שיחה:משנה/שביעית/י

משנה א

שביעית משמטת כו' בשטר

ופי' הרע"ב, ששעבד לו נכסיו, ואעפ"כ משמטת, ול"א דהוי כמשכון, שאז אינו משמט, כלהלן משנה ב.
ויל"ע לשיטת הריטב"א (קדושין יג. ד"ה וטעמא), ששעבוד הוא 'קנין לחצאין', ובלשון הישיבות 'מקצת קנין' (מהר"ם שיף פסחים ל: ד"ה איתמר), מאי שנא שעבוד ממשכון. יהודי כשר (שיחה) 12:23, 10 במאי 2021 (IDT)

לא הבנתי למה זה קשה יותר אם שעבוד הוא מקצת קנין, השאלה לכאורה היא האם שעבוד הוא מקצת גוביינא, והמבואר כאן לכאורה שבעוד משכון הוא מקצת גוביינא ולכן מבטל את השמטת הכספים, שעבוד אינו כזה כי - גם אם הגדרת הבעלות שלו על הקרקע היא מקצת קנין, וזה הרי קיים גם אם בסוף לא יממש את השעבוד כי יפרעו לו - בהגדרתו הוא רק סוג של ביטוח ואפשרות גבייה, ואינו נחשב מקצת גוביינא.

בקיצור: השאלה שלך היא שאלה כללית, מדוע אנחנו מגדירים משכון כדבר שיותר קרוב לגוביינא - אמצעי גבייה, מאשר קרקע משועבדת שגם היא יכולה להפוך לאמצעי גבייה, זה נושא ראוי לבירור אבל זו לא קושיא בייחוד לשיטת הריטב"א. אויצרניק (שיחה) 13:38, 10 במאי 2021 (IDT)

משנה ו

מזכה לו בתוך שדהו

יש לחקור, האם צריך הסכמת הלווה לזה. כי מצד אחד, איו חבין לאדם אלא בפניו, וכאן חובה היא לו, כי הוא מעדיף שלא יקנו לו קרקע וייפטר מלשלם החוב. מצד שני, פרוזבול הוא תקנה גם לעניים. לאידך גיסא י"ל, שהתקנה היא רק כדי שילוו להם, אבל כאן כבר הלוה לו, וכעת חובה היא לו.
ולכאו' יש להוכיח מסיפא דמתני', לגבי יתומים, שכותבין ליתומים על נכסי אפוטרופין, ומבואר שם במפרשים הטעם, שהפרוזבול טובה היא להם. אף ששם כבר היה ההלוואה. וא"כ ה"ה ברישא, יכול המלוה להקנות ללוה הקרקע אף שלא בפניו ושלא מרצונו, כי עיקר הפרוזבול תקנה היא ללווים, ונחשב זכין לאדם שלא בפניו. יהודי כשר (שיחה) 13:07, 10 במאי 2021 (IDT)