שואל ומשיב/ה/נט

שואל ומשיב ‏ ה נט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן נט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגיטין בסוגי' מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש והקשו בתוס' דממנ"פ אם חיישינן שלא זהו מה מועיל מה שהעדים אומרים שמעולם לא חתמו אלא על גט אחד לחוש שמא לאחר חתמו ולפענ"ד נראה בפשיטות דהנה ר"ז מוקי מתניתין בש"מ והוחזקו כמ"ש המפרשים והנה כבר הבאתי לעיל דש"מ והוחזקו הוה נפילה דרבים ובח"ר האריך בזה וגם שם באו הדברים סתומים ולפ"ז נ"ל ברור דזה דוקא בסתם ש"מ דאף דע"כ צריך לחוש שמא נפל מיב"ש אחר ובא לזה ששמו יב"ש והוה נפילה דיחיד מ"מ כיון שעכ"פ ישנו ליב"ש בעולם טובא הוה כמו נפילה דרבים כיון דהנפיל' עכ"פ מרבים אבל כשאמרו העדים שמעולם לא חתמו על הגט ששמו יב"ש כ"א באחד הוה נפיל' דיחיד גמור דניחוש דחתמו לאחר ורק לאחד ונפל ביד זה והוה נפילה דיחיד גמור ולשמא כשמא ועדים כעדים זהו בודאי ל"ח וז"ב מאד לדעתי. ובזה אמרתי ליישב מ"ש הרמ"א באהע"ז סי' קל"ב ס"ד בהג"ה דאם הוזכר שם העיר אין לחוש לשיירות מצויות ותמה הב"ש ס"ק ד' דא"כ האיך מוכיח הש"ס דרבה בעי תרתי שיירות והוחזקו דאל"כ היאך פשט מכל מעשה ב"ד והא ב"ד דר"ה כשיירות מצויות הוה ומאי פשיט והא שם הי' כתוב בגט בשוירי מתא ולא אכפת לן בשיירות מצויות והיא תמי' גדול' ולפמ"ש א"ש דהנה סברת הרא"ש דאם כתוב שם העיר ל"ח לשיירות מצויות נלפענ"ד דהוא מטעם שכתבתי דבאמת גם בשיירות מצויות הוה נפילה דיחיד כמ"ש הרשב"א דצריך לשם יוסף ב"ש והוה נפילה דיחיד ורק דכיון דעכ"פ דכמה יוסף ב"ש איכא בשוקא הוה כנפיל' דרבים ולפ"ז זהו כשאינו כתוב שם העיר בגט אבל כשכתוב שם העיר א"כ תו אין לחוש ליב"ש רבים דעלמא רק מעיר ששמה שוירי ושם יהי' יב"ש ויזדמן שימצא אותו איש ששמו יב"ש ומשוירי זה הוה ודאי נפילה דיחיד גמור דל"ח וז"ב בטעמו של הרא"ש והרמ"א. איברא דכבר כתבתי דאיסור מממון לא ילפינן וא"כ גם בנפיל' דיחיד חיישינן וצ"ל דכיון דאנן קיי"ל דשיירות מצויות לחוד והוחזקו לחוד חיישינן וא"כ ממילא כשיש שם העיר ולא הוחזק דע"כ בלא הוחזק מיירי דבהוחזק מה מועיל שם העיר שלא יהי' מקרי שיירות מצויות הא עכ"פ חיישינן דהא הוחזק וע"כ דבלא הוחזקו מיירי ובלא הוחזק שפיר ילפינן איסור מממון וז"ב. ומעתה מיושב היטב הקושי' הנ"ל דשפיר דייק רבה דבעינן תרתי דאם נימא דבשיירות מצויות בלבד מחמרינן מה מועיל מה דכתב שוירי כיון דלרבה אין חילוק בין נפילה דיחיד לרבים כמבואר בב"ב דף קע"ב (ולדידיה ילפינן איסור מממון כדמייתי ממעשה ב"ד ראי' לגט) וא"כ אם בגט החמירו גם בנפיל' דיחיד החמירו ודוקא לדידן דמחלקינן בין נפילה דיחיד לרבים א"כ בכתב שם העיר הו"ל נפילה דיחיד דדוקא שיירות מצויות חיישינן משום דשיירות מצויות חשוב נפיל' דרבים משא"כ בכתוב שם העיר הו"ל נפיל' דיחיד משא"כ לרבה שוב אין חילוק וע"כ דבעי תרתי דלדידי' ע"כ ילפינן איסור מממון דאל"כ מה מייתי ממעשה ב"ד יחזיר דהוא ממון לגט דהוא איסור (ועיין בשיטה מקובצת בב"מ שהקדמונים הקשו כן דמה פשיט מממון לאיסור ולא הזכירו דברי הש"ס בדף כ' וצ"ע) וע' בדף כ' ב"מ דר"ע דחה לו כן ואף דדחה לי' מ"מ משמע לי' להש"ס כאן דלרבה אין חילוק בנפיל' דיחיד לרבים כמו דלא מחלק בממון ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב קושית הרשב"א דמנ"ל לעשות פלוגתא בין ר"ז לרבה. ולפמ"ש י"ל דרבה לא חילק בין הנפילות ולכך אף דנימא דשיירות מצויות חשיב נפילה דרבים גמור מכל מקום ל"ח לדידי' בלא הוחזק משא"כ לר"ז וכעין שכתבתי לעיל:

והנה הפ"י הקשה דלפמ"ש הנימוק"י בפרק האשה שלום לחלק בין נמצא הגט במקום דירת יב"ש ובין אם נמצא בדרך אם כן מה מקשה מבריית' אמתניתין דהא במשנה מיירי שאבדו בדרך דהא המביא קתני לכך חיישינן לאחר משא"כ בברייתא ע"ש ובאמת שהרא"ש כתב לחלק גט מעגונה אבל להנימוק"י קשה וע' ב"ש סי' קל"ב ס"ק ד' ולפענ"ד אין כאן קושי' דע"כ לא חילקו בין במקומו לאינו מקומו רק לענין המביא גט דבזה ל"ש לומר כיון דנפל איתרע וחיישינן משום דמה לו להשליח בהגט הוא צריך לשומרו והוא טוען שאבד הגט וא"כ ל"ש לומר דנפל אתרע והיינו דע"כ הוא פסול דאל"כ למה אבדו דז"א דהא הוא ודאי לא עשה במכוון אבל שם בגט שנמצא בשוק דנפל אתרע שפיר חיישינן שמא מאחר הוא ופסול מדאבדו. והנה לפענד"נ דאם הוחזקו שני יב"ש אף דנימא דהוחזק לחוד לא אכפת לן עכ"פ החזקה דכאן נמצא וכאן הי' אתרע לה דבאמת מצד כאן נמצא הרי נמצא גם יב"ש אחר וניהו דהו"ל נפיל' דיחיד וכדומה דל"ח אם אין שיירות מצויות עכ"פ לענין כאן נמצא אתרע לה במה שיש אחר. ובזה י"ל דלכך לא משני דכאן מיירי שאבדו במקום הזה דמשמע להו דגם הברייתא דמצא גט בשוק וכן המשנה דמצא שוברין מיירי דהוחזק וא"כ ל"ש כאן נמצא ולכך משני רבא דמיירי באש"מ ורבה בעי תרתי וגם לל"ב דר"ז ס"ל ש"מ אף בלא הוחזק י"ל דדוקא ש"מ ולא הוחזק הוא דחיישינן משום דהו"ל נפיל' דרבים אבל הוחזק בלבד ל"ח וכדעת הפוסקים דש"מ עדיף מהוחזק דלא כרא"ש:

ובזה מיושב קושית התוס' דלמה לא מוקי אידי ואידי בש"מ וכאן בהוחזק וכאן בלא הוחזק משום דע"כ משמע להו דמיירי אף בהוחזק דאל"כ קשה דקארי לה מה קארי לה הא שייך כאן נמצא ודו"ק. והנה האחרונים הביאו קושיא בשם ספר מ"ע ואינו ת"י שהקש' דמ"פ ר"ז ורבה על המשנה דהמביא גט מהמשנה דמצא גיטי נשים ומהברייתא והרי התוס' בב"מ דף כ' נתבו דלשני יב"ש ל"ח רק מדרבנן משום לעז ודוקא באיסור ובממון ל"ח ע"ש ולפ"ז בשלמא במצא גט אשה בשוק או במצא גיטי נשים דהבעל בעצמו הוא כאן ומצוה ליתן ל"ש לעז דלא אתי ומערער משא"כ בהמביא גט חיישינן שמא יבא הבעל ויערער וכעין דמחלקינן לענין בפנ"כ ובפנ"ח. ולפענ"ד אין התחלה לקושי' דע"כ לא כתבו התוס' דחיישינן משום לעז היינו לאחר דחדשו רבה ור"ז דבש"מ והוחזקו חיישי' לתרי יב"ש א"כ יש לחוש ללעז אבל אי נימא דאף בהוחזק וש"מ ל"ח לתרי יב"ש א"כ מה לעז שייך ואף בשליח מה לעז שייך כיון דל"ח אנן לתרי יב"ש א"כ מה יתן ומה יוסיף כשיבא הבעל בעצמו ויאמר דיב"ש אחר כתבו אטו יהיה נאמן ובשלמא התם הלעז הוא דהוא לא כתבו אבל כאן הוא לא יכחיש דעשה שליח להוליך הגט דע"ז השליח נאמן וגם לא יכחישנו בזה רק שיחוש לנפשו אולי אין זה גיטו ומי יחוש יותר ממנו כיון דאנן ל"ח לזה גם חששתו אינו כלום וז"פ. לולא שהאחרונים טרחו בזה הרבה ולפענד"נ כמ"ש וזה שחידש רבה כאן בש"מ וכאן בשאין ש"מ וא"כ שפיר יש לחוש ללעז:

ובזה מיושב קושית התוס' דכיון דהוחזקו למה יחזיר הא יש עוד יב"ש ולפמ"ש י"ל כיון דאינו רק חשש דרבנן ומשום לעז וא"כ כל שהבעל בעצמו מצוה ליתן לו ליכא חשש לעז ול"ח לזה. אך נראה לפמ"ש התוס' בב"מ ויותר מבואר בגיטין בד"ה מעולם דלכך בעי עדים דהוא לא חשוד לקלקל אותה רק דחיישינן שמא יסבור שאין יב"ש אחר או שאף שיודע מ"מ אין נראה לו לחוש שמא גם אחר אבדו ולכך אומר שהוא שלו וא"כ בזה שייך חשש לעז אף שמצוה ליתן דכל הטעם דבבעל עצמו ל"ש לעז הוא דוקא שם כל שמביאו לא יוכל להוציא לעז שלא כתבו כדאמרו הוא מנקט נקיט לי' בידי' ואתי ומערער בתמי' והיינו דאם לא שברור לו שכדין נכתב לא היה מביאו ועיין בתוס' גיטין דף ב' ע"ב אבל כאן אטו ברור לו הדבר ואדרבא לא חשדינן לי' שיבא ויקלקל ורק שמתחל' סבר שבאמת לא אבדו אחר או שלא ידע מיב"ש אחר ואח"כ כשיוודע לו יבא להוציא לעז על הגט ושפיר הקשו בתוס' דאיך מחזירין כל שהוחזק. ובזה מיושב קושית המהרש"ל והמהרש"א שהקשו דאמאי לא משני התוס' כאן כמו דכתבו אח"כ דלא חשיד לקלקל. ולפמ"ש א"ש דאדרבא לפי שלא ידע שפיר חיישינן ללעז וע"ז כתבו דידענו דממנו נפל גט ואין לחוש ליב"ש אחר כל שלא הוחזק וכל של"ח ליב"ש אחר כל שאין ש"מ שוב לא חיישינן ללעז דידי' וכמ"ש למעל' דכל דאין לחוש ליב"ש אחר אף כשיבא ויערער מאן משגח בו ונאמר לו שאין לחוש לכלום כל שאין ש"מ וז"ב כשמש:

ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א שהקש' דלפמ"ש התוס' דמיירי דידענו שנפל מיב"ש הלז א"כ מה יענו להבריית' דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דשם דאומר דממנה נפל ליחוש ליב"ש אחר ושם ל"ש לומר דראינו שממנה נפל דאם ראינו בידה מכבר ליכא למיחש מידי דכבר נתגרשה וכמ"ש התוס' לעיל. ולפמ"ש א"ש דשם דאומר דממנה נפל ואומר שנתגרשה כבר שוב הוא לא יוכל להוציא לעז דהרי אומר שנתגרשה כבר וכל דליכא למיחש ללעז שלו שוב ל"ש לומר דניחוש ליב"ש אחר דהא אינו רק מדרבנן ומשום חשש לעז ואף דבאמת לא מהמנינן לי' ויחזור דקתני היינו בעדים כמ"ש התוס' בד"ה ואפי' לזמן מרובה היינו דאנן לא מהמנינן לי' כל דאיכא למיחש ליב"ש אחר אבל באין ש"מ דאנן ל"ח רק דחיישינן שמא יוציא לעז ע"ז שפיר ל"ח כיון שהוא אומר שנתגרשה כבר ודו"ק:

ובזה מיושב היטב דברי התוס' בד"ה מעולם שהקשו מה הועילו במה שיש עדים יותר משאין עדים דגם עתה יש לחוש שמשקר ע"ש והקשו המהרש"ל והמהרש"א דמה קושי' לישני כמ"ש התוס' לעיל דמיירי שראו עדים שמזה הבעל נפל הגט ע"ש ולפמ"ש א"ש דטרם שחידשו התוס' דיש לחוש שלא ידע מיב"ש אחר יקשה שוב ל"ל עדים כלל וכל שראינו שמזה נפל והוא אומר ששלו הוא שוב לא יוכל להוציא לעז וע"ז הקשו שפיר דממנ"פ אם ראינו שנפל ממנו שוב ליכא למיחש ללעז וע"ז תירצו דיש לחוש שמא טעה וסבר שאין שם יב"ש אחר או שחושב שלא אבדו הוא וא"כ יש לחוש ללעז ולכך בעי עדים שיעידו שלא חתמו רק על אחד והוא אומר שלו חתמו וא"כ לא יוכל להוציא לעז דהוא אמר שחתמו לו ולחוש לעדים כעדים זה ל"ח וא"כ לא יוכל להוציא. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בב"מ ד"ה מעולם דמה שאינו נאמן אף שהוא אומר שמכיר אני שהוא שלי הוא לפי שמספק אומר שהוא שלו והקשה המהרש"א בב"מ שם למה להו לחדש זאת ולישני כגון דהוא אומר שאינו מכיר כלל רק שיודע שבגט שלו חתמו אותן העדים ולכך בעי עדים דאל"כ יש לחוש שמא חתמו ג"כ על גט אחר כיון דש"מ ולפמ"ש א"ש כיון דל"ח לשני יב"ש רק משום לעז וכל שהוא מצווה ליתן מה לעז שייך בזה ולמה לי העדים ולכך חידשו שהוא חושב כן מספק וא"כ שייך לעז ודו"ק היטב כי הדברים לאמרים במועצות ודעת ת"ל וכל דברי התוס' מיושבים כמין חומר:

ובגוף דברי התוס' שכתבו דיש לחוש שלא ידע מיב"ש אחר ק"ל דהא קיי"ל דשני יב"ש הדרין בעיר א' אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וכן קיי"ל באהע"ז סי' קל"ו וא"כ היאך אפשר שלא ידע וצ"ל דבאמת בלא"ה נתקשה הריטב"א הובא בשיטה מקובצת בב"מ דכל הסוגיא דאמרו דחיישי' בהוחזקו שני יב"ש היאך שולחין גט לאשתו של א' מהם דלמא אזיל וממטי לאתתא דהאיך וכתב דמשום עיגונא הקלו רבנן דאם שליח מכירה מותר לתת לה הגט וסמכו עליו כשנים וא"כ שפיר משכחת לה דלא ידע זה בחבירו כלל וז"ב. אך בגוף דברי התוס' הנ"ל שכתבו דמדאוריית' ל"ח לשני יב"ש רק מדרבנן משום לעז לפענ"ד לא כתבו התוס' רק לרבה שם דלרבה שם דפשט ממעשה ב"ד יחזיר והקשה לו ר"ע היכי פשיט מר איסורא מממונא וע"ז הקשו התוס' דהא ממון חמור דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"ז כתבו דמדאוריית' ל"ח והיינו דרבה לשיטתו הקשה ר"ע שפיר דהוא ס"ל דלנפילה ל"ח וא"כ שני יב"ש הו"ל נפילה דיחיד ואף בש"מ מ"מ תרי יב"ש הו"ל נפילה דרבים עכ"פ והוא ס"ל דגם לנפילה דרבים ל"ח ולא חש לנפילה כלל בממון מש"ה ל"ח לתרי יב"ש רק באיסור משום לעז אבל למאן דחייש לנפילה אף ביב"ש חייש כל דש"מ הו"ל נפילה דרבים וגם בנפילה דיחיד באיסורא חיישי' וז"ב מאד לדעתי. ובזה ממילא מיושב קושית המ"ע הנ"ל דעיקר הסברא היא לאו משום לעז רק דבאיסור החמירו בנפילה והתוס' כתבו דלכך החמירו באיסור משום חשש לעז אבל לעולם אף בבעל עצמו כל דיש חשש נפילה חיישינן וז"ב:

וראיתי לאחרונים שהשתמשו בדברי התוס' אלו דתרי יב"ש אינו רק חששא דרבנן ולפענ"ד ז"א רק למאן דל"ש לנפילה אבל לדידן צ"ע בדין הלז ודו"ק. ומדי דברי זכור אזכור מ"ש המהרש"א ביבמות דף קט"ו ע"ב בתוס' ד"ה יצחק ר"ג שכתב דכל דהוחזקו ב' יצחק שוב אין נפקותא אי שכיחי שיירתא או לא שכיחי דכל עיקר החשש דשכיחי שיירתא הוא כדי לחוש לתרי יצחק והכא בהוחזקו בלא"ה איכא חשש דתרי יצחק ע"ש שזה כוונתו אף שדבריו סתומים קצת והוא תמוה דהא באמת שיטת הרי"ף דבהוחזקו כל דלא שכיחי שיירות מקילין בעיגונא דאתתא ולשיטת הפרישה שהובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ג' יש ליישב אבל לשיטת הב"ח והט"ז שם קשה דעכ"פ איכא רבותא דאף בל"ש שיירתא כל דהוחזקו תרי יב"ש חיישינן וכגון שזה הלך מקרוב ע"ש ובח"מ ס"ק ל"ח וצע"ג ודו"ק:

והנה בגוף קושית התוס' בב"מ דף כ' שהקשו דהיכא קאמר ר"ע מה פשיט מר איסורא מממונא והקשו התוס' הא טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין הולכין בממון אחר רוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפי' היכא דאיכא חזקה דאיסורא נגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב קשחיט. ולפענ"ד היה נראה לפמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו ד"ה פלניא להקשות היאך אנו מחזירין שטר ע"פ סימנים והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן מיניה וכתבו דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר משא"כ ממון שביד בעלים אין להוציא ע"י סימנים ע"ש. וביאור הדברים כיון דכעת אינו מוציא כלום כ"א שמחזיר השטר וגם אינו מוחזק בשטר דיהי' שייך חזקת ממון רק שע"י השטר יבא לידי הפקעת ממון אח"כ אבל גוף החזרת השטר אין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא לא אכפת לן ולפ"ז גם כאן בשלמא בגט דאם אנו מהמנין לשליח שגט שלו הוא א"כ האשה מתגרשת בו ומוציאין אותה מחזקת א"א א"כ זו האשה יש לה חזקת א"א והיא אומרת הגט לא נכתב לשמי ואני מוחזקת עודנה בא"א ולכך חיישינן לשני שוירי אבל בממונא ניהו דזה יש לו חזקת ממון הא המעשה ב"ד שמחזירין אין אדם מוחזק בו שיטעון שלי הוא וכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא בשביל חזקת ממון דאלים א"כ זה כשאנו דנין על ממון אבל לענין השטר אין אדם מוחזק בו ושפיר מחזירין אותו וז"ב כשמש לפענ"ד:

וראיתי בפ"י שכתב ליישב קושית התוס' כעין מ"ש דבממון דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום חזקת ממון משא"כ כאן דמי שמצאה אין לו חזקת ממון בזה ואין לו שום זכות ולמה לא יחזור משא"כ בגט דהוה חזקת א"א. הנה כי כתב ככל דברי אבל אם הי' רואה דברי התוס' בחולין הנ"ל היה מחזק דבריו יותר ששם ג"כ כתבו התוס' דשטר שאין אדם מוחזק בו לומר שלי הוא מהדרינן ליה והיינו דזה המוצא אין לו שום חזקה:

הן אמת דעפ"ז יש לתמוה במה דרצה הש"ס בב"מ דף כ"ז ללמוד סימנים בגט אשה מממונא והא שאני התם דבעל אבידה לא מקרי מוחזק דהיינו מי שמוצאה וכמ"ש התוס' בכתובות דף ט"ו ולכך סמכי' אסימנים משא"כ בגט אשה דיש חזקת א"א ואנו מוציאין אותה מחזקתה ומצאתי בפ"י שם שהאריך בזה ות"ל אנא בר גילו בכל הענין. אמנם לפענד"נ דעיקר הכוונה בתוס' במ"ש דשטר שאין אדם מוחזק בו שפיר מהדרינן הוא משום דשטר אין גופו ממון ורק דע"י השטר היא ראיה שזה חייב וא"כ כעת אין אנו דנין על הפקעת ממון ולכך מחזירין וכמ"ש למעלה ולפ"ז גם בגט אשה לאהדורי בסימנים שפי' רש"י שם דהיינו להחזירו לשליח שנאבד ממנו קודם שנתנו לה וא"כ הוה דומיא דשטר ממון שעדיין אין אנו דנין על הוצאתה מחזקת א"א דכל דלא נתן לה לא נתגרשה ואם ימות הבעל מקודם לא תהיה מגורשת דאין גט לאחר מיתה וא"כ אין אנו דנין כעת רק על הגט בעצמו והגט עדן אינו מוציא האשה מחזקתה ושפיר יכולין ללמוד מאבידה אבל כאן בגט אשה דחיישי' לשני יוסף ב"ש פירש"י דמיירי דאשכח בי דינא דר"ה ופירש"י דהיה מקויים בהנפק א"כ מדהי' ב"ד דר"ה ע"כ שמיירי שנתגרשה כבר עי"ז הגט או אפשר דהשליח היה שליח לקבלה וכדומה וא"כ אנו דנין אם כבר הוציאה אותה מחזקתה א"כ שפיר אמר ר"ע היכא פשיט מר איסורא מממונא וז"ב. ובלא"ה נרא' דיש ליישב קושית התוס' דהרי דעת התה"ד סי' שי"ד בשם גליון תוס' בב"ב דרובא דאיתא קמן אזלינן בתרה אף בממון ולפ"ז שני שוירי הוה רובא דאיתא קמן דאנו דנין שע"פ רוב ליכא עוד שוירי ויהי' שם איש ששמו כשם זה שבשוירי כאן וא"כ בממון ג"כ אזלינן בתר רוב. ובזה מיושב היטב מה דרצה הש"ס ללמוד מסימנים דאבידה לגט אף דלא יליף איסורא מממונא מ"מ הא שם אם אנו מסופקים אם הסימנים מוכיחים שזה הוא או לא ל"ש רובא דאיתא קמן והרי אנו חוששין שמא ראה או ידע הסימנים או אומר כסומא בארובה וכמ"ש הר"ן בחידושיו לחולין דף ע"ט גבי סימנים לאו דאורייתא וא"כ שוב ל"ש דהוה רובא דאיתא קמן דאז הסימנים הם בדדמי וכיון שאינו סימן מובהק ביותר הרי יש כמה וכמה חפצים שיש להם הסימנים הנ"ל ולמה סמכינן ע"ז באבידה וע"כ דסימנים דאורייתא א"כ ה"ה בגט משא"כ בשני שוירי דהרוב איתא קמן וז"ב באופן שעכ"פ קושית התוס' אין לה מקום. אמנם נרא' דהתירוץ הראשון וגם השני אם שהם נכונים בסברא מ"מ קושית התוס' עדיין קשה דעכ"פ קושית התוס' היא דמה קאמר היכא פשיט מר איסורא מממונא דמשמע דאיסורא חמור דהא מצינו דממון חמור דאין הולכין בתר רוב ובאיסור מועיל אף נגד חזקת איסור וא"כ ל"ש לומר דכאן גם בממון אזלינן בתר הרוב דעכ"פ מה אולמא דאיסורא מממונא ולמה לא ניזול באיסור ג"כ בתר הרוב דאף דיש חזקת א"א מ"מ באיסור אזלינן בתר רוב אף נגד חזקה משא"כ בממון דעכ"פ כל ששייך חזקת ממון לא אזלינן בתרא וא"כ קושית התוס' חזקה ונצבה כמו נד וע"ז תירצו דבא"א החמירו אף שהוא נגד הרוב כמו במים שאל"ס וכבר כתבתי לעיל בשם גליון תוס' הובא בשטה דאף ס"ס ל"מ בחזקת א"א וא"כ שוב שפיר לא מדמי איסור לממון וז"ב מאד:

ובזה מיושב היטב מה דאמרו בברכות י"ט ע"ב ולגמר מינה איסורא מממונ' לא ילפי' והקשה בפ"י שם הא כאן יקשה קושית התוס' דממון חמור וכן הקשה בספר קול לוי ובספר באר יעקב באו"ח הלכות מגלה האריך הרבה בזה. ולפמ"ש א"ש דבאמת אין מקום כלל לקושית התוס' בב"מ שם דבשלמא כשאנו דנין לענין הוצאה מחזקה שפיר מקשו התוס' דהא ממון חמור ואלים חזקת ממון טובא ואפ"ה מחזירין ולמה יהי' איסורא חמור מיניה לחוש לחזקת א"א אבל שם אנו דנין לענין כבוד הבריות אם דוחה איסור וא"כ אף דבממון דוחה כבוד הבריות לבלי להחזיר אבל שם אינו מוציא ממון מחזקתו רק שאינו משיב אבל באיסור החמור ודאי אינו דוחה דבעצמותו ודאי איסור חמור מממון דממון קל שאתיהיב למחילה משא"כ באיסור וז"ב ופשוט ותמהני דבחנם טרחו כל הגדולים בזה. ובזה נלפענ"ד ליישב דברי הרמב"ם בהלכות נחלות פ"ז ה"ג מי שטבע במים שאל"ס וכו' בכל אלו יורדין לנחלה וכו' שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת וכו'. והוא תימה דמנין לו זאת ואדרבא מצינו בכמה מקומות דאף שמשיאין האשה מ"מ אין יורדין לנחלה כגון בששמעו בו שמת וכדומה וכמ"ש שם בה"א וה"ב. ולפמ"ש הוציא כן מש"ס ערוך דהיכי פשיט מר איסורא מממונא וכתבו התוס' דבא"א החמירו ול"מ רוב וא"כ אף שע"פ רוב ודאי מת אותו האיש מ"מ לענין א"א ל"מ ומצאתי לאא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"א שכתב דדוקא לפי שהוא איסור כרת אבל באיסור לאו היינו למידין ממון ממנו דממון חמור מאיסור אף דבעלמא איסור חמור מממונ' דממונ' מאיסור' לא ילפינן מ"מ שאני כאן שהוא להוציא הממון מחזקת מוריש ולתתו ביד היורשים ואי לאו דאיסור כרת הוא הוה ילפינן ממון מאיסור לאו ותמהני דיושב ודורש כמשה מפי הגבורה אבל מנין לו זאת ולא הזכיר דבר מדברי רש"י ותוס' הנ"ל. וגם מ"ש דזה מקרי מוציא מחזקה תמהני דזה לא יקרא מוציא מחזקת המוריש ליורש דמסתמא הרי הוא בחזקת היורש כל שמת המוריש ואין לך לומר רק שנותנין לזה חזקת חי והממון בחזקתו אבל כל שלאיסור מחזיקין שמת ממילא ל"ש חזקת מוריש.

והנה לפמ"ש התוס' הדברים יש להם סמך דדוקא באיסור א"א מחמירין אף שהוא נגד הרוב וכפי הנרא' הוא בשביל דא"א היא במיתה מחמירין טפי. אך משמיא אנהירנהו לעיינין דהדבר מבואר בחולין דף קל"ד ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ופירש"י שם משום דספק כרת הוא ועון מיתה היא וכן ביארו בירושלמי שם שעון מיתה הוא וכ"כ הרמב"ם פ"ח מביכורים ה"ט דלכך ספק חייב מפני שעון מיתה הוא וע"ש בכ"מ שהביא הירושלמי וא"כ הרי שלך לפניך דבכרת ועון מיתה מחמירין בספיקו טפי וא"כ ממילא י"ל דאף רוב ל"מ והרי השיטה מקובצת בב"מ דף ז' כתב דרוב ג"כ ספק הוא רק שהתירה התורה וא"כ כיון דבכרת ומיתה מחמרינן בספק שוב גם רובא לא מועיל ודברי הרמב"ם ברור מללו וברוך הפוקח עיני עורים. ומצאתי בפרמ"ג בפתיחה להלכות טריפות שהאריך ג"כ לדחות דברי שו"ת פ"מ והלכה זו העלה דבספק כרת יש להחמיר ע"ש שהאריך בראיות ודו"ק היטב:

וראיתי בשב שמעתתא שמעתא ז' פ"כ שכ' ליישב קושית התוס' הנ"ל בב"מ דיב"ש הוה כסימן בינוני כמ"ש זקני הח"ץ ז"ל סי' קל"ד וא"כ בסימן בינוני מועיל בממון דמחזירין אבדה בסימן בינוני משא"כ באיסורא דל"מ סי' בינוני ע"ש ובמחכת"ה לא ידעתי מה קאמר מר דממנ"פ אם סימנים דאורייתא למדין גם גט אשה מאבידה ואם סימנים דרבנן דאמרו שם די"ל דבאבידה תקנו א"כ פשיטא דדוקא באבידה תקנו והיה לו להש"ס לומר דסימנין דרבנן וגם תימה דא"כ מה השיב לו דתנן שטרי חליצה ומיאונין והא באמת אם סימנים דרבנן ל"מ באיסור וגם כפי הנרא' בסוגיא כאן דרבה ס"ל סימנים דאורייתא וא"כ שוב דומה איסור לממון וגם תימה דמה מדמה אבידה דאין לו חזקה למחזיק והמוצא מציאה מגט אשה דיש חזקה ובאמת זה קשה גם בהא דאמרו דאי סימנים דאורייתא גם גט מחזירין ומה מדמה גט לאבדה וכ"כ בזה אבל עכ"פ דברי הש"ש תמוהים הם. ובגוף דברי אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ד שכתב דשני יב"ש דחיישינן משום דאינו סימן מובהק היכא דברי לן שהיה במקום פלוני יב"ש והוא אתרא דל"ש שיירות ולא הוחזק לן באחר דשריא אתתא לכ"ע לפענ"ד כוונת דבריו דאף דלא הוה סימן מובהק רק סימן בינוני עדיף מסימן בינוני דבשלמא בסי' בינוני ובנמצא הסימן הלז בהרבה אנשים רק דל"ש כ"כ וא"כ לא הוברר דאותו האיש שמת הוא זה שאתה דן עליו שנאבד דהא י"ל דגם אחר מת באותו סימן ולכך לא מועיל אבל בשני יב"ש עכ"פ אותו יב"ש ברור לך וא"כ עכ"פ ע"ז יש לך לדון בודאי וניהו דיוכל להיות עוד יב"ש אחר אבל כל שלא נודע לך למה תתפוס הספק ותניח הודאי דהא בכאן לא הוחזק ול"ש שיירתא וא"כ אותו יב"ש הנמצא פה הוא ודאי והיב"ש השני שיוכל להיות שנמצא במקום אחר לא נודע לך למה תניח האיש המוחזק לך בודאי ותחוש לספק ואין ספק מוציא מידי ודאי דבשלמא אם הוחזק או ששכיח שיירתא א"כ שוב יש לומר דגם זה השני בכל עולם נמצא בודאי איש ששמו כשמו ואשתו כאשתו וא"כ הוה כהוחזק והוה ספק השקול אבל בזה שלא נודע לך פשיטא דאין לחוש דהא כאן לא הוחזק ול"ש שיירתא וז"ב כשמש והדברים ראויים אליו.

ובזה מיושב היטב מה שהקש' בש"ש שם על הח"ץ דאם באנו לדמות סימן אמצעי לשני יב"ש א"כ כמו דשני יב"ש אפי' דשכיחי שיירתא כל שלא הוחזק ליכא איסור תורה כמ"ש התוס' בב"מ דף כ' ה"ה בסימן בינוני כל שלא הוחזק בסימן זה ליכא חשש מן התורה וא"כ מה פריך הש"ס בב"מ דף כ"ז להך לישנא דסימנין דרבנן היאך מחזירין אבידה בסימנים ומה קושי' הא לא הוחזק אחר ולמה לא מחזירין. ולפמ"ש א"ש דניהו דיב"ש לא הוה סימן מובהק אבל סימן אמצעי מקרי א"כ עכ"פ זהו הוחזק בודאי ולמה לך לדון על אחר שלא נודע לך כלל אבל סימנין דרבנן שכלם שמות שמא זהו כמו כן יש הרבה בני אדם שיש להם סימנים כאלו והוה כהוחזקו וז"ב כשמש. ובזה מיושב גם קושי' השני' דאמאי בעידי מיתה בסימן בינוני אין מתירין והרי יב"ש כל שלא הוחזק מועיל רק בגט חשו כיון דאפשר באחר ולפמ"ש א"ש דסימן בינוני ל"ד ליב"ש דזה הוחזק משא"כ סימן בינוני שניהם מקרי הוחזקו דיש לך לדון על אחר כמו ע"ז ובאמת שכ"כ התוס' בגיטין דף כ"ז וגם בב"מ כאן דלכך ל"ח דמיב"ש אחר נפל דכל דידע שזה ודאי אבד גט ל"ח שמא יב"ש אחר ג"כ אבד גט ובש"ש הקש' ע"ז דא"כ במוצא אבידה במקום שאין שיירות מצויות נימא נמי דזה ודאי אבדו בודאי ומנ"ל לחוש לאחר ואני תמה דדברי התוס' ברור מללו דכל דנודע שזה יב"ש א"כ זה נודע לנו בודאי ששמו יב"ש וא"כ מנ"ל לחדש דלמא יש אחר ששמו יב"ש וכמ"ש אבל כל שזה אומר שאבד ואין לך ראיה רק ממה שאומר שאבד א"כ יש לחוש שגם אחר אבד ומנ"ל לתלות בזה דלא הוחזק ג"כ ניהו דאבד אבידה אבל מנ"ל דזהו אבידתו וז"ב לפענ"ד:

והנה הרא"ש כתב בתשו' כלל מ"ה סי' כ"א דאפי' לא נכתב שם העיר והנהר בגט כל שהשליח מביאו ואומר כתב ונתן לי במקום הזה דכשר. ודאי בגט שנפל ונמצא דחיישינן שמא מאחר נפל אותו כשר דוקא ע"ש העיר דל"ח לשתי עיירות ששמותיהן שוות כיון שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא אבל אם הוא ביד השליח ולא נפל ממנו ודאי כשר ע"ש ודברי הרא"ש תמוהים כמ"ש הב"ש סי' קל"ב ס"ק ד' דא"כ איך דייק רבה דל"ח לשני שווירי כל שלא הוחזק אף ששיירות מצויות דלמא שאני התם דכתב שם העיר ולפי המסקנא חיישינן אף שלא הוחזק כל ששיירות מצויות אף שכתוב שם העיר ובאמת שהדברים מתמיהים. אך לפענד"נ דגוף דברי הרא"ש צ"ב דמה מהני שם העיר הא בכתובות דף כ"ד אמרו דעדים לאו אכולה מלתא קמסהדי רק על מנה שבשטר וה"ה לענין גט אינם מעידין רק על הגט שזה המגרש וזו המתגרשת אבל לא על שם העיר וא"כ אין ראי' ממה שכתוב שם העיר בגט ובפרט שא"צ לכתוב שם העיר בגט וכמ"ש הרא"ש בעצמו וא"כ אין כאן צורך לשם העיר בגט ועיין בתוס' גיטין דף פ' ד"ה ושם שכתבו לענין מקום הלידה דאף בנשתנה כשר דעדים לא מסהדי רק על גוף המעשה וצ"ל כיון דבהוחזק שני יב"ש ודאי אכולה מלתא קמסהדי כמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ד דהיו צריכין לדקדק על הסימנים כדי שידעו אם זה הוא המלוה או הלוה ע"ש וצ"ע בתוס' שם דף פ' דכיון שהקדמונים הצריכו מקום הלידה כדי שיהי' לסימן שמא יארע עוד יב"ש וכיון שכן שוב הי' מהראוי שיהי' פסול בנשתנה דאז אכולה מלתא קמסהדי וצ"ל כיון דאז לא הוחזק עדיין רק שתקנו שמא יארע ס"ל לר"ת דגם בכה"ג כל שלפנינו לא היו צריכין לדקדק עדיין ועכ"פ כל שהיה יב"ש אחר ודאי צריכין לדקדק. ומעתה שפיר כתב הרא"ש דעכ"פ בכתב שם עיר אין לחוש דממנ"פ אם דקדקו להעיד גם על העיר ע"כ שדקדקו יפה ולא הוחזק עוד עיר ששמה כך ואם לא דקדקו עכ"פ לא הוחזק שני יב"ש באותה עיר ורק דאם יש כאן שיירות מצויות חיישינן שמא מאחר נפל עכ"פ מ"ש שם העיר מסייע דמזה נפל שהוא משם מה תאמר דיש לחוש לשם עיר אחר ששמה כשמה בזה ס"ל להרא"ש ניהו דכעת נפל ואתרע וחיישי' לשני עיירות כל שיש שיירות מצויות עכ"פ בעת הכתיב' הי' כשר ויצא בהיתר דאז בודאי לא הוחזק שיב"ש וכעין מ"ש הט"ז והש"ך ביו"ד סי' י"ח לענין סכין שנאבד דכל דיצא בחזקת היתר אף שנאבד ל"ח ע"ש וה"ה בזה וגם כל דחיישי' לשני עיירות יותר מסתבר לומר דגם העדים ידעו שיש עיר ששמה כך וא"כ שוב דקדקו וכתבו אותה העיר בדיוק דשם לא הוחזק עוד יב"ש אחר והי' די בסימן העיר דבאותה העיר לא הוחזק אחר:

ובזה מיושב קושית הב"ש דשפיר דייק רבא דבלא הוחזק ל"ח אף ששיירות מצויות דאם חיישינן שוב אין ראי' ממה שכתוב שם העיר דדלמא לאו אכולה מלתא קמסהדי ואולי יש עוד עיר ששמה כך ואדרבא כל שלא הוחזק יב"ש אחר לא היו צריכין לדקדק כ"כ. איברא דאכתי קשה מר"ז דס"ל דבשיירות מצויות אף שלא הוחזק חיישינן הרי דחשו לשתי שוירי אף שלא הוחזק וכתב שם העיר. אך י"ל דהרא"ש בתשו' ס"ל דר"ז לא פליג על הדין דגיטא דאשתכח בי דינא דר"ה דשם י"ל דמודה לרבה דכל דכתב שם העיר ל"ח לתרי שוירי רק דעל ראיית רבה מכל מעשה ב"ד דרבה מפרש דמיירי שנמצא בב"ד והוא מפרש דנמצא אבראי וכל ששיירות מצויות חיישי' אף דלא הוחזק אבל לא כשכתב שם העיר בגט. איברא דברא"ש בב"מ מבואר להדיא דר"ז חייש לתרי שוירי והגידו לי כי הרב האבד"ק סטרעליסק תמה בזה על הב"ש דלמה לא הזכיר זאת ובאמת שלא הבינותי דהא הב"ש הקש' מהש"ס והרא"ש מפרש להש"ס ומה נ"מ בזה ויותר הקש' מהש"ס דעל הרא"ש ל"ק דיש לפרש דר"ז באמת לא פליג וחזר בו בתשו' מפירושיו אבל עכ"פ דברי הרא"ש בפסקיו מורין בהדיא דלא כהרמ"א בהבנת דברי הרא"ש בתשו' ומה"ת שנימא שחזר בו. שוב ראיתי בט"ז שס"ל ג"כ לדינא דל"ח לשני עיירות ששמותן שוות וראיתי במגיה שם שחתר לתרץ קושית הב"ש ובאמת לא אכחד קושט דברי אמת דאף אם נקבל כל הדחוקים שלו כמו שיראה המעיין מ"מ הם להיפך מפסקי הרא"ש בב"מ הנ"ל:

והנה בגוף דברי הש"ס דחיישינן לשני שווירי לכאורה תמוה דהא עיקר החשש כיון שנפל אתרע וקשה הא עכ"פ אחד כתב הגט או איש מעיר הזאת שהוחזק לנו או איש מעיר אחרת שלא הוחזק ועכ"פ כל שנכתב הגט ל"ש לומר דנפל אתרע דהא גם זה שגירש באמת ג"כ אתרע בנפילה וא"כ אין ראיה מנפילה וכמ"ש התוס' בב"מ דף י"ב ע"ב בסוגיא דמצא שט"ח ד"ה ולא וה"ה כאן וכן קשה לר"ז דס"ל בשיירות מצויות אף שלא הוחזק חיישינן לשני יב"ש ולמה נחוש הא חזינן דעכ"פ נפל מיד האחר שכתבו באמת והיא קושיא גדולה לפענ"ד וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד דאותו האיש שא"י לנו ל"ש חזקת חי וכמ"ש האחרונים בביאורו וגם אני הארכתי בזה בתשובה דעיקר אנו דנין על אותו האיש שידענו שנאבד אבל על איש אחר אטו ליכא מת בעלמא ול"ש להעמיד בחזקת חי ולפ"ז גם כאן אטו ליכא מגרשים בעולם ול"ש חזקת א"א על איש ואשה שאין אנו יודעין ואטו ליכא גרושות בעולם ורק על אותו איש אנו דנין שידענו שיש להאשה חזקת א"א וכל שנפל חיישינן והעמיד אותה אשה בחזקתה והגט הוא לאשה אחרת שלא ידענו אותה בחזקת א"א וז"ב כשמש לפענ"ד. איברא דעדיין קשה אם לא הוחזק שיב"ש איך שייך לחוש לשתי עיירות ששמותן שוות הא עכ"פ נכתב הגט וא"ל דהעמד האשה בחזקתה הא כל שאין לפנינו עוד אחרת א"כ אותה העיר נקבע לפנינו ובודאי מקרי אותה העיר הוחזק וא"כ אין אנו דנין על האשה רק על העיר ולגבי העיר בודאי שייך דאותה העיר הוחזקה ומה"ת לחוש לעיר אחת ואטו בשביל חזקת א"א נמצא עיר אחרת ששמה כשם אותה העיר זה בודאי ל"ח והיא קושיא נפלאה דבשלמא לשני יב"ש שפיר יש לחוש דאנו דנין על אותה האשה אבל כאן עיקר אנו דנין על העיר ומה"ת לחוש לעיר אחרת ואותה העיר הוא קבוע וקיים והיא קושיא גדולה וצ"ל דהא בהא תליא דאם נימא דחיישינן לתרי יב"ש אף שלא הוחזק א"כ חזינן דאף דזה יב"ש נודע וקבוע וקיימא אפ"ה כל שנפל חיישינן ליב"ש אחר אף דזה יש לו חזקת אשת איש מ"מ נגד זה הוחזק זה בשם יב"ש והאחר לא הוחזק ולא נודע כלל וא"כ עכ"פ אתרע חזקת א"א ואפ"ה חיישינן ה"ה דחיישינן לשני עיירות אבל אם לא חיישינן לשני יב"ש ממילא מכ"ש דל"ח לשני עיירות וא"כ רבה ור"ז שפיר נחלקו בזה דאם חיישינן לשני יב"ש כמו כן יש לחוש לשני עיירות ולפ"ז לדידן דמספקינן אי קיי"ל כרבה או כר"ז וכמ"ש הרא"ש בעצמו דעבדינן לחומרא א"כ עכ"פ אתרע חזקת א"א מספק וא"כ שוב ל"ח לשני עיירות אף דשכיחי שיירתא דהא אותה העיר הוחזק וגם שם יש יב"ש המוחזק לנו ועכ"פ אתרע חזקת א"א של זה ובמקום אחר לא הוחזק וגם איכא לספוקי אם יש עכ"פ עיר ששמה כך מה"ת לחוש לעיר אחרת וליב"ש אחר שלא הוחזק כלל כנלפענ"ד ליישב דברי רמ"א בהבנת הרא"ש אבל מאד תמוה לי אנה ראה הרמ"א ברא"ש דל"ח לשני עיירות כל ששיירות מצויות וברא"ש שלפנינו כתוב בכלל מ"ח סי' כ"א דל"ח לשתי עיירות כיון שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא א"כ ביאר דל"ש שיירתא וכיון דאין כאן שיירתא מה"ת לחוש לעיר אחרת כל שלא נודע לנו דאף דבהוחזקו שני יב"ש אף שאין שיירות מצויות חיישינן כ"כ הרא"ש בפסקיו בב"מ דיותר מסתבר לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם ואפילו במקום שאין שיירות מצויות ממה שניחוש שבא א' מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפי' במקום שהשיירות מצויות ע"ש אבל כל דל"ש שיירתא ולא הוחזקו למה נחוש ושפיר כתב הרא"ש ומהתימה על הב"ש שלא הקשה זאת על הרמ"א שהרא"ש ביאר בהדיא בל"ש שיירתא והוא חידש בשכיח שיירתא וכדי שלא יהי' תמוה כ"כ דברי הרמ"א נראה לפענ"ד דהרמ"א הבין בדברי הרא"ש בתשובה דאף דשכיחי שיירתא כל שלא הוחזק שתי עיירות ששמותן שוות ל"ש חשש שיירתא דהא אין כאן חשש כלל ומה"ת נחזיק ריעותא ובשלמא לענין שני יב"ש כיון ששכיח שיירתא מחזיקין ריעותא אף דמה"ת לומר שיש יב"ש אחר כיון דזה ודאי דעכ"פ בעולם יש עוד א' ששמו יב"ש אבל לענין עיר לא נודע כלל אם יש כלל עוד עיר אחת ששמה כך מה"ת לחוש לזה וכבר כתב הש"ך בסי' פ"ג דאף דאיכא לברורי לא מחזיקין ריעותא ע"ש וה"ה כאן מה"ת לחוש לעיר ששמה כך אבל שני יב"ש זה ידוע בודאי שבכל העולם יש עוד אחד ששמו יב"ש וכמה יב"ש יש בעולם א"כ כל ששכיח שיירתא מחזיקין ריעותא וז"ב מצד הסברא וא"כ גם בשכיח שיירתא הוה כלא שכיח שיירתא לענין זה.

ובזה יש ליישב דברי הרמ"א עוד הפעם דבאמת כבר כתב הב"ש בשם הב"י סי' קכ"ח דמה דכתב בשוירי דעל רכיס נהרא ע"כ דהיה עוד שוירי רק דלא נודע אם היא על רכיס נהרא והב"ש תמה דמ"מ רכיס נהרא סימן ולפמ"ש י"ל דבאמת כל דשכיח שיירתא כל שיש עוד שווירי אף שלא נודע אם הוא על רכיס נהרא עכ"פ הוקבע עוד עיר אחת ששמה שוירי וא"כ עכ"פ ריעותא יש ושפיר חיישי' אף דהוא לא נודע לנו אם היא על רכיס נהרא וז"ב ודו"ק:

והנה במה שהקשיתי למעלה דעל העיר ל"ש אכולה מלתא קמסהדי וכעת אמרתי דיש להקשות יותר דאף אם נימא דאכולה מלתא קמסהדי מ"מ הא דעת הרשב"א והרמ"ה דכל שכתוב בלשון הלוה בודאי אין העדים מעידין ע"ז וע' בחו"מ סי' מ"ט ובאהע"ז סי' נ"ו ובב"ש שם וכאן בגט אינו רק לשון סיפור של המגרש ואין כאן עדים ע"ז וע' בטור וש"ע אהע"ז סי' קכ"ו ס"ח דאין לכתוב לשון איך וא"כ לא מועיל כלל מ"ש שם העיר ואדרבא בזמן הש"ס דכתבו איך כמ"ש הח"מ ס"ק כ"ו שייך להקשות טפי דהא העדים מעידים ע"ז ודו"ק היטב בכל מ"ש. והנה מה שהבאתי למעלה דברי אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ד דיב"ש הוה סימן אמצעי ולפ"ז יקשה דא"כ גבי שוירי דעל רכיס נהרא מנ"ל לחוש לשני שוירי הא הוה סימן אמצעי וגם דהא הוה עכ"פ סימן אחד בגוף דהיינו יב"ש וסימן א' במקום דהיינו בהעיר ומהראוי שלא לחוש לשני שוירי אף דשכיחי שיירתא וצ"ל דבזמן הש"ס אפשר דלא היה כתוב שם אביו בגט ודעת המרדכי דכשר וע' באהע"ז סי' קכ"ט ושפיר חיישי' לשני שוירי ולפ"ז בזה"ז דכותבין שמו ושם אביו א"כ שפיר כתב הרא"ש דל"ח לתרי שוירי אבל כל הדברים צ"ע. והנה שיטת האבן עוזר וכ"כ אא"ז המג"ש בשו"ת פ"י דשני סימנים אמצעיים מהני והוה כמו סימן מובהק ועט"ז כאן ס"ק ז' דמבואר דלא כוותי' מיהו יש לחלק דדוקא בעגונה במת בעלה הוא דהקלו לא בגט כדרך שכ' הרא"ש לענין שיירות מצויות דהרי"ף מחלק בין גט למיתה ועכ"פ י"ל דלכך בעי שיכתוב שתי נהרות בגט למען יהיו עכ"פ שני סימנים אמצעיים ויש להאריך בזה:

והנה דברי התוס' ב"מ דף כ' הנ"ל שהקשו דמצינו דממון חמור מאיסור דאין הולכין בממון א"ה ותירצו דחומר דא"א שאני וכבר האריכו בזה בבאר יעקב בהלכות מגלה דא"כ היאך קאמר הש"ס בברכות שם איסורא מממונא לא ילפינן ושם שייך קושית התוס' הנ"ל ואין מרפא בתירוצם וע' בפ"י במגלה דף ב' מ"ש בזה ואני תמה עמ"ש בשם המהרח"ש בהא דמצינו בכמה דוכתי דמקילין בממון יותר מבאיסור דהיינו משאל"ס יורדין לנחלה ואין האשה נשאת ואילו בע"א משיאין האשה ואין יורדין לנחלה וכתבו בשם המהרח"ש הובא בספר ט"ג ריש גיטין דבמקום שהענין ואמיתות הדבר הוא בספק אז יש להקל בממון יותר דהא אתיהיב למחילה משא"כ האיסור אבל בדבר שאין לספק באמיתות הענין רק שהוא גזה"כ אז באיסור מקילין טפי דיפה כח חז"ל לעקור דבר מה"ת במקום שסמכו על חכמתם ע"ש ואני תמה דא"כ למה אין הולכין במא"ה דהא גם זה ספק באמתת הענין דגם רוב הוא ספק כמ"ש בשטה ב"מ ז' גבי עשירי ספק ואף דנימא דרוב הוא דבר ברור ולכך הקשו התוס' לענין שני שוירי דג"כ ע"פ הרוב הוא כן ולמה מחמירין באיסור יותר וע"ז חידשו דבא"א מחמירין יותר א"כ יפלו כל דברי המהרש"ח וגם יקשה דהרי גבי אבידה דודאי אין בו ספק מהראוי להקל באיסור יותר ואפ"ה אמרו דאיסורא מממונא לא ילפינן וא"כ נסתר כל בנינו וכל תירוצי באר יעקב שם לא יועילו לזה ובאמת לפענ"ד קושית הבא"י מעיקרא לק"מ דשאני שם דהוא משום כבוד הבריות רוצה לעבור על איסור א"כ פשיטא דאין חכמה ואין תבונה לנגד ד' וכבוד הרב וכבוד התלמיד ודאי כבוד הרב גדול יותר אבל בממון דעיקר מצות התורה רק בשביל שרוצה להטיב לבריותיו א"כ גם כבוד הבריות הוא חשוב וא"צ לטרוח וז"ב ופשוט אבל דברי המהרח"ש תמוהין לפענ"ד וגם קושייתו לפענ"ד לא זכיתי להבין דבאמת מה שחשב הוא דבע"א דאינו נאמן בממון הוא דהוה גזה"כ ולא משום דחיישי' שמא משקר הנה מדברי מיוחסות לרמב"ן סי' ק' נראה דהוא משום דחשדינן למשקר ע"ש היטב וגם קושייתו אין לו מקום דבאמת משאל"ס הוא מטעם רוב ובא"א חשו להחמיר נגד הרוב ולכך יורדין לנחלה דשם אין מוציאין ממון דהירושה בחזקתם אבל להנשא אינה רשאית דבא"א לא אזלינן ב"ר וע' תוס' יבמות ק"כ אבל בע"א דלענין ממון לא האמינה תורה וא"כ אינו בגדר רוב כלל ולכך לירושה אינם יורדים אבל משום עגונא הקלו להאמין לע"א ולשיטת הרבה פוסקים הוא מה"ת דלזה האמינה התורה משום מלתא דעל"ג וכדומה ובממון ל"מ אף בעל"ג וא"כ אין מקום לכל דבריו. והנה נסתפקתי בהך דרבב"ח דנסתפק אי משום ט"ע או משום סימנים היאך הדין במי שבא ואמר שיש לו ט"ע וגם סימנים ונמצא שהסימן אינו כמו שאומר אם נאמן בט"ע או דלמא דאמרינן כיון שאמר שיש לו סי' עם ט"ע צריך לברר גם הסימנים. וגם נסתפקתי אם אמר שיש לו שני סימנים מובהקים או שאינם מובהקים ונמצא א' מהם אמת והשני לא נמצא או שנמצא משונה אם נאמן עכ"פ באותו סי' שנמצא כדבריו. והנה בסימנים מובהקים כיון דהוה כעדים כמ"ש הב"י סי' י"ז וא"כ מה בכך שהסימן השני נמצא משונה מ"מ הוה כעדים ואמרי' דמסתמא לא אייתי חובה לנפשיה כדאמרו לענין רמאי דמסתמא כוונו שאינו רמאי מכ"ש באמירת פיו אך בסי' שאינו מובהק צ"ע אולי כיון דאמר שיש לו סימנים הרבה ונמצא בדאי אין חוששין אף לאותו סימן והדבר אולי תלוי במי שאומר שיש לו שטר וחזקה דנחלקו אי צריך לברר דבריו והדבר צ"ע כעת ולא ראיתי נמי שמתעורר בזה:

והנה בהא דאמרו שם אי סימנים דאוריית' ע' בתוס' שם דאם סימנים דרבנן הא דמחזירין אבידה בסימנים משום דהפקר ב"ד הפקר וכן אמרו בהדיא בב"מ דף כ"ז והדבר צ"ב למה שחידשו הג"פ והמק"ח סי' תמ"ח דהפקר ב"ד אינו רק הפקר ולא קנין וא"כ במה יזכה להחזיר לו אבידה והא אינו רק הפקר בלבד ולא קנין וא"כ יוכל כל א' מן השוק לזכות בו. אמנם אחר העיון ז"א דהא שאני אבידה דכל מה דהפקירו הוא כדי להחזיר לזה דאם לא כך למה הפקירו והא זה שמצא מוחזק בו וע"כ דהפקירו כדי שיחזירו לזה וע' בדף כ"ז דהטעם שעשו תקנה משום דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנים כי היכי דנהדרי' לדידיה ג"כ וא"כ כל ענין דהפקירו הי' מחמת זה וא"כ שפיר מחזירין וז"ב ופשוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף