שואל ומשיב/ו/כג
שואל ומשיב 
ו כג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אשר שאל אותי בב"ש סי' צ"ה ס"ק א' שכתב בסוף הס"ק למ"ש לעיל כל מקום דפליגי הפוסקים קיימי הנכסים בחזקתה וע"ז הקשה הא כל הטעם דנכסים בחזקתה לענין מזונות כתבו התוס' בכתובות דף צ"ו ד"ה נכסי בתירוץ הא"נ משום דלעולם יש לה מזונות כל שאינה תובעת הכתובה ולפ"ז זה לאנשי גליל דנזונית תנן אבל לאנשי יהודא דהנזונית תנן תו א"כ יש בידם לסלק אותה ולא שייך נכסים בחזקתה. הנה יפה תמה וכבר קדמו בבית מאיר ס"א שם. אמנם לפע"ד חלילה להב"ש שיטעה בדבר פשוט כזה אבל הכוונה לפע"ד דבאמת בלא"ה צ"ב דלמה לו להב"ש כ"ז הא במע"י ודאי מוחזקת האלמנה ומספק א"י להוציא מידה וצ"ל דלאנשי גליל כיון שמחויבים לזונה והיא מחויבת עבור זה מע"י אם כן הוה זה תמורת זה וכשם שא"י היורשים לפטור עצמם ממזונות כמו כן אינה יכולה לפטור עצמה מחיוב מע"י שלה לבעל וז"ב ולפ"ז זה דוקא לאנשי גליל אבל לאנשי יהודא דיכולין לסלקה ממילא המע"י שלה וא"צ להטעם דהנכסים בחזקתה ודו"ק. ובאמת הב"ש גם בסי' צ"ג ס"ק כ"ב כתב דבכל ספק האשה מוחזקת ועיין בבית מאיר שם בסעיף י"ט שהאריך בטעם הדבר דהנכסים בחזקתה ולפי דבריו שם יש ג"כ להאריך בזה. ובזה נלפע"ד דבר נחמד במה שנחלקו הרמב"ם עם הרמב"ן וסייעתו אי אלמנה צריכה לשבע כשתבא לגבות מזונות ודעת הרמב"ן דא"צ לשבע משום דתשבע לבסוף ובאמת הא דסמכינן על דתשבע בסוף אף דיש ספק שמא לא תבא לידי גביית כתובה צ"ל ע"כ משום דהנכסים בחזקת אלמנה קיימי ולכך א"צ לשבע על המזונות וכ"כ המפרשים ולפ"ז לרב דס"ל בכתובות דף נ"ד באנשי יהודא ושוב אין הנכסים בחזקתה ושוב צריכה לשבע כשתבא לגבות מזונות. ובזה נלפע"ד לישב קושית הט"ז על הרמב"ן דהנה הרמב"ן הביא ראיה דא"צ לישבע מהא דאמרו בגיטין דף ל"ה האי דאתא לקמי' דרבה בר ר"ה א"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וכו' א"ל הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה אין לה מזונות וכו' א"ל כבי תרי עבדת לי והקשה הרמב"ן דהי' לו לומר דמזונות נמי לית לך דצריכא שבועה לשטת הרמב"ם והקשה הט"ז דגם לרמב"ן קשה דכל הטעם דא"צ לשבע משום דתשבע לבסוף והא שם א"י לשבע בסוף דרב לא מגבי כתובה וא"כ תשבע בתחלה ולפמ"ש א"ש ולכאור' הנני יוסיף להפליא דלרב דס"ל דהלכה כאנשי יהודא בודאי צריכה לשבע דאין הנכסים בחזקתה דיכולין לסלק לה הכתובה. אך ז"א דממנ"פ אם אתה חושדה על השבועה וחיישינן שמא התפיס לה צררי שוב לא יתנו היורשים לה הכתובה והוה הנכסים בחזקתה למזונות ואף את"ל דעכ"פ היו יכולין לסלק לה הכתובה נלפע"ד דבלא"ה אין חשש התפסת צררין כ"כ על המזונות לרב דהא למה יתפיס לה הבעל צררי למזונות להפסיד ליורשי' דלמא ירצו לסלק לה הכתובה בע"כ ולא תהי' לה מזונות ואם היתה נאמנת בעיניו כ"כ שתחזיר להיתומים א"כ למה תהי' צריכה שבועה דהא האמינה והוה כפטרה משבועה ועכצ"ל דלרב באמת לא חיישינן להתפסת צררי וא"צ לישבע על המזונות ואם כן שוב שפיר לרב א"צ לשבע כלל אף דאין סופה לשבע על כתובתה אבל לשטת הרמב"ם דס"ל דהבא' לגבות מנכסי יתומים צריכה שבועה אם כן שפיר הקשה על הרמב"ם דשם היתה צריכה שבועה וז"ב בישוב דברי הרמב"ן. ובזה נלפע"ד לישב הא דאמר כבי תרי עבדית לי' והוא תימא דאטו לא נוכל לפסוק כרב בזה וכשמואל בזה בדינים דאינם סותרים זה לזה ולפמ"ש א"ש די"ל דכל הטעם דתובעת כתובה אין לה מזונות הוא משום דשמואל לשטתו דפסק כאנשי גליל דתקנו שכ"ז שהאשה תרצה לשבת אלמנות לא יוכלו היורשים לסלקה בכתובה ואם כן שפיר אמרו כיון דתובעת כתובתה והיא אין רצונה שיהי' כבוד בעלה עלי' אם כן היא אפסדה אנפשה ולכך אין לה מזונות אבל לרב דס"ל דיכולין היורשים לסלקה אם כן לא הפסידה בזה די"ל דיראה שמא היורשים יסלקוה ולכך תבעה והוה כמו תבעה מדוחק דאמרו בירושלמי דאין מפסדת המזונות ומעתה שפיר אמרה כבי תרי עבדת לי דלרב דס"ל כאנשי יהודא שוב לא אבדה המזונות בשביל שתבעה דהא הוה כתבעה מדוחק וע"כ דס"ל כשמואל דלא יוכלו לדחקה ואם כן שוב הו"ל להשביענה וא"ל דאדרבא לשמואל היתה צריכה לישבע על המזונות וא"י להשביעה דז"א דהא שוב הוה כבי תרי דאם ס"ל כשמואל שוב למה לא תשבע לגבות מזונות ורב האיך לא מגבי לארמלתא כתובה. ובזה יש לישב מה שהקשו האחרונים דלהירושלמי דס"ל דתבעה מדוחק י"ל מזונות וכאן הוה תבעה מדוחק ולפמ"ש א"ש דבזה פסק כרב ואף בתבעה מדוחק ס"ל דצריך לשבע ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה דהנה האחרונים הקשו דלמה תצטרך לשבע על המזונות הא במזונות שייך חזקה דאאפת"ז ועיין בהפלאה בק"א סי' צ"ב וכ"כ כמה אחרונים ולכאורה הי' נ"ל דבר חדש דהנה הענין דאאפבת"ז הקשו האחרונים דהא אין הולכין בממון אחר רוב ומכ"ש בתר חזקה וכתבו כיון דאתחזיק חיובא בזה אזלינן בתר רוב וכ"כ בישוי"ע ריש סימן י"ז והארכתי בזה לענין שטר מאוחר דל"ש אאפבת"ז דעד דמטא זמני' לא טריף ולפ"ז הנה כבר נודע מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פי"ח מאישות אם מזונות האלמנה מתחיל החיוב קודם מותו או בעת הנשואין לכשתתאלמן ודעת הראב"ד דאינו מתחיל רק לאחר מיתה ולפ"ז לשיטת הראב"ד ל"ש בזה אאפבת"ז דלא התחיל החיוב אלא לאחר מיתה. ובזה נלפע"ד מה דאמרי' בזה תשבע לבסוף והיינו דאחר מיתה מתחיל החיוב אם כן כשבאת בתחלה לגבות עוד אז התחיל החיוב ושייך שבועה אבל אם תובעת המזונות שכבר עברו ל"ש השבועה דכבר נתחייבו היורשים ואם כן לכך תקנו שתשבע בסוף דבמזונות יש חילוק דעל לעבר ל"ש שבועה ועל לבסוף הוא דתשבע דבכל יום יתחיל חיוב חדש ולכך תשבע לבסוף על הכתובה דבזה ל"ש החזקה וכמ"ש התוס' והפוסקים כמה תירוצים. ולהרמב"ם ז"ל דהוא מטעם אחר אתי עלה כיון דגובית מהיתומים צריכה לשבע אף בתוך זמנו ואף דבכל בע"ח ל"ש שבועה אף מיתמי היינו משום דאין דרך להתפיס צררי לבע"ח אבל בבעל דחיישינן להתפסת צררי חיישינן לענין יתומים טפי. ולפ"ז הי' נ"ל דבר חדש דלמאן דס"ל דיכולין היתומים לסלקה ממזונות והוה כלא מתחיל החיוב (וצריכ' לשבע אף על מזונו' שעברו וא"כ לרב) צריכ' לשבע אף על מזונות שעברו מיהו בלא"ה רב ס"ל דאדם פורע בת"ז בב"ב דף ע"ה וע"כ קצרתי.
והנה צריך להבין הא דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ומטעם דחשודה על השבועה הא בהי' החשוד מהנשבעין ונוטלין ויש לו שטר דנוטל בלי שבועה ואיך תיקן כאן דלא תגבה כלל וכבר האריכו בזה האחרונים וגם הקדמונים הקשו כן ועיין בהרא"ש סוף כל הנשבעין. ומה שנראה לענ"ד בזה דלא הפסיד כלל להאלמנה דכ"ז שלא תגבה כתובתה יש לה מזונות וא"כ אדרבא דטבא לה עבדא לה ואם ירצו היורשים לסלקה מהמזונות ולהגבות לה הכתובה באמת יצטרכו ליתן לה דהוא חיוב ברור והם טוענים ספק שמא התפיס לה צררי והיא טוענת איני חשודה ורצונה לשבע ולמה תפסיד מספק ומחשש חשודה וע' בח"מ סי' צ"ו סעיף ק"ו שכתב כעין זה ונהנתי ולכך ביומי דרב לא מגבי כתובה לארמלתא והיינו דרב ס"ל כאנשי יהודא דיכולין היורשים לסלקה אבל ביומא דרב לא יכלו לעשות כן דלסלקה בע"כ אין ביד היתומים. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן ומכ"ש קושית הט"ז על הרמב"ן דבאמת לענין מזונות פשיטא דבשביל חשש חשודה לא יוכלו להפסיד לה מזוני ובפרט שידעו שהיא חשודה ולשטת הראב"ד בכה"ג דידעו שהיא חשודה לא עשו התקנה בזה כמבואר בחו"מ סי' צ"ב וא"כ איך ס"ד לפטור מחיוב ברור בשביל שחשו שמא היא חשודה והיא צווחת אני רצוני לשבע מה שאין כן הכתובה דאין לה הפסד דהיתומים לא יוכלו לסלקה רק אם היא רצונה בכתובה בזה יש לחוש שמא היא חשודה ותשבע לשקר וז"ב לדעתי. ובביאור הענין דתשבע לבסוף נלפע"ד דהנה כבר נודע מה דמבואר בחו"מ סי' ל"ד ובסי' צ"ב דשבועה דלעבר יותר חמור משבועה דלהבא דזה בשעה שנשבע יצא שקר מפיו ולפ"ז כאן דניהו דתפסה צררי למשכון על המזונות מ"מ המזונות אין להם קצבה ותוכל לנכות אח"כ מה שתפסה בעד המזונות הבאים א"כ על כל פנים לא יצא שבועה לשקר מפיה דאף שאסורה לשבע דמ"מ נהנית ממה דהגזילה עולה לה בחשבון המזונות וכמבואר סי' צ"ו באהע"ז דכל שתפסה צררי נהנית מכתובתה קרינן לה ועב"ש שם מ"מ על כל פנים אינו חמור כ"כ כמו באם תשבע על הכתובה דאז אין לה כלום כל שתפסה ולכך אמת שתשבע לבסוף ועיין באהע"ז סי' צ"ו סכ"א. ולפ"ז י"ל דאם היורשים יכולים לסלקה בכתובתה א"כ יש לה לשבע תיכף דתיכף הוא שקר דכל שתפסה צררי שוב יוכלו היתומים לסלקה ואין לה מזונות ועל כל פנים יכולים בכל זמן לסלקה ונשבעת לשקר ולפ"ז יקשה לרב שוב בודאי צריכה לשבע על המזונות דשמא התפיס לה צררי כשיעור כתובה ויוכלו היתומים לסלקה תיכף וצ"ל דז"א דבשביל דהיא חשודה אינו דבר ברור דכבר תפסה ושמא לא תפסה כ"כ כשיעור כתובתה ואין לה לשבע אלא לבסוף ובזה י"ל הא דאמרה כבי תרי עבדת לי עפ"י הדרך שכתבתי למעלה ואכ"מ להאריך כי לא כתבתי רק מה שעלה במחשבתי לפום ריהטא. והנה במה שהבאתי למעלה קושית האחרונים דלענין מזונות שייך אאפבת"ז אמרתי דמזה ראי' למ"ש הש"ך בחו"מ סי' ע"ח דכל שפא ושפא זמני' היינו שהוא חיוב חדש ושייך כי היכא דלא לטרדן ופורע אף בתחלת הבנין דשייך טרדא בכל שפא ושפא א"כ ה"ה במזונות דכל יום הוא חיוב חדש לשטת הראב"ד וא"כ שוב שייך הסברא כי היכא דלא לטרדו להיורשים יום ביום וע"כ התפיס הבעל צררי לה וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ן שהקשה דהא צריכה לשבע על המזונות וא"ל דגם לדידי' יקשה דהא כאן בודאי צריכה לשבע דלא תשבע לבסוף משום דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וא"כ צריכה לשבע על המזונות ולא יכולה דז"א דאדרבא כיון דא"י לגבות מזונות בלי שבועה וא"י לשבע שוב אין טרדא כלל דלא יצטרכו היורשים ליתן ושוב שייך החזקה דאאפבת"ז וא"כ א"צ שבועה כלל למזונות אבל על הרמב"ם שפיר הקשה דהוא חולק על הראב"ד וס"ל דהחיוב מתחיל בעת הנשואין ולדידי' עכצ"ל דכיון שמגיע לה מחיוב ב"ד ל"ש אאפב"תז וא"כ שוב שפיר קשה דהא צריכה לשבע על המזונות ואף דרב בלא"ה ס"ל דאדם פורע בת"ז אפשר שבזה לא ס"ל לרבה בר ר"ה כרב ושמואל וקצת משמע כן בב"ב דף ה' שם ודוק היטב כי הדברים חריפים ונעימים ת"ל ועיין ח"מ סי' צ"ו סק"ט וסק"י והם תמוהים לפע"ד דמ"ש ססק"י דבגרושה ל"ח להתפסת צררי דאאפבת"ז הא ז"א דכל דאית לה בתנאי ב"ד חיישינן וכמ"ש בעצמו בס"ק ט"ו ואם כוונתו למ"ש שם בסק"ט דדוקא בסמוך למיתה וארכבי' אתרי רכשי סמוך למיתה והוא מתנאי ב"ד ובאמת הם שני תירוצים ועב"ש סק"א דעשה נ"מ לענין נ"מ ונצ"ב וע"ש בב"ש סק"ח שגם דבריו צ"ע קצת ועיין בפ"י בגיטין דף ל"ד שם במשנה ולפמ"ש הח"מ והב"ש סי' צ"ו ס"א בשם הרשב"א דכל דאינה בת שבועה או שנותנים לה הכתובה או מזונות עד שתתפקח וכתבו הח"מ והב"ש שם סק"ז דאף לאנשי יהודה כל שא"א לה לשבע על כתובתה א"כ מ"ה דמגיע לה מזונות א"כ ל"ק כלל קושית הרמב"ן והט"ז על הרמב"ן דהא באמת חז"ל תקנו לה מזונות כ"ז שא"א לה לטול כתובתה וא"ל דשאני התם דא"א לה לשבע כלל על הכתובה ולכך לא תגבה מזונות מה שאין כן בהך דח"מ וב"ש ראוי' לגבות כתובה כשתתפקח דז"א דאפכא מסתברא דהיכא דאינה מקוית כלל שתטול הכתובה א"כ בודאי מהראוי שיתן לה מזונות עכ"פ. והנה שנת תרט"ו אור ליום ד' ויחי י"ג טבת אמרתי בזה לתלמידי נ"י שלמדתי סי' צ"ג צ"ד ואמרתי דאם נימא לאנשי יהודא אין האשה מוחזקת בנכסים גם למזונות כמ"ש הבית מאיר לפ"ז לרב דס"ל כאנשי יהודא דיכולין לסלקה לכך בשני דרב לא אגבי כתובה לארמלתא א"כ גם מזונות בודאי אין לה וא"כ קשה קושית הט"ז והב"ש לרב הי' לו לומר דגם מזונות אין לה. אמנם באמת צ"ב מ"ט דרב דלא מגבי כתובה לארמלתא דהא אינו רק ספק שמא קיל לה השבועה ואיך לא ניתן לה הכתובה מספק ואיך לא נחוש והאשה צווחת שאני רוצה לשבע באמת וביותר תקשה דהרי רב לא ס"ל הך דר' אבא ואפילו מחושוא"י לשבע בדאורייתא גם כן פטור ומכ"ש בשבועה דרבנן דניהו דנוטל לא אמרינן כל שא"י לשבע אף בדרבנן כמ"ש המלמ"ל ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז ובתשובה הארכתי דהפוסקים חולקים בזה אבל על כל פנים לא עדיף משבועה דאורייתא דלרב לא אמרינן מחושואיל"מ וביותר יש לתמוה דשבועה זו מה טיבה דל"ש ספק מלוה ישנה דהא אם הי' לה מלוה ישנה שייך להבעל ודוחק לומר שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות וע"כ רציתי לומר דרב ס"ל דחשוד אממונא ל"ח אשבועתא משום דשבועה חמור ולכך בימי רב דקיל שבועה ונדר ושוב לא האמינה. אבל עדיין צ"ב דא"כ היאך מספק לא תגבה כתובה והיא צווחת שתשבע באמת. אך נראה כיון דמוריא היתרא ואמרה דטרחא קמי יתמי וא"כ שוב חשו דבאמת היא תורה היתר שנשבעת באמת ול"ש חשוד אממונא חשוד אשבועתא דהיא מורה היתר לנפשה ויש להמתיק הדברים לפי מה דמבואר בסי' צ"ה דאף במשבחת הנכסים השבח ליורשים והרבה פוסקים ס"ל דלא מהני אף באמרה ראו וא"כ שוב היא סוברת אני טרחת קמי יתמי ומשביח להם ועל כל פנים מהראוי לי להנות מהם ותופסת צררי ובזה אני אומר דרב לשטתי' דס"ל כאנשי יהודא דביד היתומים לסלקה ממזונות וא"כ כל שלא סלקוה ע"כ דניחא להו במה שיושבת ומפקחת אל הנכסים שייך מוריא דטרחא קמי יתמי אבל לאנשי גליל דאין בידם לסלקה כ"ז שיושבת אלמנות א"כ ל"ש דמוריא היתרא דטרחא קמי יתמי דמה הוה ליורשים למעבד הא י"ל דלא ניחא להו כלל בטרחתה רק שא"א להם לסלקה ואדרבא היא לא רצתה שיסלקו לה וז"ב. ובזה ניחא לרב לשיטתו שייך מוריא היתרא דהוא ס"ל כאנשי יהודא אבל שמואל לשטתו דס"ל כאנשי גליל לכך אשבעה חוץ לב"ד ולפ"ז מה טעמו של הרמב"ן והפוסקים דס"ל דלמזונות א"צ לשבע משום דהנכסים בחזקתה דהא א"י לסלקה וזה שאמרה כבי תרי עבדת לי והיינו דלשמואל דס"ל כאנשי גליל ל"ש מוריא היתרא ולפ"ז רב דס"ל כאנשי יהודא דשייך מוריא היתרא דטרחא קמי יתמי בודאי א"י לגבות מזונות ולפ"ז שוב יקשה אליבא דכ"ע דלרב גם מזונות צריכה לשבע דאין הנכסים בחזקתה ושייך גם משום מוריא היתרא וכמ"ש ולכאורה רציתי לומר כיון דבימי רב קיל נדרא ושבועה ולא הוה מגבה כתובה לארמלתא א"כ שוב כל האשה שנשאת אז נכנסה באותו ספק שלא יתנו לה הכתובה היורשים וא"כ לא התחיל החיוב כלל ולכך לא אגבה הכתובה ולפ"ז כל שלא יהי' לה מזונות ע"ז ודאי לא נכנסה ולכך לא אמרו לה דצריכה לשבע על המזונות אבל זה דחוק. אמנם נראה דבאמת כיון שכל הטעם דמוריא היתרא דטרחא קמי יתמי היינו משום שמשבחת הנכסים ונותנת ליתומים ולפ"ז זה שייך לענין הכתובה אבל מזוני בודאי אית ליה כיורד ברשות דנוטל עכ"פ הוצאה ומכ"ש דמגיע לה מזונות ועיין סי' צ"ה וא"כ ממ"נ מזונות ל"ש מוריא היתרא דבאמת מגיע לה מזונות וא"כ שוב י"ל דל"ש להשביע על מזונות ושלא תגבה המזונות כלל דע"ז ל"ש מוריא היתרא דהא באמת מגיע לה מזונות וז"ב ודו"ק היטב. והנה לכאורה י"ל דטעמו של רב דהרי באמת התוס' הקשו דהא אאפבת"ז וכתבו דבשביל תנאי ב"ד חיישינן טפי ולפ"ז לרב דס"ל אפבת"ז יש לחוש טפי ולכך לא מגבי כתובה לארמלתא ולפ"ז נ"ל דלענין מזונות ל"ש חשש דפבת"ז דהנה הש"ך חידש בסי' ע"ח גבי כל שפא ושפא זמני' דהיכא דצריך לשלם כל שפא ושפא זמני' אף רב מודה דמשלם בת"ז כי היכי דלא לטרדן. והנה האחרונים תמהו מדברי הר"ן גבי יתומים אמרו נתנו דהקשה הא אפבת"ז והרי שם החיוב מדי יום ביומו וע"כ נדחה סברת הש"ך ואני אומר להיפך דאדרבא כל שלא התחיל החיוב ודאי אין לחוש וע"כ לא אמר רב רק היכא שכבר התחיל עכ"פ רק שהוא בתוך זמנו אבל כאן לא התחיל החיוב ולפ"ז לענין מזונות שלא התחיל החיוב ודאי ל"ש כי היכא דלא לטרדן ולכך מזונות ל"ק דצריכה לשבע דהא למזונות יש חזקה טובה דאאפבת"ז ובלא"ה י"ל דכל הטעם הוא כי היכי דלא לטרדן ולפ"ז אם נימא דבימי רב לא מגבי מזונות בודאי לא שייך כי היכי דלא לטרדן דהא לא תוכל להטריד כלל דהא צריכה לשבע ובשלמא על הכתובה שייך כי היכא דלא לטרדן דעכ"פ כשהוא מגרשה יצטרך לפרוע לה דגרושה משביעין אבל אלמנה לענין מזונות ל"ש כלל כי היכא דלא לטרדן ודו"ק היטב. אך נראה דבר חדש דבאמת שייך עוד חשש דשמא תפסה מעצמה רק דזה לא חיישינן כ"כ שתהי' תופסת מעצמה ולפ"ז זהו אם מגבין כתובה אבל בימי דרב דלא מגבי כתובה א"כ בודאי יש לחוש שמא תפסה דחוששת שמא ימות בעלה ולא תוכל לגבות כלל מזונות וכתובה וא"כ שוב יש לחוש שמא תפסה מעצמה ודוק. ובזה יש לי לומר בישוב קושית הט"ז והב"ש דתקשה על הרמב"ן עצמו כיון דלא גבתה הכתובה בודאי צריכה לשבע על המזונות ולפמ"ש י"ל כיון דהאשה באתה לתבוע הכתובה והמזונות ע"כ דלא ידעה מזה דלא מגבין כתובה ולא מזונות בימי רב וא"כ שוב אין לחוש שמא תפסה מעצמה ולשמא התפיס לה ג"כ אין לחוש וא"צ לשבע על המזונות כלל דלמה נחוש שמא תפסה והא היא לא ידעה כלל דלא יגבו לה הכתובה והמזונות. שוב ראיתי שז"א דרב לא ס"ל דפורע בת"ז רק אביי ורבא וכל מ"ש בזה אינו רק אם נימא דרב ס"ל כאביי ורבא אבל לא מצינו זאת ורב ודאי לא ס"ל כן דאף אם אינו רק רוב דאין פורעין הא רב ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב. אמנם בגוף הקושיא של הרמב"ן י"ל דהא הט"ז באהע"ז סי' צ"ו כתב דדוקא בכתובה דרבנן כל שהיא חשודה אינה נוטלת דהם אמרו והם אמרו משא"כ בחוב ע"ש ולפ"ז ל"מ אם נימא דמזונות דאורייתא ודאי גובות אף לרב דקילי נדרי דלא גרעא מחשודה ממש אלא אף אם נימא דמזונות דרבנן ובפרט לאחר מיתה מ"מ כל שהתחייב בפירוש ומתזנא מנכסי הו"ל כחיוב גמור דיכול לחייב עצמו וחייב מה"ת וא"כ לענין מזונות ל"ש הך דרב וז"פ ובישי"ע סי' צ"ג גם הוא רצה לישב עפ"י דברי הט"ז הנ"ל אבל באורחא רחיקתא יע"ש ודו"ק.
והנה בש"ע סי' צ"ו מבואר בסכ"א דהאדנא משביעין אותו בב"ד מפני שבאותו ענין שרגילים להשביע ולגזור בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתובתה אין העונש מרובה כ"כ כמו שבועה שבשעה שנשבעת יצאת מפיה לשקר ובהפלאה בק"א הקשה דהא כאן שייך חשוד אממונא חשוד אשבועתא ול"ש כאן סמ"י דכיון דיכולה להודות אחר כך שוב תשבע גם כן לשקר ותודה אחר כך ובאמת לפמ"ש למעלה דל"ש כלל ספק מ"י בכתובה רק משום דמוריא היתרא חיישינן שמא לא תוכל לדקדק כ"כ ולכך בשבועה תדקדק היטב וא"כ לק"מ קושית הפלאה. אך בגוף דברי הש"ע נלפע"ד כוונה אחרת דבאמת הקשה הב"ש די"א דנעשה חשוד על שבועה להבא ואמרתי בזה דהנה התומים סי' ע"ה ס"ק כ"ד חידש דמורשה אינו יכול לשבע שבועת בע"ד דבע"ד הו"ל טענת כפירת פקדון והו"ל שבועת פקדון אבל המורשה אינו רק שבועת ביטוי ואינו חמור כ"כ ע"ש ולפ"ז גם בזה י"ל דאם נשבעת שלא גבתה כלום הו"ל שבועת פקדון ומלוה דכפרי' והיא שבועה חמורה אבל מה שנשבעת שתודה שקבלה מכתובתה א"כ כעת אינה עוד שבועת פקדון דאינה נשבעת רק שתודה שקבלה וזה אינו כפירת פקדון וז"ב ודו"ק. ובזה יש לישב מ"ש הב"ש והט"ז להקשות על הרמב"ן דלדידי' נמי תקשה דבימי רב דלא גבתה להכתובה שוב צריכה לשבע על מזונות ולפמ"ש א"ש דסברת הרמב"ן נ"ל דלכך תשבע לבסוף משום דעל מזונות שצריכה בכל פעם לגבות אז יכולה אחר כך להודות שקבלה וא"כ אינה נשבעת רק שתודה שקבלה וזה אינו כ"כ ש"ח מה שאין כן הכתובה דנשבעת לבסוף שם נשבעת בזמן הש"ח שלא גבתה מכתובתה וא"כ זו שבועה חמורה ולפ"ז לענין מזוני שפיר היתה יכולה לשבע אף דקיל נדרי משום דתוכל להודות אחר כך ול"ש דקיל נדרי דהא תוכל לתקן את אשר עותה ובשלמא בכתובה דבשעה שנשבעת יצא השקר מפיה ע"ז חשדינן דקיל נדרה כדי שתגבה כיון דא"א לה לעשות אבל מזונות דיכולה עוד לתקן את אשר עותה שפיר משבעינן אותה ואם תזכור תודה ודוק היטב.
והנה בענין הכסות מבואר בסי' צ"ד כדרך שנותנין לה מזונות כך נותנין לה כסות והוא מהרמב"ם פח"י מאישות ה"ב והנה משמע דבכלל מזונות הוא כסות גם כן ועיין בשו"ת הרשב"א שהביא הב"י באהע"ז סי' קי"ד ובש"ע שם סי"ז דבמחייב עצמו מזונות אין המלבוש בכלל ובאמת שלכאורה מבואר בירושלמי כהרשב"א שהרי ריש פ' הנושא מבואר בירושלמי על הת"כ דבנן נוקבין דיהוי לכי מנאי יהון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי הביא הירושלמי ותני עלה ומתכסיין בכסותי וכ"כ הה"מ בפי"ט מאשות הי"א והביא הירושלמי הלז ויש שם ט"ס בהעתקה וכן הועתק בב"י סי' קי"ב בטעות יעו"ש אלא שהה"מ סיים ופשוט שהכסות בכלל מזונות ומשמע דאף בשלא נכתב אך לפע"ד נראה דודאי במחייב לאדם אחר מזונות י"ל דאין המלבוש בכלל אבל בבנותי' שמה שמחייב במזונותן אינו בשביל שום דבר רק שכן תקנו חכמים שהבנו' יזונו מנכסיו דאם לא כן יהי' לבוז ולחרפה וא"כ ממילא גם מלבוש בכלל דכשם דהחיוב על המזונות כך חיוב על הכסות וכן מבואר בשו"ת רשב"א בפירוש יעו"ש בב"י סי' קי"ד הנ"ל אלא שלא ביאר הסברא ולפע"ד הסברא כמ"ש דכל שהחיוב בא מחמת שצריך לשלם לו בעד הטובה או שאר חיוב פשיטא דמה שלא התחייב בפירוש אינו בכלל אבל חיוב מזונות של הבעל לאשתו וכן לאלמנותו וכן לבנותיו אינו רק חיוב מתקנת חז"ל שתקנו כן ולכך פשיטא דכשם שתקנו לענין מזונות כך תקנו לענין כסות. ובזה נלפע"ד מה שהוסיפו בבנות לכתוב ומתכסיין בכסותי משום דהרי מבואר בסי' קי"ג דפרנסת הבת אינו בכלל ת"כ רק תקנת חכמים ע"ש וא"כ הוא דאינו בכלל הת"כ לכך הוצרך לכתוב בפירוש ומתכסיין בכסותי ועיין בשו"ת הרשב"א הנ"ל שגם סברא זו מרומז בכלל דבריו ודו"ק היטב כי זה כלל אמת. והנה בשו"ת ש"א סי' קכ"ד מסתפק אם מנעלים בכלל מלבוש ואני בגליון הש"א כתבתי דמבואר בד"ה ב' כ"ח וביחזקאל ט"ז דמנעל אינו בכלל ועיין ביד שאול ריש הלכות כיבוד אב ועיין בשבות יעקב ח"א סי' כ"ג ומשם יש ראי' גם כן לענין דאין המלבוש בכלל מזונות ולפמ"ש א"ש דבאמת אינו בכלל בסתם אנשים זולת מה שהוא מת"כ וכמ"ש ועיין בחוה"מ סי' סמ"ך:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |