שואל ומשיב/א/ג/קפ

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן קפ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבאר דברי רבינו בענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה הנה רבינו פסק בפ"ג מערכין דהאומר ערך פחות מבן חודש עלי הרי זה כאומר ערך כלי זה עלי ואינו חייב כלום והיינו כרבנן בערכין דף ה' דאדם מוציא דבריו לבטלה ואלו בפ"ו שם ה"כ פסק בהמקדיש עצמו דקדוש לדמיו ומשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכר"מ ותמה המלמ"ל עליו דדבריו סותרין וכבר קדמו הבה"ז בחידושיו לערכין וראיתי בצ"ק שם שכתב ליישב עפמ"ש התוס' בכתובות ע' ע"ב בד"ה והא לא אמר הכי דכל דצריך להוסיף דבריו לא אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ בשלמא בערך לדמים צריכין לשנות דבריו להוסיף דמים על דבריו לכך פסק כחכמים משא"כ התם דבכלל הקדש עצמו הוא דמים ע"ש ובמחכ"ת דבריו תמוהים דהא שם התוס' קאי אליבא דר"מ והרי ע"כ ס"ל גבי ערך ג"כ כן וע"כ דהתוספות כוונו דדוקא היכא שעכ"פ בשינוי מערך לדמים וא"צ להוסיף בו דברים אחרים משא"כ שם דצריך להוסיף ענין חדש צאי מע"י במזונותיך מה שאינו כלל בכלל המאמר שאמר וז"ב ופשוט בכוונתם ועיין בשטמ"ק שם וא"כ אין מקום לדבריו אך לדעתי נראה לישב דברי רבינו דשאני היכא דעיקר מה שאינו חל היא בשביל הדין שאין ערך לפחות מבן חדש בזה יש מקום לומר שטעה בדין וכן בכלי וכדומה משא"כ שם דאומדן דעת שלא נתכוין להקדיש את עצמו למזבח דלא נשמע שיהיה אדם נקרב ורק לדמיו כוון וא"כ בזה פשיטא דמסתמא לא הוציא דבריו לבטלה ואף דבגיטין שם מוקמינן כר"מ היינו דכר"מ ודאי מצי אתי אבל לרבנן יש להסתפק בזה אבל רבינו הכריע בזה כר"מ ובלא"ה לפמ"ש התוס' בערכין ד"ה אדם לחלק בין היכא שלא אמר כלום מה שמוציא בפיו וא"כ י"ל דניהו דלר"מ מהני אף שלא אמר כן בשפתי' כל שכוון לזה רבנן נחלקו עליו בזה אבל עכ"פ כל שנוכל להסכים פיו שיהיה שוה למה שכוון בלב בודאי מועיל ומש"ה מועיל שם וז"ב עוד נראה לי לחלק ע"ד מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רנ"ט לענין ספק צדקה דאם הספק בגוף הצדקה אזלינן לחומרא כיון דא"א להתברר אבל באם הספק שיכול להתברר אם נשאל להמצוה בזה אזלינן לקולא ע"ש ומעתה בטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ג"כ יש ספק אם כוון לכך או לא ולפ"ז באומר ערך פחות מבן חדש דהספק יוכל להתברר דאולי באמת יאמר דטעה וסבר דיש ערך לפחות מבן חודש ולכך אזלינן לקולא אבל בהקדיש עצמו דשם בודאי לא כוון להקדיש עצמו ולכך אזלינן לחומרא וז"ב ודו"ק וראיתי ברש"י בגיטין דף ל"ט שכתב דר"מ ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בהקדש ומזה דייקי האחרונים דדוקא בהקדש ס"ל כן לר"מ אבל לפ"ז אין מקום לקושית התוס' בכתובות ע' הנ"ל דהא שם הדירה ממע"י והוה דבר שבחול ולא הקדש ועיין שטמ"ק בכתובות נ"ח ע"ב במ"ש שם בענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה ודו"ק ועיין בשטמ"ק בריש המדיר גבי נעשה כמו שאמר צאי שכתב בשם הריב"ש דדוקא בהקדש שייך הך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והנה בהא דאמר רבה ומותבינן אשמעתי' מהא דהמקדיש נכסיו והיו בהן עבדים דאין הגזברים רשאין לשחררו אבל מוכרין אותם לאחרים ואחרים משחררים ופירש"י דגופן לא קדוש להקדש אבל מוכרין אותן לאחרים והקשו הרשב"א והריטב"א דממנ"פ כיון דההקדש אין לו זכות בקנין הגוף של העבד היאך יוכלו הקונים מיד ההקדש לשחררו במה שאין להקדש בעצמו זכות ומה מכר ראשון לשני והנה בחידושי בית יוסף בתשובותיו שם נדפסו חידושי הלכות מהב"י על גיטין כתב דכיון שיש להקדש רשות למכור א"כ כיון שזה שוה כסף במה שמוכר לשני אם יהיו להשני רשות לשחרר א"כ גם זה בכלל ההקדש לדמים שיהי' להשני כח לשחרר ע"ש ואף שדפח"ח אבל מידי מששא אית בי' דאיך שייך שהקדש לא יהי' לו כח הלז ויהי' לו כח למכור להשני בזה ולא הקדיש רק לדמים שיהי' להם כח למכור ולא לשחרר אך לפע"ד נראה דהרי באמת הוא הקדיש העבד לגמרי רק שאין כח לחול קדושת הגוף על העבד לא למזבח ולא לבדק הבית אבל עכ"פ הוא הקדישו לגמרי רק שממילא אין לו להקדש בו אלא קדושת דמים ולפ"ז בכה"ג ל"ש לומר דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דע"כ לא אמרינן זאת רק להפקיע כח וזכות שיש לאחר בו אבל במה שאין לו זכות כגון שנשבע שיאסור עליו החפץ אטו אם ימכור לאחר לא יהי' לו כח לאחר לשחטו ולאכלו וכדומה וכבר כתב הט"ז ביו"ד סי' ט"ז לענין או"ב דבכה"ג ל"ש לומר מה מכר ראשון ע"ש בס"ק ח' וה"נ כאן אטו אין לההקדש בו קנין הגוף מחמת שמשועבד לאחרים או שלא הקדיש רק לדמים הוא באמת הקדיש לגמרי רק שאין חל על העבד תואר קדושה לא למזבח ולא לדמים ולכך א"י ההקדש לשחררו אבל מי שנמכר לו שפיר יכול לשחררו דהוא קנאו לגמרי וז"ב כשמש ובזה פירשתי לנכון הא דאמרו אח"כ הב"ע דאמר לדמי א"ה אידך נמי דאמר לדמי וע"ז אמרו דא"כ אין הגזברי' רשאין להוציאן לחירות גזברים מה עבידתייהו אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות מה עבידתייהו והוא תימה דלמה לא יוכלו הגזברים להוציאו ולוקי כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו וערש"י שנדחק בזה דהוה כמקדיש תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח ועתוס' מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דאם לא הקדיש רק לדמיו א"כ נשאר לרבו ראשון כח קנין הגוף וא"כ פשיטא דאין הגזברים יכולים לשחררו וגם האחרים הבאים מכחו א"י לשחררו דמה מכר ראשון לשני כל שנשאר הזכות לבעלים הראשונים וע"כ דבעלים הראשונים קדשו לגמרי רק דלא חל התאר קדושה על העבד אבל עכ"פ ל"ש מה מכר ראשון לשני בכה"ג וז"ב מאד ובזה מיושב כל הסוגיא ואכ"מ להאריך. עוד יש לי בזה ענין חדש דהנה כאן יש שני קנינים קנין האיסור וקנין ממון והקנין האיסור א"א בשום אופן שיהי' לההקדש רק הקנין ממון ובמ"ש הרשב"א והריטב"א בחידושיהם והפ"י האריך גם כן בזה ולפ"ז לכאורה קשה דאם ההקדש ישחרר קנין הממון שבו שוב ע"כ הוצרך הרב הראשון לשחררו כופין אותו כדין עבד של שני שותפין שכופין את רבו השני וגם כאן הוה רבו ראשון שותף עם ההקדש שזה יש לו קנין האיסור וזה קנין ממון אך ז"א כיון דאין ההקדש רשאי ולקבל כסף שחררו דזו דרך שחרור ולא מכירה ולזה לא הקדישו וכמ"ש רש"י וא"כ לכך אין רשאין לשחררו אבל הלוקח השני שפיר יכול לשחרר עכ"פ חציו שלו דהיינו קנין ממון שבו וממילא משוחרר כלו דכופין את רבו ראשון כדין כל מי שחציו עבד וא"ל שבעי כספו המיוחד לו כדאמרו בב"ק דף צ' לענין איש ואשה בנ"מ דהא לא קי"ל כן כמ"ש הב"ש סי' צ' ס"ק נ"ה ע"ש ובזה יש לומר טעמו של רבי דס"ל אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ולא נודע טעמו ולפמ"ש י"ל דבאמת אף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי כל שעתיד גם קנין הגוף להיות שלו בודאי ק"פ אלים כמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ו וב"ב דף נ' ולפ"ז כאן שמכרו לעבד עצמו דיהי' לו קנין הגוף והי' לו קנין גופו מקודם פשיטא דק"פ אלים וכופין את רבו לשחררו והמעיין בגיטין דף מ"א ימצא דיש לתלות במחלוקת רבי ורבנן בשחרר חציו בשטר ואכ"מ להאריך והנה לכאורה יש להבין בהא דאמרו לגופי' לא קדיש הא שיטת רש"י דאדם אתקש לקרקע אף ב"ח כמ"ש בקידושין ז' והתוס' השיגו עליו שם מהא דפריך הש"ס בסנהדרין דף ט"ו ואדם מי קדוש ומשני באומר דמי עלי דנשים כעבד ועכ"פ בעבד ודאי דאיתקש לקרקע מהראוי להיות קדש וצ"ל דמ"מ הגוף אינו קדוש שהרי אין מועלים באדם ובקרקע מועלין אף שהוא מחובר ועיין בתוס' ד"ה גופי' ובזה נ"ל הא דאמר רב גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר והיינו דאם נימא דאמר לדמי הי' קדוש דהוה שמין אותו כעבד ועיין בתוס' בסנהדרין שם וא"כ הי' קדוש וע"ז אמר דלדמי לא אמר ובזה נראה לפע"ד הטעם דלכך אין משחררין אותו הגזברים דאדרבא לאחר השחרור ונעשה ב"ח ודאי לא קדוש הגוף ואף לשיטת רש"י כל שנשתחרר בודאי אינו קדוש דנעשה עם קדוש וא"כ איך שייך שישחרר אותו כל דלאחר שחרור שוב לא יהי' לו שום קדושת הגוף לא למזבח ולא לבדק הבית ושוב ל"ש שיקבל הגט דהא אין לו יד לקבל הגט דהא לא היה עבד של הקדש למפרע דכל שמשחרר זכות של הקדש שוב אינו עכ"פ חשוב כקרקע לענין קדושת הגוף וא"כ שוב אין לו להקדש קנין הגוף למפרע והו"ל של רבו ראשון ואין להקדש כח לשחררו דאף חציו עבד אינו כקרקע עכ"פ אבל לוקחים מההקדש שוב יש להם כח לשחרר דהם הי' להם עכ"פ קנין הגוף למפרע וגיטו וידו באין כאחד דכל ששחררו שחררו גם חלק הגוף משא"כ בהקדש דכל ששחררו חלקם שוב נעשו ב"ח במקצת ואין להם קנין הגוף לענין קדושה עכ"פ וז"ב ודו"ק ובאמת שבגוף הקושיא שהקשיתי דלשיטת רש"י דאדם אתקש לקרקע אמאי לא קדוש כמו קרקע כפי הנראה הרגישו בזה התוס' בקידושין שם במ"ש דדוקא באומר דמי עלי דשמין אותו כעבד אתקש לקרקע ולא כאדם ב"ח ועש"ך חו"מ סי' צ"ה ס"ק ח"י שהאריך בזה אך לפע"ד נראה בזה ענין ברור דהנה בהא דמוכר דקל לפירותיו דמועיל ולא מקרי דבר שלב"ל נסתפק בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ז' אי מעות לפירות הוה כמו דקל לפירות וכתב לחלק דבשלמא בית לפירות ודקל לפירות בבא הפירות הבית ודקל קיימים ושפיר מקרי דקל לפירות משא"כ במעות לפירות בעת בא הריוח המעות אינו בעולם ובקצה"ח סי' ר"ט הביא דברי הקדמונים בשיטה מקובצת כתובות נ"ט דכל שבא מסבתו אף שאינו יוצא ממנו לגמרי מקרי דקל לפירות ובתשוב' הארכתי בזה והבאתי ג"כ לזה ראיות ואכ"מ ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דבאמת גם אדם ב"ח אתקש לקרקע כמ"ש רש"י והאריך הש"ך שם בזה אמנם זה דוקא גוף האדם בעצמו אתקש לקרקע ויש לי לומר בזה טעם דל"ד לטלטול דיכול לטלטלו ולנתקו בלי דעת הטלטול וביד האדם לטלטלו ולנתקו אבל האדם בעצמו א"א לטלטלו בלי חפצו ודעתו זולת באונס גדול א"כ לא מקרי דבר המטלטל ויותר דמי לקרקע שלעולם עומדת כמו כן האדם לעצמו מקרי קרקע שהוא עומד ברשותו וחפצו אך זה דוקא גוף האדם אבל הריוח היוצא מאדם והיינו שמוכר האדם והמעות הלוקח בעדו זה הוה מטלטל גמור ורק דעבד הנמכר המעות בא בסיבת העבדות שום פשיטא דמקרי דקל לפירותיו דעכ"פ מחמתו בא דע"י שמכרו לעבדות בא המעות שנתנו בעדו ולפ"ז לכך פירש"י דאשה הוה כנכסים שיש להם אחריות לקנות על ידו משום דהאשה בעצמה מקרי קרקע אבל כשמקדיש האדם דהגוף א"א לחול עליו גוף קדושה ולא קדושת בדק הבית כמו דאמרו ואדם מי קדוש וכמו שאמר גופי' לא קדש ורק כשאמר דמי עלי שמין אותו כעבד וא"כ ניהו דגם ב"ח אתקש לעבד אבל זה גוף עצמות העבד ואדם ב"ח אבל כאן דהגוף א"א להקדיש רק הדמים והדמים שוב אינו קרקע רק מטלטלי וניהו דכשמקדיש אדם לדמים שמין אותו כעבד היינו דגוף האדם שאמר דמי עלי דבא מסיבת האדם אבל לענין שיחול קדושה על העבד א"א דכיון דא"א לחול על גוף איש תואר קדושה רק מה שימכרו לאחרים א"כ לא דמי לקרקע דמגוף הקרקע יצאו הפירות ומארעא קא רבו וגדלו ובעת בא הפירות הקרקע קיים אבל כאן ניהו דמסבת האדם בא המעות אבל עכ"פ הוא לא אמר לדמי וא"כ רצה להקדיש גוף האדם ועל גוף האדם א"א לחול הקדושה וזה דאמר רב לגופי' לא קדוש לדמי לא קאמר והיינו דבכה"ג ל"ש לדמות אדם לקרקע וכמ"ש וז"ב בישוב שיטת רש"י ודעימי' ובזה נראה לפע"ד דזה הטעם שא"י לשחרר אותו הגיזברים רק שמוכרין לאחרים והם יכולים לשחרר משום דבאמת אדם אתקש לקרקע רק דכבר כתבתי דרק גוף אדם אתקש לקרקע ולא מה שיצא מחמתו ורב ס"ל דלדמי לא קאמר אבל לפי מה שכבר תנא בברייתא דיכול להקדיש הדמים אף שלא אמר לדמים והיינו שמקדיש הגוף לפירותיו והיינו דוקא מה שבא מחמתו אבל באם משחרר הרי לא בא מחמתו ואדרבא הוא פודה אותו ונעשה ב"ח ובזה פשיטא דאף אם נימא דמעות לפירות הוה כדקל לפירותי' היינו דוקא כיון שהפירות באים בסיבת הדקל וכמו כן למכור העבד לפירות שיוצא ממנו מחמת העבד בא אבל כאן הרי הוא נעשה ב"ח והדמים המה דמי פדיון והוה כמו מצודה למה שתעלה שאינו מקרי דקל לפירות ואינו מועיל וכמ"ש בשטה מקובצת בכתובות שאין הדגים מסיבת המצודה רק שנכנסין לתוך המצודה וה"ה כאן השחרור וקבלת הכסף פדיון אינו מסיבת הקדושת העבד ואדרבא הוא הפכו ול"מ ולכך לא מצי לשחרר הקדש כיון שאין להקדש בגוף העבד רק כדקל לפירותי' אבל כשמוכר לאחרים הוה כמוכר דקל לפירות ולכך הם יכולים לשחרר שלגבי הלוקחים קנו הגוף ג"כ לפירותיו וא"כ כל שמשחרר הפירות ממילא הוא משוחרר וז"ב ודו"ק היטב.

ובזה נראה לפע"ד דזה דוקא כשזה המקדיש לא אמר אלא סתם אבל כשפורט בפירוש לדמי א"כ לא הקדיש כלל הגוף לפירות שוב אין להגזברים ולא הלוקחי' כח לשחרר וזה דפריך גזברים מאי עבידתייהו וגם אחרים מה עבידתייהו והיינו דהא אין להם חלק ונחלה בגוף העבד רק בדמים ואינו מועיל וז"ב ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל נעים ונחמד. והנה במה דהבאתי למעלה בשם השיטה מקובצת כתובות ע' בשם הריב"ש דל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש לכאורה טעמא בעי והנראה בזה דהנה ביאור הדברים הא דאמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אף דבכמה מקומות מצינו דדיבור גרידא מקרי ואמרי אף דיבור של איסור ומכ"ש סתם דיבור ויהי' נידון כשיחה בטילה אמנם נראה דהנה בהא דאמרו בגיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי הקשו בתוס' דמ"ש מחכם שהתיר לאשה דמאנה או שחלצה בפניו דישאנה מפני שהוא ב"ד ופריך הש"ס טעמא דב"ד הא תרי לא והא תנן שנים שחתומים על השטר וכו' ומשני דדיבורא מקרי ואמרו וכתבו התוס' דדיבור כי האי שמביא לידי מעשה דע"י דיבורו נתירה חשוב כמעשה ולפ"ז בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לכך פשיטא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה משא"כ בעלמא שייך לומר אדם מוציא דבריו לבטלה דדיבור סתם מקרי ואמרי וז"ב בסברת הריב"ש ואם חומה הוא נבנה עליה טירת כסף לבאר הסוגיא דנזיר דף ט' ריש פ"ב דאמר דב"ש ס"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה ס"ל כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדרו ופתחו עמו והקשו בתוס' אמאי לא אמר ב"ה כרבנן דר"מ דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וכתבו דניחא להו לאוקמא דגם ב"ה ס"ל כר"מ דר"מ לא יהי' כב"ש וס"ל דאף ר"מ מודה בזה וע"ז הקשו דמ"ש דבערך כלי מתחייב דמים ואמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולפמ"ש א"ש דהנה בהא דס"ל דב"ש כר"מ אף דר"מ לא אמר רק בהקדש באמת גם נזיר מקרי הקדש כמ"ש רש"י והתו' שם דכתיב קדוש יהי' גדל פרע ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סימן נ"ד שהאריך דנזיר אינו לא איסור חפצא ולא איסור גברא רק שתאר נזיר וקדושתו הוא שחל עליו תורת נזירות האלה ע"ש ולפ"ז כיון דהוה נדרו ופתחו עמו וא"צ חרטה כלל וא"כ שוב הוי דיבור ולא עביד מעשה ואם כן ל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמ"ש כל דתוך כ"ד חזר בו ובזה ניחא הא דפריך וב"ש נמי נדרו ופתחו עמו והדבר יפלא דמכל מקום אין אדם מוציא דבריו לבטלה דניהו דב"ה ס"ל ג"כ כר"מ היינו משום דס"ל כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס וכאן הוה כמפרש דבריו הראשונים אבל עכ"פ מה קושיא כ"כ דנימא דב"ש ס"ל דגם בגמר דבריו אדם נתפס ואף די"ל דמפרש אפ"ה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ועיין בתוס' ובשיטה מקובצת בנזיר שם ולפמ"ש א"ש דכל דנדרו ופתחו עמו שוב לא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו אלא ב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבלה לאתשולי קאתי וב"ש לטעמייהו דאמר אין שאלה להקדש וכו' ותמהו התוס' דלמה האריך כ"כ לישני בסתם דב"ש ס"ל אין שאלה להקדש ולפמ"ש א"ש דעיקר קושית הש"ס היה דל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה דדיבורו לא עביד מעשה דנדרו ופתחו עמו וא"כ מה מועיל דאין שאלה להקדש דמ"מ נימא דמוציא דבריו לבטלה דעכ"פ בתכ"ד יכול לחזור וא"כ הוה נדרו ופתחו עמו ולא עביד מעשה ומה מועיל מה שאסור לשאול אח"כ עכ"פ בעת שהוציא דבריו לא עביד מעשה וע"ז חידש דבאמת נעשה נזיר תיכף ואח"כ בא לחזור ול"מ חזרה אף תכ"ד בהקדש ונזיר ושוב שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובזה ל"מ חזרה אף תכ"ד ודיבורו עביד מעשה ובזה מיושב היטב מה דאמרו ב"ה ס"ל כר"ש שלא התנדב כמו שמתנדבים והקשו בתוס' ת"ל דס"ל לב"ה דיש שאלה בהקדש ולפמ"ש א"ש דבאמת הא דס"ל לב"ה דיש שאלה בהקדש אף דב"ש ילפי בנזיר דף נ"א תחלת הקדש לסוף הקדש דהיינו תמורה דהוא אף בטעות אבל ב"ה ס"ל דלא דמי תחלת קדוש' לסוף קדוש' ולא יוכל לחול קדוש' כ"א ברצון ולא בשוגג ולכך מצי לשאל ולפ"ז זהו לענין שאלה שפיר מצי למשאל דכל דשואל אגלאי מלתא למפרע דלא שפיר הקדיש ובכה"ג מודו ב"ש ג"כ אבל כאן הא באמת אינו שואל ומתחרט רק דהוה כמתחרט כמ"ש התוס' בד"ה לאתשולי ולפ"ז כיון דגם ב"ה ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ כל שאמר הריני נזיר הוה נזיר וא"כ מה שבגמר דבריו חזר בו הוה כסוף קדושה דהא כבר חלה הקדוש' ואינו מתחרט מעיקרו ניהו דהוה כמפרש דבריו אבל מהראוי שלא יועיל וע"ז אמר דהא לא נדר כדרך המתנדבים וא"כ שוב הוה אחותי קדוש' ואחותי קדוש' ס"ל לב"ה דלא מחתינן ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב גם מ"ש דב"ש ס"ל נזיר ונדור דס"ל כר"מ וכר"י ותמה האורח מישור דהא ר"י ס"ל דלא הוה רק נדור ולפמ"ש א"ש דר"י ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה ולכך לא הוה רק נדור בלבד וב"ש כר"מ ס"ל דלא הוציא דבריו לבטל' וכבר חל הקדושה ותו לא פקע אברא דצ"ב דאמאי הוה נזיר ונדור הא כל טעמם של ב"ש דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ כל דכאן מפרש דבריו עכ"פ לא הוציא דבריו לבטלה דהא עכ"פ נדור הוה ול"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה דהא הועיל שיהי' נדור עכ"פ ולמה יהי' נזיר אמנם הדבר נכון דכיון דלב"ש אין שאלה בהקדש שוב דיבורו עביד מעשה וא"כ התחלת דיבורו שאמר הריני נזיר עשה מעשה ובכה"ג ודאי אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהרי בדיבורו עביד מעשה ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דפסק בפ"א מנזיר באמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה הוה איסור ולא נזיר ותמהו הכ"מ ולח"מ דבש"ס אמרו כמאן דלא כר"נ ומשמע דלב"ה לא נזור ולא נדור הוה והוא פסק דהוה כנדור ולפמ"ש א"ש דהא רבינו פסק כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ כל שנדור הוה שוב לא הוציא דבריו לבטלה ולדידן דיש שאלה להקדש א"כ שוב דיבורו לא עביד מעשה ול"ש לומר דיהי' נזיר ובש"ס אזלינן דגם לב"ה אין שאלה בהקדש וב"ה ס"ל דמוציא דבריו לבטלה ודו"ק היטב כי הוא חריף ונעים ונחמד ת"ל. ועיין בשיטה מקובצת בכתובות ובריטב"א בכתובות דף נ"ח דכל דחל על איזה דבר ל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש ועיין בכתובות שם דאמר ל"ת טעמא דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלב"ל אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר הכי כיון דאמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם ולכאורה צ"ב למה נדחק ר"ל כ"כ להעמיד דברי ר"מ אף למ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל ולפמ"ש א"ש דקמ"ל דענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה שייך גם בזה כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה א"כ הוה דיבורא דאית בי' מעשה ושייך בזה אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוה כאלו כבר מסרו וחל ההקדש כיון דיכול לכופה ויש להאריך בזה בסוגיא ולא נפניתי כעת.

אח"כ למדתי עם תלמידי אהע"ז סי' פ"א ולמדתי קצת סוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו וארשום קצת בקיצור במ"ש התוס' ד"ה מאי לאו בניזונית דכל שמעל' לה מזונות ומעה כסף ודאי יכול להקדיש והוא תמוה דסוף סוף לא היה חלות להקדש דהיו יכולה להפקיע השיעבוד ולומר איני ניזונית ופירשתי דהכוונ' לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל וא"כ חזינן דאף דאינו בעולם כלל ואין לו חלות כלל אפ"ה יכול לחול בעת שימצא מקום וה"ה כאן גם ברישא כל שלא אמרה איני ניזונית לא שייך להפקיע הדיבור ויש לו חלות ולפ"ז לדידן לא חל אף בניזונת ומצאתי בח"מ שם ס"ק א' שגם הוא הבין דדברי התוס' אינם רק לר"מ אבל לא ביאר הטעם ולפמ"ש הטעם מבואר ובאמת אם נימא דגם לר"מ אינו חל כיון דיכול להפקיע ע"י שתאמר איני ניזונית ולפ"ז במותר דא"י לומר איני עושה ואיני ניזונית ל"ש זאת כמ"ש ר"י בטור סי' פ' א"כ מיושב קושית התוס' ד"ה א"י דלמ"ד מחיים קדוש ל"ק אמאי עושה ואוכלת משום דיכול להפקיע אבל לענין מותר לא שייך זאת אבל התוס' לשיטתם דס"ל דגם לענין מע"י לר"מ חל כ"ז שלא הפקיעה ולכאורה יש לעיין כיון דהוא הקדיש סתם המע"י והמותר יחול בכולל כיון דעל המותר א"י להפקיע גם על מע"י יהיה חל אבל ז"א דכל שאמרה איני ניזונית מ"מ הפקיעה נדרו והקדישו ועכ"פ כל שלא אמרה והוא מעלה לה מזונות ומ"כ בודאי ל"ש לומר דיכולה להפקיע דעכ"פ יש לה חלות בכולל ויש לעיין אם כשאמרה אח"כ איני ניזונית איך שייך בזה נדר שבטל מקצתו לפי מה דמבואר בסי' רנ"ט דכשהתיר לו אחר לא שייך נדר שבטל מקצתו ומכ"ש כאן ודו"ק היטב.

אח"כ מצאתי בב"י חו"מ סי' רנ"ג שכתב לענין אני מניח לפלוני והביא שו"ת מהרי"ק סי' צ"ד ומפקפק עליו במ"ש שצותה להניח דמשמע שצותה לאחר להניח ומסיק דכיון דקי"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמלתא שהוא המנחת ולא דקדקה בלשונה והוא תמוה דמלבד דאין הדבר ברור אם קי"ל כר"מ או כרבנן דר"מ ופסקי הרמב"ם סותרים זא"ז וכמו שהחילותי בזה הלא מראש אף גם דלפמ"ש הריב"ש דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק בהקדש א"כ בנ"ד ל"ש זאת אמנם לפמ"ש למעלה בטעמו דבאמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט א"כ גם בש"מ שייך טעם זה וכאן היתה צוואת שכ"מ ושפיר אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וז"ב ודו"ק אמנם עדיין קשה דא"כ בהא דאמרו בב"ב קל"ה שכ"מ שאמר כתבו ותקנו לפלוני ומת לא יתנו דדלמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכן אמרו שם לענין מתנה בקנין דלא קנה לולא במייפה כחו וכן קי"ל בסי' ר"נ וכ"כ הנימוק"י לענין שכ"מ שכתב בה מהיום בעי קנין ואמאי לימא שטעה משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוא רק משום דהוה ככו"מ והוה כמעשה וכמ"ש וא"כ זה כשהיא מתנת שכ"מ רק שטעה בלשון אבל כשחיישינן שמא לא רצה להקנות אלא בשטר או בקנין א"כ לא רצה שיהי' ככתובים וכמסורים ושוב מה"ת לומר שטעה ולא נימא דהוציא דבריו לבטלה וז"ב כשמש.

ובזה גלותי היום חרפת הב"י שזקני הרמ"א ז"ל הקשה עליו בתשובה סי' מ"ח שכתב שמה שכתוב בשטר במתנת בריא הוא ט"ס והקשה הרמ"א מאותן המקומות שהבאתי ולפמ"ש א"ש דשם כיון דהיו לצדקה ובזה הוה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ שייך בזה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותלינן בטעות כנלפע"ד ברור ודו"ק היטב כי ת"ל חזקתי הבית יוסף עיין בסוף שו"ת רמ"א שהרב מו"ה שמרי' הקשה על הרמ"א והב"י מגיטין ל"ט וכ"כ בחבורי כת"י שהחילותי בשנת ת"ר בדף צ"ו ודף צ"ז דאין מדברי רש"י האלו ראיה והבאתי דברי הרדב"ז בשו"ת ח"א סי' שנ"ט מ"ש בביאור דברי רש"י והנני מוסיף כעת דגם דברי התוס' בב"ב דף קע"ה במנה לפלוני מורין לסברא זו דכל דלא נחית בתורת מתנת שכ"מ ל"ש דבריו ככו"מ ודו"ק היטב.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף