שואל ומשיב/ד/ג/קכא

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן קכא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נסתפקתי בהא דקי"ל חצר השותפין אין קונין זה מזה זולת במודד לתוך קופתו איך הדין אם יש לאחד קנין הגוף ולאחד קנין פירות אם נקראו שותפין לענין שלא יקנו זה מזה. ולפענ"ד נראה דל"מ למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא דאותו שיש לו קה"ג יכול לקנות ואף למ"ד קנין פירות כקנין הגוף מכל מקום נראה דכל הטעם דחצר השותפין אין קונין זה מזה משום דלא נתברר של מי הוא ואולי של חבירו הוא ולא קני ואף לפמ"ש הר"ן ריש פרק השותפין דכל אחד בשעה שמשתמש בו אמרינן דשלו הוא לבדו היינו באם משתמש כל אחד לבדו אבל כאן שזה רוצה להקנות וזה רוצה לקנות א"כ שניהם משתמשים בו כעת זה הנאת הקנאה וזה הנאת הקנייה ואם כן של שניהם הוא והו"ל חצר השותפין דאי דמר לאו דמר וא"י לקנות אבל כאן דזה יש לו קנין הגוף א"כ ניהו דקנין פירות כקנין הגוף מכל מקום יכול להקנות דמה שהוא שלו אינו של חבירו וכל אחד יש לו בו קנין אחר ולכך יכולין להקנות זה לזה וז"ב כשמש לדעתי. ובזה מיושב היטב קושית הקצה"ח סי' ר"ס על שו"ת הרא"ש דאם שכר חצר מחבירו ומצא בו מציאה דהו"ל של שניהם דחצר השותפין קונין זה מזה ותמה עליו דאדרבא חצר השותפין אין קונין זה מזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה שכר אצלו לזמן וכל שכירות לזמן הו"ל רק קנין פירות מידי דהוה אשדה עד היובל דחשיב ק"פ בס"פ השולח וכ"כ הר"ן בסוגיא דבר פדא ע"ש דף כ"ט וא"כ המשכיר יש לו קנין הגוף וזה יש לו קנין פירות אם כן שפיר קונין שניהם דמה שזה יש לו אין לחבירו ויש לו קנין אחר בגווה וז"ב מאד. ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי הש"ך סי' ר"ס שדעתו שהוא רק של משכיר לבד והיינו משום דבאמת קיי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף וא"כ פשיטא דהמשכיר יכול לקנות יותר מן השוכר והרא"ש ס"ל דכיון דעכ"פ שכירות ליומא ממכר הוא א"כ מקרי קנין פירות של השוכר קנין בפ"ע אף דלאו כקנין הגוף דמי אבל לדידן דלא אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא כ"א לענין אונאה וכדומה כמ"ש הש"ך סי' שי"ג א"כ הקנין הגוף של המשכיר מבטל להקנין של השוכר ודוק וז"ב ויש להאריך בזה ואכ"מ.

ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר כתבתי דהא דהם שותפין היינו שזה יש לו קנין הגוף ולזה יש לו קנין פירות וא"כ לענין מזוזה ומעקה דתלוי בביתיך ואם כן עיקר הוא מי שיש לו קנין הגוף מי שהבית שלו ולכך חייב המשכיר מן התורה ומדרבנן חייבו לשוכר לפי שהוא דר בה כדי שלא יבא להתרשל בדבר שמה"ת כל שאינן דרין בבית פטור מן המזוזה ומן המעקה לפי שלא שייך כי יפול הנופל ועיין שיטה מקובצת בב"מ דף ק"ב ולכך חייבו להשוכר וז"ב ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף להדר פני רבותינו הב"י והמבי"ט שהמבי"ט ח"ב סי' ק"י שאל מהב"י מי שיש לו חזקת שימוש שטיחת בגדים וכו' אם חייב במעקה ומי חייב במעקה והשיב לו וז"ל שאילת חכם חצי תשובה כי באמת אין בזה דין מעקה כמבואר ברמב"ם פט"ו מרוצח דכל שאין בית דירה אין חיוב מעקה והאי כיון שאין לו תשמיש בית דירה אינו חייב במעקה ואפילו את"ל כיון דיש שם בית דירה למטה בביתו הגג חייב במעקה המשתמש על הגג צריך לעשותו ולא בעה"ב כדתניא פרק השואל שהמעקה על השוכר ולא על המשכיר והביאו הרמב"ם פ"ו משכירות וה"ה דאין בעה"ב הזה חייב במזוזה ואפשר דבמכ"ש אתיא והוא תמוה מאד דמה זו סמיכה לומר כיון שאין לו תשמיש בית דירה דלא צריך מעקה דהא עכ"פ למטה יש בית דירה ואם לומר דהב"י ס"ל דצריך שיהיה תשמיש בית דירה למעלה על הגג ואז הוא דחייב במעקה הס מלהזכיר על רבותינו הב"י והמבי"ט שיכתבו כזאת כי כל הפוסקים כתבו ואמרו דכל שיש בית דירה למטה חייב במזוזה וכבר האריך בזה הכנה"ג בחו"מ סימן תכ"ז ע"ש ועיין בספר פאת השלחן שנדפס מחדש בצפת שהאריך גם כן בזה ולא העלה דבר ברור. ולפמ"ש הדבר נכון מאד. דהנה לפמ"ש לשיטת הסמ"ג והרא"ם ודעימי' דס"ל דבית שותפין פטור ממעקה לפ"ז הא דשוכר בית חייב המשכיר מן התורה או השוכר מדרבנן הוא משום דלהמשכיר יש קנין אחר ולהשוכר יש קנין אחר ולפ"ז שפיר נסתפקו המבי"ט והב"י במי שיש לו חזקת שימוש על הגג לשטוח ולכיבוס ולפי זה באותו הגג אין לו להמשכיר יותר מהשוכר שהרי תשמיש בית דירה אין שם דהוא לא יניחנו לבנות והרי יש לו חזקת שימוש לשטוח ולכבס שם ואם כן הוה להאיש שיש לו חזקת שימוש קנין שוה עם מי שיש לו בית דירה ואם כן לא יתחייב בהמעקה ולזה שפיר כתב הב"י דאין לו דין מעקה דכל שאין לו בית דירה אינו חייב במעקה וזה אין לו שימוש בית דירה וא"כ אף שיש לו חזקת שימוש שאינו שוב ביתו דבעינן בית דירה והשני ודאי אין לו דהא הוא אין לו חלק כלל בהגג וע"ז כתב ואת"ל כיון שיש בית דירה עכ"פ למטה בביתו הגג חייב במעקה והיינו דלא מקרי שותפין שכל אחד יש לו קנין אחר זה בבית וזה רק בגג שימוש פירות ומ"מ מעקה שייך כיון שיש דירה עכ"פ למטה וע"ז כתב דעכ"פ המשתמש על הגג חייב שהרי גם בשוכר שאין לו רק קנין פירות עקרו חז"ל החיוב ממי שיש לו קנין הגוף והטילו על השוכר מכ"ש בזה שתשמישו שלו הו"ל כקנין הגוף וז"ב מאד מאד ומובטחני כי כד שכיבנא ישמחו המבי"ט והב"י לקראתי דמתריצנא דבריהם בקושטא ואם לא כוונו לזה הדבר נכון בעצמותו. ובזה ניחא מ"ש הב"י והמבי"ט בפשיטות דהמזוזה על השוכר ולא על המשכיר ובאמת השוכר פטור מן התורה כמ"ש הסמ"ג והגהמ"יי דאינו רק דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דהב"י לא בא רק לומר דאם חז"ל עקרו החיוב מעל המשכיר אף שיש לו קנין הגוף והטילו על השוכר דיש לו רק קנין פירות מכ"ש בזה שזה המשתמש בשטיחה וכיבוס זה קנין הגוף שלו שאינו ראוי לבית דירה כלל ועליו המצוה שהוא משתמש שם. ובזה אתי שפיר ג"כ מ"ש היראים בסי' מ"ו שם דהעומד בבית אחרים פטור העומד דמשמע דפטור לגמרי אף מדרבנן ותמה בספר פאת השלחן דעכ"פ מדרבנן לתחייב כמו השוכר ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דשאני שוכר שבאמת יש לו קנין פירות בכל הבית והוא משתמש שם אף דאין המעקה חובת הדר עכ"פ הי' משתמש שם בקביעות אבל העומד שם אף דשאל לעמידה אבל אין לו שום קנין פירות שם בבית רק בגג א"כ פשיטא שבעל הבית חייב ולא העומד שזה עיקר החיוב על בעה"ב דביתך קרינן ביה וז"ב כשמש. ובאמת המעיין בש"ס ב"מ ק"א ע"ב ימצא בהדיא דמעקה אינו חובת הדר כמו מזוזה שהרי על מזוזה פריך הש"ס מזוזה חובת הדר הוא ועל המעקה לא קאמר דחובת הדר וע"כ דאינו חובה רק שהחכמי' הטילו על השוכר כדי שלא יתרשל בדבר כמ"ש הסמ"ג והגהמ"יי ומזה ראיה לפירש"י דמזוזה חובת הדר מן התורה דאל"כ מה נשתנה מזוזה ממעקה שבזה אמרו שחובת הדר ולא במעקה וע"כ דגם מה"ת החיוב על השוכר אף שאינו רק ק"פ וז"ב. והנה בפסחים דף ד' אבעיא להו המשכיר בית בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי והנה כבר האריכו בזה המפרשים בטעם סברת צדדי האבעיא ועפ"י ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כבר כתבתי דהרא"ש כתב דהשוכר והמשכיר שותפין הם אמנם זה בזבל דאתי מעלמא אבל של תורי דמשכיר פשיטא דהוא של משכיר לבד כמ"ש בסי' שי"ג ולפ"ז כאן דהוא חמצו של המשכיר פשיטא דיש מקום לחייב המשכיר דחמץ שלו הוא או דלמא של השוכר דבאמת המשכיר ביטל חמצו ומדרבנן צריך בדיקה אם כן החמץ ברשותו מדרבנן אף דלא ניחא ליה לזכות דבלא"ה חמץ אינו ברשותו ועשה הכתוב כאלו הוא ברשותו וה"ה בדרבנן כל זמן שלא בדק כמצות החכמים. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שכתבו דאין לפרש דחמירא דידיה הוא ואין אחר יכול לבטל אלא הוא דא"כ למה נקט בי"ד דוקא אפילו בי"ג חייב ולפמ"ש אתי שפיר דבי"ג דעדיין יש מקום לבטל בי"ד א"כ לא זכה בו השוכר כלל דהא הוה זבל של המשכיר ופשיטא דכל שהשוכר אינו רוצה לזכות דהמשכיר חייב לבדוק דחמירא דידיה אבל בי"ד דודאי מבטל שלא יעבור על ב"י אם כן הו"א כיון דבטלו א"כ זכה בו השוכר כיון דהוא ברשותו וע"ז פשיט ליה ממזוזה דחובת השוכר הוא אף שהמשכיר יש לו קנין הגוף וע"ז השיב דמזוזה חובת הדר הוא מן התורה. ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י אבל הכא דמדרבנן הוא דמן התורה בביטול סגי מבעיא לן טורח זה על מי מוטל ובזה נדחקו המהרש"ל והפ"י דלמה כתב כן דאף שהיה מן התורה מכל מקום שאני מזוזה דחובת הדר הוא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דשאני מזוזה דהא גם במזוזה גופא מה"ת פטור השוכר לשיטת הסמ"ג כמו לענין מעקה ורק שעשו שלא יתרשל בדבר וא"כ זה במזוזה דכיון דאין המשכיר דר בו חשו שלא יתרשל אבל בחמץ שלא יתרשל שהרי יעבור על ב"י א"כ פשיטא דעל המשכיר הוא דקנין הגוף שלו וחמירא דידיה הוא וא"כ קשה דקארי ליה מה קארי ליה ומה ס"ד לדמות למזוזה והיא קושיא נפלאה אך באמת לשיטת רש"י דמן התורה מזוזה חובת הדר א"כ חזינן דעיקר מן התורה קנין הגוף של המשכיר והטילו החיוב על השוכר א"כ זה היה סברת הש"ס לדמות גם בחמץ וע"ז דחה הש"ס דשאני התם דחובת הדר הוא לפי שמשמרתו משא"כ כאן וא"כ שוב יש מקום למפשט דהמשכיר חייב דלא שייך שמא יתרשל וע"ז כתב רש"י דגם כאן יש חשש דהרי מה"ת בביטול סגי ומדרבנן הוא חייב לבדוק א"כ שוב יש חשש שמא יתרשל וא"כ שוב יש לספק על מי הטילו החיוב על מי לבדוק אם על המשכיר דחמירא דיליה הוא או על השוכר ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא ת"ל. ומיושב כל קושית הפ"י בסוגיא שם שהקשה דהא שכירות לא קניא ואם נימא דשאני חמץ דמצוי בידו א"כ מה הביא ממזוזה ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דשכירות לא קניא אפ"ה מקרי שותפין להרא"ש וע"ז מביא ממזוזה ודחי ליה וכמ"ש ודוק היטב ועיין ב"ק דף י"ג י"ד גבי חצר השותפין דמסיק הש"ס לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד לזה ולזה ולשוורים והתוס' הקשו שם דכיון דלשוורים הו"ל רשות לשניהם שוב לגבי שן לא היה לחשוב חצר הניזק ע"ש שגרסו לא לזה ולא לזה ובנימוק"י מקיים הגירסא וע"ש בהגהותי בגליון שם ולפמ"ש י"ל דבאמת כבר כתבתי דיש לחלק בין חצר השותפין שיש לשניהם רשות שוה דאז אין קונין זה מזה משא"כ היכא שיש לאחד רשות פירות ולאחד קנין הגוף דאז לא מקרי חצר השותפין שאין קונין כיון שיש לכל אחד קנין אחר ולפ"ז י"ל דהכי משני הש"ס דמיירי שלאחד יש רשות לפירות לבד ולא לקנין הגוף והשני יש לו קנין הגוף ונמצא העמדת השוורים הוא לזה שיש לו קנין פירות ושפיר קרי חצר הניזק דבאמת לזה שיש לו קנין הגוף זה מקרי חצר הניזק אף שזה יש לו קנין פירות דקנין פירות לאו קנין הגוף ואפ"ה מקרי חצר השותפין ודוק ועיין ב"ק דף צ' גבי איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג מה שחלקו רש"י ותוס' שם ד"ה איש ולפמ"ש לעיל יש מקום עיון בזה ובב"ש סי' צ' ואכ"מ להאריך

עוד היה נראה לי דבר חדש בישוב דברי הרא"ש דהנה בהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' קע"ו ס"ב ששכרו מקום בשותפות הקשו המחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' ו' והקצה"ח שם דהא הו"ל חצר של שניהם ואין קונין זה מזה ע"ש מ"ש בזה וגם אני הארכתי בזה. וכעת נראה לי בפשיטות דע"כ לא אמרו דחצר השותפין אין קונין זה מזה רק אם החצר כבר הוא בשותפות ועתה רוצים לקנות איזה דבר זה מזה אז אינם קונים דהרשות היא של שניהם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות אבל התם דעיקר מה ששוכרים המקום שיהיו מניחים המעות שיעשו שותפין א"כ אם נימא דלא קנו זה מזה שוב לא נעשו שותפין ולא שייך חצר של שותפין דגוף המקום לא רצו לשכור רק שיקנו להם השותפות ועיקר השכירות היה בשביל זה וא"כ השותפות והקנין באו כאחת וז"ב. ובזה אני אומר דגם כאן עיקר מה דהוה חצר של שניהם הוא לענין מציאה דבאמת הוא השכיר לשוכר החצר ואין לו שום רשות להשתמש בחצר רק מציאה דאתי מעלמא לא השכיר לו וא"כ בעת השכירות נשתתפו לענין זה דהחצר יקנה המציאה לשניהם ואיך שייך לומר דחצר של שותפין אין קונים דאם אינו נקנה המציאה שוב לא מקרי שותפין וע"מ כן נשתתפו בהחצר שיהיה החצר של שניהם דאל"כ כלו של השוכר דשכירות ליומא ממכר הוא לענין תשמיש החצר ורק שלענין מציאה נשאר לו חלק ואיך שייך לומר דחצר השותפין אין קונין זה מזה הא זה עיקר שותפתם וז"ב. ובזה אני אומר דבר נחמד בהא דאמרו ריש ב"ב לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם והקשו התוספת דמשמע דוקא בשביל דכופין לבנות הוא דאם נפל המקום והאבנים של שניהם ת"ל דאף בלא זה כיון דספיקא היא הוה בחזקת שניהם. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה מה דאמרו המקום והאבנים של שניהם הכוונה שהמקום היא חצר השותפין שאין קונין זה מזה ולפ"ז אם לא יוכלו לכוף רק שנתרצו לבנות או לא נעשה חצר שותפין רק ע"מ שבנו יחד שוב היו קונים זה מזה כשירצו דעיקר השותפות נעשה ע"י השכירות אבל כל שהדין שכופין א"כ הוה כאלו הכותל עומד מקודם והם כבר שותפין ושוב אין המציאה או שאר דבר שקונים זה מזה של השותפין כיון דשותפין אין קונין זה מזה ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא. ומן האמור נראה ראיה ברורה למ"ש התה"ד סי' של"ז וכן הוקבע הלכה בש"ע חו"מ סי' קל"ז ס"ו דאם יש כותל המפסיק בין הבתים ובצד אחד יש אבנים יקרות דהוא של שניהם אף דמקרבא טפי לגבי אותו שמשתמש בו בצד שכנגדו והתה"ד טרח להביא ראיה לזה ועיין קצה"ח שם ולפמ"ש הדבר מבואר במשנה דהא דאמרו דהמקום והאבנים של שניהם היינו משום דכיון דכופין לבנות א"כ מסתמא לא יתן אחד יותר מחבירו כיון דהוא שותפות דבשלמא אם ברצו תליא מלתא יש לומר דבאמת זה שהאבנים יקרות בצדו של זה הוא ונתרצה לעשות באבנים יקרות כדי שיהי' שלו אבל כיון דכופין אותם והיינו שהמקום והאבנים של שניהם ע"כ מוכרחים לתקנו כדי שישאר שותפותם קיים וא"כ פשיטא דלא יתן זה יותר מזה רק באופן שיעשה חזית וכדומה לסימן וכל שאין סימן הם של שניהם בשוה וז"ב ודוק. והנה הקצה"ח סי' ר"ס הלכה זו העלה דלפמ"ש המוהר"ם נראה דאם קדם אחד מהשותפין וזכה במציאה דהיא שלו לפי שיש ברירה והיא שלו. ותמהני דבאמת מהר"ם פסק כשיטת ר"י דיש ברירה אבל אנן קי"ל דאין ברירה ועיין בר"ן ריש פרק השותפין שהביא שיטת ר"י הזקן ז"ל ודחאו וא"כ שוב מהראוי לומר דלא קנה דהו"ל ספק אך לפענ"ד היה נראה כיון דעכ"פ ספק הוה והרי ספק גזל לא אסרה תורה כמ"ש התומים בקונטרס תקפו כהן ומכ"ש במציאה ומספק זכה ואף אם נימא דאין ברירה היא בודאי ולא מספק מכל מקום במציאה ודאי דזכה דאין שום אחד מוחזק. ומ"ש הקצה"ח שם לפרש הירושלמי דבחצר השותפין דכל דהוה כלו לזה או לזה שוב לא קנה שום אחד מהם והו"ל של המוצא והיינו משום דאין ברירה. ולפ"ז לכאורה יכולין לעשות הרשאה זה לזה ויהיה של אחד מהם ואז לא יקנה המוצא דמלבד דעל דבר שאינו שלו לא שייך הרשאה אף גם דהמוצא כבר זכה ויכול לדחות לכל אחד ולומר החצר אינו שלך דלמא דחברך הוא ולא קנה לך ולפ"ז לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רנ"ג בשם הריטב"א דבמתנה דהוא כעין שותף בנכסים לא שייך לומר דידחה לכל אחד לפ"ז נראה לי מכ"ש בזה שבעל החצר והשוכר הם באמת שותפים בחצר ובכל מה דאתי מעלמא וא"כ היאך ידחה המוצא לכל אחד מהם הא החצר באמת שלהם וניהו דלא נודע לאיזה משניהם דאין ברירה אבל לגבי אחר פשיטא דלא יכול לדחותם וזה נראה לי בכוונת הרא"ש דכיון דאמרו דחצר השותפין קונה זה מזה ומכ"ש מאינש דעלמא והיינו דניהו דאין קונין זה מזה במודד לתוך קופתו של אחד מהם היינו משום דלא הוברר והו"ל ככל שותפין דעלמא דלא הוברר אבל עכ"פ כל שרוצים למדוד לתוך קופתו קונים וא"כ עכ"פ נגד אינש דעלמא הם קונים ולא יוכל לדחותם וגם אנן סהדי דרוצים השותפין להקנות זה לזה כדי שיקנו עכ"פ בשותפות ולא יתערב זר בתוכם וז"ב מאד מאד ודו"ק ועיין תוס' עירובין דף ע"ג ע"ב ד"ה בני חבורה שכתבו בסוף דבריהם דאין הכניסה והוצאה מועלת אלא א"כ הי' של בעל השותף מאותה שעה ובהגהות הגאון מוהר"ע איגר נדפס קושיא דא"כ מה משני על מה דמקשה הש"ס ממשנה דכיצד משתתפין במבוי וכו' ה"נ דאפקי' ועיילי' דהא מקודם שזוכה לא מועיל דהי' החביות כלה דבעה"ב וע"כ דאחר הזיכוי מפקא ומעיילא א"כ למה צריך לזכות ע"י בנו ובתו והא כיון דעיילא לכל חצר וחצר יקנה חצרו של כל אחד חלקו ביין ומסיים בצע"ג. ולפענ"ד לק"מ כיון דזיכה ע"מ שיהי' שותפין בחצרות והיינו שכל החצירות משותף לבני המבוי א"כ הו"ל כחצר של שותפין שאין קונים זה מזה וז"פ לפענ"ד.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף