שואל ומשיב/ב/א/כג

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן כג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה לעלם משכיל נ"י:

אשר בקשתי להודיעך ישוב על מ"ש רש"י בקידושין דף ע"ח האומר בני זה ממזר הוא ופירש שנולד לו מח"כ ובד"ה אינו נאמן כתב דקרוב הוא וע"ז הקשית דבלא"ה אינו נאמן דאין אדם מע"ר וגם מה חילוק יש בין קרוב או סתם ע"א דבע"א אין חילוק בין קרוב לאינו קרוב. הנה תמה אני שלא ראית בספר פ"י שנתקשה בזה ומה צורך לחזור ולשנות את אשר כבר אמור עם הספר אך למען כבודך ולמען לימודך אמרתי להודיעך מה שנתחדש לי בהעברה בעלמא דהנה באמת י"ל דפלגינן דבורי' ונאמן שהולד מח"כ וזינתה מאחר ולא ממנו וכ"כ בהפלאה אך כבר נודע מ"ש הראב"ד פ"ק ממכות והובא ברא"ש דע"כ לא אמרינן פ"ד ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק כשמעיד על עצמו שאין ע"ז שום עדות כלל אבל כשמעיד על אחר אף שהוא קרובו ופ"ד מ"מ עדות שבטלה מקצתו שייך בזה ע"ש ולפ"ז כאן דבטל עדותו דקרוב הוא אצלו וא"כ ל"ש לומר דפ"ד שמאחר זינתה ומח"כ כיון שע"כ שם עד עליו רק שהוא קרובו ובכה"ג ל"ש לומר פ"ד דמ"מ עדות שבטלה מקצתה בטל כולה וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה בהא דקתני בסיפא אפילו שניהם מודים שעובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים ובש"ס מפרש דרבותא הוא דאף היא דקים לה בגווה לא מהמנא וקשה אדרבא היא בודאי לא מהמנא דהרי לגבה לא שייך פלגינן דיבורא דהיא עשתה עבירה איך שהי' ואיך אפשר שתהי' נאמנת אך נראה דהדבר נכון דהנה במה דאמר ר"מ כשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני ב"ג וב"ח וקשה ג"כ הא אין אדם מע"ר וגם מה לשון כשם מה תלוי זה בזה וכבר התפלא בזה במקנה יעו"ש אך נראה דבאמת ר"י לשיטתי' דלא ס"ל דאמרינן פ"ד ועיין ביבמות דף כ"ה והנה הגאון בעל נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב כתב דכל דלא אמרינן פ"ד כשם שנאמן על האחר כך נאמן על עצמו ואף דנעשה רשע ואינו עד היינו דוקא במקום שצריך עד כשר אבל במקום שקרוב כשר א"כ נאמן דלא גרע מקרוב ולפ"ז באיסורין דאין חילוק בין קרוב לרחוק וא"כ כיון שלענין חלק בכורה האמינתו התורה לומר שזה בכור ועי"ז ממילא נפסל הראשון וכפירוש רבינו אליהו שכתבו התוס' לעיל דף ע"ד וא"כ שפיר נאמן לר"י אף דמע"ר דמתוך שנאמן על הבכורה נאמן גם לפסול בנו הראשון שהוא ב"ג וכאן כשר ע"א וא"צ תורת עדות וז"ש כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני ב"ג וב"ח כיון דלא ס"ל פ"ד ודו"ק ומעתה בסיפא דל"ש פ"ד לגבי דידה ה"א דנאמנת קמ"ל דאינה נאמנת דל"ש לומר מתוך שנאמנת דאין לה שום נאמנות על שום דבר וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הקצה"ח סי' רע"ז בחו"מ בהא דפריך הש"ס למאי הלכתא לתת לו פי שנים מגו דאי בעי מתבי לי' במתנה לא מצי יהיב ליה והקשה הא הרמב"ן מנה אותו במנין המצות לעשה דמצוה להכיר וא"כ אצטריך למצוה ולפמ"ש א"ש דכל שא"צ לנאמנות לענין הבכורה וא"כ ניהו דמצוה להכיר אבל ל"ש לומר כשם שנאמן דע"ז א"צ נאמנות וא"כ היאך שייך לומר דחכ"א אינו נאמן דמה ס"ד דנאמן כלל הא לענין הבכור א"צ נאמנות וגם לר"י הו"מ למפרך דל"ש הכשם ורק דלרבנן פריך טפי והא דאמר דלר"י ניחא היינו משום דלר"י י"ל דבאמת אינו תלוי זה בזה כלל אבל לרבנן הקושיא בבירור וז"ב ובלא"ה י"ל בגוף הקושיא דאאמע"ר די"ל דרצונו לעשות תשובה ולברר שהוא ממזר למען לא ישא כשרה וכעין שכתבו התוס' בב"מ דף ג' לענין חלב וביותר יש לומר כיון דמצוה להכיר שזה בכור ועי"ז ממילא נפסל האחר וכמ"ש התוס' בשם ר"א וא"כ לר"י אין התחלה לקושיא דהוא נתכוין להכיר שזה בכור ולעשות המצוה ובזה ג"כ יש לישב הקושיא הנ"ל דכל דיכול למתבי' פי שנים בלא"ה שוב ל"ש לומר דעשה בשביל ההכרה ודו"ק. והנה הב"ש סי' וא"ו ס"ק כ"ז כתב דאם האב אומר דמאמין לדבריה יכול לעשות לבני' חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא וכ"כ בסי' ז' ס"ק ט"ו ולפע"ד מה דפשיטא לי' למר שמואל מבעיא לי טובא דאפשר לומר דהתורה לא נתנה נאמנות להאב רק בדבר שאומר שיודע בעצמו ואז מסתמא מדקדק היטב ונתנה לו התורה נאמנות אבל במה ששמע מאחר מנ"ל דנאמן בזה ובפרט לדעת הרמב"ן דאם מעיד מפי אחד הראשון נאמן להכחישו וא"כ איך שייך להאמין להאב בתורת הכרה דהא היא תוכל להכחיש וגם לא תהא כהנית כפונדקית דהא האב אומר שמאמין לאשתו ובא מכחה והיא אינה נאמנת לאסור הבנים ואיך נאמין לו שבא מכחה וראיה ברורה נראה לפע"ד מהא דכתב רבינו הרמב"ם מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה עובר ממני ואפילו היא מודה לו אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי"ז ספק ליבום כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ומאין יוודע הדבר שזה בנו ותמה הרא"ש בתשובה כלל פ"ב סי' א' דמה חילוק יש בין ירושה לבנו דאדרבא בירושה הוא מוציא הממון מחזקתו ולא משום מיגו דאי בעי יהיב ליה דהא הוה מיגו במקום עדים דהא גם הוא לא ידע אם לא זינתה מאחר ואנן סהדי בזה שלא ידע וגם הא לענין חליצה יש לו מיגו דבידו לגרשה ואי משום נאמנות דאב כר"י גם לענין חליצה יש לו נאמנות דאמרו בב"ב דף קל"ד האומר זה בני נאמן לפטרה מהחליצה ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת לא שייך כאן יכיר דהא אינו יודע אולי זינתה מאחרים ג"כ ואינו בתורת הכרה לר"י ובשלמא לענין ירושה דאינו רק לממון דלא בעי תורת עדות א"כ גם כשסומך על אומדנא דודאי לא זינתה מאחר אף שאינו ברור גמור פשיטא דלענין ממון נתנה לו התורה כח להכיר אף כשסמך על אומדנא דבממון אזלינן בתר אומדנא ומכ"ש בזה שאינו מוציא ממש ויכול לעשות בנכסיו כמה שרוצה אבל לענין חליצה דאם נסמוך על אמירתו מתורת הכרה בעינן בירור גמור ול"מ מה שאומר לו אחר מכ"ש מה שסמך על אומדן דעתו שלא זינתה עם אחר וז"ב כשמש איברא דגוף דברי הרא"ש לא זכיתי להבין דמ"ש דהוה מיגו במקום עדים לפע"ד דבריו הקדושים צ"ע דאטו אנן אמיגו קא סמכינן הא הש"ס לא אמר רק לירושה למיתבא פי שנים לא יהא אלא אחר אי בעי למיתבי' פי שנים מי לא יכול והיינו דא"צ לזה תורת הכרה והרי אף אם אינו בנו רשאי לתת לו פי שנים במתנה וכל מה דבעי וא"כ מה נ"מ אם יודע שהוא בנו או לא ידע אבל תורת הכרה א"צ לזה ולא שייך בזה מיגו במקום עדים דאטו צריכין אנו לנאמנות בזה האדם רשאי לעשות בנכסיו מה שירצה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי בין אם אמת אומר או שקר וגם מה שכתב הרא"ש דאי משום נאמנות דאב וכר"י אף לענין חליצה יהי' נאמן כדאמרו בדף קל"ד תמה אני דשם מתורת מגו קאתינן עלה ולא מתורת נאמנות וצ"ע ועכ"פ משמע מדברי הרמב"ם דל"ש הכרה בדבר שא"י בבירור ומצאתי בשב שמעתא ב' פ"ב שכתב דמדברי הרמב"ם אלו ראיה להרמב"ם דלכך לענין ירושה מועיל משום דסומך על אומדן דעתו אבל לענין חליצה ל"ש הכרה דהא אינו מעיד על בנו רק לפטור אותה וע"ז ל"ש יכיר ע"ש ורואה אני אחר המחילה מכבודו כי רב הוא דאזיל בתר אפכא דלענין ירושה פשיטא דא"צ לבא בתורת הכרה דהא אי בעי למיתבי' פי שנים מי לא יכול ועכ"פ א"צ הכרה גמורה וסגי באומדן דעת וכמ"ש ולענין חליצה מ"ש דלא שייך הכרה הא הרא"ש הבין דגם בזה שייך הכרה אף דבש"ס לא משמע כן אבל רבינו הרא"ש כתב כן וע"כ מחוורתא כמ"ש ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דאף אם נימא דלא שייך הכרה אם סמך עליה שזינתה אבל להיפך כשאומר זה בני אף שיש לחוש שמא זינתה עם אחרים מ"מ לענין שאמר שזה בנו ובאמת מה"ת לחוש שזינתה עם אחר היה מהראוי להאמינו דלענין בנו נתנה לו התורה נאמנות ואין להחזיקה בזונה גם עם אחרים ואף אם נימא דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחרים היינו במקום דלא הות ארוסתו וא"כ כמו שאינו מיוחדת לאחר כמו כן אינה מיוחדת לו וזונה היא ומזנת עם כל אדם אבל בארוסתו דעכ"פ מיוחדת אליו שפיר מהראוי לומר שלא זינתה עם אחר וכמ"ש הרא"ש כלל פ"ב דבמיוחדת לו בודאי ממנו הוא ואין לחוש לאחר. ובזה מיושב היטב דברי ריב"ן מג"ש שהביא בשטה מקובצת כתובות דף י"ד גבי ארוס וארוסתו דאתי לקמי' דר"י וכתב הר"י בן מג"ש דמיירי שאומר הארוס שבא עליה ואינו יודע אם הפקירה עצמה לאחרים והרמב"ן תמה עליו דא"כ מה אמר חדא דקא מודה אטו נעל בפניה שלא תזנה עם אחרים ועיין בש"ש שם ולפמ"ש א"ש דבכה"ג נאמן מתורת הכרה דהוה כבירור דבאמת כיון שהיתה ארוסתו והוא בעל אותה פשיטא דנאמן לומר שממנו הוא ועכ"פ דברי הב"ש צ"ע וכמ"ש אחר זמן רב מצאתי בהדיא בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' צ"א וז"ל ולא עוד אלא אפילו אמרה לו שזינתה והיא הרה לזנונים והוא האמינה ואסרה עליו וגרשה אין טענתו טענת ברי לשוויא להאי עובר ממזר דשמא ענ"ב וכו' הרי בהדיא דבכה"ג דמאמין לה לא נעשה הבן ממזר ומפורש יוצא מפי התשב"ץ דלא כב"ש ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה שחדשתי בש"ק קרח ר"ח תמוז תרח"י במה שהציע אחד לפני דברי המהרש"ל בחידושיו ליבמות דף ט"ז ע"ב בד"ה כותי שקידש שהקשה דאי סבר לה כר"ע דבח"ל אין קידושין תופסין א"כ שוב הוה ממזר ואמאי חוששין לקידושין ואמרתי בזה כיון דהתורה אמרה לא יבא ממזר ודרשו חז"ל ממזר ודאי הוא דלא יבא אבל ספק יבא וא"כ ה"ה כאן כיון דעכ"פ ספק הוה א"כ אף דממנ"פ לא תפסי קידושין דשמא מנכרית הוא או דאין קידושין תופסין בח"ל אבל עכ"פ ממזר ודאי לא מקרי דמה דפסול מטעם דבנכרי הולד הולך אחר האם אבל ז"א מצד פסול ממזר ומקרי ממזר ספק וגם החכם הלז אמר שכוון כן שוב מצאתי באבני מילואים סי' ד' ס"ק י"ג שכ"כ לישב קושית המהרש"ל ונהנית שבראשית ההשקפה אמרתי כן ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף