שואל ומשיב/ד/ב/קצד

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן קצד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבאר ענין נתינה בע"כ.

ולכאורה רציתי להביא ראיה בזה לדעת המהר"י בי רב מהא דמבואר בש"ע אהע"ז סימן קמ"ג ס"ו שם שאם הוא מתרצה לקבל דמים בעד אצטליתא הוה גט והוא מהרא"ש והקשה הב"ש בשם המהרש"ל דא"כ ע"כ פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא באינו רוצה לקבל הדמים וא"כ הא מוכח דנתינה בע"כ לא הוה נתינה לרבנן דקי"ל כוותי' ומ"ש הב"ש דנתינה בע"כ דליתן מעות בעד הכלי בודאי לא מועיל בע"כ וכתב שכ"כ בריש סי' כ"ז בשם הרש"ל. הנה לא מצאתי שם בס"ק ב' שם דבר מזה בשם הרש"ל. והדבר תמוה דבשלמא נתינה בע"כ ושוה כסף שפיר כתב המהרי"ט שם דלמ"ד עיקר הוא כסף ושו"כ אינו רק מריבויא דכל מילי הוה מיטב וא"כ עכ"פ בע"כ ל"מ אבל כאן דאדרבא ליתן מעות בעד הכלי מנין לנו דל"מ אף בע"כ למ"ד נתינה בע"כ מועיל וכסף ודאי מועיל. ועכ"פ קושית הב"ש קשה טובא וצ"ע תירוצו. אבל באמת תמהני דאין התחלה לקושיא לפענ"ד דע"כ לא נחלקו אם נתינה בע"כ מקרי נתינה או לא דוקא כשנותן ליד נותן מה שהתנה עמו אבל כאן דלרבנן אצטליתא דוקא ולא דמים וא"כ מה מועיל דנתינה בע"כ הוה נתינה הא אינה נותנת מה שנתחייבה לתת לו דהוא רצה אצטלית דוקא וז"ב כשמש וצ"ע על הרש"ל והב"ש דמה זו קושיא כלל (אחר כמה שנים מצאתי בט"ז שם סי' קמ"ג שהרגיש בזה ונהניתי) ובאמת שלפענ"ד הי' נראה דזה גופא הטעם דנתינה בע"כ ושו"כ ל"מ והמהרי"ט כתב הטעם דלא נתרבה בכה"ג שוה כסף ככסף. ולפמ"ש יש לומר בפשיטות דכל שלא נתן מה שהתנה שוב כ"ע מודו דל"מ נתינה והוא התנה על כסף דוקא ובזה ל"ק מה שהקשה הב"ש בסי' כ"ז מע"ע דמועיל נתינה בע"כ ושו"כ משום דשם לא הוה בדרך תנאי וא"כ כל מילי מיטב הוא וז"ב לפענ"ד. ולכאורה רציתי לומר שזה כוונת הב"ש בתירוצו דכיון שהתנה על אצטלית והיא נותנת מעות לא הוה כמו שהתנה עמה ולכך ל"מ בע"כ אבל מלבד שהמעיין בב"ש יראה שכיון לדבריו בסימן כ"ז בשם המהרי"ט אף גם דא"כ אין קושייתו מהא דלרבנן אצטלית דוקא אבל אל"ה הי' גם מעות מועיל אף דהוה בע"כ וע"ש שהאריך בקושיא זו ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא הי' אצטלית דוקא הי' מועיל נתינה בע"כ כיון דלא התנה אצטלית דוקא. מיהו אכתי קשה למ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה יקשה קושית הב"ש דאם לא הוה אצטלית דוקא היה מועיל והא הוה נתינה בע"כ ובאמת לפמ"ש המהר"י בי רב דאם קבל בפועל מועיל אף נתינה בע"כ א"כ אתי שפיר דמיירי שקיבל בפועל לכך לולא דהוה אצטלית דוקא היה מועיל נתינה בע"כ אף למ"ד לא שמיה נתינה משא"כ אם אצטלית דוקא אז לא הוה כמו שהתנה ולא נתקיים התנאי וז"ב. ובזה מיושב קושית הב"ש על רבה שם ע"ש ומזה ראיה להמהר"י בי רב בחלק השני. שוב ראיתי בח"ר בגיטין שם גבי אצטליתא שהקשה בשם התוס' דממנ"פ במה מיירי אם ברוצה לקבל מעות בעד אצטלא א"כ נפשטה בעיין דבסמוך דא"ל מחולין לך דלרבנן ל"מ מחילה ולרשב"ג מצי מחיל ואם מיירי כשאינו רוצה לקבל דמים א"כ תפשיט בעיין דנתינה בע"כ הוה נתינה דהא ע"כ לא פליגי רבנן רק אי אצטלא דוקא הא לא"ה הי' מועיל הרי הרגיש בקושית הב"ש השניה ע"ש מ"ש בזה ומדבריו מוכח דלא כמהר"י בי רב בחלק הלז דאל"כ היה לו לתרץ דמיירי כשקיבל והי' מועיל אף למ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה וכמו שכתבתי. אך בגוף הקושיא הנה לפמ"ש הרשב"א שם בהא דמחולין לך דל"צ לחזור וליטול ממנה הגט לרבי דסגי בהא גיטך ושפיר הוה אבעיא דסגי בנתינה קמייתא ולא בעי תנאי אחרינא ע"ש וא"כ זה דוקא במחול לך אבל אם אינו מוחל לגמרי רק שמרוצה בקבלת דמים שפיר לרבנן ל"מ כיון דאמר אצטלית דוקא אף שעתה נתרצה בקבלת דמים אבל עכ"פ צריך שיאמר הרי זה גיטך לרבי ולרשב"א צריך שיחזור ויטול ממנה ויאמר הרי זה גיטך דנתינה קמייתא היה על אצטלא דוקא וז"ב מאד להמעיין היטב ברשב"א שם. ובלא"ה נראה לי דלא שייך כאן מחילה דממנ"פ לרשב"ג דאמר דאצטליתא לאו דוקא א"כ גם מתחלה לא הקפיד על אצטליתא דוקא ולרבנן דאצטליתא דוקא שוב ל"מ המחילה דהא נתכוין לאצטליתא דווקא וא"כ לעולם דמיירי בנתרצה לקבל דמים ואפ"ה ל"מ לרבנן דאף אם נימא דמחל לגמרי מועיל היינו דשם מחל לתנאו אבל כאן דהוא התנה אצטליתא דוקא וא"ש לא נתקיים התנאי. שוב ראיתי דהרשב"א בעצמו תירץ כן ע"ש ונהניתי. ובגוף הקושיא נראה לפענ"ד דל"ד למחולין לך דבשלמא כשמוחל התנאי יש לומר דמהני אף לרבנן דבתחלה רצה שתתן לו מתאים זוז ואח"כ נתחרט אבל כאן דאצטליתא דוקא לרבנן וא"כ ההקפדה על אצטליתא דוקא זה לא הוה הנאת ממון ותועלת רק הקפדה גרידא ובכה"ג ל"מ מחילה וכעין שכתב הר"ן בסוגיא דכנסה סתם דאם אמרה בלבי היה להתקדש גרע טפי ול"מ מחילה דמוכח שלא היה רק קפידא גרידא ול"מ מחילה וה"ה בזה וז"ב ודו"ק. אך בחלק הראשון שכתב המהר"י בי רב דלמ"ד נתינה בע"כ הוה נתינה א"צ שיתנו לידו וכל שרוצה לתנו לידו סגי אף שזה אינו רוצה לקבלם בזה לא נחלק עליו החכם הב"י ואדרבא הביא ראיה לדבריו ע"ש ובמחנה אפרים הלכות זכייה ומתנה סי' כ"ד האריך דמדברי הרשב"א בתשובה לא משמע כן והביא כמה רבאוותא שנחלקו עליו. ולפענ"ד נראה ראיה למהר"י בי רב בזה דהנה הרשב"א בחידושיו בגיטין דף ע"ה האריך להקשות דהיאך אפשר לומר לרבא דכיון דבפניו יכול ליתן בע"כ למ"ד שמה נתינה ה"ה דיכול לזכות לו ע"י אחר אף שזה אינו רוצה שהרי אשה מתגרשת בע"כ ואפ"ה א"א לזכות לה גט ע"י אחר לפי שחוב היא לאשה וכן בעבד לר"מ דאמר דחוב הוא לעבד ע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש המהר"י בי רב אתי שפיר דבשלמא בגט דבעינן ונתן לידה א"כ כל שחוב הוא לה לא הוה לא משום שליחות דאין חבין לאדם שלא בפניו וגם לא משום ידה דלא נעשה ידה בע"כ ולא שייך לומר דהוה ידה אריכתא כל שהוה בע"כ וכמ"ש הנימוק"י ריש ב"מ לענין חצר שאינה משתמרת דלא שייך ידה אריכתא כל שהוא חוב וא"כ לא הגיע לידה וכל שלא הגיע לידה אינו יכול לגרשה אבל לענין נתינה בע"כ דלא בעינן שיתן בפועל א"כ כל שרוצה ליתן שוב הוה נתינה בע"כ ומועיל וא"כ מועיל אף שלא בפניו ולכך יכול לזכות ע"י אחר אף שחוב היא לו להמקבל הא לא אכפת לן שיקבל רק שהוא רצה איברא דאכתי קשה למה צריך כלל לזכות ע"י אחר הא די בשרוצה ליתן למהר"י בי רב ולפענ"ד לולא שאיני כדאי הייתי מכריע דניהו דלא סגי ברוצה ליתן בלבד אבל עכ"פ כל שהוציא מרשותו וזיכה ע"י אחר בודאי מועיל לכ"ע ובזה הי' מקום ליישב הרבה קושיות ואכ"מ עכ"פ קושית הרשב"א מיושב היטב הד"ק:

והנה לפמ"ש הנוב"י חלק אהע"ז סי' ה' דאף בזמן הש"ס לא הי' מועיל לגרש בע"כ ע"י שליח דהו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"מ אף בעשאו שליח א"כ אין מקום לקושית הרשב"א דלכך ל"מ בגט אשה מה שמזכה הגט ע"י אחר כל שאינה רוצית משום דל"מ השליחות וזכייה מטעם שליחות ועכ"פ לא עדיף מאילו עשהו שליח בפירוש דל"מ כל שזה אינו רוצה בשליחותו לא הוה שליח ומזה ראיה ברורה דלא כהנוב"י ובתשובה הארכתי לדחות דבריו ואכ"מ ודו"ק בכל מ"ש כי הם ענינים נפלאים ת"ל ועיין במחנה אפרים שם סי' כ"א. והנה הר"ן כתב דאנן מספקינן אי קיי"ל כל"ק או כל"ב ולכך בקרקע קרקע בחזקת בעלי' עומדת. ולכאורה צ"ב כיון דקנה בודאי רק שקנה עפ"י תנאי שיקיים לו התנאי וכל שנתן לו בע"כ ואנן נסתפק לן אם הוה נתינה א"כ עכ"פ נמכר הקרקע בודאי רק שהספק על התנאי ובכה"ג כתב הרשב"א דמהראוי להעמידו ביד הלוקח ולפמ"ש המלמ"ל פט"ו מטוען דהיכא שהספק אם נתקיים התנאי גם הרשב"א מודה אתי שפיר גם כאן אלא שצ"ע אמאי לא הזכירו. אמנם לפענ"ד אתי שפיר אף אם נימא דגם בזה נחלקו דבשלמא כשהתנאי בידו לקיימו בלי המקבל אז יש לומר דהקרקע בחזקת לוקח הוא משא"כ כאן דאם נימא דנתינה בע"כ לא הוה נתינה רק עד שיקבל ממנו המקבל אז אין בידו לקיים התנאי אבל לדעת המהר"י בי רב דל"צ נתינה צ"ע ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו בשבועות דף כ"ה שבועה שאתן במתנה לעשיר הא למ"ד נתינה בע"כ הוה נתינה אף שלא רצה לקבל הוה נתינה ובפרט לפמ"ש הרשב"א דבחוב ודאי הוה נתינה בע"כ דא"א להעמיד אדם בחובו בע"כ וצ"ל דזה דוקא בחוב שמחוייב ליתן אבל כאן שע"י שבועתו נתחייב עכ"פ מקרי שבועת שוא דאין זה מחוייב לקבל ע"י שנשבע זה וז"ב.

וביאור הדברים נראה לפענ"ד עפמ"ש לעיל בקצרה דהנה ביאור הענין דל"מ כאן מחילה אף דכ"מ מועיל מחילה משום דאמרינן דלצעורה קמכוין והדבר צ"ב דסוף סוף כבר ציערה וכעת מחל לה והיא הי' לה צער דלא ידעה דקא מחל. אך ביאור הענין עפ"י דברת הר"ן שכתב בהא דאמרו בקידושין ובכלן אעפ"י שהי' אומרת בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת וכתב הר"ן אף דבכ"מ מועיל מחילה היינו משום דכל שהי' התנאי לתועלת אמרינן דאח"כ כשמחל נתקיים התנאי למפרע אבל כל שהי' בלבה להתקדש ואעפ"כ התנה א"כ ראינו דלא היה כוונתה לתועלת רק להקפדה בעלמא וא"כ מה נשתנה אח"כ ומה מועיל המחילה הא בתחלה ג"כ לא כוונה לתועלת רק להקפדה ולכך כל שאמרה שהיה בלבה ל"מ טפי ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם אנן בדידן נאמר דמה שהתנה עמה ע"מ שתתן מאתים זוז ואמרינן דלצעורה קא מכוין והיינו דלא רצה המעות לתועלת רק לצערה א"כ היאך שייך מחילה הא בעת התנאי לא הי' לתועלת (ועיין בר"ן שם שהביא מדברי הש"ס הלז דכל דלצעורי ל"מ התקבלתי) וזה דמחלק הש"ס דבשלמא התם שנתכוין להרווחה אמרינן דהרי לא אצטריך והוה כאילו התקבל המעות אבל כל שכוונתו הי' לצער מה מועיל המחילה וז"ב כשמש. ולפ"ז זהו שם כשהתנה ליתן מעות אבל כל שהתנה ליתן אצטלא ואמרינן אצטלא דוקא כדי לצער א"כ כל שמקבל אח"כ מעות אמרינן דמועיל דא"ל דכל התנאי לא הי' לטובתו רק לצער דזה אינו דיש לקיים שניהם דהמעות באמת רצה לטובתו והאצטלית אמר לצער ולכך מועיל מחילה דיש לומר דרצה לצערה בגוף האצטלית אבל דעתו הי' לקבל מעות ולכך כל שמקבל מעות לא שייך לצעורה קמכוין דלא שייך לומר דגם מתחלה לא הי' בלבו לטובתו כיון דאינו מוכרח דיש לומר דבאמת כוון שניהם לצעורי ולתועלתו וכל שנתבטל התנאי במקצת נתבטל בכלו וז"ב כשמש לפענ"ד.

ובזה מיושב היטב דברי הבית שמואל סי' כ"ז ס"ק ב' שהביא ראיה מדברי הרא"ש אלו דמועיל נתינה בע"כ ושוה כסף דהרי כל הטעם דל"מ כל שלא נתרצה הוא משום דלצעורה קא מכוין הא אי לא"ה הי' מועיל אף דמיירי בע"כ ושוה כסף ע"ש וראיתי בק"א במקנה שם שתמה בזה על הב"ש דאיך אפשר לומר דכוונת רבנן דרשב"ג משום דלצעורי קמכוין הא כתב הרא"ש דכל שמתרצה מועיל דהרי במחולין לך ל"מ משום דלצעורה קמכוין וע"כ דמה דל"מ באצטלית משום דהוה נתינה בע"כ ושוה כסף ע"ש שהאריך ונוראות נפלאתי דהדבר מבואר ברא"ש בעצמו דאף דבמחולין ל"מ היינו משום דשייך לצעורי משא"כ בזה דלא שייך לצעורי דצערה בגוף האצטלית וכמ"ש בכוונתו ודו"ק. ובזה יש לסתור ולבנות בסוגיא וגם בכל דברי המקנה שם ולא נפניתי כעת אולי יזכיני ד' לעת אחרת בל"נ בזה:

והנה הרשב"א הקשה דהיאך יכול לגרש האשה בע"כ הא כתיב ונתן בידה ונתינה בע"כ לא שמה נתינה וכתב דא"י לעכבו מלסלק שעבודו דהיא משועבדת לבעל והוא מסלק שעבודו ע"ש ולכאורה רציתי לומר בפשיטות דהרי אמרו בגיטין דף כ' דר"ח אמר יכילנא למפסל כלהו גיטי ואמר רבא אילימא משום דכתיב וכתב והכא היא קא כתבה ודלמא אקנויי אקני לי' רבנן אלא משום דכתיב ונתן והא לא יהיב לה מידי דלמא נתינת גט הוא ולפ"ז ע"כ לא שייך נתינה בע"כ דלא הוה נתינה רק היכא דבעי תורת נתינה אבל כאן דאינו צריך שישוה כלום ואף בכתבו על איסורי הנאה כשר רק דצריך ליתן לה גט ובכה"ג כל שאינו מגיע לה תועלת גם נתינה בע"כ ג"כ הוה נתינה ואף אם נימא דעכ"פ נתינת הגט צריך שיהיה ברצונה זה אינו דהרי באמת אף הכתיבה צריך שיהיה משלו ואקנויי אקני לי' רבנן ומכ"ש במה שנותן לה גט פשיטא דיכול ליתן בע"כ דהשתא שכר הכתיבה דצריך שיהיה משלו סגי אף משלה ומשום דאקני לי' רבנן ומכ"ש במה שא"צ שום שווי רק נתינה אטו אי יהיב בע"כ לא מקרי נתינה סוף סוף מגיע לה כלום לידה ונתן בידה קרינן בה ובשלמא אם צריך איזה שווי או שהתנית עמו לצעורה וכדומה אמרינן דבע"כ לא שמה נתינה והיינו לענין התכלית של נתינה דבע"כ לא חשיב נתינה מעליא אבל כאן דלא בעי שיגיע לידה שום הנאה רק נתינה שטחית שהגט יגיע לידה והרי נתן בידה וז"ב לדעתי.

וצ"ל דקושית הרשב"א היא על התורה טרם דתקנו רבנן שתהיה היא נותנת שכר הסופר דאז אפשר שלא כשר בכתבו על א"ה דבעי שישוה איזה דבר ויהי' מקרי וכתב ונתן דאף דנתינה מקרי אף בפחות משו"פ מכל מקום כיון דצריך שיכתוב מממונו עכ"פ יש בו איזה שיווי להתלמד בו מעשה הכתב וכדומה משא"כ לדידן דתקנו רבנן שהיא תתן שכר הסופר א"כ אין בו שווי כלל דהוא לא נתן מידי. ובזה יש לקשר המימרות דבתחלה אמר משום דכתיב וכתב ואח"כ אמר משום דכתיב ונתן ועיין במפרשים. ובזה יש לומר הא דכתב חכם אחד דבזמן הזה דאיכא חרגמ"ה שוב לא יועיל גירושין בע"כ אף דעבר וגירש משום דכבר נודע מ"ש הרש"ל בתשובה סי' ל"ג דלכך אינו נאמן בזמן הזה לומר שזינתה דאף הוא משועבד לה בזמן הזה שא"י לגרשה בע"כ וא"כ שוב הוה נתינה בע"כ ולא שייך לומר דא"י לעכבו מלסלק שעבודו דזה אינו דהא משועבד לה ג"כ ואינו יכול לסלק שעבודו בע"כ ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דתקנו רבנן דהיא נותנת שכר הסופר לא שייך ונתן כלל דגוף נתינת הגט השטחי הרי נתן לידה ולא שייך בזה נתינה בע"כ וז"ב ומה שהביא החכם ההוא דברי הנימוק"י בחידושיו לשבועות הובא בס' בית הבחירה דכל דנתרצה לבסוף אף נתינה בע"כ למ"ד דל"מ מ"מ כל שנתרצה אח"כ מועיל למפרע והאריך בזה לפרש דברי הרמ"א באהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/קיט|סי' קי"ט] דכל שנשאת בגט בע"כ שוב הותרה וכתב הטעם משום דנתרצית הנה לפמ"ש אין מקום לזה דבלא"ה נתינה בע"כ שמי' נתינה וגם גוף דברי הנימוק"י הנה לא ראיתי וגם ספר בית הבחירה לא ידעתי מי הוא ע"כ לא יכולתי דהעמיק בזה. והנה בשו"ת הרשב"א ח"ג המכונה תולדת אדם סי' שצ"ט מצאתי דבר חדש דאף למ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה ואם מתנה עם חבירו זכי בשדה זו ע"מ שתתני לי מנה וקודם שנתן לו המנה חזר בו בעל השדה ול"מ נתינה בע"כ כ"ז במתנה שיתן לו אבל אם אומר זכה בשדה ע"מ שתתן לראובן מנה אז אף אם יחזור בו בעל השדה וגם ראובן לא ירצה לקבל מכל מקום הוה נתינה דבמתנה לעצמו הוא דבעי נתינה מדעתו ולא בע"כ אבל במתנה ליתן לאחר אף בע"כ הרי קיים תנאו ואזיל לי' אבל במתנה על אחר שאלו אמר ע"מ שתכתבו לו את השטר לא זכה כ"ז שלא נתן לו השטר שלא עשאן שלוחין רק ע"מ כך וכך ויכול לבטל שליחותו כל שלא קיימו כפי שצוה ע"ש שזה תורף דבריו בקצרה וביאור דברי הרשב"א נראה לפענ"ד דבשלמא כשמתנה לעצמו א"כ לא סילק עצמו מהדבר עד שיתקיים התנאי לעצמו א"כ כל שחזר בו מסתמא נתכוין שלא יגמר מתנתו עד שיתקיים התנאי לטובת עצמו אבל כל שמתנה שיתן לחבירו עכ"פ אם ירצה לקבל חבירו אין בידו לחזור א"כ תיכף שהתנה לתת לחבירו כבר נסתלק הוא מהחפץ שנתן לו וא"כ אינו רק תנאי בעלמא וכל שקיים תנאו אף בע"כ של מקבל והנותן החפץ הוה נתינה וכבר מצינו הרבה דברים דלעצמו לא נסתלק זכותו משאם נותן לאחר וכמו בשיווי בדבר שלבל"ע דלעצמו מועיל ולאחר אינו מועיל כמבואר סי' ר"ט דאמרינן דלעצמו בעין יפה משייר ולא נסתלק לגמרי וה"ה לענין נתינה בע"כ כנלפענ"ד טעם הדבר:

ובזה נראה לפענ"ד דלכך במתנות כהונה כמו פדיון הבן וכדומה גם בע"כ מקרי נתינה וכמ"ש במים חיים להפר"ח משום דבשלמא היכא שהקפידה תורה שיתן לזה דוקא א"כ כל שלא קבל הלה מדעתו לא נסתלק כחו וזכותו אבל בממון שאין לו תובעין דעיקר ההקפדה שהלה יתן למי שיהי' וא"כ כל שהגיע ליד אחד הוא יצא ידי נתינה והוה כמו אם התנה שיתן לאחר דיצא ידי תנאו אף בע"כ וה"ה בזה התורה התנה עליו שיתן לכהן וכל שנתן לכהן אף שהוה בע"כ מכל מקום יצא ידי נתינה דלא שייך לומר שלא נסתלק זכותו של הלה דהא באמת היא ממון שאין לו תובעין ויד כל הכהנים שוה בזה והו"ל כאלו מתנה על אחר וזה דבר חדש לפענ"ד והנה זה ודאי דאף למ"ד נתינה בע"כ שמי' נתינה היינו כשנתן לו כפי שצריך ליתן לו או כפי תנאו אבל בנתן לו ואינו שוה כ"כ פשיטא דלא יצא. ובזה הי' נראה לפענ"ד ליישב הא דהקשה הקצה"ח סי' רמ"ג על הפר"ח במ"ח הנ"ל דנתינה בע"כ הוה נתינה במתנות כהונה מהא דאמרו בקידושין דף ח' אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה וכו' אלא לאו אע"ג דשווי וכיון דלא קייצי לא וכתבו התוס' דללישנא קמא מייתי ראיה ואם איתא למה בעי סמיכת דעת הנותן הא גם בע"כ הוה נתינה ועיין מגן גבורים סי' י"ד בתשובה מ"ש בזה. ולפמ"ש הי' מקום לומר בפשיטות דניהו דלא בעי דעת כהן זה אבל עכ"פ בעי סמיכת דעת הכהנים וכל דלא קייצי לא סמכי דעת כל הכהנים יהי' מי שיהי' וא"כ לא קיים מצות נתינה ודוקא כשזה מקבל בע"כ אבל הוא נתן לו מידי דקיץ אמרינן אם זה לא רצה לקבל פשיטא דבכל הכהנים דעלמא יהיה מי שירצה לקבל וכל שנתן אף בע"כ מקרי נתינה אבל בלא סמכו דעת שיוכל להיות שלא יסמוך דעת שום כהן ל"מ נתינה בע"כ ודו"ק היטב. וראיתי למחנה אפרים הלכות זכייה ומתנה [מחנה אפרים/זכיה ומתנה/כא|סי' כ"א]] שהביא דברי הר"ן באומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ לא שמי' נתינה אם נימא דנתינה בע"כ לא הוה נתינה וע"ז תמה דזה דוקא בגיטין משום דלצעורה קמכוין אבל כל דלהרווחה קמכוין כל דהלה נותן וזה לא קיבל מה בכך הא רק להרווחה קמכווין וקיים תנאו ולפענ"ד הדבר ברור כהר"ן דהרי כל שזה מתנה ע"מ שיתן מאתים זוז אם נמצא חסר דינר גם הוא יכול לחזור בו וכמ"ש הח"מ והב"ש בסי' כ"ט סעיף ז' במ"ש הרמ"א ויכולין לחזור בהן דאף הוא יכול לחזור אף שזו רוצית לקבל ע"ש והיינו כיון שהיא יכולה לחזור בה גם הוא לא רצה לקדש עד שיתקיים התנאי וא"כ כיון שיכול לחזור בו ממילא לא שייך דלהרווחה קמכווין והא גם הוא יכול לחזור בו אף שזו נתרצית מכ"ש כשהיא אינה רוצית.

וטעם הדבר דניהו דלהרווחה קא נתכוין כל שתלה בתנאי לא רצה שיחול הקידושין עד שיתקיים התנאי כמו שהתנה ואל"כ תנאו בטל דא"י לחזור בו עכ"פ כשיתקיים התנאי ובאמת יכולים לחזור. עוד נראה לפענ"ד דלמ"ד תנאה הוה ומקיים תנאה ואזיל בכה"ג ודאי הוה נתינה בע"כ שמי' נתינה וחילא דילי לפמ"ש הרשב"א דע"כ לא אמרו נתינה בע"כ לא הוה נתינה רק כל שהוא חיובו של נותן אבל בפרעון כיון דהוא חיובו של לוה אין אנו יכולין להעמיד זה ע"כ בחיובו אם רוצה לפטור מחיובו ע"ש וביאור הדברים דבשלמא בנותן כל שזה אינו רוצה לקבל אין עליו חיוב ליתן א"כ אין עלי' שום חיוב להעמיד בע"כ בחיובו ואדרבא התם אין עלי' חיוב לקבל כל שלא רוצה אבל בהלואה הלה נתחייב לפרוע ומ"ל בזה שאינו רוצה לקבל יפטרנו מהחוב וילך לו אבל כל שאינו פוטרו מחובו הלה רוצה לסלק חיובו ושעבודו מעליו פשיטא דרשאי ולפ"ז כל דהוה תנאה א"כ היא מקודשת למפרע רק שזה מחויב לקיים התנאי ושוב הוה כמו שנתחייב בהלואה ליתן לו ממון וא"כ אין יכולה למנעו מהשלים חיובו וכל שבידו לקיים תנאו לעולם הרי עומד עליו החיוב וא"י לנתק מוסרות חיובו עד שתקבל ממנה ואף שיש לדחות דלא דמי דבשלמא בחיוב החיוב כבר נעשה אבל כאן עיקר החיוב הוא לקיים תנאו וכל שאינה רוצית לקבל שוב אין עליו חיוב לקיים התנאי ובאמת לא יגמרו הקידושין למפרע. אך לפענ"ד כיון דלא פרקה מעלי' עול הקידושין ולא החזירה לו הקידושין רק דלא חפצה לקבל המאתים זוז שהתחייב הוה כאילו מעמידו בחובו דאם תתרצה אח"כ לקבל שוב נגמרו הקידושין למפרע ולכך הוה נתינה בע"כ נתינת בזה כנלפענ"ד. ובזה מיושב קושית המח"א שם מהא דאמרו בקידושין דף סמ"ך א"ב שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דלר"ה לא הוה קידושי והקשה דגם לר"ה הרי לא רצתה לקבל כיון שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וא"כ שוב לא הוה נתינה בע"כ נתינה.

ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ה הוה מתנה כיון דמקודשת למפרע א"י להעמידו בע"כ בחיובו דכל שתתרצה אח"כ הרי מתקדשת לו וא"כ אגיד בה עדן כ"ז שלא תחזיר לו הקידושין וז"ב לפענ"ד:

ומה שהקשה מהא דפריך הש"ס בקדושין דף ח' על ר"א דסבירא לי' דהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר דישלים ופריך הש"ס מהא דאמרו דאף בדינר אחרון כל שרצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואמאי ניהו דנתינה בע"כ לא הוה נתינה מ"מ מה קושיא כל שרצתה בקידושין משלים הקידושין ע"ש. הנה קושיא זו קשה טובא דלפמ"ש בכה"ג אף נתינה בע"כ שמה נתינה מכ"ש דאם רוצית להתקדש דמשלים ומקודשת אך לפענ"ד אתי שפיר דהכי מקשה הש"ס דכבר כתבתי בשם הח"מ והב"ש דשניהם יכולים לחזור בהם אמנם זה לפי המסקנא דמוקמי באומר מנה זו אבל להס"ד שפיר מקשה דאם נימא דע"מ כאומר מעכשיו ומקודשת למפרע אמאי יכול לחזור הוא בו דהא גם היא אינה יכולה לחזור בה ואדרבא נתינה בע"כ שמי' נתינה ומכ"ש דהוא אינו יכול לחזור בו וכאן מבואר דשניהם יכולים לחזור בהם ושפיר מקשה דוקא לר"ה וכמ"ש ולפמ"ש בזה יש להאריך גם במה שפלפל במחנה אפרים בסי' כ"ב שם ודו"ק. והנה נסתפקתי בענין נתינה בע"כ אם זה שהתנה ליתן לא רצה ליתן וכפו אותו לתת ונתן אם מקרי נתינה ולא מצאתי בהחפזי. ולפענ"ד תלוי בהך דח"מ וב"ש דכל דשניהם יכולים לחזור בהם א"כ כל שלא רצה ליתן הוה חזרה אבל אם נתינה בע"כ שמה נתינה וא"כ יכול הוא לקיים תנאו בע"כ מכ"ש שהוא עצמו א"י לחזור בו וכופין אותו שיקיים תנאו כל שזה רוצה שיקיים כנלפענ"ד לפום רהיטא יעיין שיטה מקובצת ב"מ דף מ"ז ע"ב גבי מ"ט אמרו משיכה קונה מ"ש לענין פריעת מלוה בע"כ ע"ש ואין הזמן מספיק כעת לעיין בזה. והנה הב"ש בסי' כ"ז ס"ק ב' מחלק בין אם הוא מתנה ע"מ שאתן לך אז אפילו נתן בע"כ ש"כ הוה נתינה ובין אם היא מתנית ע"מ שתתן אז אם נתן בע"כ ש"כ לא מהני ולא נודע הסברא מה חילוק יש בין זה לזה. ולפענ"ד נראה דהסברא היא עפמ"ש בטוש"ע יו"ד סי' קע"ז סכ"ו והוא מהרמ"ה דיש חילוק בין אם כתב בשטר דיהיב מרי' עסקא למקבל פלגא באגר ופלגא בהפסד משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ובדידי' תליא מלתא ואי כתב למשקל פלגא באגר וכו' משמע דבמקבל תליא מלתא ע"ש ולפ"ז אם הוא התנה ע"מ שאתן אז בדידיה תליא מלתא ומה אכפת לן אם היא אינה מתרצית אבל אם היא התנית ע"מ שתתן אז בדידה תליא מלתא אם רוצית מקבלת ואם אינה רוצית א"י ליתן בע"כ וז"ב ונכון. ובזה מיושב קושית הא"מ שם מהא דיליף רבא מתקנתו של הלל נלמד אם אמר ע"מ שתתני לי והא שם בבתי ערי חומה לא היה תנאי רק דהתורה אמרה שתחזיר לו הבית לכך מועיל אף בע"כ אבל כאן שהתנה ע"מ שתתן ל"מ בע"כ ולפמ"ש אתי שפיר דבבתי ערי חומה נמי הוה כאלו בדידיה תלוי דהרי התורה לטובת המוכר אמרה שאם יהיה לו מעות יוחזר לו הבית ואם לא הי' רוצה לקבל היה מחליטו ואפ"ה כל דנותן לו בע"כ המעות מועיל ולמה לי תקנת הלל וע"כ דאף דבדידיה תלוי הוי נתינה בע"כ ול"ש נתינה ממילא נלמד לגט וצ"ע בזה אבל בגוף הסברא נראה לפענ"ד נכון. ומיהו בלא"ה אין קושיא דלענין גוף הנתינה לא מסתבר לחלק בין אם הוא התנה או היא התנית ורק לענין ש"כ דלא הוה כסף ממש בזה מחלק הב"ש מי הי' המתנה ובדידיה תלוי לומר אני התניתי דוקא כסף וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה הב"ש מהרא"ש גבי אצטלא דמיירי בע"כ ואפ"ה לולי דשייך לצעורה היה מועיל ש"מ דנתינה בע"כ וש"כ מועיל ולפענ"ד לא זכיתי להבין דע"כ לא נסתפק מהרי"ט רק בנתינה בע"כ וש"כ דמצד הסברא לא ידענו רק כסף דזה הוא ענין לכל ב"א אבל ש"כ צריך קרא לרבויי ולכך נסתפק אי בע"כ מועיל ש"כ אבל שם אדרבא הוא התנה בש"כ דהיינו אצטלא והיא נותנת לו כסף א"כ פשיטא דאפילו בע"כ מועיל וז"ב כשמש לפענ"ד. והנה בשו"ת מים חיים להפר"ח האריך באם לא היה בכפר רק כהן אחד וישראל רצה לפדות בן בכורו והכהן אינו רוצה לקבל אם יכול ליתן לו בע"כ ע"ש שהעלה דיכול ליתן לו בע"כ:

והנה בשנת תרט"ו הקשה אותי הרב החריף מוה' יעקב יוטש ני' דלכאורה הוא ש"ס מפורש בב"מ דף י"א שאני גט דאיתא בע"כ ולדברי הפר"ח הא גם במתנות כהונה נותן לו בע"כ ולמה לא צריך שיעמידו בצד חצירו ולכאורה יפה שאל. אמנם אחר העיון לק"מ מכמה טעמים חדא דשאני גט דל"צ כלל דעתה לקבל את הגט וא"כ לכך צריך שתעמוד בחצירה שאל"כ ניהו שהוא מקנה לה אבל היא אינה רוצית לקבל כלל ובמה תזכה בהגט אבל כאן הרי שכרו החצר וא"כ שפיר יכולים לזכות כל שר"ג הקנה להם אף שנותן להם בע"כ. וגם נראה דבלא"ה אין התחלה לקושיא דשם היה יכול לגרשה בע"כ וכל שנתן בחצרה נתגרשה לכך בעינן שעכ"פ תעמוד בחצרה אבל כאן אם לא היו שוכרים החצר לא היה יכול להקנות להם וא"כ ליתא בע"כ וגם בלא"ה א"י לכוף אותם דהרי באמת קנס עזרא ללוים ורק דס"ל דאף ללוי וכמ"ש התוס' ד"ה נתן ומכ"ש לר"ע דזכה בשביל עניים וא"כ להם א"י לכוף בע"כ דר"ע אם לא ירצה לזכות מי יכפהו ומכ"ש ר"י דבאמת קנס עזרא רק דיכול ליתן ללוי ג"כ אם ירצה אבל אם לא ירצה ר"י לא יוכל לכופו וגם נראה דלפמ"ש הקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' בטעם הדבר משום דא"י להעמידו בחובו ולכך כתב דהכהן א"צ לקבלו רק שהנותן נפטר מחיובו א"כ לא דמי לגט דבגט א"צ לקבלתה כלל וכל שנותן לידה סגי כמ"ש הקצה"ח באורך סי' רי"ש אבל כאן עכ"פ לא יוכל לכופם שיקבלו וליתא בע"כ וגם לפענ"ד מעיקרא אין קושיא דע"כ לא כתב הפר"ח רק לגבי פדיון הבן וה"ה לכל שאר מתנות כהונה שאינם טובלות ואין בו רק מצות נתינה לכהן א"כ שפיר יכול לכופו דאי אפשר לזה להעמידו בחובו אבל במעשר ראשון ומ"ע דטובל ויש בו שתי ענינים אחד להפריש שלא יהי' טבל והשני הנתינה לכהן א"כ כל שמפרישו דיו וכמ"ש הרמב"ן בשרש הי"ב א"כ שוב לא יוכל לכופו שיקבל וכל שמפרישו הרי יצא מידי טבלו אף שהכהן לא יקבלו ואף לפמ"ש התוס' דצריך הי' להוציאם מביתו דהי' שעת ביעור אבל מ"מ לא הי' צריך רק שיצא מרשותו אבל לכהן לא יוכל לכוף שיקבל והיה באמת מבערו או שיתנהו לכהן וללוי אחר ואם כן שפיר ליתא בע"כ וז"ב כשמש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף