שואל ומשיב/ד/ב/קפו

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן קפו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לצורבא מרבנן גמיר וסביר ני'.

והנה מדי דברי בסוגיא דשיקול הדעת העמוקה ורחבה אמרתי להזכיר מה דק"ל על מ"ש הב"י דאף בטעה בדבר משנה דחוזר הדין מ"מ אי נשא ונתן ביד חייב לשלם והסמ"ע חולק ע"ז והש"ך ס"ק ד' אות א' האריך לקיים דברי הב"י. ואני תמה דלפענ"ד ש"ס מפורש דלא כוותיה בהא דפריך הש"ס בסנהדרין דף וא"ו ע"א א"ל ר"ס לר' אבא דטעה במאי אילימא דטעה בדבר משנה והאמר ר"ש אר"א טעה בדבר משנה חוזר ומאי קושיא הא כאן ע"כ לא מיירי במומחה כמ"ש רש"י דהרי בסיפא אמרו ואם הי' מומחה לרבים ורק בקבלוהו לבד ובקבלוהו לבד מחוייב לשלם בנשא ונתן ביד והרי רש"י כתב בהדיא שם בר"ה דן את הדין דמיירי בנשא ונתן ביד וא"כ מאי קושיא וע"כ דבדבר משנה אף בנשא ונתן ביד פטור וכמ"ש הסמ"ע כיון שכוונתו הי' להורות ולדון כדין ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה דק"ל בהא דמוקי בקבלוהו עלייהו ופריך א"ה אמאי משלם מביתו וקשה לישני דמיירי דטעה בדבר משנה וא"כ ע"ז בודאי לא קבלוהו דקבלה בטעות היה דע"ז לא קבלוהו שידון היפך מהמפורש במשנה וא"כ לכך צריך לשלם ובפרט בנשא ונתן ביד דע"ז לא קבלו אותו שישא ויתן ביד וע"כ דגם בזה ל"מ וחוזר הדין וא"צ לשלם. והנה שיטת הרז"ה והרשב"א דאף לר"מ דדן דד"ג אפ"ה כל שטעה בדבר משנה חוזר אף בנשא ונתן ביד ומטעם פשיעת הבע"ד נגעו בי' דהי' לו לשאול ולגלויי טעותי' ולא למסמך עלי'.

ובאמת שהדברים תמוהים דבע"ד העני מנין לו לדעת מה שזה הדיין לא ידע ומה נעשה בבע"ד ע"ה ובפרט אם הוא מומחה ולא סמוך שטעה בדבר משנה א"כ היאך הי' לו לשאול והוא סבר דמומחה בודאי כדין דן ובפרט בנשא ונתן ביד ולא הי' פנאי לשאול דתיכף נגע בשרץ וא"כ זה העני מה לו לעשות. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשו בתוס' בדף ה' ד"ה ואם דהוה לי' לשנויי לר"א דמשנה דדן את הדין מיירי במומחה וכוונתם דאף דסיפא מיירי במומחה היינו שם המחייבים עליהם וכאן מיירי במומחה דלא סמיך. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד שפיר הקשה דאדרבא כשהי' מומחה גרע טפי ואף בטעה בדבר משנה הי' לו לשלם כיון דדינו דין ולא שייך פשיעת בעלים וכמ"ש ושפיר מקשה ר' אבא לשיטתו דמוקי המשנה בשיקול הדעת מקשה דלר"א ע"כ מיירי באינו מומחה ואפ"ה דינו דין דאי במומחה א"כ מהראוי שבטעה בדבר משנה דישלם מביתו כיון שנשא ונתן ביד דהא א"א לחזור ועיין ש"ך ס"ק א' אות ד' בפרט היכא דנשא ונתן ביד היכא דא"א לחזור הדין. ובזה מיושב היטב מה שפירש"י דמיירי בנשא ונתן ביד ותמה המהר"ם שיף דלמה פירש"י כן ולפמ"ש אתי שפיר דאל"כ לא הי' קשה כלל וכמ"ש שוב ראיתי במרדכי שכתב דלא מצי לאוקמא במומחה מדקתני טימא את הטהור וכו' ודבריו סתומים ועיין קצה"ח ס"ק וא"ו ולפמ"ש אתי שפיר דכוונתו דבטימא את הטהור ונגע בשרץ דבודאי א"א לחזור ודאי מהראוי שישלם מביתו כיון דא"א לחזור הדין בשום אופן ולא שייך פשיעת בע"ד כיון דהוא באמת מומחה עכ"פ דברי הרז"ה תמוהין לכאורה ולפענ"ד הי' נראה עפ"י מה דהקשה השערי משפט דאמאי חוזר הדין בטעה בדבר משנה הא עכ"פ ייאש עצמו הבע"ד והוה כשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם זכה בה והיא שלו ע"ש שנתעצם הרבה בזה ובתשובה אחת טיילתי בזה ארוכות וקצרות. וכעת נ"ל דהנה יאוש בעינן שעכ"פ יזכה בו אחד וכאן לא זכה בו אחר עדן ולפ"ז בנשא ונתן ביד והוא מומחה דאז ודאי ייאש עצמו מזה דהוא בודאי סבר דמומחה בודאי לא טעה וא"כ זכה בו גם מצד יאוש. ובזה יש ליישב גם כן קושית התוס' הנ"ל ודברי רש"י הנ"ל ואין להאריך. ובזה מיושב גם דברי המרדכי ריש פ"ק דסנהדרין שכתב להוכיח דאף בע"כ יכול לדון דאי בדקבל עלי' וכו' והאי מיירי בשאינו מומחה דבסיפא אמר ואם היה מומחה לרבים והקשה אותי הרב הגדול מוה' בעריש אבד"ק נאהרייב דבלא"ה א"א לומר דמיירי במומחה דא"כ אמאי חייב לשלם. אמנם לפמ"ש המהרש"א לפרש דמיירי במומחה וכו' א"כ אתי שפיר ודו"ק היטב וע"ש היטב במהרש"ל דלא כהמהרש"א דלפירוש המהרש"א לא אתי שפיר דברי המרדכי דהא מוקי בדקבלי' עלי' ודו"ק. והנה לכאורה היה מקום אתי ליישב הענין מה שהקשיתי על הרז"ה דהנה ביאור הענין והחילוק שבין שיקול הדעת לטעה בדבר משנה הוא משום דהנה כל הטעם בדבר משנה דחוזר הדין היינו משום דהו"ל למשאל לאחר ולא לסמוך על טעות דילי' וכמ"ש הרז"ה והרשב"א. ובאמת אפשר לומר דמשום כבודו של חכם אסור לשאל לאחר ואף דהר"ן בפ"ק דע"ז ביאר בשם הראב"ד דלאו משום כבודו של חכם רק משום דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ואינו מועיל החזרה וזה ל"ש בד"מ ע"ש בהר"ן אבל כ"ז באם לא נשא ונתן ביד אבל בנשא ונתן ביד דחלה הוראתו ולא יוכל לחזור בו שוב ל"מ מה שיחזירו השני דא"א לו לזה לחזור דהרי טימא בידים וגם לא ירצה לציית לו ולפ"ז זהו בשיקול הדעת אבל בדבר משנה דמבואר שם וביו"ד סי' רמ"ב סל"א בהג"ה דאף בהוראת איסור והיתר ל"מ א"כ אף בנשא ונתן ביד מכל מקום היה יכול לחזור ומשום פשיעת בע"ד נגעו בו. ובזה עמדתי על לשון המרדכי שהבאתי לעיל שכתב בפ"ק דסנהדרין דף וא"ו בהא דפריך על ר' אבוהו מדקתני דן את הדין וכתב הוא בזה"ל ובמומחה ליכא למימר מדקתני טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ע"כ לאו במומחה מיירי ודבריו סתומין וחתומין ולפמ"ש אפשר לומר כוונתו עפמ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז להקשות בהא דהוצרך הש"ס לאוקמא באגע שרץ ת"ל דא"א להחזיר באיסור והיתר משום דשויא חד"א וכתב הר"ן דנ"מ אם החכם בעצמו חוזר בו ע"ש ולפ"ז כל שנגע בו השרץ שוב אסור משום שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא כיון דבמומחה מיירי וא"כ לא שייך לומר מה שעשה עשוי וישלם מביתו הא אף אם הי' הטעות בדבר שמן הדין חזר בו הא עכ"פ האחר לא יכול להחזירו משום דשויא חתיכה דאיסורא וע"ז לא שייך לומר דאזקי' ואמאי ישלם מביתו דיכול לומר דלא היה חוזר בו וא"כ לא הוה מצי לאחזירי' אף כשלא הי' מטמא בידים וא"כ מה אפסדי' ודיבור לבד לרבנן דר"מ פטור כנלפענ"ד. ובזה היה מקום ליישב דברי הנימוק"י שכתב דבהוראת איסור והיתר אם הורה מומחה דלא סמיך פטור והש"ך ס"ק וא"ו אות ב' האריך לדחות דבריו ולפמ"ש יש ליישב דבריו דבהוראת איסור והיתר כיון שא"י לחזור הוראתו זולת בהסכמתו ואף אם התיר במקום שכבר עשה הוראתו א"י להתיר וכמ"ש הט"ז בסי' רמ"ב ולכך פטור מלשלם דהוא יכול לומר אני לא אחזור בי בשום אופן. ובזה נכון היטב מה שחילק הנמוק"י בין טעה בשיקול הדעת ובין טעה בדבר משנה משום דבדבר משנה פשיטא דמחייב לשלם דחבירו יכול להתיר כמבואר בסי' רמ"ב. ובאמת שהיה מקום להאריך לולא כי בר בי רב דחד יומא אנא בסוגיא דשיקול הדעת ע"כ דברי מעטים ועיין אא"ז הח"ץ ז"ל סי' נ"ג ובתומים בסי' כ"ה השיג עליו והי' מקום להאריך ודו"ק. וראיתי להגאון מוהר"ח בקונטריסו שהקשה לשיטת התוס' דכל דדיבורו הוה מזיק ממש כיון שקם דינא חייב אף לרבנן דר"מ וע"ז הקשו משורף שטר דהוה מזיק ממש ולא גרע מדיבור וכתבו דנייר בעלמא קלאי מיניה וע"ז הקשה הגאון דא"כ מוחל שט"ח דדיבורו הוה מזיק ממש ואפ"ה אמר אמימר בכתובות דף פ"ו למאן דדאין דינא דגרמי ומשמע דאם לא דאין דיני דגרמי אינו מחוייב ואמאי והא דיבורו הוה מזיק וכבר כתבתי בגליון ספרו ליישב. וכעת נראה דהנה כל הטעם דחייב על הדיבור ע"כ משום דדיבורו הוה מעשה דעקימת שפתיו הוה מעשה וכדאמרו בסנהדרין דף ס"ה דלוקה בשביל זה ולכך חייב ממון ג"כ ע"י עקימת שפתיו ולפ"ז לפי מה דאמרו שם דשאני מגדף דישנו בלב ופירש"י דהואיל ועיקרו תלוי בכוונת הלב שאפילו מברך את השם אם אין בלבו כלפי מעלה פטור ע"ש ולפ"ז לפי מה דמבואר בש"ע חו"מ סי' ס"ו סכ"ג שיטת הראב"ד דאם מוחל לטובת עצמו כמו היורש אינו חייב לשלם מדינא דגרמי דע"כ לא מחייבין למוחל רק בזמן שנתכוין להזיק ולא הרויח כלום אבל כל שמרויח פטור ע"ש ובש"ך ס"ק פ"א ולפ"ז כאן שאם הי' מתכוין להרויח זוזי ועכ"פ לא נתכוין להזיק הי' פטור וכגון שהי' נותן לו הלוה מחצה וכדומה א"כ עיקר החיוב תלוי בכוונת הלב ובכה"ג עקימת שפתיו לא חשיב מעשה וכמו במגדף ודו"ק. ובלא"ה יש לומר לפמ"ש המהרש"ל דאם אומר שבלבו הי' למחול ואח"כ רוצה להתנקם ממנו ותובעו לא מהני תביעתו דמחילה בלב הוה מחילה אף בדנקיט שטרא והביא ראיה לזה ואף דהקצה"ח סי' י"ב הביא דבריו ותמה ע"ז דלא מצינו שיועיל מחשבה ואף בנדר והקדש והפקר בעינן דיבור ממש ע"ש ולא שייך לומר דמשום סילוק הוא דבבע"ח לא מועיל סילוק ע"ש אבל זה דוקא במי שיש לו חוב על חברו ולא מכרו אבל כאן דמכרו ולא נשאר לו שום כח רק שמחלו בכה"ג ודאי מועיל מחילה בלב דאינו רק סילוק שעבוד הגוף שלו ובכה"ג ודאי מודו כ"ע דמועיל מחילה בלב וא"כ שוב שייך שכן ישנו בלב וז"ב ודו"ק וגם לפמ"ש שם לפי גירסת הרי"ף הואיל וישנן באי' ועיין בחידושי הר"ן בסנהדרין ג"כ יש ליישב דמוחל ישנו ג"כ באי' ע"ש היטב ודו"ק. והתומים כתב ליישב כיון דכל הטעם דיכול למחול הוא כמ"ש ר"ת דשעבוד הגוף נשאר אצלו וא"כ היא בדידי' קאזיק וממילא ניזק חבירו ובכה"ג בודאי פטור ויפה כתב בזה והרי אף בשני שותפין שאחד שחרר עבדו אטו יתחייב לשלם לחבירו כיון שהדין שכופין את השני לשחרר בודאי לא יאמר אדם כן והה"ד בזה וז"ב:

והנה ראיתי בספר שו"ת בית אפרים זה שנים רבות שהקשה בשם הרב מו' מאיר אבד"ק גלינא דא"כ הא דמוקי במנסך באית לי' שותפות בגוה ואמאי יתחייב לשלם הא חבירו לא נאסר רק בשביל יינו ובדידיה קא אזיק ע"ש ולפענ"ד לק"מ דשם שאני שעכ"פ יינו אוסר יין חבירו שנתערב עמו וא"כ אין לך מעשה גדול מזה והרי מערב יין כשר בנסך פשיטא דהוה מזיק משא"כ בזה שהוא לא עשה מעשה בשל חבירו כ"א בדידיה אמר דיבור וחבירו ממילא ניזק ממנו וז"ב מאד ואין לי הספר הנ"ל לעיין בזה שוב מצאתי במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' וא"ו שכתב ג"כ דעקימת שפתיו הוה מעשה ע"ש ולפמ"ש יש להאריך ולא נפניתי כעת:

נחזור לענינו מה שהקשיתי מהך מעשה דירושלמי פרק הכונס צ"ע. והנה בש"ך סי' קע"ה הביא אותה מעשה וכתב דהוה ספיקא דדינא וראיתי בקצה"ח שם שהקשה כיון דשותף חולק שלא לדעת חבירו בחוב מקולקל וכיון דעפ"י ב"ד נתנו לגדולים חלקם הו"ל כמציל לעצמו ולמה יתבעו הקטנים ע"ש שהאריך ולא זכיתי להבין בזה כשרצו לחלוק יכולין לחלוק אבל כאן דהב"ד טעו וס"ל דגם ליורשים מגיע חלקם והיאך שייך לומר שחלקו והצילו לעצמם ופשיטא דכל שהב"ד טעו הם בודאי לא ידעו וא"כ ממילא אותו חלק שקבלו הוא בשביל כלם וכעת א"י להציל לעצמם וז"פ וברור. ובהך דטעה בשיקול הדעת דאינו חוזר ומשום דהבע"ד טוען שמא הדין כדברי הדיין הקשה אותי הרב החריף מוה' מאיר בראם נ"י הא בזה יקשה קושית מוהר"י בסאן ז"ל בכל ספק ממונא דהמע"ה ואמאי והא הו"ל ספק איסור דהוא גזל וספק איסורא לחומרא ומה שתירץ דלגבי חבירו איכא להיפך ספק גזל זה אינו דהא לגבי חבירו ליכא גזל דהא באמת הדיין טעה וסוגיין דעלמא כאידך רק שזה טוען שמא הדין עמי מכל מקום הו"ל ספק גזל וספק איסור לחומרא. ולכאורה יפה שאל והשבתי לו כמו רגע בשנת תרי"ב בפסח שני דהנה בלא"ה צ"ב אמאי בטעה בשיקול הדעת אינו חוזר דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו והא אמרו בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה מ"ט דאייאוש' מייאש מיניה וא"כ גם כאן כל דהדיין פסק וחייב אותו כבר נתייאש דהוא סבר דהדיין יפה טען וא"כ אין לך יאוש גדול מזה ובשלמא בטעה בדבר משנה דחוזר הדין ומשמע דמחזיר הממון לבעליו ל"ק דהבעלים נתייאשו דהרי אמרו שם בכריתות דאם אמרו רבעת שורך דאם הוא יודע ששקר הוא א"כ לא נתייאש וטרח ומביא עדים ולפ"ז בטעה בדבר משנה דכתב הרז"ה דמשום פשיעת בע"ד הוא דהי' לו למשאל אחר כיון שהוא טעות מפורש א"כ יש לומר דבכה"ג עכ"פ לא נתייאש כ"כ אבל בטעה בשיקול הדעת דאינו כ"כ דבר ברור א"כ נתייאש ולמה ישלם מביתו. אמנם אחר העיון הדבר נכון דהרי זה גופא גרם לו היזק שע"י דיבורו נתייאש וא"כ כיון שגרם לו היזק הרי אף לרבנן דר"מ בכה"ג שקם דיבורא חייב דהוה מזיק ממש דע"י דיבורו ניזק וכמ"ש התוס' בב"ק דף ק' וא"כ גם כאן זה גופא החיוב שנתחייב על שבדיבורו אזיק לו וז"ב ולפ"ז כיון דאינו חייב רק על שבדיבורו הזיקו ועי"ז נתייאש א"כ שוב לכך אינו חוזר דהלה יאמר דלמא הדין כן וא"ל דהו"ל ספק גזל דז"א דבאמת אינו גזל דהא באמת אייאושי אייאש מני' רק דהדיין חייב על שגרם לו שייאש עצמו אבל עכ"פ זה חייב דהא נתייאש ולא הוה גזל וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התמים דעים הובא בכנה"ג וקצה"ח שהקשה דכשם דהבע"ד אינו מחזיר משום דאומר הראוני שהדיין טעה דלמא דן כהלכה כמו כן הדיין עצמו יוכל לטעון הראוני דדנתי שלא כהלכה ואשלם ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שוב יקשה דהו"ל ספק גזל ולגבי חבירו ליכא ספק דסוגיין דעלמא כאידך וא"ל דהא אייאושי מייאש עצמו דזה אינו דע"ז גופא אנו דנין מה שגרם הדיין שנתייאש וע"ז משלם לו. ובזה נראה לפענ"ד להבין סברת התוס' דמה שקם דינא הוה מזיק ממש ותמה הגאון מוהרח"י דא"כ מוחל דבדיבורו אזיק הו"ל דיבור כמזיק ממש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אין הטעם דדיבור הוה מזיק ממש דסוף סוף לא הוה רק דיבור. אך נראה דכמו דאמרו בגיטין דף ס"ו דדיבורא מקרי ואמרו מעשה לא עבדי והקשה בתוס' מהך דחכם שהתיר דלא אמרינן דדיבורא עבד וכתבו דדיבור שעי"ז האשה הולכת ועושית מעשה זה לא מקרי דיבור ולפ"ז כאן שעי"ז שדן הבע"ד מתייאש והו"ל מזיק ממש שאף אם יוודע לו אח"כ שאינו כן מכל מקום מתייאש ומקרי מעשה משא"כ בזה דמחל דמכל מקום לא עבד מעשה רק דיבור גרידא ולא מקרי מזיק. שוב ראיתי בשערי משפט ומצאתי בסי' כ"ה ס"ק ב' שהקשה על טעה בדבר משנה דלמה יחזור לבעליו והא נתייאש והוליד דינים חדשים וכבר כתבתי דבזה אין מקום לקושיא ודו"ק ובזה מיושב היטב מה דהקשה בתומים סי' כ"ה ס"ק ה' בהא דאמרו קידושין דף ע"ז נאמן הדיין לומר לזה זכיתי לזה חייבתי כ"ז שהבע"ד עומדין לפניו ופריך ונהדר ונידייני' ומשני בשודא דדייני ואמאי לא משני דמיירי דטעה בשיקול הדעת וא"כ כל דכבר פסק אינו חוזר ואם נצווה שנחזור ונדיין יפסוק כדינו וא"כ אותו שהיה זכאי כבר יתחייב כעת ולכך אמרינן דנאמן לומר זכיתי לזה ומזה מביא ראיה להרי"ף דאי אינו משלם אף בטעה בשיקול הדעת חוזר וא"כ ממ"נ אם הדיין רוצה לשלם בודאי א"צ לחזור ולדון דמה איכפת לי' לבע"ד ואם אינו רוצה לשלם הרי הדר דינא ושפיר מקשה ונהדר ונדייני' ע"ש שהתפאר בזה ולפמ"ש ל"ק דבאמת כאן יקשה למה לא יהיה חוזר הדין הא הוה ספק איסור גזל ולא שייך לומר דכבר נתייאש דאיך שייך יאוש הא אנן מסופקין איך היה דן הדיין וזה טוען שבאמת הדיין דן כדין וזיכה הזכאי ורק שהדיין מודה שטעה אבל עכ"פ זה לא רצה להתייאש ושוב מספק חוזר.

ובפשיטות אין מקום לדבריו דבכה"ג שטעה בשיקול הדעת אינו נאמן הדיין כלל דמהכ"ת להוציאו מחזקת דיין ונימא דדן וטעה אדרבא מהראוי לומר שבודאי דן כדין ועכשיו רצונו להטות משפט גבר ולומר שטעה בדינו ומכ"ש לפמ"ש הריטב"א דקושית הש"ס קאי על הבע"ד עומדים לפניו ואז בודאי לא נתייאש עדיין ודוק היטב. ובגוף הקושיא שהקשיתי וכן הקשה השעה"מ דנימא דנתייאש הנה כעין זה הקשה השעה"מ סי' כ' ובתשובה אחת פלפלתי בזה. וכעת נראה לפענ"ד ליישב דהנה הרא"ש האריך בזה בב"ק דף קט"ז בהך דאמרו אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' והביא הרא"ש מעשה ששלח אחד מעות ביד השליח לתתם לנכרי והנכרי שכח המעות והאריכו בזה ר"א ומהר"ם והרא"ש אי זכה זה בהמעות כיון דהמשלח הפקיר המעות והנה לפענ"ד לכל השיטות ל"ק מהך דכאן ל"מ לשיטת מהר"מ מרוטנבערג א"כ גם כאן לא קנה הלה ביאוש דהרי לא אייאש רק אדעתא דסבר שמגיע לו מצד הדין ולא מה שטעה ואף לרבינו אפרים הא מחלק דשאני הך דאדעתא דארי' אפקרי' דמשמיא הוא דרחימו עלי' והיינו משום דנעשה לו נס מה שלא אירע לאחר אדעתא דהכי נעשה לו שיזכה בו ר"ס דוקא ולא אחר ולפ"ז בטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת א"כ זה באמת ל"ש שהמזדקק לדין יטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת וע"כ דמזליה דהאי גברא גרים שיטעה כדי שיזכה הלה וא"כ לא היה היאוש לכל רק לאותו איש בלבד ואנן בעינן יאוש לכל דומיא דשמטה ואף דיש לומר כיון דעכ"פ נעשה לו נס שיזכה א"כ מהראוי שיזכה וגם כל שזה נותן מה אכפת לי' אם יהיה מופקר לכל העולם מ"מ יש לומר דרק אדעתא שלו אפקריה ולא לאחר ומכ"ש לשיטת הרא"ש ודאי ל"ד וכמו שיראה המעיין. אך מה שנראה לי עיקר בזה דל"ד להך דכריתות ובזה יתיישב קושית התוס' בב"ק שם דהקשו מהמציל מן הארי הרי זה שלו וגם המהר"ם מרוטנבערג לא תירץ להך דכריתות. אך לפענ"ד נראה דבר חדש דכל יאוש צריך להיות דומיא דשמטה דמייאש לכל העולם ולפי זה נראה לי ברור דבשלמא במציל מן הגייס והנהר א"כ זה אין לו טעם לומר דלא רצה לייאש רק שיהיה לגייס או להנהר דמה טעם יש בדבר הא לא אייאש שרצה ליתן לזה רק שהארי או הגייס חטף ולמה יהיה ניחא ליה שיהיה שלו ולא של כל עולם כיון שהוא יש לו פסידא בודאי ולכך מועיל ולא שייך לומר דאדעתא דארי' אפקרי' אבל שם יש טעם בדבר שנתייאש בשביל שסבר שהארי יאכלנו ומחויב לתת כל אחד חמורו לארי וא"כ פשיטא דהיה לו צער שיבא אחר ויטלם דאז ירעב הארי ולא יהיה לו מה יאכל ויאכל חמורו וא"כ אפקריה רק אדעתא דארי' ולכך לא הוה הפקר לכל העולם וגם בהך דמהר"מ הוא שלח לתת לעכו"ם ובודאי לא היה רוצה שיתנם לאחר דאז לא יפטר מחובו והעכו"ם יעליל עליו ואם כן כל שהעכו"ם שכחו שוב לא הוה הפקר לכל אבל שור הנסקל בעת שנתייאש נתייאש לכל דמה טעם בדבר שלא יפקיר לכל כיון שנאסר וא"כ שוב מקרי הפקר כשמיטה וז"ב כשמש ולפ"ז בדיין שדן זה בודאי בעת שדן הדין וחייבו לשלם הוא כודאי בלי ספק נתרצה רק לזה ליתן ויקיים המצוה להשיב הגזילה או החוב וכדומה וא"כ לא נתייאש רק לזה בלבד ושוב ל"ש יאוש דלא נתייאש לכל ודוק היטב כי הוא ענין נחמד. והנה הא דטעה בדבר משנה דחוזר וטעה בשיקול הדעת דאינו חוזר לכאורה היה נלפענ"ד דבר חדש דהטעם בזה דאם טועה בדבר משנה והוא מומחה גרע טפי דהרי יהיה מכשול דאם נימא דדינו דין ואינו חוזר א"כ יבאו לטעות והב"ד שאחריו יפסקו כמותו שיאמר מדפסק כן ולא חזר ע"כ שאותו מומחה ידע דלא קי"ל כהך משנה דיחידאה הוא וא"כ יהיה מכשול לדורות דאף שכלם ידעו המשנה אף האמוראים וכמ"ש התוס' בחולין דף כ"ט ע"ב גבי כבד נאסרת ע"ש מכל מקום יתלו דזה המומחה ידע ודאי דלא קיי"ל כאותה משנה כמו שנמצא כ"פ דלא קיי"ל כאותה משנה ומה"ת יתלו שטעה ולכך ל"מ אף שישלם מביתו דאכתי אותו שישמע הפסק לא ידע שהחזיר לו דאיכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי אבל בשיקול הדעת רק דסוגיא בעלמא כאידך א"כ באמת אף אם יטעו הב"ד שאחריו ויאמרו דהלכה כזה אין כאן טעות ומכשול כ"כ וא"כ שוב די במה דמשלם מביתו אבל אינו חוזר הדין וז"ב. ולפ"ז מי שאינו מומחה היה עדיף דע"ז לא יסמכו כ"כ וידעו כל העולם דטעה אלא שבאינו מומחה קלקלתו תקנתו שאין בו כח לחלוק על משנה וממ"נ חוזר. ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו אח"כ אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר היינו דקא מפחיד ר"ט וקא"ל הוא מומחה לרבים אתה אלא אי אמרת חוזר לימא ליה כיון דאי הות פרה קיימא דינך לאו דין ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת והוא תימה דהרי עשה מעשה שעל ידו נאכלת לכלבים ועוד דלא גרע ממראה דינר ונמצא רע שחייב לר"מ אע"ג דאלו הוה קמן הוה הדר ועיין תוס' שם ובב"ק דף ק' שכתבו דאתיא אליבא דרבנן.

ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהטעם הוא דטועה בדבר משנה חוזר היינו משום שלא יבא מכשול שיגררו אחר פסק דינו ברבות הימים ולא ידעו שטעה וא"כ אי אפשר למחשבו כמעשה דהרי אי הוה קמן הוה א"ל דלאו דינא ומחויב להחזיר הוראתו ולפרסם ברבים שטעה ונמצא דמחויב לעבור ולהרס דיבורו אף שלא נתגלה ונעשה מעשה על פיו א"א למחשב הך מעשה כמי שנעשה על ידו דהרי אף אם היה חפץ לשלם מביתו אי אפשר להחזיק הוראתו וא"כ נעקר דבורו למפרע דהרי צריך לעקרו כדי שלא יטעו הבאים אחריהם ושאני מראה דינר או טעה בשיקול הדעת דאם ירצה לשלם מביתו יכול להחזיק הוראתו וא"כ שוב לא נעקר דיבורו וחשוב מעשה אבל אם צריך לעקור הוראתו שוב אי אפשר להחזיק הוראתו וז"ב כשמש. ובזה מיושב קושית הרב בעל חמר חורין עתיק מהכנה"ג בסנהדרין שם שהקשה על מ"ש התוס' ל"ה כאן להוכיח דכל הסוגיא מיירי בשיקול הדעת דאי בד"מ הא ר"נ ור"מ גופייהו מודו דטעה בדבר משנה חוזר והקשה דלמה להו להתוס' להרחיק ראייתם ת"ל דהם ס"ל דכשיש גדול ממנו בחכמה ומנין חוזר והרי המשנה בודאי גדול ממנו ע"ש שכתב דעל המשנה יכולין האמוראים לחלוק והוא דחוק. והרב החריף מ' מאיר בראם ני' הקשה דא"כ בהך דר"ט דודאי א"א לחלוק על המוחש דחזינן דקיימא וא"כ גם לר"י יקשה ולפמ"ש יש לומר דאם נימא דגם בטעה בדבר משנה אינו חוזר ולא חיישינן שיטעו הדורות הבאים משום דכיון דמשנה מפורשת היא לא יטעו א"כ יש לומר דדוקא בגדול ממנו מחזירין משום דבשיקול הדעת יטעו לפסוק כוותיה ולומר דסוגיין דעלמא כמו זה שפסק הדיין הטועה ולכך גדול ממנו מחזיר אותו כדי שלא יגררו אחריו אבל דבר משנה ל"ש שהמשנה מקרי גדול ממנו דאדרבא בשביל שהיא משנה מפורשת לא יטעו אחריו ולעולם דבד"מ באמת אינו חוזר ולכך הוצרכו לדייק מהך דס"ל לר"מ ולר"נ בעצמם דטעה בדבר משנה חוזר ודוק היטב כי הוא ענין נכבד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף