שואל ומשיב/ו/לג
שואל ומשיב 
ו לג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
להרב החריף מוה' מנחם דוב בהגאון בעהמ"ח טיב גיטין.
בענין הרוקק בשבת ורוח מפזרו.
אשר שאל בהא דמבואר באו"ח סימן שי"ט סי"ז בהג"ה דהרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה וע"ז הקשה מעל' בהא דאמרו בב"ק דף ס' רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור ופירש"י דנתקיימה מחשבתו דניחא לי' ברוח מסייעתו ואם כן כאן שרקק ברוח ואין ניחא לי' בזה שוב לא הוה רק גרמא בעלמא ופטור כמו דפטור בניזקין ואיך כתב הרמ"א דחייב הנה יפה הקשה. ולפע"ד נראה דהנה מלבד דזה לא ברור אי קי"ל כהך דרב אשי ועיין בחו"מ סי' תי"ח ואף שהש"ך האריך שם דקי"ל כרב אשי עיין בתשובת תורת השלמים סי' י"ג שהאריך לדחות דברי הש"ך. מיהו נראה כיון דעכ"פ כל שהרוח נושב בחזקה הוה פסיק רישא ואם כן נפלנו ברבוותא דאף פ"ר דלא ניחא לי' גם כן חייב בשבת דלא קיימא לן כהערוך כמבואר סי' ש"ך סעיף י"ח וה"ה כאן מיירי בכה"ג כן נראה לפענ"ד כעת לחומר הנושא וזכורני שראיתי בשו"ת הגאון מהר"ע איגר ז"ל שהאריך בדברי רמ"א אלו ואולי הרגיש בזה ואינו כעת תחת ידי וכמדומה שהגאון הרגיש דהו"ל משאצ"ל וצ"ע בזה כי אין ספרו אתי. והנה עינתי בתוס' שבת דף צ"ב ד"ה ת"ש בהחילוקים שבין רש"י לתוס' במשאצ"ל ולפע"ד לכל החילוקים הוה כאן משאצ"ל דזה א"צ כלל ולא ניחא לי' שיהי' הרוח מפזרו וראיתי בחידושי רשב"א בשבת דף צ"ב בהא דאמרו פוטר הי' ר"ש אף במוציא את המת לקברו ופירש הרשב"א לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו ע"ש ובב"ב דף ק"ו ובאמת שזה לשטת רש"י אבל לתוס' שם עיקר משאצ"ל היינו שא"צ לאותו עשיי' כאשר היו צריכין במקדש ומפני כך כתבו דהוצאת המת אין צורך למת ע"ש ולפ"ז זהו לענין הוצאה אבל מה שחופרין בקבר בשבת זה צורך למת לקברו בו והו"ל מלאכה הצריך לגופא שצריך אותו גומא וחפירה להטיל בו המת ואולי כיון דא"צ לאותו חפירה והוא א"צ רק להטיל בו המת ואם הי' מצא חפור הי' קוברו לא מקרי מלאכה הצריכה לגופא ואף דנימא דלהמת צורך באותו החפירה מ"מ כיון דלהחי א"צ לאותו החפירה ואם הי' מוצא חפור הי' קוברו לא מקרי מלאכה הצריך לגופא עכ"פ לשטת רש"י ודאי א"ש דהוא א"צ לאותו חפירה ואין לו הנאה בזה. ובזה נלע"ד דבר נחמד בהא דאמרו בסנהדרין דף כ"ו הנהו קבוראי דקברי מיתא ביו"ט ראשון של עצרת ואכשרינהו ר"ה וא"ל ר"פ והא רשעים נינהו ולכאורה הוא תימא דלר"ש הו"ל משאצ"ל ולא פסל רק מדרבנן ואיך נפסלו לעדות ועיין בתומים סי' ל"ד סק"ב שכתב באמת דלדידן אין נפסלין רק מדרבנן וצ"ל דהש"ס אזל אליבא דר"י והוא תימא דא"כ ראוי לפסוק כר"י במשאצ"ל מדנחלקו אמוראי אליבא דר"י. אך נראה דהנה מה דרצה לפסלו כתב רש"י דמשום שכר ממון עוברים על דת והו"ל כרשע דחמס והוא לכאורה תימא דהא אנן קי"ל כאביי דאף אם אינו רשע דחמס כל שעובר על איסור תורה פסול. אך נראה דבאמת הוה מלשאצ"ל והוה רק איסור דרבנן. אך נראה עפמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' י"ב בהקברנים שנוטלים שכר על טרחתם וכתב התשב"ץ דלא אסור משום מה אני בחנם משום דבאמת אף שמצוה לקבור היינו להטילו לבור אבל לחפור קבר הוה כשכר הבאה ומילוי ע"ש ומהתימא שלא הזכיר כלל דברי רש"י אלו דמשמע שהי' נוטלים שכר על הקבורה ואם כן כיון שנטלו שכר על החפירה הי' מלאכה שצריכה לגופא דלולי החפירה לא הי' רשאים ליטול שכר שוב הו"ל משצ"ל ואסור וז"ש רשעים הם דמשום שכר ממון עוברין על דת והו"ל כרשע דחמס ודו"ק היטב. ועיין בכפות תמרים למהר"ם בן חביב ז"ל בסוכה דף ל"ג דביאר המחלוקת של רש"י ותוס' בענין מלשאצ"ל דלרש"י הוא כשלא ניחא לי' באותו המלאכה ואינו עושה רק למנוע ממנו נזק ולהתוס' כשא"צ אותו לאותו הדבר שהי' צריכין לה במשכן וכתב דפסיק רישא דלא ניחא לי' דחייב לר"ש לשטת התוס' ע"כ שהי' ניחא לי' לאותו המלאכה אם הי' מתרמי שנעשה כעין שהי' במקדש ולכך כל דהוה פ"ר אסור ע"ש וא"כ גם לשטת התוס' אפשר דהוה פ"ר וניחא לי' דצריך להחפירה כדי שיטול שכר וז"ש דרשעים הם שעברו על דת בשביל ממון ודו"ק היטב כי נכון הוא וז"ש שם סברו מצוה קעבדו והא משמת להו ומשני סברו כפרה קעבדו לן ולכאורה תמוה דמנ"ל לדחוק כ"כ ולהחזיק להו בחזקת כשרות אף בדבר שהאיסור גלוי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גוף החפירה הו"ל מלאכה שא"צ ואינו רק פסול דרבנן ובעי הכרזה ורק דע"י השכר הו"ל מלאכה הצ"ל ואם כן כל דמשמע להו דמצוה קעבדי אף שהוא ע"ד הדוחק על כל פנים לא משמע לאנשי שיהי' פסולים ושוב צריך הכרזה אף שהוא פסול תורה ודו"ק. ובחידושי אמרתי להמתיק הדברים דהנה בש"ע סי' תקכ"ו באו"ח סעיף מבואר דהחופר קבר ביו"ט שגי של גליות מותר ליטול שכר והט"ז והיש"ש חולקין ע"ז דזה על כל פנים אסור ליטול שכר וכתב המ"א דלצורך מצוה מותר ליטול שכר שבת ויו"ט כמבואר בסי' תקפ"ה. והנה בחידושי בארתי דמה שמתיר ר"ש במרדכי לחזנים ליטול שכר עבור התפלה אף דהוה שכר שבת משום דמצוה קעבדי ותמה הב"י דהרי אסור לטול שכר מצוה וכתבתי דהכוונה דבאמת כל הטעם הוא משום מה אני בחנם אף אתה בחנם ולפ"ז זהו כשעושה פעולה לאחר אבל שם בתפלה גם הוא מצוה להתפלל אם יש לו קול ערב כמו דדרשו כבד את ה' מהונך. וברש"י ישן במשלי נדפס אל תקרי מהונך אלא מגרונך וא"כ גם זה מצוה והו"ל כמו שנותנין לאדם שכר שיעשה מלאכתו של עצמו דפשיטא דל"ש שכר שבת רק כשעושה מלאכה של אחרים וז"ב בכוונתו ולפ"ז גם כאן מותר לטול שכר דהא עושה מצוה בקבורת המת ולפ"ז כל שסברי דמצוה קא עבדי וא"כ ל"ש דניחא לי' בשביל השכר דאם כן שוב הי' איסור לקחת שכר וע"כ הטעם דמלאכתו של עצמו עושה ואם שוב י"ל דהו"ל משאצ"ל וז"ש דלפי טעותם שסברי מצוה קעבדי שוב לא מפסלי מן התורה ודו"ק. ובזה יש לישב דברי המשרים דקוברי המת פסולין מדרבנן ותמה הב"י בסי' ל"ד בחו"מ דאם פסולין ולא קי"ל כר"ה אם כן פסולין מן התורה ולפמ"ש י"ל דבאמת הוה משאצ"ל וכבר הרגיש התומים בזה רק דבאמת כל דצריך להחפירה בשביל השכר הו"ל מלאכה הצ"ל אם כן י"ל דהר"י מיירי בקוברו בחנם או דכיון דעל כל פנים סבר דמצוה קעבדי הו"ל משאצ"ל. והנה דרך אגב אמרתי לישב מה שראיתי בסי' תקכ"ו שם דנחלקו האחרונים הלבוש והט"ז ביו"ט שני של גליות אי מותר לכסות הישראל בעפר כדרכו בחול ורצו כלם לאסור משום דאיסור דאורייתא לא שרי וזה הוה כמו בונה ומלאכה דאורייתא לא התירו לדידן ובאמת לפע"ד נראה דלפמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה דכל בונה יהי' מותר ביו"ט דמתוך שהותר מגבן דהוה לצורך אוכל נפש הותר שלא לצורך וכתבו דאינו אסור רק מדרבנן אם כן שוב כאן דא"א בע"א וצריך לקברו היום וא"ח לעשות מאתמול דביום טוב ראשון ודאי אסור שוב לא שייך בונה וז"ב. ובתשובה הארכתי בענין בונה ביום טוב. אך לפ"ז צ"ב דלפמ"ש רש"י והרשב"א דלר"ש הו"ל כל מלאכת המת משאצ"ל ולא הוה איסור תורה אם כן אמאי לא שרי ביו"ט שני ואולי ס"ל כיון דנוטל שכר הו"ל מלאכה הצ"ל וצ"ע בזה ודו"ק היטב בכל מ"ש. ובמה שהקשיתי למעלה בדברי רש"י שפירש בסנהדרין שם דנוטלין שכר והוה רשע דחמס והקשיתי דהא קי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס וכעת נ"ל לפמ"ש בסי' ל"ד ס"ג בהגה דבאיסור דרבנן בעי רשע דחמס אף לדידן דקי"ל כאביי א"כ כאן בחופר קבר דאינו רק פסול דרבנן שוב צריך רשע דחמס. שוב אחר זמן רב מצאתי בספר בנין שלמה שהי' בידי לפי שעה ומצאתי שהרגיש בזה דכיון דאינו רק דרבנן לשטת רבינו ירוחם לכך בעי רשע דחמס ע"ש וזה תימא דע"כ לא כתב ר"י רק לפי מה דחידש דמצוה קעבדי י"ל דאינו רק פסולי דרבנן והב"י תמה גם בזה וי"ל דר"י ס"ל דמצד סברת דמצוה קעבד כשרים מן התורה ורק מדרבנן נפסלו וכ"כ בבנין שלמה שם אבל למאן דפוסל פסול מן התורה אך לפמ"ש למעלה דהו"ל מלאכה שאצ"ל א"ש ודו"ק. ובגוף הדין אם מותר לטול שכר על החפירה או לקבור מתים הנה הדבר מבואר בנזיר דף י"א לענין יודע אני שנזיר אסור לטמאות למתים אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאני קובר מתים ופרשו התוס' שאני צריך ליקח שכר מפני דוחק. ולדבר הזה העירני הרב מוה' מענדיל כהנא מזבארז לישב קושית האחרונים שכתבו דאסור ליקח שכר דהא מת אסור בהנאה ובאמת שכל שאין לו עסק אחר והוא עני פשיטא דמותר שהו"ל שכר טרחא דשרי ולענין מת דאסור בהנאה אין משם ראי' דשם קובר המתים והו"ל ממעט בתפלה דשרי ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי ברי"ף בעירובין פ' המוציא תפילין שכתב על דברת ר' יהודא דאמר אף מי שנתלש רוקו בפיו לא ילך ד' אמות עד שירוק כתב הרי"ף דה"מ לר"י דס"ל משאצ"ל חייב דומיא דהמוציא מת במטה אבל לר"ש פטור דהא רוק א"צ להנות בו אחר שרקקו עכ"ל. הנה מדבריו הבינותי דס"ל הענין משאצ"ל כשטת רש"י דעיקר תלוי בניחותא. והנה בדברי רי"ף שם משמע דקאי גם על לא ירוק דאמר ת"ק דר' יהודה ובאמת שלא זכיתי להבין דשם כיון שעומד ברשות הרבים ורק לרה"י וכן להיפך הרי הוה מלאכה הצריכה לגופא דחזינן דצריך להוצאה זו שאינו רוצה לרוק ברשות שעומד שם והרי הרב אומר כן שהרמב"ם הביא הדין בפ"ז משבת מיהו אין ראי' מהרמב"ם דהרמב"ם פוסק בפ"א משבת דמשא"צ חייב ודלא כרי"ף אבל מכל מקום מצד הסברא נראה כן דהרי"ף לא חלק רק על מלתא דר' יהודא בלבד וכן נראה מהרא"ש שם דלא העתיק דברים אלו ואף דלדידן אין נ"מ בחיוב חטאת אפ"ה נראה שכך הבין בדברי הרי"ף שאל"כ למה לא העתיק דברי הרי"ף שהרי גם הרי"ף העתיק רק פסקי הלכות הנהוגים בזה"ז ועיין בפירוש המשנה שכתב שאין הלכה כר"י לא ידעתי למה דהא לדידי' קי"ל במשאצ"ל חייב וא"ל דבילדותו סבר דאין הלכה כר"י דהרי גם בחבור היד לא מביאו וצ"ע כי לא ראיתי בהחפזי ועכ"פ דינו של הרמ"א שכתב דחייב חטאת הוא ודאי תמוה דלר"ש דהו"ל משאצ"ל לא עדיף מהוציא הרוק מפיו. והנה הרר"י ברי"ף שם הקשה על ר"י דהא המוציא בפיו ובמרפקו פטור וכתב דה"מ דבר שאין דרכו להוציא בפיו מה שאין כן רוק דדרכו בכך והביא מהא דאמרו אם הי' שבת והוציא בפיו וכעין זה כתבו התוס' בשבת דף ק"ב ד"ה המוציא. אמנם עוד דבר אחד יש בו שאין בפיו מקום ד' על ד' דבעי הוצאה דהיינו עקירה והנחה במקום ד' על ד' וע"ז אמרו בעירובין שם ובשבת דף ק"ב דמחשבתו משוי לי' מקום אמנם דברי הש"ס בשבת דף ק"ב דאמרו אף אנן נמי תנינא אם הי' שבת והוציאו בפיו ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך הוא תמוה דבאמת רש"י ביאר שם דאין דרך הוצאה בפה וזה תימא לפע"ד דבאמת אוכלין דרכן להוציא בפה כמ"ש התוס' בדף צ"ב שם והרר"י הכהן בעירובין הנ"ל וגם אין ענין לשם דשם אנו דנין אם חשוב מקום ד' וע"ז הי' להם להקשות דאין מקום ד' ודברי הש"ס צריך לדחוק דאין דרך הוצאה בכך דבעינן מקום ד' אבל דברי רש"י צע"ג לפע"ד והתוס' בשבת דף ק"ב ד"ה והוציאו כתבו דאף דהוא למעלה מיו"ד ואינו רחב ד' דהוה מקום פטור אף דמחשבתו משוי לי' מקום והוה כד' אבל עיקר כוונתם דמ"מ הוה למעלה מיו"ד דהוה מקום פטור. שוב ראיתי במהרש"א שם מ"ש בזה ולפי דבריו א"ש דברי התוס' אבל דברי רש"י צע"ג. אחר זמן רב כתבתי איזה גרגיר בזה בתשובה לק' זבאריז להרב מוה' מענדיל כהנא בהנך קבוראי שכתבתי לישב דברי רש"י בסנהדרין דפירש דהוה רשע דחמס הנה השיב ונעתיק על סדר קונטרסו במ"ש בשם התשב"ץ דחפירת הקבורה דמי למילוי והבאה וע"ז השיב דל"ד להבאה ומלוי דאינם מן המצוה כלל מה שאין כן בחפירת קבר דהו"ל מן המצוה דהרי החופר קבר למת פטור מק"ש ושכר מצוה אסור לטול. הנה בתשב"ץ שם ביאר הדבר דעיקר המצוה אינו רק להביאו לקברו והחפירה הכשר מצוה שהרי האדם בחייו יכול לחצוב לו קבר וא"כ אין מוטל על הרבים לחפור רק להכניסו בקבר ושרי ליקח שכר על החפירה וכ"כ תשב"ץ ח"ג שם סי' צ"ד וא"כ אף דפטור מק"ש בשביל שהוא הכשר המצוה אבל שכר מותר ליקח. ומה שרצ"ל כיון דלשטת הרמב"ם אינו בכלל מנין המצות ביקור חולים וג"ח וא"כ אינו רק מצוה דרבנן ועל מצוה דרבנן שרי לטול שכר כמו בפיסוק טעמים. הנה גוף דבר זה דעל מצוה דרבנן שרי ליקח שכר אמת שכן משמע ביו"ד סי' רמ"ו אבל אני בחבורי שם בארתי דאין הכוונה כן ועיין במגן גבורים ס"ק מ"א. אמנם גוף דבריו לתניהו דניהו דאינם מצוה בפ"ע וכמ"ש הרמב"ם דזהו רק פרטי המצוה אבל פשיטא דהיא מצוה מה"ת ולא מדבריהם ותדע דאל"כ יקשה מביקור חולים דאמרו בנדרים דלא שרי למשקל על העמידה וכמ"ש מעל' בעצמו. ומ"ש מעל' דיש היתר ע"י שאין לו אומנות אחר זה אמת וגם התשב"ץ בעצמו הרגיש בזה. ומ"ש לחלק דדבר שמוטל על האדם אחד לבדו כמו האב שצריך ללמד בנו תורה בשכר בזה אם מעמיד אחר במקומו שילמדנו שרי למשקל שכר ומה דשרי במודר ללמד בן חברו הוא משום דאם לא הי' האב יכול ליתן שכר הי' מתחייב ללמדו בחנם דלא חשוב הנאה ומדמהו למ"ש הרשב"א סי' תקע"ב. הנה דברי הרשב"א אלו הובא ביתה יוסף ביו"ד סי' רס"ד והוקבע להלכה בש"ע סי' רס"א בהגה אבל אין הכרח לדברי' שם ומ"ש הרשב"א כיון דאין יד האב משגת לשלם שכרו הוה כאין לו אב והב"ד מחויבים לכופו והבין מזה מעל"ת דאם הי' יד האב משגת לא היינו יכולין לכופו לעשות בחנם משום דהמצוה מוטל על האב באמת אין הכוונה כן רק דהב"ד אין רשות בידם לכוף מוהל אחר כ"ז שיד האב משגת אינו מוטל עליהם ולכך לא היינו כופין אותו אבל כל שאינו משגת הו"ל כאלו אין לו אב א"כ מוטל על הב"ד והב"ד יכולין לכוף להמוהל ז"ב ופשוט בכוונת הרשב"א אבל גוף דבריו שכתב דכל דמוטל על אחד לבדו מותר לקבל שכר הנה הסברא הוטב בעיני וכן משמע קצת בשו"ת תשב"ץ שם אבל מ"מ א"א לאמרו וכמ"ש מעל' דא"כ למה ילמד בן חברו תורה הא ע"ז מותר לקבל שכר ומ"ש כיון דאם לא הי' לו אב הי' מחייב ללמדו שוב לא חשוב הנאה אינו מובן כלל דסוף סוף חשוב הנאה בזה וגם הוא בעצמו הביא משו"ת הרשב"א דמבואר כן ומדויל ידי' משתלים וגם יקשה על דבריו מהבאה ומילוי דזה אינו חיוב על כל אדם רק על אותו איש שרוצה ליהנות ולמה לא יקח שכר. ומ"ש על מ"ש דהוה מלאכה הצריכ' לגופה כיון שמקבל שכר וע"ז כתב דהא סוף סוף א"צ לגוף המלאכ' בעצמה. הנה אין הכוונה כמו שהבין מעל' רק דעיקר הכוונה כיון שניחא לי' באותו המלאכה שאל"כ על גוף הקבורה אסור לקבל שכר צריך לגוף החפירה והו"ל מלאכ' הצל"ג והבן בדברים כי הם דקי העיון וגם מ"ש בענין רשע דחמס במחכ"ת כתב דברים שלא בעיון בסוגית הש"ס בסנהדרין דף כ"ז דלאביי א"צ כלל רשע דחמס רק כל שהוא רשע שחייב מלקות מקרי רשע וז"פ. אחר כמה שנים הגיע לידי ספר הרמב"ן על שבת שנדפס מחדש וראיתי בדף כ"ו שביאר דמילה מקרי צריך לגופה שהרי צריך הקטן להיות נימול וכן הנוטל צפרנים או שפמו שחייב משום גוזז אף שא"צ לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצל"ג מקריא ע"ש שהאריך רק דאף שצל"ג כיון דהצורך עצמו הוא קלקול שהנימול נשאר חבול והבערה של בת כהן כיון שאין הנאה לאדם ממנו ולכך לר"ש פטור עלי' לפי שאף שצל"ג מ"מ הצורך גופו אינו רק קלקול ולכך בעי שיהי' צריך לאפרו או צריך לכלבו כדי שתהי' המלאכה גופה צריכה לגופה ול"ד לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה שא"צ לגוף החפירה כלל אבל כאן צריך הוא דם עצמו לכך מחבל ע"ש ומ"מ נחלקו בזה ר"ל ור"י משום דמתקן לא נקרא רק מה שמתקן בגוף הדבר בעצמו אבל מה שאינו מתקן בזה רק שצריך לכלבו או לאפרו אין דרך בני אדם לקלקל בכך ע"מ לתקן ולא נקרא מלאכת מחשבת ע"ש שהאריך בזה ועיין בב"י או"ח סי' תצ"ו שרצה לפרש דהנך קבוראי חללו יו"ט באיסור תורה דלא כמ"ש למעלה בשם התומים והארכתי בזה ועיין כ"מ בהלכות ת"ת שדחה דברי הר"ן ודבריו תמוהים כמ"ש המלמ"ל שם ובב"י סי' תצ"ו הנ"ל החזיק בדברי הר"ן ע"ש ודו"ק. והנה שאלני אחד בהא דאמרו גבי הני קבוראי דסברי מצוה קעבדי והקשה דניהו דלאו מצוה היא היינו דאינו דוחה ל"ת ועשה הא כיון דעברו וקברו לדעת הריב"א אם עברו דחה לא נשאר רק עשה והרי בעינן לפסול לעדות לאו שיש בו מלקות. והשבתי דזה טעות דגוף הל"ת יש בו מלקות רק בכאן יש בו מצוה אבל גוף הל"ת יש בו מלקות ובכה"ג ודאי נפסל לעדות ועיין תומים ריש סי' ל"ד ודו"ק.
והנה הגידו לי בשם קיצור של"ה שכתב בשם השל"ה שנר יא"צ מותר לומר לעכו"ם מע"ש שידליקנו בשבת ושיכבה בשבת ואני חפשתי בשל"ה ולא מצאתי זה. אמנם הט"ז סי' ר"ס הביא בשם רש"ל בתשובה סי' מ"ו שנר יא"צ אם שכח להדליק קודם בה"ש יכול לומר לעכו"ם שידליקנו בה"ש. ולפע"ד הי' נראה דבר חדש דנר יא"צ חשוב שבות דשבות דבאמת המעיין בתוס' שבת דף צ"ד ד"ה ר"ש ימצא כי בין לרש"י ובין להתוס' חשוב זאת מלאכה שאצל"ג כי הנר יא"צ אינו חפץ שידלק כדי לראות מתוכו מה שצריך ואינו עושה רק זכר לנשמת המת מצד המנהג כמ"ש נר ד' נשמת אדם וא"כ אינו עושה המלאכה לאותו צורך שהי' במשכן דשם הי' כדי שיהנה מאותו האור וכאן א"צ להאיר רק לצורך נשמת המת ובכה"ג חשוב להתוס' מלאכה שאצל"ג וכן לרש"י דברצונו לא הי' ניחא לי' אותו דבר א"כ גם כאן אטו הוא נהנה במה שנכבה ומדליקו שנית הא ברצונו הי' שתדליק מע"ש ולא תכבה וא"כ הוה מלאכה שאצל"ג ושבות דאמירה לעכו"ם והו"ל שבות דשבות לדידן דקי"ל מלאכה שאצל"ג פטור מן התורה וכן במה שמצוה לעכו"ם להדליק בה"ש נר יא"צ לשטת התוס' הו"ל מלאכה שאצל"ג שאינו לאותו צורך שהי' במשכן והו"ל שבות דשבות ומותר במקום מצוה או צורך גדול ודוק היטב כי לא נפנתי כעת לעיין בזה כי חדשתי זאת בש"ק פ' בהר ל"ה למב"י תרי"ג ויום א' ל"ו למב"י כתבתי זאת ואני בצער גדול ד' ירחם עלינו להוציאנו מאפלה לאורה ויאיר עיני במאור תורתו כאשר נפשי ולבבי חושק אמן.
והנה בשנת תרח"י אור ליום ב' שמות כה הראני תלמידי המופלג הוותיק מוה' ניסן זיס נ"י דברי זקיני הח"ץ ז"ל סימן קי"ח שהפליא לישב קושית התוס' דבמשנה י"ל דחייב כיון דהוה משאצל"ג מה שאין כן בברייתא דמודים לר"ש דהוא ס"ל משאצל"ג פטור שפיר פריך שופכין למה חזי וע"ז הקשה הוא דאכתי כיון דאינו חזי לשום דבר אמאי יתחייב אף לר"ש דהא בעי שיעור וכל שאין כשר להצניע פטור וכן כתב התוי"ט פ"י משבת משנה ה' בהדיא ואם כן כל דלא חזי כלל למה לא יפטור ולק"מ דבאמת כיון דהת"ק הוא ר"י דמחייב במלאכה שאצל"ג והרי ר"י ס"ל דלא בעי שיעור וחולק על המשנה דכל שאין כשר להצניע וכמ"ש רש"י בהדיא בשבת דף נ' ע"א וס"ל דכל שעושה כדי להציל מן הטומאה לא בעי שיעור כלל ולפ"ז המשנה דאתיא כר"י דס"ל משאצל"ג חייב הוא לא ס"ל המשנה דכל הכשר להצניע וכל שעושה לתועלת קצת כדי לפנות את הבית חייב וכ"כ המלמ"ל פי"ד מאבל הכ"א בסופו בהדיא דעל המשנה לא קשה דל"ל האי כללא דכל הכשר להצניע ואם כן לא מצי להקשות שופכין למה חזי והתוס' יו"ט לא כתב רק לדידן דלא קי"ל כר"י בזה ואנן ס"ל דכל הכשר להצניע בעינן ודוק היטב. ודרך אגב ארשום מה ששמעתי אומרים בשם כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י במה שנסתפק בעל חוות דעת בסי' ק"ס בריבית דרבנן אי העדים נפסלים ואמר אבי מורי דנעלם ממנו דברת התוס' ב"מ דף ע"ב ד"ה שטר שכתבו דמיירי בריבית דרבנן ולא נפסלו העדים כיון שאין מרויחין והיינו דכל דאינו רשע דחמס לא מפסלו דאף דקי"ל כאביי אדרבנן לא מקרי רשע ואם כן מבואר ספיקו של הגאון ז"ל ולפע"ד נראה להוסיף דכל ספיקו של הגאון ז"ל הוא אי משום דללוה מדמינן ובריבית דרבנן לא נפסל הלוה והרי זה לשטת הרשב"א דוקא דהוכיח מדאמר רב עיליש גברא רבא הוה ואיסורא לאנשי לא הוה ספי משמע דהלוה אינו עובר אבל התוס' כפי הנראה ס"ל דגם בריבית דרבנן עובר הלוה דהרי כתבו שם דהא דלא חשיב להו ר"נ לא חשיב לוה וע"כ דהוא בכלל מלוה והרי התוס' כתבו בסנהדרין שם דמלוה בריבית היינו בריבית דרבנן ואם כן אין הלוה נפסל וע"כ דס"ל דגם הלוה נפסל בריבית דרבנן ואפ"ה כתבו דהעדים אינם נפסלים ואם כן מבואר דלא כבעל חות דעת ודוק היטב. אמנם באמת יש לדחות דלכך לא מפסלי באיסור דרבנן דבעי הכרזה ומיירי בלא הכריזו אבל אם הכריזו עליהם מפסלי גם העדים מיהו לפמ"ש הנמוק"י דלאותו עדות מפסלי אף בלא הכרזה אם כן עדיין קשה אמנם יש לומר דבר נחמד דכל הטעם דלאותו עדות שנפסל א"צ הכרזה במה יהי' גרע ול"צ הכרזה דלשאר עדות על דרבנן לא גזרו להפסיד ממון בשביל איסור דרבנן דלא נודע לכל אבל לאותו עדות מפסל ולפ"ז נ"ל דבר נכון דבאמת התוס' רצו לומר דכל שנודע שיש ריבית ל"ש לא תשימון דידעו העדים שלא יגבו ודחו התוס' דמ"מ משעת הכתיבה עביד שומא והיינו דשמא יגבה בלא ב"ד מעצמם ולפ"ז ממנ"פ כשר דהא בדרבנן צריך הכרזה וא"ל דלאותו עדות א"צ הכרזה הא הטעם משום דזה בודאי יודע וכיון דיודע שוב לא עבר על לא תשימון ואם כן ממ"נ לא יפסול ודוק היטב כי הוא חריף ועמוק. שוב ראיתי במלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ו שהרגיש בזה דפסולי דרבנן בעי הכרזה ובדברי הנמוק"י דלאותו עדות א"צ הכרזה יעו"ש. והנה עש"ק תבא תרי"ט הי' אצלי החריף מוה' דוד לנדא מראווא והקשה אותי לשיטת הר"י א"י בתוס' קידושין דף ל"ד דנשים אינן מצוות על עשה דיו"ט אם כן למה ביו"ט במת יתעסקו בו עממין והרי קבורה מ"ע דקבר תקברנו ובכל המתים היא מצות עשה ואם כן יתעסקו בו נשים והשבתי בתחלה דלפי מה שתלה הרמב"ם פ"א מאהל ה"כ אבילות בטומאה אם כן אפשר דנשים שאינן נוהגות בטומאה אפילו הכהנת אפשר דגם בקבורה ליתניהו. אמנם זה דחוק אך לפע"ד בפשיטות כיון דאסור להלין המת ועובר בעשה ול"ת ואם כן שוב הו"ל מ"ע שהז"ג דוקא בו ביום ולא אחר כך ושוב אין הנשי' חייבות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |