שואל ומשיב/ד/ב/קצא

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן קצא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד משכיל ושנון בענין אם מטבע לא בטל מה"ת.

ע"ד אשר הארכת בענין מטבע אם לא בטל מן התורה והבאת דברי המלמ"ל פ"ז ממעילה שהאריך בזה הוא ואחוזת מרעהו הרב מוהר"י אלפנדרי ז"ל. הנה בחידושי ליו"ד סי' ק' הארכתי בזה. אך כעת מצאתי מקום לענות בו מהא דאמרו בתמורה דף ט"ו ע"ב אלא ה"ט דאין הציבור מתים דהרי שעירי רגלים וראשי חדשים דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה ודלמא מייתו מרייהו דהני זוזי אלא לאו שאני ציבור דלא מתו וקשה ניהו דחיישינן שמא מתו אבל מ"מ הא עכ"פ נשאר הרוב עפ"י דרך הטבע וא"כ בטל הנהו זוזי דמרייהו דמתו ברוב הזוזים של הציבור שחיים וקיימים ושפיר לא מקרי חטאת שמתו בעלי' וע"כ דזוזי לא בטלי דמטבע חשוב ולא בטל ודוחק לומר דזה באמת כוונת הש"ס דאין הציבור מתים דהיינו שנשאר הרוב ובטל המעות דמלבד דפשטת הלשון אינו מורה ע"ז אף גם דזה אינו ענין לאין הציבור מתים דזה נוכל לראות בחוש אם נשאר הרוב וגם דלפ"ז מה ראיה מייתי למה שאמר ר"פ ליישב הא דהביאו על עכו"ם שעבדו בימי צדקיהו והא שם להס"ד יש לומר דמיעוטא נשאר כדפריך אח"כ ודלמא מיעוטא הי' ע"ש וע"כ דמעות לא בטל. ואולי יש לומר דהכי פריך דלמא כל המעות שלוקחין של אותן אנשים שמתו אבל גם זה דוחק דסוף סוף כבר נבטל ברוב. אמנם נראה דלפי מה דכתב הר"ן בנדרים דף נ"ב דהיתר בהיתר לא בטל א"כ כל זמן שלא מתו הבעלים הי' היתר בהיתר ולא בטל ואימתי בטל בשעה שמתו וקנו השעירים של רגלים ור"ח וע"ז שפיר חיישינן שמא קנו מכל המעות של אותן שמתו ולא נתבטלו עד הנה וזה דפריך הש"ס ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי והיינו דאותן הזוזים הן של אותן שמתו ולא שייך ביטול. ובזה יש ליישב גם ראיית הרב מוהר"י אלפנדרי מהא דאמרו דהכהנים דורשין מקרא זה לעצמם דכל מנחת כהן כליל והקשה הא שקלי כהנים בטל ברוב שקלי ישראל ע"ש ולפמ"ש יש לומר דהיתר בהיתר לא בטל וא"כ עד הנה לא נתבטל ושמא לוקחין ממעות שלהם הלחם הפנים ולא נתבטל. ובלא"ה יש לומר בישוב הקושיות הנ"ל דבאמת כבר אמרו בביצה דף ל"ח דממונא לא בטל ולפ"ז כל זמן שלא נאסר לא שייך ביטול בממון וא"כ כל עוד שלא לקחו הלחם הפנים וכן טרם שמתו מרייהו דהני זוזי ממונא לא בטל ורק אח"כ כשנאסר יש לומר דממונא בטל ועיין מהרש"א בביצה שם וא"כ שם בחטאת שמתו בעליה שפיר מקשה כיון דלמיתה אזלא א"כ מה מועיל מה שנתבטל אח"כ והוה כמו שהפקירו הבעלים הא אף יורשים אינם מקריבין חטאת אביהם אף שירשו כח אביהם ולמיתה אזלי והיאך יועיל ביטול וז"ב וגם שם בכהנים שפיר אמרו הא מנחת כהן לא נאכל ואי דבטל ברוב הא ממונא לא בטל ורק דממונא דאיסור בטל והיינו משום דנעשה הפקר והא כאן לא שייך הפקר בדבר שהם עצמם אוכלין וז"ב ודו"ק. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית באר שבע בחידושיו להוריות וא"ו שהקשה בהא דאמרו שם מנ"ל לר"פ הא שאין הציבור מתים והקשה למה לא אמר מזה גופא דהרי הביאו על עכו"ם שבימי צדקיהו הא כבר מתו וע"כ שאין חטאת ציבור מתה ע"ש שהאריך והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם יש לומר כיון דמסיק הש"ס דהי' רוב שפיר בטל דהכהנים הקריבו בשביל הרוב משא"כ התם דהמיעוט עכ"פ מתו ול"מ ביטול ברוב וכמ"ש ודו"ק. אך עדיין קשה דמה ראיה מייתי הש"ס משעירי רגלים ור"ח והא אינו רק ספק דלמא מתו וכדאמרו בהוריות שם בהדיא וגם בתמורה אמר לשון ודלמא וכיון שאינו רק ספק והרי מה שחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אינו רק הל"מ ובהל"מ ספיקו להקל כמבואר בב"י יו"ד סי' רצ"ד דכל הל"מ ספיקו להקל לשיטת הרמב"ם ועיין בכללי הס"ס למנחת יעקב. ובלא"ה קשה לי דלמה לא נעמידו על חזקת חי כדאמרו בגיטין דף כ"ח דמקריב עליו בחזקת שהוא חי וצ"ע בכ"ז:

והנה מדי דברי זכור אזכור מה דקשה לי טובא בהא דאמר הש"ס בתמורה דף ט"ז ע"ב ארבעה ניתנו להם והעמידום על חמש ואס"ד בציבור הנך מי אתנהו בציבור ע"ש ולמה לא מקשה בפשיטות דבציבור אין מביאין עוף כלל כמ"ש בת"כ דיחיד מביא עוף ואין הציבור מביאין עוף וכן פסק הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"א ה"ב וא"כ הרי סתמא אמרו הלכתא דחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא אף בעוף כמו דאמרו לענין יולדת שמתה שאין יורשיה מביאין חטאתה משום דלמיתה אזלא ובציבור ליתא לזה והיא קושיא גדולה והאיר ד' עיני ומצאתי ברש"י בנזיר דף כ"א ע"ב שכתב דהא דחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא הוא דוקא בבהמה ולא בעוף ולא נודע מאין לו זאת ואולי דמכאן יצא לו זאת דאל"כ למה נסתפקו אם שייך גם בציבור וראיתי בשעה"מ פ"א מפהמ"ק שהאריך בדברי רש"י אלו שהם תמוהין ותמהני שלא הזכיר מכאן שמבואר כשיטת רש"י ולפ"ז יש לומר דזה תלוי אם אמרינן סתם דהי' הל"מ על כל חמש חטאות שפיר מוכח מציבור דאינו נוהג בעוף אבל אם נימא דלא הי' הלכה רק ביחיד ולא בציבור אינו מוכח דלא נהג בעוף וע"כ צ"ל דרש"י בנזיר קאי אליבא דר"י דאמר דגם בציבור תמות שוב ממילא לא נהוג בעוף אבל לדידן יש לומר דגם בעוף הי' הל"מ וכמ"ש ומיושב תמיהות השעה"מ על רש"י ע"ש ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דלפמ"ש השעה"מ בשם גליון תוס' מנחות כת"י דדוקא היכא דהוא לכפרה אז בעוף לא אזלא למיתה משא"כ היכא דמכשיר ולכך חטאת יולדת דאתי להכשיר ולא לכפרה שהרי לא חטאה לכך לא יביאו יורשים חטאתה ולכך שם דאזל רש"י אליבא דר"א הקפר דהא דמביאה קרבן בשביל כפרה שציערה עצמה מן היין שפיר יש לחלק בין חטאת בהמה לעוף דהואיל שהוא מכפר לא גמירי דלמיתה אזלא גבי עוף אבל לדידן דלא קיי"ל כר"א הקפר ולא אתיא לכפרה רק להכשר גם בעוף אזל למיתה וז"ב. אך אי קשיא הא קשיא הא אשם ליתא בציבור דציבור אינן מביאין אשם כדאמרו בתמורה דף י"ד וכן כתב הרמב"ם פ"א ממעה"ק שם וא"כ הא גמירי דכל שבחטאת מתה באשם תרעה והיאך שייך זאת הא לא משכחת בציבור אשם כלל ואיך ס"ד דהי' גם בציבור והא לא משכחת הכלל דכל שבחטאת מתה והיא קושיא גדולה. והנראה דמה דגמירי דכל שבחטאת מתה באשם רועה זה על הכלל נאמר וזה באמת לא יהי' בציבור רק ביחיד וז"ב. וראיתי להשעה"מ בהלכות מעה"ק פי"ד ה"ח שהקשה בשם הרב מוה' אפרים פישל דהיאך אפשר להסתפק על ולד חטאת אם היא אחת מחמש חטאות המתות הא כל שבחטאת מתה באשם רועה כדאמרו בתמורה דף י"ח והרי באשם לא משכחת ולד שמן הזכרים הוא בא ולפמ"ש אתי שפיר ג"כ דבאמת ל"צ שיהיה הכלל נהוג בכל מה שבחטאת מתה רק בשאר חטאות היכא דמשכחת בכה"ג באשם כמו תמורה ועברה שנתה ונתכפרו בעלי' מה שבחטאת מתה באשם רועה וז"פ וע"כ מוכרח לומר כן כמ"ש דאל"כ היאך נסתפקו אם שייך בציבור וכנ"ל ודו"ק. ובחידושי אמרתי ע"ד הפלפול בישוב קושית מהרא"ף הנ"ל דהנה בהא דאמרו בתמורה דף ט"ז ע"א דאי אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור דהא אין חטאת נקבה בציבור וקשה אם נימא דחוששין לזרע אב וגם לר"י דקי"ל כוותי' דאין חוששין לזרע אב איגו רק ספק וכדאמרו בחולין דף ע"ט ועיין בתוס' ובשבו"י שם וכן קי"ל ביו"ד סי' רצ"ז ע"ש וא"כ משכחת לה ולד חטאת שזה החטאת בא על נקבה וחוששין לזרע האב והו"ל ולד חטאת. אך זה אינו כיון דע"כ בא על מי שאינה חטאת דנקבה חטאת ציבור ליתא וא"כ הו"ל זה וזה גורם דמותר וכמ"ש התוס' ליישב בחולין דף נ"ח ע"א דאף דחוששין לזרע האב היינו במה דכל אחד בפ"ע שרי משא"כ באחד אסור ואחד מותר הו"ל זוז"ג:

וביאור הדבר נראה לפענ"ד לפמ"ש הר"ן פרק כל הצלמים דזה וזה גורם הוא מתורת ביטול ברוב והרי היתר בהיתר לא בטל וכמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב וא"כ כל דכל אחד בפ"ע שרי לא שייך ביטול דהיתר בהיתר לא בטל וממילא לא שייך זה וזה גורם דהוה מטעם ביטול משא"כ כשאחד אסור אז שייך זוז"ג ובטל ויש ליישב בזה הרבה קושיות ואכ"מ ולפ"ז בשלמא שם בפרדות שפיר אמרינן דחוששין לזרע האב כיון דכל אחד מותר וגם כעת עדן היתר הוא להשתמש בה לבדה א"כ לא שייך זוז"ג אבל כאן דמצד האב הוא ולד חטאת ולמיתה אזלה הו"ל איסור בהיתר ושייך זוז"ג ובטל ושוב לא משכחת לה ולד חטאת וז"ב ולפ"ז באשם שפיר משכחת ולד באשם בזכר דשם דלרעי' אזל וכל שיפול בו מום יהי' מותר שוב לא שייך זוז"ג דהא לא גרע מדבר שיש לו מתירין דלא בטל מכ"ש בזה דכל שיש לו היתר ע"י מום שוב לא בטל ושפיר חוששין לזרע האב ודו"ק כי הוא חריף.

והא דפריך הש"ס בתמורה דף י"ז ע"ב אי דעולה זכר ולאו בר אולודי ולא אמרינן דחוששין לזרע האב היינו דזה שהוה קדש וחייב להביאו להקריבו הוה ג"כ כמו איסור והו"ל זוז"ג. ובזה מיושב הא דאמר שם אי דאשם הא לרעי' קאי והקשו בתוס' דהא אשם ג"כ מן הזכרים בא ולפמ"ש אתי שפיר דבאשם כיון דלרעי' קאי שוב משכחת לה גם בזכר וכמ"ש ודו"ק ולשיטת ר"ת שמביא התוס' שם וביתר ביאור בנזיר דף כ"ה דהל"מ הי' כל שבחטאת מתה באשם רועה פשיטא דמקרי היתר בהיתר דהא דהוה לרעי' אינו רק דרבנן ודו"ק. ודרך אגב אומר דמהא דאמר הש"ס ודלמא מיעוטא הוי לא מצית אמרת דכתיב ואין העם מכירים וכו' ומשמע דרובם הי' בא"י.

ומכאן אני אומר סייעתא לרמב"ן ותיובתא כלפי סנאה דהר"ן שכתב ריש מעילה להשיג על הרמב"ן שכתב דרוב ישראל הי' בעת ההוא בא"י בעת הרשם כורש לעלות והר"ן כתב דזה הי' מבבל אבל רוב היהודים הי' בח"ל וכפלי כפלים הי' בח"ל ע"ש ולדבריו קשה א"כ עדיין היאך הקריבו ודלמא אותן שבח"ל מתו והרי על עכו"ם שעבדו בימי צדקיהו הקריבו ודלמא אותן שבח"ל חטאו והם מתו כבר באותן השבעים שנה והם הי' הרוב וע"כ דבא"י היה הרוב וא"ל דבימי צדקיהו הי' הרוב ג"כ בח"ל דזה אינו דבימי צדקיהו פשיטא דהי' רובם בא"י בעוד המקדש על מכונו וגבולו וצע"ג. ומדי דברי זכור אזכור מה דכתבו התוס' בפסחים דף צ' ע"ב ד"ה עד שיכלה שהקשו דהא המעות נתערב וכוונתם דהמעות גופא נתערבו שיש בהם מעות לחטאת ולעולה וא"כ יש בכל קן וקן מעות עולה וחטאת וא"כ היאך יביא מהן אח"כ עולה דהא אותן המעות הם שכבר נתקדשו להיות על חטאת ג"כ וכן להיפך והו"ל כמעות של עולה שנתערב במעות חטאת ועיין ברמב"ם פ"ד מפה"מ וז"פ. ולפי שראיתי בש"ס דפוס ווילנא שנדפס מחדש עם הגהות מהרב מוהר"א לנדא ז"ל בעהמה"ח יד המלך שכתב על דברי התוס' שלא הבין כוונתם שזה קושית הש"ס בעירובין דף ל"ז דמוקי שם כדר"ח וכו' וע"כ אין מקום לקושייתם ובמחכ"ת לא הבין כוונת התוס' דהש"ס קאי על שנתערבו הקינים גופייהו דשמא מה שמקריב לשם חטאת היתה עולה וכן להיפך וע"ז שפיר משני הש"ס דאין הקינים מתפרשים רק עפ"י הכהן אבל בתוס' שם קאי לענין המעות שהופרש וע"ז לא שייך תירוץ הש"ס ועיין יומא דף נ"ד ע"ב ולשדי ד' זוזי בנהרא ודברי התוס' פשוטים ודו"ק. וצ"ע במ"ש התוס' בסנהדרין דף פ' סד"ה בשור שהקשו דאמאי אמר ימותו לימא ירעו עד שיסתאבו ולכשיסתאבו יפדם וישחטם ויאכלו והיאך יפדם כיון דיש בתוכם שור הנסקל והרי מעות א"ה מעורב בזה ולא בטל. מיהו אינו קושיא דאינו תופס דמיו וצ"ע ולפמ"ש השעה"מ פ"ד מפהמ"ק דאף אם נימא דאין חטאת עוף מתה עכ"פ קריבה בודאי אינו ע"ש בסה"ד א"כ מיושב כל קושיות השעה"מ על רש"י בנזיר ודו"ק היטב ועיין בזבחים דף ע"א וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן שפירש הרמב"ם בפיהמ"ש ובחבורו פ"י מפהמ"ק שצריך שימכור כל אחד לעצמו והטעם שאם ימכרם ביחד אכתי הדמים מעורבים ואסור שמא יחלף קדושה בקדושה וקשה דנימא דמטבע בטל ברוב ומיהו לפמ"ש המלמ"ל דלכתחלה אסור לערב שיתבטל ברוב א"ש:

והנה יש להסתפק היאך הדין בקרבן של שותפין ואחד מהם נשתמד אם יכולין להביא הקרבן ולא נפסל משום דיש בו מקצת שהם זבח רשעים תועבה ולכאורה יש לומר דהממון בטל ברוב אבל זה אינו דכיון דממעות השותפות זה הקרבן ואיך שייך בזה דבטל הממון הא סוף סוף יש להם חלק באותו קרבן וכעין שכתב המהרי"ט בראשונות סי' ד' דאין הדיין רשאי ליקח ממעות הציבור מאיש אחד שנדר ממנו הנאה דסוף סוף מגיע לו הנאה מזה ולענין זה לא שייך ביטול וה"ה כאן דעכ"פ הקרבן הוא משל שותפות וא"כ הוה ליה קרבן חסר. ובזה פירשתי מ"ש משה רבינו אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ובמדרש הובא ברש"י יודע אני שיש להם חלק בקרבנות ציבור אל תפן אל מנחתם וקשה הא נתבטל ברוב ולפמ"ש א"ש דסוף סוף יש להם חלק בו ולזה ביקש שלא יפן אל מנחתם שהקב"ה היודע באיזה חלק יש בו מזה שנתנו חלק בו לא יפן אל מנחתם ויתקבל באהבה חלקם של כל ישראל רק אותו חלק שלהם לא יפן להם וא"ת שגם אני נטלתי איזה חלק ממעות תרומת לשכה כמו שנטלו הדיינים שכר ממותר תרומת הלשכה כדאמרו בכתובות ר"פ שני דייני גזרות לזה אמר ולא חמור אחד מהם נשאתי שמשה רבינו לא נהנה כלל מישראל ולא הרע לאחד מהם ודו"ק ועיין בחידושי תורה מ"ש בזה באופן אחר עד"ז ודו"ק. והנה בהא דפריך בנזיר דף כ"ד ע"ב הי' לו מעות סתומים יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבים בו והקשו התוס' לפרוך מדמי שלמים שמעורב בו וכאן נקרב כלה כליל ולפמ"ש למעלה אתי שפיר דבאמת יש לומר דבטל ברוב ואף דמדרבנן לא בטל לא גזרו ע"ז במקדש אבל מחטאת שפיר פריך דמי בטלו והא למיתה אזלא וממונא לא בטל והא אין לו כח בהם. ומיהו בלא"ה לא זכיתי להבין קושית התוס' דמה בכך שנקרב כלה כליל הא הוא רשאי לנדב עולה משא"כ בחטאת דלמיתה אזלא והמעות ילכו לים המלח ואיך מקריבין ממנו קרבן אמנם קשה לי על הש"ס דהא כל הענין דילכו לים המלח הוא בשביל דהל"מ דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא והרי שיטת הרמב"ם דהל"מ ספיקו להקל דכך גמירי הלכתא דדוקא ודאי אבל לא ספיקו וכאן הא ספיקא הוא. אך ז"א דכל שלא בטל הרי יש בהן ודאי מעות דמי חטאת דלמיתה אזלא אך בגוף הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ולשיטת התוס' היא דבא שם עולה אין להקשות דהא בהל"מ לא מצינו מחלוקת כמ"ש הלמ"מ ועיין שו"ת חות יאיר סי' קצ"ב שהאריך ואין לפני כעת אבל באמת גוף הלמ"מ ל"ש מחלוקת אי הוה הלמ"מ אבל בפרטי הלמ"מ אם הוא כך הלמ"מ או לא זה מצינו כמה פעמים וכאן הוה ספק אי הוה עולה או רועה ובזה ל"ש דבהלמ"מ לא מצינו מחלוקת ודוק והנה בפ"ט מנזירות הביא המלמ"ל בשם הרב מוהר"י אלפנדרי שהקשה בהא דכתב רש"י במעילה דף י"ב דאי אפשר לומר שיקרבו כלם עולות דהא יש בהן דמי שלמים מעורב והו"ל חולין בעזרה וע"ז הקשה מה שייך חולין בעזרה הא אמרו בתמורה דף י"א דכשאמר הוא שלמים וולדה חולין לא שייך חולין בעזרה דאי אפשר להקריב חוץ לעזרה דהא גוף הבהמה היא שלמים ולפ"ז כאן שמעורב שלמים בעולה ומוכרח להקריבה עולה לא שייך חולין בעזרה וע"ז כתב המלמ"ל דהא אמרינן על כל אחת דהוא שלמים כלו וא"כ הוה חולין בעזרה דבכלה לא מצי להנות כמ"ש התוי"ט. ובאמת שלפענ"ד דבריו דחוקים דבאמת התוי"ט מסיק שם דיכול להנות בכלו ע"ש וגם נראה דבאמת הקשה מוהר"י אלפנדרי הובא במלמ"ל פ"ג ממעילה דלבטל המעות של שלמים ברובא וכתב דעכ"פ קרבן אי אפשר להביא דהיתר נהפך לאיסור לחייב קרבן לא אמרינן ע"ש ולפ"ז עכ"פ יהי' מקרי חולין בעזרה זה אי אפשר דבאמת רובא קדשים הוא וניהו דהיתר אינו נהפך לאיסור שיתחייב קרבן אבל עכ"פ אינו מביא חולין לעזרה דאי אפשר לעשות בענין אחר. אך באמת נראה לפענ"ד דל"ד להך דתמורה דשם כל שהולד בתוך הבהמה אי אפשר להקריב הבהמה רק בעזרה אם כן ל"מ חולין בעזרה דהא אי אפשר להפרידה אבל שם דאמרינן דלא נהנין ולא מועלין א"כ שפיר הוה חולין בעזרה דהא אפשר לעשות תקנה מבלי להקריב כלו עולה ושפיר אם מקריבה הוה חולין בעזרה וז"ב ופשוט.

והנה השעה"מ בהלכות שקלים כתב בהא דאמרו דמקבלין שקלים מן הקטנים ובלבד שימסרו לציבור יפה יפה וע"ז הקשה כיון דמדאורייתא אין מתנתן מתנה והיכא מועיל מן התורה והא מן התורה קרבן ציבור נקרב משל יחיד וע"ז כתב דהא מה"ת בטל ברוב רק דמטבע אינו בטל מדרבנן ומדרבנן שוב קני דמקחן ומתנתן כל שהגיעו לעונות הפעוטות מועיל ובאמת שדפח"ח אבל באמת ממונא לא בטיל וכמ"ש לעיל.

וכעת ראיתי באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שהרגיש ג"כ על השעה"מ בזה אמנם בגוף קושית השעה"מ נראה לפענ"ד דלק"מ דבאמת אמרינן ניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה וכבר האריך בזה הפר"ח באו"ח סימן תל"ז ואף לפמ"ש בשם המרדכי דדוקא מדעתו ניחא לי' אבל שלא מדעתו לא ע"ש וגם הוא בעצמו חולק דבהפסד מרובה לא שייך זאת ואמרינן דלא ניחא ליה הנה כאן באמת הקטן נותן מדעתו ורק דמן התורה אין נתינתו כלום דאמרינן דאין דעתו שלימה ולפ"ז לענין מצוה אמרינן דודאי ניחא לי' לקיומא מצוה בממוני' ודעת שלימה יש בדבר וכל דרבנן תקנו דמועיל מכירתו ונתינתו ואמדו אותו גם בממון יש לו דעת שלימה ומשום דטבא ליה עבדו לי' שיהיה יכול לסחור א"כ מכ"ש דלענין מצוה אמדינן דעתיה דודאי ניחא לי'. שוב נזכרתי שגדולה מזו מצינו במי שנשתטה או שנתחרש שב"ד פוסקין עליו צדקה וביאר הכ"מ פי"א מנחלות הי"א משום דניחא לי' לאינש לקיומא מצוה בממוניה אמרינן דודאי ניחא ליה ומזה לכאורה סתירה לדברי המרדכי דשלא מדעתו לא אמרינן דניחא ליה לקיומא מצוה בממוניה. מיהו יש לומר דשאני צדקה דאדם משועבד לעשות צדקה וכמ"ש הכ"מ א"כ בודאי ניחא לי' וגם כאן אף דאין ממשכנין כיון דהוא נותן מעצמו רק דמדאורייתא לא מועיל א"כ כיון דמדרבנן מועיל שוב אמרינן דניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוניה וגם אין לו הפסד כיון דרבנן באמת תקנו שיהי' מועיל מתנתו וא"כ אליו א"צ להחזיר א"כ למה לא ימסור לציבור יפה וז"ב ופשוט. ובזה יש להחזיק גם דברי השעה"מ שכתב דמן התורה ברובא בטל ואף דממונא לא בטל מכל מקום הא בביצה דף ל"ח חילקו בין ממון שיש לו תובעין לאין לו תובעין וא"כ כל דדרבנן תקנו שיהי' מועיל מכירתו ומתנתו שוב אין לו תובעין ושפיר בטל מה"ת ואף דמה"ת ל"מ מתנתן וא"כ מה"ת לא בטל כל דרבנן עשו דמתנתו מתנה הוה המעות הפקר ואין לו תובעין ושוב בטל מן התורה וז"ב ודוק. אחר שכתבתי זאת נזכרתי שזקני הגאון בעל שער אפרים הקשה מדברי הר"מ הנ"ל גבי נשתטה וכתב כמ"ש ונהניתי עד מאד שבראשית ההשקפה אמרתי כן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף