שואל ומשיב/ג/ב/קפד

שואל ומשיב ‏ ג ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קפד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הרא"ש התמוהין במ"ש בסוגיא דנכרי שהלוה על חמצו של ישראל דלרבא צריך דאמר לו מעכשיו והרהינו דאל"ה כל דהוה ברשות ישראל ובאחריותו שוב הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית ישראל ותמהו כלם דלוקי שלא באחריות כמו דמוקי לה הסיפא ועיין תומים סי' ע"ב ס"ק י"ג ובמק"ח שם ובתשובה הארכתי. ולפמ"ש אתי שפיר דאף באין אחריותו עליו מכל מקום כל שהוא בבית ישראל אסור דהו"ל כפורע חובו בא"ה דהרי בידו לפדותו והוא נותן לו החמץ תמור החוב. ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש שהשיג על הרמב"ם דלמה הצריך שיגיע הזמן קודם הפסח הא כל דאמר מעכשיו והרהינו אף שהגיע אח"פ מותר כמו לאביי דלמפרע הוא גובה ותמה בשו"ת פ"מ דהרי חזינן שיש חילוק בין רבא לאביי עכ"פ לענין הרהינו דלאביי לא בעי הרהינו כלל משא"כ לרבא א"כ אפשר שגם בזה יש חילוק ולפמ"ש י"ל דבזה שפיר ההבדל דלאביי כיון דס"ל דלמפרע הוא גובה והיינו דהוא שלו אף דיכול לסלק בזוזי וא"כ אינו נותן לו והוא מעצמו לוקח לא הוה כפורע חובו מא"ה משא"כ לרבא כיון דבידו לסלקו בזוזי הו"ל כפורע חובו אבל לענין הגעת הזמן שפיר מקשה. ובזה יש ליישב קושית התוס' בסוגיא דלאביי היאך יתרץ הסוגיא דניהו דל"ק משכון מכל מקום כיון דלמפרע הוא גובה אמאי עובר ולפמ"ש י"ל דכל דל"ק משכון עכ"פ הוה כפורע חובו בא"ה ודו"ק כי קצרתי ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ. ואגב אזכיר מה דשאל אותי הרב מוה' חיים צבי מק' יאניב בהא דאמר הש"ס בנדרים שם ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך בע"ח באין ונפרעין וכו' לאו משום דחליפין לאו כגידולין דמ' והקשה דהא באמת יקשה קושית הש"ס ריש פרק המדיר כיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה וע"כ דמיירי בא"ל צאי מע"י במזונותיך וא"כ אם הי' מספקת לא היתה גובה ממנו א"כ אינו חליפין דהם לא הלוו אדעתא דלגבות מבעל דדלמא יאמר שהספיק לה ובאמת אין מקום לדבריו דאם הי' אומר צאי מעשה ידיך במזוניתיך שוב היתה כאיש אחר ולא הי' באים בע"ח ונפרעים ממנו וא"ל דמשום דאדעתא דידה לוו לכך באין בע"ח ונפרעין ממנו דא"כ לתני באחר דיש לו חוב אצל אשר הדירו דעכ"פ הם לוו אדעתא דלוה וע"כ דמיירי בלא אמר לה צאי ולכך באין ונפרעין משום דבאמת הוא משועבד לה ואף דמשועבד להם מדר"נ מכל מקום הם אדעתא דאשה לוו ושפיר מקשה ועיין בר"ן שפירש דמיירי בין בארוסה או בנשואה דמשועבד לה והיינו כמ"ש ודו"ק:

אחר כמה שנים שכתבתי זאת מצאתי במהרי"ט אלגזי על הלכות בכורות להרמב"ן והיא בדף ע"ג ע"א בספרו שכתב בהא דאומר בחמץ הרי שלך לפניך אף דקנסא קניס ר"ש ולמה לא יקנסו אותו שלא ישוב לאותו החמץ שהרי נהנה עי"ז במה שמחזיר לו אותו החמץ וכתב שם דזה לא מקרי הנאה דאינו מגיע לו הנאה מחודשת רק מבריח ארי מנכסיו והיא סברת הגאון בעל מק"ח הנ"ל אך מהריט"א הרגיש בדברי הר"ן בנדרים הנ"ל וכתב לחלק דשם במודר הנאה דיש מעילה בקונמות שם מועל כל שהוציא מרשות לרשות אף שלא נהנה כמו בהקדש. ובמחכת"ה גם בהקדש שמועל במוציא מרשות לרשות צריך שיהנה בשו"פ או שיפגום שו"פ ואם נימא דלאו הנאה היא רק מבריח ארי היאך מועל בקונמות וע"כ דזה מקרי הנאה גמורה במה שפורע חובו בא"ה או במה שהדיר עצמו שלא להנות בזה וז"ב. ובגוף קושייתו נראה לפענ"ד דל"ק דכיון דאומרים בא"ה הרי שלך לפניך אף דהם באמת א"ה מכל מקום לא חייבה התורה כל שהדבר בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך ואינו מחויב בהשבת דמים שהדבר בעין כמות שהוא א"כ למה לא יוכל לומר בחמץ הש"ל ואף אם נימא דאסור גם להנגזל מכל מקום מה בכך כיון דיכול לומר הש"ל אף בא"ה אמרינן דבאמת אסור בהנאה ואפ"ה מחזירו לו וז"ב מאד כשמש ובחנם טרח שם. והנה בגוף אריכת דברים של המהי"ריט עיין בנו"ב מהד"ק סי' י"ט מה שהאריך שם בענין הלז ועיין בתשובה שיסדתי על ענין הלז שמה ביארתי כל שורש הדברים. אמנם במה שתמהתי שם על דברת השטה מקובצת ב"ק דף צ"ו דכתב דאין הנגזל ולא הגזלן עובר בב"י בחמץ שעבר לאחר הפסח וע"ז הקשיתי דבשלמא הנגזל י"ל דהי' אנוס ולא עבר על ב"י משא"כ הגזלן למה לא יעבור. וכעת ראיתי שגם מהריט"א הקשה כן. אך לפענ"ד נראה דכוונת השיטה היא כיון דזה אינו רוצה לקנות א"כ לא מקרי שלו אף דקיבל אחריות הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של אחר בפקדון דהמפקיד עובר כמבואר סימן ת"מ וכאן לא שייך זאת דהא הנגזל לא היה בידו לבערו ואנוס היה לכך שניהם אינם עוברים על ב"י כנלפענ"ד בכוונתו. ובאמת שם בתשובה העליתי דהנגזל עובר על ב"י וכמ"ש שם בטעמו. והנה במה שהאריך שם דמ"ט קנסו בחמץ אף לבנו ולאחרים ובבכור ואינך לא קנסו לבנו אחריו והיה נראה לפענ"ד דבר ברור דשאני כל הנך בבכור וכדומה דהקנס הוא על שעבר ועשה עבירה בזה אמרינן דדי שקנסו אותו אבל בנו לא קנסו אבל כאן דקנסו אותו לפי שעבר על ב"י ולא קיים מ"ע דתשביתו א"כ כיון שהיה צריך לבערו ולא ביערו עשו את החמץ כאילו כבר נתבער מן העולם וא"כ שוב אסור גם לאחרים. שוב ראיתי שקדמוני בזה המק"ח בסי' תמ"ח וע"כ קצרתי. והנה בהא דבאין בע"ח ונפרעין ממנו שלא מדעתו שכתב הר"ן דזה לא מקרי הנאה. הנה לכאורה היה נראה לי דבר חדש. דהנה נסתפקתי במי שנדר שלא ליתן לחבירו דבר זה לפענ"ד היה נראה דאם זה בא וחוטף מעצמו אין זה עובר על השבועה או מה שהדירו לשיטת הרמב"ם דהמדיר עובר דהרי זה לא נדר ונשבע רק שלא ליתן אבל מה שזה לוקח מעצמו אין זה עובר. ולדעתי הוא מקרא מפורש גבי פלגש בגבעה שנשבעו אנשי ישראל איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה ואח"כ כשנחמו על שבועתם כתוב שם ואמרנו אליהם חנונו אותם וכו' כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו ופירש"י ורד"ק שהם לקחו וחטפו מעצמם ואין עליכם האשמה. הרי לך אף שהי' שם חרם הגדול בהתאספות כל אנשי ישראל ונשבעו שלא יתנו אפ"ה אין בכלל מה שלוקח בעצמו וא"כ ה"ה כאן שזה נשבע שלא ליתן אבל מה שנוטל בע"כ אין בכלל וא"כ שוב שפיר באין בע"ח ונוטלין ממנו בע"כ דמה להם בזה שנשבע. אך לפ"ז למה לא יהיה מותר בעצמו ליקח אך באמת אחר העיון הדבר נכון דש"ה דאמר קונם שלא יהנה לו והרי סוף סוף משתרשי לי' דלא אמר בלשון שלא יתן רק שלא יהנו ממנו ולכך נדחקו הקדמונים דלמה בע"ח באין ונוטלין ממנו ויש לעיין בזה דמבואר בחו"מ סי' ע"ג בנשבע שלא למכור לפרוע שום חוב דניהו דהוא אסור למכור למה לא יקח הבע"ח בעצמו וימכור וע"ז לא נשבע ואף דבמכירה לא יוכל לחול המכירה באם מוכר דבר שאין הבעלים רוצים למכור אף שיש לו שעבוד ע"ז מכל מקום לפענ"ד אף בנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב ג"כ הוה שבועת שוא דבאמת פריעת בע"ח מצוה שיפרע לו בעצמו לא שזה יטול שלא מדעת אבל בנשבע שלא ליתן נראה לפענ"ד ברור דאם בא זה וחוטף אף שזה בעצמו רוצה שיחטוף ויקח ומניחו לוקח אינו בכלל עובר על השבועה כדבר האמור בדברי קדש בשופטים סימן כ"א וכמו שכתבתי ודו"ק. ולכאורה רציתי לומר דשם במודר הנאה שפיר אסור אף דלא מקרי הנאה כמ"ש המק"ח מכל מקום כאן במודר הנאה דגם וויתור אסור במודר הנאה והרי עכ"פ לא גרע מוויתור ולכך הוצרך הר"ן לדחוק דנפרעין בע"כ ולכך לא אכפת לן במה דהוא מתהני מיניה דהרי לא וויתרו לו בשביל עצמו רק בשביל הבע"ח בעצמם ודו"ק. וא"כ אף שראיית המק"ח ממודר הנאה תמוה אבל סברתו יש לו מקום:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף