שואל ומשיב/ב/א/עד

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן עד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לרב וצורב עוסק בתורת הר חורב נ"י:

ע"ד אשר האריך אם ש"ח או ש"ש יכולין לחזור בתוך ימי שמירתם מטעם דפועל יכול לחזור בו בחצי היום הנה כבר האריך בזה במחנה אפרים הלכות שומרים סי' י"ח ע"ש (ועיין תומים סי' ע"ד ס"ק וא"ו שמחלק בין ש"ח לש"ש כמ"ש המח"א) אך לפע"ד נראה דאף אם נימא דיכולין לחזור בם מ"מ עכ"פ צריכים להודיע לבעלים שחוזרין בהם דאל"כ אף ש"ח חייב שהרי זה סבור שזה שומרו ונשען עליו וחייב מדין ערבות אך זה נראה לפע"ד דאם מסרו למי שהי' הבעלים רגילין להפקיד אצלו בכה"ג פטור השומר הראשון שהרי ל"ש שנשען עליו שהרי סומך גם ע"ז ול"ש לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם משום שקיבל עליו חיוב שמירה ע"ז יכול לחזור ובזה הי' נ"ל לישב דברי ה"ה פ"א מהלכות שכירות ה"ו שכתב עמ"ש רבינו הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו כמו שנתבאר למעלה בדין שומר שמסר לשומר והדבר יפלא דהא עדיין חייב באחריות הדרך דאף אם הי' מוליכו בעצמו על הדרך היה חייב באחריות וכבר תמה במלמ"ל עליו ע"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת כאן פטור כל דמסרו ליד אחר הנאמן דהרי יכול לחזור בו משמירתו אברא דבש"ס ב"ק דף ק"ד לא נראה כן דהרי אמרו שם הכי קא"ל אינש מהימנא הוא והקשו בתוס' דא"כ כיון דל"ש אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר א"כ אמאי לא יפטר וכתבו דחייב באחריות הדרך דבע"כ חייב לשמור לו הרי מבואר דאין השומר יכול לחזור בו הנה מהש"ס פשיטא דאין ראי' דבש"ס י"ל דקאי לענין מלוה שחייב באונסין בודאי והוא עושה לטובתו וא"י לחזור בו אבל בתוס' משמע דאף בנפקד א"י לחזור אך באמת י"ל דכיון דבמדבר לא יוכל להחזיר לו כיון שהוא מקום סכנה שוב לא יוכל לחזור בו אבל באמת אין דבריהם מוכרחים דאף שא"י להחזירו במדבר היינו אם הפקידו בישוב יכול לומר החזירהו לי בישוב דקבלת עליך אחריות אבל בסתם דרך דע"כ צריך שיוחזר ליד המפקיד ואין המפקיד רגיל לבא שם וגם אף ברגיל הוא בעצמו יצטרך להביאו בדרך הלז וא"כ פשיטא שיכול לחזור בו דהו"ל כפועל וע"כ דברי ה"ה נכונים והוא מפרש דברי הש"ס דוקא במלוה שלא יוכל לחזור בו משא"כ בפקדון ומה שהביא המלמ"ל ראיה שכ"כ בשו"ת מזרחי ח"ב סי' וא"ו עיינתי שם ואין ראי' משם דשם מיירי במלוה על המשכון שחייב באונסין וא"י לחזור בו ושפיר הביא מדברי התוס' ראיה לנדון שלו אבל בנפקד אפשר דגם הוא יודה להרב המגיד דיוכל לחזור בו ולכך אינו חייב באחריות ועיין בש"ע חו"מ סי' קכ"ה ס"ב שמבואר דינו של ה"ה דהיכא דרגיל להפקיד אצלו א"י לחזור בו וראיתי בתומים שם שהקשה על ה"ה הנ"ל שכתב שפטור מאחריות מהא דאמרו לי' נקני מינך כדאמרינן בגיטין דף י"ד ע"א הרי דלא נפטרו מאחריות אף שצוה לקבל מהם וא"כ נאמנים הם אצלו והנה מלבד דיש לומר דלא נפטרו כלל דמנין ידעו שהאמינו המלוה דהיינו ר"ש ואף שהתוס' כתבו שם ד"ה לבסוף דל"ש אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר היינו דריב"ח עשה כדין דבאמת האמינו ר"ש אבל הם לעצמם לא הי' צריכין להאמינו אך אף אם נימא דמיירי שהראה להם חותמו מ"מ שם הי' אשרתא ונתחייבו בפרעון ובכה"ג פשיטא דחייבים באחריות הדרך ושפיר אמר וניקנו מינך וז"ב ודו"ק אברא דלפ"ז למה בשומר שמסר לשומר חייב והא יוכלו לחזור אף בחצי יום מיהו שם כיון דמיעט בשמירתו שוב לא יוכל לחזור בו דהוא סמך עליו ואף שהי' הראשון בבעלים מ"מ יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אך עדיין קשה כיון דשמירה בבעלים הי' א"כ אדרבא השומר השני הוסיף על השמירה וכבר התעורר בזה במלמ"ל בה"ד ולפמ"ש יקשה יותר כיון דפועל יכול לחזור ומיירי שהבעלים רגילין להפקיד אצלו א"כ למה לא יוכל לחזור אך נראה דבאמת כל ענין דפועל יכול לחזור בו הוא משום דנתחייב בשמירתו ואחריותו הרי הוא כמו עבד ויכול לחזור בו אבל כל שהוא שמירה בבעלים דפטור אפילו מפשיעה ואינו חייב באחריות שוב לא שייך לומר דהוה פועל וא"י לחזור בו:

ובזה ישבתי לנכון קושית השב יעקב בהא דאבעיא בב"מ דף צ"ו בעל בנכסי אשתו אי שואל הוה או שוכר הוה ואמר רבא דממנ"פ פטור דהו"ל בעלים עמו והקשה הוא דא"כ הא נ"מ אם מסר לש"ח או לש"ש דאם הוא שואל הרי גרע לשמירתו וחייב אף בשמירה בבעלים כמ"ש רבינו ולפמ"ש א"ש דבאמת כאן יקשה הא פועל יוכל לחזור בו דהבעל בנכסי אשתו בודאי יוכל לחזור דגם בנכסי צ"ב נסתפק הח"מ סי' פ"ה ס"ק ז' אם יוכל לחזור בו ואף אם נימא דא"י לחזור בזה ועב"ש היינו לפי שכבר קיבל אחריות אבל בנ"מ דלא קיבל שמירה רק שממילא הוא שואל או שוכר לפי הס"ד וא"כ פשיטא דיכול לחזור בו וכל שמסרו לאחר ל"ש מיעט בשמירתו דהא יכול לחזור בו וז"ב ודו"ק והנה כ"ז לפי שיטת ה"ה אבל לפע"ד לולא פה קדוש ה"ה הייתי אומר דבאמת חייב באחריות הדרך ואפ"ה א"י לחזור בו דכל שהמפקיד האמינו שוב זוכה עבור המפקיד וא"י לחזור בו דהרי באמת רב ס"ל דאף דחייב באחריות מ"מ א"י לחזור רק דבש"ס פריך בפקדון הא יכול לומר אין רצוני וא"כ חוב הוא לו וא"י לזכות עבורו ולכך יכול לחזור אבל כל שהמפקיד האמינו והוא זכות לו שוב א"י לחזור וכן נראה מהתוס' ד"ה לבסוף וכן נראה מהש"ע סי' קכ"ה שלא סיים כלל כמ"ש ה"ה לפי שנפטר מאחריות וצ"ע למה נדחק ה"ה (וצ"ל) דל"ש זכות רק היכא שיש לו להבעלים איזה ריוח בדבר אבל כאן שהשומר הראשון לא הוחזק כפרן ניהו שגם להשני דרכו בכך להפקיד אבל אין כאן זכות וריוח וא"כ למה לא יוכל לחזור ולכך הוצרך ה"ה לדחוק שכבר נפטר מאחריותו ומכ"ש אם נימא דמיירי ה"ה שהחזירו לאחר זמנו דאז ודאי נפטר מאחריותו דלאחר הזמן פשיטא דא"צ לשמרו דאטו יתחייב לשומרו לעולם ועסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק י"ג שכתב שהמפקיד מתחלה לא ס"ד שישמרנו לעולם אלא שלאחר זמנו ישלחנו לו ביד נאמן והוא הדבר אשר דברתי דאחר הזמן פשיטא דאינו מחויב לשמרו עוד והש"ך ס"ק י"ד השיג עליו דמ"מ הוא באחריות הנפקד עד שיגיע ליד בעלים ולא זכיתי להבין דכל שכבר הגיע הזמן פשיטא דנפטר ועיין בסי' רצ"ג ס"א וס"ד ועש"ך שם ס"ק י"א במה שהשיג על הסמ"ע ולפמ"ש בכוונת ה"ה כל דליכא ריוח ל"ש לומר שזכה בו השני א"ש דברי הסמ"ע שם ודו"ק. אמנם העיקר נראה לי בכוונת ה"ה במ"ש שכבר נפטר באחריותו כמו שהתבאר למעלה בדין שומר שמסר לשומר ולאחר כל האריכות דברים שהארכתי למעלה אינו מיושב שלא נתבאר למעלה כ"ז ולפע"ד נראה דהנה במ"ש רבינו בה"ד דכל שמיעט בשמירתו אעפ"י ששאל או ששכר בבעלים הרי הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחרון והדבר יפלא דאף בפשיעה פטור בבעלים ואמאי יתחייב וכתב ה"ה דאין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששמר בבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאלו הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני ודבריו סתומים דס"ס היאך נתחייב הראשון על רשות השני הא לא גרע מפשע אך ביאור הענין דהנה זה פשוט דשאילה שלא בבעלים מפקעת מידי שאילה בבעלים ועיין בב"מ דף צ"ח ובטוש"ע סי' שמ"ו ושם לא נתבאר רק בדין שאלה ושכירות או להיפך אבל בשאלה והדר שאלה י"ל דמתחייב ואף את"ל דכל דלא משך שנית פטור מ"מ במשך פעם שניה שלא בבעלים פשיטא דחייב ולפ"ז בשומר שמסר לשומר א"כ כיון דמיירי באופן שהמפקיד רגיל להפקיד אצל השני א"כ ניהו דכשמסרו לשני לשמירה פחותה גרועי גרעי' לשמירתו אבל עכ"פ עלוי עלי' שהרי הראשון פטור דהוה שמירה בבעלים וכמ"ש המלמ"ל שם להשיג על הכ"מ ואף אם נימא דבגוף השמירה פיחת משמירה שהי' עלי' שמירה מעולה מ"מ זה ודאי דכל שמסרו לאחר נפקע שמירתו דהרי הפקיע מעלי' שמירתו א"כ ניהו דא"י להפקיע חיוב שמירתו מעלי' היינו שחייב באחריות עד שישיבו לבעלים אבל שמירה הראשונה נפקע והו"ל כקיבל אחריות על שמירת השני והשני לא הוה בעלי' עמו והוא קיבל עליו אחריות על שמירת השני וז"ש ה"ה בצחות לשונו ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על שמירת השני הנה בקוצר מילין ביאר כל מה שטרחתי לבאר באורך וז"ב מאד:

ובזה מיושב היטב קושית השב יעקב הנ"ל דגבי בעל בנכסי אשתו שפיר פטור אף שמסרו לשני בשמירה פחותה דבאמת אף פשיעה בבעלים פטור ושם ל"ש שקיבל עליו אחריות על שמירת השני דהא בנ"מ של אשתו באמת אינו על אחריות הבעל ולא קיבל עליו אחריות ומה דס"ד דהוה שואל או שוכר הוא לפי שיש לו רשות להשתמש וידו כידה עשוהו רבנן כשואל או שומר אבל פשיטא דכל שמסרו לאחר דעלוי' עלי' לשמירתו ואף את"ל שלא עלי' מ"מ מה קבלת אחריות שייך בזה ושפיר פריך רבא וז"ב מאד. ומעתה יתבאר דברי ה"ה כמין חומר דכל שמסרו הנפקד ליד אחר להוליכו לבעליו ניהו דחייב באחריות היינו דהוה כקיבל אחריות על שמירת השני אבל חיוב אחריותו שהי' עליו כבר נפקע ונפטר מאחריותו ופנים חדשות באו לכאן וא"כ עכ"פ היאך יכול לחזור הא מה שמתחייב באחריות הוא משום קבלת אחריות מחדש על שמירת השני אבל כבר כלתה שמירתו וז"ש ה"ה שהרי כבר נפטר מאחריותו והיינו שבשביל חיוב שמירתו כבר כלתה חיוב אחריות רק שקיבל אחריות מחדש וא"כ פשיטא דא"י לחזור וזה שהביא משומר שמסר לשומר דאי נימא דעוד נמשך האחריות בשביל שמירתו הראשונה א"כ הי' בבעלים ואיך יתחייב וז"ב כשמש ת"ל ומיושב היטב קושית המלמ"ל הנ"ל דבאמת חייב באחריות כמ"ש בתוס' בב"ק דף ק"ד הנ"ל וכמ"ש הר"ן בגיטין שם אבל לענין דלא יהי' יכול לחזור פשיטא דא"י לחזור. ובזה מיושב קושית התומים דלמה קאמר וניקני מינך והא אינו חייב באחריות לה"ה ולפמ"ש א"ש. ובזה מיושב מה דאמרו בגיטין דשמואל ס"ל דאמרינן מיגו ורב ס"ל ל"א מגו והדבר יפלא דלמה לא תלוי בדין אחריות לרב ולפמ"ש א"ש דבאמת משכחת לה דיהי' חייב באחריות ומ"מ לא יוכל להחזיר דהו"ל כקיבל אחריות על שמירת השני וא"כ אף שחייב באחריות אפ"ה א"י להחזיר. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב הואיל וחייב באחריותו עד שיגיע ליד בעלים ותמה הלח"מ דרבינו פסק כרב והטעם דאחריות לא אמרו רק שמואל ולפמ"ש א"ש דרבינו דלא איירי בדרכו להפקיד אצל שומר השני ושייך לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ חיוב האחריות נמשך משמירה הראשונה וא"כ שפיר יכול לחזור ול"ש שקיבל אחריות על שמירת השני דז"א דאין רשות בידו להחזיר לשני וא"כ עדיין אחריות שמירה עליו אבל בדרכו להפקיד ול"ש אין רצוני שוב אין תלוי בחיוב אחריות כדאמר רב דהרי בהוחזק כפרן דמיירי בת"כ דרב אף בפקדון לא תלוי בזה ודו"ק כי הדברים ברורים ת"ל ועיין אהע"ז סי' פ"ה ס"ב ובח"מ ס"ק ז' והב"ש כתב דדינו כשומר דא"י לחזור בו ולפמ"ש המח"א דש"ש דצריך נטירותא יתירה יכול לחזור צ"ע דברי הב"ש וע' תומים סי' ע"ד. מיהו גוף הדבר כאן דנעשה פועל ועבד לפע"ד ל"ש בזה דהא דומה לשותפין דל"ש עבד וה"ה כאן הרי הוא עושה לעצמו וגם אין העבדות ברור דאם תמות היא קודם אין לה כלום והכל שלו וע"כ צע"ג דברי הח"מ והב"ש. והנה נסתפקתי במעמד שלשתן דאיתא אף בע"כ אם נעשה שומר של השני בע"כ דלפי הטעם בהאי הנאה דקא משני בין מלוה ישינה למלוה חדשה א"כ שוב יכול לחזור בו אלא שזה אינו דבמלוה שהוא שואל ושואל חייב באחריות לא מצד שמירה רק מטעם שכל הנאה שלו ובכה"ג ודאי יכול לחזור בו דהזמן לטובת השואל נתקנה כמ"ש הריטב"א פ' האומנין הובא במחנה אפרים הלכות שומרים סי' ח"י א"כ יכול לחזור בו בין מראשון בין משני ועדיין צ"ע דמ"מ היאך נעשה שני שומר בע"כ דיוכל לומר לראשון רציתי להיות שומר משא"כ לשני (ועיין מח"א הלכות שומרים סי' כ' בסופו ומשמע כמ"ש) וראיתי בפ"י שם בתוס' ד"ה גופא בגיטין דף י"ג ע"ב שכתב דבע"כ נעשה שומר של השני ולפענ"ד צ"ע דגם בפקדון כמו דהוא יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כמו כן יוכל הנפקד לומר אין רצוני שאהי' נפקד לאחר ואהי' שומר שלו גם מ"ש הפ"י שם דבאמר תנו הוה הודאה ול"ש טענת השטאה והשבעה וא"צ עדים והביא ראיה מהא דאמרו בב"ב דף קע"ו אמר מנה לפלוני בידי נותנין ול"ש טענת השטאה והשבעה הנה כבר העירני אחד מלומדי למד דמ"ט לא יהי' שייך השטאה והשבעה והנני יוסיף להפליא דהדבר מבואר בש"ע חו"מ סי' פ"א סי"ד ובסי' רנ"ד דבעי הודאה בפני עדים ועש"ך שם שהאריך ועכ"פ דברי הפ"י צ"ע אלא שלפענ"ד בפשיטות יש לישב דברי התוס' שם דלכך א"א באודייתא דבאמת הודאה צ"ל בפני שנים ול"מ לשיטת הרז"ה הודאה בפני אחד ל"מ כלל ואף לדעת הרמב"ן דמועיל מ"מ זה כשנתרצה לזה אבל בע"כ היאך יהי' עד והוא אינו רוצה להעיד ולא יחדו לעד וא"כ אם גם בע"כ נוהג מעמ"ש א"כ משכחת לה מקום דל"ש שיקנה מטעם אודייתא כגון שלא הודה רק בפני הנפקד בלבד דל"ש הודאה בזה משא"כ במעמ"ש דקנה בע"כ כנלפע"ד בפשיטות:

והנה בדברי המחנה אפרים שחידש דש"ח א"י לחזור בו בתוך ימי משך שמירתו משא"כ ש"ש דצריך טרחא יתירה לכאורה לא הבינותי דזה דברי הש"ע סי' ע"ח בחו"מ ס"א בהג"ה דבפקדון ל"ש החזקה דאאפבתו"ז ויכול לומר החזירן ומבואר שם דוקא פקדון דאסור ליגע בו אי עוסק לצורך אחרים וקשה דאדרבא בזה א"י להחזיר תוך הזמן דלא יכול לחזור בו ומה"ת לומר דהחזיר תוך הזמן אבל אינו קושיא דיכול לטעון אתה באת ובקשת להחזיר לך הפקדון ורק דאם הי' גם להנפקד איזה טובה לא הי' יכול לחזור בו תוך הזמן משא"כ כשלא הי' לו טובה להנפקד יכול לומר החזרתי כשרצית שאחזור לך ול"ש אאפבתו"ז וז"ב ופשוט וראיתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ד' שהקשה על הך דינא דמקורו מהך דהג"א בפ' השואל בשם ר"ת שכתב דפקדון שאסור ליגע אף שקיבל עליו להיות נפקד יכול לומר החזרתי והקשה דלמה לי' לטעם זה ת"ל דנאמן במיגו דנאנסו דעד שלא נשתמש בו פטור מאונסין וכמעט שלא מצא תשובה לזה רק דחד מתרי ותלת טעמי נקט ואני תמה על עצמו בשאלה זו מה ראה על ככה והא בהחזרתי במגו דנאנסו נחלקו הסמ"ע והש"ך אם צריך לשבע ש"ד או שבועה דרבנן עכ"פ ומחמת אאפבתו"ז לא שייך שבועה כלל וזה נאמן לגמרי ולכך הוצרך ר"ת לומר דל"ש כאן החזקה דאאפבתו"ז וממילא נאמן בהחזרתי במגו דנאנסו וכדומה וז"ב ופשוט גם מ"ש שם כלל דלא אמרו חזקה דאאפבתו"ז רק בהלואה ולא בפקדון תמהני דאטו גזירת הכתוב הוא והלא סברתם מחמת חזקה דאאפבת"ז וא"כ במקום ששייך החזקה שייך אף דאינו הלואה ומה שהביא ראיה ממ"ש הר"י דדוקא בקובע זמן שייך החזקה אבל בסתם מלוה לא שייך וכתב הח"ץ דאלמא ס"ל דאין לך בו אלא חידושו ע"ש ותמי' בעיני על פה קדוש יאמר כן והא שם מבואר הטעם דכל שקבע הזמן גלה דעתו דצריך לאותו זמן המעות ומסתמא לא פרע בתוך הזמן אבל לא בסתם הלואה ועיין בסי' ע"ח כמה פרטים איך שייך החזקה ואיך לא שייך ולדברי אא"ז הגאון הח"ץ ז"ל יהי' כעיר פרוצה אין חומה דאין נ"מ רק כמו שחדשו הלואה דוקא וזה לא שייך רק במקום דגזרו גזירה אמרו כמעשה שהי' אבל לא במקום דנחלקו מצד חזקה ובפרט הך חזקה דאתיא מכח סברא דאלים טובא והרי מוציאין ממון ע"י חזקה זו בלא שבועה ואיך יאמר דאין לך בו אלא חידושו וע"כ הדברים תמוהים לפע"ד וצע"ג דברי הח"ץ הקדושים. ובגוף החילוק שרצה המחנה אפרים לחלק דש"ח א"י לחזור דל"ד לפועל כמ"ש שם דא"צ רק להניח החפץ במקום המשתמר אבל הש"ש צריך לנטורי יום ולילה הנה באמת שגם התומים סי' ע"ד כתב כן ומטעם שא"צ שמירה יתירה רק שלא יפשע בו הנה באמת אף שחלוקו נראה ברור אבל אין בו כדי חלוקה כ"כ אבל אני מצאתי בירושלמי פ"ח דשבועות שאמר נאמר שמירה בש"ח ונאמר שמירה בש"ש שמירה בש"ח אם שמר לפי צרכה של חפץ די אבל ש"ש אין משערין רק בגופו ע"ש כי אינו לפני ולכך לא כתבתי בלשונו אבל המעיין שם ימצא כי ש"ח לא הטילה תורה על גופו רק שישמור כצרכה של חפץ אבל בש"ש שהטילה התורה השמירה על גופו וא"כ שוב יכול לחזור דכל שגופו משועבד שוב יכול לחזור בו וזה דבר חדש שלא זכרו הם דברי הירושלמי הלז ואגב אבאר כל לשון הירושלמי שכתב שם דמשערין בגופו הא אם אחר יכול להציל אם הציל פטור אם לא הציל חייב וביאר הפני משה דכיון למ"ש בש"ס דילן דאם יכול לקדם ברועים ומקלות דחייב והמעין יראה דנהפוך הוא דא"כ ל"ש דמשערין בגופו אך לפע"ד נראה דאדרבא זה שכתב הירושלמי דלפי שש"ש התורה הטילה על גופו א"כ כל שא"י להציל בגופו פטור דא"צ רק להטריח בגופו וכל שהוא א"י להציל בגופו לא חייבו בש"ש אך מה דאמרו דאם יכול להציל ולשכור רועים ומקלות דחייב לפע"ד נראה דעכ"פ כיון דצריך לשמור את החפץ דגם ש"ח חייבו לשמור החפץ א"כ לענין החפץ אין נ"מ אם משמרו ע"י גופו או שמשמרו ע"י אחר ומידי דהוה אם מניח החפץ בתיבה ונשמרה ע"י וה"ה באם שוכר אנשים הוה שומר החפץ ע"י אנשים אחרים וא"כ כיון דש"ש צריך לשמור החפץ כמו ש"ח עכ"פ ופשיטא שלא בשביל שהחמיר הכתוב שצריך שגופו ישמור לא יצא מכלל שמירת החפץ ולכך צריך לשכור פועלים ואף דש"ח אינו חייב רק בחנם אבל ש"ש דהשמירה בשכר חמור טפי וצריך להוסיף שמירה ולשמור החפץ בשכר ובזה יתישבו דברי הירושלמי להמעיין שם וכעין זה מצינו בסי' רצ"ד ס"ו דבשכר צריך לעשות דין עם הגנב ועיין בהג"ה שם ולפ"ז יצא לנו דמה שצריך הש"ש לשכור פועלים ורועים במקלות הוא רק מתורת שמירת החפץ וכדין ש"ח ולפ"ז שוב כשלא עשה אינו רק פושע ולא מדין ש"ש אתינן עלה דדין ש"ש לא הטילה התורה רק על גופו ולא שיהי' צריך לשכור אחר רק מדין שמירת החפץ אתינן עלה ולכך חוזר ולוקח השכר מבעה"ב רק שע"י קבלת שכר נתחייב ביותר בשמירת החפץ אבל לא חייב רק מדין פושע ובזה נתישב היטב לשון הש"ע סי' ש"ג שכתב שאם הי' יכול לשכור ולא שכר הרי"ז פושע ומשמע דמדין פשיעה קאתינן עלי' ולא מתורת ש"ש שחייב בגניבה ואבידה ולפמ"ש א"ש שוב נזכרתי שכ"כ התומים סי' ס"ו ס"ק ס"ו וישב בזה דברי התוס' בב"מ דף נ"ח דמצינו פשיעה בש"ש ולא בש"ח והקצה"ח תמה עליו דאינו רק כעין גניבה ולפמ"ש א"ש דמשום פשיעה נגעו בה ובזה נראה לפע"ד לישב קושית הקצה"ח שם דאכתי ל"ש שכר שבת דבשבת אסור לשכור פועלים ולפע"ד נראה דכל הטעם הוא דהוה ממצוא חפצך ולפ"ז כיון דהוא מדין פשיעה וכמו ש"ח וא"כ בש"ח פשיטא דאם הי' רוצה לשכור דרשאי כיון שאינו ממצוא חפצך דזה אינו חפצו ולא קבל שכר ורק שאם יפשע יתחייב אבל גוף השמירה מה ששומר אינו מגיע לו דבר חפץ וא"כ גם ש"ש ניהו דקבל שכר אבל מה שצריך לשכור רועים זה אינו מתורת גניבה ואבידה דמגיע לו חפץ רק שע"י קבלת שכר הטילה התורה עליו שמירת החפץ ביותר וחייב אף להשכים ברועים ומקלות וא"כ עכ"פ לא נתחייב רק כמו ש"ח על החפץ ורק שאם יפשע יתחייב זה אינו מגיע לו דבר חפץ דמניעת ההיזק לא מקרי ממצוא חפצך ואם הי' חייב מתורת גניבה ואבידה א"כ אם לא היה שומר כן הי' פטור מהשכירות שוב שייך ממצוא חפצך אבל כאן אם לא יעשה כן אינו חייב רק מתורת פשיעה ועכ"פ שכרו לוקח שזה שמרו מצד שכרו שלא הטילה התורה רק על גופו וא"כ מה שהי' כח בגופו ועשהו שוב ל"ש ממצוא חפצך וז"ב כשמש ובזה נראה לפע"ד דאף שאמרו כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אבל ש"ש חייב אם פשעו ב"ב דהתורה הטילה על גופו ועיין ש"ך סי' רצ"א ס"ק ל"ח ובמ"ש יש לישב קושית הנו"ב על שו"ת רמ"א שהובא בש"ך סי' ש"ג ס"ק ד' ועיין בנו"ב סי' ל"ו בחלק חו"מ וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת רק שכעת לפי דברי הירושלמי הדברים מבוארים דלענין שמירת חפץ ש"ח שוה לש"ש רק שאין עליו שמירה בגוף של השומר כל שהוא חנם ובזה סרה כל תלונות הנו"ב שם ודו"ק היטב ועכ"פ לפע"ד נ"ל ברור דמותר לשכור פועלים כל שאינו מפסיד שכרו ובפרט דמצוה קעביד שזה סמך על שמירתו ומציל ממון אחרים מהפסד ובלא"ה י"ל דשם מיירי מפרה וזרעים של הקדש וא"כ הוה חפצי שמים ובודאי יכול לשכור פועלים דחפצי שמים מותרין ובזה יש לישב דברי הרמב"ם שם ואכ"מ אברא בזרעים כיון דאסור לשמור את העומר רק שאומר להם שלא ילקחו שהן הקדש וכמ"ש התוס' שם א"כ ל"ש שישכור רועים דשוב אסור דמן המופקר הוא מביא העומר אך צ"ל דמיירי בזרעים של הדיוט ולפ"ז שוב הוה ממצוא חפצך וצ"ל כמ"ש למעלה ודו"ק היטב כי קצרתי. אחר זה ראיתי עוד הפעם בירושלמי בפ"ח משבועות והנה כן הוא לשון הירושלמי לא דמיא שמירה שנאמרה בש"ח לשמירה שנאמרה בש"ש שמירה שנאמרה בש"ק מששמר כל צרכו פטור שמירה שנאמרה בש"ש משערין בגופו של שומר הא אם א"י לשמור אע"פ שאחרים יכולים לשמור אם יכול להציל פטור ואם לא הציל חייב ובפירוש הפני משה שם נדחק להשותו עם ש"ס דילן דש"ש חייב על שהי' יכול לשכור רועים ומקלות ולפע"ד מ"ש הוא הנכון דבאמת אין משערין רק בגופו ומה שחייב לשכור הוא בשביל שמירת החפץ ודו"ק:

והנה לענין שואל אם בתוך הזמן השאלה אמר השואל להמשאיל אין לי צורך עוד ואיני רוצה להיות שואל עליו נחלקו הקדמונים הובא בנימוק"י פ' השואל גבי תקנו משיכה בשומרים אי יכול לחזור בו ע"ש ולפע"ד נראה דאף לדעת הרא"ה דס"ל דכל זמן שלא החזירו לבעלים חייב באונסין מ"מ זה דווקא כל שלא החזירו כי אם נשאר בידו לשמש עוד משך זמן השאלה שפיר חייב באונסין דהא כל הנאה שלו אבל אם נתנו לשומר אחר אם לא גרעו בשמירתו והבעלים רגילין להפקיד אצלו הנה השואל הראשון פטור מאונסין דהא באמת כלתה הנאתו ואף שלא החזירה לבעלים מ"מ השומר השני נכנס במקומו והוה כאלו החזיר לבעלים והודיע להם וז"ב ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב דברי הרמב"ם פ"א משכירות ה"ד שכתב והוא שלא ימעט שמירתו כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אעפ"י ששאל או ששכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר ועיין בה"ה שפירש שאין שאלה פוטרת אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר השני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על שמירת השני והנה דבריו סתומים וגם לדבריו אין מדוקדק לשון הרמב"ם במ"ש הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא והא אף שאינו פושע חייב בשביל שהשני לא שאל בבעלים והכ"מ כתב במיעט שמירתו הוה כמזיק בידים ודבריו תמוהים כמ"ש המלמ"ל דאדרבא הוסיף בשמירתו שהרי הראשון הוה שאלה בבעלים ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שלא מיעט בשמירתו הנה פטור השומר הראשון דהרי השואל יכול לחזור בו וכל שמסרו לשומר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו שוב הוה כאלו החזירו לבעלים וכיון שמיעט בשמירתו הוה פושע ומתחייב השומר השני ולפ"ז דברי הרמב"ם וה"ה נכונים דלא שייך שאלה בבעלים דהא באמת השואל יכול לחזור בו ועיקר חיובו הוא רק בשביל שלא החזיר לבעלים ואף דהשומר השני רגילים הבעלים להפקיד אצלו וא"כ נתחייב על שמירת השני והשני לא שאל בבעלים וכל דברי הרמב"ם מדוקדקים לפירוש הה"מ ודו"ק היטב:

ובזה מיושב מה ששאל אותי החריף מו"ה שמואל וו"ב נ"י על הרמב"ם דאם הוה הראשון שואל מה נ"מ אי מיעט בשמירתו או לא הא שואל חייב באונסין ולפמ"ש א"ש דבאמת השואל יכול לחזור אף בתוך משך ימי השאלה וכל שמסרה לשומר הנה הוה כמחזיר לבעלים ופטור מאונסין ולכך הוצרך הרמב"ם לחייבו מטעם שמיעט בשמירתו ודו"ק ובאמת אם הרמב"ם גם בראש דבריו סובב הולך על שאילה בבעלים א"ש דלכך הוצרך להטעם דמיעט בשמירתו דאל"כ הוה פטור מטעם שאלה בבעלים ולכך כתב הטעם דמיעט בשמירתו וכן נראה מלשון הש"ע בחו"מ סי' רצ"א סכ"ו ע"ש וכן נ"מ לענין שואל ספרים דכתב בשו"ת הר"ן סי' י"ט דפטור מאונסין השואל ומ"מ מקרי מיעט בשמירתו כמ"ש בישועת יעקב באהע"ז סי' פ' אבל לפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות ודו"ק ועיין מח"א הלכות שאלה סי' ז' ועיין בשטה מקובצת ב"מ דף פ"ג גבי גמרתיו ש"ש שכתב דכל השומרים חוץ משואל אין יכולים לחזור בתוך זמנם דדוקא שואל שהזמן הוא לתועלתו כמו חוב שלטובת הלוה הוא ודו"ק:

והנה בשנת כת"ר ר"ח טבת כתב לי הרבני המופלג מו"ה יעקב שלמה כהן נ"י מפרעמיסלא בהא דאמרו בב"מ דף מ"ו גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלייה אי מוקמת לי' ברשותי' טרח ומציל וע"ז הקשה דאם יכול להציל הוה כמו ש"ח שהי' לו לקדם ברועים ומקלות דחייב גם בש"ח וא"כ שוב מחויב לשבע דהוה פשיעה ומסתמא יציל ולא ירצה לשבע בשקר ולשיטת הפוסקים דעיקר שבועה הוא שלא פשע א"כ יצטרך לשבע ולמה הוצרכו לתקן ולפמ"ש למעלה לק"מ דעל ש"ח ל"ש שמירה בגוף רק שמירת החפץ וא"כ כל שהיה שריפה אף שהי' יכול לטרוח בגופו ולסכן עצמו שילך בתוך האש ויציל זה לא חייבו תורה ומה שיכול לקדם ברועים ומקלות זה לא נקרא טרחא בגופו וז"ב:

והנה במה דמבואר בש"ע חו"מ סי' ע"ב סל"ב דאף שלקח המשכון לא נעשה ש"ש עד שלוי מקבל המעות והנה בשנת תבר"ך ג' תולדות שאל אותי מופלג אחד מטארני ושמו ר' נפתלי נ"י דהרי מבואר בס"ס ל"ט בהג"ה דאם קיבל משכון א"י לחזור בו ומחוייב להלות לו וא"כ למה לא יעשה ש"ש תיכף והשבתי דלפע"ד הדברים פשוטים דניהו דזה מחוייב להלות אבל זה שרצה שילוה לו כל זמן שלא קבל המעות אם לא רצה שילוה מחויב זה להחזיר לו משכונות שלו דהרי זה נתחסד עמו והבטיח לו להלות כשירצה זה ללות וא"כ שוב לא נעשה שומר שכר על זה דהא עדין הלה יכול לחזור בו ולפ"ז מה שחידש בנתיבות בסי' ל"ט שם דהמלוה יש לו קנין בזה המשכון לקדש בו לפע"ד אינו יכול לקדש כל זמן שלא קבל המעות דזה יכול לחזור בו ומה שמחויב להלות הוא משום שקיבל המשכון והוה כהבטיח לו ועשה מעשה וגמר להקנות לו כנלפע"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף