שואל ומשיב/ה/עא

שואל ומשיב ‏ ה עא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן עא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין שטרי ממרני"ש שלנו.

ע"ד אשר הארכת בעניני שטרי ממרני"ש שלנו. הנה זה ימים חדשתי בזה ענין דבשטרי ממרני"ש שלנו שמכרם לאחר קודם שמיטה אין השביעית משמטתו וחילי דילי דהנה הר"ן בגיטין פרק השולח והובא בב"י בטור חו"מ סי' ס"ז כתב בשם הרא"ה דהא דיתומים א"צ פרוזבול מפני שב"ד אביהן של היתומים הוא דוקא ביתומים שהלוו דאי בשירשו א"צ פרוזבול כדדרש בספרי ר"ש אומר כל בעל משה ידו ולא היורש ומיהו דוקא יורש אבל לא לוקח דלוקח לא זכה אלא בשעבוד נכסי ואכתי נשאר שעבוד הגוף קיים ואע"ג דלא קרינן בי' לא יגוש כיון דאידך נגוש מחמתי' לא יגוש קרינן ביה וראיתי בכנה"ג בסי' ס"ז בהגהת ב"י אות נ' שביאר הדבר שלא נתרוקן כח המלוה מכל וכל שהרי יכול למחול וא"כ אף דהמוכר א"י לנגשו כיון דהלוקח בא מחמת המוכר לא יגוש קרינן בי' משא"כ ביורש דלא אתי מחמת המוריש אלא שעכשיו הם שלו ע"ש ולפ"ז בשטרי ממר"ניש דיש להם דין כתב לי' משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך כיון דנשתעבד לכל המוציאו וא"כ לשיטת הראב"ד ז"ל ודעימיה דבכתב לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דא"י למחול ה"ה בזה א"י למחול ועש"ך סי' ס"ו ס"ק יו"ד וא"כ שוב הלוקח הוה כיורש ולא שייך לומר דנגוש מכח המלוה כיון דלא נשאר לו שום זכות וכפי הנרא' מהראב"ד גם שעבוד הגוף נקנה להלוקח בכתב לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ועיין בהרא"ש פרק הכותב ופ"ק דגיטין ובטוש"ע סי' ס"ו סעיף כ"ו וא"כ שוב אין שביעית משמטתו. אמנם אחר העיון נרא' דאדרבא כיון דכתב בו לכל מי שמוציאו וא"כ מתחלה נשתעבד להלוקח כמו להמוכר והו"ל השני מלוה שלו כמו הראשון וא"כ שוב ל"ד ליורש דלא נקרא משה ידו דהוא לא הלוה לו רק אביו אבל בנשתעבד לכל מאן דאתי מחמתך או לכל מי שמוציאו א"כ כל מי שמוציאו הוה מלוה שלו שוב משועבד לשני ונקרא משה ידו ומשמט וז"ב לדעתי:

ובזה נרא' לי ליישב דברי רש"י שכתב בגיטין דף ל"ג דיתומים א"צ פרוזבול שאין שביעית משמטת חוב של אביהם ותמה הר"ן דהא בלא"ה חוב של אביהם אינו משמט דהא נפקא ליה בספרי ממשה ידו לאפוקי יורש והר"ן כתב דרש"י ל"ל דרשא דספרי והיא תמוה כמ"ש הגד"ת בשער מ"ה ח"א דמנ"ל לדחות דרשא דספרי ומ"ש הגד"ת דלא נמצא בספרי הנה אף שלא נמצא לפנינו נאמן הרמב"ן והרא"ה והר"ן בעדותם שכן הוא בספרי ובפרט שבתוספתא בשביעית נמצא כן וע' תומים. ומ"ש הב"י דא"כ איך משכחת לה דברי ר' חוצפית שאמר כותבין ליתומים על נכסי אפטרופוס הוא תמוה דהא משכחת לה להיפך כגון שהיתומי' חייבים לאחרים כותבין על נכסי אפטרופוס. אך לפמ"ש אתי שפיר דרש"י ס"ל דרשא דספרי הוא דוקא בסתם שטר שלא נשתעבד לכל מי שמוציאו א"כ לא קרינן גבי יורש משה ידו דהא לא הלוה לו אבל בשטר שכתוב שכל מי שמוציאו יגבה א"כ גם היורש נקרא משה ידו ולמה לא ישמט ולכך הוצרך לומר דהב"ד אביהן של יתומים וא"כ ממילא לא קרינן גבי היורש משה ידו דהב"ד הפקירן הפקר וא"כ לא יגוש מחמת המלוה וז"ב:

ובזה ניחא גוף ענין מוסר שטרותיו לב"ד דהו"ל כאילו תפס והדבר צ"ב דהיאך שייך הפקר ב"ד ומה הפקירו וגם הפקר אינו עושה קנין ואף אם נימא דאינו נגוש מחמת המלוה רק בשביל הב"ד מ"מ קשה הא לא עדיפי מלוקח דאמרינן דמ"מ נגוש מחמת המוכר ומכ"ש בזה דס"ס נגוש מחמת המלוה ועיין בבעה"ת דמוסר שטרותיו עדיף מפרוזבול וע' בסמ"ע והדבר צ"ב במה עדיף כחו. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהו"ל כאילו הוא ביד ב"ד א"כ הוה כיורש דלא קרינן ביה משה ידו דכיון דהפקירו ב"ד המלוה א"כ מה שנתחייב לב"ד לא הוה כנגוש מיד המלוה דסוף סוף הב"ד לא נשו בו ולא קרינן בי' משה ידו וז"ב מאד ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובמ"ש יש לי ליישב מה שהקשיתי בתשובה אחת לענין ט"ה והקשיתי דלמה יורש מוחל והא לשיטת ר"ת כל הא דמוחל הוא משום ששיעבוד הגוף דאין בו ממש א"א להקנותו ללוקח ונשאר ביד המלוה ולכך יכול למחול והקשיתי דא"כ איך יורש יורשו דהא דבר שאין קנין נתפש עליו ליתא בירושה כמבואר בסי' ער"ו בחו"מ בסופו ושם כתבתי דמכאן ראיה לשיטת הש"ך שם דניהו דא"י היורשים להקנותו אבל שלהם היא. אך עדיין קשה א"כ איך יכולין היורשין למחול הא לאחרים א"י להקנות דבר שאין בו ממון וצד קנין כמו ט"ה ודבר שאין בו ממש וכדומה והיא קושיא גדולה וגם קשה לי אם נימא דא"י למחול ממילא במות המלוה פקע שעבוד הגוף דאין לו למי להשתעבד וא"כ כל שלא נשאר שעבוד הגוף בטל שעבוד נכסים דאינם רק כמו ערבים בשביל הגוף. ולפמ"ש יש לומר דכיון דהיורש יורש מכח המלוה א"כ מתחלת הלואה נשתעבד למלוה וליורשים ואף דלא כתיב ביה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך פשיטא דליורשים ודאי נשתעבד וא"כ ממילא יש להיות שעבוד הגוף דהרי נשתעבד לו ג"כ. ובזה י"ל טעם הסוברין דיורש מוחל לעצמו וא"צ לשלם מדינא דגרמי כמבואר בסי' ס"ו משום דכל שמוחל הרי הוא מסלק עצמו שאינו רוצה לירש וממילא פקע שעבוד הגוף ולכך לא שייך דיני דגרמי דהוא בדנפשיה קעביד ושאני מוחל דבדיבורו אזיק שעבודו של חבירו וכאן הוא לא עשה רק שלא רצה לירש וממילא פקע שעבודו של חבירו ועיין ש"ך חו"מ סי' שפ"ו ס"ק י"ב. ובזה יש ליישב קושיא המפורסמת בסוגיא דתקנת אושא דאם היורש מוחל לעצמו א"כ יוכל הבעל למחול לעצמו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם יתחייב מדיני דגרמי דשם מסלק עצמו ואינו רוצה לירש מ"מ לא פקע שעבוד הגוף של האשה וא"כ צריך למחול ממש וחייב משום דיני דגרמי וז"ב אלא שלפמ"ש דהו"ל כנתחייב להיורש ג"כ שוב יקשה למה לא קרינן לגבי היורש משה ידו דהו"ל כנתחייב ליורש עצמו ואולי לכך דחי הספרי הנ"ל ודו"ק:

ובמ"ש יש ליישב מה שהקשה באבני מלואים ח"ב סי' ק"ה ס"ק ב' בהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' ס"ו סט"ו במכר שט"ח ומת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דגובה הלוקח בשבועה והקשה הוא כיון דאם היה מת לוה ואח"כ המלוה ולא היה מוכר כלל לא היו יורשי המלוה גובין כלל דאין אדם מוריש שבועה לבניו וא"כ גם כעת שמכר הא השיעבוד הגוף נשאר אצלו דמה"ט יכול למחול וכמ"ש ר"ת דשיעבוד הגוף אינו נמכר וא"כ כשמכר ומת לוה בחיי מלוה והמלוה צריך לשבע אז לא יוכל להוריש שעבוד הגוף ליורשים דאין אדם מוריש דבר שצריך שבועה וא"כ כל שלא ירשו הגוף ופקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד הנכסים וכמבואר שם סעיף ל"ו לענין גר שמת דפקע שעבוד הגוף ונפטר הלוה וה"ה בזה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא יכלו היורשים לירש שעבוד הגוף דהו"ל דבר שאין בו ממש ומהראוי שיפקע במות המלוה שעבוד הגוף וממילא ליכא משום שעבוד נכסים דאינם רק ערבים וע"כ צ"ל כמ"ש דבתחלת הלואה נשתעבד לו וליורשיו וא"כ שוב הו"ל היורש כמו המלוה גופא לענין זה ושפיר גובה הלוקח בשבועה ואף דאם מת מלוה בחיי לוה א"י היורשין לגבות היינו משום דמתחלה לא נשתעבד הלוה רק כשישבע המלוה וכל שמת ולא נשבע שוב לא נשתעבד להיורשים אבל כשמת לוה בחיי המלוה דכבר נשתעבד למלוה אף שמת המלוה שוב משועבד להיורשים ובלא"ה נראה דאם נימא דאין אדם מוריש בזה שוב יתבטל השטר מכל וכל ואף אם יתפוס הלוקח לא יוכל להתפרע כל דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסי וכמו בגר וא"כ בכה"ג לא אמרינן אין אדם מוריש דבאמת קיי"ל דלא מקרע קרעינן ולא מגבה מגבינן בי' כמבואר בסי' ק"ח וכאן נתבטל השטר לגמרי ביד הלוקח והיורשים ג"כ לא יוכלו לתפוס דלהם אינו מגיע דהא כבר מכרו השעבוד נכסי לאחר וא"כ נפקע כל השטר לגמרי ובכה"ג לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ודו"ק:

ובזה יש ליישב דברי הח"מ שם ס"ק ה' שפירש בנתגרשה דמיירי דוקא במתה האשה ואח"כ הבעל דאם מת הבעל תחלה שוב אין אדם מוריש ודומה לנתאלמנה והשיג הב"ש דאף במת הבעל תחלה הא הזמ"פ הגיע בעת הגירושין והוה כקונה ש"ח ומת הלוה ואח"כ המלוה דגובה. ולפמ"ש יש לומר דכאן גרע דעכ"פ היורשים לא יכלו לירש כ"ז שלא נשבע' דשעבוד הגוף נפקע וא"ל דבזה ל"ש אא"מ דא"כ נקרע כל הכתובה וזה לא אמרינן דהא היא מכרה דז"א דהא הוה כמכרה בעת הגיע הזמ"פ וא"כ אז היו יכולין לגבות ומ"ל בזה במה שאח"כ נפקע. וגם לפמ"ש למעלה בתירוץ הראשון א"ש ויש לפקפק ע"ז והמעיין יבחין ודו"ק:

והנה בגוף השטר ממרני"ש להנצל מאיסור שמיטה הנה לכאורה היה נ"ל כיון דכתוב בו ולכל מי שמוציאו דמשתעבד לכל מי שמוציאו כמבואר בסי' נ' ובסי' ס"ו ס"א דא"צ כומ"ס ועיין ש"ך שם א"כ אם היה נמכר השטר לעכו"ם היה העכו"ם גובה בשטר אף בשביעית דעכו"ם לא אכפת ליה בשביעית וא"כ זה נתחייב שלא ישמיט הוא בשביעית ובכה"ג אמרו במכות דף ג' ע"מ שלא תשמיטני שביעית לא מועיל אבל ע"מ שלא תשמיטני אתה בשביעית דמועיל וה"ה כאן הרי חייב עצמו הלוה שלא ישמיט הוא בשביעית דהרי לעכו"ם היה צריך לשלם בשביעית וא"כ למה לא נימא דגם לישראל נתחייב שלא ישמיטהו הלוה בשביעית ולמה יגרע ישראל מעכו"ם. איברא דלפ"ז גם בסתם שטר כיון דיכול למכרו לעכו"ם והעכו"ם יגבה בו בשביעית א"כ נשתעבד אף לישראל ובאמת הרא"ש בתשובה כתב דאף דמבואר בשטר שיוכל לגבות בין בדרכים דתיים או בדרכים שאינם דתיים אינו מועיל להפקיע איסור שמטה דהו"ל מתנה עמ"ש בתורה והובא בטור סי' מ"ג. אך נראה דבאמת המהר"א ששון הובא במלמ"ל פ"ו מאישות הוכיח דמתנה עמ"ש בתורה אף בכולל לא מהני דהא מתנה על שאר כסות ועונה על שאר וכסות קיים דמתנה בדבר שבממון תנאו קיים ובעונה תנאו בטל אף דהוה כולל וכתב המלמ"ל לדחות דש"ה דהזכיר האיסור בפירוש ולא שייך כולל כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד לענין שבועה על איסור בכולל דכל שמזכיר האיסור בפירוש לא שייך כולל ע"ש ולפ"ז כאן שלא נשתעבד רק לישראל רק שכתב לו בדרכים דתיים ושאינם דתיים א"כ שאינם דתיים הו"ל איסור בפירוש ול"מ ולא שייך כולל וגם אם ימכרנו לעכו"ם מ"מ הוא לא נשתעבד רק לישראל ולישראל לא התנה ע"מ שלא ישמיטהו הוא בשביעית והו"ל תנאו בד"ת מפורש ולכך אף שנכלל עכו"ם בכלל לא בשביל זה לא מקרי מתנה עמ"ש בתורה אבל כל שכתב ולכל מי שמוציאו א"כ נכלל עכו"ם וישראל ועל עכו"ם דל"ש איסור שמיטה א"כ אף לישראל ל"ש שמיטה ולא הזכיר האיסור בפירוש וז"ב:

ובזה יש ליישב דברי מהרי"ל שנתן טעם על מה שאין נוהגין שמיטה בזמן הזה משום דכתב שיכול לגבות בד"י ובדא"ה ותמה בתומים סי ס"ו סק"ב דהא הרא"ש כתב דל"מ משום דהוה מתנה עמ"ש בתורה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרא"ש כתב שיכול לגבות בדרכים דתיים או בדרכים שאינם דתיים א"כ שפיר מקרי מתנה עמ"ש בתורה דמתנה שיגבה בדרכים שאינם דתיים ובדינינו כל שאינו ע"פ דת אסור לגבות ומזכיר האיסור בפירוש אבל שיגבה הן בד"י הן בדא"ה אטו לא מצי לחייב עצמו שישתעבד בדא"ה דהיינו אם ימכרהו לעכו"ם וגם דינא דמלכותא דינא וא"כ אינו מזכיר האיסור בפירוש ניהו דבדא"ה גובה גם בשמיטה מ"מ לא מזכיר האיסור בפירוש דאם לא ירצה לעמוד בד"י אנו כופין ע"י דא"ה ושוב לא הוה מתנה עמ"ש בתורה וז"ב. ובזה מיושב היטב הא דכתב הרא"ש שמצא טעם למנהג דכיון שנהגו שלא להשמיט הו"ל כאילו התנה ע"מ שלא תשמיטני והיינו דתנאי שבממון קיים וע"ז הקשה בקצה"ח ס"ק א' דזה שייך לענין סוף שנת שמטה אבל כל שנת שמטה דקי"ל דאין ב"ד נזקקין להגבות שום חוב והמלוה בעצמו אין לו לנגוש לגבות כמבואר ברא"ש בפרק השולח וטוש"ע סי' ס"ג ובזה לא שייך תנאי דאינו דבר שבממון אלא איסור בלבד ועיין בטור סי' ס"ו דכל שאין זכות ממון חשוב קנין דברים וה"נ כיון דאינו משמט אלא מלתא דאיסורא בלבד והניח בקושיא. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהוה כאילו מתנה ע"מ שלא תשמיטני שביעית א"כ על סוף השמיטה הוה תנאו קיים וממילא חל גם על תחלת שמטה בכולל ואין האיסור מפורש דהא לא התנה כלל ורק דהוה כאילו התנה.

ובזה מיושב היטב קושית הקצה"ח שם ס"ק ג' בהא דפלפל הש"ס במכות דף ד' במלוה לעשר שנים אי משמט והקשה ת"ל דהו"ל כאילו מתנה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית דמועיל. ולפמ"ש א"ש דבאמת גם במתנה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הא דמועיל דבממון תנאו קיים דהא לא התנה ע"מ שלא תשמיטני אתה ולפ"ז כיון דבתחלת שנת שמטה לא הוה רק איסור בלבד ל"מ התנאי כמ"ש הקצה"ח וכאן לא שייך כולל דהא מזכיר האיסור בפירוש דבשלמא כשמזכיר ע"מ שלא תשמיטני שביעית א"כ עיקר השמיטה היא בסופה ורק שנכלל גם התחלת השנה בכה"ג מועיל אבל בשמלוה לעשר שנים וא"כ כל שנת שמטה הוא בכלל העשר שנים וא"כ כל אותן שנים שמשנת שמיטה ואילך הו"ל כמזכיר האיסור בפירוש וזה לא מהני והבן בדברים כי הם ברורים:

ובגוף דברי המהר"א ששון דאמאי לא חל על עונה בכולל לפענ"ד ברור דל"ק דאטו דבר שבממון מועיל ולא מקרי מתנה עמ"ש בתורה כלל הא גם בממון לא מצי להתנות רק שבממון מועיל מתורת מחילה כמ"ש הרמב"ן והנימוק"י. ולפ"ז בעונה דהיא צערא דגופא ול"ש מחילה ועיין מלמ"ל פ"ו מאישות וא"כ ל"ש כולל ולפי"ז הי' נ"ל להיפך מהמלמ"ל דאם לא הזכיר האיסור בפירוש לא שייך כלל ענין כולל דכבר נודע מ"ש הראב"ן בהך דאמרו בנזיר דף ג' דהא מושבע ועומד מה"ס והקשה רש"י דליחול נדרים ע"ד מצוה וכתב הראב"ן דאף שנדר חל על דבר מצוה זהו כשנדר בפירוש אבל דנימא שבסתם כוון ע"ד מצוה זה לא אמרינן ע"ש. ומעתה גם לענין מתנה עמ"ש בתורה דוקא כשמתנה בפירוש מועיל בממון אבל כאן בשביעית דנימא שכולל גם שנה שביעית זה לא אמרינן דמה"ת נימא דרצה לכלול גם איסור בזה וצ"ע. וגם יש לעיין מה שייך כאן ע"מ שתמחול ואולי הוה כמתנה ע"מ שלא תשמטני אתה בשביעית דכל שמתחייב לו שלא ישמיטהו הוא מועיל ויש להאריך בזה בריש מכות דף ג' שם ודו"ק:

עוד נראה לי דבר חדש דהנה הט"ז הקשה דאמאי לא יועיל שטר לגבות בשמיטה הא לשיטת הפוסקים דגוף הנייר משכון ביד המלוה וגם הלוקח א"צ להחזיר גוף הנייר אף שמחל המוכר משום דהנייר הוא משכון כמבואר סי' ס"ו וא"כ הא קי"ל דמשכון מחט קונה ואינו משמט כנגד כלו ע"ש ולפענ"ד נראה כיון דלא לקחו רק למשכון וא"כ בשביעית דהתורה הפקיע החוב ובפרט כל שנת השמטה דאין כח ביד הב"ד להגבות והמלוה אין לו כח לנגוש א"כ הו"ל כאילו מנה אין כאן משכון אין כאן דהא גוף החוב אינו משועבד ממילא גם המשכון אין כאן ובשלמא במחל דהוא מחל שעבוד הגוף רק שממילא פקע גם שעבוד נכסים ע"ז אמרינן דעכ"פ השטר שהוא משכון לא נפקע השעבוד נכסי אבל כאן דממילא נפקע החוב א"כ גם משכון אין כאן וז"ב כשמש. ולפ"ז נראה לי דכל דמתנה ע"מ שלא תשמיטני ניהו דהו"ל כמתנה עמ"ש בתורה מכל מקום הא לא גרע ממקח שנעשה באיסור דלא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כמבואר בחו"מ סי' ר"ח בט"ז וש"ך וסמ"ע שם. ובזה נראה דטעם דדבר שבממון תנאו קיים הוא כיון דיכול למחול א"כ כל שיכול לעשות בהיתר לא הוה כמתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש שם דכל דיכול לעשות בהיתר ל"ש זאת ע"ש ולפ"ז א"כ שוב שטר אינו משמט דהו"ל משכון וא"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן דז"א דגוף המנה קיים כיון דהתנה אף דהתנה באיסור דהיה יכול להתנות בהיתר ע"מ שלא תשמטני אתה וכדומה ושוב יש כאן מנה ומשכון דאינו משמט ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ראה זה חדש הוא. והנה בסתם שטר שלא כתב לכל מי שמוציאו נלפענ"ד דלא יוכל לעשות פרוזבול דמי יעשה הלוקח השטר הא המוכר השטר נשאר לו שעבוד הגוף וכל שהגיע שמיטה ונפקע שעבוד גופו שוב נפקע גם שעבוד נכסי ומה מועיל פרוזבול של לוקח דהוא לא מסר רק שעבוד נכסי והמוכר לא יוכל לעשות פרוזבול דהא אין בידו רק שעבוד הגוף ושיעבוד הגוף אין בו ממש ומה מסירה לב"ד שייך בו והרי אינו יכול למכרו. אך נראה דמ"מ הלוקח יכול לעשות פרוזבול דענין פרוזבול הוא דכל שמסרו לב"ד הרי הוא נגוש ועומד וא"כ הב"ד יוכלו לגבות בהשטר דאף שנשאר שעבוד הגוף ביד המלוה הראשון מ"מ הב"ד אלים כחייהו ולא נפקע שעבוד נכסי אף דנפקע שעבוד הגוף ואולי נקנה גם שעבוד הגוף להב"ד וצ"ע בזה ולפענ"ד התקנה המובחרת שיקנה הלוקח השטר להמוכר הראשון בחזרה והוא יעשה פרוזבול ודו"ק:

והנה לכאור' הי' נראה לי תקנה חדשה לפמ"ש בגיטין דף ל"ז דלב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי לא שייך שמטה דהוה כגבוי א"כ בממרני"ש שלנו דכתבו הט"ז והב"ש סי' נ"ג וסי' ע"ז דחשוב כגבוי א"כ שוב הוה כגבוי ולא שייך שמטה בזה וזה דבר חדש. ובאמת שמצאתי בספר בת עיני להגאון החסיד אבד"ק זלאטשיב בתשובתו לענין הדריטליך לענין ריבית שם הלכה זו העלה דגם הט"ז לא מחשיב הממרני"ש כגבוי ממש רק דהוה אומדנא דמוכח. אבל באמת לא ראה דברי הב"ש סי' ע"ז הנ"ל וגם גוף דבריו הארכתי בתשובה ליישב דברי הגאון מוהר"ח כהן ואכ"מ. עכ"פ לפי פשטת לשון הט"ז והב"ש מצאנו תקנה לממרני"ש שלנו דלא ישמט שביעית. אמנם לפענ"ד לענין שמיטה לא שייך זאת ודוקא לב"ש דהוה כגבוי כיון דיש בו קרקע ובזמן שיד ישראל תקיפה והדת רוממה והי' כגבוי אבל בעוה"ר כעת שיד העכו"ם תקיפה ובדיניהם הרבה טענות עד שתבא לידי גבייה א"כ גם הממרני"ש אפשר דלא חשיב כגבוי וצ"ע בזה. והנה רש"י כתב הטעם דהוה כגבוי מאחר שהשטר כשר והקרקעות משועבדים בו א"כ לפ"ז בממרני"ש שלנו דאין גובין ממשועבדים דאין עדים וא"כ אפשר דלא חשוב כגבוי. מיהו יש לומר כיון דבזמן הזה גם מטלטלין משתעבדי כקרקעות ועיקר הסמיכות על מטלטלין ועיין בחו"מ סי' ק"א ובאהע"ז סי' ק' וא"כ חשוב כגבוי:

והנה לכאורה הי' נראה לי דגם לענין בכור וכן לענין בעל שמגרש לאשתו דבראוי אין נוטלין אם היו ממרני"ש דחשוב כגבוי שוב נוטלים דכל טעמו שאינן יורשין בשטר דשטר לא חשוב כמוחזק וזה דוקא בסתם שטר אבל שטר ממרני"ש שגובה כל מי שמוציאו חשוב כמוחזק. ובזה היה מקום ליישב קושית הפ"י דלשיטת רש"י דכתב לה כסות פירות וכלים מיירי בארוסה אבל בנשואה גובה הבעל והרי הוה מלות אשתו וחשוב ראוי ולפמ"ש י"ל דשם דנתן שטר סתם שחייב לבתו כך וכך וכל מי שיבא בשטר זה יגבה לא חשוב ראוי. אבל באמת ז"א דלפי"ז אובליגאציאנן שלנו ודאי חשוב מוחזק והרי הנוב"י כתב בהדיא בחלק חו"מ מהד"ק סי' ל"ד דאבליגאציאנן מקרי ראוי לגבי בכור וגם מצד הסברא הוא כן דמה בכך שכל מי שירצה לגבות יבא ויגבה מ"מ גבייה בעיא והרי מ"מ אינו מוחזק בהמעות. אך לפענ"ד היה נראה דכל הטעם דשטר לא חשיב מוחזק משום דאין גופו ממון ורק שעי"ז עומד לגבות ולא חשוב מוחזק ולפ"ז אבליגאציאנן וכדומה דזה גופא יכול להגבות ול"ד לשטרות דשטרות לאו בני גובינא הם כמ"ש הרשב"א אבל מה דיכול להגבות זה מקרי מוחזק ותדע דאל"כ גם הבאנקנאטן שלנו לא יהיה מקרי מוחזק לגבי בכור והרי גם הם אינם רק שטרות וע"כ דזה גופא מקרי ממון מיהו י"ל דשאני אבליגאצינן דהם אינם עומדים על מצב אחד והשער עולה ויורד לפי הזמן ולכך ל"ח מוחזק ולפ"ז גם ב"נ בעת השערורה דהם ג"כ עולים ויורדים ג"כ לא מקרי מוחזק וזה צ"ע. ודרך אגב אבאר מ"ש המרדכי בהגהות פרק אלמנה ניזונית דכתובה חשובה מוחזק ועיין שו"ת שער אפרים סי' ע' שהאריך להקשות עליו ונפלאתי למה לא הקשה מהא דאמרו כתובות דף פ"א מאן שמעת לי' דאית לי' מדרש כתובה ב"ש וב"ש הא ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי והתוס' הקשו דלב"ה מא"ל ע"ש ולדברי המרדכי בכתובה גם ב"ה מודה והרי התם בסוטה עיקר הפלוגת' היא לענין כתובה ועיין ש"ש שמעתא א' פכ"ד. ודרך אגב ארשום מה שהקש' הפ"י דאיך יורש הבעל נצ"ב הא מלוה שעמו פלגי כמו בבכור וכתב בא"מ ח"א סוף סימן נ"ה דשאני נצ"ב דאינו יורש רק דכתב לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי והרי לא הגיע זמנה ליטול ע"ש ויפה כתב ובתשוב' הארכתי בזה וא"י מקומה כעת אמנם ק"ל בשומרת יבם דשם יקשה למה בנצ"ב יורש כלו ואף למ"ד יחלוקו הי' לו לירש רק המחצה דכאן לא שייך לומר דאין יורש דהא בא מכח ירושה וא"ל דיבם הוה במקום הבעל דז"א דהא בהדיא פריך בכתובות פ"א והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וליכא אמר ר"א יבם נמי כאחר דמי וא"כ כל שמקרי אחר שוב כל שמת הבעל איך יוכל לירש והא אינו מגיע לו רק המחצה וכאן לא שייך לומר שלא הגיע הזמן דהא הגיע הזמן דיבם ג"כ כאחר דמי וצ"ע ועיין בישועות יעקב סי' ק"ס אבל לא הרגיש במ"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף