שואל ומשיב/ו/ח

שואל ומשיב ‏ ו ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן ח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה להרב המאוה"ג מוה' משה צבי אבד"ק אנטפאלי ברוסיא.

אשר שאל בהא דאמרו כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו ואמאי והא חטאות המתות הם אותן חמש חטאות שמתות כמ"ש רש"י שם והרי בתמורה בדף י"ד דיש אחד בהם שהוא ספק אם מתה וא"כ לשטת ר"ת בספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות מקרי ס"ס וא"כ כאן דבחטאות המתות יש אחת דרעי' ולר"נ ד' לרעי' כדאמרו בתמורה שם וא"כ אמאי ימותו כלן הא הו"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות. והשבתי במושכל ראשון דהיכא דאין הספיקות שוות כ"ע מודה דלא מקרי ס"ס וע"כ לא אמר ר"ת רק שם דהוה ספק בגוף אם הוא טריפה או לא אם נולד ביו"ט או בחול ואח"כ נתערב באחרות דהשני ספיקות שוות דדלמא אינו טריפה או שזה לא הוא מן הספק והשתי ספיקות שוות אבל כאן הספק א' הוא אם רועה או מתה ונמצא כשאנו מסופקים הספק א' בודאי מתה בזה עשו הל"מ ולכך חמש חטאות מתות דלא ידענו מנו ולזה ודאי דנעשה הספק כודאי ואח"כ אם נתערב הספק הוה שמא מותר לגמרי וא"כ אין הספיקות שוות ולא מצרפינן לס"ס דהספק הא' כמאן דליתא ולפמ"ש הט"ז סי' ק"י סקי"ב ג"כ ל"ק ע"ש. אמנם אי קשיא הא קשיא דהא בהל"מ לשטת הרמב"ם ספיקו להקל ועיין בב"י דו"ד סי' רצ"ד וכאן הוה ספק הל"מ דמתה או רועה וא"כ בספקו לא נעשה כודאי איסור ושפיר מקרי ס"ס אף לשטת הר"י דכל הטעם דספק בגוף לא מקרי ס"ס משום דספק הראשון נעשה כודאי איסור דספיקא דאורייתא לחומרא משא"כ ספק הל"מ דהוא להקל וצ"ע כעת. אמנם נראה דהרי התוס' בדף ע"ב שם ד"ה אלא כתבו דחטאות המתות מיירי גם בעוף וא"כ בעוף ל"ש רעי' כלל דהא אין לו פדיון ול"ש רעי' וכמ"ש ברש"י זבחים דף ע"ב ע"ש ועיין שעה"מ פ"ד מפהמ"ק ה"א שכ"כ בהדיא דבעוף ל"ש רעי' כיון דאין לו פדיון ומכאן ראי' לדבריו גם מדברי התוס' אלו ראי' דגם בעוף שייך חטאת מתות והשעה"מ האריך שם בענין זה. והנה בהא דהקשה הש"ס ולבטלו ברובא לכאורה קשה כיון דכל הזבחים קודם זריקה אסור להנות בהם ומועלים בהם אף בשלמים איכא איסור תורה ונתערב בהם חטאות מתות א"כ הו"ל איסור שנתערב באיסור וכבר כתב הר"ן בנדרים דף כ"ט דאיסור באיסור מקרי מב"מ ולא בטל אף לרבנן דפליגי אר"י וצ"ל כיון דלהזבחים יש תקנה ברעי' א"כ לא מקרי מב"מ שלחטאות המתות אין תקנה כלל וכן לשור הנסקל משא"כ לקדשים יש לו תקנה ברעי' וא"א לבטל להיות כמבטל ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא מאי פריך ולבטל ברובא הא בזבחים דף ע"ח אמרו דלענין קדשים אמרינן דמשערין מב"מ כמו שהי' מין בשא"מ וא"כ איך אמר הכא דבטל ברובא ועיין תוס' שם ד"ה הא דרבי' דמבואר שם בהדיא דבקדשים גם במב"מ משערין כאלו א"מ וצ"ל כמ"ש התוס' שם דדוקא גבי יין וחלב דלא הוה מב"מ גמור הוא דס"ל לר"י רואין אבל במב"מ גמור לית לי' לר"י רואין וכאן דהוה מב"מ גמור ל"ש רואין וה"ה לרבנן דפליגי על ר"י ס"ל דמב"מ גמור ודאי בטל ברוב והן נסתר מחמתו דברי הכרו"פ סוף סי' צ"ח שהשתמש ג"כ בסברא זו דבקדשים לא אמרינן רואין ובאמת שהסוגיא עמוקה שם וצ"ע היטב אם קי"ל כן לפי המסקנא במב"מ גמור בין לר"י ובין לרבנן. ובזה יש לישב קושית הכרו"פ סי' ק"י שהקשה בדברת התוס' דהקשו דאיך יבטול ברובא והא הוה חה"ל ודבר שבמנין וע"ז הקשה דהא קי"ל דאם נשרף הבשר ולא נשאר רק החלב והאימורין יזרוק הדם והרי החלב והאימורין אינו מקרי חה"ל וא"כ זה בטל ברוב וכיון שכן הוה כנשאר החלב שיזרוק הדם ואמאי ימותו כולם ומזה הביא ראי' לדעת הט"ז שם סק"ה דכל שנשאר חה"ל אף זה שנחתך ואינו ראוי להתכבד דלא בטל ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דברי הט"ז דהרי הך דחה"ל שישנו וזה שנחתך ואינו ראוי להתכבד לכאורה דמי למ"ש הרשב"א דאם יש מב"מ וא"מ ונשפך רואין שא"מ כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו וה"ה בזה הא לא גרע חה"ל מאלו הי' א"מ דלא בטל עד ששים ובזה לא בטל כלל אבל מהראוי להיות המינו רבה עליו ומבטלו ורואין את שא"מ כאלו אינו ואף להמהרש"ל דחולק על הרשב"א הנה מלבד דהט"ז בעצמו בסי' צ"ח ישב דברי הרשב"א אבל אף להמהרש"ל בכה"ג מודה דכל חילו של המהרש"ל דעכ"פ נשאר טעם והיאך שייך לומר רואין כאלו אינו אבל כאן הא החה"ל לא בטל אף באלף וא"כ בכה"ג שאין כאן נ"ט פשיטא דמהראוי לומר דרואין כאלו אינו ואף להש"ך שם עכ"פ אותו חתיכה שאינו ראוי להתכבד בודאי מהראוי שתהי' מותרת וע"כ דברי הט"ז נדחין כאשר באמת חלקו עליו הגאונים האדירים בשו"ת גאוני בתראי ועפר"ח וכו"פ שם אבל כ"ז בחולין משא"כ בקדשים דאמרינן רואין המינו כאלו א"מ ניהו דמב"מ גמור לא אמרו כן אבל שיבטל מה שאינו ראוי להתכבד מב"מ ויהי' כאלו נשרף החה"ל זה בודאי לא אמרינן בקדשים והו"ל כאלו יש מב"מ וא"מ ובכה"ג גם הרשב"א מודה דלא אמרינן דהמינו רבה עליו בקדשים ודוק היטב כי הוא הערה חדשה. והנה בהא דפריך הש"ס ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש לכאורה קשה דהא הוה כמבטל איסור לכתחלה ומ"ש רבים מהאחרונים כיון דהשנים האחרונים אסורים ומטעם דאיסורא ברובא איתא א"כ לא הוה כמבטל איסור דהוא אינו מבטל רק שלא יהי' מקרי קבוע אבל האיסור ממילא נשאר שם ובטל ועפר"מ וכו"פ סי' ק"י עדיין צ"ב דהרי נוכל להוסיף על האיסור בכוונה כמבואר בסי' צ"ט ואף באיסור דרבנן א"כ כאן דכל דהוה קבוע הו"ל כמע"מ וכשנכבשינהו דניידי יתהוה רוב הו"ל כמוסיף על האיסור ומבטל וצ"ל דמזה באמת ראי' דכל שהפרישו בכוונה אסור ורק במפרישו שלא בכוונה מותר או בנפרש ממילא וא"כ ל"ש מבטל איסור ובאמת גם אם נימא דבכה"ג לא מקרי מבטל איסור ועכ"פ האיסור כבר ישנו רק שנעשה קבוע דרבנן והוא אינו רק מבטל להך קביעות עדיין יש מקום לומר דאם הי' נקבע שנית האיסור הי' מקרי קבוע א"כ עדיין ישנו במציאות שיקבע האיסור בכה"ג ל"ש ביטול ברוב. ובזה הנה מקום לחלוקו של הגאון מוה' שכנא חותן אא"ז הרמ"א ז"ל והרמ"א קבעו להלכה בין ניידי כלם ובין ניידי מקצתן והט"ז והש"ך תמהו מנ"ל לחילוק זה ולפמ"ש א"ש דכל דניידי כלם באמת כל דבטל הקביעות לגמרי פשיטא דלא אמרינן דהדרא לקביעות לגמרי כמ"ש הרשב"א דכל שנתפרד הקביעות נתפרד לגמרי משא"כ כשנשאר קצת מהקביעות במקומו וז"ב ועכ"פ ע"ש בטעם הסוברים דדוקא פירש ממילא מועיל הוא מטעם דהו"ל כמרבה על האיסור זה נכון בסברא ודוק. ובזה מיושב מה שהקשו כלם מאו"ב דדעת הטור וש"ע בסי' ט"ז דאמרינן נכבשינהו וניידי ומשמע דאף במזיד מותר וסותר למ"ש בסי' ק"י ולפמ"ש א"ש דהרי כבר נודע מ"ש הט"ז סי' תנ"ז וסי' תרל"א באו"ח דמבטל איסור טרם שנאסר לא חשוב כמבטל איסור ולכך בסכך קודם הסכות ל"ש מבטל איסור ולפ"ז באו"ב שמבטלו קודם ששחטו וליכא עדיין איסור של או"ב וא"כ מותר אף לבטל בידים. והנה מקום אתי לומר דבר חדש דכיון דאסור לכבוש בידים ומשום מבטל איסור או כמ"ש הפוסקים דשייך גזירה שמא יקח מן הקבוע ולפ"ז אף ס"ס ל"מ אף לשטת ר"ת דס"ל דספק אחד בגוף וספק אחד בהתערובות מועיל כאן לא יועיל דהרי בדבר שיל"מ ל"מ ס"ס כמבואר בסי' ק"י וא"כ כיון דבאמת יש לו מן התורה תקנה לכבוש האיסור ולהניד אותו ניהו דמדרבנן אסור לא אלים גזירת חז"ל שלא יהי' מקרי דשיל"מ וכמ"ש הר"ן פ"ב דפסחים לענין דשיל"מ בחמץ דאף דמדרבנן אסור לאחר פסח לא מועיל להקל עי"ז וה"ה בזה. ובזה היה מקום לומר ע"ד הפלפול לישב דברי הטור סי' נ"ז שכתב לענין ספק דרוסה שהתיר בס' המצות משום ס"ס ע"ז כתב הטור ונראה דיש תקנה אף לודאי דרוסה ע"י דנכבשינהו דניידי ותמה הב"י וכל האחרונים המה ראו כן תמהו דהא אסור לכבוש בידים וכמ"ש בסי' ק"י ולפמ"ש י"ל דאדרבא בזה חולק על הסמ"ג כיון דיש לו תקנה ע"י דנכבשינהו שוב הו"ל דשיל"מ ולא מועיל ס"ס ושוב אסור לכבוש מדרבנן ודשיל"מ מקרי כיון דמה"ת אית לי' תקנה ודוק היטב. והנה הרמב"ם פ"ו מפהמ"ק הלכה א' כתב דזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות ושור הנסקל ימותו כלם ואם הקריב הורצה שאין בע"ח נדחין והנה משמע דאף בנראה ונדחה דהזבחים כבר נראו ונדחו כאשר נתערב בהם האסורים האלו אפ"ה אמרינן דאין בע"ח נדחים ובאמת מדבריו פט"ו מפהמ"ק משמע דוקא בדיחוי מעיקרא הוא דאין בע"ח נדחה. ולפע"ד נראה בזה דהנה לכאורה הי' מקום לומר דזה לא מקרי נדחה כלל כיון דהכשרים לא נדחו בעצם רק שנתערב בהם איזה פסול ולא מקרי נדחה אך י"ל דכיון דעכ"פ כל שנתערב בהם איזה איסור ואמרינן דבע"ח חשיבי ולא בטילי וכל אחד דחוששין שמא הוא הוא האיסור הרי כל אחד נדחי' ולפ"ז זהו כשהוא בע"ח שפיר אמרינן דימותו ולא ישחטו ולא יקרבו דהו"ל נראה ונדחה אבל כל שנקרבו הרי בשחוטין בשוגג בטל החשיבות וא"כ עכ"פ כל שנקרבו בלי כוונה לאיסור שוב לא נראה ונדחה כלל דהרי אמרינן על כל אחד דזה לאו איסור כלל וכל אחד הוא של היתר וז"ב מאד בטעמו של רבינו והא דאמרו בדף ע"ג דאתיא כמ"ד בע"ח אין נדחין היינו דאם היו נדחין בעודם בחיים שוב הי' מקרי נראה ונדחה אבל כיון דבע"ח אין נדחין א"כ כ"ז שחיים לא נדחו רק משום דבע"ח חשיבי ואמרינן דדלמא הוא האיסור והרי האיסור נדחה מעיקרו וא"כ כל שנקרב אח"כ ואזל החשיבות שוב לא מקרי נרא' ונדחה כלל וז"ב כשמש. אברא דלפ"ז יקשה בהא דפריך על רב דאמר דאמרינן דאיסורא נפל ופריך הש"ס אמאי ימותו כלם ונימא הך דאיסורא מת ומאי קושיא הא כיון דמה דתלינן דהיינו הך דנפל הוא משום דעל כל אחד יש לומר שמא לא זהו האיסור ולכך שנים שנים אסור ושנים האחרונים הם אסורים ולפ"ז שוב הו"ל נרא' ונדחה כיון דאמרינן דאסורא ברובא הוא וא"כ שוב הו"ל נרא' ונדחה וצ"ל דלהס"ד לא ידענו דר"א אוסר שנים להקריב והוה ס"ל דתלינן בזה שנפל איסורא נפל לגמרי והותרו האחרים לגמרי ולא מקרי נדחה כלל דזה שנשאר הי' בהיתרו הראשון לגמרי ושפיר תקשה. ומעתה י"ל דלפי המסקנא דאנא תרתי קאמינא שוב אין התחלה לקושיא כיון דהו"ל נרא' ונדחה ומ"ש בצ"ק דכל שבידו להקריב אחד מהם אף בנרא' ונדחה נמי כשר באמת דבריו תמוהים דבנראה ל"מ בידו ועיין בחק נתן למהר"נ אוראל הספרדי. אמנם לפמ"ש א"ש דלהס"ד באמת הוה ס"ל דכל שמת אחד תלינן דמית זה לבד דהאיסור מת ושוב ל"ש לומר בע"ח נדחין אבל לפי המסקנא דלא בשביל זה אנו מתירין רק מתירין שנים שנים משום דאחד מהם בודאי לאו איסור הוא ושוב הו"ל נרא' ונדחה דאסור. ובזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם דפסק בכל הזבחים שנתערבו בהן חטאות מתות דימותו כלן ותמהו כלם דהא קי"ל כרב ולרב קשיא מתניתין דהוא ס"ל כר"א ולפמ"ש א"ש דשאני קדשים דהו"ל נרא' ונדחה. ובזה מיושב היטב קושית המנחת יעקב בכלל מ"ג דהאיך משני דתרתי תרתי קאמינא ופירש"י דיקרבו שני ראשים כאחד וע"ז הקשה דא"כ צריך לשחוט שני ראשים כאחד והרי בזבחים אסור לשחוט שני ראשים כאחד דתזבחוהו כתיב וכל ששחט אחד אחד שוב הו"ל פסול וחולין בעזרה ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הפסול הוא בשביל דבע"ח אינם בטלים וכל ששחטו אחד אחד נתבטל חשיבותן ושוב ראוי לבא בעזרה דהרי נתבטל חד בתרי ונעשה כלו היתר והא דימותו כלן הוא בשביל כיון דבעודן חיים לא בטלו שוב הו"ל נראה ונדחה אבל ר"א דס"ל דתלינן דהך דאיסורא מית שוב לא הוה נדחה כל שנשחט אחד מהם ועדיין צ"ע בזה דא"כ באברים באברים אמאי לא יקרבו ואולי שם כיון דשחטן נדחין שוב אסור בקדשים וצ"ע בכ"ז. עוד הי' נראה דהנה הבה"ז הביא דברי הר"י קורקיס דימותו ל"ד לנפלה דשם נפלה מעצמה משא"כ כאן דהמיתה בידים ותמה הבה"ז דגם ימותו היינו מעצמן ואף אם ימית בידים כיון דעושה כן בשביל מצוה שלא יהי' מכשול לקדשי' הו"ל כנפלה בשוגג ע"ש וצ"ב בדבריו דכיון דגם בהריגת בהמה אסור להרוג מספק כמבואר ברמב"ם פ"ט ממלכים גבי הבא על הבהמה דכתב הכ"מ דמשום ספק אין להרוג אותה וא"כ איך מחשב למצוה זה שממיתה בידים הא גם בהמה אסור להרוג מספק וצ"ל כיון דתלינן דהך דאיסורא מית א"כ שוב עכ"פ כל שבאמת הך דאיסור צריך להמית ובסנהדרין נחלקו אם הך דימות היינו בידים או שממתינים עד שמת ועכ"פ כיון די"ל דאיסור הוא שמת שוב מקרי מצוה והל"ל כנפלה בשוגג וז"ב ולפ"ז נראה לפי שיטת רבינו דלא התיר ר"א אלא שנים שנים היינו שצריך להמית שנים לפרסם מלתא דלא כשטת רש"י והפוסקים לפ"ז להמית בידים שנים שאחד בודאי אינו חייב מיתה זה ודאי אינו מצוה דלמה נהרוג הנקי בחנם והתורה חסה על נפש בהמה ג"כ ושוב שפיר אמרינן דימותו כלם דכיון דאסיקנא דאנא תרתי תרתי קאמינא שוב ל"א הך דממית שנים מהם להיות מחשב כנפל לים וכמו שכתב הר"י קורקס וע"כ דברי הרמב"ם נכונים דימותו כולם וז"ב ודו"ק.

עוד יש מקום אתי להאריך ע"פ דברי התוס' בתמורה דף ל' ד"ה ואידך שהקשו דלשקול חד מינייהו ואידך לישתרי ואני אמרתי להקשות דאף למ"ד אין ברירה מ"מ בדרבנן אמרינן ברירה והא הא דבע"ח לא בטלי אינו רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה וצ"ל כמ"ש התוס' דכל דבר שהוברר איסור מתחלתו ואח"כ נתערב בהיתר ל"ש ברירה וביאור דברי התוס' הארכתי במק"א ולפ"ז בחטאות המתות דיש ספק אם זה הוה חטאת המתות דעל אחד יש ספק מתחלתו אם הוה בכלל חטאת מתות שוב מהראוי לומר ברירה ויש להאריך בזה ואכ"מ. והנה בס' כו"פ סי' ק' הקשה על הגהת ש"ד דס"ל דאם נתנבלה בשחיטה הו"ל ברי' אם כן הך דשור הנסקל וחטאות המתות ולא הי' לו שעת הכשר והו"ל ברי' וכמ"ש הב"ח הטעם דכל שנתנבלה בשחיטה לא יצאתה מחזקת אמ"ה דהו"ל ברי' ע"ש ולפע"ד נראה דהנה באמת דברי הגהת ש"ד הם תמוהים דמ"ש הב"ח דיצא לו מהא דאמר רב אכל צפור טהור בחיי' בכ"ש ובמותה בכזית ופרש"י הטעם דבמותה לא מקרי ברי' דבעי כזית דאכילה כתיב בי' ואם כן כל שנתנבלה בשחיטה דין אמה"ח יש לו דרבי' קרא דאאבר קפיד הוא תמוה מאד לפע"ד דגם אמה"ח בעי כזית ושם מקשה על רב דאמר אמה"ח בעי כזית מהא דאמר צפור טהורה בכ"ש ומשני דמשהו בשר גידין ועצמות והרי בהדיא דאף דאכילה כתיב בי' ובעי כזית בבשר גידין ועצמות מ"מ הוה ברי' וא"כ אין מקום לדבריו גם מה שהבין בדברי רש"י דמש"ה לא מקרי נבלה ברי' דאכיל' כתיב בי' והוא תמוה דשם לא מוזכר כלל מדין ברי' דלא בטלה רק אם לקי בכזית או לקי בכ"ש ואף דבאמת בברי' לוקה בכ"ש וכדאמרו בדף צ"ז בהדיא לענין גיד הנשה אבל מה ענינהו לך דברי' לא בטילה דזה אינו רק מדרבנן ואם יאמר הב"ח דאסמכי' לדין ברי' דלוקה בכ"ש אמת הדבר שאסמכי' ע"ז אבל לא תלוי במה דכתב בי' לשון אכיל' דהרי גם אבמה"ח כתב בי' אכיל' ואפ"ה סגי במשהו בשר גידין ועצמות והיינו דשם אבר אינו רק בבשר גידין ועצמות וזה דכתב רש"י בדף ק"ב דאבמה"ח אאבר קפיד רחמנא. אמנם גוף דברי הגהת ש"ד הוא לפע"ד בפשיטות דאם נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ כל שנתנבלה בשחיט' ולא מקרי שחיט' א"כ מחזיקין מאיסור לאיסור ומקרי שם אבמה"ח ע"ז לענין דיהי' מקרי ברי' שלא יתבטל דעוד לא נפיק מתורת אבמה"ח ואף דלא ילקה משום אבמה"ח כיון דנתנבלה בשחיט' מ"מ מנ"ל להחמיר בזה וקראו לה דין ברי' כיון דעודנה לא יצאת מחזקת אמה"ח שהרי נתנבלה בשחיט'. ובזה מיושב היטב קושית הב"ח שם מהא דכתב בהגהת ש"ד במעשה דשחטו תרנגולים הרבה ומצאו הסכין פגום והתיר ר"ת מטעם דלא הוה חה"ל וקש' דהא הו"ל ברי' ולפמ"ש א"ש דכיון דאמרו סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ור"ח מכשיר כל שיש לתלות במפרקת ואינו רק חומרא מה שמחמירין בזה ובזה כבר הבהמה יצאתה מחזקת אבמה"ח בעצמותו וז"ב:

ויתכן יותר עפמ"ש בכמה מקומות דהא דאמר ר"א בהמ' בחזקת איסור אבמה"ח עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דבעינן ידיעה ודאית ואף רובא לא מועיל אם לא נראה שחוט לפנינו כמ"ש הרמב"ן הובא בתורת הבית להרשב"א בית א' לסייע להגאונים דמש"ה צריכין לבדוק אחריו ולא מועיל הרוב ומעתה לכך כל שנתנבל' בשחיט' בחזקת אבמה"ח עומדת וחז"ל כעין דאורייתא תקנו ומעתה כל שחוט לפנינו כהוגן ורק דסכין פגום דאמרינן בהדיא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ולכך לא מקרי ברי' ודברי הגהת ש"ד נכונים. ומעתה ל"ק קושית הכרו"פ דחטאות המתות או שור הנסקל ל"ש לומר דהוה אבמה"ח דהרי לא נשחט כלל דז"א דהרי מתה לפני' ואינו בתורת שחיט' כלל והאיסור הוא משום דבר אחר ובכה"ג לא מקרי אבמה"ח וגם לפמ"ש הר"ן וכן קי"ל דבעינן שיהי' איסורו מגופו משא"כ כשאיסור אחר גרם לו כמו נתנבל' ולפ"ז זה שחידש הגהת ש"ד דכל שנתנבל' בשחיט' הוי איסורו מגופן דעדיין לא יצאת מחזקת אבמה"ח ומעתה בשור הנסקל איסורו מחמת דבר אחר גרם לו ובכה"ג ל"ש לקראו ברי'. ושוב ראיתי בר"ן גופא סוף פ' ג"ה שכתב בהדיא דבעינן שיהי' איסורו מגופו ממה דפריך הש"ס בזבחים כאן ולבטלו ברובא ולא מקרי ברי' כיון שאין איסורו מחמת עצמו ונהניתי עד מאד דז"ב שלזה כוון הגהת ש"ד דמקרי ברי' כשנתנבל' בשחיט' כיון שאיסורו מחמת עצמו ושלא הי' לו שחיט'. ובזה יש לישב ג"כ קושית הב"ח הנ"ל דבסכין פגום כיון שאין האיסור משום הבהמ' רק בשביל הסכין ואלו הי' הסכין כשר הי' הבהמ' כשרה זה לא מקרי איסורו מגופו דסכין אתרעי בהמ' לא אתרעי וז"ב כשמש.

וראיתי בפר"ח ביו"ד סי' ק"ז שהאריך בדברי הר"ש דמתיר בדגים מטעם דתלינן דאיסורא ברובא הוא דאיתא וע"ז תמה דהרי ראית הר"ש היא מהא דאמר רב בטבעת של ע"ז שנתערב' במאה טבעות ופרשו ארבעים למקום אחר אינן אוסרות ששים למקום אחר אוסרות והיינו ע"כ דאמרינן דאיסורא ברובא איתא והרי שם אמרינן בהא דאמר ר"א חביות של תרומה שנפלה במאה חביות פתוחות ונפתחו מאה מהן נוטל ממנו כדי דמיעה ושותה מהן והשאר אסורין עד שנפתחו ולא אמרינן אסורא ברובא איתא והרי תרויהו הלכתא נינהו וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מעכו"ם ופט"ו מתרומות לשניהם וקשה אהדדי וע"כ יצא הפר"ח לחלק דודאי כי פרשו מיעוטא מרובא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכל מה שפירש לעיל דהוה היתר והאיסור נשאר בתוך מה שלא פירש אבל אם לא פרשו אלא הם בתוך קביעתן הראשון אזלינן לחומרא ואף אם נפתחו רובם אזלינן לחומרא ותלינן דהאיסור בתוך אותם שלא נפתחו וכמבואר סי' ק"א ס"ז ע"ש הנה אם אמת נכון הדבר כי כן מביא בשם גדולים (אך עדיין יש להקשות) אך לפע"ד עדיין קשה דהרי הט"ז כתב שם דא"ל הטעם משום דהוה קבוע וכמע"מ דמי דז"א דהרי יש לפנינו שני קביעות החלק הנשאר והחלק שנחתך והי' לנו לומר דהוא בחלק שנחתך דהוא הרוב ולפ"ז יקשה מ"פ הש"ס בהס"ד באם פרשה אחת מאי בעי דמ"ש בפירש' אחת מארבעים דאינ' אוסרת משום דאמרינן דאסורא ברובא איתא אחת מששים נמי אמרינן אסורא ברובא איתא ואם איתא הרי כיון ששניהם פרשו ממקום קביעותם ונקבעו במקום אחד והרי הששים נקבעו במקום אחד ומ"ם נקבעו במקום אחד והדרי לקביעות ואף באיסור דרבנן אמרינן אם חזרו ונקבעו במקום אחד דהדרא לקביעותא ואף דהש"ך סי' ק"י ס"ק ל"ז כ' כל דנפרש מהקביעו' הראשון לא הדר לקביעות כבר נחלקו עליו וע' במנחת יעקב ובהגהת דגול מרבבה שהביא ראי' מנזיר דף י"ב דאמרינן הדרא לנחותא אף דלא הוה רק קבוע דרבנן ולפ"ז הי' לו להש"ס להקשות טפי דאדרבא בקביעות הששים הי' לנו לתלות דאסורא ברובא איתא וא"כ כל הארבעים יותרו ואחת מששים ג"כ הי' לו להיות מותר דטפי יש לומר דנשאר בקביעו' הששים דהוא חלק הרוב נגד הקביעות השני דאינו רק ארבעים וביותר תימא על רבינו שמשון בעצמו שכתב הרשב"א בת"ה משמו שאוסר בפרשו מעצמן אפילו המיעוט שפירש והביא ראי' מהא דפרשו ארבעים דפרשו מעצמן משמע ואפ"ה דוקא כשפרשו לתוך התערובות אבל כשפרשו ועומדין בפ"ע הרי אלו אסורין ע"ש והרשב"א מחלק דוקא כשפירשו וראינו שפירש לפנינו מן הקבוע ע"ש ובפר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ו האריך בזה וקש' דאמאי לא מותר כשפירשו מעצמן אף בלי תערובות כיון שנפרשו א"כ עשו קביעות שנית וא"כ כל שנעשה כאן שתי קביעות מהראוי יותר לומר דהאיסור הוא בחלק הקביעות שהוא הרוב וכמ"ש הט"ז שם והיא קושיא נפלאה. אמנם באמת אחר העיון מכאן ראי' ברורה למ"ש הש"ך דכל שנתפרד הקביעות הראשון כבר מותר והטעם הוא ברור ופשוט דהרי בבטול ברוב אמרינן דכל שכבר הותר ונהפך האיסור להיות מותר שוב אינו חוזר ונאסר ואף להפוסקים דס"ל דאמרינן חוזר וניעור היינו משום דהו"ל כאלו הוכר האיסור אבל בקביעות הרי אינו רק ספק וכמע"מ א"כ כל שנתפרד הקביעות הרי כבר נתבטל הקביעות ונעש' רוב להיתר ונהפך האיסור להיות היתר א"כ מה בכך דנקבע שנית הא לא נעשה רק ספק וכבר הותר הספק הלז ואיך יחזור ויאסר ול"ד למ"ש בנזיר באשה דהדרא לנחותא דשם בתחלת הפריש' כיון שיש לה דעת מעולם לא נתפרד הקביעו' דדעתה תמיד לחזור לקביעותא והוה כאלו הקביעות לא נתפרד עוד אבל בשאר דברים שאין להם דעת כל שנתפרד הקביעות כבר נתבטלו ברוב אף דנקבעו שנית מה בכך הא הקביעות הראשון נתפרד לגמרי ולא הי' ע"מ שיקבעו שנית וכבר הותר ולא יחזור להיות אסור וז"ב כשמש. שוב ראיתי ברש"י שכתב דלכך לא אמרינן דארבעים כולם מותרות אף בלא תערובות ולתלות דאיסורא ברובא איתא משום דע"ז אינה בטלה ברוב הנה לפי דבריו אין כאן קושיא כלל. וראיתי בכו"פ שהרגיש בדברי רש"י אלו וכתב לישב הא דלא בטל ברוב גבי חביות שנפתחה דבטל ברוב וכתב דלאו דוקא בע"ז וה"ה לכל דברים החשובים דל"מ רוב ודבריו תמוהין מאד לפע"ד דכל שנפתחו ונתבטל חשיבתם וא"כ מהראוי לתלות שבאותן שנתבטלו החשיבות שלהם בזה הוא הרוב ומידי דהוה כמ"ש הט"ז בשני קביעות ובאמת שבלא"ה אין קושיא דכל שקבוע במקומו פשיטא דלא אזלינן בתר הרוב וכמ"ש המהרא"י דיש לומר דמה שנשתנה הוא מן הרוב והמיעוט לא נשתנה מקדמותו. ובזה מיושב היטב גם סתירות המימרות דלכך שם שפירשו הארבעים (והמ"ם) א"כ מה חזית לומר דבזה הוא האיסור ורק משום שזה הוא הרוב ואמרינן דאסורא ברובא איתא משא"כ בחביות שנפתחה טפי יש לתלות דמה שנשתנה הוא מן הרוב כדקי"ל בסי' ק"א ס"ז וכמ"ש המהרא"י וז"ב ופשוט. וגם דברי הפר"ח נראין עיקר כל שהוא במקום קביעות לא תלינן ברוב רק לפמ"ש הט"ז ל"ש לומר כן כיון דגם בזה שנפתח יש קביעות טפי מסתבר למיתלי בהך דהוא הרוב ג"כ וע"כ העיקר כמ"ש המהרא"י והכו"פ דחה דברי הפר"ח דגם הך דפירשו מיירי שפירש לפנינו והוה כמקום קביעתו כמבואר בתוס' ורשב"א אבל אין כאן קושיא דהא לשטת רבינו שמשון בעצמו שהקשה הפר"ח עליו שפיר מתרץ דר"ש בעצמו פירש דפירשו מעצמן מיירי ולא מקרי קביעות ועכ"פ מיושב היטב סתירות המימרות:

וראיתי בפנים מאירות בחידושיו לזבחים דף ע"ד שם דהקשה ג"כ בהך מימרא דחביות דלמה אמרינן בטבעת דאיסורא ברובא איתא וכתב דש"ה דלחומרא אמרינן כן ולא לקולא ובאמת גם הכו"פ סי' ק"ב רצה לחלק כן ודחה זאת דהרי הר"ש אמר דאסורא ברובא איתא אף לקולא וע"כ לפע"ד העיקר כמ"ש ודו"ק. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שכ"ה שכתב ג"כ דטעמא דחביות הוא משום דאותו שנפתחו מותרין ממ"נ ואותן שנשארו אסורין דלא אמרינן דאסורא ברובא איתא והוא עצמו האריך שם בהך שמעתא דטבעת ע"ז שתלינן דאיסורא ברובא איתא וכפי הנראה חילק כחילוקו של הפר"ח כיון שהכל לפנינו ושאני התם דפירשו ואף דהרשב"א גופא מפרש דמיירי הך דפירש שפירש לפנינו והו"ל כקבוע אפשר דמ"מ כיון דיש שני קביעות לא אזלינן בתר קביעות הלז ויותר מסתבר לתלות בהקביעות הששים שיש בהם רוב וקבוע ובפרט שהוא לחומרא ודוק היטב בכל מ"ש כי מובטחני בעזרת השי"ת שיש לו פנים בהלכה ת"ל:

והנה הרב החריף מוהר"א אבד"ק סאקאלב הראה לי דברי התוס' בסנהדרין דף פ"א ד"ה הנסקלין שכתבו דהו"ל קבוע וכ"ת לכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש אי אתה רשאי להחמיר עליו וע"ז הקשה דאיך שייך קבוע והא הו"ל קבוע שאינו ניכר. והנה באמת לכאורה מכאן ראי' לדעת הב"ח דגם קבוע שאינו ניכר הו"ל קבוע. והנה הרב הנ"ל תירץ דכיון שהנדון בעצמו יודע הו"ל קבוע הניכר והראתי לו שכן מבואר בכו"פ ופרמ"ג סי' ק"י דכל שיש אחד שיודע אף שאינו לפנינו הו"ל קבוע הניכר ודו"ק. אמנם מה דק"ל במ"ש התוס' דהו"ל קבוע וכמע"מ וספק נפשות להקל ופטור מה"ת דהנה ע"כ ל"ש ספק נפשות להקל רק אם הספק הוא שלא נהרג אותו אבל אם הספק הוא אם נהרג אותו במיתה זו או זו ל"ש ספק נפשות להקל דב"כ וב"כ ימות ואף דיש לדחוק דזו מיתה מנוולות יותר מזו ושייך ברור לו מיתה יפה אבל ספק נפשות ל"ש בזה דעכ"פ הנפש צריך למות אם מיתה זו או זו וצ"ל דמ"מ כיון דאלו הי' נודע שזה לא נתחייב מיתה החמורה אם הי' ממיתין אותו במיתה החמורה הי' חייב עליו א"כ הו"ל ספק נפשות להקל ובזה י"ל הא דתני במשנה זו שנית דאמר ר"ש אלו לא היתה שריפה חמורה והדבר תמוה דמה ענינו לכאן דשייך לגוף המחלוקת אי שריפה חמורה וכבר נשנה בדף מ"ט אבל מה ענינו לכאן ולפמ"ש א"ש דבאמת כאן אין השריפה חמורה מצד עצם המיתה רק שהוא באיכות דהשריפה חמורה שניתנה לב"כ וא"כ אינו מחויב אותו המיתה ושייך ספק נפשות להקל ודו"ק. שוב נזכרתי שהדקדוק בדברי המשנה הקדימני הרב מוהר"ד במשניות דפוס פראג וכבר כתבתי בזה בתשובה אחרת ולפמ"ש א"ש ודו"ק. והנה דברי הרמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות הי"ג הן תמוהין במ"ש דפרוסות של לחה"פ שנתערב בפרוסות של חולין עולה באחד ומאה והוא תימא דביבמות דף פ"א ע"ב אמרו בהדיא דבפרוסה של לחה"פ טהור שנתערב בפרוסה של חולין טהורות דברי הכל לא תעלה וא"כ למה פסק כאן דעולה ואין לומר דכאן מיירי בלחה"פ טמא דא"כ הי' לו לבאר וביותר תימא דבפ"ו מפהמ"ק הלכה כ"ג כ"ד ביאר בהדיא החילוק בין פרוסת לחה"פ טמא שנתערב בטהורות ובין לחה"פ טהור שנתערב בחולין וא"כ במה מיירי כאן ודברי הכ"מ תמוהין ביותר שגם הוא הקשה מפ"ו מפהמ"ק וכתב דמיירי כאן בלחה"פ טמא ומלבד דרבינו סתם כאן אף גם דא"כ למה שנאו כאן אחר שכבר שנאו בפ"ו מפהמ"ק וביותר תימא שתפס פירש"י משום שיהי' הפסד מרובה והפירוש הזה דחו התוס' בזבחים דף ע"ב וגם ביבמות פירשו פירוש אחר ועיין בחידושי רשב"א וריטב"א שם ביבמות וביותר יגדל התימא דא"כ למה הוצרך לחפש מקורו בירושלמי והלא נמצא מקורו ביבמות הנ"ל דבטמא ס"ל לרבנן דתעלה וביותר יגדל התימא דדברי הירושלמי סותר לש"ס דילן דבש"ס דילן ס"ל לר"מ דלא תעלה אף בלחה"פ טמא ומשום דס"ל מב"מ לא בטל ועכ"פ ר' יהודא ס"ל דלא תעלה ובירושלמי ס"ל לר"י דעולה ולפי דברי הכ"מ דהרמב"ם מיירי בלחה"פ טמא א"כ כיון שהוציא מהירושלמי א"כ הירושלמי מיירי בטמא וא"כ דברי רבנן ודברי ר"י סותרים למה שנתבאר בש"ס דילן וצע"ג ועיין בתוספתא דתרומות פ"ה דרבנן ס"ל בין טמאה בין טהורה תעלה ור"י ס"ל לא תעלה וכתבו התוס' ביבמות שם ד"ה דברי הכל דר"י מיירי בנמוחה ור"י ס"ל דמב"מ לא בטל וא"כ עכ"פ מבואר דר"י ס"ל בכ"מ לא תעלה וא"כ דברי הירושלמי תמוהין ואיך אפשר שרבינו סמך על הירושלמי ולפסוק כר"י נגד הש"ס דילן.

והנה התוס' ביבמות שם ד"ה ככרות כתבו דהא דחתיכה של לחה"פ לא בטילה בשל חולין שאני לחה"פ דחמיר טפי וראוי להתכבד בו והוא תימא גדולה לפע"ד דלפי שטת התוס' שם ד"ה ד"ה דלכך בחולין לא תעלה דכי יתבטל ראוי' להתכבד משא"כ בטמאה עם הטהורה דאף לאחר שיתבטל לא תהי' ראוי' להתכבד דהא בקדשים איש כאחיו כתיב וכמ"ש בתוס' חולין דף ק' וא"כ בלחה"פ יקשה למה לא תעלה דכעת שהוא לחה"פ לא שייך ראוי להתכבד דהא איש כאחיו כתיב ולאחר שתתבטל שוב אינו רק פרוסה ומהראוי שיתבטל דפרוסה לא מקרי ראוי להתכבד כמ"ש התוס' רק בשביל חשיבות לחה"פ וא"כ ממנ"פ תעלה דכעת היא אינה ראוי' להתכבד מפני שבכהנים ל"ש החזקת טובה ואח"כ שוב יהי' פרוסה ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ח שכתב לישב דברי התה"ד מקושית הט"ז עליו סי' תרע"ג דלענין חשיבות אזלינן בין בתר שהוא ראוי להתכבד כעת או אחר הביטול וחתיכה טמאה שאני דאינה ראוי' לא כעת ולא אח"כ ובזה דבריו נכונים מאד ומבואר כן בכל דברת התוס' בכמה מקומות בענין זה וברשב"א וריטב"א. אך הפמ"א הביא עוד ראי' מהך דלחה"פ דכתבו התוס' דהוה ראוי להתכבד וע"כ משום חשיבות לחה"פ ולא מחמת סלת נקי' דאל"כ שאר פרוסות של חולין כל שיהי' סלת נקי' יהי' מקרי דבר חשוב ולא מצינו וע"כ משום חשיבות לחה"פ אלמא דכל שהוא חשוב כעת אף דלאחר שיתבטל לא יהי' חשוב אזלינן בתר מעיקרא ודבריו תמוהים דלשטת התוס' כעת לא מקרי ראוי להתכבד דל"ש החזקת טובה ולשטת הרשב"א שכתב דאף שראוי לכהנים כל שאינו ראוי לנשים ועכו"ם רק לזכרי כהנים לא חשיב ראוי' להתכבד וא"כ גם לחה"פ הוא כן וע"כ דברי התוס' צע"ג וע"כ נראה עיקר כפירש"י שבהפסד מועט לא חששו ובהפסד מרובה חששו ועכ"פ דברי הרמב"ם הן תמוהין. אך לפע"ד נראה עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בירושלמי פ"ד דתרומות בסופו דאמרו שם דבלול מעלה ושאינו בלול אינו מעלה וכן הוא בתוספתא דתרומות פ"א דר' יוסי ס"ל דבלול תעלה בשאינו בלול לא תעלה ומעתה לפ"ז בקמח שנתערב שפיר תעלה אף בלחה"פ ולכך פט"ו ממ"א דביאר הרמב"ם בהדיא דמיירי בסאה קמח שנפל שפיר אף בלחה"פ תעלה אבל בשאינו בלול שפיר מחלק בפ"ו מפהמ"ק דאינו עולה בחולין ובלחה"פ טמא עם הטהור שפיר עולה כנלפע"ד דבר חדש בדברי רבינו ודברי הכ"מ הוא תימא וצע"ג. ובזה נלפע"ד לישב הא דאמרו אח"כ רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא בשרץ דאורייתא והוא תימא דמ"ש רש"י ותוס' דרבנן ס"ל ג"כ מב"מ לא בטל באיסור תורה הן דברים חדשים ואדרבא שטת התוס' בחולין צ"ט דגם ר"י מודה באיסור דרבנן דמב"מ בטל ובלא"ה הוא תימא במ"ש הרשב"א שם באורך אבל לפמ"ש א"ש דהרי כאן מיירי ע"כ באינו בלול וא"כ יש חילוק בין מקפיד על תערובותן דאז עולה ובין אינו מקפיד על תערובתן וא"כ לכך בדרבנן שפיר עולה דמקפיד על תערובתן דנקדש מטמא ועיין פ"ז מאה"ט ה"ו אבל בדאורייתא אף שמקפיד על תערובתן מ"מ אינו עולה דבטומאה דאורייתא כ"ע מודו דאינו עולה וצ"ע בכ"ז ועיין ירושלמי ספ"ד דתרומות ובתוספתא שם ובפירוש המפרש שנדפס מחדש על התוספתות. אחר זמן מצאתי בפרמ"ג יו"ד סי' ק"א בש"ד ס"ק ע"ו שהרגיש בהך דלחה"פ ונהנתי עד מאד.

והנה בתשובה בחבור כת"י שהחלותי בשנת תר"ג כתבתי בדף קכ"ג במה שהקשה אותי הרב מוהר"י מווילקאטש נ"י בהא דפסח שנתערב בבכור והקשה דכיון דנתערב בבכורות א"כ הו"ל בכורות רובא ולתבטל ברוב וכ"ת בע"ח חשיבי ולא בטלי והא לכשישחטו לא יהי' בע"ח והארכתי שם לישב וכעת ראיתי דל"ק דכל שהוא כעת בע"ח ולא בטל שוב לא יתבטל גם לאחר שחיטה וז"פ לפע"ד. אברא דלפ"ז יקשה מ"פ הש"ס והא קא ממעט באכילת קדשים ופירש"י דבכור נאכל לשני ימים ולילה ופסח רק ללילה ומאי קושיא והא באמת מהראוי להיות בטל ברוב רק דבע"ח חשיבי ולא בטלי. ולפ"ז ניהו דמשם ספק שמא הוא פסח לא בטל היינו להחמיר שלא יתבטל חשיבותו של פסח אבל לאחר שנפסל מתורת פסח דנימא שאסור לאכלו ויפסל משום פסח ויהי' נותר הא ע"ז שייך לומר דיבטל ברוב ונימא דבכור הוא ובכור נאכל לשני ימים ולילה וכעין זה כתבו התוס' בנדה דף מ"ו ד"ה אתי דאף דתרומה אינה בטלה ברוב מה"ת ונאסר הכל לזרים מטעם תערובות התרומה שאינו ניכר אבל להפקיע החלה ולומר שהכל תרומה מכח שנתערב התרומה זה לא אמרינן ע"ש וה"ה כאן ניהו דלענין שיהי' קדושת הפסח עליו במה שהוא פסח מחמרינן ולא בטל ברוב אבל מה שעי"ז נעשה נותר ופסול הא באמת מה"ת בטל ברוב וא"כ למה נמעט באכילה מכח זה והיא קושיא נפלאה. וצ"ל דהמיעוט הוא כמ"ש בתוס' יומא דף כ"ט ד"ה אלא דהמיעוט הוא שהפסח נאכל לזרים ובכור אינו נאכל לזרים וא"כ ע"י הרוב הוא ממעט ושפיר מקשה. ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' שם שהמלמ"ל פ"א מתמידין נתקשה בהם דלמה לא פירשו כמשמעות הפשוט דמותר הפסח דינו דאינו נאכל רק ליום ולילה ובכור נאכל לשני ימים ולפמ"ש א"ש דזה לא מקרי ממעט באכילה דהא בטל ברוב. אברא דלפ"ז צ"ב למה כתבו התוס' דוקא במותר הפסח פירוש זה והא גם אם הוא פסח שייך זאת. אך נראה דבאמת בפסח בלא"ה אינו בטל דהא הו"ל דבר שבמנין דאינו נאכל אלא למנויו ועיין בשו"ת ב"א בחלק יו"ד סי' ל"ג ובכו"פ סי' ק"א ומ"ש בתשובה הנ"ל ולפ"ז במותר הפסח שפיר הי' בטל ברוב דאינו שייך מנין בזה ושאני פסח דאינו נאכל אלא למנויו והוכרחו לאכלו רק בלילה הלז דאל"כ לא יצאו ידי חובת פסח וא"כ ע"כ החזיקו אותו בתורת פסח ודוק היטב. ודרך אגב אומר במה שזקני הח"ץ חידש סי' קנ"א דענין ממעט באכילה שייך במה שאינו אוכל לפסח ביום זבחו והפסח נאכל רק בלילה ולא בעת זביחתו והביא ראי' מדברי הרמב"ן פ' צו על פסוק ביום זבחו יאכל וממחרת שכתב הרמב"ן בשם הת"כ דעיקר המצוה לאכול באותו יום רק אם לא אכלו ביום הראשון מצוה לאכלו אח"כ וא"כ גם זה נחשב ממעט באכילה מה שאינו אוכל אחר שחיטה ולפע"ד נראה דאין ראי' מהרמב"ן דע"כ לא כתב הרמב"ן רק בשלמים דנאכל לשני ימים וביום השני נתקלקל כדאמרו בסנהדרין דף ע' לענין בן סו"מ דבשר שלמים אף דאית בי' משום שמחה מ"מ לא ממשיך כ"כ לכך הזהיר הכתוב שיאכל ביום הזה דבעינן למשחה לגדולה ותדע שלא הזהירה התורה רק בשלמים שנאכל לשני ימים אבל בתודה דנאכל ליום ולילה לא הזהירה התורה שיאכל באותו יום דוקא ע"ש וא"כ מכ"ש שלא נקרא ממעט באכילה מה שאינו אוכל באותו שעה ששוחט סמוך לערב ואדרבא אין הבשר נטעם יפה אם לא מונח במלח איזה שעות אחר שחיטה וז"ב לפע"ד. עוד הי' נ"ל לישב דלכך לא בטיל ברוב משום דשייך לומר סמוך מיעוטא לחזקת זה שנתחייב בפסח וא"כ לא בטל ברוב אך לפ"ז ל"ש ממעט באכילה דבאמת מותר לאכול לשני ימים דל"ש בזה חזקת חיוב דכל שאכל כזית יצא ידי חובת פסח מיהו י"ל דיהי' נאכל שלא למנויו ולפ"ז במותר פסח ל"ש ממעט באכילה ולכך הוצרך התוס' לחדש דממעט באכילה דאינו נאכל לזרים ודו"ק. ובזה יש לישב קושית הכו"פ סי' ק"א גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ואף דנודע לאחר שנזרק הדם כיון דאיכא חד דלא עביד פסח ויש להן חזקת חיוב בפסח ל"ש בטול ברוב דסמוך מיעוטא לחזקה יש לומר דתלוי בפלוגתא דהט"ז ומהרשד"ם בנמצא בפרעון מטבע מזויפת או הוה חזקת חיוב וספק בפרעון או דלמא דהוה ספק בחיוב וה"ה כאן דכבר הרוב יצא ידי חובת פסח דאכילה לא מעכבא והספק לענין חיוב פ"ש ודוק. ועיין חוות דעת סי' ק"א מה שהקשה על קודם זריקה דיתבטל ברוב ולפמ"ש י"ל משום דשייך סמוך מיעוטא לחזקת חיוב ודוק. ובזה מיושב גם קושית דו"ז בישועות יעקב סי' ק"א וסי' ק"י דלפמ"ש בבה"ז דהיכא דעשה מצוה במפיל אחד לים מותר לעשות כן ואמרינן הך דנפל הוא האיסור והשאר מותר א"כ גם הא כיון דשורף אחד שגם בנודע קודם זריקה לימא דהותרו כלם ולפמ"ש א"ש דכאן ל"ש לומר דיש רוב דשייך סמוך מיעוטא לחזקה מיהו בלא"ה לא הבינותי דלאיזה מהם נתיר והא הפסח אינו נאכל שלא למנויו וא"כ למי נתיר לאכול ולמי נאסור וע"כ כלן יצאו לבית השריפה וצ"ע על ישוי"ע שאין כאן קושיא כל עיקר. שוב ראיתי בספר לוית חן פ' צו שכתב בפשיטות דלכך מצוה לאכול ביום ראשון כדי שלא תופג טעמו והביא הך דסנהדרין וגם מ"ש מהר"ם אלמשנינו הובא במדרש שמואל על מ"ש באבות שהי' הנס שלא הסריח בשר קודש דהיינו בשר שלמים שמה שהי' משתהה שני ימים תופג טעמו והי' צריך לנס שלא יסרח בשר קודש ובאמת צ"ע דא"כ למה לא קאמר בסנהדרין שם דשאני שלמים שנעשה בו נס אבל בחולין נתקלקל וליכא בו שמחה וצ"ל כיון דלא סמכינן על ניסא ע"כ דהבשר מצד עצמו אינו מתקלקל כ"כ כשהוא כבשר שלמים. אך מ"ש הלוית חן דחטאת שאינו נאכל רק לכהנים דלא טפו בי' אוכליו ולכך לא מקרי חה"ל במח"כ טעה בזה דשם הטעם כמ"ש התוס' והר"ן דכתיב איש כאחיו ע"ש בחולין צ"ט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף