שואל ומשיב/ב/ד/י

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן י   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי באחד שמכר חטים לנכרי בשטר מכירה כנהוג והשכיר לו הריחיים שמונח שם החטים והנה כתוב שם שמכר לו החטים כל כור בעד י"ד רייניש שיין והנה לא זכר שיש שם קמח שכבר נטחן ולא פירש לו כלל הקמח וכעת נזכר מזה בפסח ובא לפני בפסח ואמרתי שצריך אני לעיין בשטר מכירה ואחר הפסח שנת תרי"ט בא אלי. והנה לכאורה כיון שמבואר בהדיא חטים יוכל להיות דלא רצה לקנות רק חטים ולא כשהוא כבר קמח ובפרט שכתב לו שמנים כור עד למדידה ואם יחסר איזה כורים אז ג"כ המכירה מכירה א"כ יש לומר דהקמח לא מכר לו כלל ומה גם דקיי"ל בנתן לה חטים באתננה ועשאן סולת דמותר דהוי שינוי וכן קי"ל כב"ה כדאמרו בב"ק דף ס"ה ואם כן הוי שינוי גם למכירה ואף דכתבו שם התוס' בד"ה הם דבחטים מסתבר טפי לאסור משום דעיקר דעתה אקמח ע"ש אבל מכל מקום קי"ל דמותר וגם לא דמי דשם בעד אתנן י"ל דכל שנותן לה סולת ודאי מקרבא הנייתא טפי אבל במכירה יש לומר דלא רצה רק חטים דוקא ולא קמח שאולי יתקלקל כשכבר נטחן ועיין שו"ת שערי אפרים חלק חו"מ סי' א' דכל שיש שינוי אף שנותן לו יפות יכול הלוקח לטעון שלא רצה רק ברעות יעו"ש ואף שאני הקשיתי עליו מש"ס ב"ב דף פ"ג מכל מקום יש לחלק דכל שהקפיד ואמר לו שרוצה יפות ורעות אם כן קפיד דוקא שיהיה איזה מהם רעות שצורך לו למלאכה וגם כאן כיון דפרט בשטר חטים י"ל דחטים דוקא מכר לו אמנם י"ל כיון דגוף הקמח אם נלתת מעט ולא שהה במים אין כאן חמץ גמור ועיין חק יעקב סי' תנ"ג וגם גוף הלתיתה כל שלא נתבקע בודאי אינו רק ספק אם כן בכה"ג יש לסמוך לבטל הקמח ברוב קמח ויוכל להנות ממנו. ויש עוד סניף שכתוב אח"כ בשטר שמכר לו כל החמץ שיש לו אם כן ממנ"פ אם אינו בכלל החטים שוב הוא בכלל שאר החמץ שיש לו ברחים כנלפענ"ד:

והנה ראיתי בשטה"מ הנ"ל שכתב לו שקבל מהנכרי דראהן ארבעים ר"כ והמותר נעשה יהודי אחד ע"ק בעד הנכרי ושאלתי מה זאת שהוסיף ואמר שכן ראה בספרי ש"ע מהרב בעל תניא ז"ל והנה נפלאתי מאוד דלפענ"ד זה אסור דהא הישראל הערב רוצה בקיומו של חמץ שאם יאבד החמץ ולא יוכל להשתלם מהנכרי או שלא ירצה הנכרי לשלם יגבה מהישראל ואם יהיה החמץ בעין יוכל להחזיר החמץ או למכור החמץ ולשלם מעות וא"כ שוב רוצה בקיומו ועכ"פ יותר טוב לישראל שיהיה החמץ בעין ביד הנכרי ויוכל לכופו בדיני ודייני שיתן לו החמץ ואם כן רוצה בקיומו ואסור ודו"ק היטב:

והנה בכ"ב למב"י שנת תרט"ז ב' בהר הי' אצלי אנשים מגלינא ושאלו אותי בע"פ במה שמצאו בשטר מכירה אחד שמכר החמץ ופרט הרבה תבואה ושכח לפרוט מאלטץ רק שכתב בשטר מכירה שבאם שכח איזה דבר לכתוב הכל יהי' מכור כל מה שיש באותו חדר מכור לו עד למדידה ועד למשקל. והנה השטר מכירה לא ראיתי. אמנם לפי מה שהגידו בע"פ איני רואה שום עסק חשש בזה דאף דנימא דצריך לפרט כל דבר דאל"כ הו"ל דבר שאינו מסויים וכמ"ש במק"ח סי' תמ"ח דאל"כ לא הו"ל מינו ידוע והו"ל כמוכר דבר שא"מ. הנה מלבד דבסי' רמ"א ס"ד מבואר דלא קי"ל כרמב"ם בזה ומועיל דבר שא"מ אמנם נראה הטעם שהחמירו בזה הוא כעין מ"ש הסמ"ע בסי' קל"א ס"ק ס"ה דאף לדידן דקי"ל דדבר שאינו קצוב מועיל ול"מ אסמכתא מכל מקום בערב שא"ק לא מועיל דהוי לי' תרתי לריעותא אם כן הוא הדין כאן כיון דגוף המכירה הו"ל הערמה רק דבדרבנן מועיל הערמה כמ"ש התב"ש עכ"פ ביש עוד ריעותא בגוף המכירה דהו"ל דבר שא"מ הוה כתרתי לריעותא ובודאי ל"מ מ"מ באמת הש"ך חולק עליו גם שם וגם להסמ"ע ל"ד דשם י"ל דבתרתי לריעותא בודאי לא רצה להשתעבד אבל כאן אנן סהדי דרצה למכור כדי שינצל מהביעור ובודאי גמר להקנות וא"ל דניהו דהמוכר גמר להקנות אבל העכו"ם לא גמר לקנות דזה אינו כיון דאף כשפירט אין העכו"ם גומר בדעתו לקנות רק שהערמה בדרבנן שרי ואם כן מה נ"מ אם לא גמר לקנות מחמת גוף המכירה או שיש טעות בענין המכירה מכל מקום הרי כתבו אח"כ בשטר המכירה שאם שכח איזה דבר הכל יהיה מכור ואם כן אין לנו שום חשש וליתר שאת יוכלו לערב ברוב שאר מאלטץ או שכר הכשר ובטל ברוב וכמ"ש בשו"ת פ"י ובאמת שבטור סי' ר"ט וכן בש"ע לא נזכר רק דעת הרמב"ם לבד והרמ"א ציין לסי' רמ"א ס"ד וכבר טרחו בזה הפרישה והב"ח ומכל מקום העיקר דלא קי"ל כשיטת הרמב"ם בזה וכ"כ הט"ז סי' רמ"א שם ע"ש ואף שראייתו של הט"ז אינו ראיה כמ"ש בפרישה ודרישה מ"מ אנן לא קי"ל כהרמב"ם בזה ומה גם דכאן שכתב בהדיא כל דבר ששכח הכל בכלל מכירה עכ"פ ידע שהוא דבר החמוץ ולא דמי למוכר כל מה שבבית דשם י"ל דאולי יש תבן בבית משא"כ בזה דעכ"פ מין חמץ הוא מה שמוכרם ובלא"ה נראה דכאן גם הלוקח ידע דמה שמוכר לו הוא עכ"פ מין חימוץ דאינו מוכר לנכרי קודם פסח רק מיני חמוץ וסמך דעתו בזה ומה שכעת ראינו שנחתך שם המוכר מהשטר ומשערים שחתם ומכר כדינו הנה כבר כתבתי למעלה דאף בלי חתם שם המוכר דקנה הלוקח ומקרי מכירה ולפענ"ד בשכח מין אחד לכתוב וזה טוען שמחמת שכחה היא לפענ"ד בכאן בודאי לא שייך הערמה שהרי חזינן דכל המינים זכר ומכר בשטר כדינו ומה"ת לומר שעל המאלטץ הערים וע"כ אף דקי"ל בסי' תמ"ח דאף שוגג או אונס אסור כאן לא שייך זאת וכמ"ש וגם כל שיש ספק אזלינן לקולא בדרבנן כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק ח' לענין בדיקת הריאה דכל שחזינן דבדק רק שיש ספק תלינן לקולא והוא הדין כאן ניהו דגזרו היינו כשלא מכר כלל אבל כאן הרי חזינן דמכר ולא הערים ואף אם נחשבהו לספק דאולי לא שכח פשיטא דאזלינן לקולא וז"ב כשמש:

והנה בעש"ק בהר כ"ו למב"י הובא אלי העתק משט"מ וראיתי שכתוב בו הכל כפי מה שהגידו לי. והנה מדבר שאינו מסויים כבר בררתי לעיל אבל מה שכתב הרב לפקפק דהוא אינו בר שליחות לבטל ולבדוק כלל כמ"ש המ"א סי' קפ"ט הנה מלבד שרבים חולקים בזה ועיין מגן גבורים שם אף גם דחלילה אינו מומר גמור והוא בר ישראל עוד ומ"ש מרדב"ז דהמשמשים אינם כשרים להעיד הנה זה טעות דמלבד שהרדב"ז סותר עצמו ועיין תומים סי' ל"ג אף גם דזה בד"מ אבל באיסורים כל עד אחר כשר אף הפסולים רק פסולי תורה רשעים גמורים וכאן ר' שמעון הגיד לפני שהוא הלך לכתוב שטר מכירה וגם עמד בעת שר' שמואל יצחק נ"י מכר החמץ ונאמן בעדותו. ומ"ש שכתבו בשם השליח ולא בשם המוכר הנה באמת ר"י מענקיש אמר שכתב בשם המוכר דהיינו שחתם עצמו שמואל מענקיש בפקודת שאפיל וגם גוף דברי המק"ח הארכתי בזה בתשובה ל"ק זבאריב זה מקרוב קודם הפסח העבר:

והנה בש"ק פ' בהר הגיעני מהרב מגלינא ושמו ר' שלמה זלמן הורוויטץ נ"י שלח לי תשובתו לאיסור והשט"מ הוא אות באות כפי מה שנעתק לי ולא מצאתי חדשות והשבתי לו דהחמץ כשר והמאלטץ וכל דבר היא בחזקת כשרות ושם כתב כי לדבר הזה שהמומר אינו בר שליחות העיר אותו גיסי הרב מוהרמ"ז והבל הביא גם הוא כמ"ש למעלה. אמנם בלא"ה כאן ל"צ תורת שליחות רק בזכיה בעלמא סגי וכעין מ"ש הרא"ש בקידושין דף מ"ה בקטנה שגלתה דעתה להתקדש דמועיל מטעם זכיה וג"ד אף דאינה בר שליחות ודו"ק:

והנה גוף דברי הרדב"ז ח"ב סי' כ"ד שציין מעלתו הנה יראה איך ששגה כי אינו נמצא לפנינו. והנה התומים סי' ל"ג ס"ק א' רשם דברי הכנה"ג שמביא כן דדברי הרדב"ז סותרי' ולא ציין היכן מראה מקום של הכנה"ג והנה יגעתי ומצאתי שהכנה"ג כתב כן בסי' ל"ז בהגהת הטור אות מ"ד והנה מ"ש בשם הרדב"ז ח"א סי' נ"ג כוונתו להג' מאות תשובות שזה נקרא בכ"מ ח"א ושם הוא בסי' נ"ו אבל ח"ב סי' כ"ד לא מצאתי וגם התומים לא מצא זאת שכתב שאין אתו ואני ת"ל זכיתי לה' חלקים רדב"ז ולא מצאתי ועתה יראה מעלתו כמה רצה לצאת חוץ למחיצה בהעלמת הציון וגם שלא ע"פ דין ואף שהכה"ג נאמן בעדותו אבל עכ"פ מה שלפנינו הוא מבואר דנאמנים וא"כ הנגלות לנו הוא להיפך והנסתרות הרי נסתר מנגד עינינו ודו"ק:

והנה ביום א' במדבר ל"ה למב"י הגיעני תשובה מגלינא מר' אברם חיים געברט ור' נתן שיין בארג ור' נפתלי הירץ טירהויז שראו תשובתי ורצו להשיב ע"ז דמ"ש דלא קי"ל כהרמב"ם דסי' ר"ט כמבואר סי' רמ"א ס"ד וכתבתי דכבר הקשו על הטור למה לא השיג בסי' ר"ט על הרמב"ם וכתבו דלא מצאו זאת הנה בדרישה סי' רמ"א נמצא מבואר כן וגוף החילוק שחלקו דקרקע כולל לשדות וכרמים אבל מיני חימוץ שאינו דבר כולל ובזה כ"ע מודים הנה לא ידעתי דלפענ"ד מיני חימוץ יותר כולל מקרקע דכל מה שהוא ענין חמץ הכלל בכלל דהוא יודע שמוכר רק מפני איסור חמץ ולא דמי לבית דשם י"ל דמכר לו תבן מה שאינו בגדר מכירה וזה לא רצה לקנות זאת וכמ"ש הרמב"ם והש"ע בהדיא וז"פ ומ"ש דלא שייך כאן הערמה בדרבנן דגלוי וידוע דזה האיש אכל חמץ בפסח ולא בטל כלל הנה כל שלא נגבה העדות ע"ז שיעשה כן בפני עשרה מישראל אין לו דין מומר ועכ"פ ע"ז החמץ שמכר למה לא בטלו ומה אכפת ליה ועכ"פ ספק חמץ שעבר עליו הפסח הוא ובודאי מותר ומ"ש שר' שמעון העיד שם שלא מכר החמץ הנה בפני אמר שהוא עמד בעת שמכר ר"י שמואל מענקיש החמץ ואני לא ידעתי. ומ"ש על מ"ש כיון דמכר כל החמץ לא שייך הערמה וע"ז כתבו דכאן כל שלא מכר המאלטץ שייך לקנסו לא ידעתי למה ומ"ש דלא שייך כאן ענין מומר דלאו בר שליחות דכאן גילוי דעת בעלמא סגי כמ"ש הרא"ש בקידושין דף מ"ה וע"ז כתבו דכאן לא שייך זכייה דגם זכייה מטעם שליחות הוא הנה לא הבינו יפה דכאן שכ"ע מצוים לבערו כל שצוה למכרו פשיטא דמועיל אף בלי שליחות וזכוי ועיין בקצה"ח ועיין בשו"ת מקום שמואל סי' י"ז שצדד לענין אם ישראל מכר למומר חמצו דלא שייך למקנסיה דלא כט"ז סי' תמ"ח דמה שאמרו אע"פ שחטא ישראל הוא היינו לגבי דידן דאסורין אנחנו להכשיל להמומר אבל המומר לגבי נפשו כעכו"ם גמור חשוב ע"ש וא"כ בנ"ד בודאי היה מותר ואף שאני בתשובה אחת בחבורי כת"י שהחילותי בשנת תר"ה בדף רצ"ח ע"ב בסופו דחיתי דבריו אמנם לענין זה שנקנס לכל העולם עבורו בודאי לא שייך לקנסו וגם לא ידעתי מה שייך קנס דהמומר לא ישמע לנו וימכרנו לנכרים ולא יגיע לו הפסד כל כך וא"כ למה נקנוס לישראלי' חנם וא"כ לא שייך קנס בזה וז"ב:

והנה לכאורה נראה דבר חדש דאף דדברי המקום שמואל הוא תמוה דגם לעצמו נקרא ישראל והרי הוא כשר למול לולא דאינו בר ברית וגם כשר לשליחות וממעט בחלק ירושה וכמ"ש שם לתמוה אמנם כעת נראה דיש לחלק עפמ"ש בתשובה אחת לענין מומר לחלק דכל שעדיין לא מת ויש מקום שישוב אז מקרי עדן ישראל דכל עוד בו נשמתו יקו לתשובתו והארכתי לענין זיקת יבום דכל שמת שוב נשאר בהמרתו ולפ"ז גם כאן י"ל דדוקא בדבר שאינו כעת מומר לענין זה י"ל דמקרי ישראל אע"פ שחטא דהא בכל רגע יוכל לשוב להיות ישראל אבל לענין מה שמכרו חמץ למומר או להיפך שמומר מכר חמצו אם כן ממנ"פ אם באמת אין רצונו לבטל ועובר בכל רגע על בל יראה ואינו מבערו מן העולם הרי נשאר בהמרתו ואינו ישראל ומה מועיל לו תשובתו אח"כ על מה שכבר עבר בבל יראה ושוב חמצו מותר כנלפענ"ד ענין חדש ולא רציתי להשיב להם כלל ואמרתי בלבי אולי יחשבו מדשתק אודויי אודי אבל בתוס' ב"ב ס"ב מבואר דאין ראיה מדשתיק ועיין שו"ת ח"ץ סי' ומ"ש שם בגליון. שוב מצאתי בחבורי כת"י שהחלותי בשנת ת"ר שם כתבתי ג"כ בדף מ"ד בענין כעין זה טעמים אחרים בזה:

והנה ביום ד' בהר כ"ג למב"י שנת תרט"ז הגיעני מכתב מהרב המופלג מו"ה יחיאל מיכל מניזניב במה שאירע שם מעשה במה שלא היה שמרים בשבת העבר כי אשה המוכרת שמרים נתאחרה להביא שמרים מסטאניסלאב וע"כ הלכה אחת וקנתה שמרים מאיש אחד רשע אוכל נבילות וטריפות ולובש מלבוש נכרי ואשתו הולכת בשערה מגולה ואינה טובלת עצמה מנדתה אשר היה האיש הנ"ל עם אשתו ב"ק טיסמיניץ על חג העבר והניח ביתו על נכרי אחד עם שענקר ואיש כזה יש ספק גדול אם מכר החמץ כלל וכאשר נודע למעלתו הדבר הזה שלח השמש להכריז שכל איש שיש לו שמרים הללו יבוא אל מעלתו לשמוע מה נעשה בהם והנה לפי שהיו הרבה נחתומים שעשו בעד הרבה רייניש וגם כמעט כל העיר עשו לחם שבת מהשמרים הללו ושלח להאיש הרשע הנ"ל ואמר כי מכר בשטר מכירה בטיסמניטץ לנכרי אבל מעלתו לא יכול לעמוד על המחקר אם כנים הדברי' ע"כ אמר כיון שחמצן של עוברי עבירה מותר לאחר הפסח מפני שמחליפין וכ"ש בזה ועכ"פ ספק הוה והמ"א אוסר באכילה ספק חמץ שעבר עליו הפסח והתיר בהנאה ע"כ אסר גם הוא באכילה ודבר המחמץ לא בטל אף בדרבנן כמ"ש הב"י ביו"ד סי' קי"ב:

אמנם איזה אנשים עירבו איזה שמרים כשרים שהובאו מסטאניסלב והוה זה וזה גורם דמותר כמ"ש הט"ז סי' תמ"ב לענין מעד וגם איזה אנשים אשר לא ערבו ביום ה' שמרים הכשרים רק ביום וא"ו בראותם כי אותן השמרים גרועים וגם זה התיר לכבוד שבת מטעם דרוב עיסה נתחמץ משמרים כשרים ומקצת העיסה שנתחמצה משמרים האסורים בטל ברוב העיסה וגם נשים שלשו עיסת קמח קאקיריזיס ורעטשקי אסור ואח"כ מצא בפר"ח יו"ד סי' צ"ח ס"ק ז' במה שהאריך שם דאיסור מחמץ איתא אפילו בא"מ כתב דדוקא בחמשת מיני דגן אבל אורז ודוחן ושאר מיני קטניות לאו בר חימוץ הוה ואינו אוסר כיון שאינו מחמץ אלא בא לידי עיפוש וסרחון ושאני תפוח שרסקו בעיסה דשם העיסה בר חימוץ מעליא הוא רק דהתפוח אינו חמץ גמור אבל כאן גוף העיסה אינו ראוי לידי חמוץ לכך לא מקרי חמץ וכן מצא בפרמ"ג או"ח בהקדמתו להלכות פסח ח"ב פ"א אות י"ז ע"ש וע"כ התיר לאותן שלשו בקמח קאקיריזיס וטערקישער ווייץ ורעטשקי אחר שראה שהיה עכ"פ שיעור ששים. ועל זה שואל ובא אם יפה הורה בכל מה שהורה. א' במה שהתיר הכל בהנאה ואם אסור באכילה וגם מה שהתיר מה שנתחמצו בשאור היתר מתחלתו וגם מה שנתערב אח"כ ביום וא"ו שאור היתר וגם מה שהתיר העיסה של קאקאריזיס וכל דבר שאינו בא לידי חימוץ. והנה אם אמרתי לברר כל הדברים בשרשן לא יכיל היריעה כי יש לי פלפולים הרבה. אמנם בקצרה אשיב הנה מה שהתיר בהנאה בודאי לא קמבעיא לי דבהנאה ודאי מותר כיון דאינו רק ספק ובפרט דחמצן של עוברי עבירה מותרין לאחר הפסח ואף דזה דוקא במומר לתיאבון וכבר כתב הב"ה ביו"ד סי' ב' דבזמן הזה חשוב מומר להכעיס מכל מקום זה במומר מבורר וכאן אינו מומר מבורר וגם מתיירא שלא למכור כי יודע שהיהודים לא יקנו ממנו וגם באכילה צדד החק יעקב סי' תמ"ט להתיר ויש לי פלפול נחמד בעירובין דף ס"ד שם אבל אכ"מ להאריך ועכ"פ בהנאה ודאי שרי. ומה שהתיר אותן שהיו שמרים כשרים מעורב תיכף מטעם זה וזה גורם ודאי. מותר. אמנם מה ששאל על אותן שאח"כ עירבו שמרי היתר וע"ז כתב דבטל ברוב הנה כיון שהוא דבר המעמיד ואף באלף לא בטיל לא שייך ביטול ברוב. אמנם לפענ"ד היתר ברור בזה דהנה זה וזה גורם דבטל בשמרים נלפענ"ד דבר חדש דהנה הפר"ח האריך שם בטעם מחמץ דאסור דהמ"כ דעתו משום דנותן טעם בעיסה והפר"ח דעתו משום פרסום הפעולה והנה יש לי בזה קונטרס גדול ובררתי דברי המ"כ אמנם בזה וזה גורם לא שייך לא טעם המ"כ ולא טעם הפר"ח דהא אינו ניכר טעם האיסור דוקא ולא ניכר פעולת האיסור ואדרבא רוב העיסה נתחמצה בשאור היתר ובזה מבואר היטב מ"ש הפר"ח דבדבר שאינו בא לידי חימוץ לא שייך מחמץ והיינו משום דשם לא שייך לא נותן טעם דהא אדרבא בא לידי חימוץ ולא פרסום הפעולה שהרי לא ניכר הפעולה ולא דמי לתפוח ששם ניכר קצת עכ"פ הפעולה וקצת נותן טעם אף שאינו לגמרי משא"כ בזה דלא ניכר הפעולה ולא נותן טעם ואף דתפוח שרסקו הוה מי פירות ועיין מנחות נ"ד ומג"א ריש סי' תס"ב ובר"ש פ"י דתרומות מכל מקום ניהו דאינו חמץ גמור מכל מקום קצת פעולה ניכר אבל אם העיסה אינה מקבלת חימוץ אין פעולת החימוץ ניכר כלל וגם אינו נותן טעם רק שמסריח ושאני תפוח דאינו חימוץ גמור רק קצת חימוץ וכבר חלקו אחרוני' במק"ח סי' תס"ב ובשעה"מ הלכות חמץ דאף דנוקשה אינו רק דרבנן היינו דוקא נוקשה שאינו חמץ אבל מי פירות אפשר דהוה מן התורה משום דהוא נותן טעם כראוי רק שאינו חמץ גמור וה"ה כאן ודו"ק. ובאמת כל הדחק שצריכין לדחוק הוא לפי מה שרוצה הפר"ח לחדש דלא שייך כלל חשש חימוץ אף בפחות מששים בדבר שאינו בא לידי חימוץ אבל בנ"ד לענין שתאסור ביותר מששים פשיטא דלא שייך נותן טעם ולא פרסום הפעולה ול"ק מתפוח שרסקו דשם באמת י"ל דאינו אוסר ביותר מששי' וא"כ בנ"ד ודאי שרי וז"ב וע"כ כל הוראותיו נכונות וישב בטח שוקט על שמריו שהורה כתורה ולפי מ"ש יש נ"מ בין הטעמי' באם הוה וזה גורם הם ע"י שני מינים שונים עד"מ יין וחומץ שכר וכדומה דלטעם המ"כ משום נותן טעם בכהאי גוונא הרי נרגש טעם האיסור ול"מ זה וזה גורם רק משום דהם שני כחות ולטעם הפר"ח הרי לא ניכר פרסום הפעולה ודו"ק היטב. ומ"ש להסתפק במה שהגיד לו אחד שנותן להפרה סובין בעת החליבה וע"ז כתב כיון דהסובין הוה חמץ כמ"ש המ"א דכל שלותתן החטין הוה חמץ והמ"א נסתפק בסי' תנ"ד אם סובין מחמיץ וא"כ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ אסור לבלול אף קודם פסח דחוזר וניעור והנה לכאורה מבואר במשנה פסחים דף ל"ט אין שורין את המורסן לתרנגולי' וכו' האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפין על בשרה יבש ומשמע דמשום הלתיתה ליכא למיחש מיהו אין ראיה משם דבזמן הש"ס לא היו רגילין ללתות דהרי היה מותר לקנות קמח מן השוק ועכשיו אסור כמ"ש המג"א סי' תע"ג ס"ק ח':

אמנם לפענ"ד נראה כיון דאין חשש רק משום קמח הנדבק בו ועיין באשל אברהם סי' תנ"ד מ"ש ליישב קושית הח"מ מהמשנה וא"כ כל שנותן לבהמתו אינו נהנה ממה שנתחמץ דאין נ"מ כל שהוא מאכל בהמה אם טועמת הבהמה טעם חמץ או לא ולכך דוקא לשרות לבהמתו הוא דאסור כיון דאינה אוכלת רק על ידי השרייה ונמצא נהנה מהחמץ שעל ידי השרייה אוכלת אבל כל שאינו שורה כעת מה הנאה יש לו במה שנלתת כבר והבהמה אוכלת כיון דגם בלי הלתיתה היה מאכל בהמתו דגם אנשי' אוכלים בלא לתיתה ותדע דמשמע דוקא אין שורין אבל גוף הסובין מותרין להיות בביתו וע"כ דאין בו איסור בל יראה דהוה רק משהו בעלמא וחצי שיעור אינו עובר בל יראה ולא חזי לאצטרופי כלל וא"כ מותר לתת סובין אף שהן נלתתין ואף דאנן קי"ל דאף יבש אסורה לשפשף כמבואר סי' תס"ה ב"ב היינו שמא תתלחלח אחר כך ותהנה מחמץ בעין ועיין ט"ז שם אבל כאן הוא אינה נהנה רק מה שמאכיל לבהמתו וזה אינו נהנה מהלתיתה כלל ומזה מבואר קצת כהמג"א דהסובין והמורסן בעצמו אינו מחמיץ רק ע"י ששורה את המורסן הוא דאסור כיון דיש קצת קמח מדובק והבהמה אינה אוכלת כ"א בשרייה זו אבל אם הסובין והמורסן בעצמו מחמיץ למה אינו אסור אף כשאינו שורה ואזל לה ראיית הח"י מהמשנה הלז ונהפוך הוא וכמ"ש ודו"ק וע"כ אפשר להתיר אבל בעל נפש ירחיק מזה ועיין מג"א ריש סי' תמ"ב דבמין במינו בודאי בטל ברוב לענין ב"י וא"כ קמח עם סובין הוה מין במינו ובודאי אינו עובר בבל יראה רק משום הנאה הוא דקא אתינן עלה ולכך אסור לשרות דוקא ודו"ק:

מה שהקשה על המשבצות באו"ח סי' תמ"ח ס"ק ד' במ"ש דאין לעשות ס"ס בידים וע"ז כתב דהא שם הספק כבר נתהווה והביא מהפרמ"ג בסי' נ"ז ומהרוקח סי' שע"א לענין מעוברת כהנת. יפה כתב ועיין בשב יעקב ובמגן גיבורים:

והנה בשנת תרי"ז ערב י"ט האחרונים של פסח הגיעני סמוך לערב ליל התקדש החג השביעי תשובה מהרב מו"ה יעקב שלמה נ"י אבד"ק פרעמישלאן בבעה"ב אחד שאינו יכול לחתום שמו והלך למקרי דרדקי וכתב לו שטר מכירה על חמצו ע"פ הנוסח בסידורים שכתוב חת"י תעיד עלי כמאה עדים והמקרי דרדקי חתם אותו על שם המוכר בלי עדים ונודע למעלתו בפסח וצווח ככרוכיא שאין לו דין שטר שהרי אין זה חתימת ידי המוכר ואין עליו עדים עוד הראה להמקרי דרדקי שלא טוב עשה במ"ש שהשכיר לו הקאמר על חדש ומכר לו החמץ והמק"ח בסי' ת"מ אוסר כל שהוא ביתו אוסר להשכיר החדר ע"ש טעמו ומעלתו צדד לפמ"ש המק"ח דאף שנתבטל השטר מכל מקום כל שהשכיר הבית מועיל מצד השכירות דשכירות סגי בכסף לבד כמבואר בחו"מ סי' קצ"ד ומעלתו האריך לפלפל דהרי הט"ז בחו"מ שם חולק על הש"ע וכתב דל"מ והאריך בזה הרבה. והנה כבר הארכתי לעיל דלדעתי מהני אף שחתם האחר שמו מועיל דהרי זכין לאדם שלא בפניו ומכ"ש כשחתם שמו של המוכר והמוכר מסר השטר להקונה גם מ"ש המק"ח דבשכירות לא מועיל דאחריותו עליו וגם בישועת יעקב כתב כן אני דחיתי הדברים כמ"ש בתשובה ל"ק בורשטין ול"ק זבאריב אמנם מה שכתב דהט"ז דחה דברי הרמ"א הנה לפענ"ד דברי הרמ"א נכונים דמ"ש דדוקא לשיטת הרשב"ם דאין חילוק בין ישראל לגוי רק בזה שבקונה מכותי נסתלק והוה הפקר ולכך בשכירות קונה אבל להרשב"א דהטעם בכותי משום דהוא אנוס א"כ מה נ"מ בין שכירות לקנין ע"ש ואני תמה ע"ז דהרי גם הרשב"ם בדף נ"ד ע"ב ד"ה אסתלק כתב דאף בישראל לא קני וכ"ש בנכרי דסתם נכרי אניס הוא וא"כ גם הוא ס"ל הטעם דאניס הוא וא"כ מדוע שכירות יהיה מועיל וא"כ גם הרשב"א י"ל דמודה בשכירות ותדע שהרי ע"כ צ"ל שאין הטעם משום אנוס לבד דא"כ יקשה להיפך דמ"ט לא יקנה העכו"ם מישראל בכסף לחוד וע"כ כיון דאין ישראל קונה מעכו"ם בכסף לבד ה"ה העכו"ם מישראל דלא עדיף עכו"ם בקנייתו מישראל וא"כ ע"כ דבשכירות קונה הישראל מעכו"ם וה"ה להיפך ועיין ט"ז סי' קל"ב ביו"ד ס"ק ח' ובחידושי הגרשוני ובשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ע' שחלקו ע"ז דאין חילוק בין קנין ישראל מעכו"ם לבין עכו"ם מישראל יעו"ש. ולפע"ד יש להוסיף עוד דהנה שכירות אין לו דין מכר רק לענין תשמיש והנאה של השכירות ולא לגוף הדבר כמ"ש הש"ך חו"מ סי' שי"ג בשם הנימוק"י והריב"ש ולפ"ז ל"ש שטר דכל הטעם דצריך שטר היא משום דלא סמכה דעתו עד שיכתוב שטר וכיון דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו א"כ כיון שגוף הדבר ל"מ שכירות ממכר רק להתשמיש בלבד וזה הוי כמטלטלי דאין כותבין שטר כמ"ש רש"י בב"ק דף ע"ט ולכך קונה בכסף לבד באופן דלענין דינא מועיל השטר והשכירות כמ"ש:

והנה ביום ג' תזריע י"ב לספירה שנת תרי"ז הגיעני מכתב מהרב מו"ה מאיר סג"ל לנדא נ"י מ"ק בורשטין אודות שאחד מכר חמצו קודם הפסח לעכו"ם בשטר וכסף דראהן כנהוג ובעת שקרא השטר לפני העכו"ם היה מונח גם כתב אחר לפניו ואחר הקריאה מגודל הטרדא מסר כתב האחר להעכו"ם ולא ידע כלל מזה עד לאחר חג הפסח שהביא לפניו העכו"ם הכתב בחזרה למכור חמצו להישראל כנהוג ראה שאין זה כתבו ואין זה שטרו וחפש באמתחת כתביו ומצא השטר ולא נמסר כלל לעכו"ם ועכשיו עמד השואל להורות לו כדת מה לעשות. ולפענ"ד נראה כיון דעיקר הטעם דאינו קונה רק בשטר משום דאין דעתו סומכת להקנות רק בשטר וא"כ כל שלא ידע העכו"ם וגם הישראל וחשבו דהיה שטר גמור א"כ מה בכך דטעו מכל מקום הא היה קנין כסף על ידי הדראהן והם סמכו דעתם על השטר שחשבו שהוא שטר וא"כ גם הישראל אנן סהדי דאילו היה יודע היה מוסר לו השטר מכירה כי באמת קרא לפניו וא"כ למה לא יקנה בכסף כל שסמך דעתו עכ"פ אף שהיה סמיכה בטעות עכ"פ קנין כסף היה ואף שסמך בטעות גם על השטר מ"מ מועיל. ולפ"ז נלפענ"ד דגם במה דמבואר בסי' ק"ץ ס"ז בד"א במקום שקונה בכסף לבד אבל במקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר דאם כתב לו שטר וטעה ונתן לו כתב אחר והוא חשב שזה היה שטר קנה בכסף לבד:

והנה בשנת תרח"י ביום ד' ט' ניסן הגיעני מכתב מכבוד אבי הגאון וכתב אלי בזה"ל נסתפקתי בחמץ המונח בהאמט ושני אנשים עברים נצים עליו ועדיין לא יצא דבר המשפט למי הוא ומה יעשו בו בפסח כי למכרו לע"ד לא יוכלו דהוה דבר שאינו ברשותו כמו גזל ולא נתייאשו הבעלי' גם אם יכתבו הרשאה זה לזה לא ידעתי אם יועיל אף דכתב רמ"א דנוהגין לכתוב הרשאה על הכל מ"מ דעת התוס' דהיכא דאיכא רמאי אין כותבין ועיין תומים במק"א כתבתי ואמנם מלבד זה איך יקנו זה לזה והם נלחמים ומריבי' זה לזה עכ"ל הזהב. ולפענ"ד נראה דסגי בביטול לבד וביטול ודאי מועיל אף דהוה אינו ברשותו והרי כל חמץ אינו ברשותו ואפ"ה מועיל הפקר וביטול ועיין בר"ן ריש פסחים ואף דבש"ע מבואר דאף הניחו בשגגה או אנוס אסור אף שבטלו נלפענ"ד דזה דוקא אם הוא אנוס מצד עצמו אבל מה שהוא אנוס ברשות התורה לא שייך אנוס וראיה ברורה נרא' לפענ"ד מתוס' בשבת דף ד' ד"ה קודם שכתבו דבכהאי גוונא שאין רודה בשביל שאסרו חכמים לא חייב וע"כ דאף אנוס לא מקרי דאל"כ כל שאפה בשבת אף שנאנס אחר כך ולא רדה מ"מ הרי תחלתו בפשיעה וע"כ דכל שאינו רודה בשביל שחז"ל לא הניחו לו לרדות אף אנוס לא מקרי וגם לפי מ"ש האחרוני' ובתוכם הנוב"י מהד"ק דבשביל הערמה אסרו והיינו שלא יערים ויאמר שהוא אנוס וכ"כ בהגהת מהרל"ח בטור סי' תמ"ח וכאן לא שייך הערמה דהרי הדבר גלוי שאי אפשר לו למכור:

והנה מ"ש מעכת"ה דהוה דבר שאינו ברשותו לכאורה כל אחד בפני עצמו יכול למכור וממנ"פ שניה' ביחד יועיל מכירתם ועיין בב"ש סי' כ"ח דשניהם ביחד יכולין להקדיש דהיינו הגזלן עם הנגזל ואף להחולקי' מ"מ כאן דבודאי שייך עכ"פ לאחד מהם א"כ כל שכל אחד מוכר למה לא יועיל. אך נראה דהוה כעין מכירה רפיא דכל אחד אינו יודע איך יפול דבר ובכה"ג ל"מ מכירה ועיין בב"ב דף קמ"ב דרבא אמר דהוה מכירה רפיא:

והנה שנתרח"י בע"פ אירע שאחד מכר לעכו"ם חמץ וקיבל הדראהן געלד אבל לא נתן לו השטר מכירה ובע"פ סמוך לחצות נזכר. ואמרתי שיתן תיכף השטר ואח"כ נעיין בדינא. והנה מצאתי בשערי תשוב' סי' תמ"ח שהביא בשם דודו הגאון מו"ה סענדר שיש להקל בהפסד מרובה בכה"ג שקיבל השטר אף לאחר חצות. ואני הארכתי בתשובה א' בדברי הצל"ח ונו"ב באחד שמכר אחר חצות וכ"ש בנידון דידן:

והנה במוש"ק של חוה"מ פסח נשאלתי באחד ששכח למכור פלאטשיקען עניס ויש בו חשש חמץ ששורין אותו ביי"ש ומערבין אותו בעניס אחרת כדת מה לעשות בהן. ואמרתי לרשום בקצרה מה שנראה לי בזה והנה בד"מ סי' תמ"ה מביא בשם א"מ שכתב דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו כדי לזכות בו לאחר הפסח ובלבד שבשעת הפקר יפקיר לגמרי ואח"כ הקשה לנפשיה מהא דאמרו חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהוא מחליפו ואם נימא דמותר להפקיר הו"ל להפקיר. ולפע"ד דלא קשה דבאמת הפקר לא מהני אלא בפני ג' וגם צריך להיות ברשות זוכה רק כאן שאינו ברשות של אדם בגילוי בעלמא סגי כמ"ש הר"ן ועיין בד"מ הנ"ל. ולפ"ז זהו בשאר ישראל הכשרים אנן סהדי דניחא להו ובודאי מפקירין בלב שלם אבל חמצן של עוברי עבירה אולי לא יפקירו בלב שלם ולכך צריכין להחליף דוקא. איברא דבלאו הכי לא מועיל הפקר דלאחר זמן איסורו אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא מועיל הפקר מה שהניחו ברה"ר ולזה כיון הג"מ פ"ג מחו"מ שהובא בב"י סתמ"ה ומש"כ ותלוי ההיתר במה שאסור בהנאה לפענ"ד לר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא משום דיליף מנותר דאסור בהנאה ולכך הג"מ דאוסר בהנאה ביטולו בכל דבר. ובנידון דידן היה לאחר זמן איסורו ואין מועיל הפקר. אך לפענ"ד נראה דעניס עצמו אין בו שום חמץ רק שנשרה ביי"ש לא שייך בו שריפה:

והנה בשנת תרח"י כ"ח ניסן הגיעני שאלה מהרב מו"ה יהודה אהרן הורוויטץ נ"י אבד"ק סאניוואטץ במדינת וואלאחיי היות שנתוודע לו ביום הראשון של פסח העבר שיש לאיש אחד יורה עם ווענדיל והווענדיל מחזיק בערך ששה אמות באורך ונעשה מהרבה חתיכות והרייארן הולכים כפופים כידוע כאשר עושים כעת בגראלניס הגדולים ועל תבנית זה יש להאיש הלז ווענדיל קטן ואחר החקירה והדרישה נתוודע שהיורה עם הווענדיל הם חמוצים אשר מזקקים יי"ש חמץ בכל יום ויום רק שנתלבן לצורך עשיית יי"ש של פסח הנעשה פה משמרי יין ושלח אחר הקאטליר ושאל ממנו איך עשה מלאכת הליבון בזה והשיב שליבון היורה היה אדומה אפס הווענדיל הנ"ל כאשר ראיתי שהתחיל לטפטף שני טיפי בדיל ממנו תיכף משכתי ידי ממנו כי יראתי פן אשחית כל המלאכה היינו שיפלו כל החתיכות אחת לאחת ויהיה לי עבודה רבה לערך עשרה ימים וגם על עבודה כזו לא הייתי לוקח עשרה אריות ואף חמשים אריות לא היה די לי ושאל אם נשרף קש מבחוץ והשיב הס מלהזכיר שהווענדיל הלז לא היה רק ליטנע ואחז אותו בידים ריקניות ואם היה חם לא היה ביכולת להחזיק שלא יכווה וכן הגיד הפועל ועל זה צווח מעלתו להכריז שלא ישתו מהיי"ש הלז בתוך הפסח ויטמינו אותו מהעין ולאחר הפסח יעוין בו כי גם ביטול לא היה אחרי כי חשבו שהוא יי"ש של פסח והנה לאחר פסח קמו שני אנשים ושתו היי"ש הלז ואמרו שגם בתוך הפסח היה מותר לשתותו וע"ז האריך מעלתו לפמ"ש המג"א סי' תנ"א ס"ק י"א דצריך לבון גדול ויי"ש לא מהני בי' אב"י דחריף הוא כמ"ש המ"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה ועיין ט"ז סי' תמ"ב ס"ק ג' ובסי' תנ"א ס"ק כ"ז ובמג"א שם ס"ק מ"ם. הנה מה אענה ומה אדבר והיי"ש הלז הוא חמץ גמור ולא מועיל לערבו ביי"ש אחר כי לא נתבטל כלל ונעשה בפשיעות גדול ולא מועיל ואף שדעת הפ"מ בתשובה דהוי זיעה בעלמא כבר חלקו עליו. והנה אף שהיה מקום להתיר לאחר הפסח אף בלי ששים מ"מ כיון שאין הפ"מ פשיטא דאסור ומכ"ש מה ששתו היה שלא כדת ותהי עוונותם על עצמותם:

והנה מ"ש במי שנקרא בפי כל וועלוויש ולתורה נקרא זאב וחותם עצמו זאב וואלף הנה לכתחילה היה ראוי לכתוב וועלוויש דמתקרי זאב וואלף ומ"ש הרב הגאון הישיש מטשערנאוויץ לכתוב זאב המכונה וואלף דמתקרי וועלוויש אינו נכון דמעולם לא נתכנה וואלף ומ"מ בדיעבד שכתב כן ובפרט ע"פ הוראת חכם בדיעבד הגט כשר. ועכ"פ אותו האיש ששתה היי"ש ודאי אין לו מקום שיסמוך כי עונשו קשה האיש אשר שותה ממה שהי' בווענדיל הנ"ל יזדקק להוראה לא תהא כזאת בישראל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף