שואל ומשיב/ד/ב/קפה

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן קפה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב המופלג מוה' מאיר ני' מווילקאטש.

אשר שאל בדברי הר"ן בביצה דף ל"א במשנה דמביאין עצים מן השדה וכתב הר"ן שרש"י פירש משום מוקצה ואחרים פירשו משום גבוב דהוה כמעמר ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי דגבוב ביו"ט מותר וצורך אכילה חשוב כבקיעת עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרו משום דמחזי כמגבב למחר ע"ש וע"ז שאל דדברי הר"ן סותרים דבדף ל"ג גבי הא דת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ופירש הש"ס הטעם דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא וכתב הר"ן מדקאמר הטעם דמחזי כמאן דכניס למחר וליומא אוחרא ולא אסרו משום מעמר מכאן ראיה למ"ש הר"י דלא שייך מעמר בדבר שאינו במקום גדילתו ע"ש הרי דבריו סותרין. והנה בראשית ההשקפה השבתי דבאמת בדף ל"א אפשר לומר דשייך מעמר ואין הכרח לומר דלא שייך עימור לכך לא דחה הר"ן דברי אחרים אבל בדף ל"ג שם דאמרי דמחזי כמאן דמכניס למחר ומשמע דאין האיסור משום מעמר רק דהוה כעובדא דחול ואמאי לא אמר משום דמחזי כמעמר כל דמגבב ליומא אוחרא שוב אסור משום מעמר דליומא אוחרא לא שייך להתיר משום מתוך וכמ"ש הר"ן בדף ל"א דמה"ט אסור בשדה וע"כ דלא שייך עימור כלל דאינו במקום גדילתו.

אמנם לכאורה צ"ב דלפ"ז הר"ן חזר בו מטעם דמעמר דהרי ע"כ מוכח דלא שייך מעמר במקום שאינו גידולו וא"כ הי' לו לכתוב בדף ל"ג דמטעם זה נדחה דברי אחרים שפירשו משום מעמר והנה בש"ע סי' תק"א סעיף ג' הובא שם הטעם משום מוקצה והט"ז שם ס"ק ה' הביא דברי הר"ן וכתב דהנ"מ אם הכין מאתמול דמכל מקום אסור משום מעמר. ולכאורה תמוה דלמה לא הביא בש"ע טעמו של הר"ן כיון דאיכא נ"מ ביניהם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא שייך מעמר כלל כמו שחזר בו הר"ן אבל כבר כתבתי דהדבר דחוק דהר"ן יחזור בו ולא יזכור שחזר בו אבל אחר העיון נראין דברי הר"ן ברורין ואין בו סתירה דהנה המג"א בסי' תק"א ס"ק ז' הביא בשם היש"ש שחלק דבשדה הוה כמעמר במקום גידולו וחייב חטאת כמו המגבב קנים לחלתא ע"ש ולפ"ז דברי הר"ן ברורין דבדף ל"ג דאמרו מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין שפיר כתב הר"ן דלא שייך מעמר דשם מיירי בחצר ולא שייך מעמר דלא הוה במקום גידולו אבל בדף ל"א דהר"ן בשם אחרים כתב שם לענין גבוב בשדה ובשדה שפיר הוה משום מעמר דהוה במקום גדילתו ולכך הוצרך להתיר משום דהוה כמו בקיעת עצים והבערה וז"ב ונכון. ובזה מיושב מ"ש הר"ן בדף ל"א ומיהו בגמרא מסקינן דאף מגבב בקרפף אסור דמחזי כמאן דעבד למחר ולא כתב משום מעמר דבאמת בקרפף לא שייך מעמר דאינו במקום גידולו ולכך אסרו משום דמחזי כמאן דעבד למחר ובמחזי כמאן דעבד למחר אף בחצר אסור כדאמרו בדף ל"ג ולכך שם בדף ל"ג שפיר מוכיח הר"ן דלא שייך מעמר דאל"כ לתני דהאיסור הוא משום מעמר כל דמחזי כמאן דעביד למחר. וא"ל דבאמת האיסור הוא משום דכל דמחזי דמכניס למחר שוב הוה מעמר דזה אינו דהרי הברייתא אמרה דמגבב בחצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דמשום מוקצה אתינן עלה לכך קאמר דבחצר מוכן הוא אבל לא יעשה צבורין צבורין דבזה דמחזי כמכין ליום מחר מחזי כעובדא דחול או דשוב הוה מוקצה דלא מבורר מה שהוכן ליו"ט ומה שהוכן ליומא אוחרא וז"ב ודו"ק.

ומהתימה על המג"א שהביא דברי היש"ש ולא הזכיר שיש לו ראיה ברורה מהר"ן. וביותר תמהתי על אא"ז היש"ש שהוא ז"ל פ"ד אות וא"ו חלק על הר"ן שפירש בשם אחרים משום מגבב וכתב דגבוב שרי כיון שאינו במקום גידולו ומחלק בין שדה לחצר ומהתימה איך לא זכר שם דהר"ן בעצמו כתב כדברי התוס' דלא שייך עימור והוא מחלק בין חצר לשדה וכמ"ש ודו"ק:

והנה לכאורה קשה לי על מ"ש הר"ן בשם אחרים דגבוב ביו"ט אף דהוה מעמר מותר לצורך יו"ט כמו בקיעת עצים או הבערה דבשלמא הבערה התירו לגמרי אף שלא לצורך אבל בקיעת עצים דלא התירו רק ע"י שינוי כמבואר סי' תק"א ס"א וא"כ למה התירו לגבב בלי שינוי וצ"ל דזה מקרי ג"כ שינוי דאינו מגבב רק מה שלפניו. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם והטוש"ע דמגבב בשדה מה שלפניו ותמה הגאון בעל דגול מרבבה דמה היתר יש במה שלפניו דזה אינו רק אם החשד הוא בשביל שמגבב לצורך מחר אבל לרמב"ם דאיסור היא משום מוקצה ובשדה לא הי' דעתו אתמול אמאי מותר במגבב מה שלפניו הא מכל מקום מוקצה היא ולפמ"ש אתי שפיר דגם הרמב"ם יש לומר דס"ל כחלוקו של היש"ש ולכך בשדה דשייך משום מעמר ולכך לא התיר רק במה שלפניו דקדרתו מוכחת עליו והו"ל שינוי ומיירי באמת שהיה דעתו עליו. אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי הר"ן הקשה דאמאי שרי לבקע עצים אף ע"י שינוי הא הוה מכשירין שאפשר לעשות מאתמול וכתב בשם הראב"ד כיון דא"א לבשל אם לא ע"י עצים עשו כדיכת מלח שהתירו בשינוי והר"ן בעצמו תירץ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר הוה כאוכל נפש עצמו ועצים נהנה בעצמותם שעושה מדורה ואף לבשל בהם שרי משום מתוך ע"ש ולפ"ז זהו לענין בקיעת עצים לבשל בהם שייך הנך תירוצים אבל לגבב עצים מן השדה דכעת אינו נהנה בהם ולמה התירו כיון דאפשר לעשות מאתמול ועוד דגם בקיעת עצים גופא לא התירו רק משום שצריך למדורה ומדורה הותר משום מתוך ואיך נתיר הגבוב שהוא מעמר ע"י מתוך דהוה כבקיעת עצים ועיין ט"ז סי' תק"א ס"ק ב' בסופו.

והנראה בזה דבאמת במכשירין שאפשר לעשות מאתמול כל שלא ידע בו מאתמול שרי כמ"ש המ"א סי' תק"ט ס"ק ב' בהדיא ולפ"ז כאן בגבוב דבאמת אתמול לא הוה ידע כלל שיצטרך לזה ומה"ט אוסר הרמב"ם משום מוקצה א"כ שפיר התיר הר"ן בשם אחרים כיון דלא ידע מאתמול ולא היה יכול להכין שוב הותר ביו"ט וכיון דגוף העימור התירו בשביל דהותר ביו"ט אף מכשירי אוכל נפש כל שלא ידע מאתמול שוב לא שייך בו מוקצה דכל שהותר איסור דאורייתא מכ"ש איסור חכמים וכה"ג כתבו הקדמונים דלכך לא גזרו במילה שמא יעבירנו דכל דהותר איסורי תורה חובל וכדומה גם לאיסור דרבנן לא חשו וה"ה כאן וז"ב. ובזה א"צ למ"ש הט"ז סי' תק"א דלהר"ן צריך להכין מאתמול דלפמ"ש אף שלא הכין לא שייך מוקצה כל דהותר עימור. ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן בדף ל"ג דלא שייך מעמר במקום שאינו גידולו ומשמע אם היה שייך מעמר אסור והקשה מעלתו דמכל מקום מותר דהוה כבקיעת עצים ולפמ"ש אתי שפיר דשם דמיירי בחצר דהכל מוכן מקרי וא"כ שוב ידע מאתמול כיון דל"ח מוקצה בשביל זה דהכל מה שבחצר מוכן הוא שוב הי' אסור משום מעמר דהא אפשר לעשות מאתמול והוצרך לחדש דל"ח מעמר כלל דהרי אינו במקום גדולו ודו"ק היטב.

ובזה מיושב קושית השעה"מ פ"א מיו"ט הי"ד דמהיכן מוכח דלא שייך עימור כל שאינו במקום גדילתו דלמא שייך עימור ומכל מקום מותר כמו בקוע עצים והיא קושית מעלתו ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב ואף דמיירי במכונס ולא שייך מוקצה מכל מקום מן השדה הו"ל כאין לו שהות מאתמול ושרי כמ"ש המג"א סי' תק"ט ס"ק ב' שם (וא"כ בשדה הו"ל כאין לו שהות) משא"כ בחצר ודו"ק ועכ"פ היה מקום להתיר יותר בשדה מבבית אם היה מוקצה וזהו דבר חדש. איברא דגוף הדבר שאסרו לעשות צבורין צבורין משום דמחזי כמאן דמכין ליומא אוחרא קשה לפמ"ש הר"ן פ"ב דיו"ט גבי ממלאה אשה כל התנור פת דלרבות ביו"ט מותר כל שהוא בטרחא אחת ורק בשבת אסור מן התורה לפ"ז כיון דגוף הדבר שרי אמאי לא שרי צבורין צבורין הא אינו רק מרבה בשיעור ושרי ביו"ט ואולי זה לא מקרי טרחא אחת ואסור.

ובזה אמרתי ליישב מה דקשה לי טובא לפמ"ש המלמ"ל פי"א משבת דהא דאמר תקריב אפילו בשבת מותר למלוח והא אין עיבוד באוכלין וכתב דעולה כיון דאינו נאכל לא מקרי אוכל ולפ"ז בנדרים ונדבות מותר למלוח דלא שייך עיבוד בזה. אך בתשובה כתבתי בזה ליישב קושית המלמ"ל הנ"ל דהא דאצטריך קרא דמותר למלוח בשבת היינו לענין דלא נימא דהוה כבורר דהרי בורר הדם מן הבשר והארכתי בזה וא"כ לפ"ז מ"פ הש"ס השתא סלותי מסלתינן דהא בנדרים ונדבות אסור משום מולח ובאוכל לא שייך בורר ומותר למלוח ורק בדם אסור והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בורר גופא הוי מלאכת שאצל"ג והרז"ה חידש דבורר אף מלאכה שאצל"ג חייב אבל באמת אם נימא דקי"ל כר"י במלאכה שאצל"ג א"כ לא יצא בורר מכלל שאר מלאכות וא"כ לר"ש שפיר פריך דלא שייך בורר דאף דנימא דביו"ט חדשה תורה בבורר דאף דהוה מלאכה שאצל"ג חייב מכל מקום בחוה"מ פשיטא דשרי וא"כ שפיר פריך לר"ש לדידיה לא צריך קרא השתא סלותי מסלתינן ודוק היטב כי הם דברים חריפים ומתוקים ת"ל. אך לפמ"ש קשיא בהא דפריך ביבמות דף ל"ג זר ששימש בשבת במאי אי בהקטרה הא אמר ר"י הבערה ללאו יצאת ומאי קושיא דלמא מיירי שליקט עצי מערכה בשבת והוה מעמר בשדה דחייב וגם קשה בהא דאמר בביצה דף י"ב השוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה וקאמר דאמר לך מני ב"ש דלב"ה שייך מתוך ומאי קושיא והא בעינן צורך קצת וכתבו התוס' דאכילת גבוה חשוב צורך קצת ולפמ"ש הא משכחת לה כגון שאין עצים מבוערים וצריך לבער עצים משלו וצריך ללקט עצים חדשים וזה אסור ובזה לא שייך מתוך וצ"ע ודוק היטב בכל מ"ש. והנה התוס' כתבו להוכיח דמלאכת חוה"מ מן התורה מהא דאמרו בע"ז דף כ"א ות"ל משום לפני עור והרי בדרבנן לא שייך לפני עור ולפמ"ש אתי שפיר דבכותי שוב לא שייך מתוך דלגבי דידי' לא התירה התורה לכותי לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש ביו"ט דהוא אינו מצווה על עונג יו"ט ושוב אסור מלאכה מן התורה ודוק. והנה אחר שנים רבות נזדמן לידי ספר חיי אדם ונשמת אדם וראיתי בהלכות שבת כלל י"ג שביאר בדין מעמר ואמרתי לרשום קצת מה שראיתי בהעברה בעלמא והנה הביא בשם הכ"מ פ"ח משבת שכתב בשם הר"ן דדוקא שקבצם ממקום שנפלו לו שם מן האילן אבל אם קבצם מבית לא כדאמרו פ"ק דיו"ט מעמיד ערימה לא הוה גמר מלאכה וע"ז כתב המחבר דחפש בר"ן ולא מצא הנה ט"ס נפל בכ"מ וצ"ל הרמ"ך וכ"כ לפנינו והיודע לשון הרמ"ך מכיר והכ"מ זה דרכו להביא דברי הרמ"ך בהלכות שבת ומה שהאריך שם לחלק בדברי הרמב"ם הנה רבינו בודאי לא ס"ל החילוקים האלו שהרי אין דרכו להביא רק מה שמפורש בתלמוד וזה עכ"פ אינו מפורש. והנה בחידושי לתורה אמרתי במ"ש פרשת שלח ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת ולא נודע לאיזה צורך כתב שהיו בני ישראל במדבר ועיין רש"י שכתב בגנותן של ישראל דיבר. ולפענ"ד נראה דהנה התרגום אונקלוס פירש דאשכחו כד מגבב אעין והיינו מעמר ולכאורה כיון דמעמר אינו רק בשדה במקום גידולתו ולפ"ז כיון דבמדבר היו ומדבר אינו מצמיח כדאמרו בחולין דף פ"ח ע"ב וא"כ שוב לא שייך עמור ולא שייך לחייב מקושש עצים אך לפמ"ש התוס' שם ד"ה אלא דכשהיו ישראל במדבר הי' מצמיח ע"ש א"כ כיון שהי' במדבר שפיר חייב מקושש עצים וז"ש ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים וראיתי בספרי שכתב וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע והיינו שאל"כ לא שייך מגבב. וזה לדעתי מה שאמר ויקריבו אותו המוצאים מקושש עצים ודרש בספרי מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו והיינו שהיו צריכין לראות אם מגבב עצים מן השדה במקום גדולו ולהתרות בו בזה משום מעמר ודוק היטב שוב ראיתי בשבת דף צ"ו ע"ב דמפרש בהדיא דמקושש מעמר היה ובחידושי אמרתי בזה דבר חריף דהנה התוס' הקשו בפסחים דף מ"ו לענין הואיל דכל מלאכת שבת יתבטלו דשייך הואיל וחזי לחולה וכתבו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ולפ"ז במקושש שהיו כל ישראל שם אף דנימא דבששים רבוא איש מ"מ לא שכיח חולה שיש בו סכנה וגם דחזי למילה לא שייך דמכשירי מצוה שאפשר לעשות מאתמול לא דחי שבת דלא קי"ל כר"י מכל מקום הא צריך הי' עצים למערכה של מזבח ועבודה הותרה במקדש ואפשר שגם מכשירים שאפשר לעשות מאתמול דהותר כמו ביו"ט לר"י ומכ"ש בעבודה דהותר לגמרי וגם עצים אינם מקרים מכשירים כ"א אוכל נפש בעצמו כמ"ש הר"ן ועיין ט"ז סי' תק"א באו"ח וא"כ למה נתחייב מיתה הא שייך הואיל וצורך לעבודה. אך נראה דלפמ"ש ר"ע בחגיגה דף ו' דשבטו של לוי הקריבו במדבר ולא ישראל דעבדו ע"ז א"כ שוב לא הותר לישראל לעשות מלאכה בשבת בשביל עבודה אחרי שהם לא הקריבו קרבנות כלל וז"ש הכתוב ויהיו בני ישראל במדבר והיינו שבמדבר לא הקריבו קרבנות ולכך נתחייב המקושש עצים מיתה.

הן אמת דהמלמ"ל בריש הלכות תמידין הקשה הך מימרא אהדדי דבמ"ק דף ט"ו אמרו דמנודה משלח קרבנותיו שכל זמן שהיו ישראל במדבר מנודין היו ומשלחין קרבנותיהם. אך לפענ"ד הכוונה היא דכיון שהיו ישראל מנודין ומכל מקום הקריב שבט לוי הקרבנות משלהם אבל הקריבו על כל ישראל דהתמידין היו באים על כל ישראל הוה כאלו שלחו קרבנותיהם דניהו דהני כהני שלוחי דרבנן נינהו אבל מכל מקום אם המנודה אסור בקרבנות א"כ לא הי' אפשר להקריב עליהם שיתכפרו הם בתמידין שאינם רשאי' להקריב עליהם וכמו כל מי שאינו ראוי להקריב וז"ש שהיו שולחים קרבנותיהם כנלפענ"ד. הן אמת דראיתי בריטב"א במ"ק שם דפירש דהא דאבל אינו משלח קרבנותיו היינו דוקא אותם שאינם באים על חטא אבל מה שבא על חטא פשיטא דלא מעכב הכפרה וא"כ מה דמבעי' ליה במנודה הוא ג"כ בקרבנות שאינם על חטא וא"כ ע"כ הראיה ממדבר היו באופן שאין בו חטא דאל"כ אף אבל מותר לשלח וא"כ ע"כ מה שהקריבו ישראל במדבר הי' שאר קרבנות. אך לפענ"ד התמידין ניהו שהיו מכפרים אבל מכל מקום כיון דהיו מנודין וניזופין לא עליהם חיוב להקריב ובאמת שבט לוי קרבו משלהם א"כ הוה כמי שאינו בר חיוב על חטא ידוע. אחר שנים רבות מצאתי בספר אור חדש על פסחים בדף מ"ו שהביא משם הגאון בעל שאגת אריה שהקשה אמאי נהרג מקושש הא לר"א דס"ל דמכשירי מילה דוחין את השבת א"כ הא מילה בודאי שכיח כדאמרו בזבחים פרק התדיר א"כ שייך הואיל וכתב דבמדבר לא מלו וא"כ ז"ש הכתוב ויהיו בני ישראל במדבר ובאמת שדבריו דברי חן ות"ל שהרגשתי בקושייתו הנ"ל ועוד הוספתי לתמוה כמ"ש ודוק ועיין בתה"ד סי' נ"ו שכתב דגם לענין טחינה יש לחלק בין גידולי קרקע לאינו גידולי קרקע והביא ממעמר שיש חילוק בין גידולי קרקע לאין גידולי קרקע אף שרבא חולק ע"ש. ודרך אגב אמרתי לבאר דבריו שהט"ז באו"ח סי' שכ"ד ס"ק ד' תמה עליו ועל הרמ"א ע"ש ולפענ"ד ביאור דברי התה"ד דהנה הרמב"ם כתב המחתך ירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה שאין טחינה בפירות ותמה הרשב"א למה נתן טעם שנראה כטוחן דהא בגמרא נתן טעם משום מטרח באוכלא ובכ"מ ובב"י נדחקו בזה ועיין ט"ז שם ס"ק ה' שנדחק מאד. אמנם לפענ"ד נראה דהנה המעיין בתה"ד סי' נ"ו הנ"ל ימצא מבואר דהרמב"ם ורבים מהפוסקים ס"ל דאין טחינה באוכלין והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דאין טחינה בפירות והיינו משום דהוה אוכלא ובאמת שהרב המגיד הביא גירסא אחרת שאין טחינה אלא בפירות ועכ"מ וב"י ובט"ז שם ועכ"פ התה"ד הביא הנוסחא שאין טחינה בפירות והיינו משום שאין טחינה באוכלין והנה ביאר שם דזה דוקא באוכל גמור שיכול ללעוס בשיניו אבל בדבר שאין דרכו לאכול כך אף שראוי לאכילה קצת שייך טחינה ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דממ"נ אסור דאם הוא ראוי לאכילה לגמרי לכל אדם שוב אסור משום מטרח באוכלא דהא הוא אוכל גמור ולמה לו לטרוח בחנם ואם אינו ראוי לאכילה לכל אדם שוב שייך משום טחינה ואם כן דברי הרמב"ם עם דברי הש"ס לאחדים דמטרח באוכלא לא שייך כ"כ אם נימא דלא חזי לבהמה לאכול א"כ שפיר צריך לטרוח ויכול לטרוח והוה כמו אשווי אוכלא לזה נתן הרמב"ם הטעם משום טוחן ולזה כתב הרמב"ם דדלועין דראויין לאכילה לגמרי וא"כ לא שייך טחינה ומכל מקום צריך לחתכו שאי אפשר לבהמה שתאכל אם הוא שלם לגמרי ואין בו משום טרחא באוכלא ולא משום טחינה וז"ב. ומעתה יאירו דברי התה"ד דבתחלה כ' דאסור משום טוחן והיינו משום דאינו ראוי לאכול וא"כ שייך טוחן וע"ז כתב דאת"ל דכל שראוי לאכילה קצת הוה כאוכל גמור ולא שייך בו טחינה כ"כ שוב יש ליגע בו משום משוי אוכלא וטירחא באוכלא והיינו כיון דהוא אוכל גמור שוב אסור למשוי אוכל והיינו דלמה ליה לשויא אוכלא והלא הוא כאוכל ושייך ביה מטרח באוכלא וז"ב:

ובזה יש ליישב דברי רמ"א בסי' שכ"א שכתב בס"ט דאסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות דהואיל וא"י לאכלו בלא חיתוך קמשוי ליה אוכל ע"ש ותמה הט"ז סי' שכ"ד דאדרבא הואיל וא"י לאכלו כך שוב לא שייך מטרח באוכלא ורק דמשוה לה אוכלא ומשוי לה אוכלא שרי ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דמשוי אוכלא שרי אבל כיון שאינו ראוי לאכילה שוב אסור משום טחינה ולא שייך אין טחינה באוכלין דהא הוא קא משוי ליה אוכל ובעת שחתכו עדן אינו אוכל וז"ב כשמש ודוק היטב כי הוא ענין נפלא.

שוב ראיתי בישועת יעקב סי' קכ"א לדודי זקיני הגאון ז"ל שהעיר במקצת במ"ש ושמחתי מאוד ונהניתי שכוונתי לדבריו בראשית ההשקפה. והנה לענין בקוע עצים כתב הר"ן בפרק המביא בביצה ומקשה והכא למה התירו לבקע אפילו ע"י שינוי והא הוה מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ותירץ כל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו וכמו שנהנה מהם בעצמם שעושה מהם מדורה ומתחמם כנגדה וכיון שבקען לעשות מהם מדורה שרי אף שאפשר מאתמול אף לבשל בהם שרי משום מתוך ע"ש והקשה המהר"י אבוהב שהרי חימום מדורה לא התירו רק משום מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש וא"כ היכא אמרינן דמתוך שהותרה מדורה נתיר לבשל הרי מדורה לא הותר רק משום מתוך דבישול והט"ז סי' תק"א ס"ק ד' כתב דהר"ן באמת לנפשיה ס"ל דחימום מדורה הוה הנאת הגוף וכאוכל ממש ומ"ש דהן מכח מתוך היא לשיטת הראב"ד ע"ש. ולפענ"ד לכאורה תמוה דברי הט"ז והמהרי"א יפה הקשה דאם נימא דמדורה הוה הנאת הגוף ואוכל נפש ממש אם כן מ"ט דב"ש דפליגי גם במדורה כדמסיק הש"ס בביצה דף כ"א והיא ע"כ לא פליגי ב"ש רק דלא ס"ל מתוך אבל אוכל נפש התורה התירה וע"כ דזה אינו אוכל נפש ממש וא"כ יפה תמה המהרי"א על הר"ן והמג"א שם ס"ק ג' דהר"ן כיון דהוה כאוכל נפש ולא אוכל נפש ממש וזה דחוק מאד. אך באמת נראה דהדבר נכון דהרי בעינן דבר השוה לכל נפש כדאמרו בכתובות דף ז' לענין מוגמר ומה"ט ברחיצה אוסרין ב"ש דאינו שוה לכל נפש וכמ"ש התוס' ד"ה לא ובהגהות אשר"י שם וא"כ כל דלית להו לב"ש מתוך אף דהוה אוכל נפש כל דאינו שוה לכל נפש לא הותר וא"כ זה שנסתפק הש"ס דאפשר הנאת כל גופו מודה ב"ש דמקרי שוה לכל נפש או לא ומסיק דגם במדורה לא מקרי שוה לכל נפש וצריך לבא למתוך וז"ב. ולפ"ז שפיר כ' הר"ן כיון דמדורה הוה אוכל נפש רק דאינו שוה לכל נפש רק למפונקים ועפ"י שם ובפרק כירה דף ל"ט ובפרי מגדים סי' תק"א וסי' תקי"א וכיון שעכ"פ אם היה שוה לכל נפש הי' מותר כל דהוה אוכל נפש א"כ לכך שפיר בביקוע לבישול שייך מתוך דמתוך שמותר למדורה דהוה אוכל נפש רק דאינו שוה לכל נפש אבל עכ"פ בישול דשוה לכל נפש שוב שייך מתוך דבשלמא אם לא היה מקרי אוכל נפש כלל לא שייך מתוך דלא הותר כלל אבל כיון שעל כל פנים הוה אוכל נפש ורק דאינו שוה לכל נפש אבל הבישול דשוה לכל נפש שפיר שייך מתוך דהיה מותר אם היה שוה לכל נפש במדורה הותר הבערה לבישול דבאמת שוה לכל נפש אף דהבקוע אינו רק ממכשירין לאכילה אבל המדורה הוא אוכל נפש ממש וז"ב מאד ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף במ"ש הה"מ פ"א מיו"ט דהבערה אף שאינו אוכל נפש מותר משום דכתיב ביום השבת ודרשינן מיניה הא ביו"ט מבעיר ומלבד דדבריו תמוהין כמ"ש הלח"מ והפר"ח בסי' תצ"ה והשעה"מ ואני יש לי הרבה דבריו בכמה תשובות אבל אני תמה ביתר שאת דהרי לפי דבריו שהבערה אינו אוכל נפש מה שייך בזה מתוך והרי בהבערה ע"כ משום מתוך קאתינן עלה כמ"ש הלח"מ באורך וכל תירוציו לא יועילו לזה והרי הבערה אינו אוכל נפש ולא הותר מעולם בשביל שהוא אוכל נפש והיא תימה רבתי. אך לפענ"ד נראה דגם הה"מ ס"ל דהבערה להתחמם כנגדה שייך אוכל נפש רק דלגבי הבערה לבישול כל שאינו מתחמם לא שייך מתוך דהא הבערה להתחמם לא הוה שוה לכל נפש ולכך הוצרך לומר משום דכתיב ביום השבת וממעטינן יו"ט והיינו במדורה להתחמם דהוה אוכל נפש רק שאינו שוה לכל נפש זה התירה התורה משום דכתיב ביום השבת ושוב מותר לענין בישול משום מתוך. ובזה מיושב כל קושיות הלח"מ דלכך צריך בהבערה מתוך דאל"כ לא הוה מותר לענין הבערה בבישול והי' לנו לומר דרק לענין מדורה להתחמם דהוה אוכל נפש רק שאינו שוה לכל נפש הוא דהתירה התורה ולא לענין בישול דהוה רק מכשירי אוכל נפש. ובזה מיושב ג"כ מ"ש הלח"מ דמ"ש מהוצאה דלא דרשינן ביום השבת לפי המסקנא ולפמ"ש אתי שפיר דשאני הבערה דהיה אוכל נפש רק שאינו שוה לכל נפש בזה שפיר דרשינן ביום השבת ואהני לענין מדורה וממילא אמרינן מתוך וז"ב. ובזה מיושב קושית המ"א סי' תקי"ח דלר"ע דלא אמרינן מתוך שוב לא מועיל ביום השבת לבד וכמ"ש וגם מ"ש המ"א דהה"מ לא סובר כהר"ן דהוה אוכל נפש לפמ"ש נהפוך הוא. ובזה מבואר היטב דברי הירושלמי פרק משילין ה"ב שהביא הה"מ ששאל נר של אבטלה מהו והשיב ר' חזקי' דאסור וע"ז שאל מתניתא פליגא על חזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש אלא כינן קיימין בנר אבטלה והדבר תמוה דהא הבערה לאו אוכל נפש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה אוכל נפש אבל היינו במדורה להתחמם וא"כ עכ"פ בדבר שיש בו אוכל נפש בודאי מותר מכח מתוך ואף דאינו שוה לכל נפש מכל מקום אמרינן מתוך והקרא אתי על נר אבטלה ואולי נר לאכילה חשוב לי' דבר השוה לכל נפש יותר ממדורה ואש ביתר שאת ולפ"ז אתי שפיר מה שרצה השאגת ארי' סי' ע"א לחדש דביוה"כ נתמעט ג"כ הבערה מביום השבת והדבר תמוה דשם לא שייך מתוך ולפמ"ש יש לומר דדוקא ביו"ט שיש שתי ענינים ואוכל נפש התירה התורה מסתבר לומר דדי לך החידוש במיעוטו דוקא באוכל נפש ומשום מתוך אבל ביוה"כ כל דנתמעט מביום השבת הותר לגמרי ודו"ק:

והנה דרך אגב אבאר דברי הירושלמי פ"ב דשבת ה"ה במה דנחלקו אי בהבעיר ובישל חייב שתים או אחת לפענ"ד נחלקו במה דנחלקו בש"ס דילן (אי חייב שתים בזומר) במ"ק דף ב' בזומר וצריך לעצים דגם כאן מפעולה אחת יצא שתי ענינים ומה דר' יודא ס"ל דחייב משום מבעיר הוא ס"ל כרבה במ"ק שם דס"ל דאזלינן בתר עיקר המלאכה ור' יוסי ס"ל משום מבשל דאזיל בתר מחשבה. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשיתי דלר' יוסי דס"ל דחייב משום מבשל א"כ בש"ס דילן למה אמרו אי בהקטרה ללאו יצאתה והא שייך משום בישול ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הא ודאי דהמחלוקת אמוראים שם לאו ר' יהודה ור' יוסי התנאים הוא דהרי שם מקשה על ר' יוסי ולא כן תנא הבערה למדה על תורה כולה ומבעיר אינו רק משום מבשל והק"ע הקשה דהא ר' יוסי ס"ל ללאו יצא והיטב אשר דבר בזה במרכבת המשנה דזה אינו תנא רק אמורא ר' ייסא ע"ש וכעין זה צ"ל בדברי התוס' בביצה דף כ"ג ע"ש וכמ"ש שם בתשובה. ולפ"ז נראה לי ברור דלמ"ד דללאו יצאת אי אפשר לומר דבישול בכלל דזה אינו דהא בישול סמנים הי' במשכן והוה אב מלאכה ואיך שייך ללאו יצאת ומ"כ דהבערה היא בפ"ע משום הבערה ואינו רק בלאו. ומעתה שפיר פריך הש"ס אי בהקטרה הא ללאו יצאת ואין בישול בכלל (ובלא"ה עיין שבת דף ל"א דר' יוסי ס"ל כר"ש וא"כ לדידיה לא שייך בישול כלל דהוה משאצל"ג) עוד נראה לפענ"ד סברא נכונה בגוף המחלוקת אי משום בישול או הבערה דזה תלוי במחלוקת ר' יהודה ור"ש בשבת דף ק"ו דלר' יהודא דס"ל משאצל"ג חייב והוה עי"ז מתקן דניהו דמקלקל בגוף המלאכה מכל מקום מתקן אצל הקדירה או האפר ומשאצל"ג חייב ור"ש פוטר דהו"ל משאצל"ג וע"כ דחובל והבערה חייב אף במקלקל ולפ"ז הא כבר הקדמתי דרבה ורב יוסף נחלקו אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשה ולפ"ז כאן אם נימא דמקלקל פטור ורק משום דצריך לבישולו או לאפרו א"כ א"א ללכת בתר מעשה רק בתר מחשבתו דבזה הוה תיקון וגוף המלאכה הוא מקלקל אבל אם נימא דכאן חייב מקלקל ומשאצל"ג פטור א"כ חייב משום מבעיר. ובזה עמדתי על דברת רבינו פי"ב משבת דלא כתב דמבעיר חייב משום מבעיר ומשום מבשל והראב"ד כתב דחייב שתים והכ"מ כתב דרבינו ס"ל ג"כ כן שהרי כתב בפ"ט דנותן עצים תחת הקדירה חייב משום מבשל ודברי' תמוהים דא"כ מהראוי להיות מחייב שתים. ולפמ"ש אתי שפיר דהרמב"ם ס"ל בפ"א משבת דמשאצל"ג חייב וא"כ ס"ל כר' יהודה דהוה מקלקל רק דהוה מתקן אצל קדירה וא"כ שוב מהראוי לחייבו רק משום מבשל דהבערה הוה מקלקל ויותר ראוי להלך בתר מחשבתו אבל להראב"ד דס"ל משאצל"ג פטור כמ"ש בפ"א שם וא"כ שוב מהראוי לחייבו שתים דבאמת הבערה בעצמה אף דהוה מקלקל מכל מקום התורה חייבה ובשביל הבישול ודאי ראוי לחייבו דהא העיקר עשה בשביל הבישול ודו"ק היטב:

והנה אחד מהתלמידים המופלג מוה' מענדיל בודק נ"י הקשה על הר"ן שכתב שהבערת מדורה הוה אוכל נפש מהא דאמרו בשבת דף כ"ד הוא ולא מכשירין הרי מבואר דשריפת קדשים לא הוה רק מכשירין ולק"מ דמה ענין מדורה שהגוף נהנה ממנה לשריפת קדשים ובלא"ה רש"י בד"ה לבדו כתב דשריפת קדשים נתמעט כמו מילה דאין זמנה לשורפה היום וא"כ לק"מ. וגם מה שהקשה מהא דאמרו ביומא כ"ד דהדלקה לאו עבודה ואני כתבתי דהוה מלאכת עבודה ל"ק דבתוס' ישנים כתב שם דהכוונה כיון דהשלהבת עולה מאיליה לאו עבודה משא"כ הצתת אלי' שצריך אש גדול וא"כ הבערה שצריך אש גדול הוה עבודה ודו"ק ובמ"ש מיושב הא דמשני ביומא סד"א ה"מ היכא דחל יוה"כ להיות אחר שבת דחלבי שבת קרבין ביוה"כ והקשה בישועת יעקב ריש הלכות י"ט אכתי קשה למה יעשה מערכה בפ"ע ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא שייך בישול דאין בישול אחר בישול ורק כיון דרוצה באכולן גם זה מקרי בישול ולפ"ז זה שרוצה לאכל על מערכה חדשה או שיאכלם על המערכה הגדולה זה אינו ענין למבשל דבין אם יעשה מערכה בפ"ע או שיניחם על המערכה הגדולה יתחייב משום בישול וא"כ לא נשאר רק משום מבעיר ומבעיר ל"ש ביוה"כ ודו"ק היטב:

והנה אחר שבת שובה תרט"ו שדרשתי בענין הבערה ביוה"כ ראיתי שקושית דו"ז הגאון ז"ל אין לו מקום דהא שם הקושיא לר"מ דס"ל בכל יום ד' והיום חמש והרי לר"מ הי' מערכה בפ"ע בכל יום לאברים ופדרים שנתותרו כמבואר בדף מ"ה בהדיא וא"כ שפיר משני לדידיה וגם ראיתי בפ"י בפסחים דף ה' גבי ר"ע דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה שהקשה דנדרוש ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט וכפי הנראה דרש דרש כמשה מפי הגבורה ותמהני שלא הרגיש כלל בהירושלמי והה"מ והמ"א סי' תקי"ח הנ"ל והנה דרך אגב אזכיר מה דהקשו התוס' בביצה דף כ"א דלמה לא התירו לאפות עיסה חציה של נכרי על סמך שהפת נאפה יפה ודבריהם תמוהין לפמ"ש הפ"י דענין שהתירו משום שהפת נאפה יפה הוא רק משום דשייך מתוך ומה שנאפה יפה הוה כצורך קצת ולפ"ז בנכרי דכתיב לכם ולא לגבוה לא שייך מתוך וכמ"ש הפ"י שם וא"כ אין התחלה לקושית התוס' וכבר נתקשה בזה בטעם המלך פ"ב מיו"ט ה"ט אך לפענ"ד נראה דהכי קושית התוס' דכל דנאפית יפה יפה שוב הוה לכם דניהו דגבי נכרים גלי קרא אבל מה שמושבח חלק ישראל בזה שייך לכם ומותר ושפיר הקשו. אך לפענ"ד נראה בישוב קושית התוס' דבאמת מה שמושבח חלק ישראל בזה לא הוה רק מכשירי אוכל נפש דבשלמא כשכל העיסה של ישראל א"כ הוה כל חדא אוכל נפש בעצמו ושרי אבל כשחציו של נכרי שאינו אוכל חלק נכרי א"כ מה שאופה חלקו של נכרי ועי"ז מושבח חלק ישראל החלק של נכרי נאפה רק להיות מכשיר אוכל נפש של ישראל וזה אסור וז"ב. ואולי יש לכוין זאת בדברי התוס' בתירוצם שם ועפ"י. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הכו"פ סי' ק"ח שהקשה למה לא ידחה אפיית שתי הלחם יו"ט הא יוכל לאפותן על סמך שהפת נאפה יפה ולפמ"ש אתי שפיר דלכם ולא לגבוה והרי זה הוה רק מכשירי אוכל נפש ואסור. ובזה מיושב היטב הא דכתב הרמב"ם בפ"א מתמידין הטעם משום לכם ולא כתב כן בלחה"פ פ"ה ה"ז וגם למה צריך הטעם הלז. ולפמ"ש אתי שפיר דבלחה"פ שפיר אצטריך הטעם דלכם דאל"כ הוה רק מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מעיו"ט אבל לחה"פ אי אפשר לעשותו מעיו"ט דהא הלישה אסור וא"כ נעשה חמץ וכעין מ"ש הטעם המלך. והנה הב"י בסי' תקנ"ו הביא שיטת רש"י דמטעם דחד טירחא הוא ושיטת הרשב"א דהוא משום דמתקן יותר מחמת הריבוי והט"ז כתב דאין מחלוקת בזה רק דרש"י כתב כן בדעת הת"ק אבל לרשב"א הטעם משום דמתקן טפי והנה לפמ"ש הפ"י דענין הפת נאפה יפה הוא משום מתוך וצורך קצת א"כ לרש"י לשיטתו שוב א"צ צורך כלל וקשה על רשב"א למה הצריך שיהיה הפת נאפה יפה ות"ל משום מתוך וע"כ נראה העיקר דרש"י חולק וס"ל דאף דשייך מתוך כל שהוא טרחא יתירה אסור אך באם נאפה יפה שוב הו"ל שתי טרחות כחד טרחא דמה שטורח יותר הוא כדי שיהיה מתוקן יותר והוה כחד טרחא וז"ב כשמש. ובמ"ש יתיישב דברי התוס' במ"ש בתירוצם בדף כ"א דשייך הואיל והקשו כלם דהא ר"ח לית לי' הואיל ועיין צל"ח ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דראוי לישראל או לאורחים שוב לא מקרי מכשירי אוכל נפש רק אוכל נפש בעצמו ושרי משום מתוך ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף