שואל ומשיב/ב/ד/קעד
שואל ומשיב 
ב ד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
להרב המאוה"ג החריף מוהר"נ אבד"ק פאטיק נ"י
הנה מ"ש מעלתו להקשות למה אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קא עבידי הא כל היכא דדברים שבלב סותר לדברים שבע"פ אזלינן בתר דברים שבפה וא"כ מה מהני דברים שבלב יאמר בפה מה שכתוב בספר כותב לשמה ולא מהני אדעתא דנפשיה קא עביד לסתור וכתב כיון דעכו"ם עושה סתמא אדעתא דנפשיה הוה כמו בלבו ובלב כל אדם דמועיל וכתב שמצא הקושיא והפירוקא בשו"ת זקיני הגאון הח"ץ ז"ל הנה לא רמז וציין התשובה אבל באמת מבואר כן בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל (סי' א'). הן אמת דבראשית ההשקפה תמהתי ולולא פה קדוש מרנא ורבנא הח"ץ ז"ל הייתי אומר דאין ענינו לכאן דלפ"ז גם במצות צריכות כונה ואי לא כיון לשם מצוה לא יצא ונימא כיון דבפיו אומר שעושה מצות בוראו וגם המעשה מורה ע"ז ולא יהיה בכח דברים שבלב לסתור כונתו וכאן לא שייך לומר דהוה בלבו ובלב כל אדם דאדרבא אנן סהדי דמסתמא לשמה קאי ומסתמא מכוין למלוה וא"כ למה פסול כשלא כיון וע"כ צריך לומר דכל דצריך המצוה כונה אף שסתמא לשמה קאי בעי במצוה המעשה והמחשבה יחדיו וא"כ כל שחסר הכונה מה מועיל דברים שבפיו בלבד והרי חסר מחשבתו הרצויה לשם המצוה וא"כ ה"ה בגט וכל דבר שצריך שיכתוב לשם הדבר הלז וא"כ כל שחסר המחשבה שאינו מחשב בשעת הכתיבה לשם כך ועוד נהפוך שכותב אדעתא דנפשיה וא"כ הרי חסר מחשבתו והו"ל דברים בעלמא בלי כונת הלב והכתיבה לבדה לא מועיל עד שיהיה במחשבתו לשם גירושין וז"ב כשמש. ואני מתפלא על עצמי על הח"ץ ז"ל היאך עלה כזאת ברעיוניו לומר דחליצה דבעי כונה שיהיה מועיל דברים שבפיו ואף שבמחשבתו אינו כן ואולי סובב הולך לשיטתו דס"ל דכונת חליצה אינו כונת המצוה רק כונת הקנאות וא"כ לענין כונת הקנאה פשיטא דאם אומר האדם לחברו הנני מקנה לך השדה זו לא יועיל מחשבת הלב לבטל הדבר דדברים שבלב אינם דברים לסתור הדברים שבפיו וא"כ ה"ה בזה דלא כיון לפטור אותה בחליצה זו אלא שלפ"ז יש נפקותא בין חליצה לגט דבגט ודאי כונת המצוה דכתיב וכתב לה לשמה והרי הגאון ז"ל חתר שם למצוא חילוק בין חליצה לגט ולא מצא ולפמ"ש החילוק מבואר. וגם בגוף הדבר לפענ"ד גם בהקנאה אם באמת אמר בפיו ולבו בל עמו רק שלא מאמינים לדברים שבלב אבל אם היה נאמן באמת לא היה מועיל וא"כ איפוא אין מקום לפענ"ד לקושיית הגאון ז"ל. איברא דברשב"ם והובא ברבינו יונה בברכות סוף פ"ק גבי פתח בדחמרא וסיים בשכרא שכתב דאף אם מצות אין צריכות כונה מ"מ שכיון להיפך דהיינו שפתח בדחמרא וסיים בדשכרא ל"מ וקשה כיון דמצות אין צריכות כונה א"ב מה מועיל כונה הפכיות לסתור הא דברים שבלב אינו מועיל וכאן לא שייך לומר דמכל מקום הא לא כיון דזה אינו דהא מצות אין צריכות כונה וצריך לומר דהא כל הטעם דמצות אין צריכות כונה משום דהמצוה בעצמותה לשמה קאי בסתמא ולכך א"צ כונה לכוין בפירוש ולפ"ז שם דבאמת אם היה חמרא היה כונתו טובה ונכונה וא"כ כל שטעה לא שייך לומר דמסתמא לשמה קאי דהא לא קאי יותר לשמה דשכרא מחמרא והוא סובר בתחלה דחמרא הוא. ובלא"ה יש לומר בישוב קושית אא"ז הח"ץ ז"ל דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ט בהא דזבין נכסי למיסק לארעא דישראל ומסיק שם דדברים שבלב לא הוה דברים והקשה הרשב"א מהא דאמרו דלא נתכוין זה אלא לחרמו של ים הרי דמועיל לפרש דבריו וכתב דשאני הך דזבין למיסק לארעא דישראל דשם היה מעשה המכירה כבר בסתם והוא אומר שכונתו היה בשביל זה א"י דברים שבלב לסתור מעשה בשכבר נעשה אבל שם מבואר כונת דבריו ונדרו שנתכוין לחרמו של ים בזה מועיל ולפ"ז שם דצריך לכתוב לשמה וא"כ כל שהנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הרי עשה המעשה לשם אחר וא"כ לא שייך דברים שבלב שסותר המעשה שלא התחיל מעולם מעשה כלל:
ובזה מובן מ"ש התוס' לחלק במנחות דף מ"ב בין גט דסתמא דאשה לאו לגירושין עומדת דל"מ בנכרי ישראל עומד ע"ג אבל במילה מועיל נכרי וישראל עומד ע"ג ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא במילה דסתמא לשמה קאי א"כ כל שאומר דמל לשמה לא מהני דברים שבלב לבטל המעשה דלשמה קאי אבל בגט דלאו לגירושין קיימא ל"מ ישראל עומד ע"ג. הן אמת דלכאורה היה נראה לי בראשית ההשקפה דמעיקרא אין מקום לדברי אא"ז הח"ץ ז"ל דמה שאמרו דברים שבלב אינם דברים היינו לסתור הדבר שבפיו אינם נאמנים והיינו מטעם ספק דאולי לא כיון כן ומי יעיד על דברים שבלב אם אמת נכון שכיון כן ומה"ט כתב הר"ן פרק האשה שנפלה דדברים שבלבו ובלב כל אדם מועיל וכ"כ המהרי"ט בתשובה מדעתיה דנפשיה משום דאנן סהדי שכוונתו כן אבל לענין כונת המצוה דהתורה האמינה לכל אדם וא"כ אם הוא צווח דלא כיון לשם מצוה ודאי לא מועיל ומעתה גם בנכרי שפיר חיישינן שמא באמת לא כיון לשמה ולכך ל"מ מספק וכבר כתב התה"ד דהך דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד אינו רק ספק והארכתי בזה בתשובה אחת וא"כ לא שייך לומר דהוה דברים שבלב. אמנם נתישבתי בדבר וראיתי דבקידושין דף מ"ט הקשה בש"ס מהך דיקריב דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני אף דהוה דברים שבלב וקשה אכתי מי ניחא ניהו דלא הוה דברים שבלב היינו משום דבספק אינו נאמן לסתור המעשה אבל אכתי איך ירצה לקרבן דלמא באמת לא גמר בלבו וא"ל דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה דזה אינו דא"כ לא מוכח דדברים שבלב לא הוי דברים וכמו דדחי באמת הש"ס וא"כ משמע דכל דלא הוה דברים כל שבפיו גמר להקנות אף דבאמת לא גמר בלב לא אכפת לן. אך יש לומר דבאמת להס"ד דש"ס שם הוה ס"ל כן אבל לפי המסקנא אין ראיה מיקריב דשם אנן סהדי דנתרצה והוה כמו דברים שבלבו ובלב כל אדם וא"כ עכ"פ זכינו לדין דכאן לא שייך ענין דברים שבלב כלל וכמ"ש ודוק:
וראיתי למעלתו שכתב ליישב דאמת אמרינן דדברים שבלב ל"מ רק במקום שצריכין לדברים שבע"פ אבל במקום דסתמא כשר ולא בעי להדברים שבע"פ שוב הדברים שבלב להיפוך נמי הוה דברים ולכך בגט דסתמא כשר לכך הוה דברים שבלב דברים משא"כ במילה ס"ל לרש"י דסתמא פסול ולכך דברים שבלב לא הוה דברים ולא ידעתי מהו שח דמלבד דבגט בודאי סתמא פסול דזה מפורש בזבחים דף ב' ואי אפשר לחלוק ע"ז רק דלרש"י כל שמלמדו והזהירו כל שאינו מכוין בפירוש לשם אחר אז כשר אבל מכל מקום אינו מהראוי שיועיל דברים שבלב אף גם דהסברא הפוכה דאדרבא כל דסתמא כשר בודאי אינו מהראוי שיועיל דברים שבלב כלל לבטל הדבר שכשר אף בסתם ודוקא כונה הפכיות בעי וא"כ מהראוי לומר דבזה בודאי לא שייך דברים שבלב לסתור הדבר ע"כ ליתנהו לדבריו אלו. אך גוף הדבר שדחקו לזה הוא מה דקשיא ליה בהא דממעט קטן בכתיבת ס"ת משום שאינו בר קשירה וע"ז הקשה דתיפוק ליה דקטן לאו בר כונה לשמה הוא וכבר הקשו כן התוס' לענין נכרי ע"ש במנחות דף מ"ד וע"ז הקשה דלמה לא הקשו מקטן וע"ז כתב מעלתו דבקטן היה מועיל גדול עומד ע"ג. אבל אכתי נשאר קושית התוס' לענין נכרי למה לי מטעם וקשרתם ת"ל דבעי לשמה ולשיטת רש"י דס"ל דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד היינו שכותב בפירוש לשם אחר לא שייך תירוץ התוס' דנ"מ לענין אזכרות דזה דוקא אם סתמא נכרי וא"כ בשאר ס"ת כשר רק באזכרות אבל אם מכוין הנכרי להיפך שוב קשה מ"ש ס"ת מאזכרות וע"ז האריך מעלתו לישב משום דברים שבלב וכמ"ש למעלה. באמת שיש בזה עוד תירוצים בתוס' שם אבל בלא"ה נראה דבאמת צריך ביאור לשיטת רש"י דעכו"ם אדעתי' דנפשי' קא עביד הוא לא דכותב מסתמא רק שכותב לשם אחר קשה היאך ביד עכו"ם לפסול דבר שאינו שלו כמו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וצריך לומר דכל דסתמא פסול א"כ הוה כמ"ש הרא"ה דאם שחט לשם ע"ז דעכ"פ אסור באכילה דעכ"פ הוא לא שרי לה והוה נבילה וה"ה בזה כל דלא נתכוין לשם אשה זו ממילא פסול דסתמא לאו לגירושין עומדת ולפ"ז בס"ת דסתמא כשר וא"כ אין ביד עכו"ם לחשב לשם ע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ונשאר סתמא וסתמא כשר ולכך צריך לטעם דאינו בר קשירה ושוב פסול. עוד היה נראה נ"מ בהא דפסול משום וקשרתם דהנה בכתובות דף כ"ח ע"ב אמרו דכלן אם היה נכרי ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנים ריב"ב אומר נאמנים ומפרש הפלוגתא דת"ק סבר כיון דנכרי היה לא מדקדק וריב"ב סבר כיון דדעתו לאגיורי מידק הוה דייק ולפ"ז אם היה מתגייר תיכף בתוך הכתיבה פשיטא דגם הת"ק מודה דכל דישראל עומד ע"ג דפשיטא דכל דדעתו לגיורי דודאי כותבו לשמה ולכך צריך הטעם דאינו בר קשירה וא"כ מה מועיל מה דדעתו להתגייר סוף סוף כעת נכרי הוא ודוק:
איברא דקשה לפ"ז בהא דאמרו בגיטין דף מ"ה דרשב"ג מכשיר בנכרי ופריך הש"ס ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ואמאי לא מוקי בנכרי שהיה דעתו להתגייר ונתגייר אח"כ דאז כיון דרשב"ג לית ליה וקשרתם וכתבתם שוב כשר בנכרי. אמנם צ"ל דהא מעשה בצידן שהיה נכרי כותב ספרים ומשמע דהיה נכרי גמור ולא נתגייר ובזה ניחא מה דמוקי בגר שחזר לסורו והיינו דכיון דחזר לסורו והוה כנכרי ובכ"ז כשר וה"ה בנכרי בכה"ג כל דדעתו לגיורי ומיושב בזה קו' המהרש"א שם ודו"ק:
ובאמת שאני תמה על התוס' שהקשו רק על נכרי לבדו דלמה לי קרא וקשרתם תיפוק ליה משום לשמה והא גם בעבד אשה וקטן ג"כ פסול דאולי לא כוונו לשמה ונשים אין נאמנות בדבר טירחא כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז וכתיבה לשמה היא מן התורה כמ"ש הפוסקים דלא כהמרדכי שנסתפק בזה וא"כ למה לי קרא דוקשרתם ועיין בפ"י בגיטין שם דגם הרא"ש כתב מדעתא דנפשיה דלא אצטריך קרא דוקשרתם לענין מין ומסור ונקיט דזה פסול שאינו כותב לשמה רק לעבד אשה וקטן ואני תמה דהא גם בה יש לחוש שמא לא נכתב לשמה וצ"ל כיון דסתמא לשמה קאי והוה כמו רגלים לדבר בכה"ג הנשים והקטנים נאמנים כמבואר בסי' קכ"ז ביו"ד בסופו ועדיין צ"ע בזה. אך העיקר נראה לפענ"ד דהנה הרמב"ן כתב דהא דלא ילפינן מנדה דהאשה נאמנת ונילף מינה דעד אחד נאמן באיסורין וכתב דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה גם כן ולפ"ז בעבד ואשה וקטן הוא מתוך שנאמנות לעצמם דיש עליו קדושת ס"ת נאמנים גם לגבי אחרים ולכך קמ"ל קרא דוקשרתם וא"כ לגבי נפשייהו אינם בכלל כתיבה ול"ש מתוך שנאמנות לגבי עצמם ודוק היטב:
והנה התוס' הקשו בהא דפריך עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והקשו דלמא דוקא עיבוד שאינו סתמא לשמה אבל כתיבה הוא סתמה לשמה שכבר נתעבד לשמה ולכאורה זהו לשיטתם דס"ל דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד היינו שכותב סתמא וא"כ סתמא לשמה קאי אבל לשיטת רש"י דחיישינן שמא מחשב לשם אחר א"כ גם כאן חיישינן שמא כוון שלא לשם קדושת הס"ת וא"כ שפיר פריך הש"ס ול"ק קושית התוס'. ומיהו אכתי קשה כיון דלא ס"ל לרשב"ג כר"א דסתם מחשבת עכו"ם לע"ז מה"ת לחוש שמא מתכוין לשם אחר והא רוב עכו"ם אין מחשבתן לע"ז ועיין חולין דף מ"ג וצ"ל דרשב"ג חייש למיעוטא וא"כ חיישינן שמא חשב לשם ע"ז וז"ב:
וע"ד הפלפול אמרתי בישוב קושית התוס' דהנה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ה כתב דיש לעיין בהא דמעבדין עורות לשם ס"ת ותפילין ומזוזות ביחד ואח"כ לוקחין לשם אחד מהם ונמצא צריך לומר ברירה שזה נברר לשם ס"ת וזה לשם תפילין ומזוזות והרי קי"ל דאין ברירה ולכאורה יש לומר בזה לפמ"ש התוס' בתמורה דף למ"ד בשם הרמ"ר דכל דבר שמתחלתו לא הי' איסור ורק בתוך התערובות יש אחד איסור בכה"ג אמרינן ברירה ע"ש וא"כ בתחלה טרם שנתעבדו היו כלם ראוים להתעבד לשם כל הס"ת או תפילין ומזוזות ואח"כ בעת העיבוד נעשה התערובות ובכה"ג שייך ברירה ואף דבתשובה אחת כתבתי דדברי התוס' הם רק למאן דס"ל ברירה אבל למ"ד אין ברירה אף בכה"ג אין ברירה ודלא כהתוי"ט שם מכל מקום כאן דאף אם נימא דבעי כתיבה לשמה אבל זה ודאי במה דבעי כתיבה לשם ס"ת דוקא ולא מועיל קדושת תפילין ומזוזות לשם ס"ת זה ודאי אינו רק חומרא דרבנן דבאמת קדושת תפילין ומזוזות שוה לס"ת ורק מדרבנן צריך שיברר לשם מה כותב בזה פשיטא דשייך ברירה וז"ב מאד ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דשם דמעשה היה דהיה נכרי כותב ס"ת וא"כ מסתמא היה העורות המעובדים לשם ס"ת ותפילין ומזוזות מעורבין ביחד כמו שנוהגין הסופרים וא"כ אף אם נימא דהישראל היה מעבד העורות אבל לא בירר בודאי לשם ס"ת דוקא וא"כ שפיר פריך עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי דא"ל דסתמא לשמה קאי דזה אינו דכל הטעם דסתמא לשמה משום שכבר נתעבד לשמה אבל קודם העיבוד לא היה כשר שיכתוב הנכרי הס"ת דצריך כתיבה לשמה וא"כ היה האיסור מבורר בתחלה ואח"כ ע"י העיבוד אתה רוצה להכשיר ולומר דהוברר למפרע שזה שכותב לשם ס"ת כבר נתעבד לשם ס"ת וזה אי אפשר אף למ"ד דיש ברירה דעכ"פ לא נתברר בתחלה וכמ"ש התוס' בתמורה שם דאטו אם נתערב איסור בהיתר נימא נשליך אחד ונימא דזה האיסור זה א"א מכ"ש בזה דקודם העיבוד כל דהיו פסולים לכתוב עליהם ס"ת דאף אם נימח כשיטת ר"מ דא"צ עיבוד לשמה רק לכתחלה מ"מ שוב לא היה כשר לכתוב עליו דלא היה סתמא לשמה וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא:
ובזה יש לישב הא דמוקי בש"ס בחזר לסורו והקשה המהרש"א דא"כ מה מייתי ראיה לענין נכרי מהך ברייתא דאינו מתיר רק בגר שחזר לסורו והיא תימה רבתי ולפמ"ש א"ש לכל הדרכים שכתבתי בישוב קושית התוס' דמה דצריך למוקי בגר היא בשביל דרשב"ג לשיטתו דחייש למיעוטא אבל לדידן עכ"פ מבואר דכשר בעכו"ם ומכ"ש לדרך השני דרק על מעשה דכתב הנכרי ספרים והיו שם עורות רבות מתערבות על זה מקשה הש"ס דלא היה כתיבה לשמה אבל בסתם דנותן להנכרי עורות מעובדים לשם ס"ת היה כשר אף בנכרי וא"כ הת"ק מיירי בין בנכרי בין בגר שחזר לסורו ורשב"ג דהכשיר לא הכשיר רק בגר שחזר לסורו וא"כ שוב אי אפשר לפסול בנכרי ודו"ק ועיין בגיטין דף מ"ז גבי טבל וחולין מעורבין שנחלקו רשב"ג ורבי אי אמרינן ברירה אבל כאן אתי שפיר אף למ"ד יש ברירה וכמ"ש ודו"ק:
והנה מעלתו הביא דברי הרשב"א בשם רבו רבינו יונה החסיד זצ"ל שכתב דהא דמהני עומד ע"ג הוא דוקא בדבר שצריך שליחות וא"כ כל שעומד ע"ג מועיל מטעם שליחות אבל בדבר שא"צ שליחות לא מועיל עומד ע"ג ע"ש. ולכאורה סברתו צ"ב ולפענ"ד נראה עפמ"ש למעלה קושיית אא"ז הח"ץ דאמאי ניחוש שמא לא כיון לשמה נימא דיאמר לשמה ואז אף שלא יכוין אין דברים שבלב מבטלים דברי פיו וכבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה לי דהנה ע"כ לא אמרינן דאין דברים שבלב מועילים רק בשנוגע לחבירו כמו במכירה או בהקדש וכדומה אמרינן דל"מ מחשבה שבלב לסתור דברי פיו ומה לו לחברו בכוונתו בלב אבל האדם בינו לבין עצמו פשיטא שכל שלא גמר בלבו ל"מ ועיין בשבועות דף כ"ו דכל שלא גמר בלבו ל"מ ולפ"ז זהו החילוק דאם צריך לתורת שליחות א"כ חבירו שלחו לעשות לו אותו דבר ועל כוונה זו וא"כ אינו יכול לשנות מה שדיבר בפיו אבל כל שא"צ שליחות והוא אדון לעצמו פשיטא דכל שלא כיון לשם זה בטלה כוונתו דברי פיו וז"ב מאד והן הן דברי הרר"י וצ"ע כי בתשובות הרשב"א סי' כ"ו נמצא חלוקו של רשב"א באופן אחר ממ"ש בחידושיו ולפמ"ש א"ש כפי החילוק שכתבתי כאן בשמו: והנה הרשב"א הקשה שם דלמה לי קרא גבי חליצה למעט קטן תיפוק ליה דאינו בר כוונה דעומד ע"ג ל"מ לשיטתו דלא שייך שליחות בחליצה וכתב דקטן בר תשע מקחו מקח מדרבנן ודבריו תמוהים כמ"ש מעלתו דמה ענין כוונת המצוה למה שתקנו חז"ל דמקחו מקח מדרבנן במטלטלין אך נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש אא"ז הח"ץ סי' א' דחליצה היא מתורת הקנאה ולא מתורת כוונת מצוה וא"כ כיון דבמטלטלין מועיל הקנאה מדרבנן עכ"פ מועיל לענין זה שחולצה. אך עדיין תימה דעכ"פ מה"ת ל"מ. אך נראה דמכאן ראיה דבדעת אחרת מקנה מועיל מדאורייתא וכ"כ אא"ז הח"ץ בעצמו לישב קושית התוס' ועכ"פ מוכח מזה דאדם ב"ח יש לו דין מטלטלין ולא דין קרקע ועיין ש"ך חו"מ סי' צ"ה ודו"ק היטב. עוד ראיתי הערה נכונה בדברי מעלתו בהא דאמעיט קטן מוקשרתם וכתבתם דאינו בר קשירה ואמאי לא נימא דהוה בר קשירה לכשיגדל וכמ"ש התוס' בהא דכשר בקטן בגט בגדול עומד על גביו והא לאו בר כריתות הוא וכתבו בתוס' בגיטין דף כ"ב דהוה בר כריתות לכשיגדל וה"ה לענין קשירה. ולפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז ד"ה א"ב אשה דלכך לא ממעטין מומר לערלות דבעינן בר שמירת ברית וכתבו דגם זה מקרי בר שמירת ברית לכשיחפץ אבל בגיטין גבי בר קשירה שפיר ממעטין מוקשרתם דבעינן שיהיה מקיים מצות וקשרתם וכל שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בוכתבתם אף שאם היה חפץ היה בר קיום ע"ש ולפ"ז הדברים ק"ו דמה במומר שאם חפץ לקיים היה יכול לקיים עכשיו אפ"ה כל שאינו מקיים עכשיו בפועל אינו בכלל וקשרתם מכ"ש בגיטין דפטור ממצות וקשרתם בקטנותו ואינו יכול לקיים מכ"ש דאינו בכלל וכתבתם וכמ"ש ודו"ק היטב כי לפענ"ד הדברים נכונים ואף דדברי התוס' בעצמם צריכין ביאור ועיין במגן גבורים סי' ל"ט ס"ק א' ובתשובה הארכתי בביאור דבריהם עכ"פ התוס' כתבו כן וגם לפמ"ש בתשובה בביאור דבריהם ודאי אתי שפיר ואכ"מ להאריך ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קע"ט שכתב לישב קושית התוס' במה דקאמר מאן תנא דיגנז הו"מ למימר דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה וכתב הוא דיגנזו משמע שאין לו תקנה כלל ומשום שלא לשמה היה מועיל שיחזור ויכתבו לשמה כדאמר ר"ח בגיטין דף כ' דלר"י מועיל העברת קולמוס אבל אם נכתב בפסול מה מועיל שיכתוב שנית הו"ל כתב ע"ג כתב דל"מ ולא זכיתי להבין דמה נ"מ אם נכתב בפסול שלא נכתב לשמה או שנכתב לשם עכו"ם הא בין כך ובין כך הוה נכתב בפסול וז"ב:
ואגב אכתוב מה שאמר לי הרב המאוה"ג מוהר"ר שמעון נ"י אבד"ק פודהייץ להביא ראיה אמחלוקת הפוסקים אם מועיל בכותב מקצת אות לשמה ועיין פר"ח סי' קכ"ה באהע"ז מ"ש בשם מהרד"ך וע"ז אמר הרב הנ"ל דיש ראיה דהרי אמרו בשבת דף ק"ד ע"ב כתב ע"ג כתב מאן תנא אר"ח דלא כר"י דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' והקשו התוס' לרב אחא בר' יעקב מתניתין כמאן אתיא וכתבו לחלק דדוקא כשהכתב השני מתקן הוא דהוה כתב ולא כשאינו מתקן ור"ח משמע ליה דמתניתין איירי בכל גווני אפילו בס"ת וגט דהוה מתקן ולכך מוקי כרבנן ע"ש והקשה הוא הא עכ"פ כל שתיקן מקצת האות לשמה הוה כולו כלשמה ושוב המקצת האות הנשאר לא צריך לתקן והו"ל הכתב השני אינו כתב והרי לא כתב כל האותיות רק מקצתן ולא חייב בשביל שבת רק עד שיכתוב כל האות. והנה אף שדבר חכמה אמר מכל מקום אינו נכון לפענ"ד דעכ"פ הוה כהגיה אות אחת והיינו דנטלה לגגה של אות ועשאה שני זיינין דחייב מכ"ש בזה דע"י התיקון מקצת נתקן כל האות פשיטא דגם מה שמתקן הנשאר מקרי כתב ועוד אטו הסוברים דדי בתיקון מקצת לשמה לא מודו דלכתחלה צריך לתקן כל האות לשמה ורק דס"ל דדי במקצת אבל עכ"פ כל שתקן כולו הו"ל כתב השני כתב ועוד מי לא משכחת לה דמתקן שנית כגון שהיה צריך תיקון והיה חק תוכות באופן שצריך לתקן כלו ופשיטא דמקרי כתיבה שני תיקון וז"ב ופשוט:
אמנם מה שאמר בשם זקנו הרב הגאון מוהר"ר נטע אבד"ק הנ"ל במעשה שאירע שהיה אתה קלקול בס"ת באופן שצריך לתקן והיה התיקון ע"י קטן ופלפל אם מועיל ע"י קטן תיקון דקטן אסור לכתוב ס"ת וע"ז אמר דבאמת כל הטעם דלא אמרינן בס"ת דסתמא לשמה קאי כתב הב"י משום דגם להתלמד עשוי ואינו עומד לשם ס"ת דוקא ולפ"ז כאן שלענין להתלמד היה כשר בלי תיקון ורק לשם ס"ת פסול דהיינו לענין קריאה בו בזה גם בקטן כשר דסתמא לשמה קאי. הנה אף שדפח"ח הנה לא האמנתי לדברים דקטן לס"ת פסול מקרא דוקשרתם וכמבואר סי' רפ"א וא"כ לא משום שלא לשמה אתינן עלה וגם מבואר באו"ח סי' ל"ט דכל הפסולים לכתיבה פסול לתיקון ע"ש. וגם גוף דברי הב"י בהחפזי לא מצאתי טעם לזה דמלבד דלפ"ז בזה"ז דאינו עשוי להתלמד עד שמה"ט פטר הפרישה בזמן הזה מכתיבת ס"ת שוב היה עומד לשמה וזה אינו וגם הא לענין עיבוד קי"ל דבאמת לשמה קאי וכמבואר סי' ער"א ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ה מפלפל היאך לוקחין הקלף מס"ת לתפילין הא אין ברירה והרי סתמא שלא לשמה קאי דלהתלמד הוא ושוב תפילין ומזוזה שוין בקדושתן וע"כ דז"א דעיקר ס"ת לקדושת ס"ת הוא וע"כ הדבר צ"ע:
שוב ראיתי בב"י סי' רע"ד שכתב בשם המרדכי להיפך דסברא הוא שגם בסתם כשר דמסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או להתלמד בו כותבו ע"ש וא"כ מבואר להיפך וע"כ אין לדבריו מקום:
והנה דרך אגב ארשום כאן מה שנשאלתי מהרב הגדול החריף מו"ה יעקב יוטעש מפה נ"י על ספרו אשר כבר נדפס ובא הרבה עלים בזה ויען כי רוב העסק הוא בדבר הלז ובסוגיא זו אמרתי לכתוב הנה. הנה מקור הדבר מה שנסתפק אם מותר למכור ס"ת לנכרי ואף שאנן קי"ל דאף אם נמצא ס"ת ביד נכרי אנו מחייבין לפדותו בכדי דמיו ואף ביותר מכדי דמיו לולא תיקון העולם כמבואר בגיטין מ"ה מכל מקום כעת שנודע שהשרים הנכבדים מתכבדים ומכבדים מאוד הס"ת והם רוצים לקחת ס"ת שיהיה מוכן להם לשבע אם נכון הדבר למסור להם ס"ת והביא ראיה מתלמי המלך שהעתיקו לו ישראל ס"ת ואף שהעתיקו לו בלשון אחרת הא מכל מקום הס"ת כשר אף שנכתב בכל לשון כמבואר באו"ח סי' של"ד ומקורו מריש פרק כל כתבי וא"כ עכ"פ אין איסור בדבר מצד שנתנה לנכרי וע"ז כתב מעלתו דאין ראיה די"ל דנכתבה שלא לשם קדושה ודעת הגהמ"יי דשם שנכתב שלא בקדושה אינו קדוש כלל:
והנה ראיתי לש"ב נכד דו"ז הגאון מוהר"ץ א"ש נ"י שכתב ראיה מהא דאמרו בגיטין דף מ"ה דלמא לגנוז ופירש"י דלמא הך דדייקי הא בכדי דמיהן לוקחין לגנז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא וקשה למה ליה לרש"י לומר דאין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא והיינו שהישראל כתבו תיפוק ליה דאף אם נכרי כתבו ג"כ צריכין לפדותו לגנזו כדי שלא יהיה זלזול וע"כ דכל שם שלא נכתב שלא לשם קדושה אין קדוש ומותר למחקו ולא חיישינן בזה לזלזול ואני תמה בזה ולטעמיך ניהו דנימא דשם שנכתב שלא לשם קדושה מותר למחקו אכתי יש חשש זלזול שמי שרואה שס"ת הוא ביד עכו"ם הוא לא ידע ויחשוב שס"ת כשר הוא שישראל כתבו ובפרט דרוב ישראל הוא ואף דרש"י לא ס"ל כן מכל מקום עכ"פ ספק הוא ויש זלזול וגם אם עכו"ם כתבו דלמא כתבו לשם קדושה למכור לישראל וא"כ שוב כדאי בזיון וקצף וצריכין לפדותו וע"כ דבאמת הפירוש ברש"י דאין מניחין אותו בידו דלמא כשר הוא היינו או דישראל כתבו וכשר הוא או דעכו"ם כתבו למכור לישראל הו"ל ס"ת כשר ואף דשם הנכתב שלא בקדושה מותר למחקו מכל מקום ס"ת כשר הוא דניהו דאינו ב"ק או שמא כתבו שלא לשמה מכל מקום עכ"פ כשר לקרות בו ביחיד ובאמת שאני תמה למה אמרו לא לגנז וקשה למה יגנז הא עכ"פ ביחיד כשר לקרות בו. איברא דהט"ז סי' רפ"א ס"ק א' כתב דכל שהפסול אינו ניכר יש לחוש שמא יקראו בו בציבור אבל מלבד דהש"ך בנקודות הכסף דחה דבריו ע"ש אף גם דאף להט"ז עכ"פ עיקר מה דגונזין הוא בשביל חשש שמא יקרא בו והיינו משום דאינו ניכר הפסול דשמא ישראל כתבו וא"כ דברי רש"י אתי שפיר דלכך גונזין אותו ואין מניחין בידו דשמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא והיינו דאם נימא דעכו"ם כתבו שוב לא היו צריכין לגנזו דיכולין לקרות בו ביחיד דא"ל דאינו ניכר הפסול דשמא כשר הוא דא"כ עיקר הגניזה שמא של ישראל הוא וא"כ לכך נקט רש"י דאין מניחין דשמא כשר הוא ולכך גונזין אותו מספיקא ועכ"פ לשיטת הש"ך אי אפשר לומר דמ"ד לגנוז היינו משום דשמא עכו"ם כתבו ופסול משום שאינו בר קשירה דא"כ יקשה למה גונזין יקראו בו ביחיד. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו אח"כ ס"ת שכתבו עכו"ם תני חדא ישרף ותני חדא יגנז וקשה למ"ד יגנז דמפרש טעמא משום דאינו בר קשירה והא למה יגנז הא עכ"פ ביחיד כשר לקרות בו. אמנם הדבר נכון עפמ"ש הגאון במעיל צדקה סי' כ"ב דאף דלא קי"ל כר"א דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם היינו בשחיטה וכדומה בעניני עוה"ז דאמרינן דבעבידתיהו טרידי אבל בכותבים ספרים לעצמם אם ידענו דלעצמם כותבים פשיטא דמחשבתם לע"ז ולכך כתב רש"י דאת"ל דעכו"ם כתבו שמא למכור לישראל כתבו וקשה היה לו לכתוב דאת"ל שעכו"ם כתבו שמא שלא לשם עכו"ם כתבו דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם לא אמרינן וע"כ דכל דלעצמו כתבו בודאי מחשבתו לע"ז ע"ש ולפ"ז כל שאינו בר קשירה א"כ לישראל בודאי אינו ראוי רק ליחיד אבל מה שכתבו בדקדוקי משפטי ס"ת ולא בחומש בעלמא ע"כ דכתבו לעצמו ושוב יגנז ול"ק קושיתי. ומעתה הן נסתר מחמתו כל בנינו דמ"ד יגנז ס"ל החשש שהוא אינו בר קשירה וא"כ עכ"פ מוכרחין לפדותו שעכ"פ השמות קדושים הם דזה אינו דכל דאינו בר קשירה פשיטא דמחשבתו לעכו"ם וכמ"ש במ"ץ וא"צ לפדותו כלל:
ובזה נראה לפענ"ד לישב קושית התוס' על רש"י שפירש דהס"ס היא שמא כתבו למכור לישראל וע"ז תמהו דר"נ דאמר כתבו עכו"ם יגנז אפילו כתבו למכור לישראל שפירש הטעם דאינו בר קשירה ועיין במהרש"א שפירש כוונתם דאם אמר הטעם משום שאינו בקשירה אלמא שאין טעם אחר ולא מצינו שאינו כותב לשמה ע"ש ולפמ"ש כיון שפירש הטעם משום שאינו בקשירה שוב ליכא ספק שמא למכור לישראל כתבו דהא אינו בקשירה ומ"ד דס"ל דקורין בו הוא משום דלא ס"ל בר קשירה הוא וא"כ אינו סתם מחשבתו לעכו"ם ולכך כשר לקרות בו. איברא דלפ"ז יקשה על הא דתניא קורין בו ומוקי דרשב"ג היא וקשה ניהו דאנן לא קי"ל כר"א וסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם לית ליה והיינו דרוב אומות אינם מינים כדאמרו בחולין דף י"ג אבל עכ"פ מיעוטא איכא וא"כ רשב"ג דחייש למיעוטא למה התיר וניחוש דלמא כוון לשם ע"ז והיא קושיא גדולה לפענ"ד ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הרמב"ן בע"ז דף ל"ו הקשה בשם הקדמוני' דלמה לא נימא בסתם יינם דאסור שמא נסכו לשם ע"ז וכתב דכיון דנסכו מסתמא לא זבניה כדאמרו אם איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה ולפ"ז יש לומר דדוקא אם סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם א"כ הוה כודאי ושוב לא שייך לומר אם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה דהא בודאי הוה כוונתו לע"ז וא"כ יש לאסור דודאי נכתב לשם ע"ז אבל לחוש למיעוטא בכה"ג הוה מיעוטא דמיעוטא דל"ש ולא חיישינן בזה. איברא דעדיין קשה לפמ"ש הרמב"ן שם דלכך בנגע עכו"ם ביין שלנו אמרינן דטרחי ומזייפי אף דאם איתא לא הוה מזבין וכתב דשאני התם דאדרבא טרחו להנות ע"ז שלהם בשל ישראל ועיין ברמב"ם פי"א ממ"א ה"ה שביאר בהדיא דלכך מגע עכו"ם ביין שלנו אסור משום דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם הרי אף דלא קי"ל כר"א אפ"ה בכה"ג לההנות ע"ז שלהם בשל ישראל אמרינן דטרחו ומזייפי וא"כ ה"ה כאן אדרבא ניחוש דכתבו למכור לישראל וטרחו לכתוב לשם ע"ז שלהם בשל ס"ת שישראל קורין בו. אך נראה דל"ד דממנ"פ אם יודיע דעשה כן שוב לא יקחו ישראל ממנו ולא טרח לזייף ואם לא יודיע מה הועיל בזה הא סתמא לשמה קאי והישראל לא יודע ואף אם יתכוין לשם עכו"ם לא יועיל והס"ת נשאר בקדושתו ובפרט אם כבר עבדו לשמה הרי הקלף כבר מקודש ופשיטא שלא מועיל מחשבת העכו"ם להוציאו מקדושתו. ועכ"פ יש לישב בזה קושית התוס' ד"ה עיבוד דהא כתיבה סתמא לשמה קאי ולפמ"ש באמת בעכו"ם דסתם מחשבתו לעכו"ם ומכ"ש לההנות לישראל ובפרט לרשב"ג בודאי אסור:
ובזה מיושב היטב דברי הש"ס הא דתני קורין בו רשב"ג היא והדבר תמוה דהא פריך ורשב"ג כתיבה בעי לשמה ומשני דמיירי בגר שחזר לסורו וא"כ מה ראיה לנכרי וכבר תמה בזה המהרש"א ולפמ"ש א"ש דבאמת דוקא רשב"ג לשיטתו דחייש למיעוטא הוא דל"מ סתמא דס"ת דלשמה קאי אבל לדידן שפיר מועיל וכמ"ש ודו"ק היטב ומה שהאריכו מעלתו והגאון מוהר"ץ ומהר"ם טוביש נ"י בהא דאמרו בדף נ"ד כל ס"ת שאין אזכרות שלה כתובין לשמה אינו שוה כלום והקשו ומטו בה משמיה דגברא רבה השב יעקב דלמה לא ימחוק האזכרות ויחזור ויכתבם לשמה לא זכיתי להבין דל"מ בהך מעשה דר"א דלא היה הס"ת ביד הסופר פשיטא דאסור למחקו דדלמא נכתב לשמה ואסור למחוק ואם כוונתו על הא דאמרו כל ס"ת שאין אזכרות שלה כתובין לשמה לאו כלום דמשמע גם בידוע שלא נכתב לשמה גם זה ל"ק דעכ"פ לא גרע מחיקה מהעברת קולמוס ובין לרבנן ובין לר"י אסור משום דמחזי כמנומר וא"כ מכ"ש במחיקה דודאי יהי' מחזי כמנומר דמה בשהעביר בקולמוס מחזי כמנומר מכ"ש במחיקה וע"כ לא זכיתי להבין כל הפלפול וגדולה מזו כתב בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמ"ט דלקדור האזכרות ולדבק בדבק אף שאין בו שום איסור מכל מקום הנותן לכתוב לו ס"ת אינו מרוצה בכך ומכ"ש במחיקה גמורה. והנה מה שהאריך מעלתו בהך דר"י דמתיר להעביר קולמוס על השמות וע"כ מוכח מזה כיון דזה מקרי מחיקה וע"כ דמותר למחוק השם שלא נתכוין לקדש וכן חכמים דס"ל דאינו מן המובחר משמע דמותר למחוק והגאון מוהר"ם טאביש נ"י נתעצם בזה דלא שייך מחיקה בדיו ע"ג דיו דדוקא בדיו ע"ג סקרא הוא דהוה מחיקה דהכתב הראשון אזדא ליה ולא בדיו ע"ג דיו ובפרט דכתב ע"ג כתב הכתב השני אינו מועיל כלל רק בנכתב שלא לשמה משום דהוה כתב השני תיקון ועכ"פ לא נחשב הראשון למחיקה ומעלתו האריך כנגדו. הנה באמת הדבר מבואר בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קכ"ז בהך דכתב אזכרות בזהב דיגנז כתב התשב"ץ הטעם דלא מהני תיקון דהיאך יעשה אם יעביר עליו דיו הא דיו ע"ג סקרא הוה כמוחק ובפרט לפי המסקנא דדוקא בשבת הוא דנחלקו אבל לענין חתימת עדים לא הוה כתב העליון כתב מכ"ש לענין מחיקת השם דהוה כתב התחתון כתב והעליון לא הוה כתב וא"כ הוה מוחק את השם ובלא"ה הוה עכ"פ מנומר כדאמרו בגיטין דף נ"ד וע"ז כ' התשב"ץ דאם נפשך לומר דלא חשיב מחיקת השם דהרי אמרו ולעבור עליה' קולמוס ולקדשו ומשני משום דמחזי כמנומר אלמא דלא חשיב מחיקה ז"א דשם דכתב הראשון הוה שלא לשמה לא אכפת לן במחיקה וע"ז כ' התשב"ץ דאין זה מוכרח מכאן דשאני התם דהוה דיו ע"ג דיו ודיו ע"ג דיו אמרינן דפטור. הנה מבואר כל דבריהם דשאל שאלת מעלתו וכתב ג"כ דדיו ע"ג דיו לא חשיב מוחק. הן אמת דדברי התשב"ץ תמוהים במ"ש ראיה משבת לענין מחיקת השם דיש לחלק דשם לא הועיל הכתב השני ושפיר חשיב מקלקל גמור ולכך פטור משא"כ כאן דהועיל ואם יאמר ג"כ דגם כאן לא הוה מתקן גמור דשמא משקר ובאמת נכתב לשמה שוב קשה על מה שתירץ דלא שייך מחיקה דלא קדוש השם דסוף סוף יקשה היאך מותר לעבור קולמוס דהא הוה מוחק דדלמא נכתב לשמה ול"ח מוחק. אך נראה דהדבר נכון דממנ"פ פריך הש"ס אם אומר אמת שוב מותר למחוק ואם לא אמר אמת שוב לא הוה כתב השני כתב כלל ולא מקרי מוחק אדרבא הכתב השני לא הועיל והכתב הראשון הוה כתב ועדיין יש לעיין דאם משקר והכתב השני לא הועיל שוב הוה כתב השני חציצה ואולי מב"מ אינו חוצץ ודו"ק היטב. ואני תמה על שו"ת תשב"ץ שם במה שהאריך להוכיח דכ"מ דקתני יגנז משמע דאין לו תקנה והביא הך דכתבו עכו"ם יגנז והך דכתב האזכרות בזהב דאין לו תיקון וקשה דע"כ לאו דוקא דהרי יש לו תקנה לקרות ביחיד וכמ"ש בנקודות הכסף סי' רפ"א ואף להט"ז עכ"פ בהך דכתבו בזהב דודאי יהיה ניכר שהרי נכתב בזהב למה יגנז והא יוכל ללמוד מתוכו. שוב ראיתי בנוב"י מהד"ת סי' קפ"א בחלק יו"ד שהרגיש בהך דכתב האזכרות בזהב וכתב דלפירוש הנימוק"י א"ש אבל להתשב"ץ שלא פירש כן קשה וצ"ע:
והנה מה שהאריך נד"ז הגאון החריף מוהר"ץ אורנשטיין נ"י להקשות בהך מעשה דר"א דאמאי מפסיד שכרו הא כיון דאינו נאמן לומר שהס"ת פסול וא"כ למה יקופח שכרו דהא הס"ת כשר וא"כ בא בשכרו. והנה לכאורה אין מקום לדבריו דסוף סוף יש כאן הודאת בע"ד וכמאה עדים דמי והוא מודה שאין מגיע לו שכר וכבר תמה בזה הגאון מוהר"מ טוביש נ"י. אך נראה דיפה הקשה דהנה בהך דאמרו בכתובו' דף ע"ב אי דלא ידע מנא ידע והקשה הראב"ד דלוקי במודית וכתב דאינה מע"ר וכבר נודע דהוא תימה גדולה כמ"ש הר"ן דמכל מקום לגבי כתובה נאמנת אף דמע"ר לגבי ממון נאמנת משום הודאת בע"ד וכתב הפ"י שם דזה דוקא כשהיתה מודית בעיקר הדבר אבל כאן היא אומרת דהאכילתו שאינו מעושר וע"ז תקנו חכמים דמפסדת כתובה א"כ כיון שלענין זה אינה נאמנת ממילא לא הודית בהפסדת כתובתה ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם אנן נימא הכי דכאן לא שייך הודאת בע"ד דבשלמא אם היה מודה בעיקר הדבר שקבל הממון או שמחל לו וכדומה שייך הודאת בע"ד אבל כאן הוא אמר שלא ב' האזכרות לשמן וא"כ אם היה לו תקנה לא היה מפסיד השכר רק שחז"ל אמרו של"מ תקנה וכיון שאמרינן שטעה בדר"י והרשב"א כתב דחשב שמועיל העברת הקולמוס א"כ לא הודה על הפסד השכר וא"כ כיון שאנן אין מאמינים לו לענין הס"ת ואמרינן דטעה בדר"י וסבר להקניטו ורצה להפסיד שכר האזכרות א"כ על כל הס"ת לא הודה כלל ולא שייך הודאת בע"ד כנ"ל בכוונת נד"ז ואם אולי לא כיון לזה אנן טענינן ליה. אך אחר העיון אינו נכון דש"ה דהיא לא הודית בגוף הענין כלל רק שאומרת שהאכילתו שאינו מעושר רק דחז"ל קנסו כתובתה אם עושית כזאת לו וא"כ כל שלא נאמנת ולא עשתה זאת שוב לא שייך הודאת בע"ד אבל כאן הוא בא בשכרו שעשה פעולתו וכל שאומר שלא כתב האזכרות לשמה א"כ הודה דלא עשה פעולתו וממילא אינו מגיע לו שכר פעולה א"כ ניהו דאם אמרינן דטעה בדר"י אבל לפי דברי הודאתו לא פעל פעולתו דכל ס"ת שאין אזכרות שבה כתובין לשמה אינה שוה כלום א"כ הודה שאינו מגיע לו שכר אבל התם אטו בשביל שהאכילתו שאינו מעושר עשתה לו היזק בעניני אישות הרי אשתו הוא רק שחז"ל קנסו אותה וכל שאינה נאמנת הרי לא פעלה עולה ושוב לא שייך הודאת בע"ד וז"ב:
ובזה אני מבאר דברי התוס' בב"ב דף ל"ג ד"ה קה"ג שכתבו וא"ת והא לקמן אמרינן אי דמיא לר' אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ואמאי נימא כיון שהקרקע יוצא מת"י גם הפירות ישלם וי"ל וכו' דאי מהימן במה דאמר דאכל שלש שנים לא היה לנו להוציא הקרקע מידו וליכא למימר דנאמין לו שאכל השלש שנים אבל לא נאמין שלקחה אלא בגזל לקחה כדאמרו בהניזקין דנאמן אתה להפסיד שכרך אבל אי אתה נאמן להפסיד שכרו דל"ד דהתם כיון שהס"ת ביד הלוקח כאלו יש עדים שנכתבה לשמה מכל מקום מפסיד שכרו כיון שמודה שאינו חייב לו כלום עכ"ל והדברים משלולי ביאור דמ"ש בקרקע ולפמ"ש הדברים מפולשים ורחבים דבשלמא בס"ת כל שלא פעל פעולתו הוה הודאת בע"ד דאין מגיע לו שכר אבל שם אטו הודה שחייב לשלם בעד הפירות אדרבא הוא טוען שאכל שלש שנים וממילא יש לו חזקה לפי דבריו רק שלפי שאין לו עדים ע"ז רק על שתי שנים ממילא נתחייב עי"ז אבל אינו מקרי הודאת בע"ד דהרי הודאתו היה להיפך שהוא שלו ואין הודאתו על עיקר הפירו' רק על הקרקע שהיא שלו ועיין בחו"מ סי' קמ"ה ס"ג ובש"ך שם ודו"ק היטב ואף דהטור סי' קמ"ו ובש"ע שם סכ"ד כתבו בשם רבינו יונה שהמתחייב מתוך טענתו אף חוץ לב"ד הוה כמאה עדים וע"ש בסמ"ע ס"ק ס"ה ש"ה שהודה בגוף הדברי' רק שזה חשב לו זכות אבל כאן זה לא הודה בגוף הדבר רק שממילא מסתעף מזה הודאת בע"ד לא אמרינן כן ודו"ק:
והנה בשנת תרי"ב א' קרח כ"ו סיון בהיותי בכפר טריסקאוויטץ סמוך ל"ק דראהביטש נסתפקתי ספק חדש והוא הנה זה פשיטא דהסופר לאחר שכתב הס"ת בשלימו' דא"י לבטל כל שכבר כתב לשמה וכ"כ התוס' בפירוש בריש פרק השולח בד"ה ורב ששת בהדיא. אך מה שיש להסתפק למ"ד תורה חתומה נתנה וגם אם מגלה מגלה נתנה אמרו בגיטין דף ס' כיון דאדבק אדבק ע"ש וא"כ היאך הדין בלא כתב רק מקצת מס"ת וכדומה ורוצה לחזור בו מלשמה שכתב אם מועיל אם נימא כיון דבגט יכול לחזור בו עד שיגיע גט לידה ועכ"פ בלא נחתם ודאי יכול לחזור בו וכמבואר בגיטין דף ל"ב הנ"ל ובתוס' ד"ה ור"ש ובד"ה התם וא"כ ה"ה כאן כל זמן שלא גמר לכל התורה אין על הספר קדושת ס"ת ויכול לחזור בו ולכאורה זה אינו דלא דמי לגט דהוא תלוי בבעל שרוצה לגרש ולכתוב גט אבל ס"ת שכל שקידש הס"ת לשמה אין בידו להפקיע קדושתו והרי קדושת הגוף לא נפקע ואף שצריך לכתוב כל הספר אבל מכל מקום כל יריעה וכל תיבה ותיבה בפ"ע שנתקדשה אין בידו להפקיע הקדושה אלא שלפ"ז צ"ב לשון התוס' בד"ה ר"ש שכתבו וכתיבת גט לשמה הוה מעשה דאם כתב אדם ס"ת לשמה א"י לחזור ולבטל ולפמ"ש מה ראיה משם שאני קדושת ס"ת דהקדושה חלה מאליה והו"ל קדושת הגוף דלא פקע ולא יוכל להפקיע משא"כ גט דבידו של הבעל הוא והוא עושה גט. וצריך לומר דלהס"ד דס"ל דחשוב כגמר מעשה אף שלא מסר הגט לידה א"כ ניהו דתלוי בידו אבל כל שכתבו כבר ונגמר המעשה שוב דומה לס"ת דאינו יכול לחזור בו וע"ז כתבו דמכל מקום כל שלא הגיע הגט לידה לא חשוב גמר מעשה והיינו דכל תכלית הגט הוא להגיע להאשה הגט וא"כ כל שלא הגיע לידה אינו חשוב גמר משא"כ הס"ת דקדושתו מאיליו וז"ב כשמש:
והנה בשם הנכתב שלא בקדושה דעת הגהמ"יי דמותר למוחקו והנה בשנת תרי"ד כ"ד שבט ד' משפטים כתב לי המופלא היניק כמר בנימן הכהן בן הרב מו"ה חיים צבי אבד"ק יאניב נ"י איזה פלפול בזה ואמרתי לרשום פה בקצרה והנה הביא ראיה להגהמ"יי מהא דאמרו בסוכה דף נ"ג דאחיתופל למד ק"ו מה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לכל העולם כולו עאכו"כ מדדייק שמי הנכתב בקדושה משמע דשלא נכתב בקדושה מותר למוחקו. ובאמת אין זה ראיה דהש"ס נקט יותר רבותא דאף דנכתב בקדושה מותר למחקו על המים. ומ"ש דלכך נקט מהו למכתב אחספא ורש"י נדחק דהנה באמת שם הנכתב שלא בקדושה ג"כ אסור למחוק רק דהיכא דנכתב ע"מ למחוק הוא דמותר למחקו ומעתה כיון דמגלת סוטה אדעתא דלמחקו נכתבת אם כן אם היה נכתב שלא בקדושה היה מותר למוחקו ורק בנכתב לשם קדושה אסור למחוק כי אם ע"מ לעשות שלום ולפ"ז גם אחספא כיון שהוא דבר שיוכל להזדייף א"כ כ"ע ידע דאדעתא דהכי כתבו ולכך מותר למחקו אבל היכא דלא נכתב ע"מ למחוק אסור אף שנכתב שלא לשמה. והנה דבריו לא נהירין דלפי דבריו אם היה כותב שלא לשמה לדברי הגהמי"י לא היה לו לדוד לאבעיא כלל דבאמת היה מותר וזה אינו דבאמת מה שהיה צריך לכתוב השם אחספא הוא כדי שלא ישטוף התהום א"כ היה צריך לכתוב השם לשם קדושת השם דאל"כ לא היה כח בהשם להועיל שלא ישטוף התהום וא"כ מה בכך שנכתב למחקו הא כיון דנכתב כדי שלא ישטוף התהום היה ע"כ קדושת השם עליו והיה צריך לכתוב לשמה בקדושה וטהרה וכן במגילת סוטה אף למ"ד דמגילת סוטה נמחקת היינו משום דסתמא לשמה קאי אבל קדושת השם היה עלה וע"כ לא נחלקו רק אם היה צריך להיות נכתב לשמה של אשה זו אבל שם קדושת השם היה צריך לכתוב דאל"כ לא היה בו כח לברר בדיקת המים ועיין עירובין י"ג ובגיטין כ' בתוס' וא"כ מה בכך שנכתב ע"מ למחוק מ"מ קדושת השם היה ע"כ דאל"כ לא היה מועיל וז"ש שמי שנכתב בקדושה והיינו דאל"כ לא הי' מועיל ודוק היטב ועיין שו"ת רמ"א סי' ק' אות י' שכתב דלכך מותר למחקו משום דכיון דהוא לצורך שוב הוה כמו מוחק ע"מ לתקן דשרי ע"ש. ובאמת לפמ"ש הרדב"ז ח"א סי' ע"ז דבעינן שיהיה תיקון ע"מ לתקן בהשם עצמו וכאן לא היה תיקון לצורך השם כביכול ונסתר בזה דבריו ע"ש ומ"ש לדחות דברי הגהמ"י דבאמת שם שנכתב שלא בקדושה אסור למחוק אבל שם בהך דהעביר קולמוס דאמרו רבנן דאין השם מן המובחר הוא מותר למחוק דאין השם בקדושתו וכמ"ש הרדב"ז לא דמי להרדב"ז דשם מוחק ע"מ לתקן הוא דשרי אבל כאן אינו מתקן כלל דאין השם מן המובחר ורק מוחק בלבד וזה אסור למחוק כיון דעכ"פ קדושת שם עליו אף שנכתב שלא בקדושה וע"כ דמותר. ומ"ש דהכוונה דאמרו אין השם מן המובחר היינו שיקלוף השם ולא ימחוק זה אינו במשמע הלשון וגם מה נעשה בו אם יקלפנו כיון דנכתב שלא בקדושה א"כ אם קולפו יהיה נגנז או נמחק ומה נ"מ בזה:
והנה בגוף הענין אם מותר למסור להם ס"ת שהאריכו בזה בספר אהל יעקב וגם אני כתבתי שם כעת נראה לפענ"ד דמה שאמרו אין מוסרין ד"ת לעכו"ם שנאמר לא יעשה כן לכל גוי הוא מטעם שאמרו במדרש והובא בתוס' גיטין דף ס' דאכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו ואמר במדרש דאם יתן להאומות התורה אז לא יוודע ההבדל שביניהם לבין ישראל ובהקדמת הסמ"ג על המצות מבואר יותר שהקב"ה רצה להראות שנתן התורה דוקא לישראל ובמה יודע איפוא הוא במה שהתורה נמסרה רק לישראל ולפ"ז נראה לי דזה דוקא גוף התורה אבל להעתיקה יוכל להעתיקה והטעם היא דהנה באמת התורה כלול בה הרבה פירושים וגם מתורה שבע"פ יסודתה בהררי קודש התורה שבכתב וכבר כתב האו"ח על התורה שכל עבדותינו בתורה הוא לגלות כל מה שרמוז התורה שבע"פ בתורה שבכתב וא"כ לפ"ז הלא נודע כי יש בכל תיבה ותיבה כמה וכמה פירושים שנחלקו בפירושה רש"י והראב"ע ורשב"ם ורמב"ן וכדומה מהמפרשים בכל דור ודור וא"כ כמה קשה העתקה מזה שהמעתיק לא יוכל להעתיק רק כפי פירוש אחד וזה שהיה חשך בימי תלמי שתלמי רצה שיעתיקו לו התורה ואם לא היו מכוונים כלם לפירוש אחד היה אומר שבדו לו מעצמם כפי שרצה כל אחד ולפ"ז קלקלתה היא תקנתה שאין כ"כ חשש בהעתקה שמכל מקום יודע איפוא ההבדל שבין ישראל לאו"ה שאו"ה לא ידעו מפירושה רק כפי העתקה וישראל יאמרו כל הפירושים מה שרמוז אבל אם מוסרה לגוים או שמלמדה כפי פירושו שיודע היהודי זה אסור גמור ודוק היטב. אמנם בגוף הדבר שהביאו מהך דתלמי אני מצאתי בספר הישר על התורה בהקדמת המביאים לבהד"פ שם כתוב שבתחלה לא רצו ליתן הס"ת ולכתבה לתלמי המלך ונתנו לו ספר הישר ואח"כ הכיר שאינו הס"ת והוכרחו להעתיק לו התורה ודוק:
והנה בשנת תרט"ו יום ד' ב' דר"ח כסלו הגיעני תשובה מהרב המופלג החריף ושנון מו"ה נתן הלוי נ"י[1] חתן הרב מו"ה שמואל נחום האבד"ק ליבטשוב וארשום בקצרה מה שהקשה בהא דפריך בגיטין דף מ"ה ורשב"ג עיבוד לשמה לא בעי כתיבה לשמה בעי וע"ז הקשה דשאני כתיבת ס"ת דאף אם נימא דסתמא לאו לשמה קאי מ"מ אף בכותב לשם קמיע מ"מ הרי גוף הכתיבה של ס"ת תופס קדושה לעצמה משום דהו"ל לצרופי ד"ת ול"מ בס"ת דאמרת דצרופה והכתיבה בעצמה היא מצוה אלא אף בתפילין עכ"פ כתבי קודש הוא ולכך לא בעי כתיבה לשמה משא"כ בעיבוד. הנה לפענ"ד הדבר פשוט דכיון דכל אות בפני עצמה אינו קאי לשמה רק משום הצירוף א"כ במה יוכשר האות הראשון כ"ז שלא נצטרף האות השנייה והרי המהרד"ק דעתו לענין כתיבה לשמה שאף מקצת האות אם לא נכתב לשמה פסול ואף לדעת החולקים מ"מ באם כל האות לא נכתב לשמה פסול בודאי ועיין פר"ח סי' קכ"ה באהע"ז ובגט פשוט שם וא"כ מכ"ש כאן דאף תיבה אחת אין לו שייכות לס"ת ועכ"פ פסוק אחד בעי וא"כ עכ"פ לא נכתב הס"ת או התפילין לשמה כל שלא נתקדש רק ע"י הצירוף ואף אם נימא דנתקדש למפרע מה שלא מצינו מ"מ בעכו"ם הכותב ודאי לא נתקדש דהוא לדעתו דנפשיה קא עביד רק דסתמא לשמה קאי מ"מ עכ"פ לא כתב לשמה כל שלא נכתב כולו. ובזה יש ליישב קו' התוס' דשאני כתיבה דסתמא לשמה דניהו דסתמא לשמה קאי אבל כל זמן שלא נכתב הס"ת בשלימות ועכ"פ פסוק אחד לא שייך סתמא לשמה קאי ואף אם נימא דבישראל סתמא לשמה וכל שאין בו כדי צירוף עכ"פ פ"ה אותיות פשיטא דסתמא לאו לשמה ואף דבישראל סתמא לשמה קאי היינו משום דכל אות לבדו סתמא לשמה קאי אבל גר דבאמת אינו מכוין כלל ואינו מאמין בקדושת ס"ת פשיטא דסתמא לאו לשמה. ועכ"פ קושייתו של מעלתו ודאי ל"ק וכמ"ש. ומ"ש מעלתו ליישב דאם נימא דלא בעי כתיבה לשמה א"כ יקשה מ"ט דבעי עיבוד לשמה הא כל הטעם הוא דבעי לשמה הוא כדי שיתקדש החפץ בטרם שישים בה קודש ולפ"ז כאן דלא בעי כתיבה לשמה וא"כ גם כשיכתוב אח"כ עוד חול הוא ורק אח"כ כשכבר נכתב נתקדש ע"י צרופי ד"ת אבל עיבוד לא בעי שיתקדש לקודש דהא כל שיהיה כבר כתוב יתקדש גם הקלף אגב הקדושת ס"ת וע"כ דגוף הכתיבה בעי לשמה. נפלאתי דהא זהו ודאי דאף אם נימא דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה הוא משום דהעיבוד היה לשמה וכבר נתקדש העור ובאמת שהתוס' הקשו דנימא דלכך לא בעי לשמה כיון דנתעבד לשמה וכ"כ בסה"ת ובאמת שבישוב קושית התוס' צ"ל דלפמ"ש המחנה אפרים בהגהות הטור הלכות ס"ת להסתפק אם צריך לכתוב האזכרות לשם שמו יתברך ואם לא כיון בכתיבה שכותב לשמו של ד' הוה כאילו נתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל דלית או דלמא דבעי שיתכוין שהוא מקדש שמו יתברך ע"ש ולפ"ז אף אם נימא כצד הראשון דא"צ רק שיתכוין לשם ה' א"כ מה מועיל סתמא לשמה קאי אכתי מה נעשה באזכרות שניהו דעכו"ם אינו מתכוין להיפך רק סתם אבל עכ"פ האזכרות צריך שיכוין בפירוש לשם ה' וקדושתו וז"ב. ולפ"ז עכ"פ עיבוד בודאי בעי לשמה דעכ"פ כל שלא נתעבד לשמה בודאי ל"מ דיהיה סתמא לשמה דהא אינו קאי לשמה כלל. ומה שהאריך מעלתו דהזמנה מלתא היא כתב רש"י בסנהדרין דוקא לאחר שמת וע"כ דכל שלא מת המת לא שייך הזמנה למת דהא לא נקרא שם המת עליו ולכך יש לומר דגוף הקדושה כמו עגלה ערופה דעוד לא הוה הקדושה בעולם רק שעתיד להתקדש לא שייך הזמנה מלתא היא דלא נקרא שם הקדושה עליו משא"כ בתשמישי קדושה כל שגוף הקדושה בעולם או האיסור שייך הזמנה מלתא. והנה לדבריו יהיה הזמנה לגוף קדושה גרועה מהזמנה לתשמישי קדושה והרי דעת הנימוק"י הוא להיפוך דלגוף הקדושה ודאי הזמנה מלתא הוא כמבואר ולדבריו אדרבא לגוף הקדושה ודאי הזמנה לאו מלתא וגם מ"ש דבעשיית סוכה כיון דעושה קודם יו"ט לא שייך הזמנה מלתא כיון דאינו עוד מצות סוכה קודם יו"ט והוה כאורג בגד למת קודם שמת גם זה לא נהירא ולפ"ז אם עושה סוכה בחוה"מ יהיה שייך הזמנה וא"כ יהיה חילוק בין עושה קודם יו"ט או לא עשה רק בחוה"מ והרי ב"ה ס"ל דעושין סוכה בחוה"מ ומ"ש רש"י אורג בגד למת היינו לאחר שמת הוא משום דאל"כ לא שייך הזמנה למת דיוכל להיות דעוד יחיה וגם מ"ש דשור לע"ז הו"ל כגוף איסור ג"כ ל"ק דשור לע"ז היינו רק שמקצה להיות מקריבו לע"ז וזה לא נקרא עדן תקרובת ע"ז:
והנה אור ליום ג' ד' חנוכה שנת תרט"ו הגיעני תשובתו שנית להתנצל על דברותיו וארשום בקצרה הנה על מ"ש ליישב קושית התוס' דכתיבה סתמא לשמה קאי וכתבתי דהשם בעי שיתקדשו לשם קדושת שמו יתברך וזה בודאי לא שייך בעכו"ם וע"ז כתב דהרי הס"ד היה שם דרשב"ג לא בעי כלל כתיבה לשמה רק דמביא ראיה מעיבוד דבעי לשמה מכ"ש כתיבה וע"ז שפיר הקשו התוס' דלא בעי כלל לשמה ומנ"ל להצריך עוד לשמה לשם קדושת השם הא לא נלמד רק מעיבוד. במח"כ מלבד דלא מסתבר כלל שרשב"ג לא יצריך לשמה כלל רק משום דסתמא לשמה קאי להס"ד אמנם גם אם נימא דלהס"ד דלא בעי לשמה כל דבעי לשמה לשמה דהשם צריך להיות לשם קדושת שמו כמו דבשאר ס"ת הלשמה הוא לשם ס"ת ה"ה הלשמה דשם צריך להיות לשם קדושת השם וא"כ שפיר הקשיתי גם על מעלתו. ומ"ש להתנצל דכיון דלא בעי לשמה רק דלמד מעיבוד א"כ יש לומר דדוקא עיבוד צריך לשמה להזמינו לשם קדושה משא"כ הכתיבה דיהיה אח"כ הצירוף הנה כ"ז לשיטתו אבל זה אינו דכל דמצריך רשב"ג לשמה בעיבוד וממילא גם בס"ת בעי לשמה א"כ שוב מה מועיל הצירוף וכמ"ש הרד"ך וגם שאר דבריך מ"ש להתנצל אין בהם שום ממשות וטעם וע"כ לא רשמתי:
והנה ערב ראש חודש ניסן שנת תרח"י הגיעני תשובה מהרב במה שהיה שם סופר שכתב תפילין ואירע לו אנינות ר"ל באמצע הכתיבה והיה נחוץ לו כתיבת תפילין ורצה לגמור ולא רצה להפסיק כמבואר עפ"י כוונות וע"ז האריך מעלתו כיון דאונן פטור מכל המצות מקרי אינו בר קשירה והביא דברי המהרי"ט וזקני הח"ץ ז"ל סי' א' לענין אונן והנה מה שתמה על הח"ץ כבר קדמו רבנן בקרבן עדה ריש יבמות ועיין בישועת יעקב סי' ע"א באו"ח. אמנם בגוף הדבר אני תמה הזה מקרי אינו בר קשירה. והנה ל"מ לטעם הרשב"א משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה או מפני שאין לו מי שישא משאו דודאי מקרי ב"ק דהרי אם היה לו מי שישא משאו ודאי היה חייב אלא אף למ"ד מפני כבודו של מת פשיטא שכל שכתב תפילין ולא רצה להפסיק דרשאי דלא שייך כבודו של מת ובפרט שעפ"י הדין לא היה צריך להפסיק כמ"ש בשבות יעקב סי' ז' וכן כתבנו במגן גבורים סי' ע"א ס"ק ב' יעו"ש וא"כ לא שייך מפני כבודו של מת ולא דמי להך דאונן לענין חליצה דשם עכ"פ בשעת נפילה אינו ראוי ליבם דעכ"פ פטור הוא ואם ירצה שלא לייבם רשאי א"כ שוב אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אבל לומר דמקרי אינו בר קשירה בזה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם ומכ"ש בראשון לאבלו דודאי מקרי ב"ק רק מפני צערו פטור אבל לא יצא מגדר החיוב ועיין תוס' ע"ז דף כ"ז. ומ"ש על מ"ש בחבורי יד שאול הנה מ"ש שיש שם טעות הדפוס ודאי נכון וצ"ל להיפך אמנם מ"ש שם דאפילו בלא זה צ"ל דאפילו לא היה יכול להניח בצנעא מ"מ לא מקרי בר קשירה כיון שאינו מקיים המצוה וז"פ וברור:
עוד נראה לי דלא דמי להך דאונן פטור מיבום דשם באמת לא מטעם עשה דוחה ל"ת אתינן עלה דהרי באמת היה ל"ת שיש בו כרת ורק דבמקום מצות יבום לא נאמרה הל"ת וכמו בטומאת כהנים לגבי מת מצוה ועיין ברמב"ן בתורת האדם וברש"י ותוס' ברכות דף כ' גבי שב וא"ת שאני ע"ש ולפ"ז כל דפטור מן המצות עכ"פ אינו במקום מצוה ולכך לא יכול לקיים מצות יבום וכל שאינו ביבום אינו בחליצה אבל כאן ניהו דפטור אבל אינו יוצא מגדר בר קשירה וז"ב ופשוט:
והנה הגיעני מכתב מבחור אחד מק' ברעזאן ושמו אליעזר ליפא גארטין ני' נכד הרב מוהר"ר מרדכי מבאלשוועץ ני' ושאל במה דאמרו בגיטין נאמן אתה להפסיד שכרך והקשה דלמה לא נקט שחייב לשלם לו בעד הגויל שקלקל לו כמו בטבח אומן בשכר שקלקל שחייב לשלם לו וע"ז חידש דמה שחושב שלא לשמו הוא היזק שאינו ניכר ופטור ורק דחייב לשלם מצד קנס והרי מודה בקנס אף בדרבנן פטור. הנה לכאורה דבר חכמה אמר אבל באמת לכאורה לפמ"ש הרמב"ן גבי טבח אומן דגוף השחיטה הוא היזק ניכר שהרי שחט וה"ה כאן גוף הכתיבה הוא היזק ניכר. אך לפמ"ש בתשובה למעלה דכיון שאין אנו מאמינים לו הוה היזק שאינו ניכר ממילא באמת פטור מצד דהוה היזק שאינו ניכר. ובלא"ה נראה לפע"ד דל"ק דכיון שאינו נאמן לפסול ס"ת א"כ שוב לא קלקל לו הס"ת כלל ולמה יצטרך לשלם לו רק השכר מפסיד דהא הוא אומר שקלקל אבל הגויל לא קלקל ודוק:
והנה בשנת תבר"ך עש"ק תשא י"ד אדר ראשון ראיתי בספר ק"ס הנדפס מחדש סי' קכ"ח מה שהקשה על הירושלמי פר"א דמילה דס"ל לר"י דלא בעי כונה דמל והולך לשם הר גריזים וע"ז הקשה דהא במתכוין להיפך אף למ"ד מצות אין צריכות כונה מודה וכאן מתכוין להיפך וגם הקשה דר"י ארר"י דהרי ר"י ס"ל בש"ס דילן דמצות צריכות כונה. והנה לא ידעתי מהו שח ובראשית תמהני דדברי הירושלמי הללו הן בש"ס דילן בע"ז דף כ"ז רק בשינוי לשון דהיינו דבש"ס דילן מוזכר דלא בעי מילה לשמה והיינו דר"י ס"ל דאף דהמל מתכוין לשם דבר אחר מ"מ הנימול כבר נימול ומ"ל ולכוונת המל וז"פ וברור ואינו ענין למצות צריכות כוונה או לא דשם מי שעשה המצוה אנו דנין וכאן אנו דנין על המל אם מתכוין לשם מצות מילה וס"ל לר"י דמ"מ זה שנימול מה איכפת ליה בכוונת המל סוף סוף זה נימול וז"פ וברור ועיין בח"ס על יו"ד סי' א' מ"ש על קושית דו"ז סבא קדישא היעב"ץ בשאלת יעב"ץ והדברים מבוארים כמ"ש:
- ↑ אודותיו ראו: רבי נתן רוזנפלד, אב"ד קילקוב. בלקסיקון הרבני "אישי ישראל".
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |