שואל ומשיב/ג/א/קצא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן קצא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום וכ"ט אל כבוד הרב המאור הגדול המופלג וכו' מוה' יעקב אריה הכהן מו"ץ בק"ק זאריווקא נ"י:

מכתבו הגיעני היום. והנה עברתי על דבריו למען המצוה אמנם לא מצאתי היתר בזה. והנה אם אמנם מעלתו האריך הרחיב הדיבור בזה בדברי תורה ופלפול בכ"ז לא מצאתי מרגוע ובמה דסיים אפתח. מ"ש שמה שחוכך הח"ץ ז"ל בחליצת מומר די לנו במה שכל הקדמונים כתבו דאית ליה זיקה מן התורה וחולץ ע"כ דלא חושש לזה הנה בזה אין די ליישב קושייתו הגדולה דנימא דמומר אדעתא דנפשיה קעביד אך כפי הנראה דהח"ץ גופא יישב קושייתו במ"ש לבסוף דהחליצה שצריך כוונה היא כוונת הקנאה וכל שחולץ מנעלו בלי אונס אין דברים שבלב דברים. ובזה נראה לפענ"ד מה שפירש הרי"ף הך דיבמות ק"ב ביבמה הגדילה בין האחין דחיישינן שמא כוונה והנימוק"י פירש דהוא רק משום מ"ע לבד ולפענ"ד יש לומר דלפמ"ש הח"ץ דלכך קטן היה יכול לחלוץ אף דלאו בר כוונה הוא לולא דכתיב איש בתורה משום דהוא דחיס לי' לכרעי' ול"צ לעשות מעשה לא בעינן דעתו ע"ש א"כ גם כאן כל דהיא כוונה סגי בכוונתה לבד. ובזה מיושב למה כתב הרי"ף חיישינן שמא כוונה ולא כתב שמא כיון הוא והרא"מ בחידושי רשב"א כתב דסגי בכוונת אחד לבד ולמה נקט הרי"ף כוונתה דוקא וע"כ דהיא בעיא כוונה ולא הוא. ובזה נראה לי מה דמשני בא"ד ודקתני בעי כוונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל מאחין מפסלא. ולכאורה צריך טעם דמה חילוק יש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כוונת החליצה הוא רק כוונת הקנאות ולפ"ז בשלמא לאשתרויי לעלמא דנאסרה מחמת הבעל כ"ז שלא חלץ לה היבם א"כ צריך הקנאה גמורה אבל האחין כל שסילקו עצמם אף בלי כוונה נפסלה עלייהו דבאמת היא אשת אח רק דבמקום יבום לא נאסרה עליהם אבל עכ"פ לא אלים כח הזיקה שלהם וכל שחלצו אף בלי כוונה נאסרה עליהם מה גם דהי' כמה אחין ולא אלים כח הזיקה שלא נתברר למי נזקקה שיהי' צורך לכוונה גמורה וז"ב. אבל באמת כ"ז הוא לפי מה שהחליט הח"ץ דהוא משום כוונת הקנאה אבל באמת כבר כתבתי בהגהות על הח"ץ שנדפס בלבוב דהיא באמת כוונת המצוה כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות יבום ה"ח דכתב דצריך שיתכוונו הוא והיא לשמה ובכוונת הקנאה לא שייך זאת וכיון דבעי כוונת המצוה א"כ לא סגי בשאינו מתכוין לשמה וכל שאדעתא דנפשיה קא עביד ל"מ ומה גם במתכוין להיפך שהרי הוא מומר ואינו מאמין כלל בזה ומכ"ש מ"ש מעלתו שנוכל לכוף המאמר ע"י השלטון שזה בודאי לא מועיל כוונתו דהוא אדעתא דנפשיה קא עביד ומה גם דגוף זיקת המומר שיוכל לחלוץ ודאי נפלנו ברבבותא וכמו שהאריך מעלתו ועכ"פ מידי ספק ח"פ לא יצאנו ונפלנו בכמה רבבוותא ובשיטות ח"פ שיש בזה כמה עקולי ופשורי וכמה דיו נשפך בזה והארכתי הרבה בזה וגם כל שיש חליצה מעליא של הקטן בודאי לא מועיל חליצת מומר. ע"כ מן השמים ירחמו והיא זקוקה ליבם הקטן. והנה בגוף קושית הח"ץ ז"ל דמומר אדעתא דנפשיה קא עביד דלא גרע מנכרי וכתב דעלה בלבו לחלק בין גט לחליצה אלא שנמנע לאומרה מהא דאמרו בבימות דף ק"ו לענין חליצה מעושה וגט מעושה ובאמת ראייתו משם יש לדחות דאדרבא גט צריך כוונה יותר מחליצה ואולי כיון הוא בעצמו במ"ש שיש לדחות. אך אני תמה למה לא הביא דברי התוס' בגיטין דף כ"ב ד"ה והא דחליצה גרע טפי דל"מ בשוטה עומד ע"ג ובגט מועיל דחליצה לא מנכרא מלתא משא"כ בגט דכותב שם עירו ועירה ע"ש. הרי דגט עדיף מחליצה לענין כוונת עומד ע"ג וא"כ קושייתו נצבה. ומה שנראה לי בזה דהנה הח"ץ נתעורר דנימא דחליצה סתמא לשמה קאי וכתב דהרי ר"ת כתב דטפי קרובה היבמה לביאה יותר מארוסה וא"כ חזינן דאף למ"ד מצות חליצה קודמת כמ"ש ר"ת בעצמו ואפ"ה עומדת לביאה וא"כ סתמא לאו לחליצה קאי. אמנם נראה דבאמת צריך ביאור הא אבא שאול ס"ל דמצות חליצה קודמת משום דאם מתכוין לשם נוי כאילו פוגע בערוה וא"כ למה תהיה קרובה לביאה יותר מארוסה. וצריך לומר דזה דוקא כשמתכוין לשם נוי אבל כל שאינו מתכוין לשם נוי בודאי ביאה עדיפא ולפ"ז זהו דוקא בסתם ישראל אבל ישראל מומר דבודאי מתכוין לשם נוי או לד"א בודאי מצות חליצה קודמת לאבא שאול וא"כ שוב סתמה לשמה קאי. ועוד נראה דאף לרבנן דאבא שאול במומר בודאי אסור ליבם דבאמת חכמים אומרים יבמה יבא עליה מכל מקום והדבר צריך ביאור דמ"ט דרבנן. אמנם נראה דהנה אנן קי"ל מצות לאו להנות נתנו ואף דאיכא הנאת הגוף בהדי מצותו לא אכפת לן דמצות לעול נתנו ולא אכפת לן בהנאה. ולפ"ז מה בכך דמתכוין לנוי או לד"א מ"מ מקיים המצוה אף דאיכא הנאת הגוף בהדה לא אכפת לן. ובזה אמרתי סברת אבא שאול הוא דכל הטעם דמצות לאו להנות נתנו הוא משום דלעול נתנו ומוכרח לקיים המצוה כמ"ש רש"י ולפ"ז זהו בכל המצות שאין מנוס להמלט אבל יבמה דיוכל לחלוץ ג"כ שוב לא שייך מצות לאו להנות נתנו ולכך מצות חליצה קודמת. ועכ"פ סברת רבנן משום דמצות לאו להנות נתנו. ולפ"ז זהו בישראל אבל במומר דלאו בר מצוה הוא דפרק עול ולענין עבירה אעפ"י שחטא ישראל הוא א"כ בודאי אסור ליבם וסתמא לחליצה קאי ולא שייך אדעתא דנפשיה קא עביד וז"ב בישוב קושית זקני הח"ץ ז"ל ולפ"ז בנ"ד דיש להמת אח קטן כשר שוב לאו לחליצה קאי דהא האח הקטן יוכל ליבם ואף לאבא שאול עומדת היבמה לביאה שוב נוכל לחוש דמומר אדעתא דנפשיה קא עביד ולא מועיל חליצתו. וע"כ נראה ברור דצריכה להמתין על הקטן ואף דהוא קטן אין מרחמין בדין ומן השמים ירחמו. בדברי פלפולו הנחמד ראיתי כמה דברים אשר יש לפלפל בהם אך לא נפניתי כעת מה גם כיון דלרבא אין נ"מ בזה ע"כ קצרתי. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף