שואל ומשיב/ג/ג/מד
שואל ומשיב 
ג ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ובזה מיושב הא דמביא הך דר"י שנתקשה הרשב"א והמהרש"א שם אבל לדידן דיש חילוק בין נתחרש לנשתתק שפיר העתיק רבינו נשתתק ולכך יכול באמת לומר בפ"נ אך על הקיום אינו נאמן כמ"ש המהרש"א ואתי שפיר אף לרבה ודו"ק. שוב מצאתי בנימוק"י פרק שור שנגח דו"ה גבי שור של פקח שנגח שור של חרש שכתב דחרש היינו חרש מעיקרו אבל נתחרש אח"כ הרי יש לו דעת והוא תמוה דאטו מי לא יכול להיות שנתחרש אח"כ ואינו שומע ואינו מדבר כלל ואין לו דעת וכמ"ש המהרש"א בהדיא וגם בטוש"ע חו"מ סי' ת"ו לא נזכר חילוק זה וצ"ע דבש"ס גיטין דף ע"א משמע קצת דיש חילוק בין חרש מעיקרו לנתחרש אח"כ אבל יש לומר דמיירי בלא נתחרש לגמרי וצ"ע ועיין שו"ת ריב"ש סי' ר"מ. והנה לכאורה קשה לי טובא מה פריך הש"ס לרבה ולרבא אמר דניחא הא גם לרבא קשיא דהרי באמת הרא"ש כתב דלרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אכתי איך נאמן על השליחות דלמא לא שלחו הבעל וכתב דמתוך שהאמינו לשליח על הקיום האמינו גם על השליחות אף דעל השליחות בעי שנים כיון שהגט יוצא מת"י ולא מצי בעל מכחיש לי' לפ"ז נראה לי ברור דבמקום שלא אמר בפ"נ והוא צ"ל וכגון בנתחרש ניהו דנתקיים בחותמיו אבל במה נודע דהוא נעשה שליח וא"כ כיון שנתחרש וא"י לומר בפ"נ ואין ראיה ממה שנמצא בידו דהרי הוא חרש ואין בו דעת לשאול אותו היכן בא לו א"כ פסול מטעם שאין עדים על השליחות דבשלמא כשאומר בפ"נ שייך לומר מתוך שהאמינו על הקיום נאמן על השליחות אבל בנתחרש קשה גם לרבא והיא לכאורה הערה גדולה וצ"ל כיון דמיירי שהי' פקח כשנתנו לה והיה יכול לאומרו ולהיות נאמן על הקיום וגם על השליחות רק שאירע שלא הספיק לומר עד שנתחרש א"כ כל שנתקיים בודאי מורה שהוא שליח ואינו רק גילוי מלתא בעלמא דהרי באמת הי' פקח בעת הנתינה וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' דלוקי באלם משום דבאלם שוב יקשה איך נתנו לו נאמנות על השליחות דהא אלם פסול וא"ל דלוקי כגון שנשתתק דא"כ היינו נתחרש ומ"ל נשתתק או נתחרש. ובזה ממילא מיושב מ"ש רבינו כשנשתתק משום דבאמת הא דמייתי הא דר"י כאן שנתחרש הוא כדי שיהיה ניחא לרבא ומיושב קושית המהרש"א ולפ"ז רבינו קמ"ל דגם בנשתתק ג"כ צריך קיום בחותמיו ונאמן על השליחות. ובזה מיושב קושייתי לשיטת רבינו דנשתתק כתב בכת"י בלי בדיקה א"כ היאך כתב בנשתתק דצריך קיום ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ צריך נאמנות על השליחות ולא שייך לומר מתוך שהאמינו על הקיום דהרי באמת אינו יכול להגיד ודי שהאמינו לו על הקיום ולא שיהיה נאמן על השליחות ג"כ ע"י הכת"י לכך כתב רבינו דצריך קיום בחותמיו. ובזה מיושב קושית הפ"י שהקשה בשם בנו הגאון מהור"ר דוב בעריש ז"ל בהא דפריך הש"ס מהמביא גט ולא אמר למה לא מוקי באלם דהא קתני ולא אמר יכול להיות באלם וא"כ יכול להיות ע"י כתב דמועיל לענין לשמה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן בלא"ה פסול באלם דבעינן שיעיד על שליחתו וכל דלא האמינו על בפנ"כ שוב אין לו נאמנות על שליחותו ודו"ק ועיין בב"ש סי' קמ"ב ס"ק ז' שכתב בהדיא דבש"ק או בא"י שאינו אומר בפ"נ שוב אינו נאמן על השליחות ואף שכתב דהרמ"ה חולק בזה לפענ"ד גם להרמ"ה קשה קושיא הנ"ל דע"כ לא נחלק הרמ"ה רק בא"י דמעולם לא הי' התקנה שיאמר בפ"נ וא"כ ע"כ דהאמינו אותו לשליח על השליחות אבל בח"ל שצריך לומר בפ"נ ועי"ז האמינו אותו על השליחות א"כ כל שאירע מקרה שלא אמר כגון שנתחרש פשיטא דאינו נאמן על השליחות וא"כ הקושיא שהקשיתי קשה טובא אף לשיטת הרמ"ה וצ"ל כמ"ש. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דמקשה הש"ס א"ה יכול נמי והקשו בתוס' דמה קשיא לי' לרבה טפי מלרבא כמו דלרבא ביכול סגי באומר בפ"נ כמו כן לרבה ביכול סגי באומר בפ"נ ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לרבא צריך שיאמר בפ"נ כל שיכול דאל"כ אינו נאמן על השליחות אבל לרבה כיון דכל עיקר הטעם לרבה היא בשביל לשמה ניהו דס"ל לאחר חזרה גם הטעם משום קיום עכ"פ עיקר הטעם הוא משום לשמה וכל שלמדו הוה כמו א"י ובא"י שיטת הרמ"ה דנאמן על השליחות אף שלא אמר בפ"נ וכמו כן לאחר שלמדו כיון שבטל עיקר הטעם הוה כמו בא"י וז"ב מאד מאד. וראיתי להקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט שהקשה על התוס' דכתבו להקשות דלוקמא באלם ומשמע דאלם פסול ג"כ והרי שיטת הריב"ש דמפיהם ולא מפי כתבם מהני בקיום דרבנן א"כ למה לא מהני באלם. ולפענ"ד נראה דלק"מ דהנה בהא דמבואר בחו"מ סי' מ"ו ס"ז דיכולין להעיד עדות זה מפי כתבם הקשה הש"ך ס"ק י"ז דהריב"ש לשיטתו דס"ל הטעם כיון דקיום שטרות דרבנן הקלו אף מפי כתבם ולפ"ז לפי מה דמבואר בסי' מ"ו סל"ו שם דאם חתם כשהיה בריא ונשתתק דא"י להעיד על כת"י וא"כ ע"כ משום דלא מועיל מפי כתבם בקיום דא"ל דיש חילוק בין נשתתק דאינו ראוי להגיד דהא אנן לא קי"ל כן וע"כ משום דל"מ קיום מפי כתבם וא"כ זיכה הש"ע שטרא לבי תרי. ואמרתי בחידושי דבר נחמד דהנה באמת כל עיקר טעמו של הריב"ש משום דקיום שטרות דרבנן ולפ"ז לפמ"ש הגהמ"ר דהיכא דטוען מזויף הוה הקיום. מן התורה א"כ בכה"ג ל"מ הקיום מפי כתבם והנה באמת הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ט' האריך לחלוק על הגהמ"ר ואני בעניי הכינותי תשובה אחת שם ביארתי ת"ל באורך ורוחב דברי הגהמ"ר והנה הב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' הקשה על הש"ך מהא דמבואר בש"ע אהע"ז שם דאם בא הבעל ומערער הוה הולד ממזר מן התורה וכתב בתומים (לחלוק על הגהמ"ר) לחלק עפמ"ש ה"ה בטעם הדבר דהוה הולד ממזר כיון דהאשה א"י והוא טוען ברי שהגט מזויף ולכך העלה דכל דאחד טוען ברי נגדו שאינו מזוייף קיום שטרות דרבנן ע"ש. ולפ"ז נראה לי דבר נחמד דלכך סגי בקיום מפי כתבם דממנ"פ אם אין הלוה בפנינו וטוען ברי שהוא מזוייף א"כ פשיטא דהקיום אינו רק דרבנן וסגי מפי כתבם ואם מיירי כשהלוה טוען ברי שהוא מזוייף כל שהמלוה טוען ברי שהוא אינו מזויף שוב הקיום אינו רק דרבנן וסגי בקיום דרבנן ואף שאין המלוה טוען ברי עכ"פ יש כאן העדים שהי' טוענים ברי רק שאינם לפנינו וכל שהעדים מעידים מפי כתבם שזו היא חתימת עדים א"כ כיון שהוא חתימתם א"כ היו טוענים ברי ושוב אין הקיום רק מדרבנן אבל בחתם כשהיה בריא ונשתתק דאז אין העד נאמן כיון שהוא כעת נשתתק ורק מפי כתבו בא להעיד ולכך אינו נאמן ולא שייך לומר דקיום שטרות דרבנן דהא כשהבע"ד מערער וטוען מזויף הוא מן התורה ויש לומר דמיירי בכה"ג. ויתכן יותר אם נימא דלא כהתומים דהמלוה אינו נאמן במה שטוען ברי נגדו דעביד לאחזוקי דיבורא שכבר הביא ועשה הכתב אבל עכ"פ העדים בודאי נאמנים ולכך כשר מפי כתבם כל דהעדות ראוי להגיד כיון דהם מעידים שחיתמם אמת א"כ אנן סהדי דהי' מכחישים אותם ושוב אין הקיום רק דרבנן וסגי במפי כתבם אבל כשנשתתק דאז אין העד ראוי להגיד א"כ מה דמסהיד מפי כתבו זה אינו רק דרבנן והוא צריך הכחשה מדאורייתא וז"ב. ואף אם נימא שיש לפקפק בזה מכל מקום עכ"פ בגט דעיקר מה שמצריך בפ"נ הוא משום הכחשת הבעל שמא יערער ויטעון מזוייף ובזה בודאי נאמן מדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם דהולד ממזר ועיין בלח"מ פ"ז מגירושין וכבר כתבתי בתשובה הנ"ל ליישב דגם הש"ך מודה בגט דיכול לטעון מזוייף משום שבא השליח מכח הבעל ולא גרע מעד שאמר מפי עד דהראשון נאמן וכמבואר ביו"ד סי' קפ"ה והארכתי בזה בדברי נועם וא"כ בזה פשיטא דאלם פסול דהא בזה צריך קיום מן התורה דעיקר בפ"נ היא רק משום הכחשת הבעל ובזה בודאי אלם פסול וגם לשיטת ה"ה כיון דהאשה א"י שוב בעי קיום מן התורה ופסול מפי כתבם וז"ב. איברא דלפמ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פ"ב לישב קושית הש"ך בסי' מ"ו ס"ק צ"ג וחילק דדוקא בנשתתק הוא דפסול כיון שהיה בריא כשחתם בשטר אבל בהיה אלם מעיקרו ומסרו ללוה בציווי הלוה ועשהו הלוה עד והכשיר אותו הוה כנאמן וכשר א"כ יש ליישב קושית התוס' דלכך לא מצי לאוקמא באלם דאלם מעיקרא שוב נאמן להגיד מפי כתבו וא"ל דלוקי בנשתתק דזה מוקי הש"ס בנתחרש ואדרבא נתחרש הוה רבותא טפי דאפ"ה כשר מכ"ש בנשתתק וז"ב:
ובזה יש ליישב גם קושיא הפ"י בהא דפריך המביא גט ממדה"י ולא אמר שהקשה לוקמא באלם ולפמ"ש אתי שפיר ובלא"ה דבריו דחוקי' לומר דנתקיים בחותמיו יהיה קאי על השליח שיתקיים ע"י חתימתו דחותמיו משמע דקאי על העדים וזה לא מועיל לענין לשמה ודו"ק. והנה הקצה"ח חידש שם דאלם הוה פסול הגוף משום לא יגיד והוא אינו בר הגדה ואף דיכול להגיד מתוך הכתב כיון דהתורה פסלה בעדים מפי כתבם ורק בשטר כשר דלא שייך ביה מפי כתבם עכ"פ הגדה לא מקרי ובאמת שדבר חכמה אמר וזכורני שגם איש ריבו שארי בעל נתיבות משפט קלסו בזה אבל לפענ"ד א"א לאמרו דהרי הר"ן פ"ק דגיטין כתב דאלם יכול לכתוב עדותו מפי הכתב בפ"נ ע"ש ומשמע דלא הוה פסול הגוף ומהתימה שהוא בעצמו הביא דברי הר"ן האלו בסוף הס"ק ולא הרגיש ליישב וא"ל דגבי גט שאני דכל הפסולים כשרים ואפילו אשה וקרוב דזה אינו דכל דהחסרון הוא בשביל הגדה דכאיב לי' פומי' פשיטא דאין שם עד ע"ז ועיין בב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"א וגם בסי' י"ז ס"ב מבואר דלענין להעיד שמת בעלה האמינו בנשתתק וע"כ דאינו פסול משום מחוסר הגדה. מיהו יש לדחות דגם שם כשם דכשר כל קרוב ואשה ה"ה דכשר באלם ועיין במהרש"א בגיטין דף ה' שהבאתי למעלה מבואר ג"כ דאלם אינו פסול רק משום מפיהם ולא מפי כתבם וכ"כ בסמ"ע סי' ל"ה ס"ק כ"ה והטעם נראה לפענ"ד דבממון ודאי די במפי כתבם מידי דהוה בידיעה שלא בראיה דמבואר בסי' צ"ח בחו"מ דמועיל בממון וכאן הרי אנו יודעין עפ"י כתבו שכן הוא האמת רק דפומיה כאיב ליה ועיין בתומים שכתב סברא זו גם בטוען בע"ד מזוייף ושם אין הדבר ברור כ"כ וכאן הדבר א"ש ולפי"ז בגיטין וקידושין דל"מ ידיעה בלי ראיה ועיין בב"ש סי' מ"ב וא"כ פסול באלם מפי כתבם ומיושב קושית התוס' ודו"ק. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בבית מאיר סי' קמ"ב שהעיר קצת ממה שהקשיתי לעיל דהא בעי עדות על השליחות כל שלא אמר בפ"נ ונהניתי ועיין בתוס' גיטין דף ע"א ד"ה והא שכתבו דהגדה יכול להיות אף ע"י כתב ע"ש ומזה סתירה לדברי בעל קצה"ח דאלם פסול הגוף הוה לפי שאינו בלא יגיד אחר זמן רב מצאתי ברשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"ש ד"ה ונתחרש שכתב שם בהדיא דנתחרש אינו פסול הגוף רק משום מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש ומבואר בהדיא דלא כמ"ש הקצה"ח ודו"ק. שוב מצאתי ברא"ש בב"ב דף קכ"ט שם שכתב בהדיא דאלם פסול מלא יגיד ואף דיכול להגיד מפי כתבם זה לא מקרי הגדה ע"ש הרי בהדיא כמ"ש הקצה"ח ודו"ק ודרך אגב אומר במ"ש רשב"ם שם דסומא פסול משום דאו ראה וכפי הנראה חשבו לפסול משום דבעינן ראיה ובאמת בערכין שם משמע דהוא פסול הגוף ועיין ברש"י נדה דף מ"ט ע"ב ד"ה לאתויי וברמב"ם פ"ט מעדות הי"ב שלא ידע הכ"מ מקורו ובמגיה הביא דברי הש"ס ערכין הנ"ל וכתב שרש"י כיון לדברי הש"ס ערכין הנ"ל ובאמת שאין הכרע שגם רשב"ם פירש כן והרי הוא לא כיון ע"כ לזה דהרי שם מוזכר גם אלם דפסול משום דלא יגיד והוא כתב דפסול משום מפי כתבם ע"ש ובגליון הרמב"ם כתבתי דברש"י ב"ק דף פ"ו ע"ב ד"ה בעדים מבואר דלכך סומא פסול לעדות משום דאם לא ראה שקיטע ידו של חבירו איך יעיד ובהגהות הגאון מוה' וואלף באסקוויץ שנדפס בש"ס ווין העיר מרש"י וכ"מ הנ"ל ולפענ"ד כוונת רש"י שם למ"ש התוס' שם דגז"ש דעיניך עיניך לא שייך רק לגבי דבר התלוי בראי' בלבד ולכך כתב דהא דסומא פסול להעיד לא משום דהוה פסול הגוף כמו אלם רק משום דאם לא יראה היאך יעיד וא"כ תלוי בראיה לכך גם בבושת דתלוי בראיה שייך הגז"ש עיניך עיניך ולא לדבר אחר ודו"ק היטב ועיין רש"י ב"ק דף ה' גבי תחת תחת ובתוס' שם ד"ה תחת הביאו הספרי דמפיק בושת מוקצותה את כפה ולא תחוס עיניך ויליף מעדים זוממין דכתיב לא תחוס עיניך וכתבו התוס' דאינו נראה שהיא גז"ש גמורה מדלא קאתיא נתינה תחת עיניך וכוונתם מדלא קאמר הש"ס עיניך בתוך הגז"ש וע"ז שאל אותי המופלג מוה' יוסף שורשטיין נ"י דהא בדף פ"ז גמרינן גז"ש דעיניך עיניך ולא קשה מידי דרק לענין מה דתלוי בראיה הוא דיליף עיניך עיניך וכמ"ש התוס' ולכך כתבו התוס' דע"כ לא כוונו בספרי לגז"ש גמורה דבאמת אינו גז"ש גמורה וכמ"ש התו' דף פ"ו שם ובש"ס לא הביא עיניך כלל ועיין בשיטה מקובצת שם ודו"ק. ולפענ"ד הי' נראה דבאמת אלם פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם כמ"ש התוס' בגיטין דף ה' וכבר תמה הקצה"ח שם דכיון דמפי כתבם מהני בקיום דרבנן א"כ למה לא יכשר באלם וליכא למימר משום פסול הגוף הא בגט כל הפסולים כשרים לומר בפ"נ. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דהנה הא דפסול מפיהם ולא מפי כתבם נראה דזה דוקא אם עדים באים להגיד דבר חדש וכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם אבל כשבאים לקיים חתימה שהם אינם מגידים דבר רק שמגידים ומקיימים שזה חתימתם זה אינו בגדר עפ"י שנים עדים יקום דבר דיהיה פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם וז"ב בסברא ישרה. ויש להמתיק הדברים עפמ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו בביאור ענין מפיהם ולא מפי כתבם וכתב דע"י כתב יוכל אדם לשנות הדברים וכמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז דלכך אסור לטעון בכתב כמ"ש הריב"ש והארכתי בזה בתשובה אחרת בביאור כל השיטות בענין מפיהם ולא מפי כתבם ולפ"ז זהו כשמעיד על ענין אבל כשאינו רק מקיים החתימה א"כ אינו רק גילוי מלתא בעלמא וכשם שיכול לשנות בכתב כך יכול לשנות בע"פ דאין מי שיכחישו ובכה"ג לא אמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם וזה ברור. ובזה מיושב היטב קושית הש"ך דמ"ש אחר דיכול לקיים ע"י מפי כתבם ובנשתתק פסול ולפמ"ש אתי שפיר דיש חילוק בין אחר שמקיים חתימתו דאינו עדות בדבר חדש רק שמקיים החתימה אבל הוא עצמו אינו יכול לקיים החתימה כשנשתתק דהא הוא מעיד על גוף המנה שבשטר וזה ודאי דהוה עדות גמורה ופסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ולכך כשמקיים אחר החתימה של האלם שוב כשר דהאחר אינו רק מקיים החתימה ומיושב קושיא הראשונה של הש"ך דלכך בשטר כשר והיינו דהאחר יקיים החתימה ולפי זה יש לומר דלכך בגט פסול באלם משום דהשליח שאומר בפ"נ הוא ג"כ עד על גוף השליחות וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דגיטין שם וא"כ כל שהוא אלם א"י להעיד על גוף הגט א"כ אף שאינו רק מקיים החתימה של העדים מכל מקום אין לך דבר חדש מזה שמעיד על גוף הגט והשליחות וזה פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ודו"ק היטב. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש במ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג דעד הצריך שבועה אינו עד דהוא משום דבעינן עפ"י שני עדים יקום דבר וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף ל"א דעד הצריך מיגו אינו נאמן דבעינן עפ"י שנים עדים ולא שיהיה צריך מיגו זה דוקא כשמעידים על דבר בעי שיהיו נאמנים בדיבורם לבד לא במגו ושבועה אבל המקיימים דבר יוכלו להיות נאמנים עפ"י מגו וגם במקום שצריך שבועה דהם אינם בגדר עפ"י שנים עדים יקום דבר:
ובזה מיושב היטב מ"ש הש"ך בסימן מ"ו בשם רבינו ירוחם שהביא התוספתא דאם החתומים על השטר אומרים זה כת"י ושנים אחרים אומרים אין זה כת"י צריכין להביא קיום אחר ותמה בתומים דמה מועיל לקיום אחר הא תרי כמאה והיא תימה רבה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת התוס' הקשו בב"ק דף ע"ב דבתרי ותרי בהכחשה יהי' נאמנים האחרונים במיגו דאי בעי פסלו בגזלנותא וכתב הרמב"ן בב"ב דף ל"א הנ"ל דעדים צריכין להיות נאמנים בדיבור ולא מפי (מיגו) דעפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב ולפ"ז זהו כשמעידים על דבר אבל לא כשמקיימין דבר ולפ"ז היה נראה לי דגם חצי דבר מועיל בזה דל"ש דבר ולא חצי דבר בזה ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש וצריך ביקור בכמה מקומות ומצאתי בתומים סי' מ"ו ס"ק כ' שנסתפק אי צריך בקיום שלא יהיה חצי דבר ע"ש והנראה לפענ"ד כתבתי. והנה בהא דאמרו בגיטין דף ע"א עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכתב רש"י ולא מפי כתבם יעידו בב"ד דל"ד לשטר שחתמוהו ביומו דההיא אורחי' להכי והדברים סתומים ומשולל ביאור דמה ענין שחתמוהו ביומו והיה לו לומר דל"ד לשטר דאורחיה בהכי ובכל הנוסחאות שלפנינו ברש"י כתב שחתמוהו ביומו. ולפענ"ד נראה דכוונת רש"י דהנה באמת הא דמועיל שטר ולא מקרי מפי כתבם הוא משום דכל שהוה מדעת המתחייב לא מקרי מפי כתבם כמ"ש הרז"ה ורש"י והרמב"ן כתב דנכתב בדרך נוסח שטר והוה כנחקרה עדותו בב"ד. ולפ"ז נראה לי דבר חדש דלפמ"ש הרמב"ן והר"ן סוף המגרש גבי ר"א דס"ל ע"מ כרתי דכל שאין כותבין שעות לא נקנה רק מסוף היום ע"ש א"כ באותו יום שחתמו לא נקנה עדיין א"כ שוב לא מקרי מדעת המתחייב דעדיין לא נתחייב וגם לא שייך כנחקרה עדותן בב"ד דהא יכול עדיין לחזור בו וא"כ שוב הוה מפי כתבם וע"ז כתב רש"י דל"ד לשטר שחתמוהו ביומו כיון דאורחי' להכי א"כ שוב הוה שם שטר עליו ולא מקרי מפי כתבם כנלפע"ד ברור:
והנה אם נימא דע"א בשטר חשוב מפי כתבם כמ"ש התוס' בכתובות דף כ' ובטוש"ע חו"מ סי' נ"א א"כ אף שחתם אח"כ עוד עד ל"מ דעיקר השטר נעשה בע"א ומקרי מפי כתבם וצ"ל דהא דכל שטר לא מקרי מפי כתבם אף דע"כ תחלה נחתם רק בע"א ואח"כ חותם השני משום דכל שחותמין שניהם ביומו א"כ השטר לא משכחת שיחתמו שניהם בב"א רק בזאח"ז א"כ אף שנמשך זמן מה כל שהוא ביומו לא חשוב מפי כתבם דלאחר הקיום אינו מקרי שטר דהו"ל מוקדם ואולי לזה כוון רש"י שחתמוהו ביומו שזה שיעור הזמן שיהיה מקרי שטר אף דלא חתמו תיכף רק שנמשך כל יומו אבל הראשון יש לו פנים יותר בהלכה. אמנם צ"ע מדוע לא העירו המפרשים כלל על רש"י הלז ומצאתי בטיב גיטין שנדפס מחדש שכתב בדברי רש"י והביא הגירסא ברש"י שחתמוהו בעדים ובאמת בכמה דפוסים ישנים לא כתב כן רק שחתמוהו ביומו ודו"ק. אחר זמן רב בשנת תרי"ב בש"ך פ' בשלח הגיע לידי תשובת גאוני קדמאי שנדפסו בבערלין שנת תר"ח וראיתי בסימן א' בחשבו בפסולי עדות חרש ש"ו וכתב לפי שאינן בני דעת שאינם בראיה והגדה והובא שם וסומא ג"כ הרי דחרש פסול לפי שאינו בר הגדה אבל אינו ראיה דחרש שאינו שומע ואינו מדבר ודאי הוה פסול הגוף ואנן מספקינן באלם דאינו חסר רק הגדה בפה והנה בגיטין דף כ"ג פריך בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה נינהו אלא סומא אמאי ולכאורה תמוה דהא סומא הוה פסול הגוף מאו ראה ובאמת בתחלת הסוגיא אפשר ליישב דהא לא בעי עדות כלל בא"י. אמנם אח"כ דמסיק בח"ל וצ"ל בפ"נ הוא תימה דהא הוה פסול הגוף ואמאי כשר אם סופו אינו פקח דהיינו פקח ונסתמא והנה בר"ן הקשה כן מהא דאמר בב"ב דף קכ"ח דפקח ונסתמא פסול אף דיכול לכוין מדת מצריו וכתב הר"ן דגם בב"ב אינו פסול רק מדרבנן שמא לא יכוין מדת מצרנהא היטב אבל באמת כשר מה"ת ולכך בגט לא גזור ע"ש ומדבריו נראה שהבין דסומא אינו פסול הגוף כלל וכ"כ הקצה"ח סי' רנ"ט ס"ק ב' אבל באמת קשה הדבר לומר דהא מבואר בערכין דף י"ח דהוא פסול הגוף ממש ע"ש וא"כ איך אפשר דכשר ולפענ"ד נראה דזה ודאי דהר"ן ג"כ ס"ל דסומא פסול הגוף רק דבאמת זה כשלא ראה מתחלתו אבל כשראה בעת שהיה פקח ואח"כ נסתמא ניהו דהתורה אמרה או ראה אם לא יגיד ובראיה והגדה תליא מלתא כדאמרו בערכין יש לומר דזה שהקפידה תורה שיהי' בראי' והגדה כשר משום דלא מצי מכוין אח"כ ולזה פסלה התורה ואפילו תימא דבקרקע לא פסלה התורה דמצי מכוין מ"מ רבנן גזרו אבל בגט לא שייך זאת וז"ב לדעתי בכוונת הר"ן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |