שואל ומשיב/ה/לג

שואל ומשיב ‏ ה לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן לג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לש"ב האברך הרבני החריף מוה' אביגדור אליעזר נ"י מק"ק אדעססא.

מכתבך עם ח"ת הגיעני ואם כי הימים ימי תחנונים ורצון הם בכ"ז שמתי פני להשיבך מפני הכבוד מ"ש על דברת המהרי"ט בחא"ה סי' כ"ו דמיגו לכוף לחלוץ לא אמרינן דהוה מיגו להוציא וביאר התומים בכללי מגו אות ז' דהו"ל מגו להוציא הכתובה דיש לה להיבמה הכתובה מנכסי בעל הראשון וע"ז שאל מעלתו דמה יענה ביום שידובר בו סוגית הש"ס ביבמות דף קי"ז בהחזיקה מלחמה בעולם דאבעיא אם נאמנת במיגו והא הו"ל מיגו להוציא הכתובה דנאמנת גם על הכתובה דחזרו ב"ה להורות כב"ש. הנה לכאורה יפה העיר אבל לפענ"ד ל"ק דבאמת לכאורה דברי התומים תמוהים דל"מ מגו להוציא דכתובה אף בלא כתב יש לו דין שטר ובשטר אמרי' מגו להוציא וע' בש"ך בכללי מגו מ"ש בזה. אך נראה דכל הטעם הוא משום דכיון דנתחייב בשטר הו"ל כגבוי כמ"ש הכנה"ג באורך וא"כ ל"מ מוציא ולפ"ז כיון דביבמה הכתובה על נכסי בעלה הראשון א"כ היא מוציאה מיד היבם ולגביה נקראת מוציא ממש דהוא לא נשתעבד בכתובה ורק בל"ל נכסים תקינו לה משני אבל שפיר הוה מגו להוציא דהנכסים כעת הם של היבם שהוא יורש שלו וז"ב כשמש. ולפ"ז שוב אין מקום לקושייתו דשם באמת שפיר ל"מ מגו להוציא דהא הכתובה דינו כשטר ול"ש מגו להוציא וז"ב. ובלא"ה הא בברי ושמא אמרי' מגו להוציא וע' בכללי המגו סי' פ"ב וא"כ שם הא היא טוענת ברי אף דחיישי' לבדדמי אבל היא טוענת ברי שמת על מטתו ואנחנו לא נדע משא"כ ביבמה שם שניהם טוענים ברי והוה מגו להוציא וז"ב. ומ"ש מעלתו באות ב' להקשות על הר"ן פרק האיש מקדש גבי מקדש במלוה ובעל שכתב שם ראיה דחופה אינה קונה וכתב הר"ן דחלוק מסבלונות ואמרינן דגמר ובעל לשם קידושין וע"ז דייק מעלתו מהר"ן דגם אם ל"ש חזקת אאעבב"ז ג"כ אמרינן דגמר ובעל לשם קידושין וע"ז הקשה דלפ"ז הדרא קושית התוס' בהמדיר דף ע"ד על רב לדוכתא דא"כ מ"ד דל"ק בבעל ע"כ דלא כרב ול"ש תירוצם דלהר"ן י"ל דגמר ובעל לשם קידושין זה תורף דבריו בקצרה ומסיים שלא מצא ידיו ורגליו בזה. הנה לא ידעתי התחלה לקושיא זו דמלבד שהמעיין יראה שאין הכרע לדבריו שהר"ן יסבור כן דאף בלא חזקת אאעבב"ז ג"כ נימא דגמר ובעל אף גם דאף אם יהיבנא ליה זאת מ"מ אטו רב לא יכול לסבור בזה כת"ק ובכ"מ אמרי' רב תנא ופליג ומכ"ש במקום דרבנן ס"ל כוותיה והתוס' רצו לאוקמא כל התנאים שלא יחלקו על רב אבל אין קושיא להר"ן בזה אף גם דלרב י"ל דלשיטתי' ל"ש לומר דגמר ובעל לשם קידושין כל שאין החזקה דאאעבב"ז דהרי רב מנגיד על מאן דמקדש בביאה ומשום פריצותא ואף בשדיך וע' קידושין דף י"ב וא"כ מהכ"ת לומר דקדיש בביאה ובפרט אם לא ייחד העדים לקידושין וז"ב ודו"ק:

ומה שהקשה על דברת התוס' ביבמות דף ד' שהקשו בסופו דלפטרו נשים מכלאים כיון דפטירי מציצית ונדרוש סמוכין וע"ז כתב מעלתו דהרי התוס' הקשו שם דלתחייב בציצית ונדרוש סמוכין וכתבו דהיקש עדיף מסמוכין וא"כ ה"ה לענין כלאים דיש היקש דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' והיקש עדיף מסמוכין. הנה לכאורה יפה שאל. אבל באמת נראה דיש לחלק מצד הסברא דכל הטעם דהיקש עדיף מסמוכין הוא משום דסמוכין אינו נסמך רק דבר אחד לחבירו עד"מ כלאים לציצית ואיך נסתור עי"ז הכלל דהוקש כל התורה לתפילין ונשים פטורות מכל מ"ע שהז"ג ולמה לא יפטרו גם מציצית הא גם ציצית הוא מ"ע שהז"ג אבל לענין שיפטרו בכלאים זה אינו סותר הכלל דבאמת השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל זה דוקא היכא שמוזהרת על הל"ת אבל אם גלתה התורה בסמוכין שיפטרו מהל"ת ממילא אינה בכלל העונש וז"ב:

ודרך אגב אזכיר מה שהקשה אותי הרב מוה' אהרן הכהן נ"י האבדק"ק סטרעליסק בהא דכתבו התוס' דף ה' ד"ה ואכתי שהקשו בהא דאמרו גבי אלמנה לכ"ג דמן הנשואין לא דחי דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והא הוה לאו ועשה שאינו שוה בכל כ"א בכהנים וכתבו דל"ד דבשלמא לאו ועשה דגילוח הוה אינו שוה בכל שאינו שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכה"ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי בי' לא יקחו לא יקחו ולא מדחי ליה עשה דיבום אע"ג דאינו שוה אלא בכהנים וע"ז הקשה דע"כ סברת התוס' דעכ"פ לגבי אשה הלאו שוה בכל הנשים ואסורות לכה"ג והרי באמת בלא"ה הקשו האחרונים דאיך שייך דעשה דיבום ידחה הא העשה הוא עליו לבד והיא אין מצווה עלי' שתתייבם וכתבו כיון דהוא א"י להקים שם לאחיו כ"א על ידה כל דהוא צריך לדחות הל"ת דחי גם לגבי דידה ולפ"ז שוב יקשה דהו"ל לאו שאינו שוה בכל דא"ל דגבי נשים הוה לאו שוה בכל הנשים הא כל שהוא יכול לקיים דלגביה הוה לאו שאינו שוה בכל שוב לא אכפת לן מה שהוא שוה בכל לגבי הנשים. והשבתי דל"ד דניהו דכשהבעל צריך לקיים המצוה אמרה תורה שתדחה אבל עכ"פ האיסור ישנה לגבה רק שהעשה תדחה. ולפ"ז כל ששייך העשה ול"ת לגבה ולגבה הוה שוה בכל שוב אלים גם לגבי הכהן ול"ד לגלוח דהלאו והעשה ל"ש כלל לגבי נשים דנשים אינן באזהרת גילוח משא"כ כאן דבאמת האיסור ישנו על הנשים כמו האנשים שפיר עכ"פ מקרי הלאו שוה בכל ודו"ק. אך מה שאני תמה על התוס' דהמעיין ביבמות דף פ"ד ימצא דלאו דכהנים מקרי לאו שאינו שוה בכל ואי לאו דכתיב לא יקחו לא מחייבת האשה וא"ל דאי לאו דכתיב לא יקחו הוה לאו שאינו שוה בכל אבל כל דכתיב לא יקחו הוה ממילא עי"ז לאו השוה בכל דא"כ מ"פ מטומאה הא ע"י לא יקחו נעשה הלאו שוה בכל וא"ל דזהו באמת תירוץ הש"ס משום דכתיב לא יקחו הוה לאו השוה בכל דז"א דהלשון לא משמע כן וערש"י שם וא"ל דשאני לאו דטומאה דל"ש לומר סברת התוס' כלל דז"א דא"כ היאך אמרו שם א"ד קיחה איצטריכא ליה סד"א לגמר מטומאה דאיך אפשר למילף שאני טומאה דל"ש סברת התוס' דבבנות כהן לא הוה לאו השוה בכל דמ"מ טומאה ל"ש בזרים אבל כאן דעכ"פ לגבי דידה הוה לאו השוה בכל ה"ה לגבי הבעל וע"כ צ"ע ובאמת גוף סברת האחרונים שכתבו כיון דהוא מוכרח לקיים מ"ע אף שהיא אינה מצווית יכול לקיים כן מבואר בספר תוס' יה"כ למהרמב"ח בשם גדולי ישראל ע"ש ביומא דף פ"ו גבי גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה. אבל לפענ"ד הי' מקום לומר בפשיטות דכל שהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת והוא אדרבא מצווה לקיים העשה ובתשובה הארכתי בהסברא הלז ואכ"מ:

והנה בשנת תרכ"ג א' אמור החילותי ללמוד מס' קידושין ואמרתי לרשום מה שלמדתי בדף ב' ע"ב במה דאמר ר"ש מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזר אחר אשה וכו' משל לאדם שאבדה לו אבידה וכו' בעל אבידה מחזיר על אבידתו. ובראותי כן תמהתי דמה קושיא דהא הר"ן כתב בנדרים דף למ"ד גבי אשה כפדאן אחרים דמי דאשה אינה רק מפקרת עצמה ולכך כתיב כי יקח ולא כי תלקח ע"ש וא"כ לכאורה ל"ק כלל קושית ר"ש ועכ"פ דברי הר"ן הם נגד דברי ר"ש. שבתי וראיתי די"ל דזה גופא דברי ר"ש דלכך כתיב כי יקח ולא כי תלקח משום שאין דרכה של אשה לחזר אחר איש וא"כ אין הקידושין מצדה רק מצד הבעל וזהו דמדמה לאבידה שהאשה אינה רק כהפקר וכמו אבידה שמחזיר על אבדתו. ובזה מיושב מה דאמר מפני מה אמרה תורה כי יקח והתוס' ישנים פירש דהקושיא היא דכי יקח משמע בע"כ וכי תלקח משמע מדעתה והוא תמוה דמה משמעות כי יקח בע"כ ואדרבא כי תלקח משמע יותר בע"כ כדכתיב גבי אסתר ותלקח אסתר דהוה בע"כ אבל לפמ"ש א"ש דמקש' קושי' הר"ן דכי יקח משמע דהוא רק מצד הבעל ולא תלה באשה וכמ"ש. ובזה מיושב מה דחידש ר"ש ולא נודע מה נ"מ אם הוא מחזר על האשה או להיפך ולפמ"ש דינא קמ"ל:

ובזה מיושב מה שהקש' במקנה כאן דבתחלה כתיב כי יקח תלה הכתוב בבעל ואח"כ כתיב והלכה והית' לאיש אחר הרי דתלה הכתוב בה ואח"כ כתיב לא יוכל בעלה הראשון לקחתה ולפמ"ש א"ש דהנה ל"מ לב"ש וב"ה דאסור לגרש עד שימצא בה ערות דבר א"כ בא אח"כ מצדה הקידושין שהיא גרמה שאל"כ היתה אסור' לאיש אחר ואפי' לר"ע עכ"פ גרמה היא מה שיצאה מביתו שהקדיחה תבשילו לכך כתיב והלכ' והיתה לאיש אחר ואח"כ לגבי בעלה הראשון תלה בבעל שלא יוכל לקחתה וזה דאמרו בכתובו' דף מ"ו במהוה עצמ' הכתוב מדבר וע"ש ברש"י והיינו דשם בדידה תלוי אם רצונה להנשא לו מוכרח הוא לשאנה א"כ בדידה תלה רחמנא ולכך נקראת מהוה עצמה ודו"ק היטב:

והנה בהא דאמרו בדף ו' התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת א"ל אביי לרבא מ"ש חצייך דאינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה וכו' וק"ל דלמא ה"ט דחצייך מקודשת לי דאינ' מקודש' דהרי היא אינה עושית פעולה להתקדש רק שמשוה עצמה כהפקר כמ"ש הר"ן והרי בהא דאמר בב"מ דף כ"ו ע"ב אימר שותפי נינהו ולא מייאשו כתב השטה מקובצת שם בשם תוס' שאנץ שהגיה ר"ת בגליון שאף שזה שנפל מידו מתייאש אימא חבירו לא נתייאשו ואפי' לחלקו של זה לא מועיל יאוש דהא באיסורא אתאי לידיה שתי הידות ואין יאוש לשליש החפץ ע"ש ולפ"ז כיון דיאוש מתורת הפקר ועכ"פ הפקר ויאוש הם בגדר אחד א"כ ממילא ל"מ הפקר בחצי חפץ וא"כ לכך חצייך מקודש' ל"מ דאינה עושה עצמ' הפקר רק לחצייה ול"מ והיא קושיא גדולה וצ"ל דשאני התם דהם שני אנשים נפרדים וא"כ אם האחד לא נתייאש מה מועיל יאוש של האחד הא אין מועיל יאוש בחציה אבל כאן האשה עצמה לא הפקירה רק לחצאין ומועיל ההפקר ובזה י"ל הא דפריך ותפשוט קדושה בכולה ולכאורה דקארי לה מה קארי לה הא איכא דעת אחרת וכמו דמשני ולפמ"ש י"ל כיון דאמר אשה לבי תרי לא חזיא א"כ בודאי הפקיר' עצמה לכלה וע"ז משני דאיכא דעת אחרת היינו שהמקדש לא קדש רק לחצייה א"כ לא רצה שתפשוט בכלה וכ"כ בתוס' רי"ד ועיין אבני מלואים סי' ל"א ס"ק מ"ח וס"ק כ"ב ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק דכל שאיכא דעת המקדש שוב ל"מ יאוש לחצאין ודו"ק היטב:

והנה במ"ש הלא מראש בענין מגו להוציא אמרתי בשנת תרכ"ה א' נשא לבאר דברי התוס' בב"ב דף למ"ד ד"ה ולאו קדומי' שכתבו דאם החזיק שלש שנים דנאמן לומר מפלוני זבנת דזבנה מינך קמי דידי במגו דאי בעי אמר מינך זבנתי ואכלתי שני חזקה א"נ אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד וכתבו התוס' דזה אמת אם יש עדים למערער שהקרקע שלו היתה ותמה המהרש"א דלמה לי עדים שדר בו המוכר יום אחד הא בלא"ה מהימן במגו דמינך זבנתי ואכלת שני חזקה ובתומים סי' קמ"ו ס"ק ט"ו כתב דהוה מגו דהעזה מאינו מעיז למעיז אבל באמר קמי דידי זבנה הוה ממעיז למעיז ע"ש ודבריו תמוהים דהא קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה לאפטורי מממון. אמנם נראה דלפי מה דאמרו במיגו להוציא לא אמרינן א"כ לכאורה כיון דיש למערער עדים שהי' שלו א"כ ל"ש מגו דהרי בא להוציא מחזקת מ"ק וצ"ל כיון דזה החזיק שלש שנים א"כ זה ראיה שמכרה ושוב פקע חזקת מ"ק אך הא באמת הוה חזק' שאין עמה טענה ושוב לא נפקע החזק' קמייתא אך כיון דטוען דזבנה מינך קמי דידי א"כ הרי הוא טען דחבירו זבנה שוב נפקע חזקת מ"ק ונאמן במיגו דמינך זבנית ואכלתי שני חזקה דזה ודאי דנפקע החזק' קמייתא דמ"ק ולפ"ז זהו בטוען דזבנה מינך קמי דידי ויודע מהקני' אבל כל שהי' טוען שהחזיק בה יום אחד ואין עדים ע"ז א"כ הוה חזק' שאין עמה טענ' כל דא"י שחבירו קנה שוב ל"ש מגו דהוה מגו להוציא אבל אם יש עדים שדר בה המוכר יום אחד שוב טוענין ללוקח שבודאי קונהו חבירו ושוב החזקת מ"ק נפקע ולא מקרי מגו להוציא ושפיר יש לו מיגו וז"ב ונכון:

עוד נ"ל דהנה קיי"ל דלאפטורי מממון אמרינן ולא לאפטורי משבועה נ"ל דהסברא היא כמ"ש הסמ"ע סי' רנ"ו ס"ק א' דלכך לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ולאפטורי מממון אמרינן מטעם דממון קשה להוציא מיד בעליו משא"כ שבוע' ע"ש ולפ"ז כאן שאדרבא בא להוציא מיד המערער שיש לו עדים שהוא שלו לכך אף לאפטורי מממון לא אמרינן מגו דהא ל"ש שקשה להוציא דאדרבא אינו מוציאין הקרקע מחזקת מ"ק וא"כ א"ש קושי' המהרש"א וכדרך שכתבתי למעל' וגם לטעם הע"ש דלממון מחפש כל הטענות שיוכל להמצא הי' נלפענ"ד דכאן שיוכל להוציא מהראשון שקנה ממנו שוב אינו מחפש אח"כ הטענו' שיוכל למצוא ולפ"ז זהו כשאין עדי' שדר בו המוכר יום אחד דאז שפיר מוצא מהמוכר אבל כל שיש עדים שדר בו המוכר ואז לא יוכל להוציא מיד המוכר שוב יש לו מגו ודו"ק היטב ובפשיטו' נראה בכוונת התוס' כדכתבו לקמן בדיבור זה לענין קשתא בעיליתא דהוה מגו למפרע וה"ה כאן כל דאינו טוען דזבנה מינך קמי דידי א"כ מודה שא"י אם קנה ממנו שוב אין לו מגו דהוה מגו למפרע אבל אם טוען דזבנה מינך קמי דידי א"כ באותה שעה הי' לו מגו ושפיר נאמן במגו ולא נקרא מגו למפרע וז"ב ודו"ק היטב ועי' בהגהת מהר"ן שפירא באלפסי מ"ש בזה משום מגו דהעזה והוא תמוה דמגו דהעזה לאפטורי מממון אמרינן ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף