שואל ומשיב/ב/ג/ט

שואל ומשיב ‏ ב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן ט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביאור דברי הרמב"ם סוף הלכות כלאים ופ"ח מכלי המקדש בענין אבנט שלא בשעת עבודה. הנה הרמב"ם כתב בשני המקומות הללו דאסור לכהן ללבוש האבנט שלא בשעת עבודה משום איסור כלאים ע"ש בפ"ח הי"ב ופ"ו מכלאים הל"ב והראב"ד השיג עליו ובשו"ת שאגת אריה סי' כ"ט האריך בזה והקשה על רבינו מהא דחטאת עוף דבא על הספק ואינו נאכל וקשה כיון דיש לספק שמא אינו קרבן שוב הו"ל כלאים שלא במקום עבודה ואסור והרי מחוסר בגדים במיתה וע"כ צריך שילבוש ב"כ יעו"ש שהאריך. והנה במפה"י בסופו שם הבאנו דברי הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל ומ"ש בזה ובאמת מ"ש שם דהו"ל ספק דרבנן דמדאורייתא כל הספיקות מותרין לשיטת הרמב"ם זה ליתא דכאן אתחזיק איסור דכלאים והקרבן הוא ספק ובזה מודה הרמב"ם דמה"ת לחומרא באתחזיק איסורא ועיין במ"ג סי' ח"י מ"ש בזה וגם בחבורי כת"י שהחילותי שנת תר"ט כתבתי בזה בדף שכ"ב אפס קצה. וכעת חדשות אני מגיד דהנה בש"ע או"ח סי' ר"ד ס"ח בהג"ה מבואר דאנסוהו לאכול ולשתות אף דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך ובט"ז ומ"א האריכו שם דהא קי"ל דהאוכל ביוה"כ חייב לברך שהרי נהנה אף שהוא אנוס ע"י חולי ומ"ל אנוס בידי שמים או אנוס בידי אדם. אך לפענ"ד נראה דבאמת כל שהוא אנוס אף שנהנה לא חשוב הנאה דהא אינו רוצה אבל שם ביוה"כ דניהו דהוא אנוס מכל מקום כל שהתירו לו לאכול ואדרבא מצוה עליו לאכול מפני סכנת נפשות הרי באמת מקיים ולא שייך בזה נפשו של אדם חותה מן האיסור דהא אדרבה הוא היתר ונהפך לו למצוה ופשיטא דהו"ל הנאה חשובה וכעין זה מבואר במגן גבורים שם וכעת הרחבתי הדברים יותר ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דכאן כיון דבכלאים לבישה דלית ביה הנאה שרי כמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ד' ובתשובה במפה"י שם כתב גם הגאון מוהר"ם בנעט כן והארכנו בזה שם ולפ"ז כאן דמחוסר בגדים חייב מיתה אין לך אנוס גדול מזה וא"כ ממנ"פ מותר דאם באמת חייב קרבן והו"ל עבודה אף שעושה מצוה ונהנה התורה התירה ואם אינו עבודה כיון שהתורה חייבה להקריב קרבן מספק וא"כ אנוס הוא בזה שהרי מחוסר בגדים חייב מיתה ושוב לא הוה הנאה ושרי וכמבואר בא"ח שם דאף שנהנה כיון שהוא אנוס לא חשיב הנאה ומה לי אנוס בידי אדם או אנוס בידי שמים כמ"ש במ"א הנ"ל וז"ב לפענ"ד. ובזה מיושב מה שהקשה עוד בהא דאיבעי להו ביומא דף ס"ט אי בגדי כהונה נתנו להנות בהן וקשה דהא חטאת עוף שבא על הספק ואם אולי אינו קרבן נמצא נהנה מב"כ ולפמ"ש אתי שפיר דזה לא מקרי הנאה דהא מוכרח הוא דהא מחוסר בגדים ששמש חייב מיתה וכל שצריך להקריב שוב לא מקרי הנאה. ובזה מיושב הרבה קושיות של השאגת אריה מזבחים דף ע"ז ומכמה מקומות דמותר להקריב מספק והרי יש בו משום כלאים ולפמ"ש אתי שפיר דכל דמוכרח ללבוש בגדי כהונה לית בו משום כלאים. אמנם מה שהקשה עוד דא"כ למה לובש כה"ג אבנט קודם הציץ והא לא הוה בעידנא ולמה ילבוש כלאים שלא במקום מצוה וכל דלא הוה בעידנא ואפשר לקיים שתיהם לא דחי:

והנה על זה לא שייך תירוצי דהא באמת לא יהיה מחוסר בגדים דבאמת ילבוש כלם רק האבנט ילבוש אח"כ וראיתי בתשובה להגאון מוהר"מ בנעט ז"ל דלבישת הבגדים בפ"ע היא מצות עשה ולא מצד עבודה וא"כ זה גופא דוחה הלא תעשה דכלאים. והנה דבר גדול דיבר בזה והרי הרב אומר כן במנין המצות מ"ע ל"ג שזהו מצוה בפ"ע והרמב"ן חולק דאינו רק הכשר מצוה שאם הוא מחוסר בגדים הוא במיתה וגם במג"א מודה דאינו רק הכשר מצוה ורק שגם הכשר מצוה היא גם כן נמנה למצוה כיון שגם זה בא לצורך המצוה ולפ"ז כיון דאינו רק הכשר מצוה אפשר דלא דחי להל"ת ועיין ביבמות דף ה' ע"ב ובתוס' ד"ה טעמא דפרכינן מה לכיבוד שהן הכשר מצוה ולכך לא דחי הרי דהכשר מצוה אינו דוחה וה"ה כאן דאינו רק הכשר מצוה. ולפענ"ד נראה דרבינו סובר דהוא מצוה ממש ולא הכשר מצוה דהכי כתיב וחגרת אותם אבנט והרי המלביש את חבירו כלאים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול כמ"ש הרמב"ם פ"י מכלאים הל"א וא"כ למה חגר אותם משה וע"כ דזו מ"ע בפני עצמה ודוחה ואינו הכשר מצוה רק מצוה בפני עצמה. וזה לפענ"ד מה שכתב רבינו במ"ע ל"ו שם שמצוה היא שילבשו בגדי כהונה שנאמר והלבשת אותם כתנות וקשה למה מביא מקרא הנ"ל ולא מ"ש בקרא כ"פ דלבשו בגדי כהונה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם יש לומר דהוא הכשר מצוה אבל ממה שצוה למשה להלבישם קשה הא המלביש ג"כ עובר ולמה לא ילבשו בעצמם. וא"ל דכיון שאין הלובש עובר גם המלביש אינו עובר דזה אינו דבאמת גם הכהן עובר רק שהוא הכשר מצוה וצריך ללבוש אבל למה ילבישם משה וע"כ שהיא מצוה בפ"ע וזה לפענ"ד מ"ש בספרי מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזירת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ד' את משה והרמב"ם מפרש שם דהכוונה שאף שבגדי כהונה הם הי' בתכלית היופי לא יכוין בהם ליופי רק לקיים מצות הבורא ואינו מובן והא מצות לאו להנות נתנו וגם הנאת הגוף בהדי מצותו מותר לדעת הרבה פוסקים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היה בהם כלאים וא"כ הוה לבישה דאית ביה הנאה ולכך הוצרך שלא ילבוש רק לקיים גזירת המלך. ובזה יש לי לומר פרפרת נאה דלכך אוסר הרמב"ם לאחר עבודה ללבוש אבנט משום דבאמת יש בו הנאה ואף דמצות לאו להנות נתנו ואף הנאת הגוף בהדי מצותו ג"כ מותר הלא נודע מ"ש השעה"מ בשם ספר מעשה רוקח דהנאה הנמשכת אחר עשיית המצוה ודאי אסור וא"כ שוב אסור משום דהוה לבישה דאית בה הנאה וזה אסור ולפ"ז גם אם כבר לבוש אסור ומ"ש הרמב"ם דדוקא ללבוש אסור היינו דשם הוא לוקה דהו"ל לאו שיש בו מעשה משא"כ כל שכבר לבוש הו"ל לאו שאין בו מעשה ואינו רק איסור בלבד דלא כמ"ש במ"ג סי' ח"י ע"ש אמנם אם נימא דהוא הכשר מצוה קשה קושית השאגת אריה הנ"ל. אך לפענ"ד נראה דבר ברור ע"ד מ"ש הרמב"ן בבכורות והובא ברא"ש פ"ג דבכורות דף כ"ד דמש"ה מותר לתלוש מחיים צמר דכיון דגם לאחר מיתה שייך ענין גוזז וסופו לדחות אח"כ כשישחטנו שוב גם מחיים מותר ע"ש והרא"ש חולק עליו דלאח"כ יהיה אוכל נפש ומותר משא"כ מחיים דלא הוה רק מכשירי אוכל נפש ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה דוקא שם דלאחר שחיטה הוה אוכל נפש והותרה שוב לא שייך לומר דסופו לדחות דאח"כ ל"צ לדחות דהרי הותרה אוכל נפש ולא דחויה אבל כאן כיון דלאחר שיעשה העבודה סופו לדחות דגם שם לא הותרה רק שדוחה העשה הלא תעשה א"כ כיון שסופו לדחות גם בתחלה דוחה ולא דמי לכ"מ דעשה דוחה דבעינן בעידנא דשם אטו סופו לדחות רק שקרה מקרה שיצטרך לדחות אבל בעבודה דבעת עבודה ודאי דוחה וסופו לדחות בבירור א"כ שוב דוחה גם בעודו לובש ולא קיים המצוה כנלפענ"ד:

ובזה נראה לפענ"ד דתלוי בזה אי הותרה עבודה בכלאים או רק דחויה והנה בזבחים נחלקו בדף ל"ב אי אמרינן מדאשתרי אשתרי או מדאדחי אדחי ע"ש ולפ"ז לדידן דקי"ל דאמרינן מדאשתרי אשתרי בעבודה שוב יש לומר דלכתחלה לא יעשה דהא אין סופו לדחות ורק שאז יהיה מותר אבל להרמב"ם דלא הותר רק בשעת עבודה א"כ שוב סופו לדחות. והנה בהא דאמרו בקידושין דף נ"ד בכתנות כהונה שלא בלו הואיל ונתנו להנות בהן הקשה הפלאה דלהרמב"ם צריך לפשוט אח"כ משום כלאים ולא ניתן להנות בהן והיא תימה דמלבד דלרב אשי בגדי כהונה קשין וניתן להנות להציע עכ"פ ויכול לקדש בזה ששוה פרוטה להציע אף גם דלכך דקדק בכתנות כהונה שהכתונת לא היה כלאים לא בכהן הדיוט ולא בכהן גדול וא"כ שפיר ניתן להנות בהם. והנה הרא"ש בה"ק הלכות ציצית כתב להיפך דלבישה ודאי מותר להנות דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אבל הצעה אסור ובאמת שפשטת הסוגיא משמע בפרק בא לו דהצעה שרי טפי כמ"ש התוס' שם ד"ה קשין אמנם הרא"ש סמך על הא דאמרו בכתנות כהונה שלא בלו לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ובאמת להרא"ש אתי שפיר הא דלא פריך מעיקרא על מה שאמר שהי' מהלכין בה והא אסור משום כלאים וכבר הקשה כן בתוס' ישנים שם ביומא ובמפרש פ"ק דתמיד ובש"א שם. ולפמ"ש יש לומר דבהליכה שהיה בלבישה שרי לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת משא"כ בקיפול וכעין זה כתבנו במ"ג סי' ח"י אבל מ"ש כאן יותר נכון. אמנם באמת גוף הענין שלא ניתנה תורה למלאכי השרת נדחק רש"י בזה. ולפענ"ד בראה בפשיטות דבאמת כבר כתבתי בשם הספרי דאהרן לא היה רשאי ללבוש רק כמקיים גזירת המלך וביאר הרמב"ם שאסור להתכוין לשם נוי וביארתי למעלה דבאמת מצות לאו להנות נתנו ואף הנאת הגוף בהדי מצותו רשאי וכתבתי דעיקר הקפדה על הנאה שנמשך אחר העבודה ולפ"ז כיון שאי אפשר לפשוט מהר ע"כ שוב היה צריך להתיר הנאת הגוף אף לאחר שנעשה המצוה א"כ שוב לא שייך איסור הנאה דכל שהולך לצורך עבודה שיוכל להזדמן עבודה שוב אינו עובר ואף דהנאה נמשכת הא ע"כ היה צריך להתיר וכמ"ש:

ובזה יש לי לומר פרפרת נאה מה דאמר הספרי דוקא על אהרן ולא על בניו. ולפמ"ש יש לומר דהרי הש"א הקשה אם נימא דאבנטו של כהן הדיוט כל ימות השנה היה בלא כלאים אם כן שוב לא היה בבגדי כה"ד כלאים רק בבגדי כ"ג בחושן ואפוד היה כלאים א"כ למה יהיה מותר כ"ג לעבוד הא אפשר בכה"ד ולמה ידחה במקום דאפשר לקיים שתיהן. אך לפמ"ש דאהרן לא היה רשאי לכוין להנאה ובגד שאין בלבישה הנאה לא נאסר ולכך הוצרך אהרן לקיים מצד גזירת המלך ודו"ק היטב. ובזה יש לישב קושית הפנ"י בקידושין דף נ"ד דמה מקשה מכתנות כהונה שבלו והא יש לומר דרב מוקי בבגדי כהן הדיוט דנתן להנות בהם לפי שלא נתנה תורה למלאה"ש אבל בגדי כהן גדול מועלין בהם כמ"ש רש"י ביומא דף סמ"ך. ולפמ"ש יש לומר דבכהן הדיוט לא שייך כלל דלא ניתנה תורה למה"ש דדוקא בגדי אהרן היה בהם כלאים אבל לא בבגדי כהן הדיוט דלא היה בהם כלאים כמ"ש למ"ד דאבנטו של כהן הדיוט היה בלא כלאים אבל רש"י ביומא קאי למ"ד דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים. אמנם גוף דברי הפנ"י תמוהין כמ"ש בחבורי כת"י שהחילותי שנתר"ו בדף רנ"ט ע"ב. והנה במ"ש למעלה דלכך נקט כתנות דאין בהם כלאים דהאבנט צריך להפשיט תיכף משום כלאים וכ"כ הפלאה בעצמו ועיין בתוס' ישנים ביומא דף ס"ט ובשאגת אריה מה שמחלק בין ניתן להנות ובין איסור כלאים. אמנם לפענ"ד בלא"ה אי אפשר שאיירי במה שאסור משום כלאים דהרי מיירי כאן בשקדשה בשוגג ואם היה כאן אסור משום כלאים שוב קדשה בדבר שאסור בהנאה ולא שוה כלום ואינה מקודשת וז"ב. וגם לנכרי אסור למכור בגד שאבד בו כלאים ודו"ק. והנה התוס' הקשו דהאיך מצי לקדש במזיד לר"מ ובשוגג אליבא דר"י הא לא נתחלל דיש מועל אחר מועל בכ"ש וב"כ דין כ"ש יש להם ובחידושי ריטב"א כתב שם דבגדי כהונה אין להם דין כ"ש ואין להם קדושת הגוף דאינם רק מכשירי עבודה ואין משתמשין בהם בגופן והו"ל קדושת דמים דיוצא לחולין ע"ש ולפענ"ד נראה דהך תלוי אי הלבשה הוה מ"ע בפני עצמה או דאינו רק מפני שמחוסר בגדים פסולה דהנה הרמב"ן כתב דאינו רק מכשירי עבודה וגם המג"א הסכים כן לדעת רבינו וא"כ אינם רק מכשירי עבודה ולא הוה קדושת הגוף אבל אם נימא דהוא מצוה בפני עצמה כמו שנראה מפשטת לשון רבינו א"כ הוה ככ"ש דהם בגופם משתמשים בהם וכשם שבכ"ש משתמשים בגופם כמו כן הבגדים האלו וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד דאף אם נימא דבגדי כהן הדיוט אינם רק קדושת דמים ואינו רק הכשר עבודה מכל מקום בגדי כהן גדול ודאי הוה קדושת הגוף דהרי משום הכשר עבודה סגי בבגדי כהן הדיוט דגם בהן עובדין עבודה וכיון דהכה"ג גם בזה לא הוכשר לעבודה ע"כ דאינו משום קדושת עבודה דא"כ כה"ג נמי וע"כ משום דקדושת כה"ג גרמה זאת והוא צריך לבישת הבגדים נוספים וא"כ הוא קדושת הגוף שצריך ללבוש אותן הבגדים כדי שיהא קדושת הגוף ממש וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה המלמ"ל פ"ח מה' כלי המקדש ה"ה דלהריטב"א יקש' למה בגדי כהן גדול נגנזים והרי אינם קדושת הגוף רק קדושת דמים ולפמ"ש אתי שפיר דבגדי כהן גדול דהוה קדושת הגוף ודאי דנגנזים ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף במה שהבין הפ"י בשבת דף כ"א ובקידושין דף נ"ד דכוונת רש"י ביומא דף סמ"ך דבבגדי כה"ג ביוה"כ הוא דשייך מעילה אפילו לאחר שנעשה מצותו דכתיב והניחם שם משא"כ בבגדי כה"ד ל"ש מעילה כלל דקודם שבלו לב ב"ד מתנין משום דלא נתנה תורה למה"ש ולאחר שבלו כבר נעשה מצותם ולא כתיב והניחם שם ותמהתי ע"ז בחבורי כת"י הנ"ל בדף רנ"ט לחלק בין כה"ג להדיוט הא קודם שבלו מהראוי היה שיהיה שייך לב ב"ד מתנה עליהן שיהי' נהנין בה ולא יתחלל כמ"ש רש"י משום שלא נתנה תורה למה"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכה"ג דהוה לבישה מצוה והוה כ"ש וקדושת הגוף ולא שייך לב ב"ד מתנה עליהן דקדושת הגוף לא מהני תנאי ועיין מלמ"ל פ"ד משקלים הי"ב דלבן עזאי בקדושת הגוף לא מהני לב ב"ד עליהן מתנה ולכך ל"ש תנאי בבגדי כה"ג משא"כ בבגדי כהן הדיוט שפיר שייך לב ב"ד מתנה עליהן:

ובזה מיושב היטב הא דאמרו ביומא דף י"ב בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה ישתמש בהן קדושה קלה ובבכור שור תמה ע"ז בחידושיו למגלה דלפמ"ש הט"ז סי' קנ"ד כל דצריך גניזה מוטב שישתמש בו קדושה קלה משיגנז א"כ ה"ה כאן ולפמ"ש אתי שפיר דהכי מקשה דבאמת כאן ע"כ מוטב שיגנז דהרי לא נתנה תורה למה"ש ואי אפשר שלא ימעול רק דלב ב"ד מתנה ולפ"ז שם דהיה בגדי כה"ג ואי אפשר להתנות א"כ שוב גם שישתמש בהן הדיוט ע"כ ימעול וא"כ הוה הורדה גמורה וזה אסור ויש להמתיק הדבר טפי דאף להתוס' שכתבו דקודם שנתחנך אין להם דין כלי שרת אבל כאן לא שייך זאת דהא קודם שנתחנך היה קדושת הגוף כמ"ש ואחרי שכבר נשתמש שוב בודאי אי אפשר להתנות דהא כבר נשתמש ובודאי נעשה כ"ש אף להתוס' ודו"ק. עוד יש לי לומר בישוב הקושיא שם דהנה התוס' במעילה דף י"ד ד"ה בינן כתבו דלא שייך לב ב"ד מתנה בנדבת יחיד אף שמסרה לציבור ע"ש ובמלמ"ל פ"ד משקלים הי"ב ולפ"ז הרי בבגדי כהן גדול לאחר שכלתה עבודת הציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועושה בה עבודת יחיד ובלבד שימסור לציבור ועיין בפ"ח מכה"מ ה"ז ובמלמ"ל ולפ"ז הרי והניחם שם נאמר על כל בגדי כה"ג והיינו אף למה שעושה משלו וע"ז שפיר מקשה דא"נ דראוי לכה"ד שוב שייך לומר בגדים שנתמש בהן קדושה חמורה וא"ל שכבר התנו לב ב"ד דזה אינו דהרי באמת היה נדבת יחיד ולא שייך לב ב"ד מתנה עליהן וא"כ כל שכבר נשתמש שוב ימעול אח"כ ויהיה הורדה גמורה. איברא דלפ"ז יקשה הא דפריך הש"ס בקידושין מהא דתנן כתנות כהונה שבלו מועלין בה מאי לאו אפילו לא בלו ומה קושיא דלמא מיירי בהנך כתנות שעשה הכה"ג משלו ומסרה לציבור ושם בודאי לא שייך לב ב"ד מתנה עליהם כמ"ש והיא קושיא נפלאה ומדוקדק לשון כתנות דנקט דמשמע ביומא דרק הכתונות עושה משלו ועיין מלמ"ל שם. אמנם נראה. דבאמת היא של יחיד רק דמסרו לציבור יפה וכ"כ התוס' שם דאף דחיישינן שמא לא מסרו יפה מ"מ כה"ג אגב דעובד בה וכל כבוד כהונה שלו מסר ליה יפה ולפ"ז כל שכבר בלה שוב אפשר דלא מסרו לציבור יפה לאחר שיבלה ואינו ראוי לעבוד ולכך שוב לא שייך מועלין בה. ובזה יש לומר הא דאמרו בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה והיינו אף דמוטב יותר שיגנז מ"מ כאן יקשה דניחוש לשמא לא מסר יפה כיון דהוא לא ישתמש בה רק הכהן הדיוט שוב אדעתא דהכי לא מסרו ואיך ישתמש בו ההדיוט ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב דברי התוספתא שמביא התוס' בפרק התכלת דף מ"ם ד"ה תכלת בגדי כהונה שיצאו במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור ודייקו מזה התוס' דבגדי כהונה לית ביה משום כלאים אף שלא בשעת עבודה ולפמ"ש י"ל דדוקא כה"ג שהתורה אמרה מצות לבישה בפני עצמה וכמ"ש וכ"כ בשם הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל דכיון דהיא מ"ע של לבישה בפני עצמה א"כ כל שראוי לשרת בהם שוב יש מצוה בלבישה ולכך משיצא במדינה דא"ר לשרת שוב חייב משום כלאים:

ובזה מיושב מה שאמרו במדרש רבה פ' חקת סי' י"ט והלא כה"ג שיצא חוץ להר הבית בב"כ סופג את הארבעים והיינו דוקא כה"ג בעי שיצא חוץ להר הבית אבל כהן הדיוט אף בבהמ"ק גופא חייב שלא בשעת עבודה ועיין שאגת אריה סי' למ"ד שהרגיש במדרש הלז ודו"ק: אמנם מה שאני תמה על מ"ש רבינו פ"ד מכהמ"ק הי"ג דכה"ג נתרבה בבגדים כל שבעה לובש שמונה בגדים ושיטת רבינו דאינו עובד כלל בהם ע"ש בראב"ד וכ"מ והיא תימא דאיך מותר ללבוש כלאים שלא בשעת עבודה ומצאתי בארץ יהודה שהרגיש בזה אך לפענ"ד נראה כיון דסופו להיות כ"ג ולדחות שוב דוחה אף קודם וכמ"ש הרמב"ן והבאתי למעלה. והנה האחרונים הקשו מהא דאמרו ל"ל לאהדורי אכהן שחיטה בזר כשירה ואמר עלי מורה הלכה בפני רבך אתה וקשה הא נ"מ לאפרושי מאיסורא שלא ילבש כלאים שלא בשעת עבודה. ולפענ"ד נראה דע"כ לא שייך לאפרושי מאיסורא רק דאם כפי מה שעושה עושה איסור רק שלא ידע מה איסור בזה צריך לאפרושי מאיסורא אבל כאן לפי מה שסברו שצריך כהן דוקא לא עברו על לבישת כלאים דאנוסים הי' וכמ"ש וא"כ לא הוה לאפרושי מאיסורא. ומה שמקשים עוד מהא דאמרו בנזיר דף כ"ט כדי לחנכו במצות מדרבנן והרי עובר על לבישת כלאים לפענ"ד גם אנוס בתקנתא דרבנן מקרי אנוס וכמ"ש התוס' דף ד' דכל דאנוס בתקנתא דרבנן מקרי אנוס ופטור מכרת וה"ה כאן ודו"ק היטב:

והנה בהא דנחלקו הרז"ה והרמב"ן והתוס' אי מותר לכה"ד לעבוד ביוה"כ בשאר עבודות שאינו של יום לכאורה קשה הא הכה"ג היה לובש בגדי לבן ואין בהם כלאים והרי הכה"ד ילבש כלאים. אך זה אינו דעבודות שאינן של יום גם הכה"ג היה לובש בגדי זהב ובודאי היה כלאים. אך עדיין קשה להיפך דא"כ למה יעשה הכה"ג בבגדי זהב ולא הכה"ד שאינו רק אבנט של כלאים והכה"ג היה גם בחשן ואפוד כלאים כמ"ש התוס' ועיין מלמ"ל פ"ח מכה"מ ואפשר כיון דלענין אבנט דוחה ה"ה לשאר בגדים ודו"ק. וראיתי להר"ש פ"א דכלים משנה ט' שכתב דלכך לא חשיב מחוסר בגדים משום דמיירי שנכנס לבנות ולתקן ושלא בשעת עבודה אסור לכנוס בבגדי כהונה משום כלאים וגם לא נתנו להנות בהם והיא תמוה דהא קי"ל דמותר להנות בהם כמבואר ביומא דף ס"ט וגם אנן קי"ל דאף שלא בשעת עבודה הותר במקדש כשיטת הראב"ד ואף דיש לחלק דכאן שלא לשם עבודה כלל גרע טפי אבל צ"ע דמנ"ל לר"ש כן. והנה בשנת תרח"י ש"ק דברים וא"ו מנחם אב הרהרתי קצת במ"ש הט"א בר"ה להקשות למה הנודר ממעיין אסור בימות החמה לפמ"ש הר"ן פג"ה בסוגיא דריחא מלתא דאסורי הנאה ל"ש פ"ר וא"כ כיון דמצות לאו להנות נתנו אף דנהנה גם הנאת הגוף הא לא גרע מפ"ר דשרי בא"ה והגאון בחתם סופר הקשה בשו"ת על יו"ד סי' ס"ט דא"כ מה איסור יש בכלאים בשעת עבודה הא מצות לאו להנות נתנו ופ"ר לא אכפת לן וכן הקשה מכלאים בציצית למה לא נימא משום דלאו להנות נתנו ולמה לי טעם דעשה דוחה לא תעשה ולפענ"ד נראה במחכ"ת דלא ק"מ דכל הטעם דלא שייך פ"ר בא"ה הוא משום דכל עיקרו תלוי בהנאה וכל שאינו מכוין לשם הנאה מה בכך דהוא פ"ר הא מכל מקום לא נהנה ולפ"ז שם דבאמת יש לו הנאה ומתכוין להנות רק דכל שהוא מצוה מצות לאו להנות ניתנו וא"כ כל שהוא נהנה בהנאת הגוף א"כ הוא נהנה ושייך פ"ר דהא באמת הוא נהנה וז"ב כשמש:

ובזה יש ליישב הא דאמרו בברכות דף ל"א מורה הלכה בפני רבך אתה והקשו דהא לאפרושי מאיסורא שרי וכאן איכא לאפרושי מאיסורא משום כלאים דבגדי כהונה ולפמ"ש יש ליישב כיון דלענין קבלה ואילך שייך מצות כהונה ואשתרי כלאים א"כ אף שנהנה מכלאים אין איסור דהתורה התירה א"כ אף דשחיטה בזר כשרה מכל מקום גם אם לובש בעת שחיטה הא א"מ להנות ואף דהוה פ"ר שרי בא"ה וא"ל דהא נהנה ממש דזה אינו דגוף הנאה לא אכפת לן דהא הוא צריך ללבוש לעשות מקבלה ואילך ואינו נהנה מהכלאים ודו"ק. ובזה יש ליישב דלכך בחטאת הבא על הספק מותר ללבוש דשוב הוה דבר שא"מ ולא שייך פ"ר בא"ה והוא אינו מתכוין להנות דהוא צריך לעבודה דשמא צריך להקריב ודו"ק היטב. ובגוף קושית התב"ש על הט"ז לפע"ד לא קשה בפשיטות דע"כ לא כתב הט"ז רק בדבר שהגניזה הוא בשביל שנתקלקל כתב הט"ז דמוטב יותר לעשות בו קדושה קלה אבל בגדי כה"ג דצריך גניזה לא מחמת קלקול אף שהן חדשים ולא נתקלקלו צריך גניזה משום קדושתן א"כ ז"ש כל שנשתמש בהם קדושה חמורה תשתמש בהם קדושה קלה זה אינו בדין. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו אלא מה ת"ל ילבש להביא את השחקין ועיין רש"י ותוס' ולפמ"ש יש לומר דהכי הכוונה דקמ"ל דשחקים כשרים לעבודה ומזה ראיה שבגדי כה"ג נגנזים ואינם כשרים לכה"ג דאם נימא דהפסול הוא בשביל שהן אינם חדשים הרי מרבינן אף השחקים ואין הפסול בשביל שהן שחקים רק בשביל שנשתמש בהם כה"ג קדושתו חמורה וצריכין גניזה ולכך אין כשרים ליוה"כ אחר משום הקדושה שכבר נשתמש בהן ודו"ק היטב. שוב נזכרתי שכבר כתבתי בזה במגן גיבורים סי' מ"ב וכאן הוספתי נופך. עוד נראה לי דבר חדש דמה דאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה לא בשביל שיש בזיון לקדושה חמורה רק שיהיה בזיון לקדושה קלה שיאמרו שקדושה קלה מידי מששא אית ביה ולא אכפת לן אף בדבר שנפסל ובשלמא כל שאינו ראוי לאותה קדושה חמורה לא שייך לומר שיש בזיון שנראה שאינו מחשיב הקדושה קלה כלל דהא חזינן דלכך משתמשין קדושה קלה שהרי אינה ראוי לחמורה אבל כל שעדין ראוי לקדושה חמורה והתורה אמרה שלא ישתמש עוד קדושה חמורה א"כ יהיה נראה כאילו הקדושה קלה אינה נחשב לכלום ויש ביזיון לקדושה קלה ויש להמתיק הדברים ע"פ מ"ש הר"ש חיון הובא במג"א סי' קפ"ד דכל דיש דאורייתא ודרבנן לא שייך ספק דרבנן לקולא דיהיה נראה כזלזול לדרבנן וה"ה כאן כל דיהיה ראוי לקדושה חמורה ואפ"ה לא נעשה החמורה רק הקלה יהיה זלזול להקלה אבל כל שאינו ראוי לקדושה חמורה אינו זלזול לקלה ולא שייך זלזול ודו"ק:

ובזה יש לישב קושית התב"ש שם מהא דאמרו בע"ז דף נ"ב ננסורינהו וכו' וקשה למה לא עשו קדושה קלה ולפמ"ש אתי שפיר דכל שיכול לעשות קדושה חמורה ולא נעשה הקדושה חמורה משום דאבנים שלימות איך נעשה קדושה קלה ויהיה נראה כאילו הקדושה קלה כלא נחשב. מיהו יש לפקפק דהא לקדושה חמורה אי אפשר משום דלא תניף וא"כ לא נראה כאילו מיקל בקדושה קלה וצ"ע. אמנם מיושב הקושיא האחרונה מהך דאינו חוזר להיות כאחד משאר סנהדרין שאין מורידין ולמה לא יהיה עכ"פ כשאר סנהדרין ובמ"ג סי' מ"ב הקשינו מהך דאינו לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט. ולפמ"ש אתי שפיר דשם יש ביזיון לכהנים דסבורים דהוא נפסל מלהיות כה"ג ומ"מ נעשה כהן הדיוט ומכ"ש בראש ישיבה שחטא שיש בזיון לסנהדרין ואף ששם בכה"ג לא שייך זאת. והנה מ"ש התב"ש דר' דוסא ס"ל דאסור ליוה"כ אחר מקרא דוהניחם שם וא"כ כיון שע"כ צריך גניזה שוב עדיף שישתמש כהן הדיוט. הנה באמת לכאורה צריך ביאור דאם כן במה פליג ר' דוסא על ת"ק דדריש והניחם שם מלמד שטעונים גניזה והא גם לר' דוסא צריך לגנזם דהרי אסור ליוה"כ אחר אך זה אינו דר' דוסא ס"ל דראוי לכהן הדיוט וא"כ אינן טעונין גניזה ולכך דריש דאסור לכהן גדול שילבש ביוה"כ אחר. ולפ"ז אני אומר דבר נכון דלכך לא שייך לומר כיון דטעון גניזה מוטב שישתמש כהן הדיוט דזה אינו כיון דלר' דוסא אינו טעון גניזה ומותר לכה"ד להשתמש בו ולפ"ז כשיגיע יוה"כ אחר שוב הי' מותרין לכה"ג דמעלין בקודש וא"כ לא שייך לומר דכל דטעון גניזה דזה אינו דע"כ לא כתב הט"ז רק בדבר שאינו ראוי שוב לקדושה חמורה אבל כאן אם נימא דמותר לכהן הדיוט שוב יהיה ראוי לכהן גדול ג"כ וא"כ שוב אסור לכהן הדיוט דהא קדושה חמורה אינו ראוי וא"ל דהא טעון גניזה דזה אינו דהא אם נימא דכהן הדיוט שרי שוב יהיה מותר אח"כ לכה"ג ושוב איך ישתמש כה"ד בהם וזהו דנחלקו הת"ק עם ר' דוסא דת"ק ס"ל דצריך גניזה א"כ אדרבא שוב הי' יכול להשתמש בהן כה"ד אי לאו דהתורה אמרה שטעון גניזה ולר' דוסא באמת צריך קרא שאסור לכה"ג ללבוש ביוה"כ אחר דהא שיהי' מותר אח"כ לכה"ג כיון דלא טעון גניזה וא"כ שוב יהי' מעלין בקדש וז"ש רבי דבר שנשתמש בו קדושה חמורה דהא הוא דריש והניחם שם מלמד שטעון גניזה אבל ר' דוסא שסבר שמותרין להדיוט א"כ שוב ע"כ יגנזם דאל"כ שייך לומר דבר שנשתמש בו קדושה חמורה וא"ל דמוטב יותר שישתמש בהם כהן הדיוט מלהיות גנוזים דזה אינו דכל דנשתמש בהם הדיוט יהיה מותר שוב לכה"ג אחר ול"ש לומר דמוטב יותר להשתמש בהם מלגנזם דע"כ לא אמרו זאת רק בדבר דלא ראוי לקדושה חמורה אבל כאן אדרבא יכול להשתמש בו הכה"ג וא"כ שוב צריך גניזה דהא לא נפסל עוד וזה שמקשה על ר"ד דכל דמותר להדיוט שוב צריך גניזה דהא עדיין יהי' ראוי והוא לא דריש והניחם שם שאסור לכה"ג דזה אינו דמה טעם יש בדבר דהא יהי' מעלין בקודש וע"כ דטעון גניזה ודו"ק היטב. וז"ש ואזדא ר' דוסא לטעמיה דלדידיה באמת לא קשה קושית רבי דהא הוא ס"ל דלכה"ג אינו ראוי כלל ושוב באמת מוטב שישתמש בו כה"ד מלגנז כסברת הט"ז אבל רבי שפיר מקשה דלא מסתבר כלל דלמה יהיה אסור אח"כ לכהן גדול והא מעלין בקדש ודו"ק. ועפ"ז יש יישב קושית התב"ש מהך דלנסרינהו לא תניף עליהם ברזל ולמה לא יעשו עכ"פ שאר קדושות ועדיף מלגנזם דהנה באמת כבר הארכתי בחבורי שואל ומשיב ח"ג סי' ע"ז דהא באמת כ"ש אין להם פדיון וכתבתי דזה אינו דאינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא יצא לחולין ע"י שבאו בה פריצים ולפ"ז זהו כשא"י לעשות שום קדושה בזה אבל אם עדיין יכול לעשות קדושה בזה שוב לא שייך שיצא לחולין לגמרי דהא כ"ש אין להם פדיון ועדיין חזו לגבוה וכל שחזי עדיין לגבוה שוב אסור לקדושה קלה כקושית רבי ואף שיש לפקפק דאם נימא דאסור לקדוש' קלה שוב לא חזי לגבו' ונתחלל דזה אינו דאם נימא דנעש' דבר אחר בזה שוב לא ינאה מכלל קדושתה ויש לפקפק בזה. והנה לפמ"ש שם דנראה מדברי הרמב"ן דמטעם מאוס לגבוה הוא דלגבוה חמור מלמצוה ע"ש א"כ בהא דאמר לנסורנהו ולפמ"ש בשטה מקובצת ב"ק דף פ"ה דכל דנשתנה לא שייך מאוס דהא נשתנה א"כ כל שיכול לנסורינהו ונשתנה לא שייך מאוס לגבוה וע"ז אמרה תור' לא תניף עליהם ברזל ובזה מיושב קושית הישע"י דהא כל שיצא לחולין ל"ש לא תניף. ולפמ"ש יש לומר דבאמת מאוס לגבוה רק דע"י שינוי לא מאוס אך זה דוקא בדיעבד כל שנשתנה לא מאוס אבל לעשות לכתחל' שוב מאוס דקודם שנסרו היה מאוס לגבו' וא"כ שוב אסור משום לא תניף דאף דיצא לחולין הא מאוס לגבוה ולמה יעשה לכתחל' לגבו' זאת איברא דיש לומר דזה נחשב דיעבד כיון שכבר היה אבני מזבח כל שנסרו הדרא לקדושתו וא"כ שוב איכא משום לא תניף ודו"ק ולפ"ז לקדושה אחרת ודאי דמאוס וזה מקרי לכתחילה ועיין ע"ז דף מ"ז דיש חילוק בין דיעבד לכתחיל' ודו"ק ובאמת בהא דמקשי דאין כ"ש יוצא בפדיון נראה דזה דוקא רק אם נתקלקל אבל לא במי שהוציאו לחולין ודו"ק. והנה במה שכתבתי למעל' דבגדי כה"ג הם קדושת הגוף א"כ מיושב בפשיטות קושית התב"ש על הט"ז דבבגדי כה"ג דהוא קדושת הגוף לא יכולין לשנות לקדושה קלה כמ"ש בחבורי יד שאול סי' ר"צ ס"ק ב'. שוב ראיתי בישועת יעקב שכתב כך רק שהוא סבור שכל בגדי כהונה יש בהם קדושת הגוף אבל הריטב"א חולק בזה. אמנם לפמ"ש בגדי כה"ג ודאי יש להם דין כ"ש כמ"ש דהוה קדושת הגוף ודו"ק. והנה בגוף דברי רש"י ביומא דף סמ"ך דמחלק בין בגדי כה"ג לכה"ד שהאריך הפנ"י בקידושין דמנ"ל לחלק כן ובגדי כה"ד שוים לבגדי כה"ג ולפענ"ד נראה דרש"י לא כתב כן רק לר' דוסא דס"ל דוהניחם שם אינו שטעון גניזה רק שישתמש בהם כה"ד א"כ עדן לא נגמר מצותן דהא ראוין הן לכהן הדיוט וא"כ עדיין מצותן עליהן וא"כ שפיר פריך דל"ד לתה"ד דשם כבר נעש' מצותן ואפ"ה מועלין בו אבל בגדי כה"ג לא נגמר מצותו עדן ולפי"ז לדידן דלא קי"ל כר' דוסא וא"כ בגדי כה"ג דטעונים גניזה וכבר נגמר מצותן ומועלים בהם ממילא גם כה"ד מועלים בהם אף שנעש' מצותו. ובזה מיושב היטב דברי רבינו בפ"ה ממעילה הי"ד שכתב בגדי כהונה שבלו מועלין בהם ותמה המלמ"ל דאמאי הא נעשה מצותו וכ"ת דניליף מבגדי כה"ג דא"כ יהי' טעונים גניזה כשל כה"ג ולפמ"ש אתי שפיר דרבינו למד מהך דקידושין דכתנות כהונ' שבלו מועלין בהם ומה קושיא דלמא שאני בגדי הדיוט מכה"ג וע"כ דבז' אין סברא דמועלין בבגדי הדיוט כמו בבגדי כהן ומה דלא טעון גניזה בבגדי כהונ' של כהן גדול זה אין ראי' דשאני כהן גדול דקדושתו חמור' והרי התור' אצרכ' גניז' שלא ישתמש בהן אף לשנה הבאה אבל שיהי' הקדש אף לאחר שנעש' מצותו בזה שוה כה"ד לכה"ג וז"ב כשמש:

והנה הפ"י הקשה על הרמב"ם דפסק דחדשים הואיל ונתנו להנות בהם אין מועלין בהם והקשה דמהיכן ראה כזאת והרי חזינן דשירי הלשכה מועלין בהם אף דנתנו להנות בהן. והנראה לפענ"ד דלא קשה דדוקא למה דס"ד דהא דניתן להנות הוא משום דלא נתנה תורה למה"ש הוא דדחי הש"ס דגם שירי הלשנ' כן הוא משום דלא ניתנ' תור' למה"ש אבל באמת לפי מה דקי"ל ביומא דף סמ"ך דבגדי כהונ' נתנו להנות בהם והיינו כל שהוא דרך לבישה כמ"ש הכ"מ פ"ח מהלכות בית הבחירה א"כ כיון דהתירה התור' להנות בהן אף בלי דוחק שוב אין מועלין בהם אבל בבלו שוין לכה"ג והא דאמרו בקידושין שניתן להנות בהן לפי שלא ניתנ' תור' למה"ש נראה לפענ"ד דהש"ס רצה לפרש אף באבנט שהיה בו כלאים ורבינו לשיטתו דדוקא בעידן עבוד' הוא דאתשרי כלאים ולכך הוכרח לומר דניתן להנות בשעת הפשטה לאחר עבודה אבל בשאר בגדים שלא היה בהם כלאים מותר להנות. ובזה מיושב קושית התוס' בקידושין דף ס"ו ד"ה הקם ודו"ק. אברא דבש"ס נקיט כתנות כהונה והרי הכתנות לא הי' בהם כלאים צ"ל דלרבינו משמע דכל הבגדים נקראו כתונת כמ"ש הרמב"ם פ"ה ממעיל' בגדי כהונ' כמ"ש הגרסא המלמ"ל והרי בש"ס אינו מבואר רק כתנות ע"כ דלכל הבגדים קורא כתונת ודו"ק. ובגוף קושית ההפלאה בהא דלא ניתנ' תור' למלאכי השרת שהקש' דהא באבנט של כלאים ע"כ מוכרח להפשיט דשלא בשעת עבוד' אסור לשיטת הרמב"ם. והנה בשו"ת הנספחות למפה"י כתבנו ע"פ שו"ת הרשב"א לענין כלאים של זרעים דכל שא"א ע"כ בטל וכאן היה לא אפשר ובטל ולא נהירא דא"כ מה איסור שלא בשעת עבוד' ושאני כלאי זרעים דהתור' התיר' לגמרי אבל שיהיה פעם בטל ופעם לא בטל זה לא אפשר וגם גוף דברי הרשב"א צ"ע דהרי כל חדא בפ"ע שרי ולא שייך ביטול בהיתר וגם הא בא לעולם בתערובות. אמנם נרא' לי דהנה הפ"י בפסחים דף כ"ה כתב דבדבר שאי אפשר ולא קא מכוין כל שאינו עושה מעש' מותר וכשעוש' מעש' אסור ע"ש ובהפלא' כתובות דף נ"א החזיק בזה ועיין בחיבורי כת"י על יו"ד סי' ש"א מ"ש לתמוה בזה על הר"ן יעו"ש ואכ"מ ולפ"ז כל שכבר לבוש כלאים מה שאי אפשר למהר להפשיט זה ודאי היה לא אפשר ולא קא מכוין ואינו עושה מצוה בזה בודאי מותר. ובזה יש ליישב כל קושיות של השאגת אריה סי' כ"ט על הרמב"ם מחטאת העוף הבא על הספק דכל שהיה לא אפשר ולא קא מכוין שרי ואף דעוש' מעש' זה דוקא אם עוש' מעש' איסור אבל כל שיש ספק שמא הוא עוש' מצו' א"כ גם כשעוש' מחמת ספק לא מקרי מעש' איסור וכמו דאינו עובר על ב"ת כל שעוש' מחמת ספק מיהו ז"א דלרבי יהושיע עובר על ב"ת ועוש' מעש' כדאמרו בר"ה דף כ"ח אף שעוש' מחמת ספק ע"ש:

והנה הרמב"ם פ"ד מכלי המקדש הי"ג כתב כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן יום מחר שבעה ימים יום אחר יום וכו' והראב"ד כתב נראה מדבריו שימים שהי' בהם המשיחה לא היה עובד ואין זה מן החכמה אלא כשאמרו נתרבה שבעה ונמשח שבע' דבעינן שבע' לכתחיל' ה"מ לעבודת יוה"כ אבל לעבודת אותן ימים בכל יום עובד בשמנ' בגדים ועיין כ"מ מ"ש בזה וראיתי במרכבת שתמה בזה דשיטת הרמב"ם והראב"ד הם מהופכין דהרי שיטת הרמב"ם פ"ח מכלי המקדש הי"ב דכהן הדיוט שלבש אבנט שלא בשעת עבוד' לוק' מפני האבנט שהי' כלאים וא"כ איך פושט ולובש כל יום ואינו עובד והא חייב משום שעטנז ולפע"ד לא קשה דכל הטעם דדוקא בשעת עבוד' משום דעבוד' עשה ודוח' ל"ת דשעטנז משא"כ שלא בשעת עבוד' דליכא עשה ועובר על לאו דשעטנז ולפ"ז כאן שהיה צריך לרבות ולמשח והתור' אמר' שבז' נתרב' להיות כה"ג א"כ זהו גופא מצוה ודוח' ל"ת דשעטנז ואין לומר דהוה שלא בעידנא דהא לא נעשה כה"ג רק במלאת כל הימים דזה אינו דלשיטת הרנב"ר הובא בנימוק"י פרק שני דב"מ גבי הא דפריך פשיטא הא אין עשה דהשבת אביד' דוח' עשה ול"ת דטומאה והקש' הנימוק"י בשם הקדמונים דאף ל"ת גרידא אינה דוח' דהוה שלא בעידנא וכתב הרנב"ר דהוה כמתעסק במצוה אף שלא גמר' כמו מצות מיל' דאף דמל ולא פרע כאילו לא מל מ"מ דוחה מצות מילה דהא באמת מתעסק במצות מיל' ע"ש וה"ה כאן כל יום מתעסק במצות ריבוי ואף דבדיעבד סגי ביום אחד ואם עבד קודם גם כן כשר מ"מ שוב הוה כל יום ראוי לעבוד ושוב הוה בעידנא ולדעתי גם הר"י הלוי מג"ש מודה בזה דכאן הוה כל יום מגוף המצו' ושפיר דחי. ומ"ש להקשות בהא דאמרו ביומא דף י"ב באם אירע פסול לאחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו ואמרו דלובש שמונ' ומהפך בצינורא ולמה ליה כל זאת ולמה לא מחנכין ברבוי בגדים פושט ולובש לא ידעתי כלל דריבוי בגדים היה צריך ז' ימים וכאן צריך לאותו יום ובמה מחנכין אותו גם מ"ש דחשן ואפוד של כהן גדול היה גם כן שעטנז צ"ע ועיין מלמ"ל שם. ומה שחידש המרכבת דבתוך שבעת הימים שמרבין אותו אסור לעבוד דהוה יתור בגדים ומחלל עבוד' דעדיין היה לו דין כהן הדיוט טרם שמלאו הימים לא ידעתי דכל שמרבין אותו ומה"ד בדיעבד כשר ביום אחד שוב אינו מחלל עבוד' דנעש' כה"ג תיכף. אמנם אי קשיא הא קשיא דלמה לא עשו לכהן שמתקינין אחריו שיהי' ריבוי בגדים כל השבע' ימים שיהי' מוכן לעבוד' ביוה"כ כשיארע פסול. ואולי מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם דלוק' שלא בשעת עבוד' וא"כ כל שהי' ספק שמא לא יהי' פסול בכה"ג אסור ללבוש בגדי שעטנז שלא בשעת עבוד' ולהתיר לו לעבוד ודאי לא רצו דהא כ"ז שהכה"ג היה חי ועובד היאך נעמיד לו כהן אחר וע"כ לא נחלקו ר"מ ורבי יוסי רק כל שכבר אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו אבל כל זמן שלא אירע בו פסול הרי הכה"ג בכהונתו וזה שמתקינין תחתיו עדן כה"ד הוא וז"ב ודו"ק:

והנה קשה לי לפמ"ש הרמב"ם ה"א דאבנטו של כה"ג מעש' רוקם היא ומשמע דשל כהן הדיוט לא היה מעש' רוקם א"כ שפיר הי' יכולין לחנכו באבנט של כה"ג שהי' רוקם ומהתימה על המלמ"ל פ"ח מכלי המקדש ה"ב שכמה כרכורים כרכר בזה ולא הביא מכאן שהדבר מבואר שהי' שוים ממש האבנט של כהן הדיוט ושל כה"ג וצע"ג. ודע דבמ"ש הרמב"ם דאבנט היה כלאים לפמ"ש המלמ"ל דשזורין אינו רק למצו' ואינו לעכב א"כ שוב לא היה כלאים ועיין בב"י ביו"ד סי' ש' מה שהאריך בדברי הרמב"ם דבטוי בעינן שיהי' ארוג א"כ כל שלא הי' שזורים היה כשר א"כ משכחת לה שילבש האבנט ולא יהי' כלאים עד"ז שלא יעש' שזורים דאינו מעכב. ובזה היה מיושב הרבה קושיות של השאגת ארי' מחטאת העוף הבא על הספק וכדומ' דהי' יכול ללבוש באבנט שלא היה שזור ולא היה כלאים. והנה בהא דאמר רבי שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כה"ד ועוד בגדים שנשתמש' בהם קדוש' חמור' וכו' ולכאור' דאחר שכבר אמר דאבנט אינו שוה א"כ איך יכשר להדיוט ודוחק לומר דרבי נסתפק בזה. אך לפענ"ד נראה דבאמת כל שמתחלתו נעש' להדיוט פשיטא שצ"ל של כלאים כדין בגדי כה"ד אבל רבי אמר דאף אם נימא כיון שמתחלתו נעש' כדינו לכה"ג שוב אח"כ מותר לכה"ד נמי כיון דמתחלתו נעש' בהכשר ולזה אמר דעכ"פ בגדים שנשתמש בהם קדוש' חמור'. ובזה מיושב היטב קושית הבר"ש הנ"ל דשפיר אמר בגדים שנשתמש בהן קדוש' חמור' דא"ל כיון דאינו ראוי לכה"ג עד שיגנז יותר טוב לעשות להדיוט זה אינו דבאמת אינו זה אבנט של כה"ד ולא שייך לומר כיון דנעש' בהכשר דזה אינו דבאמת כיון שבעת שנעש' לכה"ג אז לא היה ראוי לשל הדיוט רק כל שנפסל לכה"ג תעש' לכה"ד וזה שוב אינו רשאי דהא האבנט היה של בוץ וכה"ד צריך כלאים ודו"ק היטב כי נכון הוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף