שואל ומשיב/ב/א/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן ז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה לאבי מורי הרב הגאון החריף הגדול המפורסים וכו' מוהר"ר ארי' ליבוש נ"י יום י"ג ניסן תר"ג.

אשר כתבת בהא דכתב רבינו במעשה הקרבנות פ"ט הכ"ד דמעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה והכ"מ לא הערה מקורו ועיין בבה"ז וע"ז כתבת דלדעתך יצא לו מהא דאמרו בפסחים דף ל"ח דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצא בהן דמימר אמר אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבין אפיק בה אנא וקשה דא"כ יהי' חולין למפרע בעזרה ועפ"ב מה"ש במלמ"ל ודוק עכ"ל הזהב והנה אם כי דבר חכמה אמרת לפע"ד אין משם ראי' דל"מ למה דהאריך המלמ"ל שם דחב"ע אינו רק איסור דרבנן לשיטת הרמב"ם א"כ כיון דהוא ספק שמא ימכרם לתודה ונזיר וא"כ ספיקא דרבנן ולקולא. ובאמת שצריך להבין לפ"ז הא דאמרו במנחות דף פ' דלמא לאו תודה היא והו"ל חב"ע אף דחב"ע רק איסור דרבנן הוא והו"ל ספיקא דרבנן צ"ל כיון דאסור לעשות ספק דרבנן לכתחלה ועמ"א סי' יו"ד ובמגן גבורים שם וא"כ אסור לעייל לכתחלה שיהי' ספק דרבנן אבל כאן דבשעת שאופה הוא אינו עושה ספק דרבנן דבאמת הם מותרות לתורה ונזיר ורק דאם יארע סיבה שלא יוכל למכרם פשיטא דבכה"ג לא מקרי עושין ספק דרבנן לכתחלה אלא אף אם נימא דהוא מן התורה מ"מ זהו כשהם עכ"פ ספק חולין אבל כאן באמת ראוים הם לנזיר ולתודה רק שיוכל להיות שלא יזדבנו היום שא"צ להם פשיטא דלא עשה שום איסור דלא הכניס חב"ע דהוא אפה לצורך תודה ונזיר ומה יעשה אם אינו מוצא קונה אתמהה הכי בשביל זה יהי' מקרי חולין בעזרה וז"ב. ומדי דברי זכור אזכור מה שישבתי דברי המרדכי פכ"ש סי' תק"ע שכתב ראיה דאם נאפה פת חמץ ומצה ביחד דלא אמרינן ריחא מלתא בפת דהרי הלחם תודה נאפית ביחד והיו בה חמץ ומצה והנה בסי' תמ"ז באו"ח מבואר בשם י"א ומקורו מתוס' ע"ז דאסור בכה"ג וכתבתי דהטעם הוא דלפמ"ש הרי"ף דריחא משהו מקרי א"כ אין ראיה מתודה דשם לא אסור במשהו משא"כ בחמץ ומצה וכתבתי בחידושי דראיית המרדכי הוא מש"ס הנ"ל דאמר דאי מזדבן מזדבן ואי לא אפיק בה אנא והוה משומר לשם מצה וקשה היאך יוכל לצאת בו חובת מצה הא לענין מצה יהי' אסור בשביל ריחא דבמצה אסור במשהו וע"כ דבפת לא שייך ריחא ודוק ועיין בטוש"ע או"ח סי' תנ"ו ובפר"ח מה שהביאו מלחה"פ ולחמי תודה ע"ש ודו"ק שוב ראיתי בש"ך יו"ד סי' ק"ח ס"ק ט"ו שתמה על הרמ"א שהוציא כן מהמרדכי דל"ל משהו דמנ"ל דלמא משהו אית לי' ולפמ"ש א"ש דא"כ אין להמרדכי ראיה מלחמי תודה דשם ל"ש משהו וע"כ דגם בחמץ מתיר אם הי' רק משהו רק בריח חזק וכ"ש להמרדכי דזה שכתב ר"ת דל"מ ריח בפת הוא משום דבעינן טעם וריח חזק נרגש ודו"ק. אברא דגוף הדבר לומר דחמץ בפסח דהוא במשהו ריחא מלתא חדשו המ"א סי' תמ"ז ס"ק ד' והוציא כך מהרי"ף דתלה ריחא במשהו אבל לפע"ד בחמץ ל"ש ריחא אף דאוסר במשהו דכל הטעם דחמץ במשהו הוא משום דהוה דבר שיל"מ לאחר פסח ולפ"ז הא קי"ל דריח נטל"פ מותר כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק י"א א"כ לא שייך דבר שיל"מ דלאחר פסח לא יהי' שייך ריחא דיהי' נטל"פ ול"ש ריחא וכעין שכתבו דבמאכל המתקלקל ל"ש דבר שיל"מ מכ"ש במשהו וז"ב ובזה ניחא מה דכתב הרמ"א סי' ק"ח הך דיעה דבחמץ אוסר ריחא בשם הגהת סמ"ק ולא הביא כן משם הרי"ף ראש המורים וכבר תמה בזה השעה"מ בהלכות מ"א פי"א ולפמ"ש אין ראיה מהרי"ף לענין חמץ ולכך הביא מהגהת סמ"ק ותוס' ע"ז שהם כתבו בהדיא לענין חמץ בפסח ע"ש ודו"ק ומ"ש למעלה ראיה להמרדכי מהא דל"ת שעשאן למכור בשוק דהאיך יקחם למצה נתישבתי דאין ראיה דכיון דנאפית קודם פסח דע"פ אין מביאין תודה מפני החמץ וא"כ קודם הפסח דהוא בששים לא שייך ריחא ובפסח אינו חוזר וניעור כל שאין ממשות איסור רק ריחא בעלמא ועיין מ"א סי' תמ"ז ס"ק ז' ח' ודו"ק:

והנה זה ימים כבירים הקשיתי לשיטת הרי"ף דריחא מקרי משהו מהא דאמרו בשבת דף ס"ד דריחא מידי מששא אית בי' וע"ש דאף ח"ש לא מקרי הרי מבואר דלא הוה משהו והקשיתי לכמה חכמים ולא מצאו מענה וזה ימים לא כביר הראני אחד כי בשו"ת בשמים ראש העיר בזה בסי' ק"פ ונהניתי עד מאד אך כעת נתישבתי דאין ראיה משם דשם לענין שבת דתלוי בממשות הדבר ופשיטא דריחא שהוא רק נרגש והוא אינו נרגש במשוש ואינו חייב משא"כ לענין איסור דכל שבטל בששים אינו נרגש הטעם ואינו ניכר ממשות איסור ואפ"ה לרב לא בטל במב"מ והוה במשהו וא"כ חזינן דכל שנרגש אסרה התורה אף שכבר נתבטל ממשותו וטעמו וא"כ בריח שיש לו ריח חזק ונרגש כאן הריח של איסור ולכך אוסר אף בא"מ דעכ"פ משהו מקרי אף שאין בו ממש ולא טעם מ"מ נרגש בו האיסור ומן האמור נראה שצדקו דברי הכו"פ סי' ק"ח ס"ק ז' שדעתו דלהרי"ף כל מה שהוא למעלה מששים אוסר ריח ע"ש שמישב בזה כמה קושיות ומן האמור כאן נסתייעו דבריו ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ ודו"ק. ובחידושי אמרתי לישב קושיא הנ"ל ע"פ שאמרתי בביאור דברי הרי"ף הנ"ל דכתב דרב דס"ל ריחא מלתא שייך בהך דרב דס"ל מב"מ במשהו ודבריו תמוהין מאד דהא כאן הוה מבשא"מ ג"כ וריחא מלתא וגם קשיא דר"י אדר"י דר"י ס"ל מב"מ במשהו ואפ"ה ס"ל ברודה פת חמה דמותר וס"ל דריחא לאו מלתא וכבר התעורר בזה בגליון האלפסי המהר"ם מטיקטין ז"ל ע"ש ואמרתי בזה דהנה צריך להבין הך דחדש הרי"ף דריחא מלתא שייך בהך דמב"מ במשהו ולכאורה מה שיאטי' דמשהו וזה ולפע"ד נראה ע"פ מה שאמרתי בילדותי הטעם דס"ל לר"י דמב"מ במשהו הוא דהרי בהך דבגד שאבד בו כלאים דל"ש בו ביטול אף חוט אחת שלא נודע מקומו וכתבו התוס' והרא"ש בנדה דף ס"א דל"ד לבב"ח דבב"ח בטעם תלוי וכל שיש ששים ונאבד הטעם ל"ש איסור משא"כ בכלאים דל"ש טעם וכל שיש כאן חוט אחת כלאים ל"ש בזה ביטול ועיין בש"ך יוד סי' רצ"ט ס"ק א' ולפ"ז י"ל דה"ה במב"מ דע"כ לא שייך לומר דהתורה הקפידה על הטעם והרי מב"מ אינו נרגש הטעם וא"כ עיקר הקפידא הוא על מציאות הדבר שלא יתערב זה ולכך מב"מ במשהו וז"ב. ואחר שנים רבות הוגד לי וכמדומה שכן ראיתי בעצמי בכסא דהרסנא לש"ב הגאון מוה' שאול ז"ל ונהניתי דמתאמרה משמי' דגברא רבא כוותי' ומעתה אני אומר גם לענין ריחא מלתא דכיון דטעם ל"ש בזה ואין בו כדי נתינת טעם וא"כ כל דאמרינן ריחא מלתא היינו שנרגש בו הריח וא"כ ל"ש בזה ביטול בששים דע"כ לא שייך ששים רק בטעם אבל כאן דכל דההקפדה הוא על הריח וא"כ הו"ל דין מב"מ דהוא במשהו בשביל זה דל"ש בי' טעם וה"ה לענין ריח וז"ב ומעתה ל"ק מהך דשבת דבאמת ריחא אף משהו לא הוה רק דכל דריח מלתא לא שייך בי' טעם ול"ק כל קושיות הנ"ל דכאן אף בא"מ שייך ריחא מלתא דכל שאין שייך בו טעם מבשא"מ שוה עם מב"מ ולכך לר"י דס"ל ריחא לאו מלתא הוא וא"כ ל"ש משהו בזה דבאמת בריח אף משהו לא שייך וכמו שהוכחתי מהך דשבת ורק דלמאן דס"ל ריחא מלתא ממילא הוה במשהו דל"ש בי' טעם אבל אם ס"ל דריחא לאו מלתא ל"ש בי' משהו וז"ב ודו"ק היטב כי הוא נקודה נפלאה בכוונת הרי"ף ת"ל ומן האמור נפשוט מה שנסתפק בשו"ת שארי הגאון בעל נו"ב מהד"ת סי' ל"ה לר"י דמב"מ במשהו אם גם בבלוע שייך משהו ולפמ"ש הדבר מבואר בטעמו דכל דל"ש טעם אף בבלוע ל"ש ביטול וגם הדבר מבואר ברי"ף שהרי ריחא מלתא ודאי אין בו ממשות רק בלוע ואפ"ה שייך במב"מ כמ"ש הרי"ף ומה שנסתפק הרב השואל שם אם נימא דטכ"ע לאו דאורייתא הוה בבלוע מב"מ לא בטל כבר כתבתי בגליון הנו"ב שם דהדבר מבואר בחידושי רשב"א בסוגיא דזרוע בשלה דמקרי מב"מ ולא בטל לשיטת רש"י עכ"פ יהי' איך שיהי' דברי הרי"ף נכונים בסברא ויתישב בזה הרבה קושיות שהקשה הכו"פ בסי' ק"ח המעיין ימצא ואין להאריך ועיין שעה"מ פי"א ממ"א מ"ש בשטת הרי"ף ולפע"ד מ"ש נכון ת"ל. ומ"ש הרי"ף לענין פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח דהו"ל דבר שיל"מ ותמהו כלם עליו דמה שייך דבר שיל"מ שאינו מותר לאותו דבר שנאסר ועיין בר"ן שם לפע"ד נראה שהדבר נכון דענין דבר שיל"מ נראה לפע"ד דהטעם דענין ביטול ברוב הוא רק ספק והתורה התירה אותו ספק וכמ"ש בשטה מקובצת ב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי ולפ"ז לכך לבטל לכתחלה אסור וכמ"ש במק"א באורך שאין עושין ספק לכתחלה ולפ"ז גם לענין דבר שיל"מ י"ל דכל שיש לו היתר בלא ביטול הוה כעושה ספק לכתחלה דבשלמא אם בלא ביטול יאסר שפיר מועיל הביטול דאל"כ יאסר הדבר והוה דיעבד אבל כל שאפשר בלי הביטול שיהי' חוזר להיתירו הו"ל כלכתחלה וזה דוקא מב"מ דל"ש טעם אבל במבשא"מ דכל דלא נרגש הטעם הרי נתבטל הדבר ממציאות ולפ"ז בריחא מלת' דבאמת עכ"פ נרגש הריח שפיר כתב הרי"ף דכל דאפשר בלי כותח הוה כדבר שיל"מ. עוד נראה לפע"ד דבר חדש ע"ד הפלפול דהנה שיטת ר"ת הובא בתוס' מנחות דף כ"ב דדבר שיל"מ לא שייך רק בלח בלח ולא ביבש ביבש שהרי כתב דאף ר"י לא אמר רק בלח בלח ולא ביבש ביבש ולפ"ז יש לומר דבר חדש דהנה הר"י אבן פלט ז"ל והראב"ד דעתם דבכל דבר שחוזר להיתירו ל"ש לשער בכל מה דנפיק מיני' רק באומד מה דיצא ממנו וכל הפוסקים חלקו כיון דסוף סוף לא ידעינן כמה נפיק מיניה צריך ששים ע"ש ולפ"ז אני אומר דהא דמשערינן בששים אינו ברור שמתפשט הטעם בכלו רק דלחומרא צריך ששים דעד ששים יכול להתפשט ולפ"ז י"ל דבדבר שיל"מ אמרינן דלא נתפשט בכלו ונשאר עוד טעם וממשות באיסור מה שלא נתפשט ולא מועיל ששים וכמ"ש הראב"ד דלא משערין בכלו רק במה דנפיק בדבר החוזר להיתירו וניהו דלא קי"ל כן לחומרא אבל להיפך שיועיל ששים אמרינן להיפך דלמא לא נתפשט הטעם בכלו ולכך הוה במשהו וז"ב ולפ"ז גם בריחא מלתא שייך דבר שיל"מ דכל שיש היתר בלא כותח ל"ש לומר דבטל בששים דדלמא לא נתפשט בכלו ובאותו מקום שיש הריח הוא ממש כנלפע"ד ע"ד הפלפול אבל גוף דברי הרי"ף נכונים מאד לפע"ד ודו"ק היטב ולפמ"ש הפני יהושיע במס' ביצה דף ל"ט בטעם דמב"מ לא בטל משום דבמין בשא"מ נתבטל המיעוט במרובה וכמאן דליתא דמי משא"כ במב"מ דהמועט הוא במציאות כמו הרוב שהרי אין הבדל בין הטעמים כלל והו"ל כקבוע בפ"ע ע"ש א"כ י"ל דבריחא דנרגש הריח ולא נתבטל במרובה א"כ אף א"מ שוה למב"מ ול"ש ביטול ומיושבין דברי הרי"ף וז"ב וצ"ע לשיטת הפוסקים דקי"ל ריחא לאו מלתא ורב גופא רק משום משהו אסר א"כ אמאי מועלין בקטורת קודם שתעלה תמרותו כדאמרו בפסחים דף כ"ו והא ריחא לאו מלתא והרי אמרו שם דקול ומראה אין מועלין לפי שאין בהם ממש וא"כ ריח נמי הא אין בו ממש ומצאתי בתו"י בכריתות דף וא"ו שכתבו דריח דקטורת איכא איסורא אבל ריח יין נסך ונבלה פלוגתא דאביי ורבא בפסחים וכוונתם מהא דריחא מלתא ובע"ז דף ס"ו נחלקו אביי ורבא ובאמת לפמ"ש התוס' בע"ז שם י"ל דגם אביי מודה ע"ש ועכ"פ התוס' דמו הדברים וא"כ קשה טובא הא חזינן דשם ריחא מלתא ואף די"ל דקטרת הריח חזק והוה כמו פת חמה הא לשיטת הרי"ף כל ריח אין בו רק משהו וא"כ בקטרת דבעי שיעור ואיך מועל בזה הא ריחא לאו מלתא הוא ואין בו רק משהו וצע"ג אלא שדברי הפ"י לפע"ד תמוהין דכתב דטעם דר"י כיון דהם מין אחד לא נתבטל הטעמים והו"ל האיסור בפ"ע והו"ל קבוע וקשה ל"מ לשיטת הרמ"א בסי' צ"ח דלענין מב"מ אזלינן בתר שמא א"כ אין מקום לדבריו דאף שטעם אינו שוה מקרי מב"מ ואף לפמ"ש הש"ך והפר"ח מילא ידיו דאזלינן בתר טעם ולא בתר שמא מ"מ זה דוקא לדידן אבל לר"י ולרבא דאמר בע"ז דף ס"ו דבתר שמא אזלינן מה יענה הפ"י דשם לא שייך טעם שלו ועש"ך שם דהעלה דלר"י ודאי תלוי בשמא והן נסתר מחמתו גם מה שכתבתי לעיל בטעם דמב"מ דלא הקפידה על הטעם הן אמת דגם הר"ן כתב בנדרים דף נ"ב בטעם דמב"מ לא בטל לר"י משום דכל דבר שדומה לחברו אינו מחלישו ואדרבא עוד מחזקו מ"ש וכפי הנראה גם זה אינו רק אם אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא וצ"ע דהרי הש"ך כתב בסי' ק"ב ס"ק ג' דבדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא כרבא וא"כ ל"ש טעמו של הר"ן ובזה נראה לפע"ד לישב מ"ש הת"ח בטעם דנתערב בשא"מ בטל בששים בדבר שיל"מ משום דאינו נקרא ההיתר על שם האיסור רק על התערובות שהיא א"מ ותמה הט"ז שם דלמה לא כתב טעמו של הר"ן בנדרים ולפמ"ש י"ל דשם דאזלינן בתר שמא ובפרט לשיטת הרמ"א בכ"מ מב"מ אזלינן בתר שמא אף לדידן ומכ"ש בדבר שיל"מ וא"כ א"א להיות כטעמו של הר"ן ובזה אני אומר לישב דברי הרשב"א וכן קי"ל להלכה בסי' צ"ח ס"ב דאם נתערב במינו ושא"מ ונשפך כל שהי' רובו היתר במינו אמרינן רואין את שא"מ כאלו אינו וכו' ותמהו המהרש"ל והש"ך והאחרונים דע"כ לא אמרו סליק לר"י רק משום דבמין במינו ל"ש טעם אלא שגזה"כ הוא אמרינן סליק את מינו אבל בשא"מ איך שייך סליק הא מ"מ ספק הוא דלמא נ"ט ולפמ"ש א"ש דלר"י אזיל בתר שמא לענין מב"מ אף דלא שוה בשמא וא"כ יש בו בנו"ט ואפ"ה אמרינן סליק ממילא גם בשא"מ הוא כן וז"ב אך לפע"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דאיפכא מסתברא דר"י במב"מ ודבר שיל"מ דהוה מב"מ ודאי רק בטעם תלוי וכטעמו של הר"ן דל"ש רק לענין טעמא ולא לענין השם אבל לדידן דקי"ל מב"מ בטל ברוב אדרבא בשמא תלוי ולא בטעמא דמ"ש הש"ך דכל שבטעם אינו שוה אף ששוה בשם מה מועיל הא נו"ט וההיתר נהפך לאיסור לא ידעתי טעמו של דבר כיון דהתורה אמרה אחרי רבים להטות אף שנרגש הטעם אדרבא אמרינן האיסור נהפך להיות היתר כמ"ש הרא"ש לענין יבש ביבש וה"ה בלח בלח ואדרבא בלח בלח שנבלל שייך יותר הסברא הזאת דכבר נתבטל ברוב ונעשה היתר ומראש צורים נראה דאחרי רבים להטות שכתוב בדיינים ושם ג"כ שווים בשמא דדיינים מקרו ובטעמא לא שוו שזה אומר פטור והם אומרים חייב ולהיפך ואמרה תורה אחרי רבים להטות וא"כ ה"ה בכ"מ דהם שווים בשמא ולא בטעם ואזלינן בתר רובא ובאמת במין בשא"מ צדקו דברי הש"ך דכל דמחולקים בטעם אף שאינם שוים בשם ג"כ מקרי מין בשא"מ והעיקר תלוי בטעם והכלל דמבא"מ הם כשאינם שווים בשמא ובטעם ומין במינו הוא כשהם שווים בשמא דבזה קי"ל כרבא וז"ש הרמ"א ולענין מב"מ אזלינן בתר שמא ולא כתב דלענין מב"מ וא"מ אזלינן בתר שמא ולא בטעם משום דבא"מ כל ששוים בטעם לא מסתבר דלבעי ששים כיון שאינו נרגש הטעם ורק לענין מב"מ תלוי בשמא אף שאינו שוה בטעם ומכ"ש אם שווים בטעמא ולא שווים בשמא דניהו דלא נקרא מב"מ מ"מ לא נרגש הטעם ואולי כיון דבמשא"מ נרגש הטעם מחמרינן מדרבנן וצריך ששים ועכ"פ כששוים בשמא ודאי דהוה מב"מ אף דאינם שווים בטעמא וז"ב ויש לישב בזה כל קושיות וראיות הש"ך וגם קושיות הפר"ח יש לישב ודו"ק ואין להקשות לשטת הרמ"א דאזלינן בתר שמא דא"כ מב"מ לר"י דיליף מדם הפר ומדם השעיר והא פר ושעיר שחלוקין בשמות לא מקרי מב"מ אך באמת ל"ק דמלבד דלר"י בודאי אזלינן בתר טעמא וכמ"ש דהרמ"א מודה בזה אף גם לשיטת הש"ך דלר"י אזלינן בתר שמא מ"מ בדם הפר ודם השעיר כיון שהדם שוה דמי לביצי עוף זה בשל זה אף בטמאות עם טהורות דמקרי מב"מ דהביצים שווים וכמ"ש באו"ה והאגור והובא בב"י סי' צ"ח וה"ה בזה דהדמים שווים ועיין בטוש"ע או"ח סי' שי"ט סט"ו לענין ביצים דהחלמון והחלבון מקרי שני מינים ונ"מ גם לענין זה לענין שמא וטעמא:

ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי מקשים לפמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו בשם יש מפרשים דכ"מ דאסור במשהו אסור אף נוטל"פ א"כ היאך נסתפקו בע"ז דף ס"ח אם רב ס"ל נו"ט לפגם אסור דמהיכן יליף לה מגיעולי עכו"ם והרי רב ס"ל מב"מ במשהו וא"כ יש לומר דהגעילו בשביל שמא יבשל במינו ויאסור אף נוטל"פ והנה לפמ"ש למעלה דלר"י דמב"מ במשהו תלוי בטעם א"כ שוב כל שנוטל"פ שוב אינו שוה בטעמא ושוב ל"ש מב"מ במשהו וממילא נוטל"פ מותר בזה והתוס' שם קאי אליבא דרבא דס"ל בתר שמא אזלינן משא"כ אליבא דאמת דסוף סוף ניהו דאינו נרגש כ"כ מ"מ זה לפגם ואינם שווים בטעמא בודאי וז"ב ובלא"ה י"ל דע"כ לא אסרו התוס' במשהו בנוטל"פ רק היכא דליכא רק משהו דאז אינו נרגש הטעם א"כ אף נוטל"פ ל"ש דאינו נותן טעם כלל משא"כ אם יהי' בו טעם באמת כל שהוא לפגם מותר כמו שהארכתי בחידושי למס' ע"ז שלמדתי זה שנתים בעיון והרבה פלפלתי שם בזה א"כ שפיר צריך גיעולי עכו"ם דמסתמא אין ששים נגד כל הקדירה ואף אם יש ששים אבל התורה אצרכה גיעולי עכו"ם כשיש בו טעם בודאי וא"כ בזה הרי נוטל"פ ומותר וגם דא"כ הוה ס"ס ספק שמא לא נשתמש בה מינו וגם דלמא נרגש הטעם ושרי ודו"ק. ובגוף דברי הש"ך הנ"ל בסי' צ"ח אני תמה דאמאי לא הביא מ"ש התוס' בחולין דף צ"ז ד"ה אמר רבא וכו' במה שהקשו דרבא אמר במב"מ דליכא למיקם אטעמא בששים והרי הוא ס"ל דחמרא חדתא בענבי דהוה במשהו וכתבו בשם רבינו אפרים דהי' דוחה דבחולין מיירי בחמרא חדתא בענבי וקרי לי' מב"מ לפי שטעמם שוה ויש להם דין מבשא"מ דהא רבא אזל בתר שמא וע"ז כתב דאין נראה לומר כן דכיון דאזיל בתר שמא לא הי' קורא אותו מב"מ הרי לך בהדיא דענין מב"מ בשמא תלוי וכשיטת הרמ"א ומהתימה על הש"ך שהביא דברי התוס' הנ"ל במ"ש דהא דאזיל רבא בתר שמא מיירי בטבל ויי"נ לראי' לשיטתו ולא הרגיש דהרי רבינו אפרים רוצה לפרש דלא כר"ת ורבא לא מיירי ביי"נ וטבל ורצה לחדש דזה נקרא מב"מ ויש לו דין מב"מ וע"ז דחו התוס' דא"א לומר כן הרי בהדיא דצדקו דברי אא"ז הרמ"א דאזלינן בתר שמא לענין מב"מ ומהטעם שכתבתי והמעיין בפר"ח בסי' צ"ח וסי' צ"ט וסי' ק"ב יראה דס"ל דכל שמרגישין הטעם ל"ש ביטול דטעימתו זו הכרתו אבל באמת אין זה נכון דכל שנתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות היתר מה בכך דניכר האיסור הא כבר נעשה היתר ואף דגם מב"מ צריך ששים מדרבנן משום שמא יבא לבשלם היינו מדרבנן כיון שבא"מ הי' נו"ט אבל מה"ת מב"מ כל שנתבטל נהפך האיסור להיות היתר ועכ"פ כשיש ששים בודאי לא שייך טעימתו זו הכרתו ודו"ק היטב:

והנה בהך דריחא מלתא שהארכתי למעלה אני תמה כעת בהא דאמרו בביניתא דאטווי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למכלה בכותחא ופרש"י משום דקסבר ריחא מלתא וצ"ע דהרי התוס' כתבו שם ד"ה מאי לאו דרש"י ס"ל דאף ללוי דאומר ריחא לאו מלתא הוא לכתחלה אסור ועיין במהרש"א שכתב מהיכן יצא להם מרש"י כן ע"ש וא"כ שוב אסור אף ללוי לאכל בכותח לכתחלה דזה מקרי לכתחלה והא יכול לאכול בפ"ע שלא בכותח ובזה הי' מקום לישב קושית התוס' בפסחים דף למ"ד דאמאי לא אסר בפת שאפאה עם הצלי לאכול אף במלחא וכתבו כיון דלא נאסר רק משום ריחא לא אסר כולי האי וזה דחוק ולפמ"ש י"ל דהם ס"ל דריחא לאו מלתא רק שמ"מ אסור לכתחלה וא"כ דוקא בכותח אסור דזה מקרי לכתחלה אבל אם נאסר גם במלחא שוב יהי' אסור לאכול אף בפ"ע ג"כ ואין לך דיעבד גדול מזה והתוס' לשיטתם דס"ל דאף לכתחלה שרי ללוי הקשו שפיר אבל לרש"י קשה. אמנם י"ל דמשמע לרש"י דכיון דריחא לאו מלתא הוא שוב בטל בששים וא"כ גם משום סכנה ליכא ועיין בט"ז סי' קט"ז ביו"ד ס"ק ב' ובנקה"כ שפלפלו בזה וא"כ איך אוסר מטעם ד"א אף במלחא משום דקשיא לריחא והא ריחא לאו מלתא ולא שייך סכנתא וע"כ דריחא מלתא הוא ולפ"ז מזה ראיה ברורה דכל שיש ששים אף בסכנה מותר דהרי כל ענין דאסר רב בריחא מלתא כתב הרי"ף משום דמשהו איכא וא"כ שוב יכול להיות אף ללוי דס"ל דריחא לאו מלתא היינו דהוא לא סבר מב"מ במשהו אבל בסכנתא דאסור במשהו אוסר וע"כ דאיסור וסכנה שווים והנה בגליון הש"ע סי' קט"ז שם כתבתי דלפי מה דמבואר בחולין דף יו"ד דאף רובא דאיתא קמן ל"מ לענין סכנתא וחיישינן למיעוטא ועיין בתוס' פסחים קט"ו ע"ב ד"ה קפא א"כ לפ"ז מהראוי שלא יועיל ששים בסכנה דהרי ניהו דהטעם בטל בששים אבל גוף כמות האיסור ע"כ משום ביטול ברוב קאתינן עלה ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ביו"ד סי' י"ד שתמה על הנו"ב שטעה בזה ובכמה מקומות החליט כן ואני כתבתי דדברי הנו"ב נכונים דכל שהטעם אינו נרגש הוה כעפרא בעלמא ושרי ועכ"פ זהו לענין איסור אבל לענין סכנה דמ"מ זהרורא דסכנה איכא בי' וע"כ צריך לתורת ביטול ברוב מהראוי שלא יועיל ששים דלא עדיף מרובא דאיתא קמן ושוב דברי רש"י תמוהים ודו"ק היטב. שוב ראיתי ברי"ף בפג"ה שכתב באמת דהא דאסר לאכול בכותחא הוא משום דאף ללוי לא שרי לכתחלה וזה הוה כלכתחלה ושמחתי מאד שבהשקפה ראשונה אמרתי כן ועכ"פ על רש"י תימא רבה לפי הבנת התוס' דא"כ למה נדחק דסבר כרב וע"כ כמ"ש דאל"כ עכ"פ במלחא שרי ולפ"ז צ"ל לדירן דאסרינן אף במלחא י"ל משום דסכנה אסור אף במשהו ודו"ק. והנה לפי מה דמבואר בסי' ק"ח בהג"ה ביו"ד דבדבר חריף ודאי ריחא מלתא הוא לפ"ז צריך להבין דאמאי לא אסר במלחא משום ריחא אף בלי סכנה דהא מלח ודאי יש לו דין חריף ועיין בש"ך סי' ס"ט ס"ק ל"ח שמשמע כן וגם מצד הסברא פשיטא דכיון דהוה כבישול וצלי ודאי חריפות יש בו וא"כ שוב הוה בזה ריחא מלתא וחורפי' מחליא לי' לריח אשר נבלע בו מורגש והו"ל כממש וצ"ל דדוקא כשבעת שנצלה הי' האחד חריף אבל אח"כ אין החריפות עושה הריח שבו כממש ועיין ביש"ש פג"ה סי' ט"ו שממרוצת לשונו נראה שהבין אפילו במלחא היינו שאף בנמלח ביחד דגים ובשר אסור ובאמת ז"א דמליחה אינו אוסר בדג ובשר ועיין בט"ז וש"ך סי' ע' ס"ו ודו"ק. והנה הרמב"ן והריטב"א בע"ז דף ס"ו כתבו דמש"ה החמירו לאכול עם הבשר כיון דלא בדילי מינה והיתר בהיתר הוא אף דריחא לאו מלתא הוא בזה החמירו וע"ז הקשה נד"ז יניק וחכים כמר אברהם נ"י דא"כ מה פריך הש"ס מפני תערובות טעמים הא שם בודאי היתר בהיתר הוא והשבתי דבפסח לא החמירו חומרא דרבנן כי האי כמ"ש התוס' בפסחים ריש כיצד צולין לענין כבדא עילוי בשרא ודו"ק. והנה בשנתרי"ב י"ד שבט למדתי סי' תמ"ז והמג"א הביא שם קושית מהרי"ל דמ"פ בפסחים שם לימא תיהוי תיובתא דרב והא י"ל דל"מ גדי וגדי דהוה מב"מ אלא אף גדי וטלה דהוה מבשא"מ נמי וכתבתי על הגליון דלק"מ דבאמת צ"ב להרי"ף דפירש טעמא דרב משום דס"ל מב"מ במשהו קשה התינח מב"מ מבשא"מ מא"ל ובאמת בצל"ח בסוגיא ראיתי דצידד דרי"ף ס"ל דוקא מב"מ הוא דריחא מלתא וז"א דמבואר שם דאף במבא"מ ריחא מלתא וצ"ל דריחא לא דמי לטעם דטעם בא"מ מבטל הטעם של האחר אבל הריח מ"מ נרגש ובשלמא למאן דס"ל דמב"מ בטל א"כ ע"כ דס"ל דלא אכפת לן במשהו א"כ גם בריח הוא כן אבל כיון דס"ל לרב דמב"מ במשהו וא"כ בריח דנשאר עכ"פ משהו דאטו לפי שהוא א"מ לא נרגש הריח משהו ולכך אסור ולפ"ז שוב אין רבותא בא"מ יותר מבמינו דאם אתה אומר דיש רבותא יקשה מנ"ל לרי"ף באמת דאסור בא"מ וע"כ דזה סברא פשוטה דלגבי ריח ל"ש לחלק בין מב"מ לא"מ א"כ שוב קשה על רב מאי אפילו וז"ב. ובגוף קושית המהרי"ל והצל"ח מביא ג"כ קושיא זו בשם הרב מוהר"ל קאסוויץ ז"ל נראה לפע"ד דבאמת בפסחים דשניהם היתר ל"ש לומר דמבא"מ בטל דהא היתר בהיתר לא בטל אברא דלפמ"ש בתשובה דהיתר בהיתר לא בטל הוא מטעם דהו"ל דבר שבא לעולם בתערובות דל"ב ואף לפמ"ש הכו"פ סי' ק"ב לחלק בין ההיתר הי' ניכר בפ"ע דאז בטל אף שבא לעולם בתערובות היינו דוקא כשאחד איסור אבל כאן דבתחלה שניהם היתר רק שבא לעולם בתערובות ושניהם נאסרו בב"א לא שייך ביטול והארכתי בזה ומעתה קשה לפמ"ש הנו"ב במהד"ת חלק יו"ד דמה שבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול זה דוקא ברוב אבל בששים בטל ואף דבישועת יעקב דחה דהא כל ששים הכמות איסור צריך להתבטל ברוב והארכתי בזה במק"א אמנם זה שייך לענין תערובות איסור אבל לענין ריח דבאמת אין בו כלל כמות האיסור רק שנרגש בו ריח שוב גם היתר בהיתר מהראוי להיות בטל בששים והדרא קושיא לדוכתה דשפיר איכא רבותא בגדי וטלה וע"כ מחוורתא כמ"ש דלענין ריח ל"ש ביטול בששים וכמ"ש ודו"ק היטב: והנה המדדכי פ"ב דפסחים הביא ראי' דריחא לאו מלתא בפת איסור ובפת היתר דהרי לחמי תודה נאפו ביחד והי' עשרה חמץ ושלשים מצה ונאפו בתנור אחד ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"ח וכו"פ ובפר"ח או"ח סי' תס"א מ"ש בזה ולכאורה רציתי לומר דכיון דהוה מב"מ ל"ש ריח דאינו נרגש ולמ"ד מב"מ בטל מה אכפת לן במשהו וכבר כתבתי כי מב"מ גרע מבשא"מ וישבתי בזה דברי הרי"ף אך אכתי יקשה דא"כ לר"י דמב"מ במשהו יהי' אסור לאפות בתנור אחד וזה לא שמענו ובכו"פ הרגיש קצת בזה יעו"ש וגם קשה לפע"ד דאף לרבנן הא מצות אין מבטלות זא"ז וא"כ כיון שהמצה והחמץ הכל לחמי תודה א"כ לא יתבטלו אף לרבנן ועתוס' מנחות דף כ"א ד"ה מכאן שכתבו דבאיסורי אכילה הכל מודים דאין מבטלות זה בזה אך לפע"ד נראה בגוף ראיית המרדכי דהנה באמת מה דלחמי תודה היו שלשים מצה הוא דהתורה רצתה שתהי' לישתה ועריכתה ואפייתה מצה אבל מה שמקבלת טעם חמץ מעלמא זה לא מצינו שאסרה תורה ואטו לאחר שנאפית מצה אם ירצה לבוללו ולאכלו עם חמץ אטו אינו רשאי כל שגוף השלשים חלות היו מעצמם מצה וגם נאפו בעצמותם מצה רק שקבלו חמץ מצד שנאפה חמץ עמו זה לא נאסר מעולם וז"ב כשמש לפע"ד ובזה נסתר דברי הכו"פ סי' ק"ח ס"ק ז' בסופו ע"ש והנה במ"ש לעיל מה שנחלקו הנו"ב ודו"ז בישועת יעקב אם ביטול בששים צריך לבא מתורת ביטול ברוב מצאתי בספר גינת וורדים להפרמ"ג כלל נ"ז שכתב בפשיטות כמ"ש דו"ז ז"ל והמחבר הנ"ל רב גוברי' באו"ה:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף