שואל ומשיב/ד/ב/קצב

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן קצב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

מה ששאלת אם מועיל מחילת הקטן במטלטלין. הנה הדבר מבואר בב"מ דף כ"ב יתמי לאו בני מחילה נינהו ומכאן הקשה הראב"ד על הרמב"ם שכתב בפכ"ט ממכירה ה"ח שקטן שנתאנה בפחות משתות הוה מחילה הא יתמי לאו בני מחילה נינהו וה"ה כתב דחז"ל תקנו שיהיה מועיל משום כדי חייהם ע"ש ועיין בש"ע סי' רל"ה ס"ג ובסמ"ע שם. ולפענ"ד היה נראה דבאמת מועיל מחילה אף בקטן דניהו שאינו מוחל בלב שלם כל שבגדול אינו אונאה ואמרינן דע"ז גמר ומקני א"כ כיון שבגדול הוה מחילה מכ"ש בקטן דעכ"פ חברו לא גזלו ואלו הי' גדול מחל וכ"כ התוס' בב"מ שם דלרבא כיון דלכי גדלו הוה יאוש השתא נמי הוה יאוש וא"כ ה"ה לענין אונאה דכל שאלו הי' גדול לא מקרי אונאה גם כשהוא קטן לא מקרי אונאה וז"ב לפענ"ד. ויש להמתיק הדבר דבאמת ניהו דאינו מוחל בלב שלם לא משום שבאמת אינו רוצה למחול רק שאין לו דעת למחול אבל עכ"פ מה לו ולחבירו במה שאינו מוחל בלב שלם מכל מקום לא בשביל שאין לו לזה דעת יפסד חבירו ומה לו ולזה הא כשהי' גדול אנן סהדי דהוה מחל לו והא דפריך בב"מ יתמי לאו בני מחילה נינהו היינו לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וא"כ ס"ל דאף דמסתמא אם היה יודע הי' מייאש כל שא"י לא מועיל יאוש וא"כ ה"ה בקטן דידיעתו הוה כאינו יודע א"כ ניהו דמחל אבל מכל מקום עכשיו א"י למחול ולא מקרי יאוש דלא גרע מיאוש שלא מדעת וז"ב כשמש. ובזה יובן דברי התוס' שכתבו דלרבא כיון דלכי גדלי מייאשי השתא נמי מקרי יאוש והדבר צ"ב למה תהי' כן סוף סוף השתא לא קמחלו ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דבגדלותן הי' מועיל היאוש השתא באמת גם כן מייאשין רק דאין מייאשין בדעת ולא גרע מיאוש שלא מדעת משא"כ לאביי דל"מ יאוש שלא מדעת וז"ב:

ובזה יש לומר הא דפריך הש"ס לאביי דוקא ולא לרבא ועיין רש"י ותוס' שם ולפמ"ש יש לומר דהש"ס רצה להקשות מיתומים ושם דוקא לאביי ולרבא ל"ק כלל וכמ"ש ודו"ק. ומעתה זה דוקא במקום שצריך דעתם אבל במקום שא"צ דעתם ורק דמסתמא מחלי א"כ גם קטנים לא גרעי מגדולים ומועיל מחילה אף דלא מחלו בלב שלם סוף סוף הוא לא גזל מהם וז"ב מאד ולפ"ז במקום דמסתמא לא מייאש ומוחל רק שמחלו הקטנים בזה לא מועיל מחילת הקטנים דהוה שלא מדעת (ועיין ב"ב דף ט' גבי הא דאמרו שם והא יתמי לאו בני מחילה נינהו) ועיין בפסחים דף נו"ן דאמרו שם דמעות יתומים אינו רואה סימן ברכה דלאו בני מחילה נינהו והיינו במה דלא אמרינן דמסתמא הוה מחילה רק שצריך שימחול בפירוש וז"ב. והנה הרמב"ם כתב שם בהלכה ט' דקטן שקנו ממנו או קטן שקנה מאחרים לא מועיל במטלטלין והראב"ד השיג עליו שהקנין לא גרע מכסף ואדרבא עדיף מכסף דגומר לגמרי והה"מ תמה עליו דגם אי אמרינן דהוה ככסף הא כסף לא מועיל בקטן כמ"ש. ולפענ"ד דברי הראב"ד יש להם מקום דכל הטעם דלא מועיל כסף בקטן הוא דכסף אינו קונה רק למי שפרע וקטן אינו במי שפרע וכן להיפך אם נתנו ליד הקטן א"צ רק לקבל מי שפרע ולפ"ז זה בכסף דשייך הגזירה דנשרפו חיטך בעלייה אבל בחליפין דלא שייך הגזירה דנשרפו חיטך בעלייה כמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ש"מ וא"כ קונה לגמרי ושפיר מועיל אף בקטן וז"ב מאד. וז"ש הראב"ד דקנין עדיף מכסף וקונה לגמרי ולכך גם כשקטן קנה ע"י ק"ס מועיל דחבירו הקנה לו לגמרי ע"י הק"ס. ומדי דברי זכור אזכור במ"ש הראב"ד בהלכה י"א שם להשיג על הרמב"ם דלמה לא יהיה מועיל שכירות מקום להקטן כמו שמועיל אם קנה קרקע דחבירו מזכה לו וכתב הראב"ד דניהו דקונה המקום מכל מקום אינו קונה המטלטלין ע"י המקום דאין חצר לקטן והדבר תמוה דניהו דאינו קונה מתורת חצר הא מכל מקום כיון דזה מזכה לו החצר עם המטלטלין אז מועיל מה שמזכה בקרקע מכ"ש במה שמזכהו במטלטלין ויהיה חצירו של המשכיר דקונה לחבירו המטלטלין וכתבתי בחידושי דכוונת הה"מ למ"ש הש"ך בחו"מ סי' קצ"ח וסי' ר"ב דל"מ חצירו ומתנתו באין כאחת וצריך שיהיה חצירו שלו מתחלה ולפ"ז כאן שאין חצר לקטן וא"כ צריך שיבא כאחת החצר והמתנה בזה ל"מ ובתשובה כתבתי טעמו של הש"ך לפמ"ש הש"ך בעצמו בסי' קפ"ה דשלוחו של הנותן לא יוכל להיות שלוחו של המקבל דלא חזרה שליחות אצל הנותן ע"ש וה"ה כאן דצריך להיות החצר של הנותן והמקבל ביחד וזה ל"מ ומכ"ש כאן דל"מ להיות חצרו של קטן. ובזה ניחא מה דבקטנה מועיל דבקטנה דהוא מתורת יד ולא שייך בזה שלא חזרה שליחות אצל המשלח וכבר הארכתי בזה בתשובה שם ודו"ק:

ודרך אגב אומר במה דכתבו התוס' בב"מ דל"א דלרבא כיון דלכי גדלו מייאשי השתא נמי מקרי יאוש ובזה אמר לי החריף המופלא מוה' יצחק שמעלקיש ני' בהא דאמרו ביבמות דף ק"ט דאמר לרב קידושי קטנה מתלי תלי וקאי לכי גדלי גדלי בהדה. ואמר הוא דבאמת לכאורה מהראוי להועיל הקידושין דעכ"פ איכא דעת אחרת מקנה ורק דבאמת לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהאשה אינה מקנית עצמה לבעלה רק שעושית עצמה הפקר א"כ קטנה שא"י להפקיר כמ"ש האחרונים וכמו דלאו בני מחילה נינהו וא"כ לכי גדלי דממילא מפקרת עצמה גדלי קידושין בהדה למפרע וכמ"ש התוס' בב"מ ואני אמרתי בראשית ההשקפה דהא לא קיי"ל כרבא דיאוש שלא מדעת הוה יאוש. אמנם לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' שנ"ח ס"ק א' דכל שידוע שיתרצה אח"כ לכ"ע הוה יאוש שלא מדעת יאוש ע"ש א"כ כאן בודאי תתרצה אח"כ כשתגדיל שוב ראוי שתהיה יאוש שלא מדעת יאוש וא"כ ניהו דבשעת הקידושין הוה הפקר שלא מדעת ואינו מועיל מכל מקום מהראוי שתועיל לכי גדלה למפרע וגם כעת מהראוי שתועיל וניהו דיש לומר דאולי לא תתרצה אח"כ להיות לו לאשה אבל עכ"פ לכי גדלה בודאי הוה למפרע הפקר וכמ"ש ובזה מבואר היטב החילוק שבין קידושי קטן לקטנה שהאריך המגיה במלמ"ל פ"ד מאישות ה"ז ובנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ב ע"ש ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהר"ר יוזפא זצ"ל שהובא בספר ישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' קנ"ה שהקשה דא"כ איך אמר ר"י דממאנת עד שתביא ב' שערות וירבה שחור על לבן והא כל שגדלה קידושיה גדלו בהדה ולשיטת הפוסקים שהובאו בב"ש סי' קנ"ה הם קידושי תורה ואיך אמרו חז"ל דתמאן מדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דאם תמאן שוב לא מועיל ההפקר למפרע דבאמת יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש רק דדעת הש"ך דאם נודע שבודאי התרצה למפרע ודאי מועיל יאוש שלא מדעת וכמ"ש וכאן אינו ודאי דדלמא לא תתרצה רק שמסתמא אמרינן דכל שגדלה ודאי מדלא מיחתה מסתמא נתרצית אבל לר"י דס"ל דיכולה למאן עד שתביא ב' שערות וע"כ דס"ל דאינה בדעת שלימה עד שתביא שתי שערות וירבה השחור על הלבן וא"כ שוב לא אמרינן דגדלי קידושין בהדה וז"ב. והנה מן האמור דיתמי לאו בני מחילה נינהו ופירש"י דקטנים שאין הפקרן הפקר תמוה על האבן עוזר ריש פסחים שחידש מדעתי' דנפשי' דקטן אין יכול להפקיר והביא ראי' מהך דאמר דלא לקני אינש לולבא לקטן ביומא קמא די"ט דקטן קנויי קני אקנויי לא מקני וע"ז הקשה דאכתי יקשה דיפקירנו וע"כ דלא מועיל הפקר בקטן ובאמת היא תימה דלמה לו לאהדורי אפירכא דיכולין ליישב ולא הביא דברי הש"ס מפורש דיתמי לאו בני מחילה נינהו ופירש"י שאין הפקירן הפקר. אך לפמ"ש יש לומר דבאמת אין ראיה מכאן דבאמת כבר כתבתי דמה בכך שאין הפקרן הפקר והא זה זוכה מן ההפקר ואף שאין לו דעת למחול הא לכשיגדיל אנן סהדי דימחול בלב שלם וכעת אינו רק גזל של קטן דאינו רק מדבריהם ועכ"פ כל שהפקירו עכ"פ בהיתירא אתי לידי'. אך נראה דהו"ל כיאוש שלא מדעת דלא מועיל לאביי ושפיר פריך הש"ס שם דקאי לאביי דעכ"פ הוה יאוש שלא מדעת ולפ"ז כל דיש ניחותא דמצוה דדעת הט"ז סי' של"א דבודאי מועיל אף יאוש שלא מדעת וא"כ שוב יש לומר דגם גבי יתמי מועיל מחילה ועיין קצה"ח סי' רס"ב וא"כ הי' גם בקטן מועיל ביטול ולכך הוצרך הגאון לחדש דלא מועיל הפקירו של קטן. אך נראה דבאמת גם בקטן יש לומר דלא מועיל הביטול דניהו דשייך ניחותא דמצוה הא כיון דכל עיקר הביטול הוא משום שלא יעבור בב"י וכל שהוא קטן ואינו עובר בב"י ואינו מצווה על תשביתו א"כ שוב לא שייך ניחותא דמצוה ושוב לא מועיל הביטול דהו"ל יאוש שלא מדעת ואתי שפיר דברי הגאון דלכך צריך בדיקה מפני הקטנים. אמנם בגוף דברי הגאון בעל אהעו"ז שחידש דעיקר הבדיקה הוא בשביל הקטן דבו לא שייך ביטול דהוא מתורת הפקר והוא א"י להפקיר אם כי דבר חכמה אמר והוא ש"ס מפורש דיתמי לאו בני מחילה נינהו וכמ"ש אבל לפענ"ד אין הדברים נכונים דזה דוקא בדבר שהוא שלו אינו יכול להפקיר אבל דבר שאינו שלו פשיטא דמועיל ההפקר ולפ"ז חמץ דאינו ברשותו של אדם ובלא"ה אינו שלו ופשיטא דמועיל ההפקר וא"כ הי' גם בקטנים מועיל ביטול. אך יש לומר דכיון דיתמי לאו בני מחילה נינהו וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ שוב הו"ל החמץ ברשותם ולא מועיל ההפקר שלהם (ובזה נראה להבין דברי הירושלמי דאמר הבית א"צ בדיקה דמתיירא התינוק לילך שם וגם חורי הבית שלמעלה מעשרה טפחים א"צ בדיקה שאין התינוקות יכולין להגיע שם כמ"ש הב"י שם וע"ז תמה הגאון שם דהא צריך בדיקה בשביל הגדולים דשמשו שם וכתב דבשביל גדולים סגי בביטול ועיקר הבדיקה היא בשביל הקטנים וכל שאין דרך הקטנים להגיע לשם א"צ בדיקה ובאמת אף שדבר חכמה אמר אבל הדבר צריך ביאור דניהו דעיקר הבדיקה נתקן בשביל הקטנים אבל כל שכבר תקנו הבדיקה א"כ בכל מקום שיש חמץ צריך בדיקה ולבערו שמא יבא לאכול וכמ"ש התוס' ומה מועיל מה שאין הקטנים מגיעים לשם הא סוף סוף יש לחוש שמא יש שם חמץ מגדולים שהניחו שם ואף דכבר בטלו והא גם במקום אחר בטלו ואפ"ה תקנו בדיקה ומה נ"מ בזה והוא פלא על הגאון. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הביטול מועיל וא"צ בדיקה כלל ורק דעשו תקנה בשביל הקטנים שא"י לבטל וכבר כתבתי דעדיין קשה דהא החמץ אינו שלהם וכתבתי דכיון דיתמי לאו בני מעבד מצוה א"כ הוה ברשותם ועברו על בל יראה דהא אכלו ממנו ולפ"ז זהו שם אבל במקום שא"י להשתמש שם וא"כ הוא בעצמו לא יגיע לשם ואין לחוש שמא אחר יאכילו דהא אסור לספות לקטן איסור בידים וכל שלא יאכלו שוב אינו ברשותו ואינו עובר ומועיל הפקירו וא"כ לא צריך בדיקה כלל דעיקר הבדיקה דלמא יבא לאכול ואף דרש"י פירש שלא יעבור על ב"י אבל מודה בחשש שמא יבא לאכלו רק דמשום חשש זה לא חייש דהא כמה איסורים דאסור ול"ח לזה ועיין תוס' שם ולכך חידש בשביל שלא יעבור על ב"י אבל כל שכבר תקנו שוב חיישינן שמא יאכל אבל לפמ"ש אתי שפיר דהתינוק לא יבא לשם והאחר בודאי לא יאכילנו כנלפענ"ד ברור) שוב נתיישבתי דל"ק על הגאון דיש לומר דלרש"י באמת אין החשש בשביל שמא יבא לאכלה רק בשביל ב"י וא"כ כל שבטלו אינו עובר וליכא עשה כלל וגם התירוץ לא אתי שפיר וע"כ הסגרתי' במסגרת סביב. אך מכל מקום דברי הגאון אינם נכונים דמ"ש דחשו שהקטן לא יעבור על ב"י ומצוה על אביו לשמרו ולפמ"ש אין מקום לדבריו דהא כל שיש איסור שוב אין הקטן קונה דקנין קטן במטלטלין אינו רק מדרבנן ובמקום שיש איסור לא תקנו רבנן וכמבואר בשו"ת הר"ן הובא בש"ע חו"מ סי' רל"ה וא"כ פשיטא שאינם עוברים על בל יראה. אך נראה כיון דהקנין הי' בעת שהי' מותר ממילא עוברים אח"כ כל דלא הפקירו החמץ וא"ל דשני דברים אינם ברשותו של אדם דזה אינו דכל דלא הפקירו ממילא נעשה כשלהם ודוק היטב:

והנה לכאורה צ"ב היאך מצי יתומה לקדש את עצמה הא לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהאשה שמתקדשת עצמה אינה מקנית עצמה לבעל רק שמפקרת עצמה לבעל והוא זוכה בה כזוכה מן ההפקר ואיך מועיל קידושי יתומה קטנה הא א"י להפקיר עצמה כל שהיא קטנה. אמנם באמת זה אינו דהרי כל שיש לה יד לקבל הקידושין ממילא מכ"ש שיכולה להפקיר את עצמה למי שנתקדשה לו וז"פ. ובזה נראה לפענ"ד לבאר מ"ש רש"י בגיטין דף ס"ז ע"ב ד"ה היא דיש לה יד דגדולה היא ואביה נמי זכאי וכו' ומ"מ יד דידה כדקיימא קיימא והביא ראיה דהא יתומה מהוה עצמה והיא מקבלת את גיטה ותמה הגאון מוהר"ע ז"ל בהגהותיו על הש"ס שם דמה ראיה ממה שמהוה את עצמה ומקבלת את גיטה דלמא בשביל שמהוה עצמה לכך רשאית לקבל את גיטה כמו חרש דכניס ברמיזה ומוציא עצמו ברמיזה וטפי היה לו לרש"י לכתוב דאף כשאביה קיבל קידושיה ומת מקבלת בעצמה גיטה ולפמ"ש אתי שפיר דמזה גופא שהיא מהוה את עצמה ע"כ דיש לה יד דאל"כ איך יכולה להוה עצמה דע"כ מחמתה בא הקידושין דלא שייך כאן שמפקרת עצמה דהא אינה גדולה עדיין כ"כ שזה יזכה כמו שזוכה מן ההפקר דהא יש לאביה עדיין רשות בה וא"כ ע"כ מה שמקדשת עצמה היא מהוה עצמה לו ובא על ידה הקידושין וע"כ שיש לה יד וזהו דקרי לי' רש"י כאן מהוה עצמה דהא לא שייך כאן מתורת הפקר שהרי אביה יש לו זכות בה וע"כ בתורת הויה אנו דנין עליה וזו הנקראת מהוה את עצמה. ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו בכתובות דף מ' דאמרו מ"ט דר"מ אמר קרא ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר ופירש"י במי שיש בידה להקנות עצמה לאישות וכבר ראיתי מי שדקדק מזה דרש"י לא ס"ל כר"ן דהא כתב שיש בידה להקנות עצמה לאישות משמע דהיא מקנת עצמה לא שזוכה בה בעלה כזוכה מן ההפקר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היא אינה רק מפקרת עצמה ונתרצית להבעל שמקדש אותה אמנם בנערה שיש לאביה רשות בה א"כ אי אפשר לומר דלא בא מידה רק מידו בלבד דהא יש להאב רשות בה וע"כ דהיא מקנית עצמה דיש לה יד לקבל קידושיה וא"כ לכך נקראת מקנית ומהוות עצמה לאיש אבל לעולם דעיקר הקידושין מיד הבעל הן רק שהיא מוכרחת להקנות עצמה שאל"כ אינה הפקר וכמ"ש ודוק. ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי רש"י שכתב דוקא בנערה אבל קטנה כל שיש לה אב דוקא אביה ולא היא ואח"כ חזר בו ולפמ"ש משם ראיה דאם נימא דאף קטנה בכלל אם כן היאך ממעט שם מולו תהי' לאשה קטנה והא גם קטנה מהוית עצמה ודוק ויש לדחות אך בגוף דברי התוס' בגיטין שם שנדחקו בהך דיד יתירה זכי לי' רחמנא לפענ"ד יש לומר דאף דקטנה יש לה יד היינו שיש לה יד קודם שקבלה הגט אבל לאחר שקבלה שוב נכנס יד שלה לרשות אבי' אבל בנערה היד נשאר גם לה ודוק ועיין במהרש"א שם. שוב אחר זמן רב בשנת תרי"ג כ"ב סיון מצאתי ברא"ש פ"ק דקידושין אות כ"ה שכתב בזה"ל אבל יתומה קטנה ניהו שיש לה כח לזכות לעצמה אבל אין לה להקנות עצמה לבעלה דאין מעשה קטנה כלום ע"ש ולכאורה להר"ן דהאשה אינה רק כמפקרת עצמה לבעלה א"כ אינה מקנית עצמה רק מפקרת וע"כ דגם הפקר א"י הקטן והקטנה להפקיר וכמ"ש הגאון בעל אהע"ז ורק אמה ואחיה יש להם כח להפקיר אותה או להקנות אותה לבעלה מדרבנן וז"פ וכל מ"ש למעלה מיתומה קטנה אין לו מקום דבאמת אינו מועיל בקטנה רק על ידי אמה ואחיה ומדרבנן ולכך באמת גם בביאה א"י קטנה לקדש עצמה רק ע"י דעת אביה וכמבואר בקדושין דף י' וכן קי"ל וז"פ ועיין יבמות דף ס"א ע"ב הכא בכ"ג עסקינן לאימת קני לה לכי גדלה בעילה היא אמר רבא מכלי לב אי דקדשה אביה מהאי שעתא הוא דקני לה ואי דקדשה נפשה הא ר"א היא ולא רבנן הרי דלא משכחת לה שתתקדש הקטנה בלי דעת אביה אף בקדושי ביאה שאינה מקבלת כלום משום דלא מצי להקנות עצמה לבעל ולא להפקיר עצמה ואף שיש דעת אחרת מקנה לה דהיינו הבעל שמקדש אותה וביש להקטן דעת אחרת מקנה לו לדעת רבים מהפוסקים מדאורייתא קני הקטן מכל מקום אין לה דעת להקנות או להפקיר עצמה להבעל ולכך אינו מועיל לא קידושי כסף ושטר או ביאה בקטנה בלי האב דמכל מקום אין לה דעת ויד להקנות או להפקיר עצמה. איברא דעדיין קשה לי לפי מה דאמרו בקידושין דף י' דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והכה"ג אינו יכול לקדש בביאה דהו"ל בעילת עצמו וא"כ שפיר יש לומר דבכה"ג לא ישא את הקטנה משום דהו"ל בעילת עצמו ומיירי בביאה ומדעת האב דאף דקני לה תיכף הא הבועל דעתו על גמר ביאה והו"ל בעילת עצמו ובשלמא אם נתקדשה ע"י כסף ושטר כיון דכבר זקוקה לו שוב התחלה ביאה קונה וכמ"ש הרי"ף והתוס' שם אבל בקידושי ביאה הרי כבר נעשית בעולה טרם שקונה ולכך כ"ג לא ישא את הקטנה. אח"כ בשנת תרי"ג ך' תמוז מצאתי בדרך למודי בב"ב דף קמ"ג ע"ב ד"ה ואף שכתבו דבדבר שאין מפסידין ולא בא הריוח לידם מחלו אף הקטנים ע"ש ולפ"ז יש לומר דמה שהקנה להם אחד אתרוג במתנה ע"מ להחזיר רק שהקטנים א"י להקנות דמתנה עמ"ל צריך להקנות בחזרה כמ"ש הרא"ש פרק לולב הגזול א"כ שוב יקשה קושית האהע"ז דיפקירו הקטנים וא"ל דקטנים לאו בני הפקר נינהו דזה אינו דהרי באמת אינם מפסידים ולא בא הריוח בידם שהרי אחר נתן להם ע"מ להחזיר והרי כשם שמועיל מחילתם כמו כן מועיל הפקרם וליתא להוכחת האעוה"ז שם וגם בחמץ כיון דלא שוה מידי אפשר דמועיל הפקרם. מיהו יש לומר כיון דעכ"פ כבר הי' החמץ שלהם בכה"ג לא בני מחילה נינהו אבל באתרוג ודאי קשה דהא האחר לא נתן רק שיהיו יוצאין בו ולמה לא יוכלו להפקיר ודוק.

ובגוף קושית התוס' בב"ב שם מרב ספרא דשקל לכלהו לפענ"ד נראה דהנה באמת המבטל כיסו של חבירו פטור וא"כ לכאורה ר"ס דשקית לזוזי ועביד עיסקא וא"כ לא גרע ממבטל כיסו של חבירו דפטור ולמה הבעינהו לאחיהו אך נראה דהנה באמת כל שמבטל כיסו של חבירו הוא פטור אבל מכל מקום אינו עושה כדין וא"כ מהראוי לומר שר"ס שהיה ת"ח וצדיק וקיים ודובר אמת בלבבו פשיטא שלא רצה לבטל כיסו של חבירו ולעשות שלא ביושר ומסתמא עשה בשביל אחיו ג"כ ולכך תבעוהו וע"ז דן רבא דבודאי לא שביק גירסי' ועביד בשביל אחיהו וכיון שלא עשה בשביל אחיו שוב לא הוה רק מבטל כיסו של חבירו ופטור ולוקח כל הריוח של כל הזוזים לעצמו ועיין בחו"מ סי' רצ"ב. ומעתה מיושב היטב קושית התוס' דזה דוקא בזוזי דהוה מבטל כיסו של חבירו דבמטלטלי דנגזלין הוה השבח למשביח אבל בשבח נכסים דקרקע אינה נגזלת וא"כ לא שייך מבטל כיסו של חבירו כמ"ש הקצה"ח סי' ש"י בהדיא ע"ש דדבריו מוכרחין וא"כ שוב אין השבח כלו למשביח רק חלקו לבד ודוק היטב כי נכון הוא מאד לפענ"ד. והנה בהא דהקשו בש"ס ע"ז דף מ"ג ולית ליה לר"א הקפר בריבי הא דתנן המציל מן הארי וכו' ופירש"י דנכרי נתייאש ובטלה מדעתו ולכאורה תימא דהא יש לחוש דלמא עכו"ם קטן היה לו ע"ז הלז ונאבדה מידו ולא שייך לא יאוש ולא ביטול דנכרי קטן א"י לבטל כדאמר שם לעיל מיני' דנכרי קטן אינו מבטל והנראה בזה דבאמת רוב עכו"ם לאו קטנים יתמי נינהו וא"כ לא חיישינן שמא מן הקטן נפל. ובזה מיושב קושית התוס' שם ד"ה ולית דהקשו דלמה לא פריך על המשנה דמצא תבנית יד הרי אלו אסורין והא המציל וכו' ולפמ"ש אתי שפיר דהמשנה רצה הש"ס לאוקמא כר"מ כדאמרו בדף מ"א שם ור"מ חייש למיעוטא ושפיר אסור ולכך פריך על ר"א הקפר דס"ל כרבנן דר"מ. והנה לכאורה קשה לפי מה דמבואר בחו"מ סי' שנ"ט דספרים לא שייך יאוש דודאי לישראל קאתי דעכו"ם אין לו תועלת ע"ש ולפ"ז ה"ה להיפך בע"ז אפשר דלא שייך יאוש דהא בודאי הישראל ימכרם לעכו"ם דמה תועלת יש לו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף