שואל ומשיב/ד/א/מא

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן מא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בחמאה שנתבשל עם בשר ונאסרה שלא הי' ששים אם מותר להדליק נר חנוכה מזה.

הנה במה שהבאתי דברי אדוני אבי זקני שער אפרים סי' ל"ח שנשאל בחמאה שנתבשל בקדרה של בשר ונאסרה שלא הי' ששים אם מותר להדליק נר חנוכה מהשמן של החמאה הזה. ומקום הספק אי נימא כיון דאסור בהנאה הו"ל הנאה מזה וא"ל דמצות לאו להנות נתנו הא בדרבנן שיטת הרז"ה דמצות להנות נתנו. והנה מה שהארכתי במ"ש הא"ר בהלכות חנוכה לאסור מטעם מבשל בב"ח שהרי הפתילה נתבשל בו והשבו"י סי' ל"ח ח"א מסכים עמו בזה דשייך בישול אחר בישול בב"ח. והנה בפרט הלז כבר הארכתי למעניתי בתשובה לענין בישול אחר בישול בשבת שם ביארתי גם לענין בב"ח וכעת אני אומר דלר"ל דס"ל בחולין דף קי"ג דילפינן מבשל מבושל במים וא"כ במצה ופסח מבואר בפסחים דף מ"ם דבישול מבטל הצליה וה"ה בב"ח דיש בישול אחר בישול ולפ"ז יקשה על מה דאמר ר"י לר"ל וכי כעורה זו ששנה רבי וכו' והא נ"מ לענין בישול אחר בישול. ובאמת לפענ"ד נראה כיון דהתורה תלה בב"ח בלא תבשל ובעינן דרך בישול א"כ כל שנתבשל כבר אינו דרך בישול שזה מקרי שלוק דהיינו נתבשל יותר מדאי וכמו דקי"ל לענין כבד והרבה דברים דדוקא בישול אסור ולא שלוק וה"ה בזה דאינו מקרי דרך בישול בזה שכבר נתבשל וכמ"ש שם באורך. ובזה אני אומר ליישב דברי הכו"פ וכן מצאתי בשבות יעקב ח"א סי' ל"ח שהביא ראיה זו מהא דאמרו בחולין דף ק"ד גזירה שמא יעלה באלפס ראשון זה ודאי דלא יעלה על השלחן דבר חי וע"כ שכבר נתבשל וע"כ דגם בישול אחר בישול יש בו איסור תורה וכל הרואה משתומם דמה זו ראיה דאין בישול אחר בישול היינו לענין שלא יעבור על לאו דלא תבשל אבל מ"מ אסור באכילה וכי איסור שהיו בו להיכן נפקע וכבר ראיתי בספר מ"ב לאחד מאחרוני אחרונים שתמה בזה בסי' ע"ז והביא מהך דתחב כף חולבת בקדירה של בשר ב"פ דאסור כמבואר סי' צ"ד ובאמת השבו"י בעצמו הביא ראיה זו משם והוא תימה ועוד תמה שם דדוקא אם נתבשלו שניהם ביחד שייך לדון דבישול אחר בישול אבל כאן הרי לא נתבשלו ביחד רק כל אחד בפ"ע א"כ פשיטא דכל שנתבשלו ביחד דאסור משום בב"ח וגם בחלב אף שהוא לח בלח שייך בישול אחר בישול כמבואר באו"ח סי' שי"ח וגם כל שכבר נצטנן בודאי שייך בישול אחר בישול ע"ש שהאריך בזה על דברת הכו"פ. ולמען לא יהיה דבריו כספר החתום אמרתי ליישב דכוונתו דבאמת כיון דעיקר הטעם דבב"ח לא שייך בישול אחר בישול אף דמכל מקום נעשה התועבה מכל מקום כיון דדרך בישול בעינן וכאן כבר נתבשל וא"כ שפיר פריך דשם שכבר נתבשל הבשר וא"כ שוב אף שנתבשלו אח"כ יחד מכל מקום אינו דרך בישול ולמה יתחייב. ובלא"ה נראה דבאמת הא דהקשה ר"ש סוף סוף צונן בצונן הוא נראה לפענ"ד דאין הקושיא לרב יוסף כמ"ש רש"י והתוס' רק דגם לאביי מקשה דבאמת לפי מה דמסיק דגזירה שמא יעלה באלפס רותח כ"כ שוב אין ראיה דגזרינן בדאורייתא גזירה לגזירה דהגזירה היא משום בישול בב"ח בעצמו ול"צ לגזור משום אכילה וא"כ שוב אין מקום לדברי אביי ולזה רצה אביי לדחות גזרה שמא יעלה באלפס רותח וס"ד דאינו מבשל אבל מכל מקום רותח הוא וא"כ לענין לא תבשל אינו עובר ומשום אכילה הוא דאסור וא"כ ראיית אביי נכונה ולזה דחי לי' כיון דאינו מבשל אין איסור כלל מן התורה וע"ז מסיק דגזירה שמא יעלה באלפס רותח ושוב אסור מחמת הבישול בעצמו וז"ב.

ומעתה מיושב היטב דברי הכו"פ הנ"ל דשפיר מביא ראיה דיש בישול דאל"כ כיון שכעת אינו דרך בישול שוב לא שייך איסור תורה דהא כבר נתבשל וא"כ שוב הוה גזירה לגזירה וע"כ דיש בישול אחר בישול וא"כ לא גזרינן רק העלאת בשר עוף אטו בהמה וליכא גזירה לגזירה ובזה מיושב היטב דברי הט"ז ריש סי' פ"ח שכתב אף דכשיאכלם יחד ג"כ ליכא איסור דאין איסור אלא דרך בישול יחד מכל מקום בכה"ג גזרו גזירה לגזירה ודבריו תמוהים דאף כשיבשלם יחד ליכא איסור תורה בבשר עוף בחלב וכבר תמהו בזה האחרונים ובספר קרן אור האריך בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכוונת הט"ז כיון דאינו דרך בישול יחד א"כ אף אם נגזור אטו העלאה בהמה לא הי' אסור לזה אמר דבכה"ג גזרינן גזירה לגזירה דבבהמה היה אסור משום הבישול עצמו וכמ"ש ודו"ק היטב. ועתה נעתיק עצמינו לדברי זקני בשער אפרים שכתב בזה משום דמצות לאו להנות נתנו ובדרבנן להנות נתנו והאריך בדברי הרז"ה ובזה כבר הארכתי בתשובה אחת ליישב דברי הרז"ה והרשב"א שמביא. אבל בגוף דברי זקני הגאון שכתב דכאן שייך מצות לאו להנות נתנו רק דבדרבנן אסור לפענ"ד נראה דכאן ליכא בית מיחוש דבאמת בב"ח אסור בהנאה והוא מהנקברין ומ"מ בכה"ג שמדליק ליכא למיחש כלל דאף דכל הנקברין לא ישרפו כמבואר בתמורה סי' ל"ד משום דאתה מיקל באפרן דזה אינו דכאן כיון דאסור להשתמש לאורה ואף כל מה שנותר מהשמן עושה לו מדורה ומדליקו כמבואר באו"ח סי' תרע"ז בשם השאלתות משום דהוקצ' למצותו וא"כ שוב לא יבא להקל באפרן ואחר שידלק השמן כלו מה יש לחוש לה ואפר של הפתילה הא זה אינו בא רק משום בלוע דבב"ח והוה כשאר איסורין ודוקא בב"ח עצמו אסור בהנא' משא"כ אותה פתילה דאינו רק בלוע מבב"ח ופשיטא דאפרן שרי וגם הפתילה בעצמה הוקצה למצותו ואסור וא"כ ליכא שום חשש ולמ"ד דמותר להשתמש לאורה שוב אין מקום לדברי זקני כמ"ש בעצמו דהא יש לו הנאת הגוף בהדי מצותו ורק משום דאסור בהנאה ואסור להשתמש לאורה וא"כ מצות לאו להנות נתנו וא"כ שוב ליכא שום חשש. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' בשבת דף כ"א שהקשו בהא דאמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה והקשו בתוס' דמהיכן מוכח דלמא אסור להשתמש לאורה והא דאסור בשבת משום דכבתה זקוק לה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת המהרי"ט והפ"י הקשו בהא דכלל כל השמנים והא איכא שמן שריפה ומ"ט יפסול בחול וכתבו משום דאסור בהנאה ע"ש ולפ"ז אם נימא דאסור להשתמש לאורה שוב מצות לאו להנות נתנו וליכא שום איסור בשמן שריפה בחול ואנן ס"ל דאף בדרבנן מצות לאו להנות נתנו ולכך ע"כ דמותר להשתמש לאורה והוה הנאת הגוף בהדי מצוה וז"ב ודו"ק:

עוד יש לי לומר בפשיטות דבאמת בשבת לא שייך החשש דכבתה זקוק לה ודלמא יפשע דהא בלא"ה לא יפשע דצריך לאורה משום שלום בית ובודאי העכו"ם ידליק עבורו והוא יאמר לעכו"ם מע"ש וגם הוה שבות במקום מצוה ולכך ע"כ משום דמותר להשתמש לאורה מיהו כיון דכבתה זקוק לה שוב לא יועיל כשידליק ע"י עכו"ם דכל שזקוק לה צריך להדליקה בעצמו מבע"י דאפשר כל שהדליקו בעצמו אף דנכבה שוב יכול להדליקו ע"י עכו"ם וצ"ע בזה:

וראיתי בשער אפרים שם שרצה לומר דהטעם דאסור משום דכיון דבעי שיעורא להדלקת נר חנוכה כמו חצי שיעור ושוב הוה כתות מכתת שיעורא והא דמותר להדליק בשמן שריפה אף דכתותי מכתת שיעורא היינו משום דבשמן שריפה מותר להנות בשעת ביעורו כמו תרומה טמאה ע"ש ולדבריו שוב יקשה למה אין מדליקין בשמן שריפה בחול בחנוכה דהא מותר להנות בשעת ביעורו אבל תמה אני על דבריו הקדושים דהנאת של כילוי אסור וכאן הוה הנאה של כילוי ואסור. ובגוף דבריו הקדושים שכתב דשייך כתותי מכתת שיעורא דבריו תמוהין כמ"ש בשב יעקב חלק יו"ד סי' נו"ן דהשיעור אינו צריך רק משום פרסום הנס והרי מכל מקום כשדולק רואין שדולק ונתפרסם הנס ואטו בעינן שיהיו בו שיעור בעין ע"ש ודבריו נכונים ומסתברים וכיוצא בזה מבואר בסי' שס"ג ס"ח באו"ח לענין לחי מעצי אשירה ע"ש בב"י. שוב ראיתי בשער אפרים שכתב דנר חנוכה כיון דהוה מהנקברין ל"ש כתותי מכתת שיעורא וכאן רשאי לשרוף דל"ש כאן אפר.

והנה כבר הרגשתי בזה ויותר הו"ל לומר דהא אח"כ עושה לו מדורה אבל מ"ש הוא דאינו כתותי מכתת שיעורא דהא הוא מהנקברין תמהכי דזה מאמר סותר עצמו דמאחר דכאן צריך להדלקה וא"כ שוב כתותי מכתת שיעורא דהא כל הטעם דהנקברין לא שייך כתותי מכתת שיעורא משום דמתקיים בארץ וכאן הרי אינו מתקיים דמדליקו ושוב מכתת שיעורא. שוב ראיתי שהרגיש בזה בשער אפרים שם אח"כ. אמנם בגוף הדבר מ"ש אא"ז בעל שער אפרים דשייך כתותי מכתת שיעורא בנר חנוכה שהדברים מתמיהים וכמ"ש אמרתי ליישב ולהדר פני זקני הגאון ז"ל דכוונתו דבאמת ענין כתותי מכתת שיעורא הוא משום דבאמת צריך ביעור שהתורה רצתה שתשרף ולא יהי' בעולם איך שייך שיהיה מקיים בו המצוה דהרי לא יבערו ויקיים בו מצוה והתורה רצתה שישרפנו ולא יהיה לו קיום בעולם ולפ"ז גם נר חנוכה כיון דהי' יכול להשרף ולהתכלות כרגע והוא מאחרו כדי שידלק כשיעור הצריך למצוה וא"כ הרי הוא מקיים ומעמיד עוד בעולם מה שהתורה רצתה שתתכלה מן העולם ולפ"ז אתי שפיר דברי אא"ז השער אפרים הנ"ל דלכך אסור בנר חנוכה משום דעומד לשרוף ולהתבער והוא צריך לו ולשיעורו נמצא רצונו היפך מצות התורה וגם עי"ז יתבטל מצות התורה שהתורה רצתה שישרפנו ולא ישהנו אף כרגע וז"ב. ובזה יש לומר דלכך בנקברין לא שייך כתותי מכתת שיעורא דהתורה לא רצתה שיתבער מן העולם רק שלא יהי' גלוי ויהי' נקבר כדי שלא יהנה בו דלפ"ז מצות דלאו להנות נתנו א"כ לא שייך כתותי מכתת שיעורא דאינו אסור רק שלא יהנה בו ולא חששה בכה"ג כל שמשהה למצוה דעכ"פ אין מגיע לו הנאה. ובזה מיושב דברי אא"ז השער אפרים שרצה לחדש דבנקברין כל ששורפו כמו כאן לא שייך כתותי מכתת שיעורא וכבר כתבתי שזה מאמר סותר את עצמו דכל שטעם דלא שייך כתותי מכתת שיעורא משום דמתקיים בארץ והרי כאן הוא מדליקו וכ"כ שגם הרגיש בזה אח"כ. ולכאורה דקארי לה מה קארי לה ולפמ"ש הוצק חן בשפתותיו דכל הענין דכתותי לא שייך כאן דהא מכל מקום יש פרסום נס בזה שנדלק והולך וכמ"ש בשם יעקב ורק דעכ"פ אינו מקיים מצות התורה שהתורה צותה לשרפו ולפ"ז כיון שנקברין הם רק שכאן לא שייך הטעם דכל הנקברין לא ישרפו דלא מיקל באפרן וכמ"ש שם אבל עכ"פ התורה לא רצתה שישרף מן העולם רק שלא יהנה והרי גם במה שמדליק אינו נהנה דמצות לאו להנות נתנו וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב מה שמחלק אא"ז דבשמן שריפה מותר להדליק בנר חנוכה ולא שייך כתותי מכתת שיעורא דאין אסור להנות ממנו בשעת ביעורו ותמהתי לעיל דהא הנאה של כילוי אסור מה"ת לשיטת התוס' בתרומה ולשיטת הר"ש מדרבנן אסור עכ"פ וכאן הוה הנאה של כילוי ועמ"ש המלמ"ל פ"ב מתרומות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ענין כתותי מכתת שיעורא לא שייך בנר חנוכה דהרי א"צ שיעור בעין רק לפרסם הנס וכל מה שמדליק מקיים המצוה ורק שעושה הפך רצון התורה שהתורה אמרה שיכלה מן העולם והוא משההו שצריך שלא יכלה כעת וכמ"ש ולפ"ז זהו בשאר דברים האסורים בהנאה אבל בשמן שריפה שמה שהוא בשריפה לא משום דאסור בהנאה רק שהוא קודש והרי כל הנאות שאינן של כילוי לא אסרה תורה רק הנאה של כילוי א"כ א"צ רק שלא יכלה השמן וא"כ ל"ש כתותי מכתת שיעורא בזה וז"ב מאד ות"ל הדרתי פני זקני בדברים מיושרים ת"ל:

ויש ליישב בזה קושית התוס' בשבת שם ואכ"מ:

והנה בשבות יעקב סי' ל"ט הקשה בשם הגאון מוהר"ד אופנהיים ז"ל בהא דמפרש רבא טעמי' דר"ה משום דקסבר אסור להשתמש לאורה ואמאי אסור בשבת והא רבא ס"ל דצריך נר אחרת וביאר הר"ן משום דיהיה היכר לנר חנוכה דהא מותר להשתמש לאורה וא"כ שוב יהיה מותר השמנים ופתילות ע"י שלא יקח נר אחר ואז יאסר להשתמש לאורה כדי שיהיה ניכר שהוא נר חנוכה ע"ש ומ"ש השבו"י שם די"ל דכל שמניחו על השלחן א"צ נר אחרת ורבא לא קאי על זה רק על שעת הסכנה והרב מוהר"ד כתב שגם לדידן צריך נר אחרת. הנה מהרמב"ם נראה דקאי דוקא על שעת הסכנה אבל מכל הפוסקים לא נראה כן ועיין ט"ז ומ"א סי' תרע"א שכ"כ בהדיא וא"כ קשה הקושיא ומהתימה על הגאונים שלא הזכירו דברי הט"ז ומ"א הנ"ל אמנם בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דלק"מ דהנה בלי נר אסור דהרי נר ביתו עדיף מנר חנוכה וא"כ אי אפשר בלי נר אחר ואף דבחידושי להלכות חנוכה כתבתי דזה דוקא אם אסור להשתמש לאורה דאל"כ הא לא שייך שלום בית דע"י נר חנוכה יוכל להשתמש בבית ואיכא משום שלום בית מ"מ ע"כ מוכח דמותר להשתמש לאורה דאל"כ הא אכתי שייך משום שלום בית וצריך נר אחר ושוב ניכר הנר חנוכה ומותר להשתמש לאורה ושוב אסור בפתילות ושמנים הנ"ל:

ובזה מיושב קושית התוס' דזה דדייק מר"ה דס"ל דמותר להשתמש לאורה ולפי שכבר הארכתי בזה בחידושי להלכות חנוכה ע"כ דברי מועטים:

ובמ"ש למעל' בביאור הסוגיא ריש כל הבשר וביאור דברי הט"ז סי' פ"ח הנה האיר ד' עיני ומצאתי ענין נכבד בביאור שיטת הש"ס דהנה גוף הסוגיא תמוה דר"י הוכיח דע"כ בשר עוף בחלב דאורייתא דאל"כ אכילה גופה גזירה ואנן ניקו ונגזר העלא' אטו אכילה וקאמר הש"ס ומנא תימרא דלא גזרינן גזרה לגזר' וכו' ותמהו בתוס' דבכ"מ אמרו בש"ס היא גופה גזירה ואנן ניקו ונגזר גזירה לגזיר' ולא מדייק כלל ובכ"מ מצינו שגזרו גזירה לגזירה. אך ביאור הענין האיר ד' עיני ומצאתי ברשב"א במשמרת הבית ובדפוס וויען בדף ק"ג ע"ב שם נשמט דברי משמרת הבית השייך לענין נועץ הסכין ושוחט ושם כתוב בדברי קדשו לאמר הבדל בין לשון חששא ובין לשון גזירה דגזיר' היא ברוב המקומות בדבר נודע לכשיבא כגון גזירה שמא יכתוב ושמא יתלוש ושמא יחתה בגחלים ושמא יעלה באלפס רותח ולא שייך בזה לשון חששא אבל כאן לא שייך בו לשון גזיר' אלא לשון חששא דלמא דריס ולאו אדעתא ובדבר שאין בו בירור ידוע שייך לשון חששא שמא בעור נפגמ' ושמא טריפה היא וכו' ע"ש הנה האיר עינינו הרשב"א ז"ל דגזיר' שייך בדבר שע"פ הרוב יבא הדבר ויהיה כן משא"כ חששא שהוא אף בדבר שאינו רק ספק וחשש בעלמא ולפ"ז נראה לי דלכך מצינו לפעמים גזירה לגזירה וברוב מקומות אמרו דלא גזרינן גזירה לגזרה והיינו משום דבאמת ענין גזירה הוא כשהי' הדבר בבירור וא"כ זהו בחד גזירה אבל במקום שאף שיהיה כן לא יהיה איסור ורק ששם יהיה משום גזירה וא"כ עכ"פ הגזיר' הראשונה אין לכנותה בשם גזירה דאינו דבר ברור ולכך אמרו גזירה לגזירה לא גזרינן וא"כ זה כשרצו לגזור משום דבר ברור לכשיבא אבל לפעמים מצינו דהחמירו חז"ל משום חשש בעלמא והדבר שכיח שיטע' בזה בכה"ג אפשר דגם גזירה לגזירה גזרינן דניהו דאינו דבר ברור כל שרצו חז"ל לחוש שלא יבא לידי איסור ויוכל להיות שיהי' דבר איסור אף שאינו דבר ברור יש לחוש בזה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הט"ז בסי' צ' ס"ק י"ב במ"ש דאין לאסור בשר בכבוש בחלב שחיט' דהרי אף בב"ח דעלמא נמי אינו רק דרבנן בכבוש והו"ל גזרה לגזר' והשיג בנקה"כ דמצינו לפעמים דגזרו גזיר' לגזירה ובילדותי תמהתי דבסי' צ"ח כתב הט"ז בס"ק ה' דגם בבשר עוף בחלב שנשפך יש לגזור אטו בשר בהמה וכמדומ' שהאחרונים הרגישו בזה ובדגול מרבבה הקשה בסי' צ' שם מהך עובדא דבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דל"ש ד"ח רק משום דנאכל מחמת מלחו אף דהוה בשר עוף ובמליח' והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת סברת הט"ז כיון דכאן אינו רק נכבש וא"כ אף לכשיבא הדבר ויהיו כובשין שאר בשר בחלב ויהיו חלב ממש הא עכ"פ לא תהי' רק כבישה וכבישה אינו איסור תורה ולא שייך בזה רק לשון חששא וא"כ אינו רק ספק דרבנן ושרי אבל בבר גוזלא דנפל לכדא דשם שפיר כל שהי' מליח שאינו נאכל שפיר הי' אסור דהו"ל כרותח דבישול וצלי וא"כ מה תאמר סוף סוף בר גוזלא אינו רק דרבנן שפיר אסור דניהו דאינו רק איסור דרבנן מכל מקום אסור דבשלמא לגזור איסור בבשר בכבוש בחלב שחיטה לא גזרינן דאינו דבר ברור אבל מכל מקום אם אירע שהי' כן מ"מ יש איסור דרבנן דכעין דאורייתא אסרו אבל שם בחלב שחיט' דלענין הכחל עצמה בחלב שחיטה לא גזרו בי' כבוש כמבושל ורק בשאר בשר תרצה לגזור שפיר כתב הט"ז דלא שייך גזרה דגזיר' לא גזרו חז"ל בדבר שאינו ברור ולא שייך לומר דמ"מ יש איסור אף בתרתי דרבנן דהא לענין חשש יש בכחל בחלב' אותה חשש של שאר בשר וכל שבכחל לא העמידו דבריהם ה"ה בשאר בשר משא"כ לענין איסור שפיר העמידו דבריהם אף בתרי דרבנן ולכך בסי' צ"ח שם לענין חשש שיש בו בעצמו איסור ניהו דאינו רק תרי דרבנן מ"מ העמידו דבריהם וז"ב כשמש. ומעתה נבא לעמק הסוגיא דזה שדייק ר"י דע"כ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי אינו רק דרבנן א"כ לא שייך גזירה לגזיר' דכעת בהעלאה ליכא חשש כלל רק שאם יעלה ויבא לאכול וגם שם אינו רק דרבנן ונצטרך לומר שמא יעלה בשר בהמה והוה בשני גופים ולא שייך גזירה לגזירה וע"ז תמה הש"ס דמנ"ל דלא גזרינן גזרה לגזרה והיינו דניהו דלא גזרינן אבל מ"מ יש חשש שמא יעלה בשר וגבינה ויש חשש שמא יבא לאכול דהרי העלא' אטו אכיל' בודאי יש לחוש א"כ גם בדרבנן יש לחוש שמא יאכל ואף דכעת אינו רק תרתי דרבנן מ"מ לענין לחוש חיישינן וע"ז אמר דכל דכעת אין חשש רק באכילה איכא חשש בכה"ג לא חיישינן דדוקא אם כעת לפנינו יש איסור ניהו דהוה תרתי דרבנן מ"מ העמידו חז"ל דבריהם אבל בהעלאה דכעת ליכא איסור כלל רק דניחוש שמא יבא לידי אכילה וא"כ אף לכשיבא לא יהיה רק איסור דרבנן מה"ת לחוש דהו"ל ספק דרבנן ולזה מביא ראיה מחלת ח"ל דנאכלת עם הזר על שלחן אחד משום דכעת ליכא חשש איסור כלל וע"ז אמר דל"ד לשם דשם בח"ל משום דליכא למגזר הוא דכיון ששם אינו מצוי חלה דאורייתא א"כ לא שייך גזירה דאינו רק בדבר ברור אבל כאן אי שרית לי' לאסוקי בשר עוף בגבינה יכול להעלות בשר עם גבינה דהיינו בשר בהמה ואולי דגזרינן אף בדבר שאינו ברור כ"כ וע"ז מקשה דמ"מ צונן הוא ולא יהיה שום איסור וא"כ פשיטא דליכא למיחש כלל. ובזה מיושב דהקושיא לאביי ורש"י ותוס' נדחקו דהקושיא לר"י ולא לאביי ולפמ"ש נהפוך לר"י כל שבדאורייתא גזרו גזרה לגזירה והיינו אף בדבר שאינו ברור א"כ אין קושיא דניהו דהוה גזירה לגזירה מ"מ חיישינן בדאורייתא אבל לאביי דלא דחי ר"י רק דאף בדרבנן שייך גזירה לגזירה וע"ז שפיר פריך כל דכעת ליכא איסור כלל ואף לכשיבא בדרבנן לא יהיה רק איסור דרבנן רק דנגזור אטו בהמה ובכה"ג ודאי לא גזרינן וע"ז משני גזרה שמא יעלה באלפס ראשון וזה יבא בבירור וא"כ בכה"ג אפשר דגזרו גזירה לגזירה דמ"מ יש כעת איסור לפנינו אם יעלה באלפס רותח עכ"פ איסור דרבנן וא"כ אין ראיה דאולי גזרו גזירה לגזרה אף דבר שאינו שכיח ובזה מיושב היטב דברי הט"ז שכתב בריש סי' פ"ז דבכה"ג גזרינן לגזירה לגזירה והיינו דבכה"ג שעכ"פ יבא לידי זה בבירור ובכה"ג אפשר דחיישינן אף שכעת אינו איסור כלל דהרי ברור שיבא לידי איסור ושם יהיה איסור עכ"פ אף דלא חיישינן וז"ב ובזה מיושב לשון הרמב"ם שכתב אסור להעלות עוף עם הגבינ' על השלחן משום הרגל עבירה שמא יבא לאכלם זה בזה אע"ג שהוא מד"ס ותמהו האחרונים דבש"ס אמרו דגזרינן רק אטו בשר בהמה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל ששייך הרגל עבירה ניהו דלא גזרינן גזירה לגזירה אבל מ"מ חיישינן ועיין בשבת דף י"ג. ובזה מיושב הא דאמרו הא עוף אסור מדאורייתא וכתבו התוס' משום דגזרו העלאה אטו אכילה וכדדייק ר"י ותמה הלח"מ דא"כ מאי משני ר"א דאינו רק דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דר"א ס"ל כאביי דשייך הרגל עבירה ושפיר חיישינן אף בד"ס וכמ"ש ודו"ק היטב כי נתבאר בזה ענין חדש בענין גזירה לגזירה והערות חדשות וצריך ביקור רב בכמה סוגיות ובתוס' ישנים בשבת דף כ"א מצאתי כלל חדש בענין גזירה לגזירה דדוקא היכא דחיישינן שמא יעשה איזה מעשה בזה לא גזרינן גזירה לגזירה ולכך לשמא יטה לא חיישינן אבל שמא יכבה מאיליה ולא יהיה שלום בית שפיר חיישינן אף דהוה גזירה לגזירה כן הבנתי מדברי הרמב"ן שם ודוק כי זה כלל חדש וצריך סעד לתמכו:

והנה אחר שנים רבות האיר ד' את עיני דבמ"ש הרשב"א לחלק בין חששא לגזירה וכתבתי למעלה דלענין גזירה לגזירה לפעמים יש חומר בחשש יותר מבגזירה בזה יש להבין הא דאמרו ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ופירש"י דבשלמא כשהוא משום הרחקה שייך לומר חילוק דלהרחקת כרת חשו משא"כ באיסור לאו משא"כ בזה דחשו לספק איסור כרת כמו כן חשו לספק איסור לאו ע"ש וכמ"ש בשו"ת תה"ד סי' ר"נ ובמלמ"ל פ"א מיו"ט היו"ד ולפמ"ש אתי שפיר הסברא והחילוק דבשלמא כל שהוא משום הרחקה יש לומר דלא גזרו רק בדבר שיהיה איסור כרת כיון דגזרה צריך להיות בדבר ברור וא"כ כל שיש איסור חמור גזרו אבל בחששא כמו שחשו באיסור כרת כמו כן חשו לאיסור לאו כיון שאינו רק חשש א"כ מגרע גרע וחיישינן טפי. איברא דלפ"ז קשיא לי טובא בהא דאמרו בתרומות פ"ט משנה ב' דר"ט אומר דזרים לא ילקטו שמא ישכחו ויביאו לתוך פיהם אמר לו ר"ע א"כ לא ילקטו טמאים והיינו כהנים טמאים ג"כ לא ילקטו ומה קושיא דהא כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו רק בלאו ולא במיתה ומלקות כמ"ש הרמב"ם פ"ז מתרומות ה"א וא"כ הרי אמרו בחולין דף ק"א כיון שנגע בו טמאהו וא"כ כל שילקטו יטמאו אותו ושוב לא יהי' איסור מיתה ולאו רק איסור בעלמא וכל דהוא משום הרחקה שמא ישכח ויכנוס לתוך פיו לא חשו משא"כ בזרים של חשש איסור מיתה לכך חשו ובשלמא בזרים לשיטת הרמב"ם פי"ט מסנהדרין דזר האוכל תרומה טמאה במיתה ועיין לח"מ שם ובמ"א הארכתי בזה אבל כאן דר"ע קאי לענין כהן טמא ועיין ר"ש שם וא"כ מה קושיא. ואולי זה מקרי חששא שחשו שמא יאכל ובחששא חיישינן אף באיסורא לאו ודו"ק היטב. אמנם באמת עדיין קשה דאדרבא מצד הסברא הדבר להיפך דגזירה שהוא בדבר שבודאי יהיה כן וקרוב לודאי מהראוי לגזור באיסור לאו ג"כ אבל חששא שהוא קלוש לא ליחוש לאיסור לאו רק לאיסור מיתה וא"כ דברי רש"י בעצמם צ"ב לשיטת הרשב"א וגם הקושיא שהקשיתי קשה ואולי דחשש שמא יאכל ויכניס לתוך פיו הוא חשש מצוי ובפרט בדבר מאכל אבל גוף הסברא של רש"י צ"ב לפי שיטת הרשב"א וצ"ע:

והנה במה שהארכתי למעלה בהא דס"ל לר"ה דשמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בשבת בין בחול ואמר הטעם דכבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה והקשו התוס' דל"ל בשבת טעם זה והא כבתה זקוק לה ובשבת אסור להדליק וכ"כ דברים רבים בזה וכעת נראה לפענ"ד דהנה רש"י פירש דכבתה זקוק לה וחיישינן שמא יפשע ולא יתקן ולא כתב שמא ישכח ולא יתקן וכתב הפ"י דבאמת אם הוא אנוס וא"א לתקן לא אכפת לן רק דחיישינן שמא יפשע ולא יתקן ע"ש ולכאורה לפמ"ש הפוסקים דכל דבדיעבד מותר בלי הדחה לא חיישינן שמא ישכח ולא ידיח א"כ כאן דבדיעבד כל שהיה אנוס מותר אף שלא ידליק אח"כ א"כ למה נחוש. אמנם לא דמי דשם לא חיישינן שמא יפשע וכאן חיישינן שמא יפשע ולא יתקן ובכה"ג שפיר חיישינן. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבשבת דאסור להדליק שוב הוה כאונס גמור וא"כ לא חיישינן שמא לא ידליק אח"כ וכ"כ הפ"י. אך לפענ"ד נראה להוסיף נופך דהנה הט"ז ביו"ד סי' צ"א כתב דכל שיש לפנינו איסור ברור אף בכה"ג דמותר בדיעבד בלי הדחה אסור דכיון דכעת עושה ברור ע"ש ולפ"ז לכך הוסיף ר"ה דבשבת אסור דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה א"כ עושה כעת איסור ברור ושוב חיישינן שמא ישכח אף דבדיעבד מותר ודו"ק:

והנה במ"ש התוס' דבשבת אסור להדליק קשה לשיטת העיטור דשבות במקום מצוה שרי א"כ למה לא יהיה מותר להדליק ע"י עכו"ם וצריך לומר דעיקר קושית התוס' כיון דחיישינן שמא יפשע ולא יתקן מכ"ש במקום דאיכא משום שבות ניהו דבמקום מצוה לא גזרו מ"מ כאן דחיישינן שמא יפשע מכ"ש שיפשע בשבת כיון דיש חשש איסור ושמא לא יזדמן לו עכו"ם:

והנה כבר הבאתי קושית הפ"י דבשמן שריפה מה חשש יש שלא להדליק בחנוכה והנה כבר הארכתי עפמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' צ"ו דשמן שריפה אסור להדליק בלילה ואף דמבע"י מותר להדליק שידלק גם בלילה כדאמרו בירושלמי שם מ"מ כל שכבתה זקוק לה שוב חיישינן שמא תכבה נרו ויהיה אסור להדליק דהא בלילה אסור להדליק בשמן שריפה דאסור לבער שמן שריפה בלילה והארכתי בזה אמנם בגוף קושית הנוב"י דהא א"א להדליק בשמן שריפה כלל לשם נר חנוכה דהא בלילה אסור לשרוף קדשים ותרומה לפענ"ד נראה כיון דבתרומה אינו רק גזירה אטו קדשים וא"כ כיון שהוא מתכוין לשם מצות נר חנוכה אף שממילא נשרף התרומה בלילה הו"ל דבר שא"מ דמותר ואף דהוה פסיק רישא דהא ע"כ מוכרח שישרוף ובפרט אם נימא דכבתה זקוק לה וא"כ מוכרח שתשרוף מ"מ הא דעת התה"ד דבדרבנן אף פסיק רישא מותר ובזה י"ל דבאמת הא דאוסר ר"ה אף דבשמן שריפה לא שייך הטעם משום דבאמת לפמ"ש הט"ז והמ"א סי' שי"ד דאף בדרבנן אסרו פסיק רישא א"כ כאן דכבתה זקוק לה ע"כ צריך שישרוף שוב הוה פסיק רישא ואסור:

ובזה יש ליישב קושית התוס' דלכך אצטריך בשבת טעם אחר דהרי בשבת דא"א להדליק א"כ שוב לא הוה פ"ר וע"כ אסרו משום דמותר להשתמש לאורה וא"כ שוב אסור בשמן שריפה דהו"ל הנאת הגוף בהדי מצותה דאסור ודו"ק היטב וא"ל דבלא"ה אסור בשמן שריפה דשייך שמא יטה בשבת דזה אינו דכאן אפשר דלא שייך שמא יטה דהא ס"ל לר"ה כבתה זקוק לה וא"כ לא ירצה לבער תיכף דהא צריך שידלק כשיעור ולכך אסרו דשוב יהנה משמן שריפה ואף דמדליקין נר חנוכה משמן שריפה היינו למ"ד דאסור להשתמש לאורה אבל למ"ד דמותר להשתמש לאורה שוב הו"ל הנאת הגוף בהדי מצותה דאסור ודו"ק היטב:

והנה במ"ש למעלה בענין דאין מדליקין בשמן שריפה בלילה והבאתי דברי הנוב"י שהאריך בזה דמדברי רמב"ם נראה דס"ל דשורפין קדשים בלילה ותמה על הרמב"ם שבת"כ פ' צו מבואר דביום השלישי באש ישרף למד בנין אב שכל הנשרפין באש שלא יהיה רק ביום. הנה לפענ"ד ש"ס ערוך דמותר לשרוף קדשים בלילה דהרי אמרו במנחות דף מ"ו ע"ב דר"י אמר הטעם דלפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ופריך הש"ס כיון דמצותן בכך לשרפינהו ומשני גזירה שמא יזדמן להם כבשים אח"כ ופריך הש"ס תינח כל זמן הקרבתן לבתר הכי לשרפינהו ומשני דמאי תעובר צורתן דקתני זמן הקרבתן והיינו דבאמת שורפין בלילה וא"כ מבואר דשורפין בלילה וד' יודע ששמחתי מאד בזה ומצאתי בשעה"מ פי"ט מפהמ"ק שקדמוני בזה. אך אחר העיון נראה לפענ"ד דאין ראיה משם דשאני התם דבאמת הש"ס פריך כיון דמצותן בכך לשרפינהו אף ביו"ט וע"ז משני גזירה שמא יזדמן להם כבשים וא"כ כיון דנשתנה מכל פסולי קדשים דהי' מותר לשרוף אף ביו"ט ממילא יצא גם בזה מכלל שאר פסולי קדשים ושורפין אף בלילה משא"כ בשאר פסולי קדשים שאין דינם בשריפה ואין מצותם בשריפה ממילא כשם שאין שורפין ביו"ט כמו כן אין שורפין בלילה שדומה לכל פסולי המוקדשין. ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דהו"מ למפרך דלשרפינהו בלילה כיון דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן ולפמ"ש אתי שפיר דבס"ד דלא ידענו שמותר לשרוף ביו"ט א"כ ממילא דמי לנותר ולכל פסולי המוקדשין דכשם שאסור לשרוף ביו"ט כמו כן אסור לשרוף בלילה ובנה אב לכל הנשרפים לענין שיהיה מותר לשרוף ביו"ט ממילא מותר גם בלילה וז"ב כשמש וא"כ אין ראיה משם. אמנם בגוף הדבר דדחה רבינו דברי הת"כ לפענ"ד היה נראה דהרי באמת אמרו בפסחים דף פ"ב דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף אצטריך לגופי' דסד"א כל פסולי הקדש כגון לן וכו' דליתנהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול אימא לא תבעי שריפה וסגי לי' בקבורה קמ"ל ולפ"ז חזינן דטומאה כיון דאתנהו בחול ה"א דל"צ שריפה כלל וקמ"ל קרא דבעי שריפה ולפ"ז בשלמא בי"ט שפיר דמי לנותר משום דאדרבא כל דל"צ שריפה רק דגלי קרא פשיטא דלא דחי יו"ט ועכ"פ לא עדיף מנותר ופיגול דמצותן בשריפה ואפ"ה אין שורפין ביו"ט מכ"ש בזה דבאמת חידוש הוא וה"א דסגי בקבורה פשיטא דאסור לשרוף משא"כ לענין לילה דאינו רק דבר שמצותו בשריפה אינו נשרף רק ביום אבל כאן דבאמת חידוש הוא שחדשה תורה בשריפה וסגי בקבורה א"כ כיון דקבורה ודאי לא גלתה תורה שיהי' ביום פשיטא דאין לחוש אם שורפה בלילה. ובלא"ה נראה לפענ"ד דאף אם נימא דשריפה גם בזה הוא ביום מכל מקום אם מריצה לפני כלבו וכדומה ניהו דגם זה אסור ביו"ט כיון דהתורה אחשבה לשריפתו כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ז מכל מקום עכ"פ בלילה ודאי מותר להריצה לכלבו וכדומה דע"כ לא גלתה התורה רק דכל ששורפו באש לא יהיה רק ביום כמו כל הנשרפים ביום אבל מה שעושה שאר דברים גם זה מקרי מלאכה ניהו דביו"ט אסור אבל עכ"פ בלילה מותר בזה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש רש"י דגם שאר מלאכות אסור דהתורה אחשבה לשריפתן דכתיב באש תשרף וכבר נודע קושית הפ"י בפסחים דף ה' דא"כ מנ"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא בשאר דבר והא דאינו נותנו לפני כלבו דאחשבה לשריפתו ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' כ"ז שהקשה כמה קושיות בזה וכמה קולמסין נשתברו בזה ולפמ"ש כוונת רש"י כיון דגוף השריפה חידוש הוא דהא גם בחול מפסיל ומהראוי דתסגי בקבורה וע"כ דהתורה אחשבה שיהיה בשריפה א"כ לכך כל מלאכה מקרי מלאכה ואסור דהתורה אחשבה בשריפה. ובזה יש ליישב מה שאמרו בפסחים דף מ"ו דאר"י קורא שם ומניחו עד הערב ומשמע דמותר לשרפו בלילה והא שריפת קדשים אסור בלילה וה"ה חלה דדמי לקדשים וכדאמרו בשבת דף כ"ה וכבר נתקשו בזה המפורשים ולפמ"ש אתי שפיר דלענין טומאה כיון דחידוש הוא מותר לשרוף בלילה ועכ"פ להריצה לפני כלבו וכדומה ודאי מותר וכמ"ש. אך ז"א דבאמת כיון דנתחמץ אח"כ וא"כ היאך מותר להריץ לפני כלבו והא נהנה בזה ורק בשריפה מותר להנות אגב ביעורו כמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה וא"כ ע"כ דישרפנו בלילה וזה אסור. ניהו באמת יש לומר כיון דנתחמץ אח"כ עכ"פ מצותו בשריפה ומותר לשרפו בלילה דהרי הש"ס במנחות רצה לומר דאף ביו"ט כל שמצותו בשריפה מותר מכ"ש לענין לשרוף בלילה ודו"ק היטב. ובגוף סברת הש"ס דבנטמא כיון דבחול נמי מפסיל ה"א דסגי בקבורה היה נראה לפענ"ד דגוף סברת הש"ס היא דבשלמא בשאר פסולין דהפסול הוא מחמת שקדש נפסל בנותר ופיגול וא"כ הפסול בא בשביל שהיא קדש ובקדש גלתה התורה דלרוב חשיבתו צריך שריפה אבל טומאה דאיתא בחולין ג"כ ה"א דדינו בקדש כמו בחולין שהרי נתחלל ע"י הטומאה.

איברא דאכתי צריך ביאור דהא בקדש שלישי טמא ובחולין לא היה נטמא משני וא"כ בא בשביל שהוא קדש ולמה תסגי בקבורה. אמנם נראה כיון דעיקר הא דילפינן שלישי בקדש הוא בשביל דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא והרי שני הוא טמא ולפ"ז א"כ ניהו דלענין הקדש גם זה מקרי טמא אבל עכ"פ כל שנטמא הוה כחולין דמפסיל וזהו דאמרו דבחולין נמי מפסיל והיינו דבחולין השני נקרא פסול אבל עכ"פ כל שנגע הקדש וכבר נטמא שוב הוה כחולין והו"א דתסגי בקבורה וז"ב. ובזה עמדתי על לשון התוס' שהקשו דהא בתרומה נמי בעי שריפה ונילף ק"ו מתרומה והדבר תמוה דהא אף דנימא דתרומה טמאה בשריפה הוא מה"ת ויליף מקדשים אבל כאן דקדשים גופא לא ידענו דבשריפה היאך אפשר למילף מק"ו דתרומה וכבר נתקשה בזה בשעה"מ פי"ט מפהמ"ק ולפמ"ש אתי שפיר דהכי כוונת התוס' דבאמת בקדשים הפסול של הטומאה הוא בשביל שהוא קדש דבחולין לא הי' נטמא אם נגע בשני וא"כ פסולו בשביל שהוא קדש. אמנם כבר כתבתי דכיון דגם בחולין עכ"פ פסול מקרי א"כ ניהו דלא היו יכול לטמא יותר אבל בקדש לענין זה מקרי טמא שוב ע"י שנטמא נעשה כחולין.

ומעתה שפיר מקשו התוס' דעכ"פ חזינן דבתרומה ג"כ שני עושה שלישי וא"כ האי בשר שנגע בשני נעשה טמא וא"כ ממילא שפיר נילף מק"ו דתרומה דהשתא תרומה דעכ"פ השלישי אינו רק פוסל ולא טמא מכ"ש בקדשים נעשה השלישי טמא דדין הוא שישרף דעכ"פ לא נעשה חולין דא"כ לא היו ראוי שיהיה טמא רק פסול לבד וע"ז משני דתרומה אסורה לזרים ולכך לא נעשה חולין שהרי לא נפקע הקדושה משא"כ קדשים קלים ודו"ק היטב:

אמנם נראה דבשבת כיון דע"כ מדליק מבעוד יום וא"כ אז מותר להדליק ובירושלמי פרק במה מדליקין נחלקו בזה אי מדליקין בשמן שריפה מבע"י ויהיה דולק עד הלילה ע"ש וא"כ אז מותר להדליק ורק דניחוש שמא יטה וא"כ כל שכבר הודלק מותר להנות וגם להדליק בלילה ע"י ההטיה דהא עושה לשם מצוה וגוף ההדלקה נדלק לשם מצות שריפה ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית הפ"י דבנר חנוכה אף אם נימא דידליק מבעוד יום כיון דס"ל כבתה זקוק לה א"כ עיקר ההדלקה עושה בשביל הלילה וזה אסור וכמ"ש ודו"ק היטב כי ידעתי שיש בו כמה דברים שיש לפקפק אבל לא מנעתי לכתבם כי הקב"ה חדי בפלפולא וברצות ד' אעבור עליהם בל"נ לזקקו ולצרפו.

והנה בהא דכתב רבינו פי"ט מפהמ"ק ה"ג שאין פרים הנשרפין צריכין להמתין עד שתעובר צורתן הואיל והן עומדין לשריפה לעולם אפילו לא נפסלו וכתב הר"י קורקוס והכ"מ דאף דכל שפסולו מספק צריך עיבור צורה כמ"ש בה"ב כאן לא צריך עיבור צורה כיון דממנ"פ נשרפין ומתחלתם דינם לשריפה לענין שינוי מקום א"צ לעיבור צורה ואין כאן ביזוי קדשים ע"ש.

והנה אין להביא ראיה מכאן דמבואר דכל שלשריפה קאי א"צ עיבור צורה דכאן כיון שאין ספק כלל פשיטא דאף דלא היה עומד לשריפה ל"צ עיבור צורה דכל דצריך לשרפו א"צ עיבור צורה כמבואר בה"ה וע"כ לא כתב הרמב"ם רק בדבר שספק אם נפסלו. איברא דלכאורה משמע להיפך דהרי פריך אי לשריפה אתי למה לי עיבור צורה לשרפינהו מיד ומשמע דדוקא בעומד לשריפה בודאי אבל אין ראיה דיש לומר דשם פריך בפשיטות כיון דלשריפה עומד א"צ עיבור צורה. אמנם לפענ"ד יש ראיה מהא דמסיק הש"ס גזירה שמא יזדמנו להם כבשים אח"כ וע"ז מסיק דא"צ עיבור צורתן רק צורת הקרבתן והרי שם בתחלה היה ספק אם נפסלו אם יצטרך שריפה כלל שמא יזדמנו כבשים ואפ"ה כל שלא נזדמנו א"צ עיבור צורה כל שנתברר אח"כ שלא הי' כבשים ומכ"ש בזה שהיו מתחלה עומד לשריפה למה יצטרך עיבור צורה ודו"ק היטב.

והנה בהא דהקשו התוס' בשבת דף כ"ו ד"ה ר"י על ר"י דאמר במשנה דאין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת דמשמע שנמשך אחר הפתילה יפה אלא דגזרינן שמא יניחנו ויצא והרי עטרן יוצא מן העץ וא"כ אינו נמשך אחר הפתילה וע"ז הקשה חכם אחד דהרי התוס' דף כ"ה ד"ה מתוך כתבו דעטרן ריחו רע יותר מנפט והרי בדף י"ב אמרו הא בדמשחא הא בדנפט ומשמע דנפט לא שייך לגזור שמא יטה כמ"ש רש"י שם דכיון דמסרח מאיס ליגע בו וא"כ שוב לא שייך בעטרן שמא יטה. והיא קושיא גדולה. ולכאורה רציתי לומר דשם דאינו רק עיונא בעלמא הוא דלא גזרו בנפט אבל להדליק מהם ולא ניחוש לשמא יטה זה לא אמרינן אבל צ"ע מנ"ל לתוס' להקשות כן כ"כ בפשיטות להניח בתימה. אמנם העיקר דאין התחלה לקושיא דיש לומר דהתוס' ס"ל כשיטת הרי"ף וכ"ה בטוש"ע או"ח סי' ער"ה סי"ב דנפט אורו יפה ולכך לא חיישינן שמא יטה ולשמא יסתפק לא חיישינן כיון דמסרח ע"ש. ולפ"ז בעטרן דיש לחוש שמא יטה דאינו נמשך אחר הפתילה אף במאיס חיישינן וז"ב ופשוט:

והנה שאל אותי החריף מוהר"מ מיזיש ני' בהא דאמרו דשמן שריפה אסור להדליק נר שבת מתוך שמצווה עליו לבערו גזירה שמא יטה וע"ז הקשה דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף כ"א דאסור להשתמש לאורה אפילו תשמי' של מצוה ומטעם דכל שמשתמ' ממצוה זו למצוה אחרת נראה כביזוי מצוה דמחזי כמאן דלא חביבה לי' מצוה זו ועביד לי' תשמי' למצוה אחרת וא"כ ה"ה בזה דכיון דשמן שריפה מצוה לשרפו א"כ מחזי כמאן דמבזי למצוה זו ומשמש עמה למצוה אחרת והשבתי דל"מ לשיטת רש"י דהוא רק משום תקלה שלא יכשל בה לאכלה א"כ לא שייך מבזה המצוה דהא אינו מצוה רק מחשש תקלה אלא אף לשיטת התוס' בשבת דף כ"ה בד"ה כך דמדאורייתא הוא דדמיא לקדש ע"ש אפ"ה הרי כיון דהתירה תורה להנות ממנו בשעת שריפה ולא הקפידה תורה ע"ז ועיין בתוס' דף כ"ד ד"ה לפי א"כ פשיטא דהיה יכול להדליקה לשם מצוה נר שבת דהא לא קפדינן אם בשעת שריפה נהנה ממנה ולא מחזי כמאן דמבזי למצוה דהרי אף תשמיש של חול מותר להנות מכ"ש מצוה דמצות לאו להנות נתנו וגם אינו עושה שום מעשה במה שמשתמש לאור והרי בשעת ביעורו מותר להנות ממנו ולא אכפת לן כלל בזה וא"כ לא מבזה המצוה כלל וז"ב:

והנה בקושית הפ"י וקדמו המהרי"ט דמ"ט דשמן שריפה דאסור בחנוכה בחול הא לא שייך החשש דשמא יטה נראה לפענ"ד דבר חדש דבאמת כיון דשמן שריפה הוא ואסור להבעירה רק לשם מצות שריפה בלבד ורק דהתורה לא הקפידה אם יהנה בשעת שריפה וכמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה א"כ כל שמדליקה לשם מצות חנוכה יהיה נהנה גם מצות נר חנוכה וזה אסור להנות וזה מקרי הנאה של כילוי וגם דא"כ לא יהיה ניכר מצות הבערת שמן שריפה דהרואה יאמר לצורך נר חנוכה מדליק והרי נהנה משמן שריפה ואף דיש לומר מצות לאו להנות נתנו ולא אכפת לן במה שנהנה זה אינו כיון דהנאת הגוף בהדי מצותה אסור א"כ כאן דמותר להשתמש לאורה שוב הו"ל הנאת הגוף בהדי מצותה וזה אסור.

ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דמנ"ל לדייק דס"ל לר"ה דמותר להשתמש לאורה ודלמא אסור רק דחיישינן שמא תכבה וזקוק לה ולפמ"ש דייק לה דאל"כ למה יהיו אסור להדליק בשמן שריפה. איברא רלפ"ז קשה על ר"ח דס"ל דמדליקין בחול ולא בשבת וקשה כיון דמותר להשתמש לאורה א"כ אמאי יהיה מותר בשמן שריפה בחנוכה בחול הלא נהנה מזה. אך נראה דאהני לי' שיטתי' לר"ח דבדף כ"ד וכ"ה מפרש דלר"ח ס"ל דבשמן שריפה מותר בשבת וע"ש בתוס' ד"ה תניא כוותי' דר"ח וא"כ אינו בכלל השמנים והפתילות שאסורין בשבת כלל ודו"ק היטב:

עוד נראה לי דבר חדש דבשמן שריפה כיון דהוא מצוה לשרפו שוב מהראוי שיהיה אסור להדליק בו דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. והטעם נראה לפענ"ד דבר חדש עפמ"ש התוס' במ"ק דף ח' ע"ב דהטעם דאין מערבין שמחה בשמחה דהוא מה"ת והטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות לפי שבעי שיהיה לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה לבו ממנה ולפ"ז מכ"ש מצות תורה עם דברי חז"ל שבעי שיהיה לבו פנוי לאותה מצוה ולא יפנה לבו למצוה אחרת כנלפענ"ד דבר חדש. ולולא שיראתי לחדש דברים שלא נמצא רמז בקדמונים הייתי אומר דהא דנחלקו בפסחים דף קט"ו אי מצות מבטלות זא"ז ואמרו שם דדאורייתא ודרבנן מבטלין זו את זו הדרבנן לדאורייתא הוא ג"כ עד"ז דאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהיו לבו פנוי לזה ואף דשם ביטול ממש מיירי מ"מ אפשר דתלוי בזה. מיהו בגוף ענין אין עושין מצות חבילות חבילות יש לי חבילות רבות וביארתי בחבורי יד שאול על יו"ד סי' רס"ה ע"ש ואכ"מ:

והנה אעתיק כאן מ"ש על דברת אחד מתלמודי המופלג מוה' יוסף מיזיש נ"י בהסוגיא הלז וז"ל הנה הסוגיא ישן נושן וכבר הארכתי בזה הרבה וקשה עתיקא מ"מ אכתוב לך גרגיר אחד במה שהקשיתי לשיטת ריא"ז דאם הניחה במקום הרוח דלא יצא אף למ"ד כבתה אין זקוק לה והוה כלא נתן בה השיעור א"כ מנ"ל דר"ה ס"ל דכבתה זקוק לה דלמא לעולם כבתה אין זקוק לה רק כיון דהשמנים אינם כשרים ואינם דולקים שוב הו"ל כמי שלא נתן שיעור דלא יצא. הנה לק"מ ולא דקדקתי בדברי הריא"ז דהוא לא כתב דאם הדליק במקום רוח דלא יצא רק דצריך לחזור ולהדליק אף דכבתה אין זקוק לה היינו אם נתן בה כשיעור ונכבה אבל כל דלא ראוי לדלוק צריך לחזור ולהדליק והוה כמו דאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולפ"ז אם נימא דכבתה אין זקוק לה ולא ניחוש שמא יפשע ולא ידליק א"כ למה לא יהיה מותר להדליק בחול עכ"פ וכשיכבה ידליקנו שנית וע"כ דכבתה זקוק לה וחיישינן שמא יפשע ולא ידליק אך אכתי תמוה דלמה לי הטעם דכבתה זקוק לה דאף אי אין זקוק לה עכ"פ נחוש שמא יפשע ולא ידליק ואדרבא אם כבתה זקוק לה לא שייך כ"כ שמא יפשע ולא ידליק דמסתמא כל אדם נזהר לקיים מצות נר חנוכה משא"כ אם כבתה אין זקוק לה רק דכאן הוה כלא נתן בה השיעור בזה לאו כ"ע דיני גמירי וחיישינן שמא יפשע. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דהנה כבר אמרו שם שמנים ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין מהו שיתן לתוכה שמן כ"ש וידליק ואמרו דאסור דגזרו הא אטו הא ולפ"ז גם בנ"ח אסור לר"ה אף שנתן לתוכה שמן כ"ש וא"כ בזה אם כבתה אין זקוק לה הלא באמת נתן שמן כ"ש וידלק יפה א"כ בכה"ג לא שייך לומר דבעינן שיהיה ראוי לבילה דהא באמת מצד עצמותו ראוי לבילה רק דגזרו הא אטו הא אבל ראוי לבילה הוא ובכה"ג ודאי כבתה אין זקוק לה ועיין בב"ח או"ח סי' ל"ב דאם נטף שעוה על הס"ת מותר לקרות כיון שראוי לקרות בו אם יסלק השעוה אף דבשבת אסור לסלק השעוה מכל מקום מקרי ראוי לבילה דבעצמותו ראוי לבילה וה"ה כאן דבעצמותו ראוי לבילה ודו"ק ולפמ"ש המ"ב סי' ס"ב דבדרבנן אף שאינו ראוי לבילה אינו מעכב א"כ בנר חנוכה דאינו רק מדרבנן אף בהעמידה במקום רוח לא היה מעכב וכ"כ הכנה"ג סי' תרע"ח אבל דברי המ"ב תמוהים כמ"ש במ"ג סי' קל"ט ע"ש:

וע"ד הפלפול רציתי לומר בישוב קושייתך עפמ"ש הפ"י והמהרי"ט להקשות דשמן שריפה מה איסור שייך בזה וכבר הארכתי בזה משום דאסור להנות משמן שריפה והנה בחידושי כתבתי דזה תלוי אם כבתה זקוק לה או לא דבאמת בתרומה אינו אסור רק הנאה של כילוי ולפ"ז מה שנהנה שא"צ ליקח שמן אחר לנר חנוכה זה אינו רק הנאה גרידא ולא של כילוי אבל אם כבתה זקוק לה צריך שיכלה הנר ואם לאו לא יצא הו"ל הנאה של כילוי ולפ"ז ע"כ דס"ל כבתה זקוק לה דאל"כ שמן שריפה מא"ל דשם דולק יפה. אך לפ"ז יקשה לר"ח דאמר בחול מדליקין דכבתה אין זקוק לה והוא לא ס"ל איסור בשמן שריפה וא"כ אינו בכלל שמנים ופתילות שאסרו להדליק בשבת וא"כ בשאר שמנים מה בכך דאין זקוק לה הא באותן שפסול להדלקה הוה כלא נתן בה שיעור ודו"ק היטב ויש לי מקום להאריך אך כיון שכעת עברו ימי חנוכה וכבתה אין זקוק לה לא נזקקתי עוד בזה בפרט שכבר הארכתי בזה הרבה וגם בדבריך יש דברים רבים שכבר עמדו בזה האחרונים וגם אני הארכתי בזה ואם כי יש לפלפל ולבנות ולסתור בדבריך כן דרכה של תורה ע"כ קצרתי:

והנה בענין גזירה לגזירה שהארכתי למעלה נראה לפענ"ד דיש ליישב בזה קושית התוס' בשבת דף י"א ע"ב ד"ה אמר אביי שהקשו דמ"ש שם דגזור אביי גזירה לגזירה ובפ"ק דביצה לא גזרו. ולפמ"ש יש לומר דכאן גזרו דכשם שיכול לצאת לכרמלית כך יכול לצאת לר"ה משא"כ שם דהוא ענין רחוק דאף שיבא לסחוט שאר משקין מכל מקום לא יבא לכלל דש ודו"ק. ובלא"ה נראה לי דבר חדש דהנה יש גזירה שגזרו מפני ע"ה לגמרי ויש שגזרו מפני היודע לדמות קצת עד"מ בביצה שם הנה ע"ה לגמרי לא ידמה כלל ביצה למשקין אבל היודע קצת ידמה שמותר לאכול הביצה אף שהוא נסחט כמו כן הפירות וע"ז אמרו דלא גזרינן גזירה לגזירה שרחוק שידמה כ"כ אבל כאן בכרמלית גזרו משום ע"ה שא"י כלל וסבור דאין הבדל בין כרמלית לר"ה ושניהם יש חיוב ושפיר גזרו דאם נתיר לכרמלית יתיר ברה"ר ג"כ ולא שייך גזירה לגזירה ודו"ק:

ועוד נראה לי הטעם דגזירה לגזירה דלא גזרינן דאף לפמ"ש הרשב"א דגזירה הוא בדבר שיהיה עפ"י הרוב מ"מ כל שזה ג"כ אינו רק גזירה א"כ הו"ל ספיקא דרבנן וספק דרבנן לקולא וא"כ כאן דהספק הוא שקול דכשם דיוכל להיות שיוציא מכרמלית לרה"ר כמו כן יוכל להיות דלא יבחין ויוצא מרה"י לרה"ר א"כ לא שייך גזירה לגזירה והו"ל ספק תורה וז"ב אבל צ"ע דא"כ בהך דלא יצא החייט במחטו דרבא ס"ל דלא שייך גזירה לגזירה שם ל"ש דהו"ל גזירה לגזירה והיה ספיקא דרבנן דהא עכ"פ אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ולמה יצא כלל במחטו בידו ועיין שב יעקב ומגן גבורים סי' יו"ד מ"ש בזה הפרט:

והנה בהא דאבעיא לאביי מרבה מהו שיתן לתוכו שמן וידליק וא"ל דאין מדליקין ושאל אותי תלמידי המופלג מוה' ישראל מלך בודק נ"י דלמה לא פשיט מהא דחכמים היינו ת"ק ואמרו בדף כ"ד דר"ב א"ר ובין לפירוש רש"י ובין לפירוש רשב"א ור"ן ע"כ מיירי באם מערב שמן כשר בחלב מבושל או מחוי וא"כ מבואר הדין במשנה דאסור. והשבתי דזה דוקא לר"ב אבל אין ראיה דיש לומר דחלב מחוי בעין א"ב ולא מסיימי לכך לא הביא מזה. עוד הקשה על הר"ן שדחה פירש"י דרב' מיירי בחלב מהותך דא"כ מבואר במשנה דאסור חלב מבושל דומיא דאינך אף שערב שמן כשר בינו והקשה דא"כ היכי קאמר א"ב דר"ב וא"כ פליגי בזה במשנה והשבתי דל"ק דבאמת הר"ן מפרש כמ"ש הרשב"א דא"ב חלב מחוי וע"ז ל"ק דמבואר במשנה דהא זה אינו מבואר במשנה דבמשנה לא דברו רק מחלב מבושל דנחום וחכמים הזכירו ענין מבושל וא"כ אם נימא דר"ב קאי לחלב מבושל מסתמא הת"ק דנחום וחכמים קאי על מבושל שהזכיר נחום בדבריו וכן חכמים אבל חלב מחוי לא הזכירו במשנה כלל ושפיר יש לומר דא"ב וגם לפמ"ש י"ל דא"ב חלב מחוי בעין ולא כשנתן לתוכו דבר וא"כ ל"ק על הר"ן ודו"ק:

והנה תלמידי העירני בדברי הש"ג ריש במה מדליקין במ"ש ואם נפרש דחלב מהותך אינו חלב מבושל צ"ע רב ברונא דאמר כמאן לא כת"ק ולא כחכמים והוא תמוה דהרי אמרו דא"ב דר"ב ובאמת שהוא תמוה אבל לפענ"ד ט"ס וצ"ל ואם נאמר דחלב מהותך היינו חלב מבושל צ"ע דאמר רב ברונא דלא כמאן וכוונתו כקושית הר"ן דהרי בין לת"ק ובין לחכמים אסור אף שנתן לתוכו שמן כ"ש גם מ"ש שם לענין פירש"י בקרבי דגים העיר ג"כ תלמידי דזה מפורש בדף כ"ו דא"ב דר"ב וע"ש בחידושי רשב"א דהקשה כן על רש"י ועיין מלמ"ל פ"ה משבת ה"ט ובמרכבת המשנה שם ולפמ"ש יש לפלפל בזה ולא נפניתי כעת:

והנה בשבת ר"ח טבת פ' מקץ תרי"ז הקשה אותי עלם משכיל בשם הרבני המופלג מוה' משה זאב מזוזה ני' בהא דכתב רש"י כבתה זקוק לה וחיישינן שמא יפשע והפ"י תמה למה כתב שמא יפשע ולא כתב שמא יארע לו אונס וע"ז הקשה הוא דדברי רש"י הן ש"ס מפורש דאמרו בפסחים דף צ' דלכך אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דחיישינן דלמא פשע ולמה לא אמר שמא יארע לו אונס וע"כ דאין נ"מ בזה וחיישינן דלמא פשע וה"ה כאן. והשבתי דבאמת קושית הפ"י יקשה שם ג"כ ולא עוד דשם קשה יותר דלמה ניחוש שלא ירצה לטבול לאכול הפסח שהוא בכרת אמנם נראה דשם לרבותא קתני דל"מ אם יאנוס ולא יהיה ראוי לטבול דאז באמת לא יהיה אף ראוי לאכילה ובודאי לא יצא אלא אף אם יהי' ראוי לאכילה דהיינו שהי' בידו לטבול והו"א דאכילה לא מעכבא דקי"ל אכילה לא מעכבא רק דבעי שיהיה ראוי לאכילה וכמ"ש הלח"מ פ"ד מק"פ וע"ז קמ"ל דכל שבעת אכילה אינו ראוי לאכילה אף שהי' בידו קודם לטבול ל"מ וא"כ רבותא קמ"ל בזה אבל כאן קשה. עוד נראה לי דחז"ל עשו זאת לזירוז שאם נימא דשוחטין וזורקין על ט"ש יבא לפשע דיסבור שיש לו זמן לטבול וכבר שו"ז עלי וב"כ וב"כ יעבור הזמן וע"כ עשו תקנה שלא ישחטו ויזרקו עליו כדי שלא יפשע ודו"ק היטב אבל כאן רק בכבתה אין זקוק לו וא"כ אף דיהיה אונס סגי ולא שייך שיפשע דהא הוא רק מקרה שנכבה ודו"ק:

עוד יש לי לומר דמה דחשו דלמא אתי למפשע הוא בשביל דכיון דהוא טמא ופטור מפסח ראשון כשהיה טמא מת וגם אם הזיד בשני פטור כמ"ש הרמב"ם פ"ה מק"פ ה"ג א"כ גם בטמא שרץ יוכל לטעות ויפשע ולא יטבול באמרו שנקרא גם הוא טמא וא"צ ק"פ כלל ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף