שואל ומשיב/ב/א/נד

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן נד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב החריף מוה' חיים צבי מק' יאניב האב"ד דשם נ"י:

על מה ששאל מעלתו בהא דאמרו בכריתות דף י"ג אם הי' שבת והוציאו בפיו וכתבו התוס' דלכך חשבו דהבליעה בפה הוה הנחה ובא בב"א וע"ז הקשה דהא באמת יקשה קושית הש"ס דמדאגבהה קניא וא"כ המעילה בא קודם ההנחה בפה וע"כ דמיירי בתחב לו חברו וכעין דמשני בכתובות דף למ"ד ולפ"ז יקשה מה קמבעיא לי' בשבת דף ג' בהטעינו חברו אוכלין והוציאן אם עקירת גופו כעקירת חפץ הוה או לא ותפשוט לי' ממתניתין דע"כ מיירי בתחב לו חברו דאל"כ ל"ש למתני' ואפ"ה מחייב ר"מ משום שבת והנה בהשקפה ראשונה אמרתי דמעילה הוא בשוגג ובשוגג ל"ש מדאגבהה קניא וכמ"ש הפ"י בחידושיו לפסחים דף ל"ב. עוד נ"ל דהנה בתוס' ישנים הקשו דהיאך שייך אשם מעילה דהא אינו שוה כלום דאסור בהנאה ולא שייך מעילה וכתבו לחלק דבקדושת הגוף שייך מעילה אף בא"ה ע"ש אף שלשונו מגומגם הכוונה כן וכ"כ ש"ב הגאון בנתיבות בסי' כ"ח מדעתא דנפשיה ולפ"ז לא שייך מדאגבהה קניא דעכ"פ ל"ש לחייבו משום הגבהה דהא באמת לא שוה כלום ורק דגזה"כ הוא דבקדושת הגוף חייב אשם מעילה אף דלא שוה כלום אבל קנין לא שייך בזה אך אחר העיון נ"ל דזה טעות ודקארי לה מה קארי לה דבאמת לומר דמיירי בתחב לו חברו אי אפשר דא"כ חברו מעל ולא הוא ונצטרך לומר דחברו הי' מזיד וזה דחוק אבל באמת ע"כ לא אמרו דמדאגבהה קניא רק לענין שיתחייב הקרן משעת הגבהה אבל מתורת מעילה א"א להתחייב באשם מעילות עד שיאכל ויהנה בשו"פ שחסרו ול"ש מעילה כל שלא אכל וז"ב ופשוט ובזה מיושב היטב קושית הקצה"ח סי' כ"ח בהא דמוסיף ר"מ אם הי' שבת והא בזה מחסר האשם מעילות דכיון דקלב"מ ע"י שבת שהוא מיתת ב"ד אין חייב בקרן וכל שאין קרן אין חומש ואשם כמ"ש התוס' בפסחים כ"ט ולפמ"ש א"ש דהקרן של מעילה כבר נתחייב משעה דאגבהה ואז לא נתחייב מיתה וא"כ שפיר נתחייב האשם מעילות אח"כ דכל שעכ"פ כבר נתחייב בקרן אינו פטור מאשם מעילות ועיין בצל"ח בפסחים דף כ"ט ודו"ק:

והנה מה שהראה מעלתו דבר פלא שקושית התוס' ישנים הנ"ל מבואר בש"ס דכריתות דף כ"ג דקאמר והא יש אוכל אכילה אחת דקתני בי' נותר וקתני מביא ארבע חטאות ואשם אחד א"ל האי בגסה והאי בדקה ההוא בימות הגשמים וההיא בימות החמה והשבתי דלק"מ דקושית הש"ס הוא מטעם אחר ואין ענינו לזה דקושית הש"ס לא שאינו שוה כלום מטעם שאסור בהנאה בשביל נותר רק שאינו שוה כלום דלית בי' שו"פ כגון שהוא מעט והוא נותר ומוסרח אינו שוה כ"כ וע"ז מחלק בין אכילה גסה דיש בו שו"פ אף שהוא פגום ומוסרח בין ימות החמה בין ימות הגשמים אבל התוס' הקשו לפי המסקנא דאף אם מיירי באכילה גסה וימות הגשמים מ"מ אינו שוה כלום בשביל איסור נותר אמנם אי קשיא הא קשיא דאכתי מה משני התוס' דשם הוה קדושת דמים דלא נחית עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ דמשמע דבקדושת הגוף לא בעי כלל שישוה שו"פ וכן ביאר הגאון שארי בעל נתיבות בהדיא ודבריו תמוהים דזה נגד הש"ס מפורש דבעינן בנותר שישוה שו"פ לענין אשם מעילות והיא תימה גדולה ונוראה הן אמת דבלא"ה דברי התוס' תמוהים והיאך אפשר דבקדושת הגוף מועלין אף שאין בו שו"פ הא אין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש וכל שאינו שו"פ ואין כאן קרן ולא חומש איך שייך ביה מעילה ועיין תוס' פסחים דף כ"ט ד"ה ר"נ אבל באמת הדבר נכון דבאמת גוף הדבר צ"ב מה ק"ל להתוס' דבנותר ל"ש מעילה דאינו שוה כלום והא בכל קדשים אסור להנות ואפ"ה מועלין בו והא גופא היא המעילה היא לפי שהוא קדשי גבוה וא"כ ניהו דנעשה נותר הא הוה פסולו בקדש והוה קדש פסול ואכתי לא נפקע קדושתו לענין מעילה עד שנעשה עפר וא"כ מה קושיא ובאמת שרש"י הרגיש בזה בדף כ"ג בכריתות שם ד"ה בגסה שכתב ואעג"ב דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים שמועלין בהן דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד הרי שהרגיש בקושית התוס' ישנים הנ"ל דל"ש מעילה דאינו שוה כלום בשביל דאסור בהנאה וע"ז כתב דהוא כשאר קדשים האסורין בהנאה ומטעם דאם עלה לא ירד ובאמת א"צ לטעם דאם עלה לא ירד רק מטעם דלא פקע אכתי קדושה מזה לענין שלא ימעול בו וז"ב כשמש וצ"ל בקושית התוס' דאכתי קשה דא"כ אמאי לא מעל בחמץ הא ניהו דאינו שוה כלום בשביל שהוא חמץ בפסח אבל במה נפקע קדושה שיש עליה וע"ז תירצו בטוב דשאני התם דכל הקדושה אינו קדושה בעצם רק דהוא קדושת דמים וא"כ כל שאינו שוה דמים מה קדושת שייך בזה וז"ש דהתם קדושת דמים היא דלא נחית עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה הרי אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ והיינו כמ"ש משא"כ בקדושת הגוף בעצם דאף שנעשה נותר אבל הקדושה לא נפקע וז"ב כשמש בכוונתם דלא כמ"ש בס' נתיבות דבקדושת הגוף לא בעי שישוה שו"פ דליתא דבעינן קרן וחומש רק דבאמת שוה רק דקדושתו אוסרתו והוה כמו כל הקדש דמועלין בו לפי שקדושתו אוסרתו להדיוט שיהי' מועלין בו וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה הצל"ח בפסחים כ"ט והקצה"ח סי' כ"ח בהא דר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו הא כיון שחייב מיתה שוב קלב"מ וכל שאין קרן וחומש אין אשם מעילות בא וא"כ בזה שוב לא חייב האשם ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב למה לא יתחייב הקרבן הא באמת האשם מעילות לא בא בשביל שחסר איזה דבר לא לגבוה ולא להדיוט דבאמת הוא קודש האסור בהנאה ואף לגבוה לא חזי דהא הוא נותר רק דבשביל זה גופא מועלין לפי שהוא קדש ולא נפקע קדושתו וא"כ מה שייך דקלב"מ יפטור מתשלומין דבשלמא כשהתשלומין הוא בשביל שהפסיד ממון וכדומה שייך לומר דמשום רשעה אחת אבל כל שהתשלומין הוא מה שנהנה מן ההקדש והרי נהנה ומ"ל בזה דכבר נתחייב וע"כ לא אמרו התוס' כל שאין קרן וחומש רק בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף וכעין זה כתב בנתיבות שם ודו"ק ובזה יש לישב הא דאמרו בכריתות דף י"ח ע"ב איתבי' רבא אכל היום וכו' ואפילו מכאן ועד שלש שנים וכו' הא כפר עליו יוה"כ והקשה הרב בעל מק"ח בשם אביו בחידושיו על כריתות דלמא אתי כר"ג דס"ל בשבת דק"ה דאין ידיעה לחצי שיעור וא"כ לא שייך שידיעות מחלקות ולפמ"ש י"ל דע"כ ל"ש דאין ידיעה לח"ש רק לענין איסור אבל הממון פשיטא דפטור דע"ז יוה"כ מכפר וא"צ לשלם ולהס"ד דיוה"כ מכפר אף על ממון ובזה לא שייך סברת ר"ג שכתבו התוס' שם בשבת דבעי ידיעה לחטאת דלא שייך לענין ממון וכל שאין קרן וחומש אין אשם וז"ב ודו"ק:

ומדי דברי בש"ס כריתות דף ח"י הנ"ל זכור אזכור בהא דאמר שם א"ד א"ל רבא בר חנן לאביי מה אלו אכל חלב כזית שחרית ביוה"כ וכזית חלב במנחה ביוה"כ ה"נ דמחייב שתי חטאות א"ל אביי ומאן לימא לן דיוה"כ כל שעתא מכפר דלמא כולי' יומא מאורתא א"ל כו' אפילו עם חשיכה פטור שכל היום מכפר והנה מ"ש דלמא כולי יומא מאורתא צ"ע דהא אורתא אינו מכפר כלל כדאמרו בשבועות דף י"ג כגון דעבר בליליא וכו' וערש"י שם דוקא יום מכפר וצ"ל דהכוונה דצריך שיהי' כל היום מכפר אף מאורתא אבל עיקר הכפרה הוא ביום אך אי קשיא הא קשיא דלפמ"ש התוס' שם ד"ה דעבר בשם התוספתא חומר בשעיר מיוה"כ שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ עד שתחשך וכו' וא"כ מה מקשה דיוה"כ מכפר הא אינו מכפר עד שתחשך וצ"ל דמ"מ השעיר מכפר בנתים ובאמת אם אכל עד ששלח השעיר אין חילוק בחטאות ולכך נקט אכל חלב כזית שחרית והיינו קודם שילוח ואח"כ נקט אכל כזית חלב במנחה והיינו לאחר שילוח דאז השעיר מכפר בנתים אמנם עדיין קשה דהא אמרו שם דמודה רבי בכרת דיומא ולפ"ז י"ל כיון דאכל בנתים דלא התענה בו ובכה"ג אין יוה"כ מכפר (אף שהי' שוגג דמ"מ לא קראו מקרא קדש וצ"ע בזה) וה"ה השעיר אינו מכפר (ומכ"ש במקום דליכא שעיר דלא נשאר רק יוה"כ עצמו וכאן משמע סתמא אף כשאין כאן רק יוה"כ בעצמו) וצ"ל דכיון דלא אכל רק כזית הרי לא עבר על יוה"כ דלענין יוה"כ בעי ככותבת וא"כ שפיר יוה"כ מכפר דהיינו השעיר או לפירוש הראשון של התוס' דיוה"כ מכפר ג"כ קצת ובזה מיושב קושית התוס' מה דנקט חלב כזית ולא נקט היתר רק בשביל איסור יוה"כ ומ"ש דהי' צריך למנקט ככותבת באמת קשה למה לא נקט ככותבת ולפמ"ש א"ש דא"כ לא הי' יוה"כ מכפר כיון שלא קיים יוה"כ דמודה רבי בכרת דיומא וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח. נהדרינהו לקמייתא במה שהקשה מעלתו למעלה דלימא מדאגבהה קניא והמעילה בא מקודם וכ"כ בזה כמה דברים וכעת נ"ל דהנה בהא דאמרו חמץ של הקדש במועד לא מעל ואמרו מאן י"א ר"נ וכתבו המפרשים להקשות דנימא מדאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל והנה בחידושי על הסוגיא הלז הארכתי בזה בכמה ענינים וכעת נראה לי דבר חדש עפמ"ש הר"ן בפרק כל הצלמים גבי ע"ז של ישראל דאין לה בטלה גזירה שמא יגביהנה והדר מבטל לה וכתב דאף דאין זכייה בא"ה מ"מ מועיל זכייתו דבעוד שהוא ביד נכרי יש לה ביטול וזכייתו וקניתו באין כאחד ומזה נלמוד לחמץ של נכרי בפסח דמצי זכי' בי' להיות שלו כיון דביר הנכרי הי' מותר ע"ש ולפ"ז כאן שהחמץ הי' של הקדש וכעת הוא אינו שוה כלום דפסח הוא ולאו בר דמים א"כ פשיטא דל"ש מדאגבהה קניא דממנ"פ כ"ז שלא זכה בו הרי הוא של הקדש והקדש אסור בהנאה ואימתי זכה בו כשמעל ובזה התורה חייבו ואז כשנעשה שלו שוב אין לו זכייה בא"ה דבשלמא כל הקדש שפיר מעל דכל שקנהו על ידי מעילתו ונעשה חולין ע"י מעילתו שוב אינו הקדש ויכול לזכות בו ובאמת עי"ז מעל דהוציאו מהקדש אבל כל כשהוציאו מהקדש שוב נאסר ע"י שחמץ אסור בהנאה וז"ב:

ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י דלר"ש קאי דלאחר הפסח מותר רק דקנסא קניס ובהקדש ל"ש קנס ותמה המהרש"א דאמאי לא מוקי כריה"ג דחמץ מותר בהנאה וכן פירש הרז"ה ולפמ"ש א"ש דאם מותר בהנאה שוב יקשה אמאי לא מעל לרנבה"ק הא מדאגבהה קניא וכאן ל"ש לומר דלא מצי זכי בי' דהא חמץ של הדיוט ג"כ מותר בהנאה ושפיר מצי זכי בי' וז"ב. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דהנה הרמב"ם ז"ל פ"ו ממעילה ה"ה מחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דבקדושת דמים מיד שמעל יצא לחולין ובקדושת הגוף יש בו מועל אחר מועל ע"ש ובראב"ד ובמלמ"ל ולפ"ז צ"ל הא דמעל בקדושת הגוף אף דלא קנאו ולא יצא לחולין מכל מקום גזה"כ שמיד שנהנה בקדשים אף שלא יצא לחולין מעל ולפ"ז עכ"פ ל"ש מדאגבהה קניא דאיך יכול לקנות דהא אין זכייה בא"ה קודם שבא לידו ואח"כ הוא של הקדש ואין לו שום קנין בזה אברא דעדיין קשה דנימא מדלעסה קניא כדאמרו בכתובות דף למ"ד ולעיסה קניא משום שינוי ועיין מק"ח סי' תנ"ד שהאריך בזה ומתחייב בנפשו לא הוה עד שעת הבליעה ובשלמא בפסחים שם ל"ש לומר דמדלעסי' קניא דהא הוה איסורי הנאה ול"ש קנין אבל כאן באמת בקדשים שייך קנין דמיד שקנאו נעשית חולין רק דכתבתי דבקדושת הגוף יש מועל אחר מועל אבל כל שנשתנה ונפסד פשיטא דאין מועל אחר מועל בקדשים ועיין ברמב"ם שם ה"ו בקדשים שנעשו בהם מום ל"ש מועל אחר מועל מכ"ש בדבר שנתקלקל לגמרי וא"כ בכה"ג שפיר קנאו אך ז"א דכיון דהוא בשעת לעיסה שפיר מקרי משם אחד דע"י הנחתו בפה נעשה הקנין ושפיר כתבו התוס' דהבליעה בפה הוה הנחה ובזה מיושב היטב קושית הצל"ח והקצה"ח הנ"ל דנימא קלב"מ ולפמ"ש א"ש דבזה שוב יקשה היאך שייך קלב"מ הא מדלעסיה קניא ולא בא בב"א ודו"ק היטב כי הוא חריף ונחמד ונעים ת"ל:

והנה במ"ש למעלה דאף דאגבהה מ"מ לא נתחייב קרבן מעילה שעדיין לא פגמו שאלני הרב החריף מוהרח"ץ הנ"ל דהרי בקידושין דף מ"ג בתוס' משמע דמועל בהגבהה והשבתי דזה בקדשי בדק הבית שיצא לחולין ומעל אבל בקדשי הגוף אינו מעל בהגבהה וכן מבואר ברמב"ם פ"ו ממעילה ה"ג ובזה נראה שכוון התוספתא פ"ב ממעילה הקדיש בשר לאורחין וכו' ובעולה לא מעלו אלא אוכלין בלבד ושאלני מהרח"ץ הנ"ל דמה חילוק ולפמ"ש הדברים נכונים דבשאר בשר הקדש שאינו בקדושת דמים שפיר מעלו כלם דכל דהוציאו לחולין ובעולה לא מעל אלא אוכלי' בלבד דבעינן שיפגום ויהנה בפרוטה כמ"ש שם דבמעילה נתן לחברו כלם מעלו היינו משום דבקדשי הגוף יש מועל אחר מועל כל שנהנה ופגמו שו"פ ודו"ק:

ובזה אמרתי לישב הא דהקשו בתוס' בפסחים שם דנימא כיון דגלי במיתה ביד"ש דקלב"מ אינו פוטר לרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה וא"כ ה"ה לענין כרת והקשו כלם דמנ"ל דגלי דלמא לא חייב מעילות וחומש רק בהגבהה דכבר נתחייב ולפמ"ש א"ש דממנ"פ בקדשי הגוף ל"ש כלל מדאגבהה ובקדשי בדק הבית שוב כשר יצא לחולין ולא נתחייב שוב אח"כ מעילה באכילה וז"ב ודו"ק:

והנה קשה לי טובא בגוף הדבר דר"מ אמר אם היתה שבת והוציאו בפיו ואמאי יתחייב הא החיוב בא בשעת בליעה כמ"ש התוס' שבת דף ק"ב ד"ה והוציאו דכלהו בהדי הדדי קאתי דבליעתו זו היא הנחתו והרי שיטת הר"מ מרוטנבורג בטור סי' שי"ב דאף דהמוציא בפיו חייב היינו משום דלפעמים מחזי אבל כל שהוא בלוע כלו לא נתחייב ובמ"א שם כתב דאם בלע מרגליות מותר ללכת לרה"ר וא"כ כאן דבלע ל"ש הוצאה וא"ל דחייב מיד שהוציאו בפיו טרם שבלע דא"כ אינם באים בבת אחת והוצאה קודם והיא קושיא נפלאה וחמיר' וצ"ל דזה באמת שהשיבו לו חכמים אינו מן השם ופירש"י שאינו משום אכילה אלא משום הוצאה וקשה סוף סוף חייב הוא ולפמ"ש א"ש דההוצאה ע"כ הוא קודם חיוב האכילה דאכילה בבליעה תלוי וההוצאה ע"כ קודם וז"ב אברא דבירושלמי ריש שבת אמרו דלכך אינו מן השם שזה מהלך וזה מניח והיינו דעל האכילה חייב כשהוא מהלך ג"כ וכאן חייב משום מניח והדברים תמוהים דהא גם בפה חשוב הנחה דמחשבתו משוי לי' מקום וא"כ נתחייב גם בזה כשהוא מהלך וגם מה נ"מ אך נראה דבאמת הירושלמי שם מקשה דר"י ס"ל מהלך כמניח ומשני דמיירי ביושב באסקופה ופיו לחוץ ופשט ידו ונטל הוא כלה ולא הלך ולפ"ז כיון דע"כ החיוב רק בעת הבליעה והרי לא שייך הוצאה בעת הבליעה וא"כ זה שאמר שאינו מן השם שממנ"פ אם הי' הולך וחייב על הוצאה בפה הרי לא בא כאחת דהוצאה קודם ואם אתה מחייב על הבליעה הא בהוצאה פטור בכה"ג ועיין בשיורי קרבן שהקשה דדברי רש"י אינו כמ"ש בירושלמי ולפמ"ש א"ש דאם נימא דהחיוב על הוצאה בפה שוב אינו בא כאחת ולהירושלמי דמוקי בלא הלך שוב זה חייב כשהוא מהלך וזה משום מניח ול"ש הוצאה וע"ש בד"ה תפתר מה שהקשה על התוס' בשבת דף ק"ב ולפמ"ש א"ש הכל דבאמת על הבליעה א"א למחייבו משום הוצאה ולכך פירש בירושלמי דמיירי בלא הלך והמעיין נראה שמיושב הכל וכמעט שמקום הניחו לי להתגדר בזה ועיין מ"ש בשלום ירושלים שם ולפמ"ש מיושב היטב ודו"ק כי קצרתי. והנה הצל"ח בפסחים שם חידש דבר נכון דלגבוה ל"ש קלב"מ דדוקא הב"ד א"י לחייב רק משום רשעה אחת אבל ביד"ש חייב וא"כ לגבוה ל"ש משום רשעה אחת וא"כ בקרבן ל"ש קלב"מ כלל ורק לרנבה"ק דאמר גם גבי ח"כ קלב"מ ושם אין הב"ד מחייבין כלל ואפ"ה פטור א"כ ס"ל דגם רחמנא לא חייבה רק משום רשעה אחת לכך שפיר כתבו לדידהו אם אין קרן וחומש פטור מקרבן ובאמת שדבריו נעמו וכבר הארכתי בהם בכמה מקומות אבל אני תמה דלדבריו מה מקום לקושית התוס' לישני דהמשנה קאי אליבא דידן ולכך סקילה לא פטר מחטאת משא"כ לרנבה"ק ואם כה יאמר שזה תירוץ של התוס' א"כ למה להו לחדש דאם אין קרן וחומש פטור מאשם מעילות הא בלא"ה לרנבה"ק שייך קלב"מ אף דיש קרן וחומש והוא תימה גדולה עליו אך באמת גוף הסברא שחידש דלגבוה ל"ש קלב"מ כמו דחייב לצי"ש מכ"ש כשהעונש לגבוה הנה באמת הוא סברה ישרה וראויה אליו ואני הראיתי זה רבות בשנים דהדברים מבוארים בחידושי ריטב"א בשבועות דף ל"ז בהא דאמרו או דלמא הא והא עבדינן כתב וז"ל פירוש לגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות עכ"ל והנה דבריו סתומים ולפמ"ש הצל"ח הדבר מבואר דכל שהוא לגבוה ל"ש לומר משום רשעה אחת דהב"ד לא מחייבין אותו רק שהוא חייב לגבוה. וראיתי בספר מחנה לוי בשבועות שם שהביא דברי ריטב"א אלו והקשה מהא דכתבו התוס' בפסחים דאם אין קרן וחומש פטור מקרבן וא"כ כיון דחומש פטור בודאי בשבועת הפקדון דשייך קלב"מ דחומש דשבועת הפקדון הוה ממונא כדאמרו בב"ק ק"ד ע"ב א"כ גם האשם פטור דאם אין חומש אין אשם כמ"ש הכ"מ בהלכות שבועות סוף פ"ז והנה באמת דברי הריטב"א מבוארין דבקרבן ל"ש קלב"מ ומדברי התוס' בפסחים אין ראיה דדוקא לרנבה"ק שייך זאת וכמ"ש הצל"ח אבל כבר כתבתי דדברי התוס' בפסחים לא מורים כן וגם אף דברי המ"ל שחידש דבח"כ לרנבה"ק לא שייך זאת אין אני מודה דכיון דרנבה"ק מקיש ח"כ לח"מ ב"ד למר מאסון אסון ולמר דכרת שלי כמיתה שלכם וא"כ עכ"פ די לנו שיהי' דינו כח"מ דעכ"פ לצי"ש הוא חייב וא"כ הקשו התוס' שפיר דבקרבן ודאי ל"ש קלב"מ וה"ה בח"כ לרנבה"ק וע"ז כתבו דאם אין קרן וחומש ל"ש אשם מעילות והטעם נלפע"ד דבעי שיחסרו ויהנה בשו"פ וזה לא חסרו שו"פ דהא אין קרן וחומש דלענין זה שייך קלב"מ וא"כ היאך שייך אשם מעילות ולפ"ז שוב הדרא קושית הצל"ח והקצה"ח הנ"ל לדוכתא דגם שם כיון דהוציאו בשבת שוב הוה קלב"מ ולא שייך אשם אך נראה דבקדושת הגוף ל"ש זאת דהרי בלא"ה נותר א"ה הוא ולא שוה מידי וע"כ כמ"ש התוס' ישנים שם דבקדושת הגוף ל"ש זאת וא"כ גם כשאין קרן וחומש חייב אשם דאהכי חייבה רחמנא וכבר הארכתי בזה למעלה ועכ"פ סברת הצל"ח מבואר בריטב"א. והנה בגוף קושיתו הא כל שאין חומש אין אשם מעילות הנה באמת במחכת"ה לא דק בהכ"מ דשם קאי אם אין בקרן שו"פ וא"כ ממילא כל שאין קרן אין אשם ולאו דוקא נקט הכ"מ חומש ועיקר בקרן תליא מלתא וכמ"ש בטעמו דכל שלא חסרו פטור ולפ"ז שם דעכ"פ הקרן ודאי חייב דל"ש קלב"מ דהפקדון נתחייב לשלם לו משעה שהפקיד בידו וגם כבר השריש הפ"י בב"מ דף ס"ב דלענין הפסד ממון הוה כמו גזילה דל"ש למפטר משום קלב"מ וא"כ פשיטא דאף דנימא דחומש פטור מ"מ כל שיש קרן חייב באשם מעילות ואולי גם חומש תלוי בקרן וכל שחייב בקרן שייך חומש אף דחומשא ממונא מ"מ בקרן תלוי וצ"ע אבל עכ"פ אשם מעילות עקרו תלוי בקרן אך לפע"ד נראה דגם חומש תלוי בקרן וכל שמשלם קרן גם החומש משלם אף דלגבי חומש ל"ש סברת הפ"י דבזה לא אפסיד הלה מ"מ כיון דחומשא ממונא הוא א"כ גם זה בכלל הקרן ול"ש בזה קלב"מ ובזה מיושב כל קושיות המחנה לוי שם גם כ' שם לדחות ראיית התוס' מהך דשגג באוכלין והזיד בכלי דל"ש בזה קלב"מ משום דהוה כעין מיתה לזה בשביל הכלי ותשלומין בשביל האוכלין במחכת"ה כיון דהוא מחייב על שני הדברים שעשה בהעלם אחד הוה קלב"מ ועיין בתוס' כתובות ל"א ד"ה ר"א ותראה דל"ש סברתו רק אליבא דפירוש ר"י אבל לפירוש ר"ת וריב"א ל"ש זאת ובפסחים הקשה ריב"א והריב"א לשיטתו שפיר מקשה ע"ש כי קצרתי:

והנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י אמר בביאור דברי התוס' ישנים בכריתות הנ"ל דלכך בהקדש הגוף א"צ שו"פ דבהקדש הגוף לא בעי שו"פ כלל רק בהקדש דמים דבעי שיהנה ויפגום בשו"פ משא"כ בהקדש הגוף ל"צ שיפגום בשו"פ ובאמת שז"א דגם בהקדש הגוף כל שראוי שיפגום צריך שיפגום בשו"פ ועיין ברמב"ם פ"ב ופ"ו ממעילה ותמצא שכן הוא. ומה שהקשה החריף הנ"ל דאמאי לא יתחייב באכל חמץ בפסח דאף דלאו בר דמים הוא הא התוס' כתבו בכתובות דף למ"ד ד"ה ל"צ דאף שאינו מחסרו רק בפחות משו"פ מ"מ כל שנהנה חייב דאף דזה נהנה וזה לא חסר פטור כל שחסרו קצת מגלגלין עליו את הכל וה"ה כאן דהרי התוס' הקשו בפסחים דף כ"ט הא האפר שוה פרוטה וכתבו דלענין מעילה אין מועלין ולפ"ז בסתם חמץ דעכ"פ חסרו כשהי' נעשה אפר מגלגלין עליו את הכל ואפי' אם אין באפר שו"פ נמי ולפע"ד נראה דבאמת זה לא עדיף מדבר הגורם לממון דיש בו דבר הגורם לממון לכשישרף ויהי' אפר ולפ"ז הרי אף למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וכבר נודע דברי הצ"ץ סי' ל"א דכל שהוא בעין אינו מקרי ממון רק דאם הזיקו חייב שהי' יכול להיות ממון ולפ"ז אם אכלו בעת שאכלו עוד לא הי' מקרי ממון כלל ולא חסרו מידי ול"ד למ"ש התוס' בכתובות דשם יש באותו דבר בעצמו ענין חיסור ממון אף שאינו שו"פ משא"כ כאן דכעת אין בו דין ממון כלל מיהו יש לדחות דניהו דכ"ז שהוא בעין לא מקרי ממון היינו דין ממון ממש דהיינו שו"פ אבל עכ"פ פחות משו"פ מקרי דעכ"פ חסרו אך בגוף הקושיא לכאורה יש לדחות דשאני חמץ דהתורה עשהו אינו ברשותו והרי אסור בהנאה וצריך לבערו והוא מייאש עצמו מזה כדאמרו בב"ק דף ס"ו וא"כ ל"ש בי' שמחסרו שהרי זה מפקיר החמץ בפסח ובלא"ה י"ל כיון דהנאה באה בשביל שאוכל והחסרון אינו בגוף הדבר שנהנה רק שהי' יכול לשרפו א"כ אין ההנאה באה מחסרונו של זה ובכה"ג ל"ח כזה נהנה אף שחסר קצת הא לא נהנה בחסרונו של זה שכמו שהוא בעין לא נחסר זה ודו"ק היטב:

ובגוף סברת הריטב"א דלגבי קרבן שהוא לשמים ל"ש קלב"מ שהבאתי לעיל והסברתי הדברים עפ"י דברי הצל"ח דל"ש שתי רשעיות רק בדבר המסור לב"ד אבל לא בדבר המסור לשמים כעת ראיתי הדברים מבוארים בירושלמי ר"פ שביעי מתרומות ולא כן אמר ר"א בשם רשב"ל במזיד בחלב בשוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן והכא ילקה וישלם ר"ב בשם רשב"י שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהם יצא דבר שהוא מסור לשמים ע"ש והן הן דברי הריטב"א והצל"ח ברוך הפוקח עורים. ודרך אגב אזכור מה דק"ל בהא דפריך הירושלמי שם לעיל מיניה על ר"ל דח"מ שוגגין פטורין מן התשלומין ולמה חייב קרן וחומש בתרומה ולמה לא משני דמיירי שלא הי' כזית רק שו"פ ומצד ממון חייב ומצד התרומה כל שאין בו כזית לר"ל פטור דח"ש מותר מן התורה אמנם נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל בפ"ו דמודה ר"ל בעתיד להשלים וא"כ בשוגג שלא ידע שהוא איסור בודאי יהי' דעתו להשלים ובודאי חייב מיהו באמת ג"ז אינו דהא גם לר"י קשה דח"ש ניהו דאסור אבל אינו חייב מלקות וא"כ משכחת לה בח"ש אך נראה דלהירושלמי דכל דדעתו להשלים גם ר"ל מודה ולפי זה נראה לי דשוב הוה חייבי מלקיות שוגגין דכיון דהי' דעתו להשלים שוב הי' חייב מלקות במזיד וא"כ עכשיו אף שלא אכל רק חצי זית שוב הוה ח"מ שוגגים וצ"ע בזה דעכ"פ כעת לא היה חייב מלקות בשום אופן וצ"ע:

והנה בשנת תרט"ו יום ב' ויחי י"א טבת הקשה אותי המופלג מוה' פישל מטורקא נ"י על דברת המהרש"א בקידושין נ"ו בתוס' ד"ה המקדש בערלה שהקשו לתני פיגול ונותר וטמא וע"ז כתב המהרש"א דהא הני אסורין משום דמקדש בהקדש וכתב דפסיקא להו דכל דנתפגל פקע הקדש וע"ז תמה דהא בכריתות כאן מבואר דיש איסור הקדש אף שנעשה נותר והוא תימה רבה ועיינתי בפ"י והקשה ג"כ כן רק כפי הנראה הביא דברי הש"ס בדף כ"ג וע"ש ברש"י ד"ה כגסה ולפע"ד בכוונת המהרש"א דהרי אין מועל אחר מועל בקדשים רק בקדושת הגוף וכמ"ש וכל דנתפגל או נעשה נותר ל"ש מועל אחר מועל דהרי לא ראוי לגבי מזבח וא"כ כל שהוא נתן לה לא מעלה שוב ושוב לא נהנית מההקדש דעכ"פ למזבח אינו ראוי ומידי דהוה אבהמת ק"ק שנפל בה מום דכתב הרמב"ם פ"ו ממעילה ה"ו דאין מועל אחר מועל וה"ה בנתפגל ונותר וטמא ודו"ק ובזה מיושב גם קושית ההפלאה והמקנה שם על מ"ש המהרש"א דל"ש מכרן וקידש בדמיהן דהקדש תופס דמי' וע"ז תמה במקנה דע"כ ל"ש דהקדש תופס דמי' רק בהקדש בדה"ב אבל בקדשי מזבח דיש מועל אחר מועל ל"ש דתופס דמי' ואף שמוציא מרשות לרשות אינו יוצא מהקדשו ול"ש דיתפוס דמי' ולפמ"ש א"ש דכל דנתפגל שוב תופס דמי' דאין מועל אחר מועל וע"ז כתב המהרש"א כיון דכבר נפקע איסור קדש כשמעל דאין מועל אחר מועל שוב ליכא קדש כלל ול"ש דתופס דמי' ודו"ק היטב:

ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש בא"מ סי' כ"א ס"ק נ"ו ליישב קושית התוס' דלכך לא תני פיגול ונותר וטמא דאיסורא לא ניחא לה דלקני וא"כ הרי היא מעלה ואף דאין מועל אחר מועל בק"ק יש מועל אחר מועל ולפמ"ש ליכא בהקדש פיגול ונותר דין מועל אחר מועל ואני תמה על א"מ דאם חשב דשייך איסור הקדש בפיגול א"כ תקשה קושית מהרש"א דהא המקדש בחלקו אינה מקודשת וגם לפמ"ש הפ"י והמקנה לישב קושית מהרש"א עכ"פ משום קדש ליכא וא"כ שוב לא מעלה וז"ב ופשוט:

והנה במפתחות של הא"מ נדפס שם טעות דבנותר וטמא ל"ש מעילה רק בפיגול שלא היתה לו שעת הכושר מעולם וזה טעות דהרי מבואר בכריתות שם דבנותר מועלין והש"ס שם מקשה דלחשוב נמי פיגול ומה שציין רמב"ם פ"ג ממעילה המעיין שם לא ימצא זאת ועיין בזבחים מ"ה וחולין קי"ז דרק בדם אין מועלין ואין בו משום נותר וטמא אבל בשאר דברים שייך בו מעילה אף בנותר וטמא וז"ב ופשוט עכ"פ דברי המהרש"א נכונים ות"ל הדרתי פני זקני המהרש"א ז"ל:

שוב ראיתי במעילה דף ג' ע"ב דר"ג ס"ל דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בק"ק ורשם העין משפט שם פ"ג ממעילה ה"ג וכפי הראות ע"ז סמך במפתחות הא"מ לכתוב דהפיגול שלא הי' לו שעת הכושר דמועלין אבל באמת ז"א דבזה איתותב ר"ג כמ"ש הר"י קורקס הובא בכ"מ שם ה"ג דלא איתותב ר"ג אלא במה דאמר דאינו מוציא מידי מעילה אבל במה דאמר דאינו מביא לא איתותב והלכתא כותי' ע"ש הרי בהדיא דבק"ק יצא מידי מעילה אף שלא הי' לו שעת הכושר והמעיין ברמב"ם שם ה"א יראה דלא חשב הך דפיגול בק"ק בהדי אינך דלא הי' לו שעת הכשר אבל לענין קדשים קלים ביאר בה"ג דאינו מביא לידי מעילה דלא כר"ג אבל לענין נותר לא מוציא מידי מעילה לא נתבאר שם ומה דאמרו בדף וא"ו ר"ש אומר יש נותר שמועלין בו ויש שא"מ בו ולא בנותר כזה רק בנותר ממה שלא הקריב ע"ג המזבח דהיינו נותר דלן ולא בנותר לאכילה ובעין משפט נרשם שם בטעות וצ"ל על ואינו מביא לידי מעילה וגם בדף ב' שם נרשם על אם עלו ירדו פ"ג מפהמ"ק ה"ז וזה טעות וצ"ל על לא ירדו דפסק שם כרב יוסף וכפי הנראה הבין העין משפט כיון דקי"ל כר' יהודה וא"כ לכ"ע ל"ג דאם עלו ירדו אבל ז"א דבאמת זה קושית הרי קורקוס והכ"מ שם אבל הרמב"ם פסק דלא כרבה ואם עלו לא ירדו ועלח"מ שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף