שואל ומשיב/ה/לט

שואל ומשיב ‏ ה לט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן לט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשר קרה פה שנת תר"ב בת"ב שחל להיו' בשבת ונדחה ליום א' והורה המורה שבסעוד' מילה שהי' ביום א' מילה יאכלו המנויים והיו כעשרה אנשים קרואים והולכים לתומם וגם הוא בעצמו הי' שם והי' סנדק ואכלו בשר ושתו יין ונשאלתי מה משפטו ואם ראוי לקונסו:

הנה בש"ע סי' תקנ"ט ס"ט מבואר דבעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיו"ט שלו הוא והנה הב"י דייק דהמוהל והסנדק ג"כ בכלל בעלי ברית וכמ"ש בס"ח בהג"ה והנה המ"א הביא דברי הכה"ג שכ' בשם ת"י ומשא מלך דמ"מ אין לעשו' סעודה והמנהג עכשיו להשלים אפי' אחד מד' צומות שנדחו וכ"כ הרדב"ז ח"ב סי' ל"ה ע"ש והנה בא"ר ראיתי שכ' שהמנהג של הכנה"ג היא רק בתוגרמא אבל במדינו' אשכנז המנהג להקל ע"ש. והנה בענין המנהג אין לי פה לדבר ולהכריע בחילוף המנהגים אבל עכ"פ נראה כיון דבזמנינו קיימו וקבלו היהודים דברי המג"א והמה ראו שהעידו על המנהג שנהגו להשלים אף באחד מד' צומות שנדחו וא"כ קיימו בני ישראל כן המנהג ושוב א"א לשנו' וא"ל דמנהג בטעו' הוא דז"א דבאמת בתוגרמא המנהג כן כמו שהעיד הכה"ג וא"כ עכ"פ לא מקרי מנהג בטעו' וכן העידו על הרב הגאון מוה' יוזפא מזאלקווא שהיה מוהל בט"ב שנדחה ולא הלך לבית המילה כלל והגאון הישיש מיערסלאב הי' סנדק ולא רצה לאכול והפצירו בו עד בוש באשר כבד האיש וזקן בן שמונים שנה ולא יכול לבטל ולעבור על דבריהם והלך לביתו ואכל להשיב נפשו אבל ח"ו להרבו' בסעודה ופשיטא בשר ויין ודאי אסור וכבר כ' המ"א בשם הכה"ג דלעשו' סעודה ודאי אסור והטעם הוא פשוט דלא הותר רק משום שיו"ט שלו הוא וא"כ לא נתחייב רק מה שהיו עושה מחמת יו"ט וביו"ט לא נצטווינו לעשו' סעודה וכעין זה כ' הנודע ביהודה מהד"ת חי"ד סי' רי"ג דמש"ה לא הותר תספורת משום דתספור' אסור גם ביו"ט ע"ש וה"ה לענין זה מיהו יש לדחות כיון דסעודת מילה היא מצוה ואסמכי' על בהגמל את בנו ועיין בב"י דו"ד סי' רס"ה ובש"ע שם וא"כ פשיטא דהוה כיו"ט שמחוייב בדבר אך ז"א דכיון דאינו רק אסמכתא בעלמא פשיטא דלא דחי ת"ב שהוא ת"צ ועשה דד"ק. ובאמת שלולא שאיני כדאי הייתי צווח על גוף הדין של רבינו יעב"ץ שהתיר לרחוץ ולאכול ביו"ט שלו דהא כיון דעשה דת"ב הוא עשה דד"ק וא"כ חמור מיו"ט שלו דאינו רק עשה דיחיד וזה עשה דרבים. איברא דלפ"ז צ"ב דא"כ היאך אמר ראב"ץ דהתענו ולא השלמנו מפני שיו"ט שלנו היה ואיך דחי עשה דיחיד עשה דכל ישראל ובחידושי כתבתי דשם שהיה קודם החורבן היו"ט שלהם וא"כ הוה קודם לת"ב והוה כעין דאמרו בתענית דף י"ב אם הנדר קודם להתעני' וכאן הוה להיפך שיו"ט שלהם קודם ובחידושי הארכתי ליישב כל קושית המהר"ם לובלין והמג"א סי' תקנ"ט ע"ש ובזה נ"ל ליישב דברי המג"א שכ' דעכשיו נתפשט המנהג שרוב הסעודו' עושין בלילה א"כ ביום התעני' אין להקל ודבריו תמוהים דמה ענינו לסעודה ואטו אם אינן עושין סעודה אינו יו"ט והרי הבעה"ב יכולים לאכול אף בביתם וע' סי' תקס"ח במג"א ס"ק יו"ד ועוד דהמחבר לא התיר אלא לבעל ברית וסעודה אסור כמ"ש המג"א בשם הכ"ה וכבר תמה בזה ש"ב בדגול מרבבה ולפמ"ש א"ש דכוונת המג"א דלא נימא כיון דסעודת מילה הוה מצוה ואסמכוה על קרא ווז"כ כיון דיו"ט שלו דוחה ולא ס"ל כמ"ש לדחות וע"ז כ' המג"א כיון דבלא"ה עושין הסעודה בלילה וא"כ גם בלא ת"ב לא היו עושין ביום וא"כ פשיטא שבשביל זה לא דחינן עשה דת"ב שהוא ד"ק ועשה דרבים וז"ב ועכ"פ יהיה איך שיהיה אף אם נימא דהותר לבעלי ברית אבל עכ"פ לעשות סעודה אסור וגם לבעלי ברית לא הותר רק לבעלי ברית ובש"ע לא מבואר רק הבעל ברית בעצמו והב"י כתב לדייק דגם המוהל והסנדק בכלל ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת הנ"ל שפקפק על המוהל אבל גם הוא מסיק כהמג"א ע"ש וכ"נ מלשון התוס' בעירובין ד' מ"ם ד"ה דלמא ומלשון התוס' הנ"ל הבאתי ראיה דבמנחה גדולה תיכף מותר כמ"ש בתשב"ץ ודלא כהג"א פ"ג דמ"ק שהביא המג"א ס"ק י"ג ובא"ר כתב דבהג"א יש להגיה ג"כ שמתיר במנחה גדולה תיכף עכ"פ לא הותר רק אלו השלשה בלבד אבל לא לאיש אחר ואף הקוואטיר אינו בכלל כמ"ש האחרונים ומכ"ש אנשים אחרים והרי שתים עשו התיר סעודה וגם לכל המנין עוד אחת אני נוטל עליה מה שלא הבדיל על הכוס וז"פ שצריך להבדיל עכ"פ וכ"כ בדג"מ ות"ל קיימתי כן מסברא דנפשאי והנה ז"פ שיכול להבדיל גם בעוד היום גדול ול"ד למה שנתבאר בסי' רצ"ג ס"ג דדוקא מפלג המנחה דשם מיירי בשבת עצמו שמחשיך על התחום וכדומה דמקודם יום שבת עדיין ול"ש הבדלה אבל כאן הוא צריך להבדיל על מ"ש העבר ובכל עת שמבדיל סגי וז"פ ועכ"פ הם לא הבדילו ומה שיש להסתפק הוא אם הבעלי ברית שמותרין מן הדין לאכול אם צריכין שיאמרו נחם בברכת המזון ובש"ע לא נזכר בסי' תקנ"ז רק סתם מי שאכל בט"ב יאמר נחם בבהמ"ז ולא נזכר אם גם זה בכלל ואולי לא מיירי רק מחולה וע"ד שנזכר בסי' תרי"ח ס"ו אבל הבעלי ברית כיון שיו"ט שלהם הוא פשיט' דביו"ט אין לומר נחם. ולפענ"ד נראה דמ"מ י"ל נחם דבאמת ישראל צריכין לנחמה וגם הוא אף שיו"ט שלו מ"מ צריך לנחמה ובשלמא ביו"ט בעצם אין לומר נחם דיום הוא בשמחה ואסור להזכיר אבילות וצער בו אבל כאן היום יום מר הוא רק שיו"ט שלהם הוא אבל עכ"פ צריכין להתפלל בעד קהל ישראל שצריכין נחמה הן אמת דמהמעשה שהביא המג"א סי' קל"א ס"ק י"ז והעט"ז בסי' תצ"ג שהרב מהר"א הלוי נענש על שאמר נחם בל"ג בעומר לפי שיו"ט הוא לא משמע כן ואולי שם הוא יו"ט של כל ישראל שכלם שמחים בהלולא דרשב"י אבל באמת גם שם תמהתי דהרי אדרבא במות צדיק וחכם יש להתענות ואנו מתענין על מיתת צדיקים ואיך נעשה יו"ט במות רבינו הגדול רשב"י ז"ל ובמות מבחר היצורים משה רבינו ע"ה אנו עושין ז' אדר בכל שנה ואם הזוהר קרא הלולא דרשב"י היינו לו שבודאי שמחה לו שהלך למנוחה אבל אותנו עזב לאנחה אבל באמת הרבה יש לדבר בזה על מה שנהגו לשרוף בגדים עליו בל"ג בעומר והם עוברים על בל תשחית וגם על מלכים ונשיאים לא התירו רק בגדי מטתו וכלי תשמישיו כמבואר ביו"ד סי' שמ"ח ס"א ובחידושי שם כתבתי דהטעם משום דבלא"ה הם אסורים לאחר דאין משתמשין בשרביטו ובכלי תשמישו שזה מכבוד המלך וא"כ ל"ש בל תשחית דאינו תועלת עוד ועיין בש"ך שם שאולי כוון לזה וגם שייך עשה דכבוד המלך שהוא כבוד כל ישראל כמ"ש התוס' בע"ז ד' י"א אבל כאן מה כבוד יש וגם הוא דרכי אמורי וכמבואר בע"ז שם ובש"ע דשורפין על המלכים ולא משום דרכי האמורי מלבד דלשאר אנשים מלבד הנשיא ומלך יש בו משום דרכי האמורי ואף הנביאים והחסידים ות"ח בכלל ובאמת שכן עד היום המנהג ביניהם כן והרבה יש לדבר בזה ומה אעשה כי בעו"ה לא ישמעו בזה לקול המורים וכבר אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' ובפרט בדבר שנהגו וחושבין ההמון שמצוה הם עושין שקשה לפרוש וישראל קדושי' ורוצים לזכות במצוה ופשיטא שבימי האר"י ושאר קדושים אשר בארץ לא היו עושים רק לימוד על קברו ותפלות ותחנונים שבמותו וביום זה יתעורר רחמים על ישראל ופשיטא שהב"י וסייעתו לא היו מניחים לעשות כזאת ורק אח"כ נתפשט המנהג ואח"כ חשבו למנהג קדום ומתייראים שלא יענשו ח"ו ואני ערב להם שאם היו לוקחים אותו ממון והיו מפרנסים עניי א"י בזה שיותר הי' ניחא לרשב"י והנאה לו והנאה לעולם. דרך כלל כמה ענינים שלא כדת של תורה גרם המורה הזה וגם במה שהתפלל מנחה בעת ההיא וקרא ויחל לא יפה עשה שמקרי רק תענית שעות וא"צ לומר ענינו וגם אין לקרות ויחל רק נחם היו צריכין לומר וגם בבהמ"ז נ"ל שהיו צריכין לומר וכמ"ש:

ובזה נראה דמדוקדק דברי הש"ע דבסי' תקנ"ז כתב דמי שאכל בט"ב ומשמע אף בעה"ב בכלל ובסי' תרי"ח ביאר חולה בהדיא וע"כ דכאן אף אינו חולה בכלל ובאמת היה מהראוי לומר נחם בכל יום שזה מענין התפלה ובהמ"ז ואנו מתפללים ע"ז בכל יום ובפרט בזמנינו שפקרו מיני בני ישראל הרבה בזה ואינם מאמינים ח"ו בביאת משיח כלל וח"ו להקל בענין זה שיתפרצו העם לשמצה בקמיהם וע"כ אני אומר שהמור' צריך לעשו' תשובה אם בעל נפש הוא אבל לקנסו אין אני רואה שלא יהי' חילול השם בדבר שלא יאמרו שרבן דחפו וגם פן יאמרו שלא ניתן המורה לצדק' כי בעוונינו התורה ולומדי' עד עפר הגיעו וכבוד התור' נתמעט ומהראוי בכל עוז להחזיק בלומדיה ומכבדי' כראוי ויה"ר שירום קרן התורה לעולם:

והנה שיש לעיין עוד בעובדא הנ"ל דמה עשו באמירת ענינו דאנן אין נוהגין לומר ענינו רק בתפלת מנחה כמ"ש הט"ז סי' תקנ"ו ס"ק ב' ובפרט פה לבוב דודאי עושין כהט"ז דאתריה דמר הוא וא"כ כאן שהי' יו"ט שלהם לא אמרו ענינו והרי מה שאין אומרים שחרי' הוא משום דאקרי מועד מכ"ש שם שנקרא יו"ט שלהם וא"כ אותן שלא היו יו"ט שלהם בחנם בטלו אמירת ענינו ועסי' תקס"ב ס"א ובמ"א ס"ק ב' הרב' פרטים מזה הן אמת דבגוף דברי הט"ז תמה הדגול מרבבה דהא גם בשבת אומר ענינו כמבואר סי' רפ"ח והטור סי' ר"כ מביא הירושלמי באיזה ברכה יאמר ענינו כשהי' תענית בר"ח ועוד אם נקרא מועד גם במנחה לא יאמר ענינו ובהגהת מנהגים כתב הטעם משום דכתיב שתם תפלתי עכ"ד הדג"מ ולפענ"ד בכוונת הט"ז דהנה בסי' רפ"ח מבואר דהא דאומר ענינו אף דהוא שאלת צרכיו משום דמה שמתפלל בשביל כפרת עוונותיו אין בכלל שאלת צרכיו ועיין מג"א מ"ש בשם המהר"ם מינץ לענין אם יאמר אלקי עד שלא נוצרתי ולפ"ז כיון דמבואר בסי' תקנ"ט ס"ג דאין אומרים אא"א ולמנצח ופיטום הקטרת ומטעם שאין אומרים יותר ממה שהוא סדר היום ועמ"א ס"ק ז' ומטעם דכתיב שתם תפלתי ואין להתפלל ולומר יותר ממה שמחוייב בכל יום לומר ולפ"ז ענינו ממנ"פ אינו אומר דכל שנקר' מועד שאסור לשאול ולהתפלל צרכיו ול"ש דהוא לכפרת עון דעכ"פ הוא אומר יותר ממה שהוא סדר יום יום ופשיט' דאין לומר דכתיב שתם תפלתי וא"כ דברי המנהגים ודברי ט"ז בטעם דאין אומרים ענינו דא ודא אחת היא ולכך במנחה דאנו מניחין תפילין ומרבין בתפלה (ועיין מג"א סי' תקנ"ד ס"ק וא"ו) לכך מותר לומר ענינו וז"ב:

ובזה מיושב היטב מה ששמעתי מקשים על הט"ז מהא דאמרו במגלה דף כ"ב דכתב רש"י בהא דקאמר לאתויי תעני' צבור וט"ב וכתב רש"י דאית ביה מוסף תפלת ענינו הרי מבואר דאומרים ענינו בת"ב ובאמת שאינו קושי' דקאי על תפלת מנחה דיש בו מוסף תפלת ענינו אך לפמ"ש י"ל כיון דכל הטעם דאין אומרים ענינו בשחרי' משום דקרא עלי מועד או משום דכתיב שתם תפלתי ולפ"ז נ"ל כיון דבזמן דליכא שמד ברצו מתענין ורבי רצה לעקור ט"ב ולא הודו לו ועיין במגלה דף ה' ובתוס' שם ועכ"פ כל דברצו תליא מלת' שוב היו יכולים להתפלל ענינו דל"ש קרא עלי מועד דאינו זמן מוגבל וגם ל"ש שתם תפלתי וא"כ בזמן המשנה דהי' ברצו תליא מלת' ל"ש הטעמים ושפיר היו יכולין לומר ענינו אבל לדידן דהחמירו בט"ב משום דהוכפלו בו הצרו' ולא תלו ברצו כמבואר סי' תק"ן ס"א בהג"ה וא"כ שוב אין אומרים ענינו בשחרי' ודו"ק:

ודרך אגב אציג פה מה שנסתפקתי בשבת חזון שדרך אנשי אשכנז ופולין שלא ללבוש בגדי שבת והנה הייתי סנדק בשבת זו ונסתפקתי אם ללבוש בגדי שבת כיון דאף בחול נהגו ללבוש הסנדק ובעל ברית בגדי שבת כמבואר סי' תקנ"א ס"א בהג"ה וא"כ מכ"ש בשבת עצמה או דלמא כיון דלאחר המילה צריכין לפשוט הבגדי שבת כמבואר בסי' תקנ"ט במ"א ס"ק יו"ד בשם המהרי"ל דלאחר המילה פושטין הבגדים ומסתמא ה"ה בשבת וא"כ אדרבא יהיה זלזול לכבוד שבת דבשבת עצמו מתאבלין ואין לובשים לבנים ובגדי שבת ועל המילה שחשוב כמו יו"ט שלו ילבשו בגדי שבת. ולכאורה י"ל כיון דלבש בגדי שבת לכבוד המילה שוב א"צ לפשוט בשבת הבגדים ומטעם כיון שכבר לבש שוב לא יפשוט ואמרינן מדאישתרי אשתרי. אך ז"א דאכתי עכ"פ עד זמן שהולך לברית הי' הולך בבגדי חול וכשילבוש אח"כ בגדי שבת מחזי כחוכא וגם איכא זלזול לזמן השבת שעבר עד הלכו לבית הברית והרי בביתו אסור לאכול עד שיבא לברית אם היא תענית כמבואר סי' תקפ"א במ"א. ומטעם זה נלפענ"ד דאבי הבן והקרובים שהם בעלי ברית בעצמם אפשר דמותרין ללבוש בגדי שבת כל השבת כלו בשבת חזון דבהם ניכר שעושין משום כבוד הברית דבשלמא הסנדק יכול להיות אחר סנדק אבל אבי הבן דיו"ט שלו הוא וכן הקרובים יכולין ללבוש בגדי שבת כל השבת כלו ובפרט בשבת חזון שאינו ט"ב שנדחה וכן עשיתי ולא לבשתי בגדי שבת כנלפענ"ד וראיתי להזכיר מ"ש הט"ז בסי' תקנ"ט ס"ק א' בשם אגודה בשם רוקח דיכול לומר תחנון בט"ב משום דבטלה מגלת תענית והוא תימה לפענ"ד דמה ענינו לכאן דשם במה שהי' יו"ט באמת א"כ בטלה מגלת תענית אבל כאן מה שנקרא מועד הוא בשביל שהפורענות נחשב למועד כדכתיב והי' כאשר שש וכו' או שמזה יצמח הגאולה ומשיח נולד בט"ב וא"כ ל"ש שבטלה מגלת תענית וצע"ג:

והנה במ"ש למעלה בשם הגהת מנהגים דלכך אין לומר ענינו בט"ב משום דכתיב שתם תפלתי לכאורה תמוה דא"כ היאך אמרו מאי אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ופריך והאר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ומאי קושיא שאני ט"ב דכתיב שתם תפלתי ואין לו להתפלל יותר מסדר היום ולכאורה רציתי לומר כיון דעיקר הקושיא היא שיהי' מתפללים תפלת נעילה כמו בתענית צבור וע' רש"י ותוס' שם ד"ה והאמר והרי למנחה מקילין ומתפללין מנחה ומניחין טלית ותפילין ואומרים השיר של יום וא"כ ממילא נעילה מהראוי הי' להתפלל בט"ב. אבל אכתי קשה דר"י בעצמו היה אומר אלו הואי התם הייתי קובעה בעשירי וא"כ עיקר החורבן היה לעת ערב ולדידיה ודאי מה דכתיב שתם תפלתי היה בעת ההוא וא"כ איך ס"ד להוסיף בו תפלת נעילה ואולי מזה ראיה למ"ש במק"א דדוקא על חורבן ראשון אמר ר"י דהי' קובעה בעשירי אבל בית שני לכ"ע היה בט' באב אבל אכתי צ"ע:

ודרך אגב אזכיר מה דק"ל על המג"א סי' תקנ"ד ס"ק כ"ג שכ' להשיג על רש"י דס"ל דבליל ט"ב מותר במלאכה דלא חמיר מתענית צבור והוא השיג עליו וכ' דשאני ת"צ דהטעם דמלאכה היא שיהיו כלם פנויים ויתאספו לשם להתפלל לכך אסרו במלאכה ולכך בלילה שאין זמן קיבוץ שרי אבל ט"ב למקום שנהגו לאסור מלאכה דהאיסור הוא בשביל שלא יסיחו דעתם מאבילות או בשביל עינוי ולכך אסור אף בלילה ע"ש ולפ"ז קשה בהא דפריך הש"ס בהא דאמרו אין בין ת"צ לט"ב אלא שזה מותר במלאכ' במקום שנהגו וזה אסור ומשמע הא במקום שלא נהגו ט"ב שוה לת"צ והרי אדרבא בט"ב חמור מת"צ לענין לילה. איברא דלפי מה דפריך דלענין רחיצה אינם שווים ומסיק דקילי קילי קתני ופירש"י דבמה שחמור ט"ב מת"צ לא קתני שם וא"כ י"ל דגם בזה שחמור לענין מלאכה במקום שנהגו שלא לעשות אינם שווים אבל לא קתני שם. ובאמת יש להמתיק הדברים דגם הא דלא חשיב רחיצה דחמור בט"ב הוא משום דלא חשיב רק אותן דברים שהם שווים ואפ"ה מקילין בט"ב חשיב אבל רחיצה דבת"צ ל"ש הטעם דעינוי או שלא יסיחו דעתם מאבילות ולכך לא קתני לה. אבל אחר העיון א"א לומר כן דא"כ למה קתני להיפך דת"צ אסור במלאכה ות"ב מותר והא גם שם אינו רק משום דצריך לאסוף להתפלל משא"כ בט"ב דא"צ אסיפה דאבל יחיד עשי לך כתיב וגם מ"ש דהחומרא לא חשיב כמו דמשני לענין רחיצה באמת ל"ד דשם לחשוב מלתא אחריתי דהיינו רחיצה י"ל דלא חשיב רק קולי קולי ולא מה שחמור ט"ב אבל מה דלא חשיב באותו ענין גופא שחשב דת"ב קיל מת"צ במקום שנהגו היה לו לחשוב להיפך דבמקום שלא נהגו ט"ב חמור וע"כ מוכרח כדברי רש"י דלא שייך להחמיר בט"ב יותר מת"צ והמעיין בכל הסוגיא יראה דלא פלפלו רק אי ט"ב שוה לת"צ או דגריעא מינה אבל שיהי' חמור מת"צ זה לא שמענו ובאמת מה דהש"ס משני קולי קולי קתני זה לא הוצרך רק ליישב לר"א דס"ל דט"ב אסור להושיט אצבעו ובת"צ מותר פניו ידיו ורגליו אבל אם נימא דגם בת"ב אינו אסור להושיט אצבעו א"כ א"צ לדחוקי כ"כ ועכ"פ דברי רש"י מוכרחין לפענ"ד:

ובזה נלפענ"ד ליישב מ"ש רש"י בפסחים שם ד"ה בה"ש דחמור לענין אכילה ומלאכה ותמה המ"א דהא בתענית שם כ' רש"י דכל הלילה אין אסור בת"ב ומכ"ש בה"ש ובאמת שזו תימה רבה ולפמ"ש א"ש דרש"י פירש בסוגיא דפסחים שם לפי המסקנא דקולי קולי קתני וא"כ י"ל דת"ב חמור מת"צ וכמ"ש אבל לפי האמת י"ל דלא פסק רש"י כהך דר"א ולא נצטרך לומר דקולי קולי קתני וא"כ שוב אין סברא להחמיר בט"ב יותר מת"צ. אמנם עדיין קשה לפמ"ש התוס' דגם בלא ר"א צ"ל קולי קולי קתני דהא עכ"פ כל גופו אסור בט"ב אף בצונן ובת"צ מותר אף כל גופו וא"כ צ"ל דקולי קולי קתני ושוב אין ראיה דט"ב יהיה מותר במלאכה בלילה אמנם באמת לפענ"ד לא זכיתי להבין דברי התוס' דבאמת י"ל דגם בת"צ אסור כל גופו בצונן רק פניו ידיו ורגליו מותר וכן רצה לאוקמי בתענית שם דקאי על צונן וגם לפי האמת דמסקינן דאבל אסור כל גופו בצונן וא"כ י"ל דגם ת"צ הדין כן וא"כ ל"ק רק מר"א דאסר אף להושיט אצבעו וא"כ שוב דברי רש"י נכונים ולפמ"ש הפנ"י בחידושיו לפרש דברי רש"י בפסחים הנ"ל דס"ל לרש"י כאן דבת"צ אסור בעשיית מלאכה אף בה"ש להס"ד וא"כ אין מקום לדברי המ"א וקושייתו לק"מ וי"ל דבאמת לפי המסקנא כמו שמותר בת"צ בלילה ה"ה בט"ב אבל דברי הפ"י דחוקים ובחנם נדחק דמ"ש רש"י דאסור באכילה ובמלאכה קאי על ט"ב בלבד ומ"ש דמחמירין בספיקו כמו בת"צ זה הוא דשוה לת"צ אבל מלאכה באמת ס"ל לרש"י דט"ב חמור מת"צ אבל מ"ש נכון:

והנה במ"ש למעלה שכתבתי במק"א דחורבן בית שני לא הי' רק בט"ב ולא בעשירי הנה בזה כתבתי ליישב הא דאמרו במגילה דף ה' דט"ב מאחרין משום דאקדומי פורעניתא לא מקדמינן והקשה הא"ר והטורי אבן דבלא"ה מהראוי לאחר משום דבאמת היה ראוי לקבעו בעשירי וע"ז כתבתי דזה דוקא הראשון אבל חרבן שני לא הי' רק בת"ב וכעת נ"ל ליישב הקושי' הלז ע"פ מה דאמרו בתענית דף כ"ו דאנשי משמר לא הי' מתענים באחד בשבת ופירשו בדף כ"ז מפני שהוא שלישי ליצירה ור"ל אמר מפני נשמה יתירה ובעין יעקב נדפס עוד טעם מפני האומות פירש"י מפני יום חדש שלא יאמרו האומות שאנו מתענים ביום חגם ובמהרש"א פירש שאנשי משמר לא הי' עושין מלאכה והי' אומות העולם אומרים שמשמרים חגם ולכך אין עושין מלאכה ולפ"ז ס"ד דאסור במלאכה א"כ ודאי דשייך כל הטעמים האלו ולא הי' ראוי לאחרה רק דאקדומי פורעניתא לא מקדמינן ולכך לא חשו לכל הטעמים כי ידעו כלם שבשביל ת"ב אנו מתענים ודו"ק היטב:

והנה בהא דמבואר בטור וש"ע או"ח סי' תקנ"ג לענין אם הפסק לאכול ערב התענית אם רשאי לחזור ולאכול וכתבו הרא"ש והרבה קדמונים ראיה מהך דאמרו במדרש איכה דריב"ב הוה אכל בעיה"כ אחר שהפסיק ומשמע דרשאי לאכול. ולפענ"ד אין ראיה מיוה"כ דכיון דעיוה"כ מצוה לאכול א"כ אף שהפסיק לאכול אמרינן מסתמא לא הי' בדעתו שלא יאכל אם יזדמן לו ואף אם היה בדעתו אפשר דל"מ קבלה דהו"ל כעין קבלה בטעות כיון דמצוה לאכול ובפרט שר"ג היה מפייסו שיאכל ממנו ופשיט' דהיה מצוה לכבדו והו"ל קבלה בטעות וע' ט"ז או"ח סי' ת"ר בתשובתו שהעלה דקבלה בטעות במקום מצוה לא מהני וא"כ ה"ה בזה ואף דהמג"א סי' תר"ה] דעתו דאינו מצוה לאכול בעיוה"כ רק פעם אחת כבר כתבתי בגליון דמדברי התוס' בר"ה דף ט' לא נראה כן ע"ש ד"ה כאלו וגם מדברי הרא"ש ביומא שכ' בשם המדרש דהקב"ה צוה שיאכלו כדי שלא יזיק להם התענית א"כ פשיט' דכל מה שאוכל שלא יזיק לו התענית שפיר מקיים מצוה ועיוה"כ נראה מדברי הרמב"ם שהיא מצוה מה"ת לאכול וע' ביו"ד סי' רט"ו ובאו"ח סי' תק"ע ותקע"ב וראיתי בטור סי' תקנ"ג שכ' בשם הרמב"ן דקבלה ל"ש רק ביוה"כ דמצוה להוסיף עליו מבע"י משא"כ בשאר תעניתים ל"ש קבלה ובאמת שגם זה יש להסכים למ"ש והיינו דבתוספ' שמקבלים בודאי יוה"כ חמור שצריך להוסיף מבע"י הרבה משא"כ בשאר תעניתים אבל בהפסיק מעצמו ולא אמר שמקבל עליו י"ל דיוה"כ גרע שלא מועיל דהו"ל קבלה בטעות ובפרט שהי' מבעוד יום הרבה דלא שייך לומר שקיבל תוספ' אז ביוה"כ גרע דמצוה לאכול כנלפענ"ד ברור:

והנה בקושית המג"א על רש"י פסחים דסותר לדבריו בתעני' הי' נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הב"י באו"ח סי' תקס"ב כ' אע"ג דבגמר' מוכח דאי לאו חומר' דט"ב הי' בה"ש שלו מותר ומשמע דבשאר תענית מותר בה"ש שלו י"ל שאני עיולי יומא מאפוקי יומא דלכנס בתעני' שרי בה"ש שלו כגון עט"ב אבל סוף התעני' מספיק' לא נפקא קדושתו עד צ"ה דאז הוה ודאי לילה ע"ש ובמג"א שם שרמז לסי' שפ"ו והיינו למה דאמרו בעירובין דף ל"ו מספיק' לא פקעה קדושתה ובאמת שלפמ"ש בחבורי יד שאול הלכות צדקה ל"ש בבה"ש לאוקמ' אחזקה דהוה חזקה העשויה להשתנו' ושם בעירובין יש לפרש בע"א:

אבל לכאורה הי' נ"ל דבר חדש דבט"ב יש להחמיר בספק בה"ש דאפוקי יומא ומטעם דהרי ר' יוחנן אמר בתענית דאילו הואי התם קבענא בעשירי וא"כ ניהו דנתקן בט"ב מ"מ עכ"פ ספק עשירי ודאי לחומר' דעיקר השריפה היה בעשירי. ובזה נלפענ"ד דזה מה שנחלקו ר' יוחנן ושמואל דר' יוחנן ס"ל דבה"ש להחמיר והיינו משום דממנ"פ בט"ב דאפוקי יומא יש להחמיר משום ספק עשירי וביה"ש דעיולא יומא יש להחמיר בסתם דאין חזקת יום חזקה דעשוי להשתנות ומחמרינן בשניהם ושמואל ס"ל דט"ב ביה"ש שלו מותר ממנ"פ דבעשירי ס"ל דכבר כלה התענית דלא כר"י וכל שנקבע בט' שוב אין עשירי תענית כלל ובה"ש דעיולי יומא ס"ל דכיון דספיק' דרבנן הוא ולא עשאו כת"צ לגמרי וספיקו מותר וא"כ בה"ש דר"י ודשמואל משמע שני בה"ש בין דאפוקי ובין דעיולי. ובזה מיושב היטב דברי רש"י הנ"ל דמ"ש רש"י בפסחים בה"ש שלו אסור באכילה ובמלאכה דמחמרינן על ספיקו היינו כיון דשמואל מיירי בבה"ש דעיולי ודאפוקי א"כ לענין מלאכה קאי בדאפוקי דאז אסור ועל עיולי לא אפשר כלל כיון דבלילה לא אסור מלאכה מכ"ש בה"ש וע"כ קאי על אפוקי יומא וא"ש. אמנם מה דדחיק לי' לרש"י לפרש דבה"ש דאסור קאי לענין מלאכה ג"כ ולא אכילה בלבד נלפענ"ד דקשיא להו בהא דאמרו אין בין יוה"כ לט"ב אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר וקאמר מאי לאו בה"ש והקשו בתוס' דהא ביוה"כ אפי' ודאי יום אסור דתוספת יוה"כ מדאוריית' וע' לח"מ פ"א משביתת עשור ה"ו שכ' דאתיא כר"ע דלית ליה תוספת יוה"כ וזה דחוק מאד אבל אם נימא דקאי למלאכה ג"כ והרי למלאכה לא הוה תוספת יוה"כ כמ"ש הה"מ שם וא"כ שפיר נקיט מלתא דפסיק' דספיקו אסור בכל בין באכילה בין במלאכה משא"כ התוספת לא אסור במלאכה עכ"פ. ובזה יש ליישב גם הא דקאמר לקביע' דירח' ופירש"י לעשות שני ימים יוה"כ והקשו בתוס' דהא אמרו בר"ה דאין עושין רק יום אחד ולפמ"ש א"ש דבאמת מה שאין עושין שני ימים מבואר בירושלמי דהוא משום סכנת נפשות ואם כן עכ"פ למלאכה בודאי אסור מספק וצ"ע באו"ח סי' תרכ"ד דגם אנן משום סכנה מקילינן ולמה לא יהי' שני ימים במלאכה עכ"פ וצ"ל כיון דבאמת בזה"ז אנן בקיאין בקביע' דירחא ורק משום גזירה מתקנים שני ימים וכל שלא תקנו לענין אכילה משום סכנה שוב אין לחוש גם למלאכה דבאמת בקיאין בקביע' דירח' לפ"ז בזמן הש"ס דלא בקיאין בקביע' דירח' שוב עכ"פ נ"מ למלאכה. ובזה מיושב גם קושית התוס' השניה דמשמע דלכל הדברים שווים והא יוה"כ תוספתו אסור ולפמ"ש א"ש כיון דבקביע' דירח' קאי ע"כ למלאכה ושוב ל"ש תוספת יוה"כ בזה ודו"ק היטב.

שוב ראיתי ברש"י ד"ה לא למלאכה שכ' של יום עצמו משתחשך ואשמעי' דבת"צ אסור ובט"ב שרי. והנה פירש"י דבט"ב שרי במלאכה והרי לעיל כ' דבמלאכה אסור וע"כ כמ"ש דמלאכה היינו בה"ש דאפוקי יומא ולר"י דבה"ש אסור ורק למלאכה שפיר כ' דבט"ב שרי ות"צ אסור ומצאתי ברש"ל שהרגיש בזה דהא גם בת"צ שרי במלאכה בלילה וכ' דט"ס הוא ואם אינו ט"ס י"ל דט"ב חמור ע"ש ודבריו תמוהים דהרי רש"י כ' בהיפך דבת"צ אסור ובט"ב שרי וגם המ"א לא ראה דבריו. ולפמ"ש יש ליישב דברי רש"י דרש"י ס"ל דר"י מחמיר בת"צ דאסור במלאכה משא"כ ט"ב ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף