נודע ביהודה/תניינא/אבן העזר/צא

נודע ביהודה תניינא אבן העזר צא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה למטה יוחנן ולמעלה חן, הוצק בשפתיו חן, אבן פנה ואבן בוחן, עוקר הרים וטוחן, ה"ה כבוד אהובי וידידי הרב הגדול המופלא, הפלא ופלא, חרוץ ושנון כבוד שמו מוהר"ר יוחנן נר"ו, אב"ד ור"מ דק"ק טעמשוואהר י"ץ: ראיתי דבריו המתוקים מדבש ונופת צופים וכל דבריו בנויים על אדני סברות ישרות ואמרות טהורות ראוים לאמרם, והגם כי אני נוטה מקצת דבריו וכך דרכה של תורה מימות עולם, ולהיות טרדות רבות עלי וגם טרדות התלמידים לכן לא אאריך במה שאינו נחוץ ואביא רק מה שהוא לדינא או לתרוצי סוגיא. ושורש דבריו במעשה שבא לפניו איש ואשתו בקהלתו זה להם שש שנים מיום חתונתם והמה רגילים בקטטות ומריבות עד הכאה ולפי דברי השכנים שורש צמיחת הקטט מתחיל מהאשה שעושה נגד רצון בעלה והבעל קפדן ביותר וכעסן גדול ודמי האי תיגרא לבידקא דמיא עד הגיע יום שהכה אותה והיא הלכה לקבול בפני טובי העיר וטענה ששוב אין רצונה לשוב אליו עוד בעבור ששכב עמה בימי ליבונה כמה פעמים פעם באונס פעם ברצון באמרו אליה שימי ליבון חומרא דרבנן הוא ולא מדין תורה והביאה עדים ששמעו מן הבעל כמתרעם על חז"ל על שהמציאו חומרא דימי ליבונה והבעל מכחישה ואומר שכל זה שקר ולא שכב עמה בימי ליבונה מעולם ומחמת שנאה שיש בלבה עליו ועיניה נתנה באחר היא מעלילה עלילות אלו עליו וקובל עליה שהיא יצאנית וגונבת ומאבדת הונו וכל ענינה למרוד בו. והיא השיבה הן אמת שהיא יצאנית מחמת שמתיראת להיות בביתה בימי ליבונה ומה שהיא עושה כן גם בימי טהרה הוא מחמת שכבר נמאס בעיניה מחמת עבירה הנ"ל. ועל זה דן מעלתו שזה דומה לטענת אין לו גבורת אנשים ויש כאן חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה בדבר שידוע לו אם משקרת וגם הוא לה לבזיון והאריך בזה ופלפל בחכמה בדברי הרא"ש ושוב יצא לדון לו יהיה שנאמנת אם נוטלת גם כתובה גם אם תצא מביתו אם מחוייב במזונותיה ושאר צרכיה והאריך מענין לענין והכל בחכמה וביושר ואפריין נמטיה ליה:

ואמנם הנלע"ד הנה מה שדקדק בדברי הרא"ש בפסקיו בשילהי נדרים והביא דברי מהריב"ל שהקשה על הרא"ש שכתב טעם דהלכה כרב המנונא מה שלא נזכר בדברי רב המנונא ומי הכריחו להרא"ש בזה ועל זה בא לתרץ משום דלמשנה אחרונה לא מהימנא אף דאיכא חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה וא"כ למה תהיה נאמנת בגירשתני מטעם חזקה מאי אולמא דהך חזקה מהך לכן המציא הרא"ש שיש כאן עוד חזקה שלא תהיה באיסור אשת איש כל ימיה וא"כ כאן דאיכא תרתי חזקה מועיל אף למשני אחרונה ורב המנונא לא הוצרך להזכיר הך חזקה של הרא"ש לרוב פשיטותה ורבא פליג ולית ליה חזקה דהרא"ש ומשום הך חזקה לחודה דאינה מעיזה סובר רבא דגרע זו מחזקה דלא עבידא לבזויי ולכך אפילו למשנה ראשונה לא מהימנא זה שורש דברי מעלתו בקיצור אלא שהוא הרחיב הדבר במתק לשונו לשון תורה ולשון חכמה: ואני תמה דהרא"ש לא בא בפסקיו לפלפל בדברי רב המנונא רק בא לפסוק הלכה וכתב דהלכה כרה"מ אף אם נימא דרבא פליג לחלוטין כיון דסוגיא דש"ס בכמה דוכתין כרב המנונא ואח"כ כתב הרא"ש ועוד נ"ל טעם טוב דהלכתא כרה"מ דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה חיישינן שעיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה אבל חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גירשתני להיות באיסור א"א כל ימיה עכ"ל הרא"ש, וקשה הרי רבא דפליג ודאי לית ליה אפי' הך חזקה וא"כ איך הכריע הרא"ש מצד סברא זו נגד דברי רבא ומנ"ל להרא"ש לסמוך על רב המנונא להקל באיסור א"א נגד רבא ואם כוונתו משום דסתמא דש"ס כרב המנונא כמו שהזכיר בריש דבריו א"כ מה הוסיף במה דקאמר ועוד נ"ל ומה בצע בזה ואם הש"ס הכריע אין אנו אחראין להמציא טעם חדש א"ו כוונתו שאפי' לא מצינו בש"ס הכרעה אפ"ה הלכה כרב המנונא ואיך מצד סברא זו יכריע ורבא פליג ולית ליה סברא זו וכי הרא"ש יחזיק עצמו לבעל סברא יותר מרבא. ואמנם הנלע"ד בסדור דברי הרא"ש ובכוונתו הוא זה ואקדים הצעה אחת והוא. כי זה פשוט דלמשנה ראשונה בשילהי נדרים האשה נאמנת אפי' ליטול כתובה וזה מפורש במשנה שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. אמנם י"ל אם זה הוא דוקא בהיא אינה מזכרת כתובה בדבריה רק מבקשת גט לחוד ואז הב"ד מאמינים לדבריה ויוצאת בגט וגם נוטלת כתובה אבל אם היא מזכרת כתובה בדבריה אינה נאמנת כלל וכמו האשה שאמרה מת בעלי וכמו שפסק הרא"ש שם באומרת גירשתני עיין בפסקי הרא"ש שילהי נדרים. או דלמשנה ראשונה נאמנת אפי' היא אומרת תנו לי כתובה:

והנלע"ד דאפי' אם אומרת תנו כתובתי מהימנא למשנה ראשונה דהרי חדא מהני תלת היא נטולה אני מן היהודים והיינו שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה וא"כ לפי דבריה א"א לה להנשא ולאיזה צורך תבקש הגט ואם משום שלא תהיה מוכרחת לשמש עם בעלה מה צורך לנאמנות וכי כל אשה אם מורדת ממש היא מי יכוף אותה לשמש עם בעלה אלא שאם היא מורדת אבדה נכסים ואם זו אינה מבקשת נכסים או כתובה מה היא מבקשת ואם משום שלא יכריזו עליה ד' שבתות עיין כתובות דף ס"ג ע"ב ואינה רוצה הבזיון של הכרזה, קשה הלא בימי המשנה עדיין לא התקינו ההכרזה ע"ש בכתובות אלא ודאי שהיא מבקשת גט כדי ליטול הכתובה. ואף שיש לדחוק ולומר לעולם במבקשת בפירוש גט וכתובה חיישינן שמשום חימוד ממון אומרת אלא מיירי באינה מבקשת כתובה ובנטולה אני מן היהודים אינה מבקשת גט ולא כתובה רק שלא תחשב כמורדת לפחות מכתובתה בכל שבוע ועתה אינה מבקשת מאומה ולכך נאמנת ופוסקים הב"ד שתצא ותטול כתובה מ"מ הרי בחד גוונא נקט הני תלת נשים והאומרת השמים וכו' בודאי מבקשת גט ולהנשא לאחר דאל"כ מה בקשתה ומה איכפת לה במה שאינו יורה כחץ וע"כ צריכה לבוא מחמת טענה בעינא חוטרא ומרא וע"כ מבקשת גט ודומיא דהכי מיירי כל הני תלת ובאומרת השמים וכו' גם כן מבקשת גט וע"כ מבקשת כתובה ואפ"ה נאמנת למשנה ראשונה ויוצאת ונוטלת כתובה ואף דבמת בעלי אם מזכרת גם כתובה בעיא דלא איפשטא ביבמות דף קי"ד ע"א שאני הכא דלא עבידא לבזויי נפשה ונאמנת מצד הדין אבל מת בעלי אינה נאמנת מצד הדין רק משוה עיגונא אקילו בה. ומעתה פלוגתא דרב המנונא ורבא בגירשתני אפילו במבקשת כתובה היא דלרב המנונא מהימנא ולהכי קאמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך ומתורץ קושייתו של מעלתו שהקשה למה קאמר רב המנונא המשנה כלל הלא אדרבה המשנה תיובתא דידיה שהרי חזרו לומר שאינה נאמנת אלא שרה"מ מאמינה מטעם חזקה אין אשה מעיזה ולזה אין לו ראיה ממשנתנו ומסברא הוא אומר כן והוה ליה למימר סתם אמר רה"מ חזקה אין אשה מעיזה ומהימנא ואם בא להשמיענו שאפי' ליטול כתובה מהימנא להכי מביא משנתנו להורות דהיכא דמהימנא להנשא נוטלת אפי' כתובה וכדפסקו קצת פוסקים וגם הרא"ש בפסקיו עדיין קשה לזה הוה ליה להביא משנה דיבמות דף הנ"ל והלא מספר כתובתה וכו' וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. אבל לפי מ"ש ניחא דרב המנונא בא להורות דאפי' מזכרת בפירוש תנו לי כתובתי מהימנא דומיא דמשנתנו. והכלל העולה דלמשנה ראשונה אפילו מבקשת כתובה נאמנת ולמשנה אחרונה אפי' אינה מזכרת הכתובה אפי' להנשא לחוד לא מהימנא שהרי קתני שלא תהא נותנת עיניה באחר ואי מיירי דוקא במבקשת כתובה היה לו לומר במשנה חזרו לומר שלא תתן עיניה בממון א"ו דלמשנה אחרונה אפי' אינה מבקשת כתובתה לא מהימנא:

ועוד אקדים הקדמה קטנה דחזקה זו שהמציא הרא"ש חזקה שלא תפקיע עצמה בשקר להיות באיסור א"א כל ימיה שייך רק באינה מבקשת כתובה ומבקשת רק להנשא שייך חזקה זו ומתירין אותה להנשא ואז ממילא נוטלת גם כתובתה דנלמד מספר כתובתה לדעת הנך פוסקים שפסקו שנוטלת כתובה אבל באומרת גירשתני ותן לי כתובתי לא שייכא חזקה זו דמאן יימר שרצונה להנשא שמא באמת אין רצונה להנשא כלל רק ליטול כתובתה והרא"ש שיהיב טעם זה להאמינה מיירי באינה מזכרת כתובה כדמסיק להדיא:

ומעתה שהוכחנו דרה"מ מאמינה אפי' מבקשת כתובה א"כ טעמו של רה"מ רק משום חזקה שאינה מעיזה בפני בעלה אבל חזקה של הרא"ש לא שייכא ובדברי רבא יש לנו לספוקי אם פליג על רב המנונא רק במבקשת כתובה אבל באינה מבקשת כתובה מודה רבא דמהימנא משום חזקה של הרא"ש ואיכא למימר דרבא פליג לגמרי ואפי' אינה מבקשת כתובה לא מהימנא דומיא דמשנה אחרונה ואם נימא דרבא לא פליג רק במזכרת כתובה א"כ אין ראיה מכל הני סוגיות הש"ס שהביא הרא"ש שהרי שם בכולהו הנך סוגיות מיירי באינה מזכרת הכתובה וע"כ צ"ל כן לדעת הרא"ש שהרי במזכרת כתובה באמת לדעתו אינה נאמנת אבל אם רבא פליג אפילו באינה מזכרת כתובה שפיר יש ראיה מכל הני סוגיות. וא"כ סידור דברי הרא"ש כך הם מתחלה כתב דאפי' פליג רבא מ"מ הלכה כרב המנונא וכו' ושוב כתב ועוד נלע"ד טעם אחר דהלכה כרב המנונא מטעם חזקה שלא תשאר באיסור אשת איש כל ימיה וגם רבא מסתמא לא פליג אהך חזקה ופלוגתא דרבא רק במבקשת כתובה:

ובמה שכתבתי דבמה שכתב הרא"ש ועוד נ"ל טעם טוב הכוונה דבהא גם רבא מודה ניחא מה שיש לתמוה שם על הרא"ש שכתב וא"ת והא אמרינן בשילהי הכותב גבי היוצאת בגט אמר ר"י הב"ע וכו' דמיגו דיכול לומר לא גרשתיה וכו' והיאך יכול לומר לא גרשתיה. ולכאורה דבריו תמוהים דהרי בלא"ה אוקימתא דרב יוסף שם הוא רק לרב אבל לשמואל בלא"ה ניחא מתניתין שם בשילהי הכותב והרא"ש פסק שם כשמואל וא"כ כל אוקימתא דרב יוסף בלא"ה הוא דלא כהלכתא וא"כ דלמא ר"י סבר כרבא דפליג על רב המנונא ומה הקשה הרא"ש מרב יוסף. ולפי מ"ש ניחא דהרי לפי טעם האחרון של הרא"ש גם רבא מודה וליכא פלוגתא בהא כלל:

ולפי מ"ש לא פסק הרא"ש כרב המנונא ודלא כרבא רק אי פליג רבא גם באינה מבקשת כתובה ואז כל הני סוגיות הש"ס דלא כוותיה אבל למסקנא להרא"ש גם רבא מודה בהא רק בחזקה באינה מעיזה לחוד הוא דפליג ויש בידי לומר דבהא פליגי דהרי אמרינן שם בסוגיא השמים דמשנה אחרונה תהוי תיובתא דרה"מ ומשני קסבר רב המנונא ה"נ היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומש"ה משקרא. והרא"ש בפירושו שם וזה לשונו היא גופה אמרה נהי דבביאה וכו' וטועה היא וסבורה שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ עכ"ל, נמצא דלהרא"ש באמת הבעל מכחישה בברי ואומר שיורה כחץ ואיכא למימר דבהא פליגי רבא ורה"מ דרבא סובר דאינה טועה בכך ויודעת שבעלה מרגיש בדבר ואפ"ה לא מהימנא למשנה אחרונה וש"מ שאפי' בדבר שיודע בעלה שמשקרת מעיזה משום שמא עיניה נתנה באחר ומינה באומרת גירשתני ותובעת כתובה דבהא ליכא חזקה של הרא"ש כמ"ש רק חזקה שאינה משקרת במה שבעלה יודע לא מהימנא כמו שלא מהימנא בהשמים וכו' ורב המנונא סבר שטועה ולכך יכולה לטעון שקר אבל במה שאינה טועה חזקה שאינה מעיזה לשקר. ולפ"ז בטענה שאין לו גבורת אנשים תליא בפלוגתא דרבא ורה"מ ולפי מ"ש לא הכריע הרא"ש בהא כרה"מ א"כ אין לנו ראיה שתהיה נאמנת ולפ"ז הירושלמי דפירש השמים ביני וכו' כמה דשמיא רחיקא מן ארעא וכו' כלומר שאינו משמש עמה כלל מחמת שאינו יכול או שאינו רוצה ועיין בר"ן שהביאו, אינו סותר הגמרא דילן דהגמ' לרב המנונא הוא דאמר שסברה שאין בעלה בקי ביורה כחץ אבל רבא סבר שבקי א"כ אין הפרש בין טוענת שאינו יורה כחץ ובין טוענת שאינו משמש ובכל גווני אינה נאמנת למשנה אחרונה וסובר הירושלמי כשיטת רבא ויפה כתב הב"י בסי' קנ"ד שהרמב"ם בפי"ד מאישות סמך על דברי הירושלמי אף שבגמרא דילן לא פירשו כן היינו לרב המנונא וכמו שכתבתי:

ואמנם לפ"ז הפירוש שרבא ורה"מ בהא פליגי ורבא סבר שהבעל קים ליה ביורה כחץ ולא עוד אלא שפירשתי דלכ"ע הבעל יודע אלא דרב המנונא סובר שהיא סבורה שאין הבעל יודע א"כ ודאי דלית הלכתא כרבא שהרי ביבמות דף ס"ה אמרו בפירוש איהו לא קים ליה ביורה כחץ ולפי הנראה רבא עצמו שם אינו חולק בהא שהרי חולק שם על סוף דברי רב אמי באומר איזיל ואינסיב ואבדוק נפשאי אבל על ריש דברי רב אמי דאיהו לא קים ליה אינו חולק:

ובאמת אני תמה על רבינו הרא"ש בפירושו בנדרים שכתב שהיא טועה וסבורה שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ והרי ביבמות מוכח שבאמת אינו מרגיש. ולכן נלע"ד דרה"מ ורבא חולקים בפירוש משנתנו דרבא דסבר דאשה מעיזה מפרש משנתנו השמים ביני וכו' כפירוש הירושלמי והרי כבר כתבתי דמכל הסוגיות דמוכח כרה"מ לא סתרי דברי רבא דרבא מודה לחזקה שכתב הרא"ש ולא נחלק אלא בתובעת כתובה א"כ אין הירושלמי נגד הגמרא שלנו וקאי בשיטת רבא ואין האשה נאמנת בגבורת אנשים למשנה אחרונה. שוב מצאתי בריב"ש סי' קכ"ז כתב בהדיא שרבא מפרש כהירושלמי ואמנם הרא"ש בתשובותיו פסק דנאמנת בטענה שאין לו גבורת אנשים וא"כ דברי הרא"ש בפסקיו חולקים על דבריו בתשובה לפי מה שפירשתי דבריו בפסקיו וכן הרמב"ם נשען על הירושלמי בפי"ד מאישות הל' ט"ז ולכן כתב המחבר בש"ע בסי' קנ"ד סעיף ז' י"א שהיא נאמנת לפי שאין כל הפוסקים מודים בזה:

ופימ"ש דרבא מפרש השמים כפירוש הירושלמי א"כ הבעל מכחישה ניחא מה שהיה קשה לי בהך סוגיא בשילהי נדרים דרבא אמר אדרבה אפי' למשנה ראשונה וכו' למה לא אמר טעם אחר דשאני הני תלת שאין הבעל מכחישה משא"כ בגירשתני שהבעל מכחישה ולפי מ"ש ניחא דרבא מפרש השמים כהירושלמי א"כ גם במשנה הבעל מכחישה ואפ"ה נאמנת למשנה ראשונה ולא עוד אלא אפי' להפוסקים דבגבורת אנשים היא נאמנת שאין האשה מעיזה וכו'. נלע"ד דבאמרה שמשמש עמה בנדתה אינה נאמנת מתרי טעמי, חדא דשם אין לנו חזקה אחרת הסותרת חזקה זו שאין אשה מעיזה אבל בטוענת שמשמש נדה יש לנו חזקה דמוקמינן הבעל בחזקת כשרות הא חדא. ועוד אני אומר עד כאן לא אמרו חזקה אין אשה מעיזה פניה אלא בדבר שהעיקר האישות תלוי בזה שהיא עוקרת עיקר האישות כגון גירשתני או אין לו גבורת אנשים ופסק האישות ביניהם בזה אינה מעיזה להכחיש עיקר האישות ולא בדבר אחר. וידעתי שדברי הרב המגיד פרק כ"ב מאישות הלכה ל"א סותרים לדברי הנ"ל אבל עכ"פ אין הדבר ברור כל כך לדמות זה לגבורת אנשים גם אין דברי הה"מ סתרי רק לטעם השני שכתבתי אבל לטעם הראשון לא סתרי דשם ג"כ אין שום חזקה נגד חזקת האשה שאינה מעיזה ואדרבה חזקת ממון מסייע לה שהיא מוחזקת בממון, ובזה דחיתי דברי הב"ש בסי' ע"ז ס"ק ל"ב ואין כאן מקומו:

ועתהאדבר בגוף דין זה אם היה מתברר בעדים ששימש בנדתה או שהיה מודה לדבריה אם היה הדין נותן לכופו להוציא או לא. הנלע"ד בזה דאין חילוק בינו לבינה כלל וגם היא בעוברת על דת כל מה דחשיב בגמרא היינו דבר שמכשילתו או בנודרת שהטעם שגורמת מיתת בניו או בעוברת על דת יהודית שהם דברים של פריצות שבזה יש לחוש שתבוא לידי זימה אבל בעוברת על שאר עבירות חמורות במה שאינה מכשילתו אפי' אכלה חזיר ולא האכילתו או לבשה שעטנז לא מצינו שיכול להוציאה בלא כתובה ואפי' במכשילתו הוא דוקא במה שאי אפשר לו לידע ואי אפשר לו להזהר דהרי שם בכתובות ע"ב ע"א אפי' בנודרת ובאינה קוצה חלה פליגי ר"י ור"מ וסברי דאינה מפסדת הכתובה בנודרת פליג ר"מ וסבר יקניטנה שתדור בפניו ויפר לה ובקוצה חלה פליג ר"י וסובר שיפריש אחריה אלא דחכמים סבירא להו אין אדם דר עם נחש והוי כמו דבר שאי אפשר להזהר מזה בכל עת אבל עכ"פ אם היה אפשר לא היתה יוצאת אף שהכשילתו כבר ובמשמשתו נדה ודאי שאי אפשר לו להזהר שהרי הוא צריך לסמוך עליה והוא אינו יודע אם רואה אם לא. וכמו כן אני אומר באיש שאם הכשיל את אשתו שהאכילה דבר האסור כגון שהביא לביתו בשר נבילה במר דשחוטה והאכיל את אשתו אז יוציא ויתן כתובה שהרי אי אפשר לה להזהר מזה שהרי מזונותיה עליו ולא תוכל לחקור בכל עת שיביא בשר ושאר מאכלים שיש לחוש בהם לדבר האסור וגם בזה צריך התראה קודם כמו האשה ואין אדם דר עם נחש וכו' אבל במה שאי אפשר להכשילה בלא דעתה אפי' אם כבר הכשילה מדעתה או בלא דעתה על ידי איזה תחבולה מ"מ כיון שאי אפשר להכשילה להבא בלא דעתה אין כופין להוציא כיון שהיא יכולה להזהר דלא עדיפא היא מיניה שאם היה לו אפשר להזהר ג"כ לא היתה יוצאת בלא כתובה. ואם שכב עמה בנדתה הרי דבר זה אי אפשר להכשילה בלא דעתה אין כופין אותו להוציא ואפי' אם כבר אנסה ובא עליה בנדתה באונס הנה לא מבעיא אם אנסה בעיר בבית דשכיחי רבים שאין זה מיחשב אונס שהיה לה לצעוק אל בני הבית אלא אפי' היה במקום סתר ולא היו שם בני בית ואנסה מ"מ הרי תוכל להזהר להבא שבימי טומאתה או בימי לבונה אם אינו חשוד רק על ימי ליבון לא תלך עמו לבית הסתר. ובמומר שקצת פוסקים סבירא להו שכופין אותו להוציא נלע"ד דמומר שאני לא מבעיא לדעת הגאונים הובא בהגהת מרדכי פרק החולץ שס"ל שביאת מומר מיחשב ערוה ואינו זוקק ליבום כלל פשיטא כון שנאסר על אשתו שכופין להוציא אלא אפילו להפוסקים שזוקק ליבום ואע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ כיון שהוא חשוד על כל התורה הוא חשוד להאכילה טריפות ואיך תוכל להזהר ממאכליו בכל עת ומזונותיה עליו. ולכן נלע"ד דאם המומר רוצה ליתן לה דירה ומזונות בפני עצמה דהיינו לשלם לה דמי מזונות ושלא תצטרך להתיחד עמו בימי נדתה רק בימי טהרתה יבוא הוא לחדרה או היא לחדרו להיות עמו באישות אף שאין כופין אותה לזה ויכולה לומר מאיס עלי אבל גם אותו אין כופין לגרש. ובזה נלע"ד שהפוסקים שפסקו במומר שכופין לגרש ומהר"מ שפסק שאין כופין מומר לגרש לא פליגי ומהר"ם מיירי כשהמומר רוצה להסכים שתהיה ניזונית בפני עצמה וכנ"ל:

שוב פקחתי עיני וראיתי למהרש"ל בתשובה סי' מ"א שכתב ג"כ דמהר"מ לא פליג על הפוסקים אלא שכתב שמהר"מ מיירי במומר שלא יצא מן הכלל, ולענ"ד אין צורך לזה אלא אפי' יצא מן הכלל אם רוצה לדור באופן הנזכר אין כופין אותו לגרש. אמנם מטעם אחר נלע"ד בזמנינו שכופין מומר להוציא דודאי אי אפשר לה להיות עמו באישות כי יסיר את הבנים שיוליד עמה מדת:

ועתה נעתיק עצמינו שאפי' אם היה הדין שנאמנת בטענתה וגם היה הדין שעל טענה זו כופין לגרש אם היתה נאמנת גם ליטול כתובה:

הנה מ"ש מעלתו דאפי' למשנה ראשונה דנאמנת ונוטלת כתובה וכן בגירשתני לרב המנונא דיוצאת ונוטלת כתובה כל זה הוא בטענה שלפי דבריה אם האמת אתה עומדת להתגרש ולהנשא לאחר כמו גירשתני כבר נתגרשה ועומדת להנשא וכמו כן השמים ביני שזה מעיקר הזיווג ועומדת להתגרש ולהנשא וכמו כן טמאה אני לך אסורה לו ועומדת להתגרש ולהנשא לאחר וא"כ מספר כתובה נלמוד שתטול כתובה שהרי כתב לה כשתנשאי תטלי מה שכתוב כאן משא"כ בשמוש נדה אף שאין מוכרחין להאמינה מ"מ אינה עומדת להתגרש אלא למרוד בו ולא תחשב כמורדת וא"כ שאינה עומדת להתגרש ולהנשא אינה נוטלת כתובה: הנה אני משיבו נטולה מן היהודים למשנה ראשונה יוכיח דזו אינה עומדת להתגרש ולהנשא שהרי היא נטולה מכל היהודים לענין תשמיש ולאיזה צורך תתגרש ותנשא ואינה עומדת רק להפרד מבעל זה ואפ"ה כיון דנאמנת צריך לגרש וליתן כתובה כיון שאינה צריכה לדור עמו כן זו אם היתה נאמנת בשמוש נדה והיה הדין נותן שאינה צריכה לדור עמו היתה נאמנת גם לענין כתובה. ועוד דזו עדיפא מנטולה מן היהודים שזו אומרת עמך אי אפשר לדור מחמת חשש שתכשילני בשעת טומאתי ואני בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה ועומדת להתגרש ולהנשא. ועוד דגם בהשמים ביני ובינך למה נחשב עיקר הזיווג הלא יכולה לדור ולשמש עמה ומה איכפת לה אם אינו יורה כחץ אלא בבאה מחמת טענה בעינא מרא וחוטרא והרי אף זו כיון שאינה יכולה לדור יכולה לומר בעינא חוטרא. הן אמת שהתוס' במס' יבמות ס"ח ע"א בד"ה שבינו לבינה כתבו דשמא אין לה הנאת תשמיש כל כך כשאינו יורה כחץ ע"ש בדבריהם וא"כ שפיר הוא מעיקר הזיווג, ואמנם התוס' כתבו רק דרך אפשר לומר והרא"ש שם ביבמות מעתיק רוב דבור התוס' ההוא ודבר זה לא הביא ע"ש:

ואמנם כל זה לפלפולא אבל לדינא הלא אפי' בטוענת שאין לו ג"א מבואר בש"ע בסימן קנ"ד סעיף ז' שהיא נאמנת רק לכופו להוציאה בגט אבל אינה נאמנת ליטול כתובה. וראיתי שנתקשה מעלתו שכאן סתם רמ"א כדברי המחבר ובסימן י"ז באומרת גירשתני בסוף סעיף ב' מביא רמ"א שתי דעות אם נאמנת ליטול ג"כ כתובה וכבר נתקשה בזה הב"ש בסימן קנ"ד ס"ק י"ט וגם על הטור תמה מעלתו שבסי' קנ"ד פסק דלא יתן כתובה והוא מתשובות הרא"ש והרא"ש בפסקיו בשילהי נדרים הביא בשם הרמב"ן שנוטלת כתובה ומשמע שגם הרא"ש ס"ל כן, ע"כ דברי מעלתו בקצרה:

ואני תמה למה לא הרגיש בסתירת דברי הטור עצמו בסי' קנ"ד גופיה ובסתירת שתי תשובות הרא"ש שהביא הטור שם זה אחר זה והמה סתרי אהדדי וז"ל הטור שם ואם טוענת שאין לו ג"א לבוא עליה כדרך כל הארץ ושואלת גט והוא מכחישה נאמנת היא וכופין אותו להוציא מיד אפי' תוך עשר שנים כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם אמת אם לאו לא היתה מעיזה בפניו פניה אם אינו אמת אבל לא יתן כתובה כיון שהוא מכחישה עכ"ל הטור והוא מתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ב ותיכף סמוך לזה כתב הטור שאלה לא"א הרא"ש ז"ל אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה בשום ענין כדרך שהבעל שוכב עם אשתו בדרך שתבנה ממנו ואינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ וכו' והאריך בתשובה והיוצא מכלל דבריו אע"פ שנראה כאילו טוענת שתי טענות וכו' יש לנו לפרש דבריה בענין שלא יסתרו זה את זה, וגם בתחלת דבריה כוונה לומר שלא בא עליה כלל וכופין אותו להוציא ויתן כתובה מנה או מאתים ונדוניא שהכניסה אבל לא תוספת וכו' עכ"ל הטור. והרי דבריו סותרים זה את זה שמתחלה כתב אבל לא יתן כתובה כיון שהוא מכחישה ובסוף כתב כופין להוציא ויתן כתובה מנה או מאתים ושניהם הם תשובות הרא"ש:

והנה אותה תשובה אחרונה שמביא הטור לא מצאתי בתשובת הרא"ש שבידינו בלשון זה עצמו שהעתיק הטור אבל ראה זה מצאתי בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סימן ה' וששאלת על אדם שאמרו עליו שהוא סריס חמה ויש בו סימנים ואשתו תובעתו בבית דין ואומרת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם אשה במטה ואומרת עדיין בתולה אני אם יש לכופו לגרש. תשובה על מה שאמרו שהוא סריס חמה אינו עסק לכאן וכו' ומה שאומרת שאינו איש היא נאמנת וכופין להוציא וכו' ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה כופין אותו לגרש ועיקר כתובה מגבינן ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר וכו' עכ"ל בסי' ה'. ובכלל ההוא עצמו בסי' י"ב מסיק להוציא בגט מהימנא מדרה"מ ומהימנא לגבי נפשה מטעם חזקה וכו' מ"מ אין לב"ד כח להוציא ממנו ממון כיון שעומד וצווח שגבורת אנשים לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה אין כח להוציא ממנו ממון ע"ש בתשובת הרא"ש וא"כ דברי הטור סתרי אהדדי תוך כדי דיבור וגם שתי תשובות הרא"ש בכלל מ"ג סתרי אהדדי:

ועלה בדעתי לומר באשר נדקדק בדברי רמ"א בסימן קנ"ד בסעיף ז' שכתב וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת צריך ליתן לזאת הכתובה הואיל ולא יוכל לבוא עליה יכולה לומר מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר עכ"ל רמ"א. ודין זה הובא בב"י שם בשם א"ח ולא מצאתי שום חולק בדבר זה וא"כ קשה למה כתב רמ"א בלשון וי"א דמשמע שאינו מוסכם. וידעתי שיש לדחות ע"פ מ"ש הסמ"ע בחו"מ שדרכו של המחבר שדין שמצא בדברי אחד מהפוסקים אף שלא נמצא חולק כיון שלא הוזכר בשאר הפוסקים כותב בלשון י"א. אמנם הסמ"ע לא כתב כלל זה רק על המחבר אבל לא על רמ"א * [הג"ה מבן המחבר ואף שהש"ך בחו"מ סימן מ"ב סוף ס"ק כ' כתב דהיכא דבדעה אחת לא הוזכר החילוק בפירוש גם דרכו של הרמ"א לכתוב בשם י"א ע"ש. זה הוא דוקא היכא שהרמ"א בא לחלוק בדין אבל הכא אין הרמ"א בא לחלוק אלא להוסיף על מה שלא נתבאר בדברי המחבר לא הוה לרמ"א לכתוב בלשון י"א כיון דלא מצינו חולק בזה:]. ונראה שבטוענת גבורת אנשים יש שני ענינים והיינו אם טוענת ישען על ביתו ולא יעמוד זה אינו מורה שאינו מתקשה כלל ואין לו חמדת נשים כלל אלא יכול להיות שמתקשה ורוצה לבעול אלא שבעודו נשען עליה ורוצה לבעול קשתו ננערת ואינו יכול לבעול אותה כלל ובזה יכול להיות ששאר נשים יכול לבעול אבל כשאומרת שאין לו חמדה ואינו מכוון עצמו לבעול כלל שזה מורה שאינו מתקשה ואינו מתעורר לתאוה כלל ולכן איננו קרב אצלה כלל א"כ ממילא לא יוכל לבעול שום אשה:

ומעתה נלע"ד לתרץ שתי תשובות הנ"ל שלא יהיו סתרי אהדדי ואציע הצעה אחת והוא דהרא"ש לא ס"ל הך דינא דא"ח וס"ל דביכול לבעול אחרת א"צ ליתן כתובה דמאן יימר שהעכוב ממנו כיון שגם הוא יכול לבעול אחרת יכול גם הוא לומר מה אעשה לך ואמנם צריך הוא לטעון ברי שיכול לבעול אחרת. ומעתה שתי תשובות הרא"ש לא סתרי אהדדי דבסימן ה' מבואר שהיא טוענת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם שום אשה במטה הרי שטוענת שאינו איש כלל לגבי שום אשה ואינו רוצה לישן עם אשה במטה כלל וכיון שהיא נאמנת בכל דבריה מטעם דאינה מעיזה לשקר חייב גם בכתובה. אבל בסימן י"ב כתב לאה טענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים לבוא עליה כדרך כל הארץ וכו' הרי שאינה טוענת רק שאין לו גבורת אנשים לבוא עליה אבל יכול להיות שיש לו כח להתקשות ולבעול אחרת ואם היה הוא מודה לדבריה רק שהיה טוען שיכול לבעול אחרת היה נאמן שבזה אינה מכחישתו וא"כ גם עתה שמכחישה ואומר שבא עליה ממש ראוי להאמינו במיגו שהיה אומר שיכול לבעול אחרת. אבל לענין להוציא בגט אין כאן מיגו שאף אם יכול לבעול אחרת צריך לגרשה כיון שאינו יכול לבעול אותה והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ואם היה מודה לדבריה היה צריך ליתן כתובה כיון שאינו טוען ברי שיכול לבעול אחרת, והנה מיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא ולכן פטור מכתובה וצריך להוציא בגט ואתיין שתי תשובות הרא"ש כהוגן וגם מוכח שהרא"ש חולק על הך דינא של הא"ח לכן כתבו רמ"א בלשון וי"א, ובזה לא סתרי דברי רמ"א אהדדי דבסי' י"ז הביא דעת הי"א דנאמנת גם לענין כתובה אבל כאן בגבורת אנשים אפי' אם היא נאמנת אכתי אם נימא כדעת הרא"ש החולק על הא"ח אי אפשר לחייבו בכתובה שהרי יש לו מיגו שהיה יכול לטעון שיכול לבעול אחרת לכך השמיט הי"א הללו. כל זה עלה על דעתי בתחלת המחשבה אבל אח"כ הדרנא בי שהרי בכלל מ"ג בסימן י"ב כתב הרא"ש גם בדברי רה"מ באמרה גירשתני שאין לב"ד כח להוציא ממנו כתובה כיון שעומד וצווח שלא גירשה ולא דמי למת בעלה דהתם אין אדם מכחישה ומספר כתובה נלמד וכו' ע"ש, הרי דבגירשתני שאם האמת כדבריה ודאי חייב בכתובתה אפ"ה כיון שמכחישה לא משגחינן במה שאין אשה מעיזה וא"כ קשה מדוע בכלל ההוא בסימן ה' כתב ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובה כופין לגרש ועיקר כתובה מגבינן ממדרש כתובה ע"ש:

ולכן נלע"ד דבסימן ה' לא נזכר בדברי הרא"ש שהבעל מכחישה ואף שלא נזכר שמודה לדבריה יכול להיות דמיירי שהבעל שותק ולכן דרש מדרש כתובה ודומה ממש לאשה שאמרה מת בעלי דדרשינן מדרש כתובה כיון שאין אדם מכחישה, ובסימן י"ב כתב בהדיא וזה לשונו אבל לענין ממון כיון שעומד וצווח שגבורת אנשים לו ובא עליה כדרך כל הארץ הרי דמיירי שהבעל מכחישה להדיא ובזה גם דברי הטור בסי' קנ"ד לא סתרי אהדדי:

ואעפ"כ דברי רמ"א יש לתרץ כאשר כתבתי בראשונה דמדכתב דין הא"ח בלשון וי"א מכלל דלא ברירא ליה הדין הזה עצמו כל כך ולכן בהצטרף עוד שמכחישה לגמרי השמיט דעת הי"א שנאמנת לענין כתובה:

ואמנם לדעת הב"ש בסי' י"ז ס"ק ב' ובסי' קנ"ב ס"ק ג' משמע שאם אומרת גירשתני והבעל אינה מכחישה להדיא אפי' להנשא לאחר אינה נאמנת ע"ש:

ואמנם מדברי הרא"ש בפסקיו בשילהי נדרים אין ללמוד כלל דין כתובה שלא הכריע שם כלום ועוד דגם שם יש לפרש בשותק ואינו מכחישה להדיא ועכ"פ הכלל דבמכחישה להדיא ודאי בשום טענה אי אפשר להוציא ממון מהבעל שעכ"פ פלוגתא דרבוותא היא:

ומה שרצה מעלתו לומר בדין אשה זו שאף שהחליט שבשביל שמשמשה נדה אין כופין להוציא אפ"ה יכולה למרוד בו ואינה מחוייבת להיות עמו ובעלה חייב במזונותיה מנכסיו כיון שיש לה רשות למרוד בו וכו'. בזה במח"כ טעה וכי מפיה אנו חיים להאמינה ששימש בנדתה שנימא שבדין מרדה והלא הוא כופר ומכחישה ומהי תיתי תהיה נאמנת להוציא ממנו מזונות וכלל גדול בדין המע"ה ואפי' להפוסקים שבג"א נאמנת גם ליקח כתובה היינו משום שכיון שכופין להוציא שוב מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי אבל בזו שאין ללמוד מספר כתובתה לענין מזונות ודאי שאינה נאמנת כלל לדבר שבממון ואפי' לדברי הרב המגיד פ' כ"ב מאישות הל' ל"א שנאמנת מטעם חזקה אינה מעיזה אפי' לענין ממון היינו להחזיק בידה ממון שהיא מוחזקת בו אבל להוציא מיד הבעל כלל גדול בדין המע"ה וכנ"ל:

ובדין האשה שאמרה לבעלה גירשתני דצריכה דוקא לומר בפני בעלה ונסתפק מעלתו אם צריכה לומר כן דוקא בפני ב"ד ובפני בעלה אבל כל שאמרה שלא בב"ד אפי' בפני בעלה לא מהני וגם נסתפק אם מתחלה אמרה שלא בפני בעלה אם אח"כ שוב תאמר בפני בעלה אי מהני דאמרינן דעבידא לאחזוקי דבורה: הנה על הדין הראשון אני תמה ובכל מקום נזכר סתם אשה שאמרה לבעלה גירשתני וכן אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בפני בעלה ולא נזכר בשום מקום בגמר' שמיירי בב"ד וכן ברמב"ם לא נזכר בשום מקום והריב"ש שכתב ולא מקרי בפניו אלא שיהיו שניהם בב"ד, עיינתי בריב"ש והוא ודאי בעי בפני ב"ד וז"ל שם בד"ה ולנדון שלפנינו וכו' כיון שלא טענה כן בפני ב"ד ובפני בעלה אינה נאמנת לפי שהיא צריכה לבוא לפני ב"ד ושתאמר כן בפני בעלה וב"ד יחקרו שניהם על טענתם ובאים דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך שמא מתוך איבה וכו' או שמא שומטת כר וכו' וכן כתב עוד אחר זה וז"ל ומכל מה שכתבתי מבואר כיון שלא טענה כן בפני בעלה ובב"ד אין עליו דין כפיה וכו' א"כ הריב"ש ודאי דבעי דוקא בפני ב"ד. ואמנם הנלע"ד דגם הריב"ש לא יכחיש כל הני סתמי דמימרא דש"ס בגירשתני שלא נזכר בשום מקום שצריך בפני ב"ד רק בעינן בפני בעלה ואמנם דוקא בטוענת אינו יכול שלזה יש גורמים הרבה לפעמים מחמת איבה ולפעמים מחמת השמטת כר והיא הגורמת לכן צריך בזה חקירת ב"ד ולא מצד שאנו חוששים ששלא בפני ב"ד מעיזה בבעלה לשקר בפניו דודאי אינו מעיזה לשקר וקושטא קאמרה אלא שאולי אין זה מצד חסרון שבגופו דנימא שלא יהא תרופה למכתו כי אולי הוא מחמת סיבה המונעת תאוה שלו ובהסיר הסיבה יהיה כאיש בגבורתו לזה צריך חקירת ב"ד אבל בגירשתני או בשימש נדה שאין לתלות בסיבה ודאי לא בעינן בפני ב"ד: ובדין השני שכתב הריב"ש שאם אמרה שלא בפני בעלה שוב לא מהני אפי' אם תאמר בפניו דעבידא לאחזוקי דבורה. והנה דברי הריב"ש הללו הם נגד דברי הרשב"א שהביא הב"ש והח"מ בריש סימן י"ז נלע"ד ראיה לדברי הרשב"א ומכח ראיה זו ממילא יהיה מוכח גם דין הראשון בגירשתני דבעינן רק בפני בעלה ולא בעינן כלל בפני ב"ד והראיה שאני מביא הוא ממה דאמרו ביבמות קט"ז ע"א היכי דמי קטטה בינו לבינה אר"י אמר שמואל וכו' אלא באומרת לבעלה גירשתני ולהימנה מדרב המנונא שאמר אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה:

והנה לכאורה יש לדקדק דלמא מיירי שאמרה כן שלא בפני בעלה דלא מהימנא, ואמנם זה אינה קושיא דקטטה בינו לבינה תנן ואם לא אמרה כן בפניו לא מקרי קטטה בינו לבינה אלא הא קשיא אם איתא דבעינן בפני ב"ד א"כ קשה דלמא מיירי שאמר כן בפני בעלה ושלא בפני ב"ד דלא מהימנא לדעת הריב"ש א"ו כמ"ש דדוקא בגבורת אנשים בעי הריב"ש בפני ב"ד, ואמנם אם איתא לאידך דריב"ש דאם אמרה כן שלא בפני בעלה שוב אף אם אמרה בפני בעלה ג"כ לא מהני א"כ משכחת קטטה שאמרה מתחלה שלא בפני בעלה ושוב אמרה בפני בעלה דלא מהימנא ושפיר מקרי קטטה בינו לבינה שהרי אמרה כן גם בפניו אלא ודאי כדברי הרשב"א דאף שאמרה כבר שלא בפני בעלה אם שוב אמרה בפני בעלה מהימנא, הנה אכתי יש לדקדק לפי מ"ש הרא"ש בפסקיו שילהי נדרים דאם אמרה גירשתני ותן כתובתי לא מהימנא א"כ אכתי קשה נוקי קטטה שאמרה גירשתני ותן כתובתי דלא מהימנא וקטטה מיקרי:

ונראה דאי ס"ד במבקשת כתובה אפי' בלי קטטה אם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי לא מהימנא כדאמר רב נחמן ביבמות קי"ז ע"ב ואין לדחוק דאכתי נוקי בהכי ומיירי שעתה באמרה מת בעלי לא הזכירה כתובה דאי לאו משום קטטה היתה מהימנא דנלע"ד דאשה שאמרה לבעלה גירשתני ותן כתובתי דלא מהימנא לדעת הרא"ש אף אם שוב באתה ואמרה לו גירשתני ולא הזכירה כתובה הכי יעלה על הדעת דמהימנא וכמו כן באמרה מת בעלי ותנו כתובתי דאמר רב נחמן דלא מהימנא אטו ס"ד שאם שוב אחר זמן תבוא ותאמר מת בעלי התירוני להנשא נהימנה הא ודאי לא יעלה על הדעת ובודאי שוב לא מהימנא לעולם שכבר ראינו שהיא מבקשת כתובה וא"כ גם באמרה גירשתני ותן כתובתי אם אח"כ באה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני להנשא אפי' לא היה קטטה מזיק לא היתה מהימנא מטעם שכבר ראינו שהיא מבקשת כתובתה ולא היינו מתירים אותה עתה אפי' ע"י שאומרת שמת ולמה תלה התנא הדבר בקטטה אלא ודאי שמיירי אף בלא הזכירה כתובה: וחוץ לדרכנו רציתי לומר דמכאן מוכח סברתי דרה"מ סבר דמהימנא באמרה גירשתני אפי' אמרה תן כתובתי ולכך לא היה יכול לתרץ דמיירי שאמרה תן כתובתי דאכתי קשה נהימנא מדרה"מ אלא לפי שהרא"ש בפסקיו שילהי נדרים הוכיח דהלכה כרה"מ מסוגיא זו דאזלא סתם גמרא לרב המנונא ובאמרה תן כתובתי ודאי לית הלכתא כרב המנונא וכמ"ש הרא"ש וגם אני כתבתי כן למעלה. ולכן מחוורתא כמו שכתבתי דבהזכירה פעם אחת הכתובה שוב לעולם לא מהימנא בלי טעם קטטה:

ועל הראיה שהביא מאור עינינו הרשב"א ז"ל בתשובה סימן אלף רנ"ג לדבריו מסוגיא דכתובות יש לי לדון עליה כי באמרנו שאם אמרה כן שלא בפני בעלה שוב גם בפניו מחזקת דבריה היינו שאע"פ שהוא נגד החזקה שגם בזה הוא העזה גדולה בפני בעלה מ"מ לא מהימנא שעל כרחה מוכרחת להעיז כדי לאחזוקי דבריה הראשונים ואמנם באמרה כן מתחלה ולא נתייראה שהרי שוב תהיה מוכרחת להעיז אנו תולים שמתחלה לא עלה על דעתה שתצטרך לומר כן בפני בעלה אבל שם בכתובות דף כ"ב דקאמר מיתה אינה יכולה להכחישו גירושין יכולה להכחישו א"כ אנו אומרים שלכך מהימנא לומר מת לפי שהיא מעלה על לבה שיבוא בעלה ולא תוכל להעיז ומסתמא אומרת אמת. אלא שכיון שהרשב"א הביא דבר זה לראיה הנני כופף ראשי לדבריו ושפיר קאמר, ועכ"פ אני הוספתי ראיה מסוגיא דקטטה הנ"ל:

ועתה סיומא דפסקא דהך נדון שלפניו הך איתתא לא מהימנא על בעלה ואמנם אמתלא מיקרי למאוס בו ודינה כאומרת מאיס עלי ונותנת אמתלא טובה לדבריה אלא שאין האמתלא מבוררת. ולרוב גודל הטרדה לא ארחיב הדבור יותר. והיה זה שלום כנפשו ונפש הד"ש:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---