שואל ומשיב/א/ג/קעט

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן קעט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בדבר הגזירה שגזרו שלא ישאו כ"א בני עשרים ונשאלתי שכיון שעפ"י ד"ת בן שמונה עשרה לחופה אם מחוייבים למסור נפשם ע"ז או יעשו הנשואין בצנעא הנה מלבד שאינו ברור אם מחוייבים למסור עצמם ע"ז שאינו רק בדרך המוסר אף גם דיכולין לנשא בצנעא הדבר דומה למ"ש הריב"ש הובא בשטמ"ק בהא דאמרו ריש כתובות שגזרו שכל הנבעלת בד' תבעל להגמון ופריך נעקרי' והקשה הא בג"ע יהרג ואל יעבר וכתב כיון דלא גזר על גוף הדבר רק על הזמן וכל שנוכל להעביר הזמן אינו מחויב למסור עצמו ע"ש ומכ"ש בזה ובחידושי הבאתי ראיה ברורה מהא דאמרו בריש מגילה בזמן שמסתכנים בה אינו רק בי"ד וט"ו בלבד ופירש הרי"ף שמסתכנין בדתן וכ"כ הרמב"ן במלחמות שכן מבואר בירושלמי והדבר צ"ב דמה חילוק יש בין מסתכנין וממנ"פ אם הסכנה על קיום המצוה גם בי"ד וט"ו לא ולפמ"ש א"ש דלא היה הסכנה רק על הזמן וא"כ אותו זמן הנקבע במגלה בהדיא מחויב למסור עצמו משא"כ הזמנים שקבעו הרשות בידם להעביר המועד על י"ד וט"ו ולא להסתכן ודו"ק שוב ראיתי ברמב"ן שם שכתב שם בשם הירושלמי דא"ר יוסי כשהן (כצ"ל) מסתכין אל יקראו אותה כל עיקר וכפי הנראה ק"ל דלא יקראו בשביל הסכנה אבל לפמ"ש א"ש דבאמת צריכין למסור נפשם על המצות וכדאמרו במכילתא מה לך יוצא לסקל על שמלתי את בני ואף דמקרא מגלה אינו רק דרבנן הא הוא מד"ק ופשיטא שמחויב למסור נפשו ועיין ביו"ד סי' קנ"ז ורק דוקא בזמנים המוזכרים במגלה אבל בזמנים דתקנו רבנן ניהו דיכולים לקרות אבל עכ"פ אינם רשאים למסור עצמם כל שאינו הזמן הקבוע וז"ב הן אמת דאף דברי הירושלמי שהעתיק הרמב"ן חפשתי בירושלמי ולא מצאתי ואחר החיפוש והיגיעה ראיתי לשון הירושלמי בפ"ק דמגלה סוף הלכה ד' תני במקום שנכנסין קורין אותה בי"ד ר' יוסה בעי אם במקום שנכנסין אל יקראו כל עיקר והרב בעל קרבן עדה נדחק מאד בפירושו ע"ש אבל באמת נאמן הרמב"ן בעדותו והגהתו שהיה כתוב במקום שמסתכנין והיינו כפירוש הנ"ל ודו"ק שוב ראיתי בירושלמי שנדפס בווין עם ביאור שלום ירושלים שנדחק ג"כ בכוונת הירושלמי ולא נזכר מדברי רמב"ן וגרסתו וכן נראה מהמאירי במגילה שרמז ג"כ להירושלמי והי' לו ג"כ גירסת הרמב"ן הן אמת שהיו מקום לישב קושית הירושלמי בדרך אחר עפמ"ש הפוסקים באו"ח סי' תרפ"ח וסי' תר"ץ דשלמא בזמנה ודאי בעי עשרה וא"כ לכך שלא בזמנה דהיו צריכין עשרה לקרות ביחד והיו מסתכנין אבל בזמנה דלא בעי עשרה לא היו צריכין להסתכן והיו קורין ביחידות ודו"ק ובגוף דברי הריב"ש הנ"ל עיין שלטי גיבורים פ' בן סורר ומורה גבי שלש עבירות יהרג ואל יעבור שלא ראה דברי ריב"ש הנ"ל וכל דבריו צ"ע שם שוב מצאתי ראיה ברורה להריב"ש מהא דאמרו בר"ה דף ל"ב השני מתקיע ופירשו בש"ס דבשעת גזירת המלכות שנו ופירש"י שגזרו שלא יתקעו והיו אורבים כל שש שעות לקץ תפלת שחרית שהעבירו על מוספין הרי שאף תקיעת שופר דהוה מצוה רבה ולהעלות זכרונם של ישראל לפני המקום ואפ"ה כל שתלוי בזמן ל"ש בזה יהרג ואל יעבור וגדולה מזו מצינו בחולין דף ק"א גבי שגג ביוה"כ דמפרש דשעת גזירה הוה ויוה"כ דהאי שתא שבתא הוה ולא עשו יוה"כ בזמנו בעשירי משום הגזירה ולפמ"ש התוס' בר"ה דף כ"א ד"ה לוי דאתם אפילו מזידין ל"ש בזה אתם אפילו מזידין דהוקבע החדש בזמנו ואפ"ה דחו משום גזירה וא"כ מבואר כדברי הריב"ש ואף דדברי התוס' תמוהים ועיין טורי אבן שם מ"מ הדין דין אמת ודו"ק היטב אחר זמן רב עינתי בזה והקשיתי בהך דמס' חולין דהאי שתא שעת שמדא הוה ולא עשו יוה"כ ביום עשירי וכמ"ש התוס' דאף קביעות הב"ד דאתם ואפילו מזידין לא שייך בזה דלא קבעו כלל רק משום הגזירה וכתבתי דהא דלא מסרו עצמם ע"ז הוא משום דעל זה לא שייך יהרג ואל יעבור דאפשר לעבור הזמן וע"ז הקשיתי לפמ"ש האבודרהם בסדר תפלת תענית והביאו הב"י באו"ח סי' תק"נ דעשרה בטבת אם היו חל הקביעות בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה סמך מלך בבל והוה כמו יוה"כ ע"ש ולפ"ז ביוה"כ דכתיב בתורה כי בעצם היום הזה ודאי אינו נדחה וא"כ שוב מחויב למסור עצמו ולא לעבור הזמן כיון דגם על הזמן גופא אנו מצווים מה"ת ובשלמא בהא דאמרו בר"ה דף כ"א משום מתיא וירקא מעברינן ליוה"כ אין קושיא דכל דמעברינן לי' נקבע יום העשירי בזמנו ובזה ל"ק מה שהביא הברכי יוסף שהקשו על האבודרהם מהא דאמרו בכתובות ז' גבי גזירה שמא ישחוט בן עוף דא"ה יוה"כ שחל בשני בשבת ידחה והיאך יוכל לדחותו והא כתיב בעצם היום הזה ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דהי' לנו לחשוב ולדחות הקביעות כמו דדחינן בשביל מתיא וירקא ואז היה העשירי בזמנו אבל במה שהקשיתי קשה דשם לא היו קביעות רק שמפני הסכנה לא עשו יוה"כ במועדו וכמ"ש התוס' ולמה לא מסרו עצמם ואולי אין זה מ"ע מפורש שמחויב למסור עצמם וצ"ע בזה ובגוף דברי האבודרהם הנ"ל שכתב שעשרה בטבת לא היו נדחה כמו יוה"כ משום דכתיב בעצם היום הזה והיינו אף דיוה"כ דין הוא שלא ידחה מפני שהוא תורה ועשרה בטבת הוא דרבנן מ"מ אי לאו דכתיב בעצם היום הזה הזמן של יוה"כ לא הי' תורה ונוכל לדחותו ולכך גם עשרה בטבת שוה ליוה"כ זה ביאור דברי האבודרהם אבל החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' הראני דבר פלא דמצא במס' מגילה דף ה' ברש"י גבי הא דחשיב במשנה דת"ב מאחרין ולא מקדימין וכתב רש"י דה"ה שאר תעניות כגון י"ז בתמוז ועשרה בטבת הרי דגם עשרה בטבת נדחה ומהתימה שהב"י באותו סימן מביא דברי רש"י אלו ולא העיר שמבואר להיפך מדברי האבודרהם אך נראה לפע"ד דאין סתירה והנה לכאורה רציתי לומר דבזמן שקדשו עפ"י ראיה ל"ש לומר בעצם היום הזה ולפעמים לא ראו הלבנה בזמנה משא"כ אח"כ שהלל קבע עפ"י חשבון אבל זה דחוק דניהו שהראי' היו פעמים בקצרה פעמים בארוכה אבל מ"מ העשירי נקבע בזמנו אך העיקר נ"ל עפמ"ש בר"ה דף ח"י דבזמן שאין שלום ואין שמד רצו מתענים רצו אין מתענים ולכך לא חשיב שם במשנה תמוז וטבת וא"כ לפ"ז בימי רבי דתיקן המשנה אז ברצו תליא מלתא וא"כ ניהו דבחורבן הראשון אז הוה בעצם היום הזה אבל אח"כ בחורבן השני דכיון דאז ברצו תליא א"כ עכ"פ אינו שייך דוקא בעצם היום הזה וממילא היו יכולין לדחותה על לאחר שבת דלא גרע שבת מאלו רצו לעקור כל התענית דהיו יכולין ולכך שפיר היו מאחרין ושם מיירי בזמן דאין שמד הלכך לא נקט התנא רק ט"ב בלבד כמ"ש רש"י שם אבל האידנא דקבלו כל התעניתים ושויא עלייהו חובה וכמ"ש הרמב"ן והטור סי' תקנ"א וא"כ עכשיו שפיר כתב האבודרהם דאם היה חל העשירי בשבת היו מחוייבין להתענות כיון דבחורבן שני לא היו בטבת שום דבר ואנו מתענין על הראשון וא"כ צריכים להתענות כמו שהיו מתענים אז בעצם היום הזה וז"ב כשמש ויתכן עוד יותר עפמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ער"א דאף דבראשון היו בט' הבקיעה ובשני היו בי"ז מ"מ לא הקפידו חכמים רק שיהיה באותן הד' חדשים אבל אף אם יטלטל מיום ליום כל שהוא באותו חדש לא הקפידו ע"ש שהאריך ולפ"ז ניהו דבטבת לא אירע בשני דבר אבל עכ"פ בעצם היום הזה נדחה דלא הקפידו חז"ל בזה וא"כ כל שיש טעם למה מאחרין בשביל כבוד השבת פשיטא דנוכל לאחר כיון דגוף הדבר תלוי ברצו אבל האידנא דתקנו חובה אם היה יכול לחול בשבת היו מחוייבין להתענות וז"ב כשמש דכיון דלא אירע בחורבן שני דבר ואנו מתענים על חורבן ראשון למה נשנה כיון דכתיב בעצם היום הזה א"כ חזינן שהקפידו על היום אבל בזמן דאין שמד ואין שלום דברצו תליא מלתא פשיטא דל"ש להקפיד על היום ומאחרין בשביל כבוד השבת.

והנה ראיתי בתשב"ץ שם שהקשה על הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב במס' ר"ה דמ"ש דיוצאין על אב היו גם בזמן שהמקדש קיים וע"ז תמה דמנ"ל זאת דהרי בזמן שבהמ"ק קיים היו לששון גם ת"ב ע"ש שכתב שבודאי ט"ס הוא ולפע"ד יצא לו זאת לרבינו ממה דחשיב במשנה דמגלה דף ה' ת"ב בהדי עצי כהנים וחגיגה והקהל אלמא דגם בזמן שבהמ"ק קיים דהיו חגיגה והקהל ועצי כהנים היו ג"כ ת"ב והיא ראיה נפלאה ובזה מיושב מה שהקשה באליהו רבא סי' תק"ן בהא דאמרו הטעם דת"ב משום דאקדומי פורענותא לא מקדימין וע"ז תמה דל"ל זאת הא ר"י אמר דמהראוי לתקנו ביו"ד באב דרובו של היכל נשרף רק משום דאתחלתא דפורענותא עדיף וכל שא"א לעשות בהתחלה משום דהוא שבת א"כ שוב מהראוי לאחר ולפמ"ש א"ש דלהרמב"ם דגם בזמן שמקדש השני קיים היו עושין זכר לת"ב לבית הראשון והיינו משום דבאמת נחסרו בו חמשה דברים כדדרשי מוארצה בו ואכבדה דחסר ה' וא"כ אז שוב ל"ש לאחר דהא באמת הבהמ"ק קיים ורק זכר עושין וא"כ שוב כל שאינו בזמנו נוכל להקדימו ג"כ ולכך אמרו דאקדומי פורענותא לא מקדימין שוב ראיתי בטורי אבן במגילה שם שהקשה קושיא זו וגם הקשה דמה ענין לחשב ת"ב בין הני דהיו בזמן שבהמ"ק קיים ואילו הי' זוכר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בר"ה הי' מישב הדברים כמ"ש וראיתי גם במס' ר"ה לא זכר בטורי אבן בדף ח"י שם דברי הרמב"ם אלו וכפי הנראה היו בהעלם עין ממנו עכ"פ דברי האבודרהם נכונים ולפע"ד מה שעשו העיקר על יום שסמך מלך בבל משום שאז התחלת הפורעניות ובכל הדברים העיקר הוא ההתחלה וכמו שתקנו ט"ב על אתחלתא דפורענותא ודו"ק היטב בכל זה ועיין בר"ן בר"ה דמה שאמרו התוקע לתוך הבור ודות היו בזמן השמד שהיו מחביאין עצמן וא"כ אף דהי' שמד וגם על ערקתא דמסאני חייב למסור עצמו כל שהיו יכול לעשות בצנעא אינו חייב למסור עצמו ומזה הטעם נראה לפע"ד מה דאינו מחוייב למסור עצמו על עשה רק על ל"ת משום דמ"ע יכול לקיים בצנעא משא"כ ל"ת שמאנסים אותו שיעבור וגם דניאל לא מסר עצמו בפרהסיא רק שהי' עובד ד' בביתו ואף שראו מ"מ הוא לא אמר בפירוש שיתפלל לד' בפרהסיא ודו"ק ובמ"ש למעלה הטעם של הירושלמי דבמקום שמסתכנים אל יקראו (אלא) בזמנם משום שא"צ להסתכן על אותן זמנים רק על גוף הזמן שתקנו מרדכי ואסתר נתיישב לי מה דהקשו הב"ח בשם רש"ל והט"ז והמ"א סי' תרפ"ח למה אין אנו עושין פורים בי"ד וט"ו משום ספיקא דיומא ולפמ"ש י"ל לפי מה דאמרו בביצה דף ה' דהשתא דבקיאי בקביעא דירחא לא היו צריך לעשות שני ימים רק משום דזמנין דגזרו גזרה ובשאלתות פ' אמור הגירסא זימנין דאיכא שמדא ואתו לקלקולי ולפ"ז כיון דעקר החשש משום זימנין דאיכא שמדא ולפ"ז אז שוב בודאי מסתכנים על דתן ושוב אין המצוה לקרות אלא בזמנם והרי בקיאין בקביעא דירחא והיום הוא בודאי י"ד ואם יארע שמד חלילה אף שישתכח סוד העיבור הא אז אמרו דאין הזמן רק י"ד וט"ו ובעינן י"ד וט"ו ברור ודו"ק היטב כי נחמד הוא.

אחר זמן רב מצאתי בריטב"א על חולין הקשה בדף ק"א דלמה לא קיימו יוה"כ כהלכתו הא יהרג ואל יעבור ובפרט בפרהסיא כזו וכתב דגזרו על הב"ד שלא יקדשו החדש וזה אינו רק מ"ע שיקדשו החדש בזמנו וכל שלא קדשו אינם נהרגים דעל מ"ע ל"ש יהרג ואל יעבור ודו"ק. ודרך אגב הראני הרב החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' דברי הש"ס כתובות דף ג' איכא צנועות ואיכא כהנות ופירש"י דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה והוא תימה דאפילו היתה פנויה כל שבא עליה עכו"ם הרי הוא פסולה לכהונה שנבעלה למי שאין לה נשואין עליו ואמר דעיקר הקושיא הוא דהכהנת מוסרת עצמה לקטלא משום דהוא ג"ע וביאת עכו"ם אינו בכלל ג"ע וא"כ לכך פירש"י משום דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה והו"ל ג"ע והנה יפה כתב שביאת עכו"ם אינו בכלל ג"ע כמבואר ביו"ד סי' קנ"ז אבל אכתי דברי רש"י צ"ע דאטו בשביל שנאסרה לבעלה הו"ל ג"ע ודי שמוסרת עצמה לקטלא כיון דנאסרת לבעלה וצ"ע בכוונת רש"י ולכאורה רציתי לומר דכל באונס דללישנא בתרא ביבמות דלא נעשית זונה בעכו"ם לא נפסלה מכהונה כל שהי' באונס אבל באמת הרמב"ם פח"י מא"ב ה"ז כתב להיפך והה"מ ביאר בהדיא דאף באונס ולל"ב מ"מ בנבעלה לעכו"ם ועבד נפסלה אף באונס והביא ראי' מהאי דתינוקת שיצאה למלאות מים מן המעיין ומצאתי בספר נתיבות לשבת מההפלאה ז"ל שבסי' וא"ו מפקפק בדברי הה"מ ודעתו דכל באונס לא מקריא זונה וא"כ אפשר שדעת רש"י ג"כ כן ולפע"ד הי' נראה דבר חדש דבאמת לכאורה צ"ב דביאת עכו"ם באונס למה תאסר והא לא נקראת זונה בזה ולמה תפסל לכהונה אך נראה דנלמד מזה דהרי חזינן דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ובין לל"ק דיש בה משום זונה ג"כ ובין לל"ב דאין בה משום זונה עכ"פ ראינו דלא חילקה התורה גבי קדושת כהונה בין אונס לרצון וכל שנבעלה נפסלה ה"ה בעכו"ם כל שהוא לכהונה עיקר תלוי בביאה וכל שנבעלה נפסלה ואדרבא לל"ב עדיפא דהרי חזינן דלא נקראת זונה ואפ"ה אחרי אשר הוטמאה קרינן בה וא"כ חזינן דביאת אונס מקרי טומאה לגבי כהונה ממילא גם בפנויה נאסרה וז"ב ומעתה שוב זה תלוי בזה דכיון שאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ממילא גם בביאת עכו"ם אף באונס נפסלה וראיתי דבר תימה בהפלאה בכתובות דף כ"ו בתוס' ד"ה וע"י נפשות שכתב להקשות שם דאמאי תאסר לבעלה כשיש פחד מיתה הא גופא הו"ל אונס כדאיתא לעיל ולדרוש להו דאונס שרי והוא תימה דנראה דהבין ולדרוש להו דאונס שרי היינו כשהיא מתרצית מפני פחד מיתה וזה אינו דשם מיירי בהדיא שהיא אנוסה ממש וליכא סכנה רק דהצנועות מסרו נפשם לקטלא ואינם רוצים להבעל אבל באמת גם הנך דאינם מוסרים נפשם אבל אינן מתרצית רק שהוא באונס ממש ותדע שהרי משני דאיכא פרוצות ופירש"י דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרות לבעליהן אלמא דאם מתרצות אסורות לבעליהן וע"כ דשם באונס גמור מיירי ובאמת הדין שחידש הוא אמת וכ"כ בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד אבל ראייתו תמוה אמנם אי קשיא הא קשיא במ"ש ולדרוש להו דאונס שרי הא באמת יש לחוש דשמא תתרצה בסוף ביאה ואף דקי"ל כרבא דאשת ישראל שנאנסה אף שנתרצית לבסוף מותרת היינו אם באמת הי' מתחלה באונס ומטעם דיצרה אלבשה וביאר הרמב"ם פ"א מא"ב שאין ביד האדם וטבעו לכוף ליצרו שלא תתרצה לבסוף וא"כ זה כשיהי' תחלתו באונס אבל איך נדרוש דאונס שרי הא יש לחוש שמא תתרצה לבסוף ואיך עושין לכתחלה אונס שיבא רצון עי"ש וא"כ מוטב שישאו ביום השלישי ולמה ימחו בידם חכמים מיהו י"ל דעיקר הקושיא דהיאך הניחו חכמים לצנועות למסור נפשותם לקטלא והלא אין רשאין למסור עצמן כיון דבאונס הוא ובגוף דברי הש"ס משום כהנות לכאורה צ"ב דאמאי מסרו נפשייהו משום דנאסרת לבעליהן הכהנים ואטו בשביל זה מחוייבים למסור נפשם והנראה בזה דבר חדש דהנה בהא דאמרו ולדרוש להו דאונס שרי הקשו התוס' דהא הוה ג"ע דיהרג ואל יעבור וכתבו דהיא קרקע עולם ולא מחוייבת למסור עצמה למיתה ולר"ת הוא משום דביאת גוי אין בכלל ג"ע ואין מחוייבת למסור עצמה למיתה ותעבור משום פ"נ ואל תהרג ולפ"ז הרי אמרו בב"ק דף פ' מעשה בחסיד אחד שהי' חולה וישבו ובדקו ומצאו שאין לו עוון רק איסור זה וכתב בשיטה מקובצת שם דמהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן שאעפ"י שבמקום פ"נ הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש ובתשובה הארכתי בזה ולפ"ז ניהו דיש כאן פ"נ ואסורה למסור עצמה כיון דע"י ביאתו של זה תאסר לבעלה ויש בו פסידת אחרים אסורה להתרפאות בזה ומחוייבת למסור עצמה לקטלא ואף דאם תמסור עצמה לקטלא ודאי לא יגיע לבעלה תועלת ז"א דשמא תנצל וכשתבעל ודאי תאסר ל"ש להתרפאות באיסורין אף משום פ"נ ולכך מוסרות נפשותם לקטלא ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דמשום ביאת עכו"ם מה שנאסרת לבעלה אינו בשביל שהוא בעלה ואף אם היתה פנויה היתה נאסרת א"כ הבעילה אינו נקרא פסידת הבעל דגם אם היתה פנויה היתה נאסרת לכהן וא"כ אסורה לו בתחלה אבל כל שנאסרת בשביל שהוא אשת כהן שייך פסידת הבעל ודו"ק היטב כי חריף הוא ובזה נראה לפע"ד מה שהאריך הנו"ב אם מותר לאשת איש להציל בעלה וכל האנשים ולזנות ע"ש במהד"ת סי' קס"א חלק יו"ד ולפמ"ש אסור להתרפאות באסורין אף משום פ"נ כל שיש בו פסידת אחרים וגם הנו"ב בעצמו כתב דאסור אבל לא מטעם שכתבתי ואף דגם הבעל היה בכלל סכנה מ"מ כיון שיש אופן אולי ימלטו אסורה לעשות כזאת וזה לדעתי מ"ש וכאשר אבדתי אבדתי ולכאורה למה קוננה ע"ז שנאסרה לבעלה ולפמ"ש א"ש דבאמת המהרי"ק סי' ק"פ למד מזה דאף שעשתה להצלת נפשות כל ישראל אפ"ה אסורה לבעלה ועיין ב"ש סי' קע"ח ולפ"ז הוצרכה ליטול רשות מבעלה מרדכי ורמזה לו ברמז שתאסר עליו וא"כ יש בו פסידת בעל ואסורה לעשות בשביל פ"נ וע"כ נטלה רשות ממנו ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא והא דאמרו בכתובות י"ט דר"מ סבר עדים שא"ל יחתמו שקר יהרגו ואל יחתמו שקר והקדמונים נתקשו בזה דבכל עברות שבתורה יעבור ואל יהרג ואולי בגזל לפמ"ש המאירי יוכל להחמיר ביותר אבל אינו נראה דמ"מ אינו חייב למסור נפשו ועכ"פ דברי חכמים נכונים דניהו דיוכל להחמיר מ"מ א"צ למסור נפשו אחר זמן רב מצאתי בריטב"א ביבמות דף ג' שנסתפק בזה וכפי הנראה ט"ס וחסרון בדבריו ובתחלה רוצה לומר דבאונס לא נעשית זונה כל שאינה א"א ואח"כ חוזר בו והביא ראית הה"מ מתנוקת שירדה למלאות מים ונאנסה ע"ש ודו"ק.

והנה במ"ש התוס' בשם ר"ת דאינה חייבת מיתה על ביאת מצרי דרחמנא אפקרי' לזרעי' דכתיב וזרמת סוסים זרמתם אני תמה דבאמת מה דאמרו ביבמות דף צ"ח אין אב למצרי הוא דוקא כשנתגייר וכבר אמרו ביבמות דף ס"ב דבהיותו נכרי יש לו חייס ובנתגייר אין לו חייס ועיין יבמות ס"ג וביותר תמוה מ"ש הריב"ם לדחות דמה דאמרו וזרמת סוסים זרמתם ורחמנא אפקרי' לזרעי' הוא דאין לו חייס והרי זה דווקא כשנתגייר אבל בהיותו נכרי יש לו חייס וצע"ג הן אמת דלענין פ"ו קי"ל כר"י ביבמות ס"ב דאף בנתגייר קיים פ"ו ואולי שם שאני דעכ"פ הוליד אבל דברי התוס' צע"ג ובאמת מה דאין לו חייס אין לו ענין להביאה דמ"מ הביאה אוסר אבל דברי התוס' צ"ע דבהיותו נכרי יש לו חייס ואולי כוונת התוס' כיון דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלמא דאין מתיחס אחר הנכרי אבל ז"א דבאמת יש לו יחס רק שלגבי הישראלית הולד נחשב אחריו וצע"ג על התוס' ובאמת דינו של ר"ת אמת דשם לאחר שנתגייר ודאי ביאת הגוי לא נחשב וקרינן ביה וזרמת סוסים זרמתם וכן ראיתי בשיטה מקובצת שהביא בשם הריטב"א שכתב שדינו של ר"ת אמת משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא ביאר דבריו אבל לפמ"ש הדבר מבואר ביבמות ס"ב. והנה בשטמ"ק כתובות שם גבי הא דאמרי נהגו לגמרי ניעקרי' והביא בשם הגהה אחת שכתב בשם מורו קרובו דל"ש אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אם יעשו כאותה סברא שאם היו אותו ב"ד קיים היו מסכים להתיר שנשתנה הענין אין זה עקירת דבריו ע"ש ובאמת אף שכתב דקרובו כתב כן בפ"ק דביצה צ"ע דבדף ה' שם גבי ר"א לא משמע כן דהרי שם כל התקנה היה כדי לעטר וכל שהיו בחורבנן בודאי היו הב"ד הראשון מסכים לזה ואפ"ה לא מצי לבטל וצ"ע ועיין בהג"א פ"ק דכתובות שמוזכר ג"כ סברת השיטה הנ"ל. והנה הא דאמרו ובשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו ודו"ז הגאון בישועת יעקב ז"ל האריך דהוה יהרג ואל יעבור והביא דברי ריב"ש שהבאתי למעלה ע"ש והנה זה ודאי דאף במצוה דרבנן יהרג ואל יעבור כמ"ש הפר"ח בחידושיו לרמב"ם בה' יסודי הדת פ"ה. והנה בהא דאמרו מהן לטלטולי שרגא מקמי חברי ורש"י ותוס' נחלקו שם בפירוש זה והקשו מ"ש נר חנוכה דנקט ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה אף אם נימא דכאן דמי להריב"ש דחז"ל תקנו שלא יניח על פתח הסמוך לרה"ר ויכול להניחו על שלחנו ואינו עובר בזה מ"מ כאן כיון דטעם התקנה הי' שיהי' מניחו בפתח הסמוך לרה"ר הוא כדי לפרסם הנס וא"כ זה גופא שמחביא הנר זה מבטל המצוה דפרסומי ניסא והו"ל העברה על דת אך י"ל דלפי מה שמחלק הנמוק"י בסנהדרין ובר"ן בשבת מ"ט דבמ"ע שרוצים לבטל אין צריך להיות יהרג ואל יעבור והטעם מבואר בהגהותינו על הרי"ף דהא כל שבידם להרג אותנו לא נעשה המצוה לגמרי ויתבטל ולמה נהי' נהרגים ע"ז ולפ"ז כאן שגזרו ע"ז א"כ לא יהי' כלל פרסומי ניסא ובודאי א"צ להרג ולכך שאלו דוקא בשרגא דחנוכה. עוד נראה דבר חדש מה שלא שאלו בנר שבת דהנה בנר שבת וכדומה דלא תקנו רק משום עונג שבת דכתיב וידעת כי שלום אהלך שלא יכשל בחשך וינגף ולפ"ז כיון שהמצוה הוא למענינו לענג אותנו א"כ שוב א"צ להרג ואל יעבור דהו"ל כמ"ש כל האומר א"א בתק"ח כגון זו שומעין לו והיינו בדבר שעשו בשביל טובתו וה"ה בזה אבל שאר מצות דמצות לאו להנות נתנו ולעול נתנו כמו נר חנוכה דהטילו חז"ל חומר להודות ולהלל לד' מחויב להרג ואל יעבר כנלפע"ד ודו"ק.

והנה להפירוש הב' שפירש שהי' חק לעכו"ם דלא ידליקו ביום אידם רק בבית ע"ז אפשר כיון דהגזרה הי' כוללת גם על גוים א"צ להרג כמבואר סי' קנ"ז וגם דהוה קצת להנאתם ולכבודם שלא יהי' חשך רק במושבותם ולכך א"צ ליהרג ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מ"ש התוס' במגלה דף ה' ע"ב ד"ה ובקש שכתבו דרצה לעקר מתשעה לעשרה כדאמר ר"י אלו הייתי שם הייתי קובעו בעשירי ובשו"ת בית אברהם במנחה בלולה בסוף הספר הביא בשם בני חייא שהקשה מהא דפריך בריש מגילה אי ס"ד דאנשי כנה"ג י"ד וט"ו תיקן והא תנן אין ב"ד וכו' הרי דאף בעקירת זמן שייך לומר אין ב"ד יכול לבטל ולפע"ד נראה עפמ"ש למעלה בשם השיטה דכל שנשתנה הענין ויוכל להיות שגם אם היו הב"ד הראשון רואים שנשתנה הי' מתקנים כן ל"ש אין ב"ד יכול לבטל ולפ"ז באמת מה שחדשו התוס' דרצה לקבעו בעשירי הוא משום דר"י דעיקר שריפה הי' בעשירי אף דרבנן אמרו דאתחלתא דפורענותא עדיפא נראה לפע"ד דבר נכון דבאמת אז הי' אין צרה ואין שלום כמ"ש התוס' שם ד"ה ורחץ רק דמ"מ אבותינו קבלו עליהם ולפ"ז כיון דאין עושין רק מחמת קבלת אבותיהם שהי' אז יום צרה ותוכחה א"כ שוב מהראוי לעשות בעשירי שהי' אז יום צרה גמורה משא"כ בתשיעי שלא הי' רק אתחלתא וכיון דכעת אין צרה א"צ לעשות אז היכר להצרה קלה רק להצרה גמורה ודו"ק כי זה דבר חדש הן אמת דבפשיטות ל"ק כאשר אמרתי בראשית ההשקפה דכל שהי' אז ג"כ סברא לעשות בתשיעי ל"ש עקירה ודוקא במגילה דרצו להוסיף על התקנה ולהקדים ימים זה נראה כעוקר אבל באם דנין על אותו הזמן עצמו אם בתשיעי או בעשירי ור"י אמר שהי' קובעו בעשירי פשיטא דלא מקרי קדימה וכעין זה כתוב בגליון הש"ס במגלה שם אך אי קשיא הא קשיא דהרי בהא דאמרו במגלה דף ה' דאקדומי פורענותא לא מקדמינן הקשה הא"ר והט"א דבלא"ה כל שא"י להיות בתשיעי מה ראוי לעשות בעשירי כמו שרצה ר"י לעשות בעשירי וכתבתי בחידושי כמה תירוצים ובאחד מהם דבאמת דוקא בהמ"ק הראשון הי' עיקר השריפה בעשירי אבל השני הי' עיקרו בתשיעי ור"י לא אמר רק אלו הי' בזמן בהמ"ק הראשון הי' קובעו בעשירי אבל אנן דעיקר אנו עושין למה שהי' בזמן בהמ"ק כמבואר בשו"ת תשב"ץ באורך א"כ פשיטא דאין מקום לקבעו בעשירי וא"כ איך כתבו התוס' דרבי רצה לקבעו בעשירי והיא קושיא נפלאה אמנם לפמ"ש יש לישב דכיון דאין צרה רק שאין שלום ואנו קובעים רק מחמת קבלת אבותינו בכה"ג ל"ש לומר דאנו נמשכין אחר חורבן שני דבאמת אין צום ואין שלום וא"כ נוכל לעשות בעשירי דחורבן בהמ"ק הראשון עדיף אמנם בגוף הדבר שכתבו בתו' דרצה לקבעו בעשירי הוא תמוה דלמה רצה לעשות להיפך מהחכמים שקבעו בתשיעי ובשלמא אם רצה לעקור לגמרי י"ל כיון דלא היו צום ולא שלום רצה לעקור אבל לעקור מתשיעי ולקבעו בעשירי למאי נ"מ בפרט שאינו רק לזכר שעשו אבותינו כיון שהי' אז אין צום וא"כ טפי עדיף לעשות כאשר עשו אבותינו אך נראה לפע"ד דבר נכון דרבי באמת רצה לעקור לגמרי רק שאין ב"ד יכול לבטל ולכך רצה מתחלה לעקור לגמרי דכל שנעקר מזמנו הקבוע לא חשיב כ"כ עקירה כיון שאבותינו הראשונים לא קבלו בעשירי וכעין זה כתב הר"ן בפ' בני העיר לענין קדושת בהכ"נ דכל שהפקיעו מקדושת הגוף לקדושת דמים שוב הוה קדושה קלה ויוכלו להפקיע לגמרי ע"ש וה"ה בזה וז"ב לפע"ד ובזה מיושב קושית הט"א שהקשה על התוס' דאיך אפשר שרצה לקבעו בעשירי והרי אח"כ אמרו שהי' המעשה בט"ב שחל בשבת ואפ"ה אמר רבי שכיון שנדחה ידחה אף שאז ראוי לקבעו בעשירי מכ"ש כשחל בחול שאין ראוי לקבעו בעשירי ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת רצה לעקרו לגמרי רק שלא יכול לבטל וכל שבטלו מזמנו הקבוע שוב רצה לעקרו לגמרי ולכך בט"ב שחל בשבת אמר רבי כיון שנדחה ידחה והיינו כיון שיש מקום לעקר תקנת אבותינו שוב נדחה לגמרי וז"ש טובים השנים מאחד והיינו דע"י שאמר לו שכיון שנדחה ידחה הבין שגם בחול רצה לעקרו לגמרי ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף