שואל ומשיב/ה/עה

שואל ומשיב ‏ ה עה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן עה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

{{מרכז|לצורבא מרבנן נ"י.{{

מ"ש להקשו' על הטור אהע"ז סי' קנ"ב שכ' דשלא בפניו אינה נאמנת לומר גרשתני וא"צ גט משני אם קבלה קידושין מאחר ואפי' נשאת וע"ז הקשית דמנ"ל להטור בנשאת הא מקור הדבר הוא בגיטין דף פ"ט דאי מגליא מלתא דקידושי קמא דבתרא לאו כלום הוא והא באמת גם שם קשה היאך מותרת לכ"ע בלי גט הא כיון דהיא אומרת שנתגרש' מראשון וקידושי שני קידושין הא יכולה לשויא נפשא חד"א אכ"ע עד שתתגרש וצ"ל כמ"ש הר"ן סוף נדרים דלמשנ' אחרונ' אינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דמשועבדת לבעל וא"י להפקיע עצמה משיעבודו ולפ"ז ה"ה כאן א"י לאסור עצמה על בעל הראשון כיון שאמר' שלא בפניו ולפ"ז זהו בנתקדש' לאחר אבל בנשאת לאחר שכבר נאסר' על בעלה הראשון דהא זינתה לפי דבריו שלא נתגרש' א"כ כבר נפקע שעבודו של בעל ושוב יכולה לשויא נפשה חד"א על אחרים עד שתתגרש מבעל' השני ותמהתי על כל מפרשי הטור שלא העירו בזה. באמת שכדבריך כן הקשה דו"ז הגאון בישוע"י ז"ל אבל בלי ספק נשמט מדבריו שם שזהו קושית הב"ש שם ס"ק י"ב על הב"ח שכ' ליישב כן דברי הטור דלא שייך שויא אנפשה חד"א משום דמשועבדת לבעל וע"ז הקשה הא בנשאת אסורה לו ע"ש. ובאמת שזו תימה גדולה על אא"ז הב"ח ז"ל. ואחר שכבר דפקת על דלתי בית מדרשי אמרתי מבלי להשיבך ריקם והנה לכאור' רציתי לומר דלפי מה דמבואר סי' קמ"ז דבזינת' מותרת לשהות אצלו ולא חיישינן שמא יבא עליה דמאיס' בעיניו ועיין ב"ש ס"ק ח' שם ולפ"ז עדיין משועבדת לבעל ומע"י שלו ולכל דבר הרי היא שלו וא"כ אינה נאמנת אף שנשאת לאחר בזנות דמ"מ משועבדת לבעל' הראשון וז"ב:

וע"ד הפלפול יש לומר דהנה בתוס' ישנים בנדרים דף פ"ט שם בהא דנטולה אני מן היהודים הקשו דהיאך מצית לאסור עצמה על כל היהודים בעודה א"א הא אין איסור חל על איסור וכתבו דמגו דחל על בעלה חל על אחרים בכולל ולפ"ז צ"ב קושית אא"ז הב"ח ז"ל דהיאך שייך שויא אנפשה חד"א הא כיון שאמרה שנתגרש' מהראשון א"כ מותרת לבעלה השני וא"כ הא כל שויא אנפשא חד"א הוא מתורת נדר כמ"ש בשו"ת מהר"י בסאן ז"ל סי' פ' ובשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' הזכיר סברא הלז ע"ש ובתשוב' הארכתי לברר דבר זה ולפ"ז לא עדיף מאמרה נטולה אני מהיהודים דלא חל כמ"ש התוס' דבלא"ה אסורה להם בעודה א"א וכאן לא שייך תירוץ התוס' הנ"ל דמגו דחל לבעלה דהא לבעל' באמת לא אסרה עצמה ואדרבא אומרת שנתקדש' לו וצ"ל דלהס"ד של הב"ח דנאסר' בשביל זה על בעלה הראשון א"כ חל בכולל עם בעלה הראשון וע"ז כ' הב"ח דלבעל הראשון א"י להפקיע עצמו משיעבודו ושוב אינה נאמנת לאחרים ג"כ ולפ"ז זהו בנתקדשה אבל בנשאת לאחר דאז בלא"ה כבר נאסרה לבעל הראשון א"כ שוב לא שייך כולל כלל דלבעל הראשון נאסרה ולבעל השני אדרבא נשאת לו וא"כ ל"ש כולל ול"ש שויא אנפשא חד"א וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא:

וע"ד החידוד יש ליישב דברי אא"ז הב"ח ז"ל דהנה לכאור' צ"ב הא דקי"ל דאם אומרת גרשתני והוא מכחישה דנאמנת משום החזקה דאין אשה מעיזה וכו' וקשה הא אם הוא אומר שגרשה והיא מודית כ' הרמב"ם וכן קי"ל בש"ע סי' קנ"ב ס"א דחיישינן שמא כ' לה גט בטל או פסול והיא אינה יודעת כובד איסור כמ"ש הרמב"ם פי"ב מאישות ולפ"ז שוב גם אם טוען לא גרשתיך אמאי לא נימא שמא שניהם אומרים אמת שגרש' בגט פסול והוא יודע שהוא בטל לכך טוען שלא גרשה משא"כ היא סברה שאמת גרשה בגט כשר ול"ש החזקה דהא באמת חושבת שאמת הוא הדבר ובפרט לפמ"ש הרא"ש סוף נדרים דלכך נאמנת באומרת גרשתני דאינה רוצית לקלקל עצמה שתהיה באיסור כל ימיה שלא יתן לה גט עוד ולפ"ז כאן שחושבת שגט כשר הוא א"כ אמאי תהיה נאמנת וכגון דא קושיא הוא וצ"ע וצ"ל דבאמת זה חשש רחוק דניחוש שמא יתכוין הבעל לקלקלה ולגרשה בגט פסול וכבר אמרו בכמה מקומות ומקורו מהירושלמי דהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ועיין בתוס' ריש גיטין לענין בפ"נ וע"כ צ"ל דאינו רק חשש בעלמא ולכך הוה ספק מגורשת וזה דוקא כשטוען גרשתיך דאז יש מקום לומר שהיה כאן ענין גירושין אבל כל שטוען לא גרשתיך ויש לה חזקה אלימתא דאינה מעיזה מה"ת לחוש שלא נתגרשה אלא בגט פסול ולהורע כח החזקה וז"ב ולפ"ז כשטוענת שלא בפניו דאז לא נאמנת בחזקה דשלא בפניו מעיזה שוב יש לחוש שמא הי' לה גט פסול והוא חושבת באמת שנתגרשה ובכה"ג לא שייך שויא אנפשא חד"א דכל שסברה שבאמת נתגרשה לא נאסרה על בעלה כמבואר סי' י"ז סעיף י"ח בהג"ה כשהיתה אנוסה או טעתה כנלפענ"ד ע"ד הפלפול ועיין ב"ש ר"ס י"ז מ"ש בכוונת הרי"ו שהאריך הח"מ שם ס"ק א' ודו"ק:

והנה בדברי הרא"ש שהבאתי למעלה אמרתי דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פי"ד מאישות במאיס עלי כופין אותו להוציא דאינו בדין שתבעל לשנוי לה ותהיה כשביות חרב וכלם תמהו עליו דאמאי תהיה נאמנת לכפות אותו שיהיה גט מעושה ולמה לא ניחוש שמא עיני' נתנה באחר. ולפמ"ש א"ש דבאמת הש"ס הקשה סוף נדרים דלמה לא תהיה נאמנת בטמאה אני לך משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה אבל באמת הדבר נכון דהרי צ"ב לפמ"ש הרא"ש דחזקה דאין אשה מעיזה ל"מ רק מטעם שלא תקלקל עצמה א"כ באמת צ"ב מה מדמה הש"ס השמים ביני לבינך לזה דשם אינה מקלקלת עצמה שתהיה מתגרשת ע"פ גט כשר וכבר תמה בזה הש"ך בספר גבורת אנשים. אך נראה דבאמת כל שיהי' צריך לגרשה עי"ז שטוענת שמים ביני לבינך א"כ אנן סהדי שמגרשה רק עפי"ז והוה כאילו מתנה ע"מ שאמרת אמת וא"כ אם שקר הדבר הגט בטל ושפיר מקלקלת עצמה ושפיר מקשה ולפ"ז במ"ע דכופין אותו ובאמת הוה גט מעושה רק שאינו בדין שתבעל לשנוי לה וא"כ מצוה לשמוע דברי חכמים ולא הוה גט מעושה ולפ"ז כל ששקר הדבר שוב הגט בטל ושפיר שייך החזקה דאין אשה מעיזה פניה דהרי הגט בטל ותאסר כל ימיה וז"ב ודו"ק:

ובזה י"ל מה שהקשו בתוס' בדף ס"ג דלהמנה לומר טמאה אני לך במגו דמאיס עלי. ולפמ"ש שם אינה נאמנת רק מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ול"ש מגו כיון דכל הנאמנות מטעם שא"י להעיז ואיך שייך מיגו בכה"ג וכמ"ש המהרי"ט כעין זה דכל הנאמנות מטעם שא"י להעיז ל"ש מגו וז"ב. ובלא"ה י"ל דהוה מגו דהעזה דבטמאה אני לך לא ידע דלכחשה. אך באמת כיון דשם מיירי באשת כהן באונס ובכה"ג הוה מגו כמו דנאמן לומר נאנסו במגו דהחזרתי וכמ"ש הסמ"ע סי' ק"ח וגם כאן אין עושית עצמה מרשעת ומחוורתא כמ"ש דהנאמנות הוא משום דאין מעיזה ודו"ק:

והנה שיטת הרי"ף דבדיני מתיבתא היו כופין להבעל לגרש בשטוענת דלא בעינא לבעלה ובאמת הרא"ש חולק ע"ז כמ"ש בפרק אע"פ לא שיכפוהו לגרש ע"ש. ובאמת שזה תימה דבמאיס עלי נחלקו כל הפוסקים על הרמב"ם ובמתיבתא תקנו לדברי הרי"ף שיכפוהו לגרש ולא עוד אלא שבזה חולק הרמב"ם על הרי"ף. ובאמת י"ל שטעמו של הרי"ף לפי שבמורדת מפסדת הרבה מנ"מ ונצ"ב הוה כמו תלוה וזבין דאגב זוזי גמר ומקני. אבל באמת לפענ"ד י"ל דבאמת כל דמצוה לשמוע דברי חכמים ל"ש תלוה וכדאמרו בב"ב דף מ"ח. ומה שהקשו על הרמב"ם הוא רק על מ"ש דמדינא יש לכפותו בטוענת מאיס עלי משום דאינו בדין שתבעל לשנוי לה וא"כ שפיר מקשים דאם נימא דאין הדין כן שוב הוה גט מעושה דל"ש מצוה לשמוע דברי חכמים דהרי חזינן דאדרבא חכמים חשו שמא עיניה נתנה באחר אבל כל שתקנו מתיבתא דיכפוהו ל"ש גט מעושה דמצוה לשמוע דברי חכמים וגם הם בדורם יש להם הכח הזה ובכ"ז חלקו עליו כל הפוסקי' הרז"ה והרמב"ן והרא"ש וכמ"ש בטור סי' ע"ז בהדיא וע"ש בב"י ולכך השמיטו בש"ע וגם ברמ"א לא הובא דעת המתיבתא משום שכבר נתבטל לאחר כך וכמ"ש הרז"ה והרמב"ן והרא"ש שכתב דדיני דמתיבתא גופא לא תקנו שיכפוהו. הארכתי בזה לפי שמצאתי בספר פרי תבואה סי' נו"ן שפער פיו לבלי חק וכתב שנפלא מאד על הרמ"א שלא הביא דברי המתיבתא וכתב שאשתמיטתיה לכלהו וגם להרא"ש דברי הרי"ף בפרק שני דייני שכתב דהשתא דתקנו במתיבתא דיהיב לה גיטא גם באמרה כנוס או פטור כייפינן ליה ובמחכ"ת חשד בכשרים איך יעלה על הדעת שהרא"ש זקן ביתו של הרי"ף והעתיק כל דבריו ולא ראה זאת מה שראה הוא והיה לו להסתכל שגם שם השמיט הרא"ש דברי הרי"ף אשר זה דרכו בקדש להעתיק דבריו אף אם לי' לא ס"ל ורק בזה שנחלק עליו והבין בכוונת המתיבתא דב"כ לא כפוהו ומהתימה שהיה לו לעיין בטור סי' נ"ב ובטור סי' ע"ז וע"כ השמיטו בכוונה וכמ"ש בב"י באהע"ז סי' נ"ב ושם ג"כ הרמב"ם חלוק עליו ועכ"פ ראו כל הגדולים מה שראה הוא והיה רואה שבכוונה השמיטו דברי הרי"ף האלו וכמ"ש בב"י דנחלקו עליו ובטלוה לתקנתא ואף דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כיון שספק להם בגוף התקנה אם הכוונה ע"י כפייה שוב היו יכולים לבטלה וכל שבטלוה א"א לדון בכפיי' ע"כ מה שסמך הפ"ת שם על הרי"ף וסייעתו ליתא והוא משענת קנה רצוץ דגם הרי"ף מודה דכעת שנתבטל התקנה א"א לדון בכפייה ובאמת במאיס עלי אף שיש מקומות שנהגו לדון כפי פסקי הרמב"ם בזה לא נהגו כמותו כמ"ש התשב"ץ (ועיין במהרי"ק סי' כ"ט שכתב בהדיא דהרא"ש והרשב"א חולקין בזה על הרי"ף ע"ש). הארכתי בזה למען יהי' מוסר להלומדים שלא יהרסו לעלות ולסתור דברי הקדמונים אשר כל דבריהם שקול בשקל הקדש ויחקור היטב ודעת קדושים ימצא ודו"ק ועיין בנימוק"י שנדפס מחדש על הרי"ף כתובות עם הרי"ף בדפוס ווין ושם הובא דברי הרמב"ם בדין מאיס עלי וכתב שאף שאין לכפותו מדין הגמרא יש לכפותו מדינא דמתיבתא וכמ"ש הרי"ף ולא זכיתי להבין דבמאיס עלי אין כאן תקנת מתיבתא ותקנת מתיבתא הי' במורדת דלא בעינא לי' ובאמת בזה נחלק הרמב"ם כמ"ש בפי"ד מאישות ובפכ"ג מאישות ע"ש גם מ"ש בשם הרמב"ם לא ידעתי ואולי צ"ל הרמב"ן וגם בזה צ"ע ע"ש וצע"ג:

ובגוף דברי הרא"ש שכתב דודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה מתחת בעלה בשקר ותהיה באיסור אשת איש כל ימיה. נלפענ"ד סברת הרא"ש דלכאורה צ"ב דהש"ס לא אמר רק דאין אשה מעיזה פניה וע"ז אנו דנין דאפשר דתקיף לה מבעלה מעיזה ומעיזה כדאמר רבא שם ומהיכן יצא לו לרא"ש דכל דתאסר כל ימי' אינה מעיזה ונלפענ"ד דכוונתו עפמ"ש בגיטין דף ס"ז דדיבורא מקרי ואמרי מעשה לא קעבדו והקשו בתוס' דא"כ לישני גם בחכם שאסר האשה דדיבורא מקרי ואמרי וכתבו דכל דיבור שנגמר הדבר על ידו וניסת ע"י כך לשוק זה מקרי דיבור דאתי לידי מעשה וכמעשה גמור חשבינן ליה אבל הכא לא נגמר על ידו ואינו אלא דיבור בעלמא ע"ש ולפ"ז גם כאן הרי הדיבור שאמרה גרשתני אם נאמין לה אין לך מעשה גדול מזה שע"י כך תנשא לשוק בלי גט ותהי' אסורה דיבור כהאי ודאי לא תאמר אף דתקיף לה מבעלה דבשלמא כשאמרה טמאה אני לך או שאר טענות דעכ"פ גט בעיא וא"כ אינו רק דיבור בעלמא יכול להיות דדיבורא מקרי ואמר כיון שלא נגמר הדבר ע"י הדיבור משא"כ בזה וז"ב בכוונתו:

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הרשב"א בתשובה סי' אלף רנ"ג דהביא ראיה דכל שהעיזה שלא בפני בעלה נאמנת אח"כ כשבא בעלה ולא אמרינן דעבידא להחזיק דיבורה בשקר והביא ראיה מהא דאמרו בכתובות דף כ"ב דראה ר"י דבריו של ר' מנחם בר"י במיתה דא"י להכחישתו ובגירושין יכולה להכחישו והקשו ומי חציפה כולי האי והאמר ר"ה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומאי קושיא דהא כבר העיזה שלא בפני בעלה ועבידא לאחזוקי דיבורא וע"כ דיראה לומר כן שמא יבא בעלה וע"כ דלא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא. וכל הבא בתוכו יתמה הפלא ופלא על הר"ן והרשב"א דמה ראיה דאטו לאו העזה היא דבאמת תצטרך להעיז ולהחזיק דיבורא רק דכל שהעיזה שלא בפניו אמרינן דעבידא לאחזוקי דיבורה ולהעיז גם אח"כ אבל שם פריך ומי חציפה כולי האי והיינו דהיאך מכנסת עצמה בתחלה לזה הא יודעת דיבא בעלה ויכחישה ולכך נאמנת וכבר הרגישו בזה כל האחרונים ומכללן הנוב"י באחת מתשובותיו בנודע ביהודה מהד"ת חלק אהע"ז סי' צ"א ודו"ז בישועת יעקב בסי' י"ז ובסי' קנ"ד. ולפמ"ש א"ש דבאמת כל עיקר הנאמנו' דדיבורא שנגמר מעשה על ידו לא אמרי ולפ"ז כל שהעיזה שלא בפניו שפיר מקשה הרשב"א דכיון שלא בפניו מעיזה א"כ י"ל דמקרי ואמרי וא"ל דנגמר מעשה על ידה דז"א דכל שלא בפניו דלא מועיל ותוכל להעיז א"כ י"ל דמקרי ואמרה ואי דתוכל להחזיק דיבורא אח"כ דז"א דאח"כ בפני בעלה שיהי' דיבור המביא למעשה לא אמרינן עביד איניש לאחזוקי דיבורא דדיבור שלא הי' מעשה עבידא דאמרה ומעיזה משא"כ כשתאמר בפני בעלה תהי' מעשה ולכך כ' הרשב"א דכל שהעיזה אח"כ נאמנת וע"כ שפיר מוכיח דאי נימא דכל שהתחיל' להעיז שוב תוכל להעיז א"כ אין קושיא דלמה תהי' נאמנת הא בעת ההיא לא הי' רק דיבור גרידא ואח"כ אף דבא מעשה עי"ז עבידא לאחזוקי דיבורא שהי' מכבר ואף דמ"מ יודעת הי' שתצטרך אח"כ להעיז ז"א דאטו אנן סמכינן על החזק' דא"א מעיז' לחוד רק דהוה דיבור שהוא מעשה וכל שלא בא לידי מעשה י"ל דכל דתקיף לה מבעלה אמרה ואח"כ אף שבא לידי מעשה אינה נאמנת דעביד' לאחזוקי דיבורא הראשון וע"כ דאין זו סברא דמ"מ כעת הוא דיבור שמביא לידי מעשה ולא תחזיק דיבור הראשון שהי' דיבור גרידא דמעש' לא עבדא וז"ב כשמש:

ובזה מיושב מה שאמרו דשלא בפניו מעיזה ולא נימא דמ"מ יראה דלמא יבא בעלה ותצטרך להעיז ולפמ"ש אתי שפיר דכעת לא הוה רק דיבור בלבד ומעיזה ודו"ק:

ובחידושי אמרתי בזה דהנה לכאור' ק"ל הא דכ' הרא"ש דתקלקל עצמה שתאסר כל ימיה ואמאי כל דנאמנת לגבי בעלה למה לא יכופו הב"ד הבעל שיתן לה גט דכופין על מדת סדום כדאמרו בקידושין דף ס"ה כופין ומבקשין. אך ז"א כיון דכל עיקר הנאמנו' עי"ז שלא תאסר עצמה כל ימיה א"כ איך נוכל לכופו והוא צווח שלא גרשה וכשיתן לה גט יהי' לו הפסד דעי"ז תוכל להעיז כיון שלא תאסר כל ימיה וז"פ. אך אי קשיא הא קשיא דשם שכבר נשאת לבעלה השני א"כ איך שייך נאמנו' הא כל שיבואו עדים שלא נתגרש' ותצטרך לצאת ממנו דעכ"פ זינתה עליו אם לא נתגרש' וא"כ אנן נכופו שיתן לה גט דעכ"פ מה אכפת ליה דאין לו הפסד בזה שבלא"ה עכ"פ עליו נאסרת ושוב לא שייך חזקה דאין אשה מעיזה דהא לא תאסור כל ימיה וע"כ צ"ל דעכ"פ בעת שהעיזה פניה ואמרה גרשתני שלא באו העדים האחרים וגם לא בא בעלה אז לא ידעה אולי לא יבאו עדים ולא יגרשה בעלה ותאסר דשמא לא יבא בעלה כלל וא"כ יש לה חזקה דאין אשה מעיזה פניה דלא תקלקל עצמה ובפרט שם שכבר נשאת. ולפ"ז שפיר מקשה הרשב"א דכל שלא בפניו מעיזה וא"כ בעת ההיא שנשאת לאחר ואמרה גרשתני לא היתה מעיזה ולא שייך חזקה ועל חשש שלא תקלקל עצמה לבד לא סמכינן והעיקר היא החזק' שאין אשה מעיזה ומאי אמרת דתחשוש שמא יבא בעלה ותצטרך להעיז דז"א דאז שוב לא יהי' שייך חשש קלקול כל ימיה דיצטרך הבעל הראשון לגרשה וע"כ דאף שלא בפניו א"י להעיז ויש שתי חזקו' חזקה דאינה מעיזה וחשש שלא תקלקל עצמה ודו"ק כי היא מחודד והראשון עיקר:

ובדרך הפשוט נראה לפענ"ד דהנה באמת בכל אשה המעיז' שלא בפניו ג"כ שייך לומר דמתיראת שמא יבא הבעל וצ"ל דבאמת בדיעבד יש לסמוך ע"ז רק לכתחל' אמרי' דכל שלא בפניו תוכל להעיז ולא אלים החזק' כ"כ וכן נראה בשיטה מקובצת בכתובו' שם ולפ"ז שם דאמרו ומי חציפה כולי האי דמשמע דאלים החזק' טובא וע"ז שפיר כ' הרשב"א דעכ"פ אינו אלים כ"כ החזק' דהא הוה שלא בפניו וא"ל דמ"מ יראה שמא אח"כ יבא בעלה דכיון דלכתחל' לא סמכינן ע"ז עכ"פ לא אלים החזק' כ"כ שיהי' הש"ס מקשה ומי חציפה כולי האי וז"ב ואמת בכוונת הרשב"א ודו"ק היטב וע' ב"ש סי' י"ז ס"ק ד' שכ' דאם ליכא כאן אלא ע"א שנתקדש' והאשה מכחישתו נאמנת ואם ע"א מכחישו והאש' ג"כ מכחישתו כ' המגיד דהרמב"ם ס"ל דזה גרע טפי כיון דעד מסייע לה יש לומר דמעיזה ואסור' ודבריו תמוהים וערבובי דברים אני רואה. ובאמת בראשית ההשקפ' תמהתי דלשיטת התוס' והמחבר העתיקו בסתם דאף בעד מכחיש עד תנשא לכתחל' מכ"ש כשגם האשה מכחישתו ומה בכך שהאש' מעיזה אבל העד עכ"פ מכחיש והה"מ כ' שפיר לשיטת הרמב"ם דס"ל דבעד מכחיש עד לא תנשא לכתחל' ובהאש' מכחשת תנשא לכתחל' שפיר כ' הה"מ דכל שהאש' יש לה עד המסייע גרע טפי אך לפי שיטת התוס' והטור והמחבר דע"א המכחיש העד תנשא לכתחל' א"כ מכ"ש כשהאש' ג"כ מכחשת דודאי תנשא לכתחל' וז"ב ודברי הב"ש צע"ג:

והנה התוס' הקשו בכתובו' דף כ"ג בד"ה תרוייהו ולא הי' צריך להא דאפי' ליכא אלא האי דאמר נתקדש' לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחל' דהו"ל לאוקמא אחזק' והקש' המהרש"א למה לא הקשו התוס' בפשיטו' כיון דאין כאן רק ע"א שנתקדש' א"כ אין חוששין לקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים. ולפענ"ד נראה דהנה אביי ס"ל בקידושין דף ס"ו דע"א אומר שזינתה והיא שותקת דנאמן והקשו התוס' דא"כ אמאי ע"א בקידושין ל"מ וכתבו די"ל דהמעו' מתנה ולפ"ז באמת כאן אביי לשיטתו וא"כ הא באמת יש שנים המעידין שזרק לה קידושין רק שמכחישין זא"ז וא"כ עכ"פ המעות מתנה ל"ש ושוב סגי בע"א לבד לאביי ולכך הקשו דהי' לנו לאוקמא אחזקה אבל אי לא הי' רק ע"א בלבד שפיר לא הי' מועיל אף לאביי דהיינו תולין דהמעו' מתנה ובזה גם אביי ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ומ"ש התוס' בתירוצם דמיירי שאנו יודעים שזרק לה הקידושין רק שספק להעדים אי קרוב לו אף דגם בקושייתם ידעו זאת היינו כמ"ש הב"ש ס"ק וא"ו דהתוס' ס"ל דבעינן שידוע לנו שזרק לה קידושין ואם לא היינו יודעים דזרק לה קידושין אף שהעדים מכחישין זא"ז אוקמי בחזקת פנויה ולפ"ז בהס"ד ס"ל להתוס' דאנו אין יודעין רק שהעדים מכחישים ושפיר הקשו דנוקמי בחזקת פנויה ומזה ראיה ברורה לשיטת הב"ש שם דלא כהגהת פרישה. איברא דמצד הסברא לא נודע מה נ"מ אם אנו יודעין מקידושין בבירור רק שהקול יצא שזרק לה קידושין וא"כ כל שהעדים מכחישין זא"ז למה אתרע החזקה וצ"ל דכל שיש קול אף דהעדים מכחישים עכ"פ אתרע החזקה ע"י הקול משא"כ כשלא נודע רק ע"י עדים והעדים מכחישים זא"ז הו"ל קול ושוברו עמו כיון שהם מכחישים זא"ז ודו"ק:

והנה הפ"י בגיטין כ"ח האריך להוכיח דע"י שזרק לה קידושין ואתרע החזקה אזלא לה החזק' מה"ת ובאמת שדבריו תמוהים דא"כ למה אם ניסת לא תצא וכבר האריך בזה הגאון מוה' יוזפא ז"ל מזאלקווא בתשובתו הנדפס בישועת יעקב אהע"ז סי' קס"ט ומ"ש ש"ב בד"ז הגאון מוהרמ"ז ז"ל דע"א בקידושין ל"מ דהו"ל דבר שבערוה לפמ"ש אין מקום לדבריו דהא לאביי קיימינן וא"כ כל שמעידין שזרק לה קידושין רק שמכחישים עצמם אי קרוב לה או לו שוב ל"ש אין דבר שבערוה לאביי והמעות מתנה ודאי ל"ש דהרי הם מעידים שזרק לה לשם קידושין וז"ב. ומ"ש הפ"י ראיה מהא דיבמו' בחרש שקידש אשה דהבא עליה באשם תלוי והקש' הא יש להאש' חזקת פנויה וע"כ דהחזק' אתרע הנה באמת לק"מ דהא כבר נודע מ"ש המלמ"ל פ"ז מעדות דבספיקא דדינא ל"ש חזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וא"כ כאן דאנו מסתפקין על החרש אם יש לו דעת קלישתא ונ"מ לכמה דברים ואיך בשביל חזקתה של זו ישתנה הדין ומהתימה על בד"ז הרב ז"ל שהאריך לדחות דברי הפ"י ולא כ' כמ"ש מיהו אם נימא דראיית הפ"י אזיל אליבא מה דמבעיא שם אי הוה עתים חלים ועתים שוטה י"ל דשייך החזקה וע' בדברי הגאון מוה' יוזפא ז"ל והגאון מוהרמ"ז הודה לדבריו אבל באמת לפמ"ש התוס' בכתובו' כ' גבי בר שטיא דבעיתים שוטה ועיתים חלים ל"ש חזקה והיינו דעשוי להשתנו' א"כ ל"ק קושית הפ"י וז"ב ודו"ק:

ובגוף סברת פ"י הארכתי בחבורי יד שאול סי' רל"ד. ובלא"ה לא ידעתי מה ענינו דחזקת פנויה שלה להחרש והנה כעין דאמרו בכתובו' דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך וכו' וכמ"ש התוס' שם בשם הר"י וע' ח"ץ סי' ד' וע' רמב"ן ור"ן פרק התקבל דחזקת קרובו' לא מועיל לגבי דידיה ואף שדברי הרמב"ן תמוהין וע' נודע ביהודה מהד"ק חיו"ד סי' מ"ו אבל כאן דאדרבא החזקת פנויה שלה היא להיפך שאין קידושין שלה קידושין א"כ מה ענין חזקת פנויה שלה להחרש אדרבא עי"ז אינו בעלה וגם חזקת פנויה לא חשיבא חזקה כ"כ וכמ"ש הנוב"י שם וע' מחנה אפרים בהגהותיו להלכו' יבום ודו"ק היטב:

והנה בתובעת כתובתה אי נאמנת בטוענת גרשתני האריך המהרי"ק בשורש ע"ב וכבר כתבתי בתשובה אחת והוא אשר כתבתי מכבר דנראה מפשטת לשון התוס' בכתובו' פ"ט דאינה נאמנת אף לנשואין כמו שמביאין ראיה מאמרה מת בעלי והתירוני לנשא תנו לי כתובתי דאינה נאמנת אף להנשא ומ"ש ראיה מתוס' יבמו' קט"ז לפענ"ד אין ראיה דכוונ' התוס' דדוקא לנשואין היינו כשאינה מזכירה כתובה אבל כל שמזכירה הכתובה שוב אינה נאמנת אף להנשא ולפענ"ד טעם הדבר הוא פשוט דהרי קי"ל דאמרינן מגו דהעזה לפטור מממון מטעם דלענין ממון אמרי' דמעיז פנים ולא יחת מפני כל וכמ"ש הרשב"א ח"ב סי' רפ"ג וע' בקצה"ח סי' פ"ב וע' בע"ש וסמ"ע סי' רצ"ו והע"ש כ' שם דלענין ממון יעשה במחשבתו כל דבר וכתבתי בגליון הש"ך שם דכדברי הע"ש מבואר בשיטה מקובצ' בב"ק כ"ח ע"ב בשם הרר"י בעליו' גבי נשבע וגובה מחצה וכ"נ מדברי הר"ן דבממון משום חימוד ממון יותר מעיז מלפטור משבועה. ולפענ"ד עוד להוסיף דבאמת החזקה דאין אדם מעיז זהו ודאי דאינו רק חזקה מכח רובא דאינשי דפשיטא שיש מיעוטא דמעזין ולפ"ז בשלמא לגבי שבועה דהוא מידי דאיסור' אזלינן בתר רובא אבל בממון לא אזלי' בתר רובא ואמרינן מיגו דהעזה ועוד יש להמתיק הדבר. ובזה יובן מ"ש הרשב"א דאם אתה חושדו שיחזיק שלא כדין כל שמעיז פניו בכך יעיז ויעיז בכל טענה ואינו מובן סברתו והקצה"ח נדחק. ולפענ"ד כוונתו דבאמת איכא מיעוטא דמעיזין ורק דרוב אינם מעיזין והרי רובא דאינשי אינם רוצים להחזיק שלא כדין ורובא דאנשים כשרים וע"כ דזה יצא מגדר הרוב וא"כ שוב כל שיצא מהרוב שוב יש לומר דהוא מהמיעוט דמעיזין אבל לענין שבועה אמרינן דהוא מהרוב ויש לו ספק מ"י וכדומה ע"כ לא אמרי' מגו דהעזה לפטור משבוע' ולממון אמרינן ולפ"ז ה"ה בחזקה אין אשה מעיזה ג"כ שייך זאת דאם תובעת ממון יש לחוש שהיא מגדר המיעוט דמעיזין וא"י להוציא ממון מכח חזקה זו ולפ"ז גם להנשא אינה נאמנת וז"ב כשמש. איברא דהרא"ש בפסקיו סוף נדרים העתיק עוד טעם דחזקה דאין אשה מעיזה וגם לא תקלקל עצמה להיות באיסור א"א כל ימיה ולפ"ז גם דנימא דהיא מהמיעוט המעיזין אבל מ"מ לא תקלקל עצמה כל ימיה. מיהו י"ל דיש לחוש שמא אינה רוצי' להנשא כלל רק חימוד ממון התעורר בקרבה כדי שיתן לה הכתוב' ולכך אינה נאמנת:

ובזה אמרתי דבר נחמד במה שהקשה הריצב"א בתשובת מיימוני לספר נשים בהא דפריך בנדרים דף צ"א מהשמים ביני לבינך על ר"ה דאמר דאינה מעיזה ולמה לא משני דמיירי בתובעת כתובה ע"ש בסי' וא"ו ובמהר"ק שם האריך בזה ונדחק ג"כ ולפמ"ש א"ש דבאמת יש לומר דאינה מקלקלת עצמה כל ימיה ורק שיש לחוש שמא אין דעתה להנשא כלל ולפ"ז שם למשנה אחרונ' דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ומה"ט אינה נאמנת שפיר מקשה דא"כ שוב להמנה מדר"ה והיינו מטעם דלא תקלקל עצמה וא"ל דאינה רוצית להנשא כלל דזה אינו דהא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר וא"כ ע"כ דרוצי' להנשא ושפיר מקשה ודו"ק היטב וע' תוס' ישנים בנדרים שם דמבואר בריצב"א בהדי' דכל דתובע' כתובת' אף להנש' אינה נאמנת וכן מבואר בשו"ת מיימוני שם בשם הריצב"א ע"ש וכ"כ הרא"ש בפסקיו סוף נדרים ודברי הרא"ש שם צע"ג דמ"ש דהרמב"ם שכ' דהאש' שאמרה גרשתני נאמנת אף לכתוב' מיירי באינה תובעת כתובה. ואני בעני' לא מצאתי בפ"ד מאישו' ופי"ב מגירושין שיהי' מוזכר בו שנאמנ' ליטול כתובה רק בפט"ז מאישו' הלכה כ"ו ושם מבואר דאמרה נתגרשתי ותנו לי כתובה הרי שמזכר' הכתוב' ג"כ והרמב"ם לשיטתו דפסק בהלכה ל"א באמרה מת בעלי והתירוני להנשא ותנו לי כתובתי נאמנת והטעם שעיקר ביאתה היא בשביל נשואין וכשאומר' תנו לי כתובתי בלבד כ' רבינו הטעם שמא אין דעתה להנשא אלא ליטול כתובתה מחיים והוא הדבר אשר דברתי דלא שייך שלא תקלקל עצמה דשמא אין דעתה להנשא כלל. ועכ"פ דברי הרא"ש צע"ג דשם מבואר אף באומר' תנו לי כתובתי מ"מ נאמנת להנשא ולכתוב' ואף דמעיזה בשביל ממון מ"מ לא שייך בזה אין הולכין בממון אחר הרוב משום דבכתובת' חשיבה מוחזק' ועב"ח אהע"ז סי' ט' ואף שהב"ש השיג עליו מ"מ במרדכי מבואר כן וע"ש בגליון. ובזה נראה דלכך לענין תוספת כתובת' אינה נאמנ' משום דלזה לא חשיבה מוחזק' ובמהרי"ק שם האריך בטעם רבינו דלכך אינה גובה התוס' דלענין זה דרשינן המדרש כתובה לכשתנשאי לאחר והיינו כשאינו מכחיש' והמדרש כתובה הוא דוקא לתוס' כתובה בלבד ולא לעיקר כתובה ובמחכת"ה תמה אני מדוע לא הזכיר דברי הה"מ פט"ז מאישו' הלכה כ"ו דאדרב' מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר הוא רק בגוף הכתוב' ולא לענין תוס' וכ"כ הר"ן והרא"ש סוף נדרים שם. ובאמת אם לא נאמר מהראוי לומר דמדרש כתובה אינו רק בגוף הכתוב' וע"ש במהרי"ק כמה דוחקים סבל בזה אבל א"א לומר כן והרמב"ן ובעל העיטור כתבו להיפך גם מ"ש לכשתנשאי לאחר הוא לא במכחיש' א"י מנ"ל הדרש הזה:

ומה שהאריך שם בדברי התוס' ביבמו' באמת המעיין שם ימצא שגם הוא הרגיש שאין דבריו מוכרחין. אך מ"ש ראיה דגם בתובע' כתובת' נאמנת להנשא דאל"כ מה פריך ביבמו' שם ולהמנה מדר"ה ולישני דמיירי בתובע' כתובת' אינו קושיא לפענ"ד דשם במשנה לא הזכיר רק דאמרה מת בעלי ולא נזכר כלל מתובע' כתובת' וגם דקטטה הוה דומיא דשלום בינו לבינה וגם בשלום כל שבאת לתבוע הכתוב' ולא אמרה התירוני להנשא אינה נאמנת ואם אמרה התירוני להנשא ותנו לי כתובתי נאמנת להרמב"ם ולשאר הפוסקים אינה נאמנת וא"כ אין נ"מ בין קטטה לשלום. ולפענ"ד יש לומר עוד מה דאינה נאמנת רק על העיקר ולא על התוס' הוא דבאמת לענין ממון יש לומר אוקי ממונא אחזקתו ואיתרע חזקת אין אשה מעיזה וגם המהרי"ק הרגיש בזה וכ' דזה דוקא בחזקה דאתיא ממילא אבל כאן אם נימא דאין אשה מעיזה ממילא מגיע לה הכתובה וזה מחזיק בממון שלא כדין וכמו חזקה א"א פורע בתו"ז דנאמן ע"ש ולפ"ז זהו לענין עיקר כתובה דכל אשה מגיע לה הכתובה וחזקת ממון לא שייך שכבר נתחייב אבל התוספת דזה אינו בכל הנשים רק שהוא רצה להתחייב א"כ זה שייך חזקת ממון דנגד זה ל"ש לומר דכבר נתחייב דהא מהראוי לומר דלא יתחייב תוספת כלל. אך זה דחוק דסוף סוף כבר נתחייב אמנם לפענד"נ דבר חדש דע"כ לא שייך חזקת ממון רק במקום שהממון הוא רק ממון גרידא אבל כתובה דעיקר חיוב הממון כדי שלא תהא בעילתו ב"ז וא"כ לא מקרי חזקת ממון דהממון הוא באמת שלו רק שמחוייב לתת מצד האיסור דב"ז ול"ש בזה חזקת ממון. וכיוצא בזה כתבתי לענין ספק צדקה דל"ש חזקת ממון דהממון באמת שלו רק שהתורה אמרה צדק משלך ותן לו ע"ש בחבורי הלכות צדקה סי' רנ"ט וה"ה כאן אטו התחייב לה ממון שרצה ליתן לה והרי התורה חייבו או חז"ל חייבו שלא תהיה בעילתו ב"ז וא"כ כל שיש חזקה דאין מעיזה מגיע לה ממון מצד חיוב התורה ול"ש בזה חזקת ממון כנלפענ"ד דבר חדש וצריך סעד לתמכו ולפ"ז לענין תוספת כתובה לא שייך זאת:

והנה המהרי"ק הקשה שם על דברת התוס' ביבמות שם ד"ה באותה שעה שהקשו דאמאי לא מהמנה במיגו דאמרה גרשני דאיכא למ"ד דנאמנת אף שלא בפניו והקשה המהרי"ק דאף למ"ד דנאמנת לומר גרשני שלא בפניו היינו דוקא אם נשאת ל"ת והיא רוצית לומר מת כדי שיתירו אותה לכתחלה לפענד"נ דכל הטעם דנאמנת באומרת מת משום חומר שהחמרת עליה בסופה דתצא מזה ומזה ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דלמה לא נאמינה במיגו דאמרה גרשני וא"ל דבאמת לא מת ולא גרשה והוא משקרת ורוצית שתנשא לכתחלה דא"כ למה נאמנת מטעם חומר שהחמרת עליה בסופה דאכתי לא תקנו כלום דאם תרצה להנשא ולא תצא בסופה תוכל לטעון דגרשה כבר וכל שכבר נשאת לא תצא ומה שטענה מקודם שמת הוא כדי להתירה לכתחלה אבל לעולם שנתגרשה כבר כנלפענ"ד ודו"ק היטב וגם ל"ש עיגונא דעכ"פ אם נשאת לא תצא ולא היו צריכין להאמינה מכח עגונא. וגם נלפענ"ד להוסיף דקושית התוס' דל"ש חומר שהחמרת בסופה דתוכל לטעון נתגרשתי ועתה מת בעלה דאז ממנ"פ תהיה נאמנת ול"ש מתוך חומר שהחמרת בסופה דאם נשאת ל"ת בשביל שטענה שנתגרשה ובלא"ה נרא' לפענ"ד דלכך הקדימו התוס' דמשום עיגינא הקילו רבנן והיינו דאל"ה לא היתה נאמנת משום חזקה וע"ז מקשה שפיר דעכ"פ חזקת א"א ל"ש כיון דעכ"פ יש לה מגו דטענה גרשתני ואף שלא בפניו נאמנת עכ"פ לענין דיעבד וע"כ דחזקת א"א לא אלים כ"כ דיש חזקה כנגדה ואף דלכתחלה מחמרינן מ"מ חזקת א"א ל"ש כ"כ ואתרע לה עכ"פ ושוב מהראוי להאמין כשאומרת מת דכבר אתרע חזקת א"א והרי כל ענין חזקה דייקא ומנסבא אינו רק דמרע לחזקה א"א וה"ה כאן עכ"פ אתרע חזקת א"א כיון דאם נשאת ל"ת וגם לפמ"ש הסמ"ע סי' ק"ח דמש"ה נאמן לטעון נאנסו במגו דהחזרתי משום דנאנסו ל"ש והחזרתי אף דהוה העזה מ"מ זה טוב יותר ולפ"ז הרי במת איכא העזה טפי מגרשתני דמת א"י להכחישה משא"כ גרשתני דיכולה להכחישו ובפרט כאן דכל דהעיזה שלא בפניו ודאי יכולה להעיז אח"כ בפניו וא"כ שוב טוב לה יותר טענת גרשתני דאף דלא תנשא לכתחלה מ"מ יכולה להכחישו ואם נשאת ל"ת משא"כ במת דא"י להכחישו וז"ב ודו"ק.

עוד נלפענ"ד דהנה מ"ש המהרי"ק דמשמע דכל שלא בפניו לכתחלה לא תנשא כפי הנרא' טעמו דהרי החזקה היא רק דאינה מעיזה בפני בעלה וא"כ כל שלא בפני במלה לא סמכינן רק בדיעבד וכמ"ש התוס' שם ד"ה אית לי' דר"ה ע"ש ולפ"ז נ"ל דבר נכון דהנה לכאורה י"ל דזה חשוב כדיעבד דאם נימא דכל שמעיזה שלא בפני בעלה שוב עבידא לאחזוקי דיבורא ואפי' תאמר אח"כ בפניו אינה נאמנת א"כ שוב כל שאין לה תקנה חשוב כדיעבד וכעין זה כתב בשו"ת מוהרד"ך לענין אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאי נימא דכל דקבלו שלא בפני בע"ד אף אח"כ שיאמרו בפני בע"ד עבידו לאחזוקי דיבורייהו שוב הו"ל כדיעבד ע"ש וה"ה כאן.

אמנם באמת נחלקו הפוסקים בזה וע' בד"מ ריש סי' י"ז בזה ולפ"ז י"ל דכל דאפשר לומר אח"כ בפניו שוב לא חשוב כדיעבד דהא אפשר בתקנה ולפ"ז י"ל דהכי מקשו התוס' דלמה לא המנה מתחל' עד שראו דאיכ' עיגונא טובא וכמ"ש שם וע"ז מקשה דיש לה מיגו דהיתה יכולה לטעון גרשתני ואח"כ תבא ותאמר מת דאז יהי' חשוב כדיעבד דהא בשלמ' כל שטוענ' גרשתני ואנחנו ידענו אי' איפוא בעלה ל"ח כדיעבד דהא אפשר שתאמר בפני בעלה אבל כל שבאת אח"כ ותאמר מת ניהו דלא מהמנינן לה מ"מ דיעבד חשוב דהא לא אפשר שתברר וא"ל דנחיש שמא הוא חי ויבא לפנינו דאז ודאי יהי' העזה גדול' ולא תוכל להכחישו כדאמרו מת א"י להכחישו וא"כ מת גופא היא העזה וע"כ דאמרינן לפי שאינו לפנינו היא חושב' שודאי אינו חי ולכך אמרה מת וא"כ כיון שא"א לברר שוב הוה כדיעבד ודו"ק היטב. דרך כלל המעיין במהרי"ק שם באותה תשובה ימצא כי החריפו' תלהט אנה ואנה אבל לפענ"ד יש לפקפק הרבה וע' שטה מקובצת כתובו' פ"ט ותמצ' ג"כ שלא כדבריו דמדרש כתובה אינו רק בכתובה ולא בת"כ וההיפוך מדבריו יעו"ש. והנה בספר ק"ע למהר"ל סי' י"ז ס"ק וא"ו שנדפס מחדש ראיתי קושיא בהא דפריך בכתובו' כ"ב ומי חציפה כולי האי והאמר ר"ה האשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנת והקשה הוא דהא רבא מוקי כן להך דר"י והרי רבא חולק על ר"ה בנדרים פ"ט שם ואמר דזימנין דתקיף לה מבעלה ומעיזה ומעיזה והיא תימה רבה וכמדומה שעמדתי בזה ולא ידעתי מקומו. ולפענ"ד נראה דהנה רש"י פירש הא דאמרו זימנין דתקיף לה מבעל' דהיינו שעיניה נתנה באחר ע"ש בפירוש השני ולפ"ז נראה דלפי מה דמוקי רבא בתרי ותרי וא"כ א"א לה להנשא רק לאחד מעדיה וכדמוקי הש"ס שם דהא הבא עליה באשם תלוי קאי ולפ"ז הרי התוס' כתבו שם דבשנים לא חשדינן להו דהא האחר לא משקר ולפ"ז כיון דלכ"ע אסורה ול"ש ענ"ב ולגבי העד לא חיישי' שוב גם לרבא נאמנת וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב דברי הרשב"א שהבאתי למעל' דשפיר הוכיח דאף שהעיז' שלא בפניו מ"מ אינה יכולה להעיז אח"כ דאל"כ יקשה הא טרם שבאו עדים שאמרו לא נתגרש' היתה יכולה להעיז לרבא דהא מתקפ' לה מבעל' וענ"ב דהא תהיה מותרת לכ"ע דהא הי' לה עדים שנתגרש' וא"כ אף שבאו עדים אח"כ שוב תוכל להעיז וע"כ דגם בזה א"י להעיז ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק קמ"ל:

והנה החריף מוה' אברהם לבוב ני' נד"ז הגאון בעל ים התלמוד אמר דהכוונ' של רבא לפמ"ש הרא"ש דיש לה חזקה שלא תרצה להיות אסורה כל ימיה ולפ"ז כיון דמתקפ' לה מבעלה תוכל להעיז ובאמת חושבת שלא תנשא כלל ורק שתפטור מבעלה שיש לה כעס עמו ולכך אינה נאמנת לומר גרשתני ולפ"ז שם דרוצי' להנשא לאחר גם לרבא נאמנת דלא תרצה להיו' באיסור ודפח"ח:

ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הרא"ש שכ' טעם חדש על מה דאשה נאמנת לומר גרשתני והא ר"ה מפרש טעמ' משום חזקה דאין אשה מעיזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת רבא פליג ואמר זמנין דמתקפ' לה מבעלה אך זה שייך כשאינה רוצית להנשא שייך לומר דיכולה להעיז ולא אלים כ"כ החזק' דאין אשה מעיזה דזימנין דמעיזה אבל אם רוצית להנשא שוב יש לה חזקה דאינה רוצית שתהי' באיסור כל ימיה ולכך הוסיף הרא"ש טעם זה והמעיין ברא"ש ימצא דזה עיקר כוונתו שכ' למעל' אף דרבא פליג הלכה כרה"מ מכח הני סוגיו' ועוד מכח החזק' דלא תרצה להיו' באיסור כל ימיה ולפ"ז לכך חידש הרא"ש טעם זה ודו"ק היטב:

ובזה מיושב קושית המהריב"ל דאמאי לא נימא דתהיה נאמנת לומר טמאה אני לך במגו דטענה גרשתני ולפמ"ש א"ש דאינה רוצה לטעון גרשתני כיון דאמרינן למשנה אחרונה דענ"ב שוב אם תטען גרשתני לא תוכל להנשא לאחר אבל בטמאה אני לך תינשא לאחר וענ"ב:

ובזה מיושב היטב מה שהקשה בשו"ת בית אפרים סי' קמ"ו דל"ל לחוש שענ"ב ות"ל דלמא מאיס עליה בעלה ולכך אינה נאמנת ע"ש בחלק אהע"ז. ולפמ"ש א"ש דכל שאינה רוצית להנשא לאחר שוב יש לה מיגו דגרשתני דא"ל דא"כ לא תוכל להנשא דהא כל שמאיס עליה בעלה תוכל לישב בלי בעל וע"כ חידש דחשו לענ"ב וא"כ ל"ש המגו וכמ"ש. ובזה מיושב היטב מה שאמר רבא אפי' למשנה ראשונה דנאמנת ולכאורה למה ליה לרבא למימר למשנה ראשונה דלא קי"ל כן. ולפמ"ש אתי שפיר דלמשנה אחרונה דחשו לענ"ב בודאי י"ל דנאמנת בגרשתני משום סברת הרא"ש ואין לה מיגו דגרשתני משום דרוצית להנשא וענ"ב רק כיון דענ"ב וחיישינן לזה ממילא גם בגרשתני שייך החשש זה וכמ"ש רש"י בפירוש השני אלא אף למשנה ראשונה דל"ח לענ"ב אפ"ה בגרשתני חיישינן לענ"ב. ולפענד"נ עוד להוסיף דלפמ"ש הרא"ש דאם התחילה להעיז שלא בפניו שוב תעיז גם אח"כ ולפ"ז גם אם נימא דמתקפא לה מן בעלה ולא תרצה להנשא כלל ותוכל להעיז אף שנשאת אח"כ ג"כ ל"ש החזקה דהא י"ל דבשעה שהתחילה להעיז לא היתה רוצית להנשא ואז שפיר י"ל דהיתה יכולה להעיז ואח"כ אף שתרצה להנשא שוב יכולה להעיז ושוב מחמת החזקה שלא תרצה לאסור עצמה על בעלה לא מהמנא כיון דאזדא לה חזקה דאין אשה מעיזה דהא י"ל דאז היה בדעתה שלא תנשא ומעתה שפיר מקשה על רבא בכתובות שם דשם דאזלינן בשיטה זו דאף שהתחילה להעיז שלא בפניו מ"מ א"י להעיז אח"כ וכמ"ש הרשב"א שוב ליתנהו לדברי רבא ובזה א"ש דיוקא של הרשב"א דאם נימא דכל שהתחילה להעיז שוב תוכל להעיז אף בפניו שוב אין מקום לקושית הש"ס דהא יקשה קושית הרב הנ"ל דהרי רבא חולק ע"ז ודו"ק היטב כי חריף ועמוק הוא ת"ל ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ב חלק אהע"ז סי' צ"א:

ובלא"ה נ"ל דהנה באמת צ"ב הא דאמר רבא זימנין דמעיזה ומשמע דאינו ענין ברור ואינו רוב רק זימנין שהוא כן וא"כ היאך דוחה החזקה בזה. אך נראה דהנה באמת חזקה דאין אשה מעיזה הוא נגד חזקת א"א רק חזקה דאתיא מכח סברא עדיף מחזקה הפוסקת כמ"ש התה"ד סי' ר"ז ולפ"ז כל שאינו ענין חזקה ברורה ופעמים שמעיזה שוב הו"ל נגד חזקה דא"א ולכך לא מועיל:

ובזה י"ל דלכך הצריך הרא"ש עוד טעם בשביל שלא תרצה לאסור עצמה כל ימיה ולפ"ז שם בתרי ותרי ובאו עדים שהתירוה מקודם שוב אזל לה חזקה דא"א וכמ"ש רבינו ברוך ז"ל בתוס' כתובות כ"ו ע"ב וא"כ שוב מועיל חזקה דאין אשה מעיזה פניה נגד חזקת א"א דרבנן ואף לדידן דלא קי"ל כר"ב מ"מ עכ"פ אתרע חזקת א"א שלה ודו"ק היטב ובזה יש ליישב גם דברי הרשב"א הנ"ל ואין להאריך:

והנה לכאורה צ"ב הך שכתב הרא"ש דיש חזקה שלא תרצה לאסור כל ימיה ומה חזקה יש לה והא כיון שהבעל מכחישה ואומר לא גרשתיך א"כ שוב מהראוי היה שהב"ד יבקשו ממנו שיגרשה כדאמרו בקידושין דף ס"ה מבקשין ממנו ליתן גט וכאן עדיף משם דשם א"י לכופו דלא ניחא ליה ליתסר בקרובותיה וכאן ב"כ וב"כ כבר נאסר בקרובותיה וא"כ מה הפסד יש לו בזה. אך ז"א דבאשת ישראל הבעל יש לו הפסד דהוא טוען דאינה גרושה והוא רוצה לדור עמה ולמה יגרשה שתהיה מותרת להנשא לכל אדם אדרבא יאמר הבעל אם איני מגרשה עכ"פ לא תנשא לאחרים שהרי היא יודע שלא גרשה וא"כ שוב יש לה הך חזקה דלא תרצה לאסור עצמה. ובזה מבואר מה דאמר ר"ה רק החזקה דאין אשה מעיזה ורבא פליג דמעיזה ולא אמר סברת הרא"ש משום דרש"י פירש דהך אבעיא באמרה לבעל גרשתני וקאי בא"כ והרי בא"כ שוב אין לבעל הפסד במה שיגרשה דבלא"ה אסורה לחזור לו דלפי מה שהוא טענה שכבר נתגרשה שוב אין לה חזקה שלא תרצה לאסור שהרי מבקשין מבעלה שיגרשנה ואפשר דגם כופין שהרי אין לו הפסד וכמ"ש הרמב"ם שם. ובזה מיושב מה שפירש"י לענין א"כ ולא פירש כהר"ן דהנ"מ לענין שתנשא לאחר ועיין דרישת ארי וק"ע למהר"ל. ולפמ"ש א"ש דבזה ל"ש סברת הרא"ש ושפיר לא אמר ר"ה רק מטעם חזקה דאינה מעיזה לבד:

עוד היה נ"ל דבר חדש דלכאורה צ"ב לפמ"ש הרמב"ם בטעם דאם הבעל אומר גרשתי דא"נ משום די"ל דבגט פסול גירש וא"כ יקשה להיפך למה באומרת גרשתני נאמנת ודלמא גרשה בגט פסול והוא אינה מעיזה לגמרי דעכ"פ גירשה בג"פ ומצאתי בבית מאיר ריש סי' י"ז שהעיר בזה וצ"ל דרב המנונא לא חש לזה שמא גרשה בגט פסול דמה"ת לחוש לזה ולפ"ז י"ל דרבא ס"ל דחיישינן שמא גירש בגט פסול ולכך יכולה להעיז. אמנם רש"י פירש דבא"כ מיירי שם וא"כ ל"ש גט פסול דאף בגט פסול עכ"פ ריח הגט הוה ופסולה לכהונה וא"כ הרי הוא אומר לא גרשתיך והיא מודה שעכ"פ לא הי' גט פסול ולכך נאמנת דבשלמא באשת ישראל כל שאומר לא גרשתיך אף גט פסול בכלל דכל שהגט פסול הרי הוא בכלל לא גרשתיך משא"כ באשת כהן דעכ"פ פוסל לכהונה ושוב אין לחוש לזה ודו"ק:

ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דמה פריך בכתובות על רבא והא רבא חולק על רה"מ ולפמ"ש א"ש דשם בתרי ותרי עכ"פ שני כתי העדים מעידין שלא היה כאן גט פסול ושוב שייך חזקה דאין אשה מעיזה ורבא לא פליג רק מטעם שיש לחוש שהי' גט פסול ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף