שותפים כולם נוטלים ולפי זה הענין ברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינם שותפים. אלא דקשיא לי האי לישנא דמאי טעמא לא לתני בין מחמת אחים בין מכח בעל הבית האחים נוטלים עמו. ואפשר הכי פליג בהו דאי איכא אחים קטנים דלאו בני שותפות נינהו אם מחמת האחים דהיינו מכח אביהם אי נמי מכח ממונם שהוא משותף כולם נוטלים ואם מכח עצמו הוא (מן) הקטנים אינם נוטלים. ואם ישאל שואל אם כן דמשום שותפות הוא ואפילו בא מכח עצמו מאי שנא אומנות המלך משאר אומניות הלא שותפים הם לכל דבר ואפילו במציאתם. איכא למימר רבותא קאמר דאפילו אומנות המלך שהוא כמו שררה אל משא מלך כך אנו אומרים שיחלוק להם (המלכות) המלאכות אתא למימר שיחלוק להם הריוח וההפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. והא דתניא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולים האחים לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות כו' הא ודאי באחים שלא חלקו מיירי שאם חלקו מחלקו מי איכא למימר שלא יהא ניזון משלו כמו שירצה אלא ודאי כשלא חלקו ונוטל אותן מן האמצע והוא ניזון מן האמצע לפי ברכת הבית. ושמעינן מינה שהאומנות שילמד הריוח יהיה שלו שאם יחלקו הם עמו למה יחשבו לו מזונות לפי ברכת הבית ולא (הפרידה) כמפורדת ריוח הוא להם שילמד האומנות וירויח לאמצע אלא שמע מינה האומנות לעצמה והתם אמרינן אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית והא ודאי לאומנות דמי ומכח השיתוף נוטלים אחיו עמו קשיא הך אלא שמע מינה דוקא האחים השותפים שנשתתפו בכל דבר ולא מכח ממון אביהם בלבד שהוא משותף ביניהם דההוא ודאי אומנותם ומציאותם לעצמם. וגרסינן נמי התם אמר רבי אמי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל סגל לעצמו כהדא חד בר נש איתעבד סופר נסחא אחרינא ספר בעא אחוה מפלג עמיה אתא עובדא קמי רבי אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו כלומר כיון שאין להם שיתוף אחר אלא שהממון בלבד הוא משותף ביניהם אבל זה אוכל בפני עצמו וזה אוכל בפני עצמו ומה שמותיר ממזונותיו מותיר לעצמו אף מציאותו ואומנות לעצמו ולא לאמצע. תו גרסינן התם רב נחמן בריה דרב שמואל בר נחמן איתפס לבולי כו' עד משל אמצע. נראה שעשו אותו ממונה למלאכת המלך והיה צריך להוציא עליה הוצאות ואמר רבי אמי אם יש לו נכסים שהיה מוחזק למלכות בבעל ממון ועל כן מינוהו כי כן דבר המלכות שנותן עיניו בבעלי ממון וממנים אותם על מלאכתם כדי להוציא עליהם וליטול מהם פעמים ירויח ופעמים יפסיד ואמר אם הוא בעל ממון מחמת עצמו ונתן לו מה שיוציא במלאכת המלך מנכסי עצמו ואם יפסיד או ירויח לעצמו ואם אין לו נכסים לעצמו אלא מחמת הממון שהניח להם אביהם נתמנה ינתן (מה) מה שיוציא מן האמצע והריוח וההפסד לאמצע והיינו דקתני בברייתא אם מחמת האחים לאחים כלומר מחמת הממון המשותף ביניהם. גרסינן התם לענין דין כתובה בענין חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו תני רבי שמעון בן גמליאל אומר כל מכה שיש לה קיצא מתרפא מכתובתא כו' ובכתובות נמי גרסינן הכי בענין לקתה חייב לרפאותה. איכא מאן דבעי מימר דהא דאמרינן בגמרא דילן לא שנו אלא שחלה בפשיעה כו' ברפואה שאין לה קצבה מפני שהיא כמזונות שכמו שניזון מן האמצע כך מתרפא מן האמצע אבל רפואה שיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו ומשמע ליה הכי משום דאייתי לה האי מימרא דרבי שמעון בן גמליאל הכא. ואנן לא סבירא לן הכי חדא דהא בשותפי עסקינן כדפרישית לעיל שאפילו מציאותם ואומנותם לאמצע. ועוד רבי (אלעזר) אלעא אדמוקי למתניתין בשחלה בפשיעה לוקמה אפילו באונס וברפואה שיש לה קצבה. אלא ודאי לא שני לן הכא בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואין ללמד מסמוכין דגמרא דבני מערבא.

אבל אני מסופק בדברי רבי שמעון בן גמליאל עצמו אם נאמר כך לגבי בעל עצמו או דילמא לא אמרינן הכי אלא לגבי יורשים משום דגמרא דילן גבי יורשים קתני לה בברייתא אבל במתניתין דקתני לקתה מייב לרפאותה לא קמפליג ולא מידי ועוד דלא אשכח ליה פתרא אלא דאמר לה הרי גיטה וכתובתה ותרפא עצמה אבל בלאו הכי בכל רפואתה מחייב. ועוד אי בבעל עצמו היכי אמרינן מתרפאת מכתובתה וכי גובה כתובתה מחיים אלא שאין זו ראיה אבל מסעד הוא. עד כאן לשונו בהשמטה הנזכרת.

שם לאומנות המלך כו'. וזה לשון הר"י בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

והרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: דוקא לאומנות המלך אבל שלא לאומנות המלך כיון שאין האחים מתעסקים עמו באותו האומנות אלא הוא לבדו (הוא) המתעסק בה אף על גב דמנוהו מחמת אחים לעצמו וכל שכן אם מינוהו מחמת עצמו. עד כאן.

וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל דדוקא לאומנות המלך שהוא בלא טורח והיא הרווחה גדולה שנעשה גבאי לגבות מס המלך ומתעסק באותו ממון שגבה מן הראשונים עד שיגבה מן האחרונים אבל באומנות של טורח מרובה לא. עוד כתב וזה לשונו: חלה ונתרפא פירוש אם חוך זמן שהוא עומד באומנות המלך חלה והוציא הוצאות גדולות ברפואות נתרפא משל עצמה ממה שהגיע לחלקו ואין אחיו או שותפו חסרים בכך כלום ואף על פי שאם הרויחו הרויחו לאמצע או אם הפסיד בנכסים שלוה הפסיד לאמצע אבל בהפסד של ענין אחר אינן שוין והפסיד מחלקו. עד כאן לשונו.

לא צריכא דחריף טפי. לעולם מחמת האחים שכולם היו ידועים למלכות מחמת אביהם אבל הוא מכל מקום חריף יותר מהם מהו דתימא כמחמת עצמו דמי קמשמע לן לאמצע. ברכת הבית מרובה. ופירש רבינו חננאל ז"ל נר לאחד נר למאה והשתא פריך שפיר וליתבו ליה כפי ברכת הבית ויפחתו לו מה שהוציא יותר. ורשב"ם פירש. דמזלא דרבים עדיף. ולא נראה דאם כן מאי פריך וליתבו ליה כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.

כתב הרמב"ן ז"ל בתוספתא משמע שאפילו היה לאחד מן האחים בנים וזן אותם מתפוסת הבית אין מחשבים לו אלא מה שאכלו מן האמצע עד כאן. ומשמע לי דוקא דכבר זן אבל לכתחילה מצו אחים לעכב שלא יזון וכן הדין נותן. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. לפי שרפואת החולי כמו מזונות היא ודוקא ברפואה שאין לה קצבה כדאיתא בכתובות. אי נמי בכל אונסין נמי אמרינן שהם לאמצע ובאחים שהם שותפים בכל דבר בין בעסקי גופם בין בעסקי ממונם הילכך אונסי גופם נמי לאמצע הוו וזה עיקר שהרי שנינו הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על ידי הקטנים ולא הקטנים ניזונין על ידי הגדולים ואם אין ניזונין מזונות אחרים יתרים מן האמצע היאך מתרפאים מן האמצע והלא הם מזונות יתרים ומרובים אלא שמע מינה כדאמרן. הראב"ד ז"ל. וכבר כתוב לעיל לשונו שבהשמטה ושם האריך.

אבל באונס מתרפא מן האמצע. פירוש מפני שהרי הוא המתעסק לבדו באותה האומנות וכולם בטלים ממנה ונוטלים חלקם בריוח אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם ואפילו באונס מתרפא משל עצמו. הרא"ם ז"ל.

מתניתין: האחים שעשו מקצתם שושבינות כו'. פירוש אחד מן האחים ששלח שושבינות לאחד מנכסי אביו בחיי אביו אף על פי שעל שם עצמו שגרה כיון שמשל אביו שגרה כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע. הרא"ם ז"ל.

והר"י ז"ל בעליות פירש וזה לשונו: האחים שעשו מקצתם שושבינות. פירוש האחים ששלח אביהם על ידי מקצתם שושבינות לחתן או ששלח ביד שליח ומקצת האחים נעשו שושבינים לחתן שאכלו ושמחו עמו וחזרה השושבינות כלומר כשהיא משתלמת שאחד מן האחים שעשה לו שושבינות נושא אשה ועושה לו הלה שושבינות חזרה לאמצע וחולקים בה כל האחים ואפילו אותן שלא שמחו עמו. עד כאן.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: האחים שעשה אמד מהם שושבינות כו'. פירוש דכיון שנעשית שושבינות זו מממון האב חוזרת לאמצע דהויא לה כמלוה שהרי נגבית בבית דין ואף על פי שמשל אב נעשית והרי היא כאלו עשאה האב לא מצי מי שנשתלחו לו לומר תנו לי שושביני דהיינו האב ואשמח עמו דכיון דבנו ששמח עמו מתחילה הא איתיה. עד כאן.

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן כו'. כלומר ששלחו שלשה אחים אלו בחיי אביהם כדי יין וכדי שמן מממון אביהם מתחלה ע"כ. ועכשיו בשמחת חופתן מחזיר להם דורונות רבות ונכבדות מן הראשון אין רשאין שאר האחים לתבוע חלקם באותם הדורונות לפי שלא היו נגבות בבית דין אם לא רצו לפרוע לפי שאינן משתלחות לשם תשלומים אלא לשם גמילות חסדים אלא לאותן שהוא מחזיר בהם. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: ורמינהו שלח לו אביו שושבינות. פירוש שלח לו אביו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאותו הבן ששלחה אביו על שמו ואין לאחים בה כלום. נשתלחה לאביו שושבינות פירוש נשתלחה לאחד מן האחים שהשיאו אביו אשה שושבינות כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע כלומר מן האמצע. הרא"ם ז"ל.

תני שנעשית למקצתם. כלומר שהאב השיא מקצתם בחייו ועשה הוצאה משלו ולפיכך הוא מתחייב בשושבינות (אלא) ולא אותו בן שנשא אשה כי לאב נשתלחה השושבינות והילכך כשהיא חוזרת חוזרת לגבות מן האמצע. הרשב"א ז"ל.

רב אשי אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. וזה לשון האר"י ז"ל בעליות: פירוש בסתם וכו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

ושמואל אמר הכא ביבם עסקינן. פירוש שמואל אתא למימר דמתניתין אפילו במפרש משכחת לה וביבם. מיהו מתניתין בסתם נמי היא לשמואל דאי במפרש בלחוד וביבם היכי תנן במתניתין שעשה אחד מהם שושבינות בחיי האב כיון דביבם עסקינן מה לי בחיי האב מה לי לאחר מותו והרי אח זה שעשה שושבינות משלו עשאה וכשמת הרי הוא לאמצע לפי שאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק אלא ודאי שמואל הכי קאמר דמשכחת לה למתניתין אפילו במפרש וביבם ומיהו עיקרא דמתניתין בסתם היא ומשום הכי נקט בחיי האב לומר דמשל אב היתה ולפיכך חוזרת לאמצע. כן נראה לי. הר"ן ז"ל.

הא דאמרינן שלח אביו סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע דוקא ששלח האב בשם בניו סתם שנמצא שהבנים הם השושבינים והא דקתני סתם כלומר שלא סיים אחד מן הבנים. אבל אם לא שלחה בשם בניו אלא בשם עצמו שנמצא שהוא עצמו שושבים אם נשא האב אשה אחרת ושמח עמו אותו אחר שבעת ימי משתה ואחר כך מת האב קודם שתחזור אליו השושבינות חייב האיך לשלם וכשחוזרת חוזרת לאמצע. ואם מת האב קודם שישא אשה אחרת האיך לא משלם מידי דמצי אמר ליה תנו לי שושביני כו'. נמצא עכשיו העולה בידינו בדין זה שהאב ששלח שושבינות לאחר בחייו בשם אחד מבניו בפירוש כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן שנשתלחה בשמו ואין לאחד מן האחים בה כלום. ואם שלחה האב בשם בניו סתם בלי שיסיים אחד מהם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. אלא מיהו מסתברא לן שאם הבנים כולם שמחו עם אותו שנשתלחו לו אותה שושבינות אינו חייב לשלם אלא כשישא כל אחד מהם אשה וישמח גם הוא עם כולם כמו ששמחו כולם עמו הואיל וכולם הם השושבינים אבל אם שמח עם אחד מהם ולא עם כולם אינו חייב לשלם השושבינות כולה אלא משלשים אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן לו כלום עד שישמח עמו. והא מילתא דתליא בסברא היא דכיון ששלחה האב בשם בניו שנמצא שכולם הם השושבינים אם אתה אומר שכיון ששלת (ששמח) ושמח עם אחד מהם נתחייב לשלם את הכל נמצאת מחייב אותו שנשתלחה אליו השושבינות להחזיר אותה בלי שישמח עם שושבינו ומדת הדין לקתה בכך. ועור למדנו שמי שהשיא אביו אשה ועשה לו משתה ונשתלחה לו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע דהא קתני נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע וליכא לאוקמה כשנשתלחה לו בנשואי עצמו ושמח עכשיו עם המשלח בנישואי (משלח) משולח ומת קודם שיחזור השושבינות חדא דאם כן האי נשתלחה לאב מיבעי ליה שהרי אין בכאן דרך לבן כי היכי דליתני אביו. ועוד מדאוקמה רבי יוחנן מתניתין דקתני האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב כו' כשנשתלחה לאביו וקאמר הכי כי תנן נמי מתניתין נשתלחה לאביו תנן שמעינן דהא דקתני בברייתא נשתלחה לאביו שושבינות דלאו בנישואי עצמו הוא שנשתלחה לו אלא בנישואי הבן דבהכי מיירי מתניתין דהא אחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב קתני במתניתין (דאל"מ) דאיכא למימר בנישואי אחד מן האחים הוא שנשתלחה אותה שושבינות והיינו טעמא דחזרה מן האמצע משום שכיון שהאב הוא שהשיאו אשה לאותו הבן שנשתלחה לו והוא עשה לו ימי משתה משלו כדקתני בהדיא נשתלחה לאביו שושבינות דאלמא הוא היה בעל המשתה נמצאת שושבינות זו שנשתלחה לו מכלל המשתה שעשה לו אביו ומכלל ההוצאה שהוציא עליו באותו משתה היא חשובה וכאלו משלחה לו לאב במה שהוציא באותה שושבינות ולפיכך כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע. ודוקא מי שאביו הוא שהשיאו אשה והוא עשה לו שמחה ומשתה כמו שאמרנו אבל אם הוא נשא אשה והוציא בשבעת ימי המשתה משלו לא דינא ולא דיינא דאינה חוזרת מן האמצע. וזה שאמרנו שמי שהשיאו אביו כו' חוזרת מן האמצע לא תימא כיון שחוזרת מן האמצע נעשו כולם שושבינים ואינה חוזרת עד שישמחו כולם עמו הא ליכא למימר הכי לפי שהדבר ידוע שזה המשלח לא עשה שושבינות אלא עם זה הבן בלבד והוא שראוי לשמוח עמו ולא שאר אחים ואף על פי שהרי מן האמצע היא שחזרה שושבינות זכות הוא שזיכה הדין לזה הבן שנשתלחה לו שתהא חוזרת מן האמצע אבל למשלח אין בכך כלום זכות לפי שהדין עם זה הבן הוא ולא עם האחים וזה הבן הוא שתובע את אחיו בכך להחזיר מן האמצע וכאלו מלוה היא אצל אביהם וכיון שכן אין כאן דרך לאחים שישמחו עם המשלח. הרא"ם ז"ל.

וכתב בעל השרדי ז"ל דיני השושבינות לא נאמר אלא במעות בלבד אבל כל שאר מילי כגון פירות כסות וכלים שאדם שולח לחתן אינו יכול לחזור ולתובעו בהם. ולשאר אדם שאינו חתן אפילו מעות מתנה הוו כל מאי דמשדר ליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו: וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות כו' ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות ולחתן בלבד. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין לכתובה מחזירים. נראה לי דלא גרסינן הכא לכתובה דהא מוקים לה שמואל במתה ומתה אין לה כתובה. אבל במת הוא אין מחזירים כלומר אף על פי שנהגו להחזיר במתה היא אין מחזירים במת הוא אלא אם כן היה המנהג ידוע במת הוא. הראב"ד.

מקום שנהגו כו'. והר"ן כתב וזה לשונו: ואחרים פירשו דכי אמרינן מנהג מבטל הלכה הני מילי כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמדם אבל מנהגות שנהגו אנשי העיר מעצמם לא מבטל הלכה אלא דבהלכה רופפת אזלינן בתריה והכא בכי האי גוונא עסקינן ומאי דתלי חזרת קדושין במנהגא היינו טעמא משום דמספקא ליה בקידושין אי לטיבועין ניתנו או לא וכיון דספקא הוא במנהגא כל דהוא סגי להכריע אבל במת הוא דמצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו הדין ברור אצלינו דלטבועין נתנו ולא מצי מבטל ליה האי מנהגא דקליש משום הכי אפילו במקום שנהגו להחזיר אין מחזירים. ונקטינן הלכה דכל היכא דמת משלח מצי מי שנשתלחו לו למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו וכדמשמע בסוגין דהכא דאף על גב דלקמן גבי סבלונות פסקינן בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה איהו סבלונות הדרי סבלונות שאני לפי שהם של משלח לגמרי מה שאין כן בשושבינות שאינה אלא מלוה קלישתא שאפשר שלא תבוא לידי גביה לעולם ואין חיובו אלא באותו ענין ממש שנשתלחה לו וכדאמרינן לקמן בברייתא עשה עמו בפומבי כו' הילכך מיבטלא בכל דהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות זכייה וכן עיקר אף על פי שהרמב"ן ז"ל חולק בזה.

ולענין מת מי שנשתלחו לה אם בנו חייב להחזיר שושבינות למשלח אם לאו מיסתברא דתלי במנהגא. ובמאי דסלקא דעתין השתא בקידושין וכדאמרינן מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירים כו' ואמר רב יוסף בר אבא לא שנו אלא במתה היא אבל במת הוא אין מחזירים דאלמא כל היכא דאין מחזירים בקדושין למאי דסבירא לן השתא בשושבינות נמי אין מחזירים הילכך מת מי שנשתלחו לו הוה ליה כמתה היא ותלי במנהגא. וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. וטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא. אבל הרמב"ן ז"ל חולק בדבר ואמר כיון דעיכובא לאו מחמת משלח הוא לא מצו יורשי מי שנשתלחו לו למיפטר נפשייהו מפני שאין מי שנשתלחו לו יכול לשמוח דאמר להו משלח עיכובא לאו מנאי הוא דהא קאימנא והביא ראיה מדאמרינן לקמן דאפילו הוא חי ולא אודועיה שלומי משלם. ומה שאמרו בקידושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירים לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא מפני שדין הקידושין כך הוא שלא להחזיר אלא במקום שנהגו אבל שושבינות חייב להחזיר מו הדין (אתד) עד כאן תורף דבריו ואינו נוחין אצלי דכי אמרינן לקמן דאף על גב דלא אודועי שלומי משלם על כרחך היינו טעמא משום דעליה רמי דמי שנשילחו לו רמי למיקם במילתא ולמידע דאם איתא דפשיעותא דמשלח היא האיך הוא משלם והא אפילו היכא דמית ואניס מצי מי שנשתלחו לו למימר תנו לי שושביני כל שכן היכא דאיתיה ופשע במילתא אלא ודאי עליה רמי דמי שנשתלמו לו רמי לידע מתי יעשה חברו נישואין שיחזיר לו שושבינות וכך הוא המנהג שהרי אין אדם אומר לחבירו נישואין אני עושה ביום פלוני החזר לי שושבינות ומשום הכי אמרינן דאף על גב דלא אודעיה שלומי משלם דעליה דידיה רמי לבא ולשמוח אבל היכא דמית שאי אפשר לו קרוב הדבר שהוא פטור ומשום הכי תלי במנהג וכדאמרינן השתא בקידושין. ומה שאמר הרב ז"ל דבקידושין לאו משום תנו לי בעלי הוא אלא שכך הוא הדין מה שאין כן בשושבינות תמהני אם כן מאי מקשה ממת הוא דילמא אף על גב דבקדושין יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו אין הדין כן בשושבינות וכמו שנשתנה במתה היא. אלא ודאי דברי הרא"ש ז"ל הם עיקר. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף