שואל ומשיב/ב/ב/טו

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן טו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשר שאלת בעכו"ם שבישל לחולה בשבת אם מותר למ"ש לבריא כדעת הרמ"א בסי' קי"ג סט"ז או כדברי הט"ז שהביא בשם הרשב"א שחולק ע"ז. הנה במה שהקשה הט"ז שם דדברי הש"ע סותרין למ"ש בסי' קכ"ג בשם הר"ן דלא קי"ל כהרא"ם וגם בסי' קכ"ג הרגיש בזה והש"ך שם כתב דלא כן הגירסא בר"ן בתשובה שם אבל מלבד דלפני הב"י היה הגירסא כן אף גם דבהר"ן פרק שני דע"ז גבי חתנות הביא דברי הרא"ה וחלק ע"ז ע"ש והובא בב"י או"ח סי' שי"ח אבל בגוף דברי הרשב"א שכתב דהוה כנביל' דמותרת בו בשבת ואם הבריא אסור לכאורה היה נ"ל דאין קושיא מזה דשאני בישול שבת דהרי התוס' הקשו בפסחים דף מ"ו דאם אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת דנימא הואיל וחזי לחולה וכתבו דחולה לא שכיח ולפי זה כשיש כאן חולה שפיר מותר אף כשהבריא אחר כך דלא היה כאן איסור בבישול דלחולה הותר ואם היה אחר כך גם כן חולה מותר ואם כן עכ"פ בשעה שבישל היה ודאי מותר ול"ש כאן דחויה דאדרבא כל מלאכת שבת הותר לגביה וז"ב:

אמנם באמת דברי הרשב"א נכונים דהרשב"א כל השגתו על הרא"ה הוא משום בישולי עכו"ם לא משום הבישול שבת ואם כן לענין בישולי עכו"ם שפיר כתב הרשב"א דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואסור אחר כך להבריא ובזה לא שייך הואיל. ובזה ניחא דשבק הרשב"א איסור בישול בשבת דעכ"פ אף ע"י עכו"ם אסור מדרבנן כשהבריא אח"כ ונקיט איסור קל משום בישולי עכו"ם. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין בישול בשבת שייך הואיל מה שאין כן לענין בישול עכו"ם דלא שייך הואיל. ובזה מיושב קושית שו"ת בית יעקב סי' ק"ב דלשיטת הרשב"א דהוה כנבילה א"כ למה אמרו בחולין דף ט"ו המבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו ולשיטת הרשב"א תיפוק ליה דהוה נבילה לבריא ע"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין בישול בשבת לא הוה כנבילה דאמרינן הואיל ומכ"ש כאן דנתבשל באמת לחולה ולכך לא אסרו רק כשמרבה דהנותר מה שאין צריך לחולה הלז זה אסור דלא שייך בזה הואיל דכבר בשלו מה שאמדו שצריך לחולה הלז וז"ב. ובלא"ה ל"ק משם דאם לא ירבה למה יהיה אסור הא נתבשל לחולה ולא נעשה בו איסור כלל ובשלמא הרשב"א שפיר כתב דהיכא דהחולה בעצמו הבריא אם כן נעשה נבלה אבל כל זמן שהחולה באמת חולה לא נעשה איסור דהרי לחולה עכ"פ נדחה שבת לכך הוצרך לטעם שמא ירבה דהמותר לא נדחה לחולה וז"ב. אך בגוף דברי התוס' שהקשו אם כן בטלת כל מלאכת שבת באמת אגיד שכל ימי הייתי קוהה בזה דהיאך שייך הואיל בזה דכל הואיל ביו"ט היכא דהיה היתר גמור כגון לצורך אוכל נפש וכדומה ושפיר אמרינן הואיל ומקלעי אורחים וחזי ליה והיה היתר גמור. אבל בשבת דאינו מותר אף לצורך כלל רק דמשום חולה דהוה פקוח נפש נדחה שבת אבל לא שייך הואיל דגם שם אינו היתר גמור רק דנדחה שבת משום פ"נ וכל דליכא פ"נ שבת במקומו ואפשר דקושית התוס' היא דהנה כפי הנראה מהרשב"א וה"ה בפ"ב משבת היא דהא דשבת דחויה לגבי פ"נ או הותרה תלוי בפלוגתא דטומאה דחויה או הותרה וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ולפ"ז למ"ד הותרה בציבור אם כן גם שבת הותרה ולמ"ד הותרה כאן דהוא היתר גמור שפיר הקשו בטלת כל מלאכת שבת. אבל לדידן אין מקום לקושיית התוס'. ובזה יש ליישב מה שהקשה הגאון בעל הפלאה ז"ל וכ"כ בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל להקשות בסוגיא דחולין שם דלפמ"ש התוס' דבחולה שהבריא שכיח שיחזור לחליו אם כן תו שייך הואיל דחזי לחולה דהוא שכיח שיחזור לחליו. ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דרק דחויה לא שייך הואיל וכן נרא' ראיה מהראב"ד וכל הפוסקים שנשאל אם יש לפני החולה נבילה ובע"ח לשחוט איזה עדיף אם לשחוט או לתת לו נבילה וכל הפוסקים פלפלו בזה ועיין באו"ח סי' שכ"ח ולפמ"ש תוס' בכה"ג שייך הואיל דהרי יש חולה לפנינו ונשחוט הואיל ואלו לא היה נבלה שחטינן נימא הואיל. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך הואיל לדידן דקי"ל רק דדחויה. ובזה מיושב מה שהקשו האחרוני' על הראב"ד הנ"ל דלדידיה יקשה ביומא דף ס"ז דמוקי רבא כגון שהיה חולה בתוך ביתו לשחטו ואם נימא דעדיף לנחור היה לו לנחרו ולפמ"ש אתי שפיר דרבא דס"ל ביומא דף ו' דטומאה הותרה בציבור ל"ש דברי הראב"ד דהא לדידיה שייך הואיל. מיהו בלא"ה ל"ק קושיא זו דגם נחירה חייב משום נטילת נשמה כמו בשחיטה ובכה"ג בודאי כ"ע מודים דעדיף לשחוט לחולה ולא נסתפק הראב"ד רק היכא דיש נבילה מזומן ודו"ק וע"כ דברי הרשב"א נכונים ועיין בפ"י שהאריך שם ויש לפקפק על כל דבריו ע"ש:

ובגוף דברי התוס' הנ"ל שהקשו דבטלת כל מלאכת שבת דשייך הואיל לכאורה לפמ"ש בפסחים דף ס"ב דכל דמחוסר מעשה ל"ש הואיל א"כ אין לך מחוסר מעשה גדול מזה דאין כאן חולה. ולכאורה רציתי לומר ע"פ מה שהקשו בתוס' שם דאם כן מה פריך הש"ס בפסחים דף מ"ז ראויות לכתשן והא מחוסר מעשה ושאלני עלם משכיל דמה קושיא ניהו דמחוסר מעשה אבל מכל מקום חיוב מלקות לא שייך דאכתי ספק הוא דשמא יכתשם ויהיה ראוי לכיסוי דם ציפור וזה שפריך אחרישה לא לחייב והיינו דמכל מקום מלקות לא משכחת לה אם כן הוא הדין כאן ושפיר הקשו התוס' דבטלת כל מלאכת שבת דעכ"פ מלקות לא שייך ובאמת איסורא איכא וגם בהואיל איכא לאסור וכמ"ש הב"י סי' תקי"ב אך באמת דברי התוס' בדף ס"ב נכונים דהכי הקשו דכיון דמחוסר מעשה אם כן לאו של חרישה כבר נגמר דהא לא שייך הואיל דמחוסר מעשה כתישה אם כן לא מקרי התראת ספק דאף דלכשיכתוש והיה חזי מ"מ הלאו כבר נגמר ואח"כ יוכל לנתק הלאו ובכה"ג מקרי התראת ודאי והדבר מבואר לפענ"ד במכות דף ט"ז ע"ב גבי מה דנחלקו ר"י ור"ל בביטלו ולא ביטלו וכתבו שם רש"י ותוס' בד"ה במאי דכל שהלאו כבר נגמר אף דהעשה ניתן להיות תחת המלקות מכל מקום הלאו כבר נגמר כל דמחוסר מעשה ע"ש היטב בתוס' וזה ברור מאוד. ובזה י"ל הא דפריך הש"ס וכתישה מי שרי ותמהו התוס' בדף מ"ז דהא מכל מקום העשה דיו"ט דוחה הלא תעשה וכמו דפריך אחרישה. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ החרישה כבר נתחייב והוא קיבל עליו ע"מ כן דגם בחייבי מלקות בעינן שיקבל עליו ע"מ כן וכמ"ש במק"א וגם בגליון הרמב"ם פי"ב מסנהדרין וא"כ שוב אף דכשיכתוש אחריה יוכל לנתק העשה מכל מקום כבר נתחייב וז"ב. וראיתי בחידושי אהע"ז שתמה על התוס' בדף ס"ב שם דהא מחוסר כתישה ועל זה הקשה דסוף סוף כיון דחזי לדם צפור יכול לכתוש כמו דשרי לעשות כל המלאכות ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קושיית התוס' דעכ"פ מחוסר מעשה ושוב כבר נגמר הלאו של החרישה וז"ב ודו"ק:

והנה בבית החולים של פה לבוב שיש הרבה חולים שצריך לבשל להם בשבת ואם נאסר במ"ש הכלים יהיה הפסד מרובה לפענ"ד כיון דשם יש חולים הרבה ומצוים המסוכנים ויש שהם מסוכנים אחר שבת א"כ אפשר לצדד להקל אם בישל להם בשבת שלא יאסרו הכלים דהוה הפסד מרובה וצ"ע לעת הפנאי ועיין בסי' קי"ג ס"ד ביו"ד ובש"ך ס"ק ז'. והנה בגוף הענין דס"ל לרבה הואיל ואי מקלעי אורחים וחזי ליה אינו לוקה הנה החריף ושנון מו"ה מאיר ברא"ם נ"י ההוא אמר דהסברא י"ל כך כיון דגוף המלאכה היה מותר אם מקלעי ליה אורחים א"כ גוף המלאכה לא אסרה תורה. דהא הוא אוכל נפש רק דכעת לא הוה אוכל נפש א"כ בכה"ג לא שייך ללקות דעכ"פ המלאכה אינה אסורה. והשבתי לו דבאמת כל שאינו לצורך היום כעת שכבר אכל ואפה לצורך חול שוב הוה כמו מלאכת עבודה דאסרה תורה דגם אוכל נפש כשאינו לצורך היום אסור וכמו שאר מלאכת עבודה שאינה לצורך היום ותדע דאל"כ הדרא קושית התוס' לדוכתיה בהא דאסר ר"א בהחולב ומחבץ ולימא הואיל וכתבו בשבת דף צ"ה ובפסחים דף מ"ו דמיירי ברודה סמוך לחשיכה ואם איתא הא עכ"פ המלאכה בעצם היא מותרת רק דאין צריך לה וע"כ דגם בכה"ג לא שייך להתיר ובעינן שיהיה חזי ליה. ובאמת סברת מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כתב המג"ש בביצה דף י"ב דהיא בשביל דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וכל שהמלאכה באוכל נפש אף שאינו לצורך מותר וזה כסברתו אבל ע"כ מאן דאית ליה הואיל לא ס"ל מתוך וכבר הקשו התוס' בביצה דף י"ב לרש"י דס"ל דלא בעי צורך כלל מה"ת א"כ למה צריך לטעם הואיל וכתב בשיטה מקובצת שם בשם הקדמונים דרבה ור"ח לית להו הואיל ואם כן עכ"פ אין מקום לומר דטעם הואיל היא בשביל זה דכל שצריך אוכל נפש היום הוא דשרי ולא מה שאין צריך היום כלל לא הותר כלל רק מטעם דלמא מקלעי ליה אורחים חזי לי' וגם לפמ"ש המג"ש שם כל שהוא לאחר אכילה לא הותר כלל ע"ש:

והנה לכאורה רציתי לומר בסברת רבה דהוא לפמ"ש במנחות דף מ"ב דרבה ס"ל לל"ב דאם פרש מצודה והעלה דגים ותינוק דאף דמחשבתו היה על הדגים כל שהעלה התינוק אזלינן בתר מעשיו וכ"כ הרמב"ם פ"ב משגגות ועיין בפ"ב משבת דהראב"ד מהפך הגירסא וכתב דרבא ס"ל כן וההמגי"ד כתב דרמב"ם ס"ל דרבה ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו ואם כן גם כאן אם מקלעו אורחים היה המעשה שלו מותרת רק דמחשבתו לא היה לזה וס"ל כיון דאי מקלעי לי' אורחים חזי ליה הוי ליה כאלו מעשיו היו בטוב ובכשרות. אבל אחר העיון לא דמי דשם עכ"פ מעשיו היו בכשרות ורק שמחשבתו לא היה לזה אבל כאן גם המעשה אינו מותר רק דהמעשה היה יכול להיות דמקלעי לי' אורחים וחזי לי' ואם כן לא שייך דאזיל בתר מעשיו דאטו מעשיהם כעת ראויים הא לפי מה שהוא כעת גם מעשה אסור וז"ב. אמנם לפענ"ד י"ל בישוב קושית התוס' על רש"י דבאמת ביו"ט המלאכות אסורות כמו בשבת ורק דמלאכת אוכל נפש הוציאה התורה והתירה ביו"ט ולפ"ז כל שחז"ל אסרו כל שאינו לצורך כלל ובשב ואל תעשה יש כח ביד חז"ל לאסור א"כ שוב נעשה כל מלאכה שאינו לצורך כלל כאילו הוה מלאכת עבודה ועיין משנה למלך פ"ז מתרומות שהאריך בכעין זה וכאן לפענ"ד עדיף טפי ואם כן כל שחז"ל אסרו ולא אמרינן מתוך כל שאינו לצורך כלל א"כ שוב באופה לצורך חול בודאי אסור ולכך איצטריך רבה לטעם הואיל דכל דאילו מקלעי אורחים חזי ליה שוב הו"ל עכ"פ צורך קצת ושוב אמרינן מתוך ואם כן מיושב היטב דברי רש"י. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שהוא פסק מתוך ואפ"ה ס"ל דאופה לצורך חול אינו מותר רק בשביל הואיל והקשו הפר"ח והשעה"מ דמה יענה לקושית התוס' דלדידיה עוד יקשה יותר דלרש"י י"ל דרבה לית ליה מתוך כמ"ש הקדמונים אבל לרמב"ם דפסק מתוך קשה ל"ל לטעם דהואיל ולפמ"ש אתי שפיר דכל דרבנן אסרו דצריך צורך היום קצת א"כ בלא הואיל שוב לוקה מה"ת דעכ"פ שוב הוה בכלל כל מלאכה לא תעשו דכתיב בשבת ובזה מדוקדק לשון רש"י שכתב גבי פלוגתא דרבה דלוקה משום לא תעשו כל מלאכה והיא תמוה דזה בשבת כתיב וביו"ט כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן קשה על רש"י בביצה דף י"ב ושם הרגיש בצל"ח ע"ש ובהגהות הגאון מהרי"פ ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו לצורך כלל שוב נכלל בכלל מלאכה לא תעשו וכ"כ הרמב"ם פ"א מיו"ט בהדיא הלכה ד' דכל מלאכה שאם עשה בשבת חייב עליה לוקה עליה ביו"ט ודברי רש"י מדוקדקי' והמעיין בדברי רבינו בפ"א מיו"ט יראה שמיושב בזה הרבה קושיות. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש משריפת קדשים משום דשריפת קדשי' דאין בו צורך אוכל נפש כלל פשיטא דאסור מן התורה גם לרש"י ואף מוגמר דאינו שוה לכל נפש שוב הוה מלאכת התורה דאסור וז"ב. ובאמת שהיה מקום עוד ליישב דכל שאפשר לעשותו מעיו"ט או לאחר יו"ט לא הותר וא"כ מה שאופה לצורך חול זה לא עדיף ממכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אלא שלשיטת הפוסקים דגם באפשר לעשותו מעיו"ט מותר לעשות ביו"ט באוכל נפש עצמו רק מדרבנן אסור אם כן מה"ת מותר לו ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאפשר לעשות מעיו"ט אסור מדרבנן עכ"פ אם כן שוב כל שאסרו חז"ל שוב לוקה מן התורה כל דלא אמרינן הואיל ועכ"פ מ"ש למעלה נכון בישוב רש"י והרמב"ם ודו"ק:

איברא דלפי זה צריך ביאור מה שהקשו התוספות בפסחים שם דבטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה שיש בו סכנה. ולפמ"ש דוקא ביו"ט שייך הואיל ושייך מתוך ולא בשבת וצ"ל דהתוספות ס"ל דלא אמרינן מתוך כל שא"צ קצת ולדידהו לכך חידש רבה הואיל דאף בא"צ קצת אמרינן הואיל וא"כ לא אתי עלה מטעם מתוך ואם כן גם בשבת שייך הואיל:

והנה כבר הבאתי למעלה קושית ההפלאה בחולין דף ט"ו בשחט לחולה שהבריא דאמאי אסור הא שם שייך הואיל דחזי לחולה ושם שכיח שיחזור לחליו וכ"כ בזה. וכעת נראה לי דהנה רב ס"ל דשוחט בשבת חייב משום צובע והיינו דניחא ליה דלתווסי מנא דמא כדי שידעו שנשחט היום וניתי וניזבני מיניה והיינו כיון דנשחט היום עוד לא נסרך הבשר ורבו הקונים ועיין רש"י שבת דף ע"ה ולפ"ז נ"ל ברור דמלאכת צביעה לא הותר להחולה דבשלמא נטילת נשמה צריך החולה שיוכל לאכול ממנו אבל הצביעה אין צורך להחולה ולפ"ז לרב שם בסוגיא שפיר אמר דאסור בשביל הצביעה וא"ל כיון דאסור באכילה ליומא שוב אסור היום ולא ניחא ליה בצביעה דזה אינו דכל דשחט לחולה והבריא מותר לבריא ג"כ דלא שייך מוקצה וכדאמר שם רב בהדיא ושוב שייך צביעה. ולכאורה רציתי לומר דאף לדידן דס"ל דלא שייך משום צביעה היינו כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל בתשובה משום דאין צביעה באוכלין ולפ"ז אם אסור לבריא שוב אינו מקרי אוכל אבל ז"א דעכ"פ אוכל הוה דלחולה מותר וגם לבריא מותר לאחר שבת אבל מ"ש למעלה נכון דצביעה לא מותר לחולה כלל:

והנה החריף מוהר"מ הנ"ל הקשה בהא דאמרו במנחות דף ס"ד דחולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו דכולם פטורים וע"ז הקשה דבלא"ה פטורין דשייך הואיל כיון דיש חולה וזכורני שדברתי מזה במקום אחר ולא ידעתי מקומו אבל לק"מ דהא נ"מ כשהבריא בראשונה ואפ"ה פטור וכדאמרו שם בהדיא דאז לא שייך הואיל דכבר אינו חולה. אך לפמ"ש התוס' דחולה שכיח שיחזור לחליו שוב שייך הואיל אך באמת שם אמדוהו דאם יאכל אחת יתרפא א"כ ממנ"פ כל שיחזור לחליו שוב ל"ש אומד דיתרפא ואם כן בכה"ג ל"ש דיחזיר לחליו ודו"ק:

שוב ראיתי שהטורי אבן בסוף חגיגה בחידושיו הנקראים בשם אבני מלואים הביאו האחרוני' בשמו שפירש גם כן ע"ז דהא דאמר ואי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור והקשה דהא עכ"פ אין כאן ד"צ ואם כן עכ"פ לא הוה בעידנא דדחי לאו מקיים עשה ולא דמי לאופה מיו"ט לחול דבעת שאופה אם יזדמן לו אורחים אז אופה מיו"ט ליו"ט משא"כ בזה דכל שיזדמן אחר כך שוב עבר בתחלת החרישה וע"ז כתב הט"א דעיקר הקושיא דנימא מתוך ולא שייך לומר שא"צ כלל דהא עכ"פ כיון שיוכל להזדמן דם צפור חשוב צורך קצת ע"ש והוא הדבר אשר דברתי דבכה"ג חשיב הואיל דעכ"פ צורך קצת מקרי והנה התוס' שם פירשו בשם רשב"ם דהא דפריך אחרישה לא לחייב משום דחזי לכסוי דם צפור דהיינו דהוה מלאכה שאצל"ג דא"צ לגוף החרישה ולכאורה תימה לפמ"ש דכל דאסור מדרבנן שוב לוקה אם כן כיון דמדרבנן אף מלאכה שאצל"ג אסור שוב הוה בכלל לא תעשה כל מלאכה ובאמת גם הא דמשני על הפירכא דראויות לכתשן וכתישה ביו"ט מי שרי ופריק דראויות לכתשן כלאחר יד וקשה הא מכל מקום הוה שבות דרבנן ושוב לוקה ועיין רש"י שם וצ"ל דמיירי במקום דשייך אתי לאמנועי משמחת יו"ט דבכה"ג היה שרי כמבואר בביצה דף ז' ודף ח' ואף דלכתחילה לא שרי לשחוט לב"ה צ"ל דהקושיא היא דעכ"פ לב"ש למה לא ישחוט לכתחילה דגם לכתחילה אומרים לו שישחוט כדמוקי רבה בביצה דף ז' דלב"ש לכתחילה אומרים לו שישחוט. ובזה י"ל הא דפריך כתישה ביו"ט מי שרי והקשו בתוס' דהא דחי כמו דדחי החרישה ולפמ"ש אתי שפיר דלרבה דאמר דכל שא"ל עפר למטה לא דחי משום דחיישינן דלמא ממליך ולא שחיט מכ"ש בכאן דבאמת אין לו צפור כלל דוודאי אסור עכ"פ מדרבנן ושוב לוקה מה"ת וכאן פריך ר"ח לרבה ולדידיה שפיר מקשה. ובזה יש ליישב מה דהשמיט הרמב"ם הך אוקומתות במתונתא ולפמ"ש אתי שפיר דהקושיא קאי לרבה אליבא דב"ש ולדידן דלא קי"ל כב"ש לא שייך הקושיא לכל וגם לר"י כל דשייך שמחת יו"ט שרי לב"ש ואם כן ממנ"פ ל"ק קושית הש"ס ודו"ק. אך בגוף קושית הש"ס לפירוש הרשב"ם דהו"ל מלאכה שאצל"ג אני תמה דבאמת כל דכעת אין לו דם צפור וא"כ הוה מלאכה הצל"ג א"כ ניהו דאז היה מלאכה שאצל"ג הא עכ"פ לפי דעתו הוה מלאכה הצל"ג וכבר כתבו התוספות בשבת דף ק"ו דכל שחושב שיהנה מאיסורי הנאה מקרי מלאכה הצל"ג לדעתו עכ"פ לא גרע כאן משם אמנם נראה דלפמ"ש למעלה דלרבה דאזיל בתר מעשיו אם כן ניהו דכעת גם המעשה היא באיסור מכל מקום כיון דעכ"פ צורך קצת מקרי כיון דיוכל להזדמן לו דם ציפור אם כן המעשה היתר רק המחשבה אסורה דהוא מחשב למלאכה הצל"ג ובכה"ג שוב אזל בתר מעשיו דהמעשה בעצמה היה מותר דהיה מקרי צורך קצת ואז היה מלאכה שאצל"ג. ובזה יש לומר הא דפריך וכתישה ביו"ט מי שרי וקשה ניהו דכתישה הוה כטחינה הא מכל מקום נימא מתוך שהותר לצורך שחיקת תבלין הותר שלא לצורך וצורך קצת איכא הואיל וחזי לדם צפור וכעין זה הקשה בפ"י בחידושיו לביצה דף י"ד על הא דאמרו בביצה דף י"ד וכתישה מי שרי ועיין בצל"ח בביצה דף ח' שם ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו ראוי לכתוש כעת אף דשרי משום מתוך מ"מ שוב החרישה הוה מעשה איסור דכ"ז שלא כתשו שוב אסור משום דהוה מלאכה הצריכה לגופה דהא צריך לגוף העפר וממנ"פ אסור ודו"ק כי קצרתי:

ובגוף קושית התוספות שהקשו דבחרישה לא שייך הואיל דאיכא עשה ול"ת וגם קושית הט"א דלא הוה בעידניה לפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מה דאמרו במ"ק דף ג' דהמנכש והמשקה מים בשבת משום מה מתרינן ביה ונחלקו רבה ור"י משום מה מתרינן ביה אי משום זומר או משום חורש ופירשו התוס' דאין אדם לוקה או נהרג רק עד שידע הלאו שבו מפני מה הוא מותרה ולפי זה נראה לי דבר ברור הנה ביו"ט יש מלאכת עבודה ומלאכת אוכל נפש ומלאכת עבודה היינו כל שאינו לצורך אוכל נפש כגון כתיבה ואריגה וכדומה ומלאכת אוכל נפש כל שאינו לצורך אכילה כלל כגון סמוך לערב לוקה גם כן אם לא נימא הואיל ולפ"ז שפיר מקשה הש"ס דכל דאפשר דמקלעי אורחים ניהו דלא היה בעידני' מכל מקום עכ"פ יצא מכלל מלאכת עבודה דחרישה כל שלא אמרינן הואיל היא מכלל מלאכת עבודה אבל כל דאמרינן הואיל עכ"פ אינו מכלל מלאכת עבודה רק שאינו בעידנא ולא דחי אף שהוא לצורך אוכל נפש ועכ"פ לא נודע הלאו שבו אם היא משום מלאכת עבודה וזהו דמקשה אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וניהו דהוה עשה ולא תעשה ולא דחי היינו משום העשה אבל עכ"פ אינו בכלל מלאכת עבודה ומיושב קושית התוספות וקושית הט"א דניהו דלא יהיה בעידנא כל שמשכחת לה בעידנא שוב לא לקי משום מלאכת חרישה וז"ב ועיין בהה"מ פ"א מיו"ט שהאריך לבאר מה נקרא מלאכת עבודה ומה נקרא מלאכת אוכל נפש. ובזה נראה לפענ"ד הא דמשני באבנים מקורזלות והיינו דשם בודאי לקי משום מלאכת עבודה וע"ז מקשה דראוי לכתשן וא"כ משכחת לה דיהיה משום אוכל נפש וע"ז מקשה וכתישה ביו"ט מי שרי והיינו דניהו דהכתישה הוה כמו החרישה הא כל שאסור לכתשן אם כן שוב החרישה נודע דהיא משום מלאכת עבודה דהא אף כשיזדמן דם צפור לא שייך משום מלאכת אוכל נפש דכל זמן שלא כתש דהוא טוחן לא הותר מלאכת אוכל נפש וטחינה מקרי מלאכת עבודה כמ"ש הה"מ בפ"א מיו"ט הלכה ח' ואף דלאחר שיכתוש יהיו ראויים למלאכת אוכל נפש אבל גוף הכתישה הוה טחינה ובשלמא חורש דחייב בכל שהוא זה אינו נקרא מלאכת עבודה כל שעושה לצורך אוכל נפש משא"כ טחינה וכתישה ודו"ק היטב כי הוא חריף:

ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש רש"י בזבחים דף ע"ח גבי פיגול ונותר וטמא דלכך פטור דלא ידע על איזה איסור נתרה בו והוה התראת ספק והקשו התוס' שם דעכ"פ כשמתרה משום השלש השמות ודאי לא מקרי התראת ספק. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי ש"ס מפורש דצריך להתרות משום איזה לאו עובר וא"כ חזינן דכל שלא מתרה בו משום הלאו הלז אינו חייב וכמ"ש התוס' בהדיא והו"ל התראת ספק. והנה מרש"י שם נראה דמשום התראת ספק אתינן עליה והיינו כיון דבעינן שיתיר עצמו למלקות גם כן כמ"ש הלח"מ בהלכות סנהדרין הי"ב ובגליון הארכתי שם בזה ואם כן כל שלא נודע משום מה התרו בו לא התיר עצמו על אותו לאו ולפי"ז י"ל דדוקא לר"ל דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה דשם הגירסא ר"ל כמבואר בתוס' יבמות דף ק"א ואם כן לר"י דס"ל התראת ספק שמיה התראה לא שייך זאת. ובזה י"ל הא דהשמיט הרמב"ם האוקומתות של הש"ס משום די"ל דדוקא לרבה פריך דס"ל דצריך להתרות בו משום אותו לאו וכדאמרו במ"ק שם אבל לדידן דקי"ל כר"י דהתראת ספק שמיה התראה שוב מתרין בו סתם משום כל מלאכה לא תעשה יהיה איזה מלאכה שיהי': ובזה אמרתי פרפרת נאה מ"ש רש"י דלר"ח לוקה משום לא תעשה כל מלאכה וכ"כ רש"י בביצה דף י"ב גבי השוחט עולת נדבה דלוקה משום לא תעשה כל מלאכה וכבר כתבתי למעלה בשם הצל"ח דהיה לו לנקוט משום לאו דיו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ביו"ט יש לאוין חלוקין או מלאכת עבודה או משום אוכל נפש כל שאינו לצורך למאן דלית ליה מתוך והואיל וא"כ א"א להתרות בו משום מלאכת יו"ט דלא נודע איזהו לאו ולכך מתרין בו משום כל מלאכה לא תעשה דכל שחייב בשבת ביו"ט לוקה ואם כן שוב מלאכה האסורה ביו"ט היא בכלל מלאכה לא תעשה האמור בשבת דשם אסור אף מלאכת אוכל נפש וזה כפתור ופרח בכוונת רש"י. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דמקשי התוס' דא"כ בטלת כל מלאכת שבת דנימא הואיל וחזי לחולה וכבר כתבתי למעלה דהדבר תמוה דאטו היתר היא רק דהיא דחויה בשביל פקוח הנפש אבל גוף המלאכה אסורה ובאמת גם מה דמקשה הש"ס מחרישה גם כן קשה דגם שם אינו רק משום דחויה ולא שייך הואיל. ולפמ"ש הש"ס שפיר פריך דעכ"פ לא נודע משום מה מתרינן ביה אבל קושיית התוס' שפיר צריך ביאור דלא שייך הואיל כלל ונודע שפיר משום מה מתרינן ביה דבשבת אסור משום לא תעשה כל מלאכה דכל מלאכה אסורה ולפמ"ש אתי שפיר דקושית התוס' היא דעכ"פ הוה התראת ספק דשמא יהיה איזה חולה והותר המלאכה וע"ז תירצו דל"ש. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל בחולין דף ט"ו בחולה והבריא דשם שכיח שיחזור לחליו שוב הוה הואיל. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי למעלה דמשום צובע לא שייך הואיל וחזי לחולה דהחולה אין צריך להצביעה וכעין זה מצאתי ברלב"ג דלכך התיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה משום דאכיל' מותר משום פקוח נפש והאכילה מסיר הסכנה של רעבון אבל הטומאה אין בעצמותה מסיר הרעבון ואף דהדבר תמוה מכל מקום כל שאין לו רק לחם טמא פשיטא דפיקוח נפש דוחה כמ"ש הפרשת דרכים בדרוש דרך החיים סי' י"ט להשיג עליו עכ"פ מלאכת הצביעה מה דניחא ליה דליתווסו מנא דמא זה לא הותר ולפ"ז למ"ש התוס' בזבחים דכל שמתרה בו משום כל השמות לא שייך התראת ספק וא"כ שם כיון דיכולין להתרות בו משום כל השמות צביעה ונטילת נשמה שוב הוה התראת ספק שמיה התראה ובלא"ה שם אנו דנין לענין שגגת לאו ובשגגה ודאי עשה האיסור אף דלא נודע איזהו איסור אבל עכ"פ איסור לאו עשה הזה או הזה ודו"ק היטב כי הוא חריף:

והנה במ"ש למעלה דקושית הש"ס אליבא דב"ש ולכאורה לב"ש לא שייך כלל דעשה דוחה לא תעשה דסדין בציצית ס"ל לב"ש דלא דחי וצ"ל דס"ל כב"ש בזה ולא בזה ודו"ק:

והנה התוס' הקשו בשבת דף כ"א בהא דאמרו כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה דלמה לן הטעם דמותר להשתמש לאורה תיפוק ליה דכבתה זקוק לה ובשבת אסור להדליקה ולכאורה מה קושיא הא שבות במקום מצוה שלא גזרו ומותר להדליק על ידי עכו"ם ואף דקי"ל דהדלקה עושה מצוה ואם הדליקה חרש שוטה וקטן לא יצאו היינו להוציא אחרים אינם יכולין אבל להדליק בשביל הישראל אפשר דשרי ואולי כיון דהדלקה עושה מצוה א"כ גוף ההדלקה היא המצוה הו"ל כמצוה שבגופו דלא שייך שליחות אבל זה אינו דניהו דהדלקה עושה מצוה היינו שבזה נתפרסם הנס אבל אין נ"מ במי שהדליקו ואף אם עכו"ם הדליקו בצווי ישראל יצא הישראל ובפרט אם כבר הדליקה רק שנכבה יוכל העכו"ם להדליקה ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ה וסי' רנ"ט ובמחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"א וצ"ע:

ודרך אגב אזכיר שדברי הט"ז סי' שי"ח ס"ק ב' תמוהין דהקושיא אינה קושיא דשאני שוחט בשבת שלא דחי בידים מה שאין כן נר שהדליקו באותו שבת שנדחה בידים והיא מפורש שם בסוגיא שאני התם דדחיא בידים ועיין רש"י שם ומצאתי בפרמ"ג שהעיר בזה אבל נסתפק בזה אם בשוחט לא מקרי דחיה בידים ותמהני שהרי בש"ס מפורש כן בהדיא וגם תירוצו של הט"ז דבחולה לא שייך מוקצה תמהני דבש"ס מפורש בהדיא בסוף הסוגיא דבעי חולה שנחלה מבעוד יום וזה החילוק לר"ז בין שוחט למבשל וע"ש ברש"י ואף לפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם אבל בזה מודה דמוקצה הוה כל שלא נחלה מבעוד יום אף לדידן דקי"ל כר"ש וצ"ע:

והנה בהא דכתב רש"י בביצה דף כ"ד דלקיטה ממחובר הוה כדחיה בידים לכאורה נתקשיתי דהא בעינן שידחהו בידים ומצאתי בב"י סי' ש"י שהרגיש בזה וכתב כיון דהיה יכול ללקטו ולא לקטו ע"כ דדחי בידים וצ"ע מ"ש משוחט דאף שהיה יכול לשחטו ולא שחטו מכל מקום ל"ח דחי בידים וצ"ל דלא דמי לשוחט די"ל לפי שלא נזדמן לו שוחט כראוי משא"כ במחובר ועכ"פ זה ודאי דשוחט לא מקרי דחיה בידים אף לר"י מכ"ש לר"ש ועיין בחידושי רשב"א בחולין דף ט"ו שם גבי הא דאמרו שם דוקא מבשל דחזי לכוס אבל שוחט דאינו חזי לכוס לא שם מביא ראיה מסקנא י"ל לר"י דאף בלא דחי בידים אסור או לא אבל לדידן אליבא דר"ש אף בשוחט כל שלא דחיא בידים לא וע"כ דברי הט"ז צ"ע:

והנה בהא דכתבו הרשב"א והר"ן דלרבות בשיעורא אסור בשבת מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן קשה לי טובא בהא דפריך בשבת דף קכ"ב ממרחץ דאם רוב ישראל אסור ופירש"י והרי חימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין ואפ"ה אסור ומאי קושיא והא לא דמי לנר אחד ולכבש אחד דאינו מוסיף בשיעורא בשביל הישראל אבל בחימום נירו דמחמם בבת אחת אבל מכל מקום מרבה בשיעור דפשיטא דלא היה מחמם כל כך מים אם לא היו שם ישראלים ואם כן לכך י"ל דאסור ואינו דומה לנר וכבש והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דעיקר הקושיא היא דכיון דבאמת העכו"ם עושה זאת בשביל שצריך למרחץ בשביל עכו"ם א"כ אם נימא דשלא בפניו שרי אף דמכירו ואם כן נימא דבכה"ג שרי ומה בכך שמרבה בשביל ישראל אפשר דבעכו"ם כל שאין עיקר טרחתו בעבור הישראל מותר וע"כ דכל דמכוין אף לישראל אסור ועל זה משני כיון דרובא ישראל אדעתא דרובא מחממי ובכה"ג פשיטא דאסור. ובזה מיושב היטב מה דלא מקשה ממחצה על מחצה וכדהקש' רש"י לקמן לענין נר ולפמ"ש אתי שפיר דבמרחץ ודאי אסור מחצה על מחצה דהרי כל שמכוין לשניהם לישראל ולעכו"ם הרי מרבה בשבילו ואף דריבוי בשיעורים לא גזרו בעכו"ם היינו ריבוי בשיעורא אבל בעושה בשוה בשביל ישראל ועכו"ם אם כן עושה בשביל ישראל כמו בשביל עכו"ם בכה"ג פשיטא דאסור אבל בנר דאינו מרבה מלאכה בשביל ישראל בזה צריך לומר דבמחצה על מחצה יש ספק ושמא עיקר עשה בשביל ישראל ולכך פירש"י לקמן ד"ה אדעתא דיש לומר דעיקר אדעתא דישראל. ומה מאוד שמחתי בראותי דברי רש"י בשבת דף קנ"א ד"ה רוחץ בה שכתב דעיקר כהגירסא תניא כוותיה דשמואל ומרישא לא קשיא דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ועכו"ם הוחם והיא תמוה לכאורה דהא זה אין קפידא רק אם עיקר כוונתו בשביל ישראל וכמ"ש רש"י בדף קכ"ב ד"ה אדעתא. ולדבר הזה עוררני אחד מהתלמידים דדברי רש"י סותרים ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בנר הוא דצריך לומר דעיקר הכוונה בשביל הישראל אבל בחימום דעכ"פ שטרח בשביל הישראל גם כן וסגי כל שמכוין בשביל ישראל גם כן ועיי' סי' שכ"ו בט"ז סוף ס"ק ד' דכתב פירש"י דבדף קנ"א ולא כתב דעיקר בשביל ישראל משום דבמרחץ סגי בזה ועיין בסי' שכ"ה ס"ז דבשביל ישראל ועכו"ם אסור והיינו משום דצידה מטריח גם כן יותר כשצד בשביל ישראל ג"כ ועיין ט"ז שם ס"ק ג' דמדמה גם כן באפי' לצד בשביל ישראל ועכו"ם ואף דדבריו שם מגומגמים כמ"ש ברש"י אבל הדין דין אמת ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים וע' בב"י סי' רע"ו מה שהאריך בירושלמי פכ"ב שהקדמוני' הגיהו מותר במקום אסור והוא קיים הגירסא הראשונה וגם על מה כתבו שאין מטריחין דהא ר"א דחה דבריו ולפענ"ד נראה ליישב הכל ברווחא דהנה בהא דאין מטריחין את האדם לצאת מביתו נדחק הב"י דהא שמואל היה בבית נכרי ולפענ"ד נראה דזה באמת כוונת הירושלמי דהנה זה ודאי דאם נימא דאם עכו"ם בא והדליק בבית ישראל והלך לו דאין מטריחין הישראל לצאת מהבית מכ"ש להיפך אם הישראל מתארח בבית עכו"ם אף שיש להעכו"ם חדר אחר והוא בא לחדר שהישראל מתארח פשיטא דאין מטריחין העכו"ם לצאת מבית שלו רק שעכשיו מתארח בו ישראל ומעתה מבואר הכל והנה להגירסא מותר א"ש בפשיטות דכיון ששמואל התארח אצל עכו"ם ודאי דאין מטריחין אבל להיפך אם בא עכו"ם לבית ישראל מחויב לגעור בו שיוליך הנר או יצא מביתו ועל זה אמר ר"א דאם כן למה הפך אפי' דזה ודאי דכיון שמתארח בבית עכו"ם אף אם לצורך הישראל מדליק א"א להטריח לעכו"ם לצאת מביתו ולהגירסא אסור רק דאח"כ ניכר שלצורך העכו"ם לבד הדליק כמ"ש הב"י דשם אין מטריחין אבל להיפך בבית ישראל אף שהדליק בו לצורך העכו"ם אסור וע"ז אמר דא"כ למה הפך אפיה ולפ"ז י"ל דלצורכו ולצורך ישראל אין מטריחין גם הישראל לצאת מביתו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף