שואל ומשיב/ג/ב/קפה

שואל ומשיב ‏ ג ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קפה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זה אשר כתבתי לכבוד אבי מורי הרב הגאון המפורסם וכו' מוה' ארי' ליבוש נ"י נאטהנזאהן הלוי ולכבוד ש"ב הרב המאוה"ג וכו' מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י היילפרין האבד"ק ברעזאן. אם אמנם אנכי לא רב ולא מורה בכ"ז לא יכולתי מלט משא הפצרת אחי האשה הנעצבת ודמעתה על לחיה בדבר מקרה לא טהור כי האיש שמואל הידוע מק"ק. הוציא קול כי גרשה ע"י שליח והוציא עליה עלילות דברים כי קבלה אותו מיד השליח והיא בוכה ומבכית כי לא קבלה דבר מיד האיש השליח זעליג הידוע כי לא דברה עמו רק אמה דברה עמו ולא לקחה מידו דבר ובמעמד הלז היתה היא ואמה ואחד מקרוביה קרוב ממש ולא ראו ולא שמעו דבר ובתוך הסיפור שספרה אמה עם האיש השליח בא איש אחד אשר לא נודע מי הוא ולקח פלפלין מיד אמה וכפי הראות הוא מאיים בדברי שוא ומחסה כזב למען תתרצה לקחת ג"פ כשר. והנה לקול השמועה צללו אזני וכל השומע תצלנה שתי אזניו איך נהי' כדבר הרע הזה. והנה אם אמנם גלוי וידוע כי אין בהקול ממש בכ"ז למען הראות לאנשים כאלו אשר לא יחרוך רמיה צידו אמרתי לבאר הדבר קצת באריכות. הנה אף אם נניח שנתן זעליג הידוע ג"פ לאשה הנה כבר נודע מה שהאריך בשו"ת ש"ב הגאון מאור הגולה בעל נוב"י בתשובתו מהד"ק ומהד"ב דבזמן הזה אחר שיש חר"ג אם שלח שליח לגרש בע"כ הגט בטל דאין שליח לדבר עבירה וכמ"ש התוס' בב"מ דף יו"ד ע"ב ד"ה כהן בתירוצם השני וגם התירוץ הראשון של התוס' אינו חולק על דין זה ועם כל האריכות שהאריכו חכמי דורו זלה"ה להשיג על דברי התוס' האלו פשיטא ופשיטא דכל הרוחות שבעולם לא יזיזו דברי התוס' ממקומם וכמ"ש הנוב"י שם. ואני הראיתי שכ"כ המהרי"ט בתשובה ח"א סי' קט"ז בהדיא דקי"ל כמ"ש התוס' בתירוץ השני דהמעשה בטל וגם התירוץ הראשון מודה לזה ואילו זכר שם הנוב"י שכ"כ במהרי"ט היה שמח מאד שכבר קדמו הנשר הגדול המהרי"ט ז"ל וגדולה מזו חידש הנוב"י במהד"ק סימן ב' חלק אהע"ז דאף לדינא דש"ס דיכול לגרש בע"כ מכל מקום ע"י שליח לא מהני בע"כ דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואף דבזה כבר נחלקו עליו כל גדולי דורו כמבואר במהד"ב באורך שכמה ש"ס מפורשות כנגדו והוא נדחק בכ"ז עכ"פ בזמן הזה ודאי לא מועיל דאף דנימא דזה לא מקרי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דמה חב לאשה הא מדינה יכול לגרשה בע"כ ועיין במהד"ת סימן ק"י שנדחק בזה מכל מקום בזמן הזה דאינו יכול לגרשה בע"כ שוב הוה חוב ברור דא"י לגרשה ולאו כל כמיני' לשוי' שליח וגם אם נימא דכל דאין שליח לדבר עבירה אין המעשה בטל מכל מקום כיון שהשליחות בטל שוב הוה תופס לבע"ח ואף לדעת רש"י דשליח יכול לעשות והש"ך הסכים כן בחו"מ סי' כ"ה מכל מקום הא השליחות בטל משום דיכול לומר דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין א"כ ממנ"פ שוב לא רצה שיעשה שליחותו וממילא הוה תופס לבע"ח גמור. והאמת אגיד שבשו"ת רשב"א שהובא בב"י אהע"ז ס"ס ע"ה שכתב באחד שגירש את אשתו ע"י שליח ועבר ע"ד ההסכמות שבעיר משמע קצת דאין השליחות בטל ע"ש היטב אבל יש לדחות דלא מיירי מזה רק אם יש להחרים המגרש שעבר על ההסכמות. וגם הסכמות אינו דומה לחרגמ"ה החמור ודו"ק. עכ"פ אין לדחות דברי הנוב"י דהגט בטל דאין שליח לד"ע. אך אף אם נניח כל זאת נראה דבלא"ה מצד התקנה גופא כיון שהכריז רבינו גרשון דאין לגרש בזמן הזה בע"כ ממילא אם עבר וגירש אינו מועיל דעבר על חרגמ"ה. ובאמת בש"ע סימן קי"ט ס"ו בהג"ה מבואר דאם עבר וגירשה בע"כ בזה"ז ונשאת שוב אין האיש מקרי עבריין משמע קצת דיכולה להנשא דהגט גט אבל אין ראיה מזה דפשיטא דלגבי דידה לא עשו התקנה לחובתה ולכך אם היא רצונה להנשא פשיטא דיכולה להנשא וכל התקנה לא היתה רק לטובתה שלא יעוללו בני אדם בנשותיהון כמבואר בלשון התקנה וא"כ אם רוצית להנשא מי ימחה בידה אבל אם האשה אינה רוצית בגט פשיטא דל"מ הגט. וראיתי להב"ש בסי' קי"ט ס"ק י"ב שכתב דאם חר"ג דמי לתקנת חז"ל י"ל בזה"ז אף אם גירש אינה מגורשת הרי שהסכים למ"ש. איברא דלכאורה דברי הב"ש סותרים זא"ז דבס"ק י"א כתב בהדיא דלפי טעם הראשון יש לומר דבזה לא שייך לומר מה הועילו בתקנתם דכיון דאיכא חרם בדבר מסתמא לא יעבור וכפי הנראה הרגיש בזה בבית מאיר ע"ש ולפענ"ד הדברים ככתבם וכפשוטם דבאמת סברת הב"ש טובה לכאורה דמה"ת לחוש שיעבור על החרם ועיין בט"ז באו"ח סי' תקכ"ז שהאריך בכעין זה. אך באמת הדבר תלוי בשני דעות המבוארים בש"ע כאן לענין א"י לשמור עצמה דלדעה הראשונה דס"ל דאם עבר וגרשה מגורשת משום דחז"ל תקנו שלא יגרש ומסתמא לא יגרש שלא לעבור על תקנת חז"ל ממילא ה"ה חר"ג לא עדיפא מתקנת חז"ל ושפיר כתב הב"ש דדעת הרמ"ה דסובר דאם עבר וגירש מגורשת שהרי כתב אפילו אם כבר גירש חייב במזונותיה ומשמע הא הגירושין הם גירושין גמורין דאל"כ לא שייך לשון אפילו ושפיר ממילא גם בחר"ג יש לומר דאם עבר וגירש מגורשת דלא יעבור כיון דאיכא חר"ג אבל לדיעה השני' דס"ל דאף אם עבר וגירש אינה מגורשת משום דחז"ל אלמוהו לדבריהם ממילא ה"ה בחדר"ג ג"כ הדין כן וז"ב לדעתי עכ"פ יש לומר דאין מועיל הגירושין. ובר מכל דין הנה בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ג והובא בגט פשוט סי' קי"ט ס"ק כ"ד מבואר דבגוף תקנת חרגמ"ה מבואר דאין מועיל אף שיעבור ויגרש שלא יהיה גט כלל אף בדיעבד ע"ש ובג"פ שם כתב דמלשון הש"ע בהג"ה משמע דאם עבר וגירש מגורשת ובאמת שאין משם ראיה דבש"ע אינו מבואר רק דאם נשאת כבר לא מקרי עבריין והיינו כשנשאת אבל באמת י"ל דאם אינה רוצית להנשא אין גטו גט כלל וכמו שהיתה התקנה ומ"ש הג"פ דבשו"ת מהר"מ מינץ סי' ק"ב שם העתיק התקנה ולא כתוב בה הכי אמת ששו"ת מהר"ם מינץ אינם ת"י אבל בכה"ג באהע"ז סי' קי"ט בהגהת הטור אות ט' הביא בשם תקנות שהעתיק מהר"ם מינץ סי' ק"ב כתב שלא ליתן גט לאשה בע"כ ואין הגט כלום הרי מבואר ג"כ דאין הגט גט כלל אף שעבר וגירש וכמ"ש בתשובתו. איברא שהכנה"ג שם תמה דלמה לא יהי' גיטו גט כלל דניהו דעבר על החרם למה יבטל הגט ומ"ש דטעמו משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכדעת הגהמ"ר לענין שבועה כבר תמה בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת שאין פירוש של הכנה"ג מתקבל בדעת המהר"מ מינץ דיסתום כדעת המרדכי נגד דעת הרא"ש והובא בש"ך יו"ד סי' ר"ל וגם הוא נדחק בפירושים אחרים ויבואר אי"ה לפנינו. ובאמת שהדבר תמוה דכפי הנראה הבינו הכנה"ג והנוב"י דהם דברי מהר"מ בעצמם אבל באמת כוונת מהר"ם מינץ דגוף התקנה הי' שלא ליתן גט ואף אם יעבור ויגרש בע"כ לא יהי' גטו כלום וכיון דנתבאר שכן היתה התקנה וכמ"ש במהר"ם סי' י"ז בהדיא שכן היתה התקנה וכמ"ש בג"פ משמו וא"כ פשיטא דכשם דהיה בכחם להחרים שלא יגרש כמו כן היה בכחם להחרים שלא יהי' הגט גט כלל וככל תקנות חז"ל בפסולי גיטין מדבריהם וכיון שכן בחנם טרחו לראשיהו הגאונים הנוב"י וגדולי דורו בענין שליח בגירושין בע"כ דהרי אף כשמגרש בעצמו אין גיטו גט כלל כי כך היתה התקנה עוד נראה לי דבלא"ה אין גיטו גט כלל שהרי בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ב הועתק שם התקנה של חרגמ"ה דהבעל והסופר והעדים יהיה בנדוי וא"כ אם הסופר והעדים ידעו מזה והעד בודאי ידע מזה אם אמת בדבריו שגרשה בע"כ וא"כ הם פסולים ואינם עדים כלל וכ"כ הנוב"י בפירוש המהר"ם מינץ שם דמה"ט אין גיטו גט כלל ע"ש בסי' קכ"ט חלק אהע"ז מהד"ת הן אמת שיש לעיין בזה דניהו דעברו על חרם מכל מקום לא נפסלו ועיין בסי' ל"ז ס"ה בחו"מ אם העובר על חרם אם נפסל ועיין בסמ"ע שם ס"ק יו"ד דהמועיל בחרמי תקנת הקהלות לא נפסל אבל אין ענינו לכאן ועיין באורים שם הפירוש כי דברי הסמ"ע סתומים ועכ"פ בחרם דלהבא מבואר שם שני דיעות אם נפסל וכן הכריע הש"ך בשם הריב"ש דאינו נפסל ועיין בכנה"ג בחו"מ שם שהאריך לענין עדי קידושין אם נפסלין כשעוברין על החרם ע"ש עכ"פ כבר ביארתי דהגט בטל מטעמים שונים. והנה יש בכאן עוד ריעותות הרבה דהנה האשה ואמה וכל מי שהי' שם המה יעידו ויגידו שלא דיבר שום אמירה וענין שנותן לה בתורת גט והרי מבואר בסי' רל"ו ס"ה שצריך שיתננו לה בתורת גירושין אבל אם נתן לה בתורת שט"ח אינה מגורשת אא"כ יאמר אח"כ הר"ז גיטך או שיודיע לעדים בתחלה ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו או שהעדים מגידים לה אח"כ ואף דהב"ש כתב דהרמב"ם חולק בזה על התוס' עכ"פ לדעת התוס' אינו גט כלל שהיא לא ידעה ולא ראתה כלל שום ענין גט והיה צריך לומר הרי את מגורשת מפלוני כמ"ש שם ס"ג ואף דנימא דאמר בלחש עכ"פ היא לא שמעה ולא ראתה וא"ל דאפשר משקרים קרובי האשה עכ"פ המגרש אינו יודע כלל וגוף הנתינה פשיטא דבתחב לה כה"ג לא הי' בטוב וכמשפט כתוב בסי' קל"ח. ובלא"ה יש ריעותא גדולה דכפי מאמר האשה וקרוביה לא היה רק האיש זעליג ועוד אחר שלא הכירה זו"ז לא הי' רק קרוביה הפסולים וא"כ הא מבואר בסי' קמ"א ס"ט בהג"ה דגם בשליחות להלכה דעת הרא"ש דאין השליח מצטרף להיות עד דהוא במקום הבעל והא נשאר רק ע"א ול"מ בגט דבעי שני עדים ואף דיאמרו דשניהם נעשו שלוחים ובכה"ג אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו כמ"ש הדרישה והב"ח והב"ש שם מה שלא הי' כן בודאי מכל מקום הא העדים ודאי פסולים הי' שעברו על חרם כמ"ש בשו"ת מהר"ם שהי' החרם על הסופר והעדים וא"כ ממילא אין נאמנים כלל שגירש דאין אדם מע"ר ודעת שו"ת פני משה דאף באיסור דרבנן אינם נאמנים וכאן עכ"פ חרגמ"ה הוא איסור דרבנן וכבר כתב הנוב"י במהד"ק בסי' ע"ה דחרגמ"ה הוא איסור תורה ואף דבמהד"ב תבר לגזיזיה כבר הארכתי בזה בתשובה דעיקר כדבריו הראשונים והארכתי בזה שכן נראה מדעת הקדמונים ובחידושי להלכות נדרים סי' ר"ה העתקתי זאת יעו"ש וע"כ מכל אלו הדברים והטעמים יראה לי דיש להתאמץ בזה לכל מי שבידו למחות להרוס ולסתור כל המעשה הרע הזה. ואם נעלים עין מזה או מי יחיה משמואל וחביריו כמותו הרשעים כי יפרצו כל חרמי הראשונים והי' בנות ישראל כהפקר חלילה וע"כ חרם רגע"ה חל על כל איש ואיש שישתדל בעסק זה והוא אונן מימינו ומחוסר כיפורים משמאלו. אח"כ שכתבתי כ"ז ראיתי בב"מ בצלעות הבית סי' ד' שהאריך לענין גט בע"כ דל"מ משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ובאמת הענין הזה מקצוע גדול ואם באתי להאריך בכלל הזה אין מספיקין ואין מפסיקין וכבר דשו בו רבים וע"כ משכתי ידי ממנו עכ"פ הדין רין אמת דאין גיטו גט מכל טעמים האלו ומכ"ש שכפי הראות לא היה כאן גט כלל והוא לא אמר רק לאיים וע"כ ראוי להענישו בסילוא דלא מבע דמא עד שישוב לקחתה שנית ע"י קידושין דהוא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא או שתתרצה לקחת ג"פ כשר. אח"כ הוספתי בזה דברים במ"ש למעלה דבזמן הש"ס לא שייך תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דיכול לגרשה בע"כ וכמ"ש השואל בנוב"י מהד"ת סי' ק"י אבל באמת הנוב"י חולק עליו וכתב דניהו דיכול לגרשה בע"כ אבל היא יכולה לברוח מבלי לקבל הגט וא"כ עכ"פ חוב מקרי ע"ש. אך כעת נראה לי דבלא"ה לא מקרי תופס לבע"ח דהנה באמת צריך להבין למה לא יכול לעשות שליח לתפוס לבע"ח כיון דהוא בעצמו יכול לתפוס אף שחב לאחרים למה לא יוכל לעשות שליח דשלוחו של אדם כמותו ומ"ש הרא"ש דלאו כל כמיניה לשוי' שליח במקום שחב לאחרים באמת ע"ז גופא אני דן דלמה לא יוכל לעשות כן:

אך לפענ"ד נראה דבאמת גם הוא בעצמו אטו רשאי לחוב לאחרים רק שהוא באמת תופס לעצמו ויכול לזכות לעצמו וממילא נמשך חוב לאחרים ועכ"פ הוא יכול לזכות לעצמו דחייו קודמין ולפ"ז השליח דלו אינו מגיע זכות רק חוב לאחרים וזה א"י לעשות ושפיר כתב הרא"ש דלא כל כמיניה לשויה שליח במקום שחב לאחרים והיינו דהוא גופא אם היה רק חוב לאחרים גרידא בלתי זכות לא הי' יכול ורשאי לחוב לחבירו וממילא שלוחו ג"כ אינו יכול לחוב לאחרים בלתי זכותו וז"ב. ולפ"ז לענין גט דהתורה נתנה לו רשות לגרש בע"כ ולחוב לה אף שאינו מגיע לו זכות וכיון שהתורה נתנה לו רשות לזה ממילא גם שלוחו כמותו ויכול לגרש גם ע"י שליח. ולפ"ז בזמן הזה דחרגמ"ה וא"י לגרש בע"כ ממילא הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וז"ב. ובזה יש ליישב דברי רש"י דדעתו דשליח בפירוש מועיל גם בתופס לבע"ח וחב לאחרים והקשו התוס' מכתובות דף פ"ז מיימר בר חשו דעשה שליח בפירוש והנה המהרש"א והמגיני שלמה חלקו דבב"מ כתב רש"י לענין מציאה ומשום מגו דזכי לנפשיה משא"כ בחוב אלא המהרש"א דחה דא"כ מה חילוק יש בין עשאו שליח ללא עשאו שליח. ולפמ"ש אתי שפיר דבמציאה כיון דיכול לזכות לנפשו א"כ החוב לאחרים נמשך ממילא כיון דהי' יכול לזכות לעצמו ממילא יכול לזכות להמשלח משא"כ בחוב דאין השליח יכול לזכות לעצמו וא"כ לא פתיך בי' רק חוב גרידא א"י לעשות שליח וזה ברור לדעתי והבן. והנה במ"ש למעלה על דברת הנוב"י שפוסל העדים משום שעברו על החרם וכתבתי למעלה דבלהבא אינו נפסל כעת ראיתי דטעות בידי דע"כ לא מבואר בש"ע רק לענין שבועה דבשעה שנשבע לא יצא מפיו שקר משא"כ בחרם דבשעה שעבר על החרם הוא לעבר וז"ב. ואף דעיקר החרם הי' כדי שלא תתגרש א"כ בעת הכתיבה עדן לא עברו על החרם מכל מקום י"ל כיון דהתקנה הי' שלא יטפלו בכתיבה וחתימה כדי שלא יגרש א"כ עברו על החרם תיכף בעת הכתיבה והחתימה. ומכל מקום נראה לפענ"ד דאין לפסול בשביל זה ולאו כ"ע ידעו דהחרם חל גם על העדים ובפרט בזמן הזה שנפרץ בעוה"ר גדר של חכמים והרבה נכשלים בחרמים ונעשה להם כהיתר בעוה"ר א"כ קלקלתם תקנתם ועיין בשלטי גבורים שסביב האלפסי בב"ב ס"פ המוכר את הספינה גבי אבד דמים במ"ש שם דאם היה התקנה בקידושין שלא יחילו הקידושין דאינם קידושין כלל ע"ש ומשם נלמוד לענינינו דבכה"ג לא חל הגט כלל ואף שדברי הש"ג צ"ע דבש"ע סי' כ"ח סעיף כ"א בהג"ה באהע"ז מבואר להיפך אבל לענין גט הדין אמת:

והנה במ"ש למעלה ליישב שיטת רש"י בענין תופס לבע"ח דדעתו דבעשאו שליח מועיל והקשו מיימר בר חשו וישבתי לעיל. וכעת נראה לי בפשיטות דיש לומר דע"כ לא אמרו דתופס לבע"ח דדעתו דבעשאו שליח מועיל היינו דוקא בבע"ח דמגיע לו באמת מן הלוה ורק דמפסיד לאחרים בתפיסתו בזה שפיר כל דעשאו שליח מועיל דבכ"מ שלוחו כמותו משא"כ כאן דבאמת היה מטלטלי דיתמי ורק דס"ד דגם תפיסה לאחר מיתה מועיל אבל כיון שלא זכה ע"י תפיסה שוב לא יוכל להועיל ע"י שיעשה שליח דמה יעשה שליח כיון שלא יוכל לזכות עד שיתפוס וא"כ ממילא הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ויש להעמיק בזה ע"פ מ"ש הרא"ש בכלל ק"ו סי' א' דהנפקד שנתן פקדונו של ראובן לשמעון ושמעון טוען שיש לו על ראובן שהפקיד יוכל להוציא מיד שמעון באמרו שאין לו לעכב ממונו במה שיש לו על ראובן ע"ש ומזה למד המהרי"ט בסי' קס"ב בראשונות דאין מועיל תפיסה מיד אחר מאחר שיוכל הנפקד לתבוע ממונו ע"ש באורך. ולפ"ז היה מקום לומר דלכך התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה דהרי הלוה יוכל לטעון להתופס מה לך כי תפסת לגרום לי היזק וא"כ ממילא יוכל להוציא התופס מיד הבע"ח באמרו שאין לך לתפוס מעות בשביל שיש לך על ראובן הלוה אך זה אינו דהלה יטעון שעכ"פ מגיע לי החוב וא"כ אין ללוה עליך שאתה תפסת בשבילי ומכ"ש בעשאו שליח לתפוס דמה ללוה עליך אמנם כ"ז במקום שמועיל מצד הדין אבל שם כיון שמת הבע"ח ורק מצד תפיסה לאחר מיתה הם רצו לדון בהס"ד דמועיל וא"כ שפיר הי' יכולין היורשין לטעון על התופס מה לך כי תפסת מידינו על דבר לא לך וגרמת לנו היזק והוא הי' יכול להוציא מיד המלוה שאין תפיסתו מועיל שלא תפס מיד הלוה כ"א מיד אחר התופס בחנם וז"ב ודו"ק ועיין באהע"ז סי' צ"ג סעיף כ"ג בהגה"ה דע"י שליח לא מהני תפיסה ובח"מ וב"ש שם חלקו היכא דיכול לתפוס בעצמו מן הדין מועיל תפיסת שליח ולא מקרי תופס לבע"ח משא"כ באלמנה דא"י לתפוס מן הדין ע"ש א"כ ה"ה בזה דתפיסה לאחר מיתה הוה ל"מ שליח ודו"ק ועיין בשלטי גבורים בב"מ פרק המוכר את הספינה בסופו שכתב דאם התקנה היתה שלא יהי' קידושיו קידושין אז בודאי אי עביד ל"מ ע"ש ומזה ראיה ברורה לחרגמ"ה שבהדיא היתה התקנה שלא יהיה חל על הגט כלל ודו"ק. ואגב אומר דהמעיין בש"ס ר"פ התקבל ובר"ן שם יראה מבואר דאף בע"כ הי' יכול לגרש ע"י שליח שהרי הביאו שם דברי הירושלמי שאף באמרה שרצונה להתגרש חיישינן שמא חזרה בזה ע"ש. הרי דאף שאין רצונה לקבל הגט מועיל השליחות ולא הוה תופס לבע"ח ועיין בתוס' גיטין דף י"א גבי שאם רצה לחזור בגט חוזר מ"ש בשם הירושלמי ועיין במהרש"א שם ובחידושי הארכתי לבאר שם דברי הירושלמי:

ובזה מבואר לפענ"ד דברי הש"ס בקידושין דף כ"ג דרבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו ושטר קבלת אחרים גרמה לו וע"ש ברש"י ואינו מובן החילוק ועיין בטוב גיטין ר"פ הזורק שהאריך בביאור דברי רש"י האלו. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת צריך ביאור לפמ"ש כיון דרבו בעצמו בודאי יכול לשחרר העבד לחוב להעבד לר"מ דחוב הוא לעבד אף במקום שאינו מגיע לו זכות וא"כ מדוע לא יוכל לעשות שליח והרי לא מקרי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בזה וצריך לומר דשאני התם דבשלמא אם הי' בא ע"י רבו באמת לא אכפת לן בחוב אבל כאן דע"י קבלת אחרים בא לו הרעה וס"ל לר"מ דל"מ משא"כ בקבלת הכסף דקבלת רבו גרמה לו ובכה"ג שפיר נעשין שלוחין של רבו ובאמה דהי' מקום לומר כיון דאסור לשחרר עבדו רק דבמקום דעביד נייח נפשו או שאר דבר לצורך מצוה הוה כקיבל כסף וא"כ בשלמא קבלת כסף קבלת רבו גרמה לו אבל בשטר כיון דגם רבו אינו רשאי רק בשביל שיגיע לו איזה זכות דהוה כקבלת כסף אבל הם אין נעשים שלוחו בע"כ דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ובאמת מכאן ראיה דאפילו עשאו שליח בפירוש ל"מ כל שחב לאחרים דאל"כ מה בכך דקבלת אחרים גרמו לו מכל מקום הא עשה הרב שליח על קבלת השטר שחרור בפירוש. ולכאורה רציתי לומר כיון דכ"מ דהוא לא מצי עביד ל"מ משוי שליח א"כ כיון דבאמת מה שמקבל העבד הגט שחרור הוא משום דגטו וידו באין כאחד וכיון שכן היאך מועיל קבלת האחרים והיינו דהוה כמי שנעשו שלוחים לעבד והרי כיון שאין לו יד לקבל כ"ז שאין הגט בא לידו א"כ כיון שהם חבין לו היאך נעשין שלוחיו והוא בעצמו כ"ז שאינו מקבל הגט אין לו יד ובמה יעשו הם שלוחיו ובשלמא אם הי' זכות הוה זכין לו שלא בפניו וזכיה עדיף משליחות לדעת קצת הפוסקים אבל כיון שחוב הוא לו היאך יהי' שלוחיו במלתא דהוא אין לו יד עדן לקבל משא"כ בקבלת כסף דקבלת רבו גרמה לו וא"כ לא שייך לומר דאין לו יד לקבל גט כיון דרבו מגרשו והרי גיטו וידו באין כאחד. ובזה מדוקדקים דברי רש"י שכתב דקבלת רבו שמקבל הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים חבין לו אלא קבלת הרב והרב אינו נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו והם דברי אריכות לכאורה בלא טעם ולפמ"ש אתי שפיר דק"ל היאך יהיו שלוחיו הא אין לו יד עדן ובמה יהיו הם שלוחיו ולזה אמר דהרב בעצמו נותן לו הגט ובזה שייך גיטו וידו בא כאחד דהוא אינו נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו ושפיר בא לו ידו וגיטו בבת אחת והם אינם רק כמעשה קוף בעלמא ולא חבו לו אבל בשטר שהם נעשו שלוחו כל שאין לו יד במה יעשו שלוחיו לקבל לו הגט שיבא לו היד. ויתכן יותר עפ"י דברי הקצה"ח סימן רי"ש במה שהאריך דאיך גיטו וידו באין כאחד והעלה דבגט כיון דבע"כ מגרש לא בעי נתינה גמורה ולפ"ז עכ"פ שלוחיו לא יוכלו להיות ואין להאריך עוד בזה ודו"ק היטב כי ת"ל כמה מילי מעליותא איכא למשמע מינה ודו"ק אח"כ בהגיע לי תשובה מהרב החריף אבד"ק פמאהרין נ"י כתבתי עוד בזה ולא העתקתי הדברים כהווייתן כי למה לי להכפיל הדברים ולא העתקתי רק מה שנתחדש אצלי ועיין בגיטין ר"פ התקבל דאמרינן אם רצה להחזיר יחזיר ומטעם דחוב הוא לה ועיין בר"ן שם ואפ"ה מהני הגט ע"י שליח כשלא חזר ושם לא שייך כל התירוצים שכתב הנוב"י דמיירי בארוסה דאין חוב לה וא"כ למה יוכל לחזור בו וזה תימה רבה על הנוב"י וצע"ג:

והנה המקנה בקידושין דף מ"ג הביא ראיה לדברי התוס' בתירוצם השני דהיכא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה השליחות בטל מהא דאמרו בסוטה דף מ"ג לימא דלא כריה"ג דאמר הירא מעבירות שבידו ומשני כדרבא דאמר דאינו חייב עד שיבעול מ"ט לא יקח משום דלא יחלל ע"ש וקשה דלוקמא בשעשה שליח דעבירה ליכא דאין שליח לדבר עבירה והקידושין הם קידושין ולכך איצטריך למעט מלא לקחה וע"כ דהקידושין בטלים ע"ש וכן הקשה בשעה"מ פ"ז ממעילה. ולפענ"ד היה נראה דבאמת צריך להבין איך ממעט מלא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג גרושה וחליצה לכה"ד הא באמת מקרי לקוחין כיון דקידושין תופסין בה ועיין בשבת דף ק"ג ליקוחין יש לך בה ופירש"י דקידושין תופסין בה הרי דקרי לקוחין. וגדולה מזו מצאתי בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' קט"ז שכתב דכל דכתיב אזהרה בלשון לקיחה כל שנתקדשה כבר קרי לקיחה ולכך בארסה כשהי' הדיוט ונתמנה להיות כה"ג דמותר לכנסה דקרינא בי' יקח אשה שכבר לקחה ואף דעיקר האיסור הוא על הבעילה מכל מקום כיון דעיקר אזהרה היא בלשון לקיחה והרי זה מקרי לקיחה ע"ש (ואא"ז הח"ץ ז"ל סי' קט"ז לא זכר דברי המהרי"ט האלו וכבר כתבתי בזה בתשובה אחרת) ולפ"ז כיון דכתיב לא לקחה וא"כ למה יהי' חוזר מעורכי המלחמה והא לקחה קרינא ביה דארש אשה ולא לקחה אך צריך לומר דלהס"ד דחייב בלא יקח לבד וא"צ בעילה א"כ לא לקחה משמע אף קידושין לבד ושפיר פריך וע"ז משני דמ"ט לא יקח משום לא יחלל אבל לא יקח לבד אינו כולל רק קידושין לבד. ולפ"ז אם נימא דמיירי שקדשה ע"י שליח א"כ יקשה איך קרי לי' ולא לקחה דהרי כל שארסה הרי לקחה דבקידושין לבד ג"כ ליקוחין קרינן ביה דבשלמא כשקדשה בעצמה כיון דעובר על לא יקח משום לא יחלל לא לקחה קרינן ביה דאף דקידושין תופסין מכל מקום עיקר האיסור דאלמנה לכה"ג בלא יקח תלה רחמנא וא"כ שפיר ממעט מלא לקחה אלמנה לכה"ג אבל ע"י שליח דאינו עובר אף למפרע בלא יקח דאין שליח לדבר עבירה שוב לא שייך למעט מלא לקחה דהא לקחה כבר. וז"ש מ"ט לא יקח משום לא יחלל מש"ה אינו לוקה עד שיבעול והך סיומא הוא אך למותר דעיקר התירוץ הוא דלא יקח הוא רק משום דלא יחלל וכל שלא בעל אינו לוקה ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הקושיא הוא כיון דע"כ להס"ד משום לא יקח בלבד הוא דעובר דאל"כ איך ממעט מלא לקחה והא אלמנה לכה"ג קרינן בי' ליקוחין וע"כ דבקידושין לבד עובר באלמנה לכה"ג ולא יקח כתיב ושפיר ממעט מלא לקחה דאלמנה לכ"ג לא שייך ביה לשון ליקוחין וא"כ כל שהוא עובר בלא יקח שוב הוה מתיירא מעבירות שבידו ואם מיירי ע"י שליח שוב לא שייך למעט מלא לקחה וע"ז משני דבאמת עיקר האיסור הוא משום הבעילה ומה דתלי בלא יקח הוא משום דעיקר אזהרה בלא יקח הוא משום לא יחלל ולכך אינו לוקה עד שיבעול אבל שפיר ממעט מלא לקחה דבאמת אלמנה לכה"ג ל"ש בי' לקוחין דהתורה אמרה לא יקח ועבירה מכל מקום ליכא דכל שלא בעל שוב ליכא עבירה עדן וז"ב ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב קושית המוצל מאש והשער המלך שם דלשיטת התוס' ביבמות דף מ"א דאיסורא דרבנן עכ"פ איכא בקידש ולא בעל שמא יבעלנה א"כ אכתי מתיירא מעבירות שבידו דלריה"ג אף בעבירה דרבנן חוזר והיא תימה רבה וזכורני שזה רבות בשנים שכתבתי תירוץ בזה ע"ד הפלפול. ולפמ"ש אתי שפיר דמשכחת לה ע"י שליח ואף בעבירה דרבנן אין שליח לדבר עבירה כמ"ש המהרי"ט והמשנה למלך פ"ב מרוצח ולא עשה איסור ושפיר קרינן ביה ולא לקחה דהתורה תלתה בלקוחין והשליחות לא בטל כתירוץ הראשון של התוס' בב"מ. והנה לכאורה הי' קשה לי מהא דאמרו בב"מ נ"מ לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דלמ"ד דבבר חיובא תלוי מחייב שולחו ולמ"ד אי בעי עביד לא מחייב שולחו. וקשה לי היאך אפשר לחייב השליח הא אמר רבא בקידושין דאף לשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה מודה באומר לו בעול את הערוה דפטור מ"ט זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ולפי"ז כיון דבתורה עיקר קרא דלא יקח משום לא יחלל הוא לרבא דאמר קידש ולא בעל אינו לוקה וא"כ עיקר האיסור דבקידושין משום בעולה וא"כ בכה"ג גם להיפך יש לומר דבזה כ"ע מודו דיש שליח לדבר עבירה ומחייב שולחו דהא מצד הקידושין ליכא איסור ורק משום הבעילה. ובזה פשיטא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומהראוי שיתחייב שולחו והיא קושיא נפלאה ובאמת שלזה נראה שכוונו תוס' שהקשו דמה נ"מ בין הטעמים הא קידש ולא בעל אינו לוקה ותמה המוצל מאש דניהו דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא ועיין בשעה"מ שהאריך להוכיח דהתוס' ס"ל דאיסורא איכא וא"כ למה לא שייך שליח לדבר עבירה ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קא קשיא להו כיון דעיקר איסור הוא משום הבעילה א"כ ניהו דהתורה אסרה גם הקידושין היינו שלא יבא לידי בעילה אבל עכ"פ בזה לא שייך שליח לדבר עבירה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכמו לב"ש דאמרינן שליח לדבר עבירה אפ"ה מתחייב שלוחו בזה ולא משלחו וה"ה להיפך וע"ז תירצו דאחר שבעל לוקה משום הקידושין וא"כ יש בקידושין לאו מיוחד או דהשליחות בטל והיינו דלענין זה ודאי אין שליח לדבר עבירה כמ"ש הנוב"י דאף לשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה היינו בדבר שאי אפשר לבטל המעשה שכבר עשה אבל במקום שאפשר לבטל המעשה ודאי לא שייך שלד"ע וז"ב:

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב פעם שנית הקושיות הנ"ל דלכך לא מוקי שם בקידש ע"י שליח דלא שייך מתיירא מעבירות שבידו די"ל דגם בהס"ד ידע הש"ס דלא יקח הוא משום לא יחלל רק דהוה סבר דגם חילול בלא קידושין ליכא משום לא יחלל רק ע"י קידושין האיסור הוא משום הבעילת וא"כ לא שייך שלד"ע דהא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ועיקר האיסור דלא יקח הוא משום לא יחלל ורק דעכ"פ אסור בקידושין מן התורה דהא החילול א"א בלי קידושין ועכ"פ הקידושין הם סיוע להאיסור וע"ז משני כדרבה דאמר לעולם אינו חייב עד שיבעול מ"ט לא יקח משום לא יחלל מש"ה אינו לוקה עד שיבעול והיינו דבקידושין ליכא שום איסור ומה דתלוי בלא יקח הוא רק משום לא יחלל וכדאמרו בהדיא בקידושין דמודה רבא באלמנה לכה"ג דאם בעל ולא קידש ג"כ לוקה דהרי חילל וא"כ כל זמן שלא בעל לא עשה איסור כלל ולא שייך מתיירא מעבירות שבידו ומעתה מיושב היטב הקושיא שני' דשפיר משכחת לה ע"י שליח וא"ל דהשליחות בטל דיש לומר דבדרבנן עכ"פ השליחות לא בטל וגם בקידושין לא עשה איסור כלל ולא שייך כלל שיתבטל. ובאמת שצריך להבין דברי התוס' שכתבו דאי אין שליחות לא חלין הקידושין ואמאי לא יחולו הקידושין הא כיון דלענין גוף הקידושין לאו בר חיובא הוא אף אם קידש הכהן בעצמו מפני מה יתבטל השליחות דלא שייך דברי הרב ודברי התלמוד דהא אכתי לא עשה איסור כלל וצ"ל דהתוס' לשיטתיהו אזלי דעכ"פ מדרבנן יש איסור בקידושין שלא יבא לבעול וא"כ שוב אין שליחות לד"ע דהא עשה איסור מדרבנן במה שעי"ז יבא לידי בעילה. ולפ"ז שם דקאי אקרא שפיר משכחת לה ע"י שליח דעכ"פ מה"ת נעשה שליח ואינו עושה העבירה וא"ש דעכ"פ מדרבנן נתבטל השליחות דהא הקרא שפיר צריך למעט דהרי מן התורה ליכא עבירה ושפיר נעשה שליח דאף דהמתיירא מעבירות של דרבנן ג"כ אינו חוזר היינו משום דהתורה אמרה סתמא המתיירא מעבירות שבידו וכל שיש לו עבירות עכ"פ מתיירא מעבירות שבידו וכמ"ש המשנה למלך פ"ב מנערה דלכך שייך למעט מקרא של תורה עבירות של דבריהם דעכ"פ כל שמתיירא יהי' אף מאיסור דבריהם עכ"פ עבירה קרינן ביה אבל מכל מקום שפיר צריך קרא דלא לקחה דמה"ת לא הי' צריך לחזור ולא שייך שליח לדבר עבירה דבאמת בקידושין לבד ליכא איסור ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא וחריף ועמוק ת"ל:

שוב עיינתי בזה ברמב"ם פ"ז מא"ב הב"ג וראיתי דיש ראיה לדברי רבינו דכבר הקשיתי על הא דאמרו בב"מ בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאיך שייך שליח לדבר עבירה דהא עיקר תלה התורה בביאה והרי ביאה בלי קידושין ג"כ לוקה וא"כ עיקר הוא הביאה ולפי שיטת הרמב"ם אתי שפיר דרבינו ס"ל דדוקא כ"ג הוא דבעל ולא קידש לוקה אבל שאר כהנים וגם כהן גדול בשאר נשים מלבד אלמנה אינו לוקה בבעל לבד רק ע"י קידושין וא"כ גם הקידושין מסייעין להעבירה וא"כ שוב שייך אשלד"ע וכמ"ש ובזה י"ל הא דנקט כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ולא נקט כה"ג שאמר לכהן הדיוט צא וקדש לי אשה אלמנה דלא הוה בר חיובא כשיקדש לעצמו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא שייך אשלד"ע דבכה"ג חייב בבעל לבד וכמ"ש ויש ליישב גם קושית התוס' דלכך לא נקט שאמר לכהן דיש לומר דכהן מקרי בר חיובא דראוי להיות כה"ג והוה עליו שם בר חיובא ולשיטת הראב"ד דגם כהן הדיוט בעל ולא קידש לוקה יש לומר דלכך לא נקט בכהן דלא שייך אשלד"ע דהא עיקר תלוי בבעל ורק בישראל דלאו בר חיובא הוא כלל ויש לפקפק בזה. ולפענ"ד ראיה ברורה לשיטת רבינו מהא דאמרו בסוטה שם כדרבה דאמר דמ"ט לא יקח משום לא יחלל והרי שם נקט הברייתא גם כה"ד בחליצה וגרושה וקשה למה לא משני על כלהו דגם בכה"ד אינו לוקה רק בקידש ובעל ועיין רש"י דפירש על אלמנה לכה"ג ולא פירש על כה"ד והרי רש"י ס"ל כשיטת הראב"ד וע"כ צ"ל דבאמת יש לאוקמא ע"י שליח רק דלא שייך אין שלד"ע דהא עיקר היא הבעילה וכמ"ש. ולפ"ז י"ל דגם הס"ד שם ידע מהך דרבא רק דהוה ס"ל דבהדיוט בעי שיהיה קידושין וביאה וכמ"ש הרמב"ם וא"כ שוב לא שייך אין שלד"ע דעיקר היא הבעילה ומכל מקום יש עבירה בידו דבלא הקידושין ליכא איסור וע"ז חידש דאצטריך לכה"ג דלא יקח רק בשביל לא יחלל ובזה א"צ לקידושין כלל וכמ"ש אבל בכה"ד באמת אינו חייב עד שיקדש ויבעול וז"ב ועכ"פ מה דגריס בסוטה שם רבה הוא ט"ס וצ"ל רבא דרבא פליג בזה עם אביי ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד:

והנה הגיעני שנית דברי ש"ב הרב החריף מוה' ארי' ליבוש האבד"ק פמאהרין נ"י ומתוך דבריי יובן מ"ש לי וז"ל הנה הגיעני דבריו שנית אשר ביקש לעיין בדבריו הנה כבר כתבתי כי אין דעתי נוחה להאריך בדבר שכבר דשו בו רבים ראשונים ואחרונים אם לא נביא אומר מן החדש רק לפלפל בדבריהם אין קץ למרבה המשרה לנטות אם כה ואם כה תסובינה אלומות הפלפול לבנות בנינים עד שמי קורה והצור האמת יעתק ממקומו ובפרט כי כבר מלתא מני אזדא והקיפני ענינים שונים והזמן יקר מאד ובכ"ז אמרתי לעבור בהעברה בעלמא על בתרי דבריו במכתבו שנית מ"ש על מה שהבאתי דברי המהרי"ט שמאחר דמהרי"ט כתב שמדברי הגמרא אין הכרע אין לסמוך ע"ז במח"כ לא נניח מה דפשיטא לדידן בשביל דברי המהרי"ט אף במה שנסתפק ובפרט אחרי כי בנוב"י זכה בעצמו לדברי המהרי"ט ובנה בנין מפואר בזה אף כי מררוהו ורובו בעלי חיצים בכ"ז בלי ספק לו ראו דברי המהרי"ט האלו כי הי' לבם סמוך על דברי אביר הרועים המהרי"ט ז"ל אבל העיקר מה שסמכתי הוא גוף התקנה היה כן כמ"ש המהר"ם מינץ ז"ל סי' ק"כ שאף בדיעבד אין גיטו גט ומעלתו חתר להסב הדברים שיהיה על כוונה אחרת ואילו היה רואה המהר"ם מינץ בעצמו לא כתב כן ופוק חזי שגם הגט פשוט סי' קי"ט ס"ק כ"ד שכתב בהדיא בשם הר"מ מינץ סימן מ"ז דכך היתה התקנה שלא יהיה גט כלל וכך אלמו לתקנתם אך שכתב שבסי' ק"ב שם לא נכתב כן ומה נעשה שנשמט ממנו ששם מבואר בהדיא שכך היה התקנה ועכ"פ פשוט ליה להג"פ שאלו היה כך התקנה לא היה מפקפק בזה. ומ"ש מעלתו דמרמ"א לא משמע כן וכמ"ש הבית מאיר ובמ"ש בתשובת ליישב דכל דאח"כ נתרצית שוב מועיל הגט וע"ז תמה מעלתו כיון דבשעת הגט לא היה מועיל הוה כגרשה בלי עדי מסירה דל"מ. הנה כמה דמיין הוא דשם בגוף הגט הוה ריעותא וכאן גוף הגט כתקנו רק שמפני טובתה תקנו שלא יגרשה וכל שנתרצית למה לא יועיל הא כבר נתגרשה בגט כשר. ומ"ש כיון דהקידושין תופסין כמ"ש המרדכי פרק האומר דלא אלים חר"ג להפקיע קידושין ה"ה גירושין לא דמי דכל שהתקנה הי' שלא יועיל הגט בודאי לא מועיל שכן היתה התקנה. שוב ראיתי בהדיא בשלטי הגבורים סוף פרק המוכר את הספינה שכתב בהדיא על דברת המרדכי הנ"ל דדוקא אם היה התקנה שלא יקדש אז אם עבר וקדיש מקודשת אבל כל שהיתה התקנה שלא יהי' קידושיו קידושין אף שעבר וקידש לא מועיל ות"ל כוונתי לדבריו ומ"ש ראיה מהא דחלה יכול לעשות שליח והרי לא הגיה הרמ"א דבזהו לא יכול לעשות שליח אחר ע"כ שגם בזמן הזה יכול לגרש בע"כ ושלא כדברי הנוב"י ומזה מוכח דאם עבר וגירש דגיטו גט דאל"כ הוה מלתא דהוא ל"מ עביד לא מצי משוי שליח. הנה מ"ש ראייה דלא כהנוב"י הנה כבר הרגישו בזה האחרונים ועיין קצה"ח סי' קפ"ב וכבר נשאל הנוב"י מהד"ת ג"כ בזה יעו"ש חלק אהע"ז סי' קי"ב אך מ"ש מעלתו דהוה מלתא דלא מצי עביד זה ליתא דל"מ עביד מקרי כשבעצם הדבר לא מצי עביד אבל כאן אין המניעה בעצם רק בשביל איסור זה לא מקרי ל"מ עביד ועיין במחנה אפרים הלכות שלוחין סי' ט' ואף דגם מדבריו נראה דכל דאף בדיעבד ל"מ מעשיו מקרו ל"מ עביד לפענ"ד העיקר כמ"ש דבכה"ג דגוף הדבר הוא בתורת שליחות אף שחז"ל אלמו לתקנתם בזה לא מקרי ל"מ עביד. דרך כלל נראה לפענ"ד דאין לדחות דברי המהר"ם מינץ ז"ל בפרט שהעיד שכן היתה התקנה בשביל ראיות חלושות שיש לדחות בפלפלת כל שהוא והדבר ברור שכך היתה התקנה שלא יהיה גיטו גט וכן הבין גם הגט פשוט בדברי המהר"ם מינץ וכן מבואר למעיין בחבורו. ועל מ"ש בתשובה הראשונה דכל דהמשלח נהנה בודאי אמרינן דיש שלד"ע דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וע"ז. תמה מעלתו דהדבר מבואר בב"מ דף חי בעשה שליח לגנוב דלא הוה שליח לד"ע והרי המשלח נהנה מהגניבה במח"כ לא הבין כוונתי דאטו עבירת הגניבה הוא על שנהנה ואם גנב והשליך לים לא מקרי גנב וא"כ בעת שגנב לא שייך זה נהנה ואני לא אמרתי רק דכאן דעיקר לא יקח הוא בשביל לא יחלל ועיקר העבירה היא על הביאה ובכה"ג זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. זה חזיתי להשיב בקצרה אשר לחלוק יצא בהעברה ולא עיין כשירה ואת והב בסופה וסערה דברי שו"ב דו"ש דברי חכמים בנחת נשמעין ובמבין תחת גערה. והנה במ"ש למעלה דמחמת איסור ל"ש דל"מ עביד לכאורה מפורש בש"ס דלא כן הוא דהרי בגוף הא דאמרו על מלתא דל"מ עביד הוא בשביל דהיא ערוה עליו ועיין נזיר דף י"ב והוא בשביל איסור יש לחלק דשם הוא איסור בעצם שהיא ערוה וכאן גוף הגט כשר רק בע"כ אין לגרש לא שייך בזה כ"כ מלתא דל"מ עביד דכל שנתרצית היה יכול לגרשה והמלמ"ל פ"ב מביאת המקדש הלכה וא"ו כתב דבדרבנן מצי משוי שליח אף דל"מ עביד ולפ"ז בשניות דרבנן שפיר אסור ועיין ח"מ וב"ש סי' ל"ה סי"א ובמלמ"ל פ"ו מאשות הכ"א ופ"ט שם שדייקו מדנקט הנך שבע עריות דאורייתא דבדרבנן מותר. ולפמ"ש יש לומר להיפך דלכך לא נקט בדרבנן דבדרבנן אף שהיו נשואות חיישינן דלא שייך כל מלתא דל"מ עביד אבל ז"א דאם היתה נשואה היתה אסורה מן התורה ומשם קרובות אינה רק שני' וז"פ. ואגב אזכיר מה דק"ל לכאורה במה דחידש הנוב"י בהא דאמרו ביבמות דף קי"ח המזכה לאשתו גט במקום יבם מאי וקשה דמשמע דוקא בשליח לקבלה מבעי' לי' אבל שליח להולכה מצי משוי והא כל דמסופקים אם חוב הוא לה שוב ל"מ שליח דהו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואף לפמ"ש בחידושי ריטב"א ביבמות דהא דמבעיא לי' אם זכות או חוב אף דיכולין לשאול את פיו וכתב דבמלתא דהוה חוב אף דאמר אח"כ ניחא לי ל"מ למפרע ע"ש וא"כ לפ"ז היה מקום לומר דבאומרת אח"כ ניחא לי מיירי אבל אכתי קשה דל"מ שליחות דבשעת שליחות הו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דעפ"י הרוב חוב לה ואף שהיא אמרה דניחא לה מ"מ בשעת עשיית שליחות הוה חב לאחרים וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף