שואל ומשיב/ד/ג/קי

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן קי   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם עדיין קשה בהא דאמרו בבכורות שם וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי אילימא מדאסרה רחמנא בב"ח ודלמא חלב אסור באכילה ומותר בהנאה ובבב"ח אף בהנאה אסור ואמאי לא הוכיח מהא דשריא התורה מי חלב ולא נאסר משום בב"ח אף בהנאה דא"ל דלא נרגש הטעם דהא באכילה בלא"ה אסור משום אבמה"ח ואוסר הבשר ורק בהנאה ואיך שייך לענין איסור הנאה טעם דהא הנאה הוה כמשהו וכמ"ש הה"מ פ"ח ממ"א הט"ז שהנאה הרי היא כחצי שיעור ואולי שבאמת הי' גם מי חלב אסור וחלב אמו אתי להוציא חלב שחוטה וכדומה דאינו מיותר כלל ודו"ק. מיהו בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ל"ו מצאתי דמה שרצו בש"ס לאסור חלב משום אבמה"ח אינו לא אבמה"ח ממש ולא בשר מן החי שהחלב אינו לא אבר ולא בשר רק כאבר מן החי והיינו דהתורה אסרה מלאכול כל דבר הבא מן החי בלי זביחה והוה החלב כאינו זבוח שהוא כאמה"ח ע"ש והי' מקום לפלפל קצת במ"ש ע"ש ואין רצוני להאריך רק לבאר בזה מה שמצאתי במהרי"ט אלגזי על בכורות שנדפס מחדש שהביא בשם תוס' חצונית שהקשה דאמאי לא הוכיח מאברהם דכתיב ויקח חמאה וחלב וכו' ובודאי לא האכילם דבר שהוא אסור וכתב כיון דהי' סבור שב"נ הם ולא נצטוו ע"ז וע"ז תמה המהריט"א שם דהא אם נימא דהחלב אסור משום אבמה"ח ב"נ נצטוו על אבמה"ח ובשלמא לטעם דדם נעכר לא נצטוו ב"נ על הדם משא"כ למ"ד משום אמה"ח ולפמ"ש אתי שפיר דב"נ אינו מצווה רק על אבמה"ח או בשר דיש להם שם אבר או בשר משא"כ חלב דאין עליו שם אבר ולא בשר לא נצטווה הב"נ דלא נצטווה על זביחה רק על אבמה"ח ובשר ותדע שהרי דם מן החי לא נצטווה ב"נ דלא קי"ל כרחב"ג בסנהדרין דף נ"ט והכרו"פ סי' פ"א ס"ק ז' האריך בזה דמהראוי לאסור גם לב"נ הנסיובי כיון דאסור להרא"ם משום אבמה"ח א"כ גם עכו"ם אסור ע"ש ובאמת שדבריו תמוהין דמלבד דיקשה לפי דבריו דא"כ מה דחי לסחורה והא אף לעכו"ם אסור משום סחורה וכמו שהקשה בעצמו אף גם דלפ"ז יהי' כל החלב אסור לב"נ משום שקיבל טעם מהמי חלב ולא שייך בב"נ ביטול ברוב דאחרי רבים להטות בישראל נאמר וכמ"ש הפרמ"ג סי' ס"ב להסתפק בזה והארכתי בזה בתשובה אחת דמ"ש הכו"פ שם דגם לישראל ל"ש ביטול משום דנאסר מתחלת ברייתו ותחלת ביאתו לעולם בתערובות כמ"ש המרדכי באמת סותר בזה למ"ש בעצמו בסי' ק"ב לחלק בין היכא דהיתר הי' בפ"ע דבזה מודה המרדכי וא"כ גם כאן הא החלב מותר רק מה שקבלה טעם מהנסיובי שהי' בו בתערובות ובכה"ג מודה המרדכי דמותר וגם מ"ש לעיל נסתר בזה אבל בעכו"ם דלא שייך ביטול בודאי יהי' אסור ורציתי לדחות דא"א לאסור החלב לב"נ דא"כ יקשה מי איכא מידי דהא לישראל החלב עצמו מותר. אבל כ"ז לפלפולא והעיקר כדברי הנוב"י דלב"נ לא נאסר כלל החלב משום אבמה"ח.

ולכאורה רציתי להביא ראיה דגם לב"נ אסור משום אבמה"ח דהרי בחידושי הקשיתי הא דאמרו שם ראי' מעשרת חריצי חלב והא שם הי' למלחמה ובמלחמה מותר כל האיסורים כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דבעת שירעבו ויצמאו הותר כל איסורים ובחידושי תורה פרשת ואתחנן הארכתי בזה.

ובזה מיושב מה שתמה הכו"פ על הש"ך דהרי בחולין כאן אמרינן כל חלב דעלמא לאו כאבמה"ח דמי ושרי ה"ה בזה או דלמא האי אית לי' תקנתא בשחיטה האי ליתא בשחיטה הרי דגם לפי המסקנא חלב הוה כאבמה"ח רק חידוש הוא ולפמ"ש יש לומר דבאמת זה סברת האבעיא אי נימא דבאמת חלב הוה כאבמה"ח דעכ"פ לא נזבח או דלמא כיון דליתא לתקנתא בשחיטה גבי חלב לא אמרינן דהוה כבשר ואף דבאמת קי"ל דהוה ספיקא דאיסורא וכמבואר סי' י"ד הרי דבאמת מספקינן דלמא חלב הוה כאבמה"ח היינו דוקא בבן פקועה דגוף הבשר ליתא לתקנתא בשחיטה א"כ גם החלב מהראוי לאסור דלא שייך לומר דא"כ אין תקנה דהא גם לבשר ליכא תקנה דהוה כשחוטה אבל החלב שלא נזבח הוה עכ"פ אינו זבוח דאינו כגוף הבשר ודוק היטב. וידעתי שיש לפקפק קצת אבל להיות כי גוף הדברים נראים כמ"ש הנוב"י והכסא דהרסנא ע"כ נדחקתי להעמיס גם בדברי הש"ך כן ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת וכוונתו הי' כמ"ש ודוק. ובאמת לפענ"ד הי' נראה דמה דס"ד בש"ס לאסור החלב הוא משום דכיון דבאמת יש לחוש שמא הבהמה טריפה ורק דאזלינן בתר רוב והיינו חזקה דאתיא מכח רובא כמ"ש הר"ש דאף חזקה שלא נתבררה הוה חזקה דאתיא מכח רובא ולפי זה כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ כאן דהבהמה עכ"פ אסורה משום שאינה זבוחה שוב חיישינן שמא היא טריפה ולכך אסרינן החלב ג"כ דכל שלא נשחטה הרי יש לחוש שמא היא טריפה ולכך ס"ד לאסור החלב ג"כ משום אבמה"ח אף שחלב אינו בכלל בשר כמ"ש הנוב"י שם מכל מקום מחזיקין מאיסור לאיסור ובזה ממילא ל"ש לב"נ איסור אבמה"ח גבי חלב דבאמת חלב לא בכלל בשר ורק משום דמחזיקין מאיסור לאיסור חיישינן לטריפה וא"כ בב"נ לא שייך זאת ומיושב היטב הא דקאמר לסחורה והקשה הכו"פ הא גם לב"נ נאסר ולפמ"ש אתי שפיר דלב"נ לא נאסר כלל. אך לפי זה יקשה הא דאמרו בחולין דף ס"ט בבן פקועה דחלבו מאי חלב דעלמא לאו כאבמה"ח דמי ושרי ה"נ ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא בשחיטה וקשה הא בן פקועה אין טריפות פוסל בו ואף בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע אין טריפות פוסל בו וא"כ שוב לא שייך לחוש לחלב כלל דאין טריפות פוסל בו ואף דטריפות שהן מחמת שחיטה פוסל בו כמבואר סי' י"ג היינו מדרבנן דוקא ומשום דבעי שחיטה כראוי אבל כאן לענין החלב לא שייך להחזיק איסור דהרי הטריפות אינו מבורר אך י"ל דכיון דאותו אבר שיצא כיון דטעון שחיטה א"כ אפשר דגם טריפות פוסל בו דלזה האבר לא הותר בשחיטת אמו ואם כן כשיהיה בו טריפות יהי' אסור דהרי ע"י אותו אבר יוכל כל הבהמה להטריף וא"כ שוב שייך להחזיק מאיסור לאיסור. אך בגוף הדין צ"ע דמה"ת לחוש לטריפות של אותו אבר כיון דאינו רק אבר אחד ורוב הבהמה היא כשר ודמי למה שנסתפק הבעל עיטור וכן קי"ל בש"ע יו"ד סי' ל"ט סעיף כ' דבעינן שיהיה רוב הסרכא בגב אונה דגם בזה אזלינן בתר רוב אף דלא שייך כ"כ רוב בזה כמ"ש הבעל עיטור והובא ברא"ש וטוש"ע שם וצ"ע בזה ודוק. והנה מה שהקשיתי בחידושי והבאתי לעיל שגם הכסא דהרסנא הקשה זאת בהא דיליף מעשרת חריצי החלב והא במלחמה הותר וכתבתי לעיל דאם נימא דלב"נ אסור לא שייך זאת וכוונתי לדעת ש"ב הגאון בכסא שכ"כ. הנה כעת נסתפקתי לפי זה במ"ש הרמב"ן פ' ואתחנן על פסוק ובתים מלאים כל טוב דיי"נ אסור ול"ש שלל עכו"ם בזה דהוא משום תקרובת עכו"ם ואסור וכעת נראה דהרמב"ן אזיל לשיטתי' דס"ל דיי"נ בשביל תקרובת ע"ז א"כ שוב כיון דגם ב"נ אסור בתקרובת ע"ז לא שייך להתיר משום שלל עכו"ם משא"כ להרמב"ם דס"ל דיי"נ הוא לאו בפ"ע מקרא דישתו יין נסיכם ובתשובה אחת הארכתי בביאור השיטות א"כ לדידיה שייך שלל עכו"ם והנה מ"ש האחרונים ליישב הא דלא יליף מאברהם דהאכיל חמאה וחלב וכתבו דיש לומר דב"פ היתה ועיין נוב"י שם וכו"פ וכסא. ולפענ"ד היא תמוה דלפענ"ד דב"פ לא הותר לב"נ דהא בב"נ במיתה תליא והרי זה הב"פ עכ"פ חי ואם כן ניהו דהוה כאלו כבר נשחט אבל עכ"פ אבמה"ח שייך בזה יותר וא"כ כיון דסבר דב"נ היו ובערביים חשד אותם א"כ היאך האכיל להם החלב אם נימא דגם לב"נ אסור החלב משום אבמ"ה. וכאשר השקפתי בזה מצאתי בשפ"ד סקי"ג סק"ג בסופו שנסתפק בזה אי שייך לומר בזה מי איכא מידי או דלמא כיון דהוא חי לגמרי אסור לב"נ וצ"ע כעת.

והנה במ"ש למעלה בביאור כוונת הס"ד דחלב אסור משום אבמה"ח דשייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור ולכאורה צ"ב הא לא קי"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ואף שהמהרי"ט בתשובה סי' פ"ב בראשונות האריך בראיות דמחזיקין מאיסור לאיסור כל האחרונים דחו זאת אבל באמת גם אנכי הארכתי בחידושי לדחות דברי המהרי"ט עפ"י דברי הרשב"א ביבמות דף ל"א דכל שהאיסור מסתלק מאיליו לא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור וכתבתי שם דזה דוקא לאחר שחלף הלך לו האיסור הראשון אבל בעוד שאיסורו הראשון עליו פשיטא דלכ"ע מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי זה כאן בעוד שלא נשחטה ויש עלי' חזקת איסור של אינו זבוח פשיטא דמחזיקין מאיסור לאיסור וכעת נראה לי עוד לחלק דכל שבידו להסיר החזקה לא שייך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור דכבר כתבו הפוסקים דחזקה שבידו לשנותה לא אלים החזקה כ"כ ולכך כתבו דחזקת טבל לא אלים כ"כ דבידו להסירה ולפי זה אף אם נימא דכ"ז שלא הסירה מקרי חזקה אלימתא מכל מקום להחזיק מאיסור לאיסור ודאי לא שייך בזה דעכ"פ בידו להסיר החזקה מכל וכל ואיך נוסיף עליו חזקת איסור אחרת שלא הי' עליו ודי שתפקיע עצמה לא שתביא אחרת עלה. ובזה נראה לפענ"ד לדחות כל ראיות המהרי"ט דמה שהביא מירד לטהר מטומאת מת דאמרינן חזקת טומאה טמא וכן מזב שנזקק לזיבה שטמא שרגלים לדבר ש"ה שאין בידו להסיר החזקה הראשונה דכ"ז שלא הגיע זמנו לטהר מטומאת מת לא יש בידו לטהר וכן בזיבה אין בידו להסיר חולי הזיבה ולא סמי' בידו מקריא. ובזה נראה לפענ"ד כוונת הראב"ד פ"ג מק"פ שהבין מדברי הרמב"ם דמחלק בין אם נטמא בטומאת התהום ביום ששי לטומאתו ובין אם נטמא בשביעי והדבר צ"ב דמה חילוק יש ולפמ"ש אתי שפיר דבשביעי דכבר כלה טומאתו ושמשא ממילא ערבא אבל הוא הסיר טומאתו ע"י הטבילה וא"כ לא שייך להחזיק מאיסור לאיסור דמקרי בידו משא"כ בששי לטומאתו דעוד מחוסר זמן ומעשה ולא הוה בידן להסיר הטומאה מאתו וז"ב. ומה שהביא ראיה משחיטה דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וכי מספקא לן אם שהה או החליד וכבר יצאת מחזקת אבמה"ח לב"נ על ידי מיתה ואפ"ה מחתינן להו איסור אבמה"ח עד שישחטה כראוי אף דנבלה אשתרי לב"נ וע"כ דמחזיקין מאיסור לאיסור ל"ק לפענ"ד דשם כיון דעכ"פ לגבי ישראל אין בידו להסיר החזקה עד שישחטנה כראוי א"כ שייך שפיר להחזיק מאיסור לאיסור עד שיוודע לך במה נשחטה שהרי אין בידו להסיר חזקת איסור אבמה"ח עד שיוודע לך שנשחטה כראוי וזה ברור. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בביצה דף כ"ה דלמה לי עד שיוודע לך שנשחטה כראוי כיון דחזינן שמתה אם כן נסתלק איסור אבמה"ח וכפי הנראה כוונו לקושית המהרי"ט הנ"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ועיין שב שמעתא שמעתא ה' פרק ב' ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעל כל פנים כל שאין בידו לסתור החזקה עד שישחט כראוי שפיר מחזיקין מאיסור לאיסור ודוק.

והנה בהך דהמבשל חלב בחלב דאמרו שם דנחלקו באחע"א ואח"כ מסיק דעל אכילה בודאי לא לקי לכאורה קשה דלמה לא נוקי דפליגי במבשל חלב בחלב ח"ש דמצד תרבא הי' שרי דאינו רק ח"ש ושפיר חל איסור בב"ח דעל ח"ש אחע"א כמ"ש התוס' בשבועות כ"ד ובב"ח חייב בחצי זית בשר וחצי זית חלב כדאמר לוי בחולין דף ק"ח וכעין זה הקשה בכו"פ ריש סי' פ"ז. ואמרתי בזה דכל הטעם דחל על ח"ש לחד תירוצא בתוס' בשבועות הוא משום דאינו מפורש בתורה וזה בשאר איסורים אבל בתרבא דמפורש כל אוכל חלב אף בחצי שיעור לא חל דמה"ט חידש הר"ש פ"ב דטבול יום דדיקולא בתרבא חצי שיעור ע"י תערובות אסור וכמ"ש בתשובה ואכ"מ ובלא"ה יש לומר דבב"ח כל שכבר נאסר אינו בגדר בב"ח דשניהם היתר והתורה אסרה החיבור ביחד וכעין שכתב הכו"פ בביאור דברי הנקודה הנפלאה של הרמב"ם ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה דאינו דרך בישול כיון שגם מי חלב יש לו אותו טעם ואפ"ה כשר וא"כ אינו מרגיש החלב האסורה בשנת תרט"ז ה' בשלח מצאתי בתוס' בחולין ק"ט ע"ב ד"ה ההוא לקדירה במ"ש דהחלב של הכחל עם בשר אחר נשתנה הטעם ואסור אבל בכחל עצמו מותר אף שחזר ונבלע ולא נודע הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אותו חלב שכבר הי' מתחלה חלב מותר ל"ש דרך בישול אבל בבשר אחר אסור דהא ניכר הטעם של החלב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש הרמ"א סי' צ' סוף ס"ג דכחל קודם צלייתו אף שהניחו יום שלם בחלבו שרי ולא שייך כבוש כמבושל ושאר בשר בחלב שחוטה שייך כבוש כמבושל. והטעם נראה לפענ"ד דהא בעי דרך בישול בנ"ט והרי אותה כחל בחלבה ל"ש נו"ט דטרם שפירש הי' ג"כ אותו טעם ואפ"ה שריא א"כ לא שייך דרך בישול וא"כ מכ"ש דלא שייך כבוש כמבושל בזה משא"כ בשאר בשר דשייך כבוש כמבושל ומה שהקשה הט"ז דגם בשאר בשר בחלב שחוטה הו"ל גזירה לגזירה והקשה בדג"מ מהך דבר גוזלא דנפל לכמכא דלא שרי' רק משום שנאכל מחמת מלחו אף דהוה גזירה לגזירה. לפענ"ד יש ליישב דשם מיירי אם בא לאכלה אח"כ ע"י בישול ואז יאסר הגוזל משום דבלע כומכא ונתבשל בתוכו אבל בשר שחוטה שנכבש בחלב דרצה הט"ז להתיר הוא כשכבר נתבשל ולא יבא לידי בישול עוד. והנה הקשה ע"ז ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב ני' דאכתי יקשה מהא דאמרו שם וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה והא בצלי שוב הו"ל גזירה לגזירה. אבל לפענ"ד נראה דלענין קליפה שוב הו"ל כבוש כמבושל מה"ת דדוקא לענין שיתבשל כלו ע"י הכבוש לא נחשב כבוש כמבושל אבל כ"ק מבשל הכבוש ונאסר כנלפענ"ד. אך בגוף הקושיא עיין נקה"כ מ"ש ועיין בט"ז סי' צ"ח ס"ק ה' ולפענ"ד יש לומר בפשיטות דשני גזירות שנגזרו כל אחת בפ"ע רק שנזדמנו יחד בענין אחד לא שייך גזירה לגזירה עד"מ כאן דכבוש כמבושל בשאר איסורים הוא מה"ת לא שייך בזה גזירה לגזירה ודוקא דכל דהשני גזירות הם רק גזירות באותו ענין שייך גזירה לגזירה וזה כלל חדש וצריך ביקור בספרים

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף