שואל ומשיב/ג/ב/קנב

שואל ומשיב ‏ ג ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קנב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום להרבני המופלג החכם ושלם מוה' אברהם קאמפף נ"י:

מכתבו לנכון הגיעני תמול ומפני טרדתי לא יכולתי להשיבו מיד. והנה בדבר קושייתו על דברת התוס' בגיטין דף כ' ע"ב ד"ה וכותב שהקשו דמה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראיה וע"ז הקשה מעלתו דמה נשתנה מכל שטרי פסולין כגון חתומים בו קרובים או פסולים דאינו גובה ממשעבדי. לא ידעתי מה זו סמיכה דבשלמא שם שהפסול בעצם השטר שאין עליו עדים כשרים וא"כ הוה מע"פ דאינו גובה ממשעבדי דאותן עדים לא הוציאו קול אבל כאן הפסול אינו בעצמות השטר רק דבעי שיהיה משל מקנה וע"ז שפיר הקשו דעכ"פ כל שכתב השטר והעדים הוציאו קול אמאי לא יגבה ממשעבדי ואף דמבואר בחו"מ סי' מ"ב וסי' מ"ד דכל שטר שלא נעשה כתיקון חז"ל לא הוה שטר שאני התם דלא נעשה כפי שתקנו קנסא קנסו חז"ל שלא יהיה עליו דין שטר אבל כאן אם היה יודע להקנות היה כשר ולמה יקנסו וגם שם האריך הש"ך בסי' מ"ב ס"ק ג' דלא קי"ל כן ומכ"ש כאן. ומ"ש עוד דקושיית התוס' ע"כ אזלא אליבא דמ"ד שיעבודא דאורייתא כמ"ש הפלאה בכתובות דף ק"ב והרי כאן אזלינן אליבא דאביי ואביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוס' בגיטין דף נ' ע"א ד"ה כיון. הנה הכרח של הפלאה לא ידעתי ואין אתי ספרו לעיין. אמנם לו והיה כדבריו ל"ק דבשעבדן בפירוש גם מאן דס"ל של"ד מודה ועי' בקצה"ח סי' ל"ט וכאן שעבדו בפי' דבאמת כתב שטר רק שלא ידע להקנות וז"ב. ומ"ש להקשות על הפ"י בכתובות דף ק"ב ד"ה אליבא שפירש דקושית התוס' הוא גם לרש"י דלמה לא יהיה שעבוד בע"מ וע"ז כתב מעלתו דרש"י לשיטתו בגיטין דף י"א ע"א ד"ה לית ליה קלא וכ"כ התוס' בדף ג' ע"ב ד"ה וגובה דא"ג ממשעבדי אליבא דרש"י בע"מ זה צ"ע והיום ע"פ לא יכולתי לעיין וברצות ד' אתן עיני בזה ומ"ש עוד להקשות בפסחים דף ל"א בענין פלוגתת אביי ורבא סובר דלמפרע הוא גובה ואקדיש מלוה מועיל הקדשו למפרע וע"ז הקשה דמי גרע מקנה אותם במעות דקי"ל דאינו קונה ואטו עדיף דמי הלואה מקנין גמור כל שלא משך לא קנה ואף דשיעבוד בכמה דברים עדיף מקנין היינו לענין מילי דשעבוד אבל לא לעשות קנין וע"ז רצה לומר דפלוגתא דאביי ורבא תלוי אי מעות קונות ד"ת ואביי ס"ל כר"י דמעות קונות והאריך. והנה לדבר הזה יסלח לעיין בבכורות דף י"ג וימצא דאביי ס"ל כר"א דלעמיתך במשיכה ולא בכסף וזה היפך מדבריו. אבל גוף קושייתו לא קשה דכל הטעם דמעות אינו קונה אינו רק משום דלא יאמר נשרפו חיטך בעליה וכאן בהלואה לא שייך זאת דכ"ז שלא גבה לא יוכל לומר נשרפו חיטך וצריך לפרוע לו מעות אחר ואף באפותיקי מפורש יש דיעות בזה אי יכול לומר אשתדיף נכסך ועיין סי' קי"ז בחו"מ ולכך יכול גם להקדישו והקדושה חל למפרע וז"ב ולרוב טרדא מפני חג הפסח הבע"ל והזמן בהול מאד לכך קצרתי ועוד חזון למועד ברצות ד' אשנה פרק זה באורך: ודרך אגב ארשום בקצרה בהא דמפלפלו בש"ס בכתובות דף ק"ב בשטרי אירוסין שצריך שיכתוב מדעת שניהם ומוקי לה בשטרי אירוסין ממש וכר"ז דצריך שיהיה נכתב לשמה ולדעתה ע"ש וראיתי בספר בית שלום סוף סי' מ"ב שהקשה דלשיטת הרשב"א דאף במקום שאין מגיע הפסד לבעלים א"י לכתוב שלא מדעת המתחייב א"כ לוקי כפשטיה בשטרי אירוסין שהיינו שטר ראיה שנתארסה ולהבעל מגיע איזה הפסד לענין אם הגיע זמן ולא נשאת וגדלה אף שאין מגיע שום הפסד מכל מקום כל שנתחייבה להיות ארוסתו אין כותבין אלא מדעת שניהם לשיטת הרשב"א. ולפענ"ד הרשב"א לשיטתו דכתב בקידושין דף וא"ו גבי הנאת מחילת מלוה דאין האשה קנויה לבעל לשום דבר וגם הר"ן כתב בנדרים דף כ"ט דהאשה אינה מקנית עצמה לבעל רק שעושית עצמה כהפקר והוא זוכה מן ההפקר ע"ש וא"כ בזה לא שייך דעת המתחייב ולכך צריך לומר דאתיא כמ"ד דצריך שיהיה לשמה ובתשובה אחת כתבתי דמה דנחלקו בזה אי צריך מדעת תלוי ג"כ בזה דלא שייך מדעתה בקידושין דהיא אינה מקנית עצמה לבעל ולא שייך מדעתה ולפ"ז למ"ד דבעי מדעתה ממילא בעי שתתחייב עצמה מדעתה ולפ"ז יש לומר בקטן שא"י לקדש ולקנות אף אם נימא כשיטת הר"י ברזילי דיכול אביו לקדש לו אבל עכ"פ ל"מ לזכות מההפקר דהרי מפקרא עצמה למי שא"י לזכות בה ומה מועיל כוונת אביו לזכות לו שיזכה בהפקר. ובזה יש ליישב קושית התוס' לרבינא דס"ל דמקודשת א"כ שוב לא משכחת לה רק בשטרי פסיקתא. ולפמ"ש יש לומר דמשכחת לה בקטן וקטנה וכעין דמוקי בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך דמשמע שהוא קנין ובודאי בעינן דעתה ממש וא"י לכתוב שלא מדעת המתחייב כנ"ל לפום רהיטא ועיין תוס' ב"ב דף מ"ח ד"ה קדיש בביאה שכתבו דהיא מקנית גופה להבעל ולכאורה לא משמע כן ברשב"א בקידושין דף ו' הנ"ל וצ"ע. והנה במ"ש מעלתו להקשות על הפ"י בכתובות דף ק"ב דפירש דקושית התוס' הוא גם לרש"י דלמה לא יהי' שעבוד בע"מ וע"ז כתב מעלתו דרש"י לשיטתו דס"ל ע"מ אינו גובה ממשעבדי. הנה התוס' לשיטתייהו אזלי דנקטו עיקר פירוש שני שברש"י דגובה ממשעבדי וכ"כ התוס' בגיטין דף ג' ד"ה וגובה ולשיטתם שפיר הקשו על רש"י ודברי הפ"י נכונים אך מ"ש התוס' ליישב דכל שאין כתוב בו שם ערב אלא כתבתי ואינו מוכח מכתבתי שהוא מסרו ל"מ לאשתעבודי בי' אינו מובן לכאורה. והנראה בזה דהנה התוס' כתבו בגיטין דף ד' ד"ה דקיי"ל ובדף י"א ע"ב ד"ה חספא דשטר שאין בו כת"י או ע"ח וע"מ אף שכתוב שדה מכורה לפלוני ומודה שנתן לפלוני שטר זה זה לא מקרי שטר קנין דכל שטר קנין צריך שיהיה או כת"י או שיהיה ע"ח או ע"מ ע"ז אבל האי שטרא חספא בעלמא ואמרינן דרצה לשחק בו ובתומים סי' ס"ח ס"ק י"א ביאר הדברים היטב. ולפ"ז נראה לי ברור דכל שכתב אני ערב א"כ מצד השטר הוא חספא בעלמא ניהו דיש ע"מ היינו בכל שטר דדי בע"מ לעשותו שטר והם המעידים שזה נמסר מיד זה לזה ונעשה שטר עי"ז אבל בערב דבאמת הוה אסמכתא ורק דכל שכתב בשטר אלים מלתא דשטרא אבל כל שגוף השטר הוא חספא בעלמא רק שע"מ מעידין זה לא מועיל בערב דבעי שיהיה כתוב בשטר דאלים מלתא דשטר כדמוקי דר"י ס"ל כר' ישמעאל וא"כ כל שהשטר חספא מה מועיל ע"מ וז"ש כיון שאין כתוב בשטר שם הערב וא"כ ל"מ כת"י ואם היה מודה שזה כתב הוא ונתן לו ל"מ דאמרינן דרצה לצחק בו כל שאינו מוכח מגוף השטר שזה כת"י של זה וא"כ מה יועיל בזה ע"מ להיות ערב עי"ז וז"ב ופשוט. הארכתי בזה לפי שראיתי בקצה"ח סי' נ"א ס"ק ג' שהביא מדברי התוס' אלו ראיה למ"ש הב"י באהע"ז סימן קכ"ט דאם לא כתב שם האיש ושם האשה בגט אף שיש ע"מ פסול דבעי שיהי' מוכח מתוך השטר והב"ש חולק וכתב דאינו פסול רק מדרבנן וכתב הקצה"ח דמדברי התוס' אלו ראיה דפסול מה"ת אף בד"מ. ולפמ"ש אין ראיה דשאני ערב מכל שאר שטר דעיקר השטר נעשה ע"י ע"מ ודי בכך אף שאינו מוכח מתוכו משא"כ בזה דבעי שיהיה בשטר דאל"כ הוה אסמכתא ודו"ק היטב. והנה שאל אותי אחד מתלמידי בדברי התומים סי' פ"א ס"ק ב' שחידש דאף בלי אמירת אתם עדי מתחייב כל שכוון באמת להתחייב הו"ל כאלו אמר אתם עדיי דא"כ מה פריך הש"ס אי לא אמר אתם עדיי מ"ט דר"י דמחייב וקשה הא אף דלא אמר אתם עדיי מתחייב כל שכוון לחיוב גמור. אבל לק"מ דע"כ מיירי שכעת אינו מודה שכוון לחיוב גמור דאל"כ למה לא יתן לו וע"כ דמיירי שזה טען שלא כוון לחיוב גמור וא"כ היאך מתחייב כל שלא אמר אתם עדיי אבל באמת כל הסוגיא אינו מורה כן דא"כ בחייב אני לך מנה בשטר למה ס"ל לר"ל דפטור וניהו דלא אמר אתם עדיי הא זה ודאי דעכ"פ מדעשה מעשה וכתב לו בשטר בין לפירש"י ובין לפיר"ת מכל מקום כל שעשה מעשה וטרח לכתוב שטר הרי נתחייב באמת ועיין ביו"ד סי' קפ"ה דכל שעשה מעשה ל"מ אף אמתלא דמעשה לא עביד וא"כ למה פטור לר"ל. וביותר קשה דבשטרי פסיקתא דודאי אנן סהדי דנתחייבו באמת א"כ למה צריך לדר"ג משום חיבת חיתון וכמה דינים יש בזה אם שייך דרב גידל כמבואר באהע"ז סי' נ"א ואמאי הא עכ"פ זה ודאי דרצו להתחייב ואפ"ה בלא קנין לא קנו וגם מה מקשה מכתב לכהן שחייב ליתן חמש סלעים והא שם בודאי רצה להתחייב שיפדה בנו ואנן סהדי דניחא ליה לעשות מצוה בממונו וא"כ בודאי נתחייב בחיוב גמור וא"כ מה מקשה משם. מיהו יש לומר כיון דבנו אינו פדוי נוכל לומר דלא נתחייב עד"ז מיהו יש לדחות דזהו שמשני הש"ס שאני התם דמשתעבד לו מדאורייתא ואף דבנו אינו פדוי מדרבנן אבל מכל מקום כיון דע"כ טעה וחשב שבזה יצא ידי פדיון א"כ הוא התחייב בחיוב גמור ואף שאח"כ יטעון שלא נתחייב רק בשביל זה מכל מקום כיון דמן התורה פדוי וא"כ אנן סהדי שרצה להתחייב עצמו א"כ זה הכהן יכול לכפותו שיתן לו אף שבנו אינו פדוי מ"מ הוא רצה להתחייב לו וא"כ עכ"פ א"י לחזור בו. וראיתי בשערי משפט סי' רל"ד שכתב להקשות כיון שבנו אינו פדוי שוב יוכל לומר שלא נתחייב אז לא מהני לפדיון ומזה הביא ראיה למ"ש הש"ך. דכל שאינו רק איסור דרבנן ל"מ לענין ממון וכבר כתבתי בזה בתשובה אחרת דיש לדחות דבריו. וכעת אני אומר בפשיטות דכיון שזה התחייב עצמו לתת לכהן באמת מחייב לפדות ולתת לאותו כהן ובנו אינו פדוי בזה וצריך שיחזור ויתן לו הכתב ויחזיר לו המעות ויתן לו בפדיון ולא יוכל לדחותו ולתת לכהן אחר דהרי נתחייב לאותו כהן אבל פשיטא דזה יוכל לומר הלא גלוי וידוע שלא נתחייבתי רק בשביל פדיון והוה נתינה בטעות ורק דנ"מ דלא יוכל לטעון פרעתי ובנו אינו פדוי אף לכשיתן עד שיפדהו שנית דהיינו ע"י חזרה הכתב והמעות וז"ב לפענ"ד. ועכ"פ דברי התומים תמוהים לפענ"ד דפשטת הסוגיא מבואר דבעי אתם עדיי דוקא. ומ"ש ראיה משכ"מ שא"צ שיאמר אתם עדיי אינו ראי' דבשכ"מ הקילו דהוה דבריו ככתובים וכמסורים. שוב נזכרתי שש"ס ערוך הוא דלא כהתומים דהרי בקידושין דף מ"ג אמרו מ"ט דבי ר"ש אילימא משום דלא אמר אתם עדיי אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי ה"נ דלא הוה קידושין ועיין רש"י ותוס' שם ואם איתא לדברי התומים הרי שם בעשה שליח לקדש לו אשה למה לא יהיה עד ומכ"ש בקידש בפני שנים אף דלא אמר אתם עדיי הא אנן סהדי דרצתה להתקדש בלב שלם והרי בקידושין דף ס"ה רצו לומר דיהי' מועיל כל ששניהם מודים בלי עדים רק דחב לאחריני ובעי עדים אבל כל שהי' בפני עדים למה יצרך שיאמר אתם עדיי וע"כ דאף שרצה להתחייב בחיוב גמור כל שלא אמר אתם עדיי ל"מ ודברי התומים צע"ג: והנה לכאורה מדברי רש"י שם שכתב דבהודאה הוא דצריך שיאמר אתם עדיי מפני שרוצה להשתיקו מעליו ומשמע הא אם ידענו שבאמת רצה בחיובו לא צריך שיאמר אתם עדיי וע"ש בתוס'. אבל אין זו ראיה דשם מיירי לענין שמודה שכבר נתחייב בזה שצריך אתם עדיי דאולי רצה להשתיק אבל לענין שיהי' מחויב מתורת הודאה בחיוב חדש אי אפשר כ"א באתם עדיי וז"ב. אחר כמה שנים מצאתי במ"מ פ"ג מאישות הי"ד שהביא בשם הריב"ש דכל שלא אמר אתם עדיי ל"מ ולא מקרי הודאה והוא כתב דכל שלא שייך משטה והשבעה א"צ שיאמר אתם עדיי והמגיה שם רמז לדברי רש"י אלו. ולפמ"ש כאן אין ראיה מדברי רש"י. ומצאתי בגליון הרמב"ם שלי שכתבתי לעיין בדברי הש"ס כתובות דף פ"ז ע"ב במה דאמרו או דלמא אתרמוי אתרמי והיינו דאין ראיה ממה שראו עדים כל שלא אמר אתם עדיי אינם עדים. ובאמת שאין ראיה משם דהש"ס שפיר קאמר דבקידושין ל"צ שיאמר אתם עדיי וכוונו להעיד או לראות עכ"פ הענין הוה עדים אבל שנדון מזה ראיה שלא רצה לפרע רק בעדים בזה יש לומר דאתרמי אתרמי והוא לא נתכוין שיפרע דוקא בעדים. ובאמת לפמ"ש לחלק בדברי רש"י דדוקא לענין אם מודה שכבר נתחייב בזה א"צ שיאמר אתם עדיי אבל לחייב עצמו מכאן ולהבא צריך שיאמר אתם עדיי א"כ שם דאמרינן שהקידושין דקדש הוה קידושין אף שלא אמר אתם עדיי זה שפיר הוה אתם עדיי חיוב אבל בכתובות דזה ראיה על חיוב להא שנימא שלא רצו לפרעו רק בעדים זה אין ראיה. ובזה עכ"פ מיושב ראיית המגיה על הריב"ש דהריב"ש אמר לענין שיהיה זה מקרי נתינת רשות שתהיה הבת מותרת להשיא בנותי' א"כ זה לא מועיל כל שאין עדים על זה דהיינו שלא אמר אתם עדיי גם לפמ"ש הקצה"ח סי' מ' נחלק בין אם הודה שנתחייב ובין הודה שנתחייב ויישב ג"כ דברי הריב"ש לא קשה קושית המגיה במלמ"ל הנ"ל ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרט"ז ד' וירא הראני תלמידי החריף מו"ה מענדיל בודק דברי התוס' הנ"ל שכתבו ד"ה אליבא בב"מ דף מ"ט אמרו דר"י אמר הנותן לחבירו מתנה מועטת דקנה וע"ז תמה דשם אינו מבואר רק דא"י לחזור בו ודברים יש בהם משום מחוסרי אמנה אבל לא דקנה ותדע דהרי הש"ס מסיק דישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי והלך ונתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת הרי דכל שלא הגיע לידו אינו קונה רק שהוא מחוסר אמנה. ובאמת שהיא תימה גדולה דבשיטה שם מבואר בהדיא דמה דברישא מותר לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר הוא דמיירי במכירי כהונה או דלא גרע מנותן לו רשות לתרום וא"כ מבואר דלא הוה קנין ממש. מיהו מזה אין ראיה דש"ה דלישראל אין לו בו רק טובת הנאה וטובת הנאה א"י להקנות ועיין מהרי"ט חלק יו"ד סימן ה' ובמקו"ח סימן תל"א ובספרי יד שאול סי' ע"ר. אך מה דפשיטא להו דבמתנה מועטת הוה קנין הנה מהש"ס ראיה רק דהוה משום מחוסרי אמנה ואולי מה דאמר דסמכא דעתי' משמע להו דהוה קנין וכעין דאמרו בב"ב דף קמ"א דלגבי בנו מועיל דשלבל"ע דסמכא דעתי' ועיין סמ"ע סימן ר"י ובב"מ דף ט"ז אבל אינו הכרח ועיין תוס' ב"ב דף קכ"ג ע"ב ד"ה הבא דמכירי כהונה הוה מוחזק וכמו מתנה מועטת ע"ש דכל כמה דלא חזר חשוב כמוחזק. ולפ"ז גם כאן עיקר כוונתם דקנה כל כמה דלא חזר בו וחשוב כמוחזק וא"ש ועיין בקצה"ח סימן ר"ד מ"ש לתמוה על השיטה בב"מ ולפמ"ש בשיטה בב"ב דף קכ"ג דמכירי כהונה חשוב כמוחזק משום דעשו שאינו זוכה כזוכה יש ליישב ועיין קצה"ח סימן ער"ח ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף