שואל ומשיב/ב/א/סד

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן סד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למשכיל חריף ושנון ברק השנון נ"י:

מה ששאל בהא דאמרו בב"מ דף ס"ז ואי אגבינהו בסיסני קנינהו ולמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קני לוקח אף דלא אגבה בסיסני קני לוקח וע"ז הקשה מע"ל דאף למ"ד דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני לוקח ג"כ קשה דהא עכ"פ לא גרע מקרקע מושאל או מושכר דקני ליה ללוקח ולשיטת הרא"ש והטור סי' ר"ס סעיף ד' ובסי' שי"ג ס"ג אף נגד המשכיר קני להשוכר וא"כ עכ"פ הך משכנתא לא גרע מאלו מושכר או מושאל לו דקני וכתב שנתקשה בזה הרבה עד שיגע ומצא בספר נט"ש סי' י"ט שעמד בזה והאריך הרבה הנה אין דרכי לסלסל ולפלפל בדברי האחרונים אך למען כבודך ולמען למודך אמרתי לתת עין ולב בזה ולפע"ד נראה דלק"מ דהנה קי"ל דחצר השותפין אין קונין זה מזה כדאמר בב"ב דף פ"ד דוקא במודד לתוך קופתו ע"ש ולפ"ז לשיטת הרא"ש והטור בסי' ר"ס ס"ד דבשכירות הוה כחצר השותפין ששניהם שותפין בו המשכיר והשוכר א"כ א"י לקנות זה מזה ולכך ל"ק רק במציאה קנו שניהם דשניהם זכו מתורת חצר אבל לקנות זה מזה פשיטא דל"ק ואף לפי מה שנראה מהר"ן פ"ק דקידושין גבי סלע של שניהם דאם נתרצה אחד להקנות המקום של החפץ לחברו זכה חברו אף בחצר השותפין היינו בידעינן שנתרצה אבל כאן אמרינן דודאי לא נתרצה הלוה כיון דבידו לסלקו ול"ק לו החצר נגד הלוה וז"ב מאד מאד:

ובזה הונח לי דברי הריטב"א והובא בשטמ"ק בב"מ שם שכתב ג"כ לישב קושיא זו וכתב דהנכון שלגבי אחרים הוא דקני אבל לגבי בעלים גופייהו ל"ק לי' לחובתן של בעלים ובע"כ והנט"ש שם תמה דכפי הנראה אזיל בשיטת הרמב"ם דנגד המשכיר אין השוכר זוכה והרי הריטב"א גופא ס"ל גבי זבל של תורי דקנה גם נגד המשכיר ע"ש ולפמ"ש א"ש דודאי קנה גם נגד המשכיר והיינו בדבר דאתי מעלמא כגון זבל דאתי מתורי דעלמא ועכ"פ הוא של שניהם אבל לענין שיקנה נגד המשכיר בדבר שהוא של המשכיר לא אפשר דהרי חצר השותפין אין קונין זה מזה וז"ב מאוד אברא דאכתי קשה לי דהרי אף אם נימא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני כל שא"ל זיל קני בכלי זה קנה ואף אם רק נתן לו רשות להניח שם הכלי קנה כשיטת הר"י מגא"ש וכפי הבנת הב"ח והש"ך בדבריו ולא כבה"ב ועש"ך ס"ק ז' וא"כ יקשה טובא דכאן ודאי יש לו רשות להניח שם הכלים כ"ז שלא סלקו וא"כ תקני לו כליו והו"ל כאילו א"ל זיל קני אך לפע"ד נראה דבאמת דברי הב"י בבדה"ב נכונים דהנה לכאורה קשה טובא דאיך אפשר דאם נתן לו רשות להניח שם הכלי יהי' מועיל לקנות דהרי התוס' בב"ב דף פ"ד שם הקשו בד"ה כגון דאף אם הבעל נתן לה רשות אכתי מה מועיל והא שכירות קרקע נקנה בכסף ובחזקה וכתבו דכיון שיש לה רשות להניח שם כלי' קנה לה קלתה דכליו של אדם קונין לו בכ"מ שיש לו רשות להניח וכמו גבי סימטא דאף דאין הסימטא קנוי לו אבל הכלי קנוי לו ע"ש ולפ"ז הא נודע דכליו של אדם הם מטעם חצר וכמ"ש בפ"ק דמציעא דף ט' ואי א"ל קני חצר מהלכת הוא וכתב בשטמ"ק שם דש"מ דכלי' של אדם מתורת חצר ולפ"ז הא נודע מ"ש הש"ך בסי' ק' ס"ק ג' דאין חצרו קונה לו רק אם הוא כבר חצרו אבל לא היכא דחצרו ומתנתו באים כאחת ע"ש ולפ"ז קשה כיון דהוא לא נתן רשות לקנות בכלי זה רק שנתן רשות להניח הכלי א"א לומר דכלי זו חצרו הוא דהא חצר יש לו רשות לקנות וכאן א"א לקנות ורק דכליו של אדם בכ"מ שיש לו רשות להניח קונות לו א"כ אימתי נעשה חצרו בשעה שקנה לו דבר ואז חצרו ומתנתו באים כאחת דעד שקנה לו ל"מ חצרו דהוא לא נתן לו רשות לקנות בכלי זו רק להניח הכלי עצמו והוא קושיא נפלאה וזה נראה לי בכוונת הרמ"ה שכתב דוקא בא"ל זיל קני בכלי זה דאז גלי אדעתי' דלמקני' יהיב לי' ניהלי' אבל בנתן לו רשות להניח שם הכלים לא קנה והיינו דלא מקרי חצרו עדן ולפ"ז אין כאן סתירה מדברי הר"י מג"ש דהר"י מג"ש מיירי היכא דקנה הכלי והגביהו ואח"כ הניחו ברשות מוכר דאז כיון דבעת קנית הכלי מהמוכר אז קנה המקום אגב הכלי דבשביל הנאת המכירה של הכלי לא הקפיד על מקומו וא"כ אז הי' לו רשות לקנות ע"י הכלי בשביל הנאת המכירה וקנה הכלי עם מקומו וא"כ שפיר קנה עי"ז אבל כל דנתן לו רשות להניח הכלי לא לקנות על ידו ל"מ עדן חצירו עד שקונה על ידו וחצרו ומתנתו באים כאחת וצדקו דברי הב"י בבדה"ב דאינו ענין דברי הר"י מגא"ש להרמ"ה ולא כב"ח וש"ך כנלפע"ד ולפ"ז כאן דהוא נתן לו הקרקעות במשכון ולא נתן לו רשות אף להניח הכלים רק דממילא הוא רשותו אבל פשיטא דלא מקרי כלי שלו עד שקונה איזה דבר וא"כ חצרו ומתנתו באין כאחת ולא קנה וז"ב מאד ונכון ת"ל:

ובזה יש לישב לנכון דברי הדרישה שכתב בטור יו"ד סי' קע"ב על דברת הטור דאם נתן בכליו שוב אין הלוה נוטלן והקשה הדרישה דהא בחו"מ סי' ר' כתב הטור דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וכתב דכאן כיון שהקרקע ממושכנת וגם הכלי שלו אפשר דחשוב כאלו הוא ברשותו וכל העובר משתומם דהוא היפך דברי הש"ס דאמרו דלמ"ד דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק צריך דוקא לאגבהינהו בסיסני וכבר עמד בזה בנט"ש ע"ז ולא מצא מענה ועי"ז נדחק בדברי הטור גופא ולפמ"ש י"ל דלשיטת הטור דלדידן כליו של לוקח ברשות מוכר אבעיא דלא אפשיטא וכמבואר בטור סי' ר' וא"כ ממילא י"ל דכאן הו"ל כאילו נתן לו רשות להניח שם ול"ש לומר דגם בזה ל"ק דלא נתן לו רשות רק להניח שם ועיקר החצר נעשה רק ע"י שקונה והו"ל חצרו ומתנתו באים כאחת דז"א דכיון דאף דלא נתן לו רשות קנה מספק ואי תפס לא מפקינן מיניה א"כ עכ"פ לא בא כאחת דאין תלוי הקנין דוקא ע"י שנתן לו רשות וא"כ שוב סגי בנתן לו רשות לבד וכליו של אדם קונות לו בכ"מ שיש לו רשות וכמ"ש התוס' ובשלמא בש"ס דלא הי' ספק כלל רק למ"ד דקנה קנה לגמרי ולמ"ד לא קנה כלל שוב הו"ל חצרו ומתנתו באין כאחת ולכך צריך לאגבהינהו למ"ד לא קנה אבל בדידן דמספקינן אי כמ"ד קנה או לא קנה שוב קנה מחמת ספק ושוב קנה לו בשביל שהיה לו רשות ודו"ק היטב כי אף אם לא כיון הפרישה לזה עכ"פ דברי הטור יש לישב כן והוא עצה נפלאה ועמוקה:

ובזה יש לישב דברי הרמב"ם דפסק כשם שכליו של לוקח לא קנה ברשות מוכר ה"ה כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ותמה ה"ה דהש"ס קאי למ"ד דכליו של לוקח קנה ברשות מוכר דאזלינן בתר הכלים ולא בתר הרשות א"כ להיפך בכליו של מוכר ל"מ רשות הלוקח אבל באמת י"ל דאדרבא אם לא קנה של לוקח ברשות מוכר דהקנין בטל לגבי רשות א"כ להיפך כליו של מוכר ברשות לוקח הקנין בטל לגבי רשות וקנס ע"ש ובכ"מ פ"ד ממכירה ה"ב ולפמ"ש א"ש דניהו דנימא דבטל לגבי רשות יקשה קושית התוס' דניהו דנתן רשות הא בעינן חזקה ול"ש לומר דכליו של אדם קונין לו בכ"מ שיש לו רשות דאדרבא א"כ מהראוי שיהי' ברשות המוכר כיון דפרשה לו הלוקח קונין כליו של המוכר למוכר ולא ללוקח וז"ב כשמש:

ובזה הבינותי דברי רבינו יונה שהובא בטוש"ע סי' ר' ס"ה דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קני ללוקח אף בא"ל זיל קני ועסמ"ע מ"ש ס"ק י"א והדברים סתומים ולפמ"ש הדברים מפולשים כפתחו של אולם והן הן דברי התוס' שזכרנו דבשלמא בא"ל זיל קני אף שלא הקנה לו המקום מ"מ כיון שנתן לו רשות להניח שם הו"ל כליו של לוקח בכ"מ שיש לו רשות להניח שם דקונות לו וז"ש רבינו יונה דאף שאין המקום קנוי לו מ"מ הכלי קנוי לו והיינו שהכלי קונה לו בכ"מ שיש רשות להניח משא"כ להיפך דאדרבא כיון שיש לו רשות להניח נקנה להמוכר וז"ב כשמש בצהרים ועסמ"ע מ"ש בזה ובפרישה כתב בזה שני פירושים ומ"ש ת"ל הוא האמת לפענ"ד. ובמ"ש יש לישב גם דברי הסמ"ע סי' שי"ג סק"ו והן הן דבריו שבדרישה סי' קע"ב ואף שבהש"ס ב"מ מבואר להיפך היינו דוקא אם לא קנה כלל אבל לדידן קני מספק והיינו דוקא לשיטת הטור ולא לשטת המחבר שפסק בסי' ר' כהרמב"ם ודברי הסמ"ע קאי אליבא דהטור בענין כליו של לוקח ברשות מוכר ולא אליבא דהרמב"ם ודו"ק:

ומדי דברי זכור אזכור מה דק"ל בהא דאמרו בב"ב דף פ"ו כור בשלשים אני מוכר לך דיכול לחזור בו עד סאה אחרונה ולשיטת רבינו בפ"ד ממכירה ה"ז הוא משום דהי' בכליו של מוכר ותיפוק לי' דל"ק מטעם דלשיטת רבינו דבר שא"ק א"י להקנות וה"ה למכור ועפי"א ממכירה ובטור סי' רל"ב וא"כ כל שלא נודע כמה יש בזה אולי חסר או יותר הו"ל דבר שא"ק ולא גמר להקנות ואף דיש לדחות כיון דהזכיר לשון כור בשלשים הו"ל דבר הקצוב אמנם לפמ"ש המלמ"ל פי"א בשם הג"ת לחלק דהיכא דגם הלוקח שנתן דמים לא ידע כמה יהי' וקנה אף שיהי' פחות מהדמים שנתן אף המוכר גמר ומקנה א"כ ה"ה כאן כיון דיוכל להיות פחות או יותר גמרו שניהם לקנות ולהקנות ובזה מיושב דאם הי' בכליו של לוקח לא הי' יכול לחזור אבל אם אינו בכליו דאז הלוקח לא קנה ושוב הו"ל לגבי המוכר דבר שא"ק ובזה יש לישב הרבה קושיות הלח"מ אבל הדבר צ"ע ולא ברור אם זה הוה דבר שאינו קצוב שוב מצאתי במחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' יו"ד שהביא ראיה מהך דאגבהינהו בסיסני דקנה כסברת הרמ"ה דנתינת רשות לא מהני ולפמ"ש א"ש ודבריו קצת סותרין למ"ש בהלכות ריבית סי' למ"ד דבאתרא דמסלקי ל"ש קנין כלל שהרי יכול לסלקו גם בגוף דבריו שפלפל בהלכות קנין חצר הנ"ל עיין בית שמואל סי' קל"ט ס"ק י"ג לענין כליו של לוקח בכליו של מוכר בקרקע הלוקח אי קנה ויש לדמות קצת לזה וצ"ע. ודרך אגב אומר במ"ש ה"ה פ"א מזכייה גבי פירס מצודה בשדה חברו שזה שפרס מצודה בשדה חברו שלא ברשות לא תקנו חכמים שיהי' בהם גזל מפני דרכי שלום ותדע לך שהרי אמרו דבמצודה שיש להם תוך הלוקח משם הוא גזלן ואי ברשות חברו לא קנה וק"ו מכליו של לוקח ברשות מוכר שאף שיש דעת אחרת מקנה לא קנה מכ"ש בזה אלא ודאי בפורס שלא ברשות אף שיש למצודה תוך קנה בעל הקרקע ותמה הלח"מ דכי היכא דקי"ל כלי' של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ה"נ כלי' של מוכר ברשות לוקח לא קנה וא"כ כשם דלמד ה"ה ק"ו שלא קנה בעל המצודה כמו כן יש ללמוד ק"ו שלא יקנה בעל השדה כיון שכלי' של זה ע"ש וראיתי בקצה"ח סי' ע"ר שכתב דכלי' לא מקרי אלא היכא שיש לו רשות להניח שם כלי' וכאן דפרס מצודה שלא ברשות לא מקרי כליו הפסק ולכאורה יפה טען וראיתי בנתיבות המשפט שתמה עליו דמשמע בב"מ דף ק"ב דאף במקום שאין לו רשות להניח שם כלי' מ"מ קונה לו כלי' ע"ש כי אינו לפני כעת וכפי הנראה כיון להך שאמרו שם גבי קולט מן האויר ומדבק כלי בשולי פרה או דמפסק כלי והרי אינו מקומו אבל באמת אין ראיה דאפשר דקאי על השוכר שמדביק כלי בשולי פרה או במפסק כלי וכמו שנראה בטוש"ע חו"מ סי' שי"ג דבכה"ג קנה השוכר והוא יש לו רשות להניח שם כלי' וע"ש סעיף ג' ובסמ"ע ס"ק וא"ו ומה שנראה לפע"ד בכוונת ה"ה הוא דהנה מ"ש ה"ה כיון דפירס מצודה שלא ברשות לא קנה מפני דרכי שלום נראה ראיה ברורה ממ"ש הר"ן לענין פעוטות דאם מכרו בנכסים מועטים דלא מועיל דכיון דאינו רק מתקנת חכמים כל שעשו איסור לא תקנו רבנן ע"ש בסי' מ"ו וכן קי"ל בסי' מ"ו וכן קי"ל בסי' רל"ה בחו"מ וא"כ ה"ה בזה דכל שלא הוה גזל רק מפני דרכי שלום א"כ במקום שעשה איסור לא תקנו אמנם נראה דזה דוקא בעל המצודה שאין לו מקום לזכות בו רק באיסור דמהיכן מגיע לו מצודה שיפרוש בשדה חברו ולכך לא קנה אבל זה ששדה יש לו אף אם לא פרס זה כלי' הוו ברשותו ויכול לפרוס מצודתו אין כלי' של חברו שהכניס שלא ברשות מפסיקות דבמקום איסור לא תקנו רבנן שיקנה לו כלי' וכמ"ש וכעין זה חלק המלמ"ל פ"ט מזכיה הלכה יו"ד בדברת הר"ן אלו ע"ש ודו"ק:

והנה בהא דפריך בשבת דף צ"א על הא דמגרר ויוצא פטור לפי שאיסור גניבה ואיסור שבת באים כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמי' אגד קדים לי' איסור גניבה לאיסור שבת וברמב"ן על שבת שזכינו לאורו מקרוב ראיתי שכתב פירוש דאלו לענין גניבה כל פרוטה ופרוטה כיון שנמשכה מרשות הבעלים למקום הקונה לו קנאה גנב ואעג"ב דכלי ודאי לא קנה עד דאפקי' כלו משיכה קונה בכלי' של מוכר וכן מה דאמרינן האיכא מקום תלמא ושנצין ה"נ קאמר למקנא מאי דנפק וש"מ דהיכא דלא משתקל לי' לא קני ואפשר לומר דס"ל כמאן דמוקי לה במס' כתובות בדאפקי' לרה"ר לענין מקנא ממש לא קני ולענין גניבה מחייב כיון דאפקיה מרשות וכל פרוטה ופרוטה כיון דהוציא מרשותו נתחייב עליו כיון דיכול ליטלה ועיין חידושי הרמב"ן בב"ב פ"ז הובא בשער המלך פ"ז מגניבה הלכה ג' ששם כתב כפירוש הראשון שכתב כאן ע"ש והנה שאלני החריף מו"ה מרדכי מיזיש נ"י בהא דאמרו בשבת דף ח' האי זרזא דקני רמה וזקפה לא מחייב עד דעקר ליה והקשו בתוס' והא תנן הי' מגרר ויוצא חייב שאיסור גניבה ושבת באים כאחד אלמא אעג"ב דלא עקר לי' מחייב ובחידושי הרמב"ן כתב לבסוף די"ל דהאי כגון שהיתה רה"י גבוה מרה"ר וכשהוא מוציאה מאסקופת הבית נעקרה ונפלה לרה"ר או לצידי רה"ר והרי יש כאן עקירה וכ"ש למאי דאוקימנא בפ' א"נ כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה והיא ודאי עקירה ע"ש וע"ז הקשה החריף הנ"ל דא"כ מאי פריך איסור גניבה קדים והא מיירי שנעקרה ונפלה לרה"ר ובא כאחת דכ"ז שלא נפלה לרה"ר לא הוה עקירה ולא ידעתי קושיתו דהא סוף סוף הקנייה היתה תיכף כשנעקרה משפת האסקופה וטרם נפלה לרה"ר וא"כ איסור גניבה קדים וכ"ש אם נימא דמשיכה בכלי' של מוכר דקונה דודאי הי' קודם הקנין של הגניבה וז"פ. ומ"ש ראי' מתוספת פסחים פ"ה ד"ה בנגררין לאו ראיה למעיין דכאן כל שלא הוציא משפת אסקופה ולחוץ בשעה שרצה לעקור משפת אסקופה טרם הוציאה מכל שפת אסקופה כבר קנה לה וז"ב ופשוט:

והנה ד' עקב שנת תרי"ג (בעת צר לי ד' יעזרני ע"ד כבוד שמו ותורתו ואני לומד מתוך הצער) ראיתי בתורת חיים בהא דאמרו בע"ז דף ע"א סוף סוף כי מטי לאוירא דמנא קניא ופירש דקניה עכו"ם בהגבהה והקשו כלם דאיך שייך הגבהה באויר הכלי וחידש הת"ח דכיון דקי"ל כלי' של אדם קונות לו בכ"מ שיש לו רשות א"כ אף דכלי' של לוקח ברשות מוכר לא קני היינו דוקא כשמונח ע"ג קרקע משום דמספקא לן אי הכלי בטל לגבי הרשות או הרשות בטל לגבי הכלי אבל כשתופסו בידיו קונה כיון שאין הכלי מונח ע"ג הקרקע ול"ש דבטל לגבי רשות ושוב קונה לו כלי' מכיון דמטי לאויר דמנא ע"ש והוא דבר חדש ובאמת שבב"ב דף פ"ו דפריך מהא דדב ושמואל דאמרו כלי' של אדם קונות לו בכ"מ ומה קושיא דלמא מיירי דלא מונח ע"ג קרקע שאינו בטל לגבי רשות והוא תופס בידו ושפיר קונה לו כלי' בכ"מ וגם בב"מ הנ"ל דאמר דאגבינהו בסיסני ולמה לא אמר כגון דתפס בידיו וע"כ דגם בזה הוא ברשות מוכר ולא קני לו כלי' ובדברי הת"ח אמרתי לישב דברי הב"ש סי' קל"ט ס"ק י"ג דכתב דאם כלי של לוקח מונח בתוך כלי' של מוכר ברשות לוקח דאינו קונה ותמה בא"מ דזה דוקא להרמב"ם דס"ל דבעי תרויהו רשות וכלי' של לוקח אבל להרא"ש וטור דס"ל דמשום ספק הוא אי כלי' מבטל לרשות או הרשות מבטל להכלי א"כ ממנ"פ יקנה כאן דאם הרשות מבטל להכלי א"כ הרי מונח ברשות לוקח ובכלי' של לוקח דהרשות ביטל להכלים של מוכר ואם הכלי מבטל הרשות א"כ שוב כלי' של לוקח מבטלי וקונה לו כלי' של לוקח ע"ש ולפמ"ש הת"ח א"ש דע"כ לא מבטל הכלי לרשות רק כשמונח ע"ג קרקע ממש וא"כ בשלמא כלי' של מוכר בטלו להרשות של לוקח שהרי מונח ע"ג קרקע ממש אבל כלי' של לוקח אינם מונחים ע"ג קרקע וא"כ הוה כאלו מונחים באויר ולא מבטל לכלי של מוכר ודו"ק:

והנה בשנתרט"ו ה' שמות הראני תלמודי החריף מו"ה מענדיל בודק נ"י מ"ש בענין קנין חצר ולהיות כי מקורו בכלי' של לוקח אמרתי לרשום פה והנה רצה לחדש בהא דפריך בע"ז דף ע"א ותקני לי' כלי' וע"ז הקשה הקצה"ח סי' קצ"ד דהא כלי' של אדם קונין מתורת חצר והרי חצר מטעם שליחות לעכו"ם וע"ז חידש דכלים אינם מתורת חצר ורשותו רק כיון שמכניס חפץ מרשות אחר לרשותו הו"ל כמשך או הגביה דבר דקני מתורת משיכה והגבהה ולכך חידש דכל שבא לכלי' בעוד שלא הי' יכול לקנות שוב לא קני כליו אח"כ דהא בעת שהכניס לכלי' לא יכול לקנות והאריך בזה ובאמת זה דבר שא"א והנה מתורת הגבהה ודאי א"א דהרי הגבהה קונה בכ"מ אפילו ברה"ר וא"כ למה לא יקנה כלי' של אדם ברה"ר אך גם מטעם משיכה ל"ש דא"כ כלי' של לוקח ברשות מוכר למה לא יקנה דהא עכ"פ הוא מושך מרשות המוכר לרשותו דהיינו כלי' ואף שאין לו רשות להניח שם כלי' מ"מ זהו אם כלי' הם מתורת חצר והרי אין לו רשות להניח שם כלי' אבל אם אינו רשות וחצר בפ"ע רק שעכ"פ מושך הדבר מרשות המוכר לרשות לוקח והרי עכ"פ הכלים הם רשות של הלוקח דכלי' הם ומה בכך דאין לו רשות להניח שם כלי' מ"מ הכלים עצמם הם רשות הלוקח וכבר משכם לרשותו ועיין בתוס' פ"ה ד"ה כלי' ובלא"ה לא הבינותי דא"כ יצטרך המוכר עכ"פ לומר לו משוך וקני דבשלמא אם כלי' הוא מתורת חצר א"צ להקנות לו רק להשאיל לו מקום שיעמיד שם כלי' אבל אם הוא מתורת משיכה הרי צריך לומר לו עכ"פ משוך וקני ומה שהקשה בתוס' פ"ד ד"ה מדד דכתב דאף דמשיכת המוכר ל"מ ללוקח אבל בסימטא מועיל ולא ידע טעם הדבר הוא פשוט דכל הטעם דל"מ משיכת המוכר ללוקח היינו ברשות המוכר ומה מועיל משיכתו אבל לסימטא מועיל דעכ"פ משך לסימטא וערשב"ם דף פ"ה ד"ה אבל אם וז"פ ומה שתמה על השטמ"ק כתובות הובא בקצה"ח סי' רמ"ח ס"ק ב' שכתב דקלתה שאני דהוא מתורת רשות וע"ז הקשה דאם קלתה הוא מתורת רשותו היינו חצר והרי חצר דאתתא מתורת יד והרי ביד גופא בעי הנחה שלשה טפחים וא"כ קלתה למה מועיל ולק"מ דשאני ידה דרוצה לקנות דבר חדש ובעי הגבהה ב' טפחים אבל חצר כבר הוא שלו וא"כ ידה הוא מכבר וא"כ שפיר קונה מתורת חצר אף שלא הגביה דהוה כאלו תפסה בידה והרי כבר הוא חצרה ובחצר ל"ש הגבהה ג' טפחים ואף דלא עדיף מיד דבעי הגבהה ג' טפחים ז"א דהא כיון דבעי קנין הגבהה והגבהה לשם קנין ס"ל לרש"י דלא מועיל עד שיגביה ג' טפחי' אבל חצר דהוה כמו יד והרי הוא יד אריכא דכל מה שיש לאדם מניח בחצרו והרי חצר אינו מתורת הגבהה רק הוא קנין בפ"ע ניהו דהוה כיד אריכא אבל ל"ש הגבהה ג' טפחים ואטו שלו מניח בהגבהה ג"ט וז"ב ומ"ש שדבריו מבוארים ברשב"ם פ"ה שכתב דקלתה הוא משום דדמי להגבהה דקונה בכ"מ הרי דכלים הם מתורת הגבהה ושמח מאד בזה הנה שמח ללא דבר והרי מתורת הגבהה ודאי א"א דהרי כלי' אינם ברה"ר והרי הגבהה קונה בכ"מ אבל דברי הרשב"ם פשוטים וברורים דהרי שם כלי' של לוקח ברשות מוכר ולא קנה וע"כ הוצרך לחדש דהגבהה קונה בכ"מ וא"כ הרי הגביהה קלתה וקונה מתורת הגבהה וז"פ ולא מתורת חצר ולא מתורת משיכה רק ע"י הגבהה ומזה מבואר דהגבהה קונה אף בתלוי באויר ודלא כט"ז סי' שס"ז באו"ח ועיין בריטב"א ע"ז דף ע"א שם ודו"ק ובאמת בשטה ב"מ הובא בקצה"ח סי' קצ"ד מבואר בהדיא דכלי' של אדם קונין מתורת חצר וזה עיקר וכל יסודו אינו כלום ומה שחידש לישב מה שמקשים על הרי"ף ורמב"ם דבעי בחצר עומד בצדו והרי הם ס"ל טוה"נ אינה ממון א"כ תקשי כיון דלא עמדו ר"י והזקנים בצד שדהו היאך קנו וע"ז כתב דלפמ"ש הרמב"ן ובשטה שם דגבי הפקר ומציאה לא בעי עומד בצד שדהו דהוה הפקר משא"כ בגט ומתנה בעי עומד בצד שדהו לפ"ז לפי מה דמסיק דטוה"נ אינה ממון א"כ הוה כמו הפקר ולא בעי עומד בצד שדהו הנה לכאורה דבר חכמה אמר אבל אינו נכון דמ"מ כ"ז שלא הקנה להם לא הוה הפקר והוה צריך שיעמוד בצד שדהו דניהו דא"א לקנות בקרקע וחליפין דהרי כל שהקנה להם הוה כהפקר כמ"ש רש"י אבל שיאמר שא"ב כלל והוה הפקר זה א"א דמ"מ הי' מעורב בתבואתו של ר"ג והיה יכול לשאול עליו עדיין כ"ז שלא הקנה והי' צריך עומד בצד שדהו וגם דכ"ז שלא עמדו בצד שדה הרי הוה הפקר לכל עניים וא"כ צריכים לזכות ושאני מציאה והפקר כיון שבא לחצר אף שאינו עומד בצד שדהו קנה להדבר אבל כאן הרי הוא הפקיר מדעת לפי שהתורה חייבו ליתן מתנות כהונה והרי הוא של כל הכהנים ועניים ובזה זכו ר"י והזקנים בזה יותר משאר כהנים וע"כ צריכים לעמוד בצד שדה של ר"ג ומה גם ר"ע דהיה גבאי של עניים א"כ במה קנה דשאני מציאה והפקר דזה שבא לתוך חצרו קונה לו לעצמו משא"כ בזה דר"ע לא רצה לזכות לעצמו רק בשביל עניים דודאי בעי שיעמוד בצד שדה של ר"ג וז"ב והדברים מוכרחים שהרי הרמב"ן כתב זאת לרב שימי שאמר לר"פ והרי ר"פ ע"כ ס"ל דר"י והזקנים לא הי' הפקר דהרי תירץ דדעת אחרת מקנה שאני והיינו דר"ג הקנה להם וע"ז הקשה ר"ש לר"פ מגט וא"כ לפ"ז ע"כ דזה אף דהוה כהפקר היינו לענין דלא יכול למקני בחליפין ואג"ק דהרי כיון שהוא צריך ליתן לעניים ולכהנים אין לו בהם רק טוה"נ ואיך יקנה אג"ק או ע"י חליפין אבל מ"מ לא הוה הפקר ממש דלא לבעי עומד בצד שדהו דזה א"א דהרי כ"ז שלא זכו בהו ר"י והזקנים עודם שלו ויכול לתשול עליו וליתן מעשר אחר וא"כ הוה שלו כמ"ש ובחידושי אמרתי להמתיק הדברים דהנה הקצה"ח סי' ער"ה חידש דבהפקר מהני ג"כ אג"ק וע"ז הקשה דא"כ בהך דזקנים למה אמרו דטוה"נ אינה ממון לקנות אג"ק והא ניהו דהוה הפקר נקנה ג"כ אג"ק והנראה בזה דבר חדש דהנה בהא דאמרו עשור שאני עתיד למוד הקשה הריטב"א בחידושיו לקידושין דף כ"ו דהא כל שלא סיים המקום ל"מ דהו"ל כאומר תרומת כרי זה בתוכו דל"מ עד שיאמר לצפונו או לדרומו וכתב דר"ג ס"ל יש ברירה וכשמשייר העישור אח"כ הוברר למפרע שזה מקומו ע"ש ולפ"ז צריך להבין דהרי הוא אמר ומקומו מושכר לו והרי לא ניכר מקומו ואינו מסוים איה מקומו ומכ"ש לשיטת הרמב"ם דבעי סיום מקום במכר ומתנה וא"ל דהרי עכ"פ השדה יש והו"ל כאומר לו חלק פלוני בשדה דמועיל כמבואר בסי' רמ"א ס"ד אבל ז"א דהרי כ"ז שלא שייר העישור אינו ניכר המקום ולא החלק רק דכששייר לו העישור ניכר מקומו א"כ שוב קונה המקום ע"י העישור וא"כ הו"ל קרקע נקנה אגב מטלטלי וזה ודאי לא אפשר וא"ל דקניית המטלטלין והקרקע בא כאחת דז"א דהרי אז כשמשייר העישור הרי הוא הפקר ובעי שיקנה עם הקרקע והרי הקרקע אינו מבורר רק ע"י המטלטלין והרי אז אינו מקנה לו המטלטלי שאינם שלו ולא שייך דקניית המטלטלין והקרקע בא כאחת דזה דוקא אם יש לו כח להקנות המטלטלי א"כ אז מקנה לו המטלטלי וממילא נקנה לו הקרקע למפרע אבל המטלטלי הם הפקר והרי אז לא חל התרומה והמעשר רק עד שמשייר נקנה לו העישור והיאך יקנה הקרקע ומי הקנה לו ובשלמא כשיש דעת אחרת מקנה אז מקנה לו הקרקע והמטלטלי ביחד אבל כאן שעד עתה לא הי' כאן מטלטלין דהא המעשר לא חל רק עד שמשייר וא"כ הרי הוא לא השכיר רק מקומו של העישור וכ"ז שלא שייר העישור לא הקנה לו הקרקע א"כ הרי לא נתברר מכירתו וא"כ אימת נקנה לו המקום כשמשייר העישור ואז אין מי שיקנה לו העישור שיתברר קנין הקרקע ולפ"ז גם לדידן דקי"ל דאף דבר שאינו מסויים קונה היינו משום דלענין קנין הממון א"צ דין ברירה כמ"ש הרשב"א בתולדת אדם סי' פ"ב דלענין הקנייה לא צריך ענין ברירה ויכול לקנות אז אבל קנין העישור והמקום א"כ כ"ז שלא חל העישור לא קנה המקום שהוא לא השכיר לו רק מקום העשור וא"כ רק אז ששייר לו העישור אז נתברר הקנין של הקרקע וא"כ הו"ל דבר שאינו מסוים ורק ע"י העישור קונה המקום וא"כ ע"י הפקר א"א לקנות דבשלמא אם הי' דעת אחרת מקנה אם כן ע"י המטלטלין נתברר קניית המקום ובא כאחד הקרקע עם המטלטלי אבל אז כשנתברר הרי המטלטלי הפקר וא"כ ע"י הפקר מטלטלי ודאי לא מועיל שיקנה הקרקע ואגבו ההפקר וז"ב:

ובזה י"ל הא דאמר ר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני והקשה המרדכי דהא כאן הוה הפקר ולפמ"ש י"ל דהכי משני דבאמת הי' אג"ק ואג"ק מועיל בהפקר רק דכיון דבעת שהשכיר המקום היה ע"י דעת אחרת מקנה אותו אף שאח"כ נעשה הפקר הא אם אינו מועיל אג"ק שוב לא הוה הפקר דהוא לא הפקיר רק שיקנה אותן הזקנים וא"כ ע"כ מועיל דאל"כ לא יהי' הפקר ושוב מועיל אף שאינו עומד בצד השדה וממנ"פ מועיל אם מתורת חצר ולא בעי עומד בצד שדהו כר"פ ואח"כ כשנעשה הפקר שוב מועיל אג"ק וא"ל דאינו מועיל דז"א דאם נימא דל"מ שוב לא הוה הפקר דהוה הפקר בטעות א"כ שוב מועיל אג"ק ודו"ק היטב כי הוא חריף ויש לישב בזה קושית הש"ך סי' ר"ג על בעל עיטור ואכ"מ. והנה לכאורה צ"ב דאיך חשבו כאן העישור שהי' נותן להפקר וע"כ אינו נקנה באג"ק והא לא הוה הפקר גמור דאינו רק לעניים ולא לעשירים וגם לעניים ג"כ אינו כולל והוא נתן לר"י ולר"ע וא"כ לא הוה הפקר גמור וגם דהפקר הוה כנדר ועובר משום בל יחל אם חוזר בו וכאן לא שייך זאת דהא יוכל לתשול ע"ז כ"ז שלא זכו בו וצ"ל דניהו דלא הוה הפקר גמור היינו שיהיה מופקר לכל אבל מ"מ לגבי ר"ג הוה דינו כהפקר שא"י להקנות אג"ק דהא הוה הפקר לגבי דידיה ובזה י"ל דנחלקו רבא ור"פ דר"פ ס"ל כיון דלא הוה הפקר גמור רק ע"י שהוא טוה"נ אינו ממון גמור אבל מ"מ דעת אחרת מקנה חשיב דהרי אי לא מקנה אותו וגם אם ירצה לחזור בו מצי לחזור ושפיר חשיב דעת אחרת מקנה והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה הרמב"ם חידש דאם קדש בדבר שאין בעה"ב מקפיד בו הוה ספק מקודשת ובאמת לפמ"ש הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ט דגם דבר שאינו מקפיד צ"ל שלא יקפיד לגבי שום אדם דלא עדיף מהפקר וא"כ כאן שלא הפקיד לשום אדם א"כ אדרבא מקפיד לגבי אחרים ואין כאן הפקר אמנם הא"מ חידש בסי' כ"ח ס"ק מ"ט דדבר שאינו מקפיד הוה כמו מתנה מועטת ובזה לא בעינן שלא יקפיד לשום אדם משום דשאני הפקר דיוצא מרשותו לכך בעי שיפקיר לכל אבל כאן אינו יוצא מרשות נותן עד שיבא לרשות מקבל ולכך סגי אף שמקפיד רק נגד אדם אחד אינו מקפיד להרבה ע"ש ולפ"ז נלפע"ד דתרומה ומעשרות דהתורה חייבו ליתן רק שיש לו טוה"נ וא"כ כל שטוה"נ אינו ממון הרי אינו מקפיד וא"כ הס"ד סבר דמתורת הפקר נגע בו וע"ז חידש ר"פ דדעת אחרת מקנה שאני דהרי הוא מתורת מתנה וצריך שיבא לרשות המקבל והרי שפיר הקנה לו וז"ב. והנה הריטב"א בקידושין דף כ"ו גבי מקומו מושכר לו כתב דאמירה לגבוה סגי בהך דר"ג אלא דלא מפטר מדין ביעור אי לא מפיק לי' מרשותו לגמרי ע"ש ובאמת שהוא דבר חדש דאמירה לגבוה הוא רק נדר אבל לא יצא מרשותו וצ"ע דהרי הריטב"א בעצמו כתב דאם הקדיש שט"ח דא"צ כומ"ס דהקדש קונה בלי כתיבה ומסירה ועיין ש"ך ר"ס ס"ו ובתומים שם ס"ק ב' ובקצה"ח אבל לפע"ד דהכוונה הוא דדוקא בדבר שאינו מסוים כמו התם דאינו מסוים דוקא אותה מעשר ויכול להפריש ממקום אחר אבל במקדיש דבר מסויים והוא שלו וברשותו ודאי יצא מרשותו וז"ב לדעתי ודו"ק שוב עיינתי ברי"ף ורז"ה במלחמות פ"ד דב"ק גבי אנן יד עניים אנן שכל דברי הריטב"א נלקחו משם ושם מבואר בהדיא שאם הדבר ברשותו זכו בו עניים והרי"ף לא נחלק על רה"ג ור"ח לפי הבנת הרז"ה רק בדבר שא"ב והרמב"ן כתב שכלם סוברים דבדבר שא"ב לא זכו אבל בדבר שהוא ברשותו כלם ס"ל דזכו עניים באמירה גרידא וא"כ ע"כ מ"ש הריטב"א דלא הוה ברשותו לענין ביעור הוא כמ"ש ומדברי הרמב"ן במלחמות משמע לו דהטעם דביעור שאני דצריך לבערו לגמרי מתוך הרשות וכאן מ"מ הוא מונח עדיין ברשותו של ר"ג אף שכבר זכו בו עניים הוה כמופקד עדיין ברשות ר"ג וזה אינו נקרא ביעור ואפשר אף לדעת הרשב"ם בב"ב פ"ה דאף רשות הנפקד קנוי להמפקיד מ"מ ביעור שאני שצריך לצאת מרשותו לגמרי כנלפע"ד ועיין שו"ת מוהרלב"ח סי' ט"ו ובמחנה אפרים סי' ב' בהלכות צדקה שכלם הבינו שהריטב"א הוא מכת הסוברים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא קנין ממש להעני ועיין בחבורי יד שאול סי' רנ"ח ובעובדא דשו"ת מוהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל הנ"ל בלא"ה א"צ לכל אריכות דשם היה המעשה שבתחלה נדרה לצדקת עניי חברון וצפת תוב"ב ואח"כ חזרה ונתנה לעניי ירושלים וא"כ כל דליכא רווחא להקדש דב"כ וב"כ הוה לצדקה שוב ל"ש אמירה לגבוה כמ"ש התוס' בקידושין כ"ח אך לפע"ד נראה דע"כ לא כתבו התוס' כל דליכא רווחא להקדש רק בהקדש גבוה דאין חפץ לד' בעולות ורק שזה שהקדיש חל ההקדש וא"כ כל דאין נ"מ להקדש שוב יכול לחזור בו ול"ש אמירה לגבוה וכ"כ המלמ"ל פ"ו מערכין וכמ"ש בחבורי יד שאול סי' רנ"ח אבל כאן דנ"מ בין אותן עניים לעניי עיר אחרת לענין עניים בעצמם א"כ כל שזכו בו אותן בני עיר זו איך יכול לחזור ומה דמבואר בסי' רנ"ח דכל דליכא רווחא ל"ש אמירה לגבוה היינו באופן שאין נ"מ בין עניים אך נראה דכיון דלא נדר לעניים ידועים רק סתם לעניי העיר א"כ הם לא זכו עדיין שוב יוכלו לחזור בם ודוקא אם פרט לאותו עני הוא דנסתפק בשו"ת מהר"ץ אם יכול לשנות משום דזכה בו אותו עני אבל לא בשאין שם עניים ידועים ודו"ק:

והנה בשנת תרט"ו ד' ויקהל כ"ד אדר נשאלתי במעשה ששני אנשים קנו על ליסטאציע מלבוש אחד ואחד הביאו לביתו ומצא בו א' רייניש כסף ושאל אם מחויב לתת לחברו חלק והשבתי דלא צריך כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ס"ב ס"ק י"ב ובסי' קע"ו סי"ב אמנם לכאורה יש מקום לומר כיון דכלי' של אדם הם מתורת חצרו ותקני להם חצרו מיהו שלא מדעתו אינו קונה כמ"ש סי' רס"ח וגם הו"ל חצר השותפין דאין קונין זה מזה ובפרט כל שלא ידעו להקנות כלל ודו"ק:

ולכאורה מדברי הש"ס ב"מ משמע דיש מ"ד דכלי' של לוקח קני ורשות מוכר ובאמת הוא בעיא דלא אפשיטא לשטת הרא"ש ולשיטת הרמב"ם אפשטא להיפך ובאמת שגם בקידושין דף ובע"ז דף ע"א כתב רש"י דיש פלוגתא בזה בב"ב דף פ"ה ובאמת המעיין שם יראה דאין כאן פלוגתא וצ"ע:

והנה בהא דאמרו הגבהה קונה בכ"מ ראיתי בשיטה מקובצת ב"ב דף ע"ו ע"ב שהביא בשם הרשב"א שהקשה דהיאך מועיל הגבהה ברשות מוכר והא עכ"פ אויר חצרו של מוכר הוא ואויר חצרו כחצרו אפילו מפסיק כלי כדאמר בב"מ דף ק"ב ע"א לאביי ואף לרבא דוקא כשבא לזכות מחמת אויר חצרו אבל את של בעל החצר לא שמענו שהרי נח בחצרו ועדיין באויר חצרו עומד וכמו משיכה שאינו קונה ברשותו של המוכר ה"ה הגבהה ונדחק דכיון שיש דעת אחרת מקנה לא חשוב אויר חצרו כ"כ שלא יקנה כל שעוקר מגוף החצר ממש אף שעודנו באויר חצרו ושאני משיכה דהוא בגוף הדבר וזה דוחק גדול והקושיא גדולה מאד ולפע"ד נראה דהנה ידו של אדם קונה לו בכ"מ אפילו ברשות הרבים ועיין כתובות למ"ד ע"ב ברש"י ותוס' שם ואף דלא עדיף מכלי' והרי כלי' של לוקח ברשות מוכר אבעיא דלא אפשיטא מ"מ לפע"ד נראה דכאן שא"ל לך קני כבכל קנינים שצ"ל לך קני הא אמרו בב"ב פ"ו דבכה"ג קני אף כלי' של לוקח ברשות מוכר וה"ה כאן דמועיל אף שבאויר חצרו הוא כיון דהגביה וידיו קונות לו והוה ככלי' שלו כנלפע"ד ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף