שואל ומשיב/ה/ע

שואל ומשיב ‏ ה ע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן ע   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין קבוע כמע"מ במקום דיש חזקה להיפך המסייע להרוב. הנה מקור הדבר הוא בפסחי' דף ט' ע"ב תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו תשע חניות ופירש רש"י דהאבעיא קאי לענין בדיקה והתוס' הקשו דא"כ היאך פשיט מתשע חניות דשם הוה ספיקא דאוריי' וכאן אינו רק ספק דרבנן וכתבו דמיירי בלא ביטל וע"ז הקשו דלוקמא הבית בחזקת בדוק דגבי תשע חניות ליכא חזקת היתר ומשמע דבמקום שיש חזקה לא שייך קבוע. ובאמת שלכאור' צ"ב דכיון דרוב עדיף מחזקה וגלתה התור' דבקבוע לא אזלינן בתר רוב א"כ מכ"ש בתר חזקה [ומצאתי בפרמ"ג סי' ק"י שהעיר בזה ושמחתי] וא"ל דהא יש רוב וחזק' דז"א דכיון דלענין רוב אינו נחשב רוב כיון דנקבע איסור א"כ אף שיש חזקת בדוק מ"מ נקבע האיסור כאן וא"ל דע"ז גופא אנו דנין כיון דיש חזקת בדוק אמרינן דלא נקבע איסור כאן ומרוב ההיתר בא והו"ל רוב וחזקה להיתר דאכתי צ"ב דמה מועיל חזקת הבית שהוא בדוק לענין הככר הלז והרי אם היו מוצאי' הככר בפי העכבר או בבית והיינו דנין לענין אכילה בודאי היינו דנין כמע"מ דהא אקבע האיסור וכמ"ש התוס' בעצמם דמיירי לענין אכילה וא"כ מה מועיל חזקת הבית לענין הבדיק' הא אין הספק נולד בעצמו' הבית רק בשביל סבת הככר ששקל העכבר והככר הלז אקבע לו שם איסור דהוה כמע"מ והדבר תמוה מאד. וראיתי בפני יהושע שהאריך לתמוה על דברי התוס' מטעמי' אחרים ותמהני דלמה לא הרגיש בזה. והנרא' מזה עפ"י דברי הט"ז ביו"ד סי' ק"א ס"ק י"ד שכ' בזה"ל אבל אין לומר הטעם דכל קבוע כמע"מ דכאן יש לפניך שני קביעות האחד החלק הנחתך והשני שנשאר שלא נחתך א"כ טפי ראוי לומר שהאיסור בחלק שנחתך כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני. והנה דברי הט"ז קשים להולמם דבכל קבוע לא אזלינ' בתר רוב מטעם דאמרי' דקבוע כמע"מ ומדוע כאן נתלה דהוא בחלק הרוב וכעת מצאתי בזרע יצחק על משניות פ"א דערלה שתמה בזה וכתבתי בגליון הש"ע שלי דכוונת הט"ז דבשלמא כשאנו דנין על אותה החתיכ' אם הוא כשר או טרפה שפיר אמרי' דכל קבוע כמע"מ ולא אזלי' בתר רוב דהא אקבע החנו' דטריפ' כמו החנו' של היתר אבל שם אין אנו דנין על אותה החתיכ' דזו ממנ"פ מותרת דהרי נחתך רק דאנו דנין אם נקבע האיסור בחלק שנחתך או בחלק שנשאר א"כ יותר ראוי לתלות דהוא בחלק הרוב דהא הרוב נחתך וגם הרוב אקבע כאן ואף דעי"ז נתיר השאר דאמרינן דנתרסק ובטל החשיבו' מ"מ זה בא ממילא אבל פשיט' דיש לתלות בהרוב דאין אנו מוציאין הדבר מהקביעו' ולפ"ז כאן נמי בשלמא כל שהיינו צריכין לדון על הככר עצמו אם מותר באכיל' שפיר אמרי' כיון דגם החמץ אקבע כאן וקבוע כמע"מ אבל כל שאנו דנין על הבית אם צריך בדיקה שפיר אמרינן כיון דיש לפניך שני קביעו' של מצה ושל חמץ והמצ' היא הרוב מה"ת לתלו' דשקל מן החמץ טפי יש לתלות דמחלק המצה שהוא הרוב בא לכאן כיון דהבית בחזקת בדוק:

ובזה מיושב תמיהת הפ"י שהאריך שם דמה שייך חזקת בדוק דהא החזק' אתרע שהרי העכבר נכנס שם ואיכא ריעותא דהרי הככר אסור מספק וא"כ אתרע חזקת הבית ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דכל הטעם דהככר אסור הוא משום קבוע א"כ זה כשאנו דנין על הככר אבל כשאנו דנין על הבית שפיר יש לומר כיון דאיכא לפניך שני קביעות א"כ הוה ספק השקול והבית בחזקת בדוק טפי יש לתלות דמחלק הרוב בא דהרי גם הרוב אקבע והבית בחזקת בדוק כנ"ל בכוונת התוס'. ובזה מיושב היטב הא דאמרו שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ולפניהם שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים וכו' היינו ב' קופות ותמה המהרש"א בתוס' בדף יו"ד ד"ה ספק דהא גם כאן יש לאוקמ' בחזקת בדוק. ומ"ש בזה ליישב אין בו כדי שביעה כמ"ש המפרשים ועצל"ח ובאמת מ"ש המהרש"א לדמות למ"ש התוס' ביבמו' דף פ"ב דל"ש חזקת היתר באיסור שנתערב. באמת אינו דומה דשם בשביל האיסור שנתערב לא נשתנ' ההיתר מכמות שהיתה כמ"ש הר"ש משא"כ הכא דהחזקת בדוק אתרע עי"ז דאם נימא שהכניס חמץ הרי נשתנה חזקת בדוק מכל וכל. אך לפמ"ש א"ש דבשלמא בתשע צבורין שפיר מועיל חזקת בדוק של הבית שהרי איכא כאן הרוב שנקבע של היתר א"כ שפיר מועיל חזקת הבית דל"ש לומר דאתרע כיון שהעכבר הכניס דז"א דכיון דיש לתלות דמהרוב נכנס שוב לא אתרע כלל הבית מחזקתו שהי' כבר בדוק משא"כ כאן דיש שתי צבורין א"כ הוה ספק השקול וא"כ עכ"פ כששקלו העכברים ולא ידענו לאיזה הכניסו החמץ שפיר אתרע הבית מחזקתו וכיון שכן היינו שתי קופות ול"ש חזקת הבית ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית התוס' בהך דספק על דהקשו דנוקמ' בחזקת בדוק. ולפמ"ש י"ל כיון דראינו שנטל חמץ רק שלא ידענו אם הכניס לבית אבל בעת שנטל יכול להכניס לבית א"כ עכ"פ אתרע חזקת בית ול"מ חזקת הבית. ואגב אומר מ"ש התוס' שם בד"ה ספק ביאה דגם מטהר ברה"י והדבר צ"ב דא"כ למה נקט דוקא ספק ביאה וכ"כ בחידושי למס' ע"ז שלמדתי בשנת תר"ג בחורף בעיון דכוונתו דבאמת כאן הס"ס אינו מתהפך רק דאם נימא כמ"ש הרמ"ע מפאנו והש"ך סי' ק"י בכללי הס"ס דכל דאנו צריכין לדון על הספק הראשון תחלה לא בעינן שיהי' מתהפך א"כ באמת בס"ס המתהפך שפיר ר"א מטהר אבל כאן אינו מתהפך לגמרי ולכך נקיט ספק ביאה דהספק ביאה צריכין אנו לדון אם בא ואם התחיל ענין הטומא' כלל. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א שהקשה על מ"ש התוס' בדף ט' גבי מדורו' הכותים דהוה כמו ספק ביאה דלמאן קאמרי דלר"א בכל ס"ס מטהר ולפמ"ש אתי שפיר דשם ג"כ אין הס"ס מתהפך דאת"ל לא אכלתי' ל"ש לומר דלמא לא הוה וע"כ צ"ל דהוה כספק ביאה דצריך לדון אם הוה כלל או לא ודו"ק כי קצרתי:

נחזור לענינינו דיש לומר דכוונת התוס' כמ"ש ושפיר שייך לומר דאוקמא בחזקת בדוק אבל בעלמא ל"מ חזקת קביעות. ובאמת בישוב דברי הרא"ש י"ל דניהו דהבית בחזקת בדוק אבל כל שאילו היינו מוצאין הככר היינו אוסרין הככר משום דהו"ל קבוע וא"כ איך נדון עכשיו על הבית דהוא בחזקת בדוק והככר הוא של מצה הא למחר כל שנמצא הככר נחזיקו בחזקת חמץ ובכה"ג לא מקילינן בספק. אך לפענ"ד נראה דאף אם נמצא הככר אח"כ מותר הככר דבאמת התוס' הקשו מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי דשרי וכתבו דמיירי שראינו שלקח העכבר מהקבוע והו"ל כנולד הספק בהקבוע ולפ"ז אם נמצא אח"כ הככר א"כ מה"ת לתלות בהככר הלז ולא נימא דככר אחר הוא ואותו ככר שוב יש לתלות דמן הרוב הוא וז"ב. איברא דהתוס' פירשו דקאי בנמצא הככר ומבעיא לן לענין אכילה וע"ז פשיט דהיינו תשע חניות וצ"ל דהתוס' מיירי שנמצא תיכף ובאותו מקום ראינו שהעכבר הכניסו ובאותו פרק ותלינן שזו היא הככר שהביא העכבר אבל עכ"פ לענין שיהי' הבית אסור ולא נתלה בחזקת בדוק משום דהככר ע"כ נחזיק בחזקת איסור זה אינו דהתם אם נמצא הככר אח"כ שוב נוכל לומר שככר אחר הוא ושפיר הקשו התוס' דנוקי בחזקת בדוק:

אמנם בגוף הדין נראה לפענ"ד דזה תלוי בפלוגתא דעל ובדק ואשכח דהוא פלוגתא דר' ורשב"ג. והנה הטור סי' תל"ט כ' דבלא ביטל מחמרינן כרשב"ג ובביטל מקילינן כרבי ובעל המאור פסק כרבי אף בלא ביטל ועיין מלמ"ל פ"ב מחמץ הי"א ולפ"ז כיון דכל הטעם דמחמרינן בלא ביטל משום דהו"ל ספק תורה א"כ אם יהי' חומרא אם נימא דזו היא הככר שנאבד פשיטא דנחמיר מספק א"כ כאן שפיר כתבו התוס' דלענין אכילה קבעי וא"ל דנתלה באחר דז"א דלענין אכילה דהוה ספק תורה שפיר תלינן לחומרא דזו היא שנאבד. אך אכתי יש לדחות דכיון דאיכא רוב וכל שלא ראינו שנולד הספק בקביעו' ל"ש קביעו' ותלינן ברוב. ואולי כיון דעכ"פ נולד הספק בקביעו' לענין הככר שראינו ששקל העכבר א"כ כל שלא נודע להיכן אזל שוב לא תלינן דזו ככר אחר דהרי יש כאן ספק קבוע וגם בספק קבוע דעת הפוסקים להחמיר ועיין בש"ך סי' ק"י ובאחרונים ועכ"פ לפמ"ש יש ליישב קושית המהרש"א לענין ב' צבורין דשם ל"מ חזקת הבית דהא אם נמצא הככר לענין אכילה שפיר יהי' ספק איסור דשם ליכא רוב משא"כ כאן דיש רוב נגדו:

ובגוף קושית הט"ז הנ"ל דנימא דהו"ל קבוע נראה לפענ"ד דשם באמת אין הקבוע ניכר ולא הוה קבוע מן התור' רק כיון דהוא חהר"ל וחשוב עשו חכמים כאלו הוה קבוע א"כ עיקר הקביעו' בשביל שיש כאן חהר"ל א"כ כל שנחתך בטל החשיבו' וא"כ כל שנתל' ברוב ונחתך האיסור היאך שייך כאן קבוע הא יש כאן ספק אם ישנו במציאו' כלל הדבר החשוב שיהי' מקרי קבוע דבשלמא בקבוע דאוריי' דהספק היא על החתיכ' אם הי' מחנו' המוכרת בשר טריפ' שפיר תלינן דזו היא מהקבוע כיון דנשאר הקבוע במקומו אבל כאן כל דנתל' שהוא בחלק הרוב ונחתך תו לא נשאר כאן שום קבוע ודו"ק היטב. ובדברי הט"ז הנ"ל יש לדון על מה שנחלקו גדולי ישראל במעש' שהובא בשו"ת גאוני בתראי באם נפרש הרוב מהמקולין אז תולין לומר דאיסורא ברובא איתא ולפמ"ש הט"ז פשיטא כיון דאיכא שני קביעות י"ל דאיסורא ברובא תלוי ול"ש כאן קבוע וגם צ"ע בשו"ת מהרי"ל סי' קס"ח קס"ט ואין הספרי' לפני ולא נפניתי כעת לעיין בזה:

נחזור לענינינו דעכ"פ מבואר מהתוס' דבמקום שיש חזקה להיפך יש קבוע ולפענ"ד נראה ראיה לזה מהא דאמרו בחולין דף קל"ד פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא והקשה הר"ן דל"ל כלל להטעם דקמה בחזקת חיובא ות"ל דמספק ג"כ חייב דכל ספק מתנות עניים לחומרא ע"ש ובש"ך יו"ד סי' רנ"ט ולפמ"ש י"ל דהרי המרדכי הקשה דניזל בתר רובא דרובא דקמה לבעה"ב וכ' דהו"ל קבוע ולפ"ז ניהו דבכל מתנות עניים מחמרינן מספק ולא אזלינן בתר החזק' דממונא אבל כאן שיש רוב וגם החזק' לא הי' מועיל הקבוע ולכך איצטריך לטעם דקמה בחזקת חיובא קיימא ושפיר הוה קבוע. והנה בתוס' הקשו בהך דספק על דכאן מדמה לה לרה"י ולעיל מדמה לה לרה"ר וכוונתם בהא דצבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים דמדמי לה לשני שבילין ועיין במהרש"א ולפענ"ד נראה עפמ"ש התוס' ר"פ שני נזירין דאחד מעיד שראה טומא' שנזרק ברה"י דהקשו התוס' דא"כ הו"ל ספק טומא' ברה"י דטמא וכתבו דל"ד לסוטה דאחד מהם ודאי טהור וע"ז הקשו דא"כ גבי רה"ר נמי דהא אחד מהם ודאי טמא ואינו דומה לסוטה וכתבו דברה"ר מטהר לה משום חזקת טהרה ע"ש והנה הא דרצה לומר כאן דדמי לרה"י הוא משום דבאמת כל הא דטמא ברה"י הוא משום דיליף מסוטה דעשה הכתוב כודאי ולפ"ז ה"ה במקום דעשו חז"ל כודאי ג"כ דמי לסוטה ולפ"ז כיון דבדיק' נתקנה תחלתו על הספק כמ"ש הרה"מ וא"כ אף שביטל ואינו רק ספק דרבנן אפ"ה עשהו כודאי וא"כ לכך מדמי לה לרה"י דהרי גם בטומא' דרבנן כל שהוא ברה"י טמא כמבואר פי"ט מאה"ט ולפ"ז זהו כשיש לומר שהוא ודאי אבל בשני בתים דע"כ באחד לא נכנס ונמצא אינו כמו ודאי והוה כמו בשני נזירין ולכך מדמה לה לרה"ר דטהור. שוב ראיתי בהה"מ בהלכ' י"ב שהקש' ג"כ על הרמב"ם כעין קושית התוס' וכ' לחלק דהתם איכא ודאי חד בית שלא נכנס בו ואי אתה יכול להצריך בדיקה לשניהם דאיכא חד ודאי דלא נכנס בו משא"כ כאן דאין כאן רק חד בית והבדיק' נתקנ' על הספק והדבר ברור שכוון למ"ש והט"ז ס"ק ג' נתקש' בדבריו ולפמ"ש הדברי' ברורים כשמש בצהרים:

ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהאריך הה"מ והכ"מ ליישב דברי רבינו דבש"ס מדמה לה לשני שבילין ורבינו סתם ולא חילק בין באו בבת אחת לבאו בזאח"ז והמלמ"ל הוסיף להקשות מהא דפסק רבינו פי"ט מאה"ט דאף בטומא' דרבנן כל שנשאלו בב"א טמאין ע"ש ולפמ"ש מיושב דהנה באמת הדבר צ"ב מה דמחלק בין באו בב"א לזא"ז וגם בבא לשאול עליו ועל חבירו ולפענ"ד נראה בטעם הדבר דכל הטעם דברה"ר טהור משום דמסוט' ילפינן והתם הוה רה"י ולפ"ז כשאחד ודאי טמא דל"ד לסוטה וע"כ משום חזקת טהרה קאתינן עלה וא"כ כל שהוא בב"א א"א לדון משום חזקת טהרה דלא נודע מי ומי יש לו חזקת טהרה או חזקת טומאה וע"כ הוה ספיקא דאוריי' ולהחמיר. אך עדיין צ"ב דא"כ אכתי בבא לשאול עליו ועל חבירו למה מדמה ר"י לב"א ור' יהודה לזא"ז ועיין מלמ"ל פי"ט מאה"ט מ"ש בזה. אך לפענ"ד נראה דהנה בהא דמטהר ספק טומא' ברה"ר כ' רבינו פט"ז מאה"ט הטעם משום דציבור עושין בטומא' מכ"ש ספק טומא' והראב"ד הביא בשם התוספתא דארשב"ג דנשאלין על היחיד ואין נשאלין לרבים וביאור הדבר דיחיד אפשר שישאל על עצמו אבל רבים א"א לשאל לרבים והו"ל כדבר שאין בו דעת לשאל ולפ"ז נ"ל דזה טעמו של ר"י דמטמא בבא לשאל עליו ועל חבירו דכיון דהוא בא לשאל עליו ועל חבירו א"כ מה נ"מ דהוא רבים דהא הטעם דאין נשאלין לרבים דהא יחיד שאל עליו ועל חבירו ומה נ"מ בהיותו שואל על עצמו לבד או גם על חבירו ור' יהודה ס"ל הטעם משום דציבור עושין בטומא' וא"כ אף שנשאל עליו ועל חבירו מ"מ טהור ברה"ר ולפ"ז כ"ז דוקא בטומא' דכל שנשאלין לרבים הוה לי' דין יחיד אבל כאן בחמץ כיון דעיקר תלוי במה שאינו כודאי שפיר כל שהספק על שניהם ואינו כודאי טהור אף בב"א ועיקר מה דמדמה הש"ס לשני שבילין היינו דלא הוה כודאי טומאה ודו"ק היטב:

ואגב אומר מה שאמר לי חכם אחד ליישב קושית השיטה מקובצת בכתובות דף ע"ו דאמאי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן דהו"ל קבוע ורצה הוא לחדש דקבוע נפקא לן מקם וארב עליו דהוא כתוב גבי דיני נפשות דאזלינן בתר רוב ואפ"ה בקבוע לא אזלינן בתרה וא"כ ענין רוב דאזלינן בתרי' הוא רובא דאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן לא גלתה לנו תורה דניזל בתר קבוע ואני אמרתי דטעות בידו דמלבד דבכמה מקומות מבואר דאזלי' בתר קבוע אף ברובא דליתא קמן כמו ברובא דעלמא וע' בסוגיא דניפול ובלא"ה הוא טעות דאם ברובא דאיתא קמן שהוא חשוב טפי מרובא דליתא קמן כדאמרו בחולין דף י"א אימור דאזלי' בתר רובא ברובא דאיתא קמן ברובא דליתא קמן מנ"ל הרי דרובא דאיתא קמן חשוב טפי ואפ"ה הקבוע דוחה אותה מכ"ש רובא דליתא קמן שהקבוע דוחה וז"פ:

והנה בהא דהאריך הט"ז סי' תל"ט ס"ק ב' דס"ס מהני לשיטת הטור כמבואר ברמ"א באם הככר קטן. ולכאור' לפי מה דקי"ל דס"ס במקום דאיכא לברורי מבררינן א"כ כאן ג"כ דאיכא לברורי ע"י בדיקה למה לא נברר ובפרט כאן דעיקר הספק הוא אם צריך בירור הבדיקה או לא וכאן ודאי מהראוי שלא יועיל ס"ס ולהצריך בירור אך נראה דלפמ"ש הנוב"י וכללא כייל דע"כ ל"צ בירור בס"ס רק במקום דאם נברר נוכל לבא על הבירור שתי הספיקות אבל באם לא נוכל לברר רק ספק אחד א"צ לברר כלל ולפ"ז כאן הספק של חמץ או מצה ג"כ קשה לברר ועיין פסחים דף ל"ז גבי עפושה מוכיח עליה דאין זה דבר ברור וגם אם אכלתיה לא נוכל לברר דאף שלא נמצא לא נתברר אם אכלתי' או דלמא דגררוהו למקום אחר בחורין ובסדקין במקום שלא נוכל לראותו כעת ובכה"ג א"צ לברר. ובזה מיושב מה דהקשה הט"ז דל"ל בדף ט' במשנה לטעם דאין לדבר סוף ת"ל דאיכא ס"ס ולפמ"ש אתי שפיר דמפני שאין לדבר סוף לכך לא הוצרך לברר שהרי לא נוכל לעמוד על הבירור הא אל"ה היינו צריכין בירור אף בס"ס וע' במהרש"א שהקשה שם ג"כ כעין זה ויש להאריך שם בסוגיא:

והנה לפמ"ש הכ"מ פי"א ממעשר הי"ג דבדמאי כיון דרוב ע"ה מעשרים הם ואפ"ה החמירו לחוש למיעוטא לכך גם ס"ס לא מועיל ע"ש ולפ"ז י"ל דלכך ס"ל לרמב"ם דלא מועיל ס"ס בזה כיון דבדיקה הוה ספק דרבנן והחמירו ונתקנה מתחלתו על הספק א"כ אף ס"ס ל"מ בזה ויש להאריך בזה ואכ"מ. אחר שכתבתי כ"ז בזמן רב מצאתי לאא"ז בעל מגיני שלמה בחידושיו לפסחים שכתב ג"כ סברא זו דבחמץ כיון שנתקנה על הספק הוה כמו ספק טומאה ברה"י דהוה כודאי ע"ש בסוגיא דשתי צבורין ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתו ולפ"ז נתחזק מ"ש למעלה ת"ל. וראיתי שם שהקשה במג"ש דהרי בשני שבילין אילו הי' ברה"י בודאי הי' טמא כ"ש בכה"ג בלי בדיקה וא"כ חזינן דחמץ קיל וא"כ מה מדמה חמץ לספק טומא' ע"ש ולפמ"ש למעל' א"ש עפמ"ש המלמ"ל מרגניתא טבא בפ"ט מאבה"ט ה"א ד"ה שוב ראיתי דבשני שבילין ברה"י אחד טמא ואחד טהור ישרפו שניהם אף דבנזרק' טומא' ברה"י כתבו התוס' בנזיר דכיון דע"כ מה דטהור ל"ש שעשה הכתוב ספק כודאי היינו שם שנזרקה טומאה וא"ש בא הספק טומאה כאחד וכל שא"א לטמאות שניהם לכך ל"ש דנעשה ספק כודאי אבל בשני שבילין דלא נתהווה הטומאה בבת אחת א"כ כ"א מטמאינן מספק ונעשה ודאי טמא ע"ש ולפ"ז לכך בשני שבילין ברה"י טמא משא"כ בחמץ דבחמץ הוה כנזרקה טומאה דהספק בא מחמת ד"א וא"א לעשות כודאי משא"כ בשני שבילין ברה"י ומה דמדמה הש"ס חמץ לשני שבילין היינו בשני שבילין ברה"ר. איברא דאכתי קשה דלפמ"ש המלמ"ל דברה"ר בשני שבילין עדיף מנזרקה טומאה דבשני שבילין כל שלא באו לשאל בבת אחת שניהם טהורים דהוה ב' אנשים וב' שבילין וכל אחד יש לו חזקת טהרה משא"כ בנזרקה טומאה ביניהם דאז הטומאה בא מכח דבר אחד וא"א לטהר שניהם לכך שניהם טמאים מדרבנן ע"ש וא"כ מה מדמה חמץ לשבילין דשם שפיר טהור בזאח"ז משא"כ בחמץ דספק אם נכנס לבית זה או זה וכיון שעכ"פ באחת ודאי נכנס א"כ מהראוי שיהי' שתיהם צריכין בדיקה אמנם י"ל דכל טעמו של המלמ"ל הוא דבשלמא בשני שבילין לא נולד הספק בבת אחת אבל בנזרקה טומאה הספק נולד בב"א ע"ש ולפ"ז זהו לענין טומאה דכל שנולד בב"א אין חלוק דין ביניהם אבל כאן לענין חמץ אף שנולד בב"א משכחת לה דיהי' חלוק הדין כגון בשזה ביטל כבר החמץ וזה לא ביטל החמץ או שזה ביטל תיכף אח"כ וזה לא ביטל וא"כ מה"ת הי' של זה בית בדוק כל שביטל וא"כ שוב לא מקרי בא בב"א ושפיר מדמה לה לשני שבילין וז"ב לפענ"ד:

ובזה עמדתי על לשון הרב המגיד שכתב בפ"ב מחמץ הי"א על דברת רבינו שלא חילק בין בא לשאול עליו ועל חבירו כמ"ש באה"ט פי"ט וע"ז כתב דהתם בשבילין דא"א שלא יטמא עכ"פ אחד מהם ולכך כשבא לשאול בב"א טמא משא"כ כאן בביטול סגי ליה ותמה המלמ"ל דמה טעם יש בדבר ואם כוונתו כמ"ש הכ"מ דבדיקת חמץ אינו רק מדרבנן א"כ מה חידש הכ"מ דגם הה"מ כוון לזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכוונת הה"מ כיון דבביטול סגי לה לא מקרי בב"א דלא נולד הספק שוה בשתיהן דיכול להיות שזה ביטל ולא ביטל ודו"ק ומ"ש הכ"מ לחלק בין חמץ דכיון דא"צ בדיקה רק מדרבנן ובדרבנן העמידו על דין תורה וע"ז תמה המלמ"ל דא"כ משמע דבדרבנן אף כשבאו לשאול בב"א טהורין והרי משנה ערוכה פ"ה דטהרות דשני ככרים אחד טמא ואחד טהור דרי"א ב"כ וב"כ שניהם טמאים הרי אף דשם אינו רק טומאה דרבנן אפ"ה טמאים והיא קושיא עצומה. ולפענ"ד נרא' דש"ה די"ל דמיירי ברה"י וכמ"ש המלמ"ל שם ד"ה ומ"ש רבינו וא"כ אף שהוא רק מדרבנן כל שהוא ברה"י מחמרינן משא"כ בחמץ ומ"ש המלמ"ל לתמוה על כל הפוסקים שלא הראו מקור לדברי רבינו בהא דאמרו בכתובות דף כ"ז הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דנטמאה הרי דכל שיש ספק אם יש כאן איסור או לא אף בב"א תלינן לקולא ה"ה בחמץ דאיכא ספק אם יש כאן איסור כלל ע"ש לפענד"נ דבאמת צריך להבין לפי מה שהבין הט"ז סי' תל"ט ס"ק ד' דשם יש איסור דאורייתא א"כ קשה למה לא מחמרינן מספק דהו"ל ספק טומאה ואף דשבויה אינו רק איסור דרבנן וכבר תמהו עליו האחרונים אבל באמת כוונת הט"ז דעכ"פ לכהונה ל"ש חזקת צדקת דגם אנוסה אסורה א"כ גם בשבויה מחמרינן מה"ת דניהו דמנוולת נפשה לגבי שבאי עכ"פ ל"ש חזקת צדקת ועכ"פ למה לא נחמיר בזה וצ"ל עפמ"ש בשיטה מקובצת בסוגיא דפ"פ דהא דמתירין בס"ס אף דספק טומאה ברה"י טמא אף בס"ס וכתב דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל כשיש ס"ס ולא הוחזקה טומאה מתירין אף בספק טומאה ברה"י (ובאמת שדבריו תמוהין דהרי אף בספק ביאה מחמרינן בטומאה ברה"י וע' בב"ב דף נ"ה בתוס' שם ובפסחים דף יו"ד וצע"ג) ולפי"ז זהו דאמרו הכא מי יימר דאטמו וא"כ בכה"ג אף שהיה ספק טומאה ברה"י כל שספק אם נטמא כלל טהור וא"כ מיושב הקושיא של המלמ"ל וצ"ע בזה וע' ט"ז יו"ד סי' ק"ץ ס"ק י"ג מ"ש לחלק בין שני שבילין ולענין כתמים דשאני שני שבילין דאם יש אחד לבד שהלך היו מקילין בספק טומאה דמוקמינן אחזקה משא"כ בכתמים דכל שאין במה לתלות הוא טהור והנה ע"כ מיירי בשני שבילין ברה"ר דברה"י בודאי טמא דעשה כודאי אבל דבריו לא מחוורים דגם בכתמים שייך לאוקמא אחזקה ואף דמדרבנן טמא הא גם בשני שבילין אמרינן לי' הא נהרא קמך זיל טביל ואם נרצה להעדיף על סברת הט"ז ולומר כיון דתחלתו על הספק ל"ש להקל בכתמים א"כ יקשה מ"ש דמדמה חמץ לשני שבילין הא חמץ ג"כ נתקנה על הספק. ודרך אגב אומר דלפמ"ש דבכתמים תחלתו על הספק נתקנה ובזה כתבתי בחידושי להלכות נדה דגם ס"ס ל"מ בכתמים וכמ"ש למעלה בשם הכ"מ פי"א ממעשר הי"ג ולפ"ז צדקו דברי הש"ך סי' ק"ץ שם ס"ק מ"ה דעכ"פ משום כתם טמא דלענין כתם ל"מ ס"ס לטהר דעכ"פ תחלתו נתקנה על הספק והרי בכל כתם איכא ס"ס וכקושית הכ"מ ואפ"ה ל"מ וכמ"ש. שבתי וראיתי דזה א"א דהרי גבי האשה שעושה צרכיה בדף נ"ט ע"ב גם לר"מ כשר אף בס"ס והרי שם אף לכתם קאי לשיטת כל הפוסקי' מלבד הר"ח שפירש דמשום כתם טמא ואף לדבריו באיש ואשה שעשו צרכיהם אף משום כתם טהור ע"ש ובדף פ' ובב"י סי' קצ"א וע"כ דס"ס עדיף מרוב דהוה רובא דאיתא קמן וברובא דאיתא קמן גם ר"מ לא חש למיעוטא ואין מקום לחז"ל לגזור וע"כ לא כתב הכ"מ רק ברוב ע"ה מעשרים דהוה רובא דליתא קמן. תדע שהרי גם לר"מ כשר ע"י ס"ס והרי ר"מ חייש למיעוטא וע"כ דס"ס הוה רובא דאיתא קמן ובזה ר"מ מודה כמ"ש המרדכי סוף חולין וכן הוא בתוס' יבמות דף ס"ו ע"ב אליבא דר' יוסי ע"ש ודו"ק.

והנה אגב אזכור מה שהקשה אותי מופלג אחד בהא דפירש"י בסוגיא דהך דשני קופות מיירי בפירות ובדף מ"ד פירש"י בדגן. ולפענ"ד דרש"י ס"ל דגם בפירות יש מקום חיוב מה"ת כמ"ש הרמב"ם פ"ה מתרומות ה"א ובכ"מ ובמלמ"ל ולאו דוקא דגן וא"כ בפסחים שם דע"כ קאי בתרומה דאורייתא דאל"כ שייך שאני אומר כמ"ש התוס' שם ולכך פירש"י בדגן דבזה ודאי הוה מה"ת אבל בפסחים דשני קופות דמסיק הש"ס דתרומה דרבנן א"כ לכך פירש"י בפירות דאין הכרע אם בפירות שחיובם מה"ת או מדרבנן. ומ"ש שם בהא דאמר תרומה דרבנן דהיינו בזה"ז היינו משום דאף אם נימא דבפירות שחיובם מה"ת מיירי אפ"ה תרומה בזה"ז דרבנן אבל אה"נ דמצי מיירי בפירות שאינם חייבים מה"ת ולהכי נקיט תרומה דרבנן ולא ביאר בפירוש תרומה בזה"ז ודו"ק:

והנה הש"ך בסי' ק"י חידש דכל שנתפזרו כלם ממקום הקביעות ל"ח קבוע אף שחזרו ובאו במקום אחד ובאמת בדגול מרבבה שם הקשה מהא דאמרו בנזיר דף מ"ב הדרא לניחותא. ולפענ"ד ל"ק דכל שהדרא לקביעות הראשון שוב נקרא קבוע והש"ך לא כתב רק בבאו למקום אחר וכן ראיתי בשיטה מקובצת בנזיר דף י"ב שכתב דבעי הדרא לניחותא דוקא למקום קביעות הראשון ע"ש שנסתפק בזה. ובזה נלפענ"ד הא דמחלק ביומא בין נתפזרו כלם לנתפזרו מקצתם לשיטת הרי"ף היינו דבנתפזרו כלם ל"ח קבוע שמא הדרא לניחותא בעת שזה מחלל שבת אפ"ה כל דפריש כלהו ל"ח אף לפ"נ מכ"ש בכל הדברים ודו"ק:

והנה מהמרדכי סוף חולין למדתי דבר חדש דהא דהקש' רבינו משולם לר' ברוך גבי נמצא בחורי הנמלים דאמאי לא אזלינן בתר רובא דרוב הקמה לבעה"ב והשיב לו דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דכל דבר שאין בע"ח כל מקום שמונח שם הוא קביעתו דהא אמרינן ט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם וגבי תשעה צבורין הואיל והונח שם הוה מקום קביעתם ודבריו משוללי ביאור והמלמ"ל פ"ד ממתנות עניים ה"ט עמד בזה והבין דכוונת המרדכי דמיירי דהיה ציבור אחד של לקט ומתנות עניים ואחד של בעה"ב וע"ז תמה דהא בנמצא הלך אחר הרוב כל שלא ראינו שפירש ממקום קביעתם. ובאמת שהוא תימה רבה. וזכורני שכתבתי בזה במק"א ולא נודע לי איה מקומו דהנה שיטת הב"ח דקבוע שאינו ניכר כגון שידע שיש טריפה בחנות ולא נודע איזה חנות ולקח מאחד מהם ויודע מאיזה מהם לקח דהו"ל קבוע ועיין ש"ך סי' ק"י ס"ק י"ד ובהגהת דגול מרבבה כתב שמתוס' נזיר דף י"ב לא מבואר כן ע"ש בד"ה אסור ואני הארכתי בזה בחידושי דזהו הוה כקבוע שאינו ניכר שכתבו התוס' דאינו רק מדרבנן דהיינו כל דהאיסור מעורב בהיתר ולפ"ז נלפענ"ד דבר חדש דבאמת כל שיש שתי קביעות לפנינו ניכרים וידועים כגון תשע חניות שניכר החניות שמוכרת כשר לעצמו וכן הטריפות לעצמן זה מקרי קבוע תורה ואם נמצא הלך אחר הרוב אבל עד"מ אם בצבור אחד יש בו רוב היתר ומיעוט איסור א"כ נקבע כאן בקמה הלז שניהם גם יחד היתר ואיסור רק שלא נודע בבירור איזה היתר ואיזה איסור אבל שניהם נקבעו ובכ"מ שמונח אף שלא נודע לנו זהו קביעתו וא"כ לא שייך בזה בנמצא הלך אחר הרוב דהא נקבע כאן ג"כ איסור והו"ל שני קביעות דגם המיעוט נקבע ואף דהט"ז כתב דכל דאיכא שני קביעות מהראוי ליזל בתר רובא דהו"ל רוב וקבוע וכמ"ש למעלה בביאור דבריו אפ"ה ל"ד לכאן דשם עכ"פ נקבע איסור לעצמו אבל כאן בעודו בקמה טרם שנשאר בלקט ושכחה א"כ לא נודע כלל עדיין שם לקט ושכחה וגם לא היה מבורר איזה מהשבלים יהי' לקט הזה או הזה וא"כ היאך שייך בזה לומר כל דפריש מרובא קפריש דאטו מבורר איה איפוא מונח הלקט דהא בקמה כל עוד שלא נפרש ונשאר הלקט הי' הכל בקביעות וא"כ אף שיש רוב שאינו לקט מ"מ שייך לומר דקבוע כמע"מ וז"ב כשמש:

ובזה מיושב היטב מה שהוצרך המרדכי להביא ראיה דזה מקרי קבוע דבכ"מ שהוא מונח שם קביעתו שא"י איזה מקום קביעתו והוא תימה דכל הש"ס מלא מזה דכ"מ שהוקבע איסורו מקרי קבוע. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת קבוע שאינו ניכר לא מקרי קבוע ולכך כתב המרדכי דעכ"פ רוב קמה של בעה"ב ל"ש כאן דעכ"פ נודע בודאי שיש כאן לקט ושאר מ"ע באותה קמה ואף דלא נודע היכן הוא מונח מ"מ בכ"מ שהוא הוה קביעות בכל דבר שאינו בע"ח וא"כ ניהו דלא מקרי קבוע דאורייתא עכ"פ קבוע מדרבנן מקרי וא"כ אף בתר רוב ל"ש למיזל אף דנפרש ממקום קביעות דעל כל חדא וחדא מהשבולים יש לספק שמא זהו הלקט וא"כ הוה קבוע בכ"מ שהוא מונח ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש דל"ד לתשע צבורין של מצה וכדומה דשם הי' ניכר האיסור בפני עצמו וההיתר בפני עצמו אבל כאן נקבע לכל הקמה שם איסור והיתר וא"כ לא שייך לומר כל דפריש מרובא קא פריש דכל אחת מהשיבולים הי' עליו קביעות איסור דהיינו שמא יהי' לקט.

ובזה אני אומר לישב דברי התה"ד סי' שי"ד שכתב באחד שמסר עשרה זהובים לשמעון ולוי נתן לו ששה ושמעון בעצמו הי' לו עשרים וכעת נאבד ארבעה זהובים ואין לידע מאיזה זהובים נאבדו ורצה לדון מתחלה דיש לומר הואיל דרוב הזהובים הם של שמעון נימא כל דפריש מרובא קא פריש וע"ז הביא אח"כ לבסוף ראיה מהא מעשה דגניבא שיצא בקולר ואמר הבו ד' מאה זוזי מחמרא דנהר פקוד וכתב הרא"ש דאף שהחמיץ איזה מהיין לא שייך לומר שלך החמיץ דהא חלקו אינו מבורר וחל על כלם על כל חביות וחביות וה"ה בזה דכל שעירב הזוזים לא שייך לומר מרובא או ממיעוט דל"ש בזה שלך נפסד או כל דפריש מרובא קפריש ע"ש שהאריך בזה וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' רצ"ב ואני כתבתי בגליון הש"ך בסי' רנ"ג ס"ק ג' דהתה"ד לא הזכיר משיטת הרמב"ן והר"ן פרק התקבל שם דאף בחמרא שהוא מעורב מראהו מת ומראהו נפל ולפמ"ש יש ליישב דברי התה"ד דעל כל פנים כל דפריש מרובא קא פריש לא שייך כאן דעל כל אחת מהזהובים הוקבע של מי הוא ואם כן לא שייך כל דפריש מרובא קא פריש והו"ל כמחצה על מחצה וא"כ בזה נחלקו הרמב"ן והרא"ש אי יכול לומר שלך נחמצו או נפסדו דבאמת כל דנקבעו הו"ל ספק והמע"ה והרא"ש ס"ל דכל שנתחייבו בודאי ליתן לזה וספק בפרעון אם קיימו החוב שחייב אביהם ליתן להמקבל הלז וא"כ לכך חייבים מספק והדבר תלוי אי יורשים חשובים א"י אם פרעתיך ועיין בעה"ת שער ל"ח דאף יורשים הו"ל כא"י אם פרעתיך והארכתי בזה בתשובה ושם הבאתי דברי הבית מאיר סי' קע"ח באורך ע"ש וה"ה בנדון זה דהתה"ד אם היה שומר ונתחייב משעת משיכה הו"ל א"י אם פרעתיך ודו"ק היטב (ועכ"פ גוף סברת המרדכי זכיתי לכוין לדברי התה"ד הנ"ל שכתב ג"כ דל"ש מרובא פריש דשם טיבעא חד הוא) ויש להאריך בזה בדברי הנימוק"י ר"פ הבית והעלייה וע' בגליון הד"ת ואכ"מ:

אמנם גוף קושית המרדכי דלמה לא ניזיל בתר רוב הקמה דהוא של בעה"ב לפענ"ד לא זכיתי להבין לפמ"ש המרדכי שם בעצמו דאף דר"מ חייש למיעוטא היינו ברוב אבל בחזקה אזלינן בתרא אף לר"מ דלא אשכחן דפליג ר"מ אחזקה ובאמת שם כתב המרדכי דזה תימה דברוב יפלוג ר"מ ובחזקה יהי' מודה. אבל לפענ"ד הדבר ברור דבשלמא רוב אף דאזלינן בתר רובא אטו אין המיעוט בעולם רק שרוב הוא כך וכך ובזה פליג ר"מ ואמר דברובא דליתא קמן חיישינן למיעוטא דדלמא נזדמן לזה מהמיעוט שישנו בעולם כמו רוב אבל כל שאנו מעמידים על החזקה ואמרינן דכמו שהי' בחזקת כך וכך כך הוא גם כעת א"כ לצד הספק שאנו מעמידין הדברים שהיו כן לא נשאר שום מיעוט שיהי' באופן אחר דאף דמשכחת לה שיצא הדבר מחזקתו אבל עכ"פ כל שאנו מחזיקין שכן הוא לא יצא מחזקתו ולכך אזלינן בתריה וז"ב כשמש. ולפ"ז זהו דמשני הש"ס דקמה בחזקת חיובא קיימא וא"כ מעמידין הדבר בחזקתו כמו שהיתה אף לר"מ. ובזה מיושב היטב קושיא הקדמונים והר"ן בנדרים דף ח' דלמה להש"ס לומר דבחזקת חיובא קיימא הא גם ספק מתנות עניים אזלינן לחומרא וכ"כ לעיל בזה. ולפמ"ש בספק גרידא הוה אזלינן בתר רובא רק כיון דבחזקת חיובא קיימא גם ר"מ מודה. ובזה מיושב היטב כל המשך הסוגיא בחולין דף קל"ד שבתחלה הקשה הש"ס מספק לקט וא"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה ר"י בן אגרא בשם ר"מ והדבר תמוה דאכתי קשה מה נ"מ אם ר"י בן אגרא בשם ר"מ הא מ"מ הי' האומר בשם ר"מ. ולפמ"ש י"ל דבאמת רבינו משולם במרדכי שם רצה לומר דלר"מ אזלינן בתר מיעוטא ור"ב חידש לו דברובא דאיתא קמן גם ר"מ מודה דאזלינן בתר רובא. ובאמת שהדבר צ"ב דמה חילוק יש בין רובא דאיתא קמן לליתא קמן סוף סוף הא יש מיעוט ואדרבא באיתא קמן גם המיעוט יש קמן בבירור רק שלא נודע איזהו הוא אבל מ"מ מהראוי לחוש למיעוט טפי. ולפמ"ש א"ש דכבר הבאתי דברי הט"ז דאף בקביעות דכמע"מ דמי אפ"ה כל שיש קביעות איסור וקביעות היתר והקביעות היתר הרוב אזלינן בתר רובא הרי אף דקבוע לדידן עכ"פ הוה כמיעוט לר"מ דלר"מ יש שיטות דאינו חושש רק מדרבנן וגם למיעוט' דמיעוט' לא חייש ר"מ ובקבוע אף בכל שהו אזלינן בתרי' ואפ"ה כל דיש שתי קביעות ובאחד רוב אזלינן בתרי' ומכ"ש במיעוט דאף שהי' קבוע ההיתר והאיסור מהראוי לתלות כל שיש רוב היתר דמההיתר שיש בכאן הרוב הוא דנזדמן לידו אבל ברובא דליתא קמן ואתה דן אם מן הרוב או מן המיעוט כיון דרובא דליתא קמן אינו רוב חשוב חייש ר"מ למיעוט משא"כ ברובא דאיתא קמן וז"ב. ולפ"ז י"ל דבר נחמד דבאמת אם נימא דבספק מתנות עניים הוה ספק איסור ולחומרא א"כ כיון דבחורי הנמלים הו"ל קבוע וכמע"מ דמי א"כ אף דהוה רובא דאיתא קמן כל דהוה ספק אזלינן לחומרא והקבוע עושהו כמע"מ ל"ש כאן בתר רובא לר"מ דא"ל דנתלה ברובא דכבר כתבתי סברת המרדכי דבכאן ל"ש כל דפריש מרובא קא פריש וא"כ זהו שמקשה דע"כ ספק לקולא כמו כאן וא"כ יקשה מחורי הנמלים דאזל בספק לקט להחמיר וע"ז אמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותו ר"י בן אגרא בשם ר"מ דספק לקט לקט וא"כ לר"מ דחייש למיעוט רק ברובא דאיתא קמן אזיל בתר רוב א"כ שפיר כל שהוא ספק לקט עכ"פ אינו רובא דאיתא קמן ושפיר אזל להחמיר דהא חייש למיעוט משא"כ לדידן דאף רובא דליתא קמן מועיל וא"כ רוב אינם לקט ושכחה ומהראוי ליזל לקולא. ובזה מיושב היטב מה שהוצרך להביא דברי ר"י בן אגרא ולא אמר דרק לר"מ ספק מ"ע להחמיר ולא לרבנן. והנני יוסיף דהתוס' כתבו דגם לרבנן הקושיא ומה יענו להתירוץ דבלשון יחיד אני שונה סוף סוף קשה מרבנן ולפמ"ש א"ש דשאני התם דהו"ל קבוע אבל ספק לקט דעלמא שלא נקבע כאן איסור בבירור א"כ מהראוי ליזל בתר רובא וע"ז אמרינן דספק לקט רק לר"מ אתמר אבל רבנן באמת ס"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא וע"ז הקשה דהא טעמא קאמר משום הצדיקו ולכאור' קשה דלמא מ"מ דברי יחיד הם ולפמ"ש א"ש דהמקשן סבר כתירוץ ראשון של המרדכי דמשום דכתיב הצדיקו לכך לא אזלינן בתר רובא וא"כ הדבר מוכרח אף לרבנן דר"מ וא"כ ע"כ מוכח דבמתנות עניים מתירין בספיקו ואף רוב לא מועיל וע"ז חידש דטעמא משום דקמה בחזקת חיובא קיימא וא"כ בחורי הנמלים ל"ש רובא ובשאר ספק לקט באמת ר"מ הוא דאמר לה משום הצדיקו:

ובזה מיושב דאם נימא משום דקמה בחזקת חיובא קיימא מה הוצרך ר"י בן אגרא לחדש משום הצדיקו וגם במשנ' אמר ר"מ הכל לעניים שספק לקט לקט והא בקמה בחזקת חיובא קיימא ולפמ"ש רצה ר"מ לחדש דמשום הצדיקו חייש ר"מ למיעוט ודו"ק היטב. איברא דיקשה דבספק לקט דעלמא ר"מ באמת חייש למיעוט ול"ש כלל רוב ולמה לי' לכתוב דעני ורש הצדיקו. אך נראה דבאמת חזקת ממון יש לו עכ"פ והרי לר"מ בתר חזקה בודאי אזיל ומכ"ש חזקת ממון דאלים טובא ולפענ"ד נראה דזה ענין הצדיקו משלך ותן לו דבאמת ע"כ ל"ש חזקת ממון רק היכא דאנו דנין אם זה הממון שלו או של חבירו שייך לומר דיש לו חזקת ממון אבל כאן אטו אין אנו מודים דזה הממון של בעה"ב רק מה שמחמירין בספק לקט הוא דאטו לקט בודאי מי יש לו לעני כלום רק דהתור' אמרה לעני ולגר תעזוב אותם ואתה מחוייב לתת לו בדרך מתנה וצדקה וא"כ גם בספק אמרינן צדק משלך דהיינו שבאמת הוא שלך ותן לו ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונכון ועיין בספר לב אריה בחידושיו לחולין שהקשה הרבה קושיות בהך דמשני קמה בחזקת חיובא קיימא ולפמ"ש אתי שפיר הכל ברווחא ת"ל. ובמ"ש עמדתי על לשון המרדכי שאחרי שכ' דר"מ מודה ברובא דאיתא קמן ובחזק' כ' בהך דיבמה שרקקה דם וכן בש"ז של זב והקשה דאמאי לא בטל ברוב והיא תימה דמה ענינו לשם והמעיין במקומו יראה שהוא משולל ביאור ואין לו שייכות לא למ"ש מקודם ולא למ"ש אח"כ ומהתימה על המלמ"ל פ"ד ממ"ע ובפ"א ממשכב שהאריך בדברי המרדכי ולא ביאר ההמשך בדבריו ולפמ"ש י"ל דאחר שביאר דר"מ מודה ברובא דאיתא קמן דאזלינן בתר רוב א"כ אף לר"מ קשה דאין מקום לומר דאתיא כר"מ ולהחמיר מטמאין במשא ש"ז וגם חליצה פסולה מקרי דהא דיינים הוה רובא דאיתא קמן דגם ר"מ אזל בתר רובא וע"ז הוצרך לחדש דל"ש ביטול בדבר שמתחלת ברייתו היו בתערובות ולפמ"ש הי' מקום לומר דרק לר"מ ל"ש ביטול בדבר שבתחלת ברייתו הי' בתערובות אלא שממה שהקשה אח"כ מהך דנדה משמע דלכ"ע חידש זאת המרדכי ועכ"פ דברי המרדכי כלם מבוארים לאשורם ת"ל בדרך ישר ונכון:

ובמ"ש למעל' לבאר ענין דצדק משלך ותן לו דהוא משום דאטו אנן באים להוציא המעות מחזקתו דהא באמת גם במתנות עניים ודאים הם של בעה"ב רק שהתור' צותה שהבעה"ב יזכה להם מתנותיו וא"כ זה שאמר צדק משלך ותן לו ובזה אנו מוצאים טעם לכל ספק מתנות עניים וממון עניים דאזלינן בספיקן להחמיר לנתבע וה"ט משום דספיקן לא בא להוציא הממון מחזקתן הראשונה. ובזה נראה לפענ"ד שצדקו בזה דברי הגהמ"ר שכ' דכל ספק בצדקה אזלינן לחומרא וכן קבעו להלכה בש"ע יו"ד סי' רנ"ט והש"ך תמה שם וכ"כ בזה בחידושי כמה ענינים ובשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' קכ"ד עמד בזה והקשה ג"כ מהך דהקדיש כל נכסיו דהוה אבעיא דלא אפשיטא וקי"ל דהממע"ה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל טעמו של הגהמ"ר משום דכתיב צדק משלך ותן לו והיינו דאין מוציאין מחזקתן רק דהתור' צותה ליתן ולפ"ז זהו מתנת עניים או ספק מעות צדקה דהתור' צותה לאדם שיתן אבל שם בהקדיש בעת חוליו ואנן מספקינן אי יכול לחזור אבל התורה לא צותה לו שיקדיש כל נכסיו דאדרבא איכא איסור במקדיש כל נכסיו כדאמרו בערכין דף כ"ח וא"כ שוב שייך הממע"ה וגם נראה לפענ"ד כיון דהקדש משנה המעות עצמן דחל שם הקדש עלייהו ואסור להוציאן רק לבדק הבית או לקדושת הגוף וא"כ שוב יש להעמיד המעות עצמן בחזקתן הראשונ' משא"כ הקדישות שלנו דדין חולין יש לו ולעניים אזלי ומותר לשנותן באחרות ואין מועלין בהם והרי הוא חולין כמעיקרא ל"ש חזקת ממון וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מה שהקש' המהרי"ט דהגהמ"ר לקחו מלקט והרי צדק במתנותיו דוקא קאמר ולפמ"ש זיל בתר טעמא דכל ספק ממון עניים הרי הוא עדן חזקתו הראשונ' עליו רק שנותנו בתורת צדקה:

ובזה אני אומר דבר נחמד לבאר דברי המהר"ש חיון שהביא המהרי"ט שם שמחלק דדוקא נגד חזקת ממון הוא דס"ל להפוסקים דאזלינן לחומרא לא נגד חזקה דמעיקרא. ולכאורה לא נודע דהא חזקת ממון אלים טובא ואדרבא חזקת מ"ק בממון לא נודע מאין לנו ועיין בקונטרס התפיסות לאחי הקצה"ח כלל א' אבל חזקת ממון אלים טובא ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא חזקת ממון דגם כעת לא נגרע החזקת ממון דרק בתורת צדקה נותנו ונותנו משלו שייך לומר צדק משלך אבל חזקת מ"ק עכ"פ משנה החזקת מ"ק דכעת הוא אצל אחר וז"ב כשמש. ובזה נלפענ"ד מה שהקשה בקונטרס התפיסות מהך דבכורות דף י"ח דמוקי פלוגתא דר"ט ור"ע בחצר בעה"ב ורועה כהן והרי שם אין לבעה"ב חזקת מ"ק דאנו מסופקים דלמא של כהן הוא רק חזקת ממון ואמאי אמרינן המע"ה והא מתנות כהונה דמי ללקט דאמרינן צדק משלך ותן לו ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דאין אנו מוציאין מחזקת הבעה"ב וזה שייך בלקט וכדומה אבל בכור דקדוש א"כ גוף הבכור הי' לו חזקה דבמעי אמו לא הי' בכור וכמ"ש התוס' בחולין דף י"א וגם אם בכור הוא משלחן גבוה קזכי וא"כ מוציאין החזקת ממון מבעה"ב ואמרינן דשל כהן הוא וא"כ שפיר אמרינן הממע"ה:

ובזה נלפענ"ד דבר נחמד מה שהקשה בקונטרס התפיסות שם וכבר קדמו בטורי אבן אבני מלואים למס' ר"ה בד"ה ונוהג שני מעשרות לתמוה על מ"ש המרדכי בתירוץ הראשון ליישב דלכך לא אזלינן בתר רובא משום דכתיב צדק משלך ותן לו ותמהו דהא לא גרע מחזקה דהרי כל שהפרה בחזקת פטורה קיימא פטור כדאמרו בחולין שם מכ"ש אם הרוב מנגדו והיא תימה רבה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שיש חזקה לפטורא והיינו חזקה קמייתא כבר כתבתי דלא שייך צדק משלך דהא עכ"פ חזקת מ"ק מנגד למה שמסתפקים כעת אם חייב במתנות וכל שאתה מחייבו במתנות אתה מוציאה מהחזקה ראשונה ולא שייך צדק משלך דאנו דנין על גוף החיוב אם נתחייב לצדק משלו אבל ברוב ניהו דהרוב הם של בעה"ב אבל ע"כ היינו שהוא של בעה"ב וא"כ לא עדיף מחזקת ממון דאלים טובא ואף יותר מרוב דהרי אין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקת ממון דאלים טובא ואפ"ה כל דשייך צדק משלך ותן לו אמרי' דבאמת ע"פ רוב הוא של בעה"ב ואטו כעת לאו של בעה"ב הוא רק דצדק משלך ותן לו וז"ב כשמש ודו"ק כי הוא חריף ועמוק ומובטחני כי יש לו פנים בהלכה:

והנה נסתפקתי בקבוע במקום ובבית אחת שני נכרים וישראל אחד ונמצא חתיכת בשר בבית ולא נודע אם כשר הוא או טריפה אם מקרי קבוע או דמקרי פירש. ולכאורה היה נ"ל דמקרי קבוע דהרי בחזינן שנטל עכבר מהקבוע אף דפירש מ"מ אזלינן בתר הקביעות וכאן כיון דבבית זה דרים שני נכרים וישראל אחד שוב מקרי קבוע דהוה כאילו ראינו שנפרש מהקביעות. ולפענ"ד ראיה ברורה להדין הלז מהא דמבואר בטור חו"מ סי' ר"ס דאם שני נכרים וישראל אחד דר בו דאזלינן בתר רוב והו"ל של המוצאו וקשה הא הוה קבוע ואף דפירש הא נודע מהיכן פירש דהא בבית זה אין כאן אחר רק או מהנכרים או מהישראל ואפ"ה אזלינן בתר רוב. ובאמת בתוס' והרא"ש אינו מבואר כלל הדין רק בשלשה נכרים ועיין תוס' ב"מ דף כ"ו ד"ה לשלשה שכתבו דבפחות משלשה לא נקרא רוב ובמהרש"א האריך דגם בשנים נקרא רוב וע' בש"ך סי' ר"ס שם ולפמ"ש כוונת התוס' דדוקא דכל השלשה הם נכרים משא"כ כשישראל אחד דר ביניהם הו"ל קבוע וצ"ע דאכתי תקשי שלשה למה לי בתרי סגי ומה מועיל שלשה דיהי' מקרי רוב יותר משנים. אמנם בגוף הראיה מהטור לפענ"ד לאו ראיה דניהו דהו"ל קבוע והו"ל ספק הא הוה ספק ממון ולקולא להמוציא כיון דאין מוחזק בו שום אדם ואף ספק גזל התירה התורה כמ"ש האחרונים ומכ"ש ספק מציאה. אמנם יש לומר דבאמת הבעה"ב קונה מציאה שבביתו אף במושכר לאחרים וע' בסי' ר"ס במ"ש הרא"ש דשכירות ליומא ממכר הוא ותמהו עליו דלא קיי"ל כן ועש"ך שם וסי' שי"ג ובפרט בהשכירו לשני נכרים והנכרים בודאי לא קנו וא"כ שוב יש לו לבעה"ב חזקת הבית והמציאה היא שלו ולא של המוצאו וא"כ שוב לא היה מועיל הרוב דנכרים דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמרינן דשל בעה"ב הוא ואף דהנכרים עדיין בהבית וכמ"ש התוס' מ"מ עכ"פ הרוב בא להוציא מחזקת בעה"ב וגם בלא"ה עכ"פ בשני נכרים וישראל אחד דעכ"פ יש גם להישראל חזקת בית שהכל שכרו הבית ביחד והם שותפים וא"כ הרי הרוב בא להוציא מחזקת הישראל ואין הולכין בממון אחר הרוב ומעתה לפמ"ש התה"ד סי' ר"ז דברובא דאיתא קמן אזלינן ב"ר וא"כ לכך בעו התוס' ג' שיהי' רובא דמנכר ורובא דאיתא קמן דאזלינן ב"ר ועדן צ"ע והספק שנסתפקתי עדן צ"ע:

והנה שוב נשוב אל הסוגיא והנה בהניח עשר ומצא תשע פלוגתא דרבי ורבנן וגם בזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם ביטל אם צריך בדיקה או לא וע' טור וש"ע סי' תל"ט ובכ"מ ובמלמ"ל ואני תמה דלפענ"ד יש ראיה ברורה דאף בביטל צריך לבדוק דהרי בדף ט' ע"ב מקשה הש"ס על מה דשנו במשנה מה שמשייר יניחנו בצנעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו ומשני רב מרי גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע ופירש"י דהכא מוכחא מלתא שנטלה פרוסה אחת ודאי איכא למיחש והרי שם לאחר בדיקה קאי והבודק צריך שיבטל וא"כ כבר ביטל ואפ"ה גזרינן שמא יניח עשר וימצא תשע וא"ל דבימי המשנה עדן לא נתקנה שצריך שיבטל דז"א דמלבד דאינו מוכרח אף גם יקשה לרב מרי דא"כ לדידן למה נגזור ולמה צריך שיניחם בצינעא וע"כ דאף בביטול צריך בדיקה ולפענ"ד היא ראיה ברורה:

והנה ראיתי בשאלתות פ' צו סי' ע"ט שכתב ברם צריך היכא דחזי לחולדה או עכבר דשקיל ועל בתר דבדק ביתא היאך אמרינן דצריך בדיקה מיהו היכא דבדק ושייר ריפתא למיכל והשתא ליתא כי צריך למבדק וכו' מי חיישינן דלמא עכבר או חולדה שקלה וצריך בדיקה או דלמא אמרינן שקלי' ויהבי' לעניא ואשתלי מפלג פליגי רשב"ג ורבנן לענין טומאה כה"ג דתנן קורדום שאבד בבית הבית טמא רשב"ג אמר הבית טהור הלכתא מאי ת"ש דתנן מה שמשייר וכו' רב מרי אמר שמא הניח עשר ומצא תשע דחיישינן שמא עכבר או חולדה נטלו ואע"ג דאיכא למימר הוא נתנו לאחר ושכח חיישינן לעכבר דרשב"ג מיירי אף בבטלו וגם בזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד דהרי הגאון פשיט מהא דאין הלכה כרשב"ג וש"מ דאף בבטלו חיישינן במצאו בזוית אחר איברא דלפי דברי הגאון צ"ע כמ"ש השאילת שלום דמה ראיה מרב מרי הא לרשב"ג הוא דוקא במצא הקרדום רק דניחוש שמא אדם טמא היה בזה לא חיישינן אבל בלא מצאו כלל חיישינן אף לרשב"ג ועוד הקשה דהיה לו להוכיח מהך דהניח עשר ומצא תשע דאמרו בש"ס דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן הרי אף לרבי עכ"פ צריך שימצא אותו שחסר ודלא כרשב"ג דנתלה ששכח והניחו במקום אחר או שהשאילו גם הי' לו להש"ס למתלי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בקרדום ולמה אמרו בפלוגתא דרבי ורשב"ג. ובאמת שהדברים מרפסין איגרי וגם גוף דברי השאלתות דחידש ספק חדש לתלות במה שחסר שמא נתן לעני ושכח ופשיט לה מרשב"ג הוא ענין חדש וכבר חלק הש"ש שם דשאני בקורדם דהיה משך זמן מרובה משא"כ כאן דבין לילה היה ובין לילה אבד מה"ת לתלות בזה. אך נרא' ביאור הדברים דהנה גוף דברי רשב"ג תמוהין מאד מה"ת לתלות דהשאיל או שהניח ושכח ולטהר עי"ז ובפרט בספק טומאה ברה"י וגם אף אם נימא דתלינן ברוב דטהורים הם ומה"ת ניחוש למיעוטא דטמאים מ"מ קשה דרשב"ג מצינו בבכורות דף כ' דחייש למיעוטא ולמה הקיל בזה. וע"כ נרא' דסברת רשב"ג הוא דכל דלא נודע ריעותא ובשעת שהניח בזוית זו לא הונח בכוונה מכוונת בזוית זה דוקא רק שע"פ מקרה הונח שם א"כ כל דלא רמיא עליו בשעת מעשה להניח דוקא שם ממילא אמרינן דאף שלא מצאו שם מה"ת לחוש לזה ותלינן בכל ענין שנוכל לתלות שמא שכח והשאיל או ששכח והניח דבשלמא אם היה ההנחה בכוונה מכוונת במקום הזה אמרינן דאם היה לוקחו משם היה זוכר אבל כל שלא הונח בכוונה מכוונת בזוית זו בכל מה דיש לתלות תלינן אף להקל והוה כמו כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש דלאו אדעתי' ואינו נתפס בדבריו לענין ממון וכמו כן לענין איסור וטומאה בין להחמיר בין להקל וז"ב בסברת רשב"ג. ולפ"ז שפיר כתב הגאון דמוכח מרב מרי דלא כרשב"ג דאל"כ יקשה מה שייטא דמה שמשייר יניחנו בצנעא להניח עשר ומצא תשע דבשלמא שם שהניח במספר עשר ובמנין מכוון ומצא תשע א"כ יש לחוש אבל כאן דהוא משייר לצורך מאכלו פת וכדומה ואינו במספר ובמשקל מה"ת לחוש שישייר במקום המוצנע דשמא הניח עשר ומצא תשע דהא גם בהניח עשר אם לא היה בכוונה מכוונת לא היה שום חשש לרשב"ג וא"כ אדרבא יוכל לשייר בלי מנין ואז לא יחוש כלל וע"כ דלא כרשב"ג ואף בזה חיישינן:

ובזה מיושב כל הקושיות לפענ"ד דלכך בלא מצא בזוית אחרת ג"כ חיישינן אף לרשב"ג היינו משום דעכ"פ זה ודאי דהניח בהבית עכ"פ בכוונה מכוונת שיהי' בביתו עכ"פ וא"כ מה"ת לתלות דמסתמא היה זוכר אם השאילו או הניחו בבית אחר אבל מזוית לזוית גם מתחלה לא הניח בכוונה מכוונת ומה יש לו לזכור ולפ"ז ענין הניח עשר ומצא תשע אין לו ענין למחלוקת רשב"ג ורבנן דאף רשב"ג מודה דבהניח עשר במספר ודאי דצריך לבדוק דהא ידע היטב כמה הניח והיה זוכר. ובזה מיושב דאף שלא שהה הרבה כל שלא הניח בכוונה מכוונת תלינן להקל לרשב"ג ושפיר הביא הגאון מזה ראיה דלא קי"ל כרשב"ג ודו"ק היטב:

והנה התוס' הקשו דלמה לא נימא היינו הך שאבד היינו הך שנמצא וכתבו דאתיא כרשב"ג דאמר תבדוק כל השדה כולה. ולכאור' תימה דדברי רשב"ג סותרין זא"ז דשם אף שמצא קבר חיישינן שמא ישנו עוד אחד וכאן תלה דהוא הניח ושכח אף דשם שכח בודאי. ולפמ"ש א"ש דשם דאתחזיק שם טומאה א"כ אף דמצא קבר יש לחוש לרשב"ג דשמא זהו קבר אחר והקבר הנאבד אינו ידוע משא"כ כאן דלא נודע כלל ריעותא ולרבנן הוה להיפך ששם כל שמצינו קבר מהכ"ת לאחזוקי ריעותא ולומר שעוד קבר אחר יש שם אבל הכא הוה ריעותא שלא מצאו בזוית שהניחו עוד תירצו התוס' דכאן מיירי שלא נודע מספר הככרות שהניח וחיישינן שמא לא מצא כלם כמספר שהניח ואתיא אפי' כרבי דס"ל היינו הך שנמצא היינו הך שנאבד דשם נודע קבר אחד וכל שמוצאו לא חיישינן יותר וצריך להבין דלפ"ז לרשב"ג דחייש בקבר ואמר תבדק כל השדה כלה אף שלא נאבד רק קבר אחד ומכ"ש כאן שלא נודע מספר הככרות ושמא לא נמצא כמספר שהניח וצ"ל דאדרבא לרשב"ג כיון דלא נודע מספר הככרות א"כ אין ריעותא רק בשביל מקומו וכל שלא הניח בכוונה מכוונת באותו מקום אין המקום ריעותא ול"ד להניח עשר ומצא תשע דשם הריעותא מחמת חסרון המספר וזה הניח בכוונה מכוונת וספר הככרות שהניח אם איתא דנתן לאיזה אדם וכדומה היה זוכר משא"כ בזה וז"ב ולפ"ז אצטמיד פירושו דמזה הוכיח הגאון דרב מרי לית ליה דרשב"ג. וראיתי בפר"ח סי' תל"ט שרצה להוכיח דלא קיי"ל כרשב"ג בהך דקרדום מהא דאמרו פ"ד דמעשר שני האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצא בזוית אחרת הרי אלו חולין ואי כרשב"ג למה לא נימא ששכח והניח במקום אחר. ולפמ"ש הך נסתר מחמתו ראיה זו דשם במעשר שני שהוא קודש מסתמא אדם מייחד זוית אחד שלא יתערב בחולין וא"כ הניח בכוונה וכל שהיה נוטלו לזוית אחרת לא שייך לומר ששכח שדבר כזה אדם זוכר וכמ"ש ועיין פר"ח ביו"ד סי' ס"ג ובחק יעקב כאן. ולפמ"ש אין מקום לכל דבריהם. ועכ"פ מהשאלתות נתבאר דלא קיי"ל כרשב"ג לענין חמץ בהניח בזוית זו:

והנה הגאון כתב אע"ג דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' והאריך בש"ש דהך דקרדום אינה במשנה אלא ברייתא אם גם בברייתא הלכה כמותו והאריך בבקיאות עצום:

ולפענ"ד היה נרא' בטעם הדבר דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו דהנה בעדיות אמרו למה נזכרו דברי היחיד לבטל' ויש בו שני טעמים והמתבאר מתוך פירוש הרמב"ם והראב"ד ובתוס' יו"ט שם דהוא על שני פנים או דראה רבי שיוכל להיות שיקבעו האחרונים הלכה כמו היחיד דמסתבר טעמיה ולכך העתיקו או דראה רבי שאין הלכה כמותו ודיעה יחידית היא ואם אולי דורות הבאים יסברו שלא ידעו בה מקודם לכך הוקבע לדעת שדיעה יחידית היא ע"ש. ובזה נטיתי מעט מהתוי"ט. ובזה יתיישב דברי הרע"ב שם. והמורם מזה דיש לספק אם הוזכר איזה דיעה יחידית בין המרובים אם שראה רבי דמסתבר טעמיה רק שלא רצה להכריע נגד הרבים ובדור האחרון אם ירצו יקבעו הלכה כמותו או שהיא דעה יחידית ונדחית לגמרי ולפ"ז תלוי בדעת האמוראים אם לקבוע הלכה כמותו או לא והנה רשב"ג שהיה אביו של רבי הנה א"א לומר דלכך הזכירו כדי שלא יאמרו דורות הבאים שרבי לא הזכיר הדיעה הלז ולא ידעה והיא דעת רבים דפשיטא דרבי יודע במילי דאבוה טפי מינן וא"כ למה הזכירה ע"כ שראה שמסתבר טעמיה וכיון שכן ממילא הלכה כמותו דאנן יש לנו רשב"ג ורבי בנו שראה שמסתבר טעמיה וע"כ בכ"מ שדעת האמורא ג"כ נוטה לזה יש לפסוק הלכה כמותו משא"כ בשאר יחידים דאולי הזכירם לבטל' כדי שלא יאמרו (חסר וחבל וכו'):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף