שואל ומשיב/א/ג/סד
שואל ומשיב 
א ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
להמופלג החריף זך השכל מוה' אברהם קאמפף ני' מק' ראווע אשר שאלני בע"פ בהיותו עמי במחיצתי בהא דכתבו רש"י ותוס' ריש במה בהמה דאדם מצווה על שביתת בהמתו והתוס' ביארו דמוזהר מדכתיב למען ינוח והפ"י האריך שם דאינו רק מדרבנן ולא מוזהר בעשה והביא ראיה מהא דאמרו בדף נ"ג היכא דמי אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא דלמא נפלה לי' ואתי לאתויי ד"א ואם נימא דמוזהר על עשה א"כ מה קושיא פשיטא דמשום משאוי איכא איסור טפי ממה שיש חשש דלמא נפיל ואתי לאתויי דזה אינו רק חשש דרבנן והרי מוזהר על שמירתו וע"כ דאינו רק מדרבנן הנה לכאורה יפה כיוון [ועיין מהרש"א בדף נ"ב שהרגיש גבי עז ע"ש] אבל לפע"ד יש לדחות דבאמת בחמור שרי אף בשבת לתת ע"ג החמור וכמ"ש שם דמותר ליתן מרדעת ע"ג החמור ומטעם דצער הוא ואורחה בהכי ולאו משאוי היא [ומעלתו תמה על רש"י הנ"ל דשיאטי' דמשאוי היכא שייך כאן דהא עיקר החשש הוא משום טרחא בשבת וכמ"ש התוס' ד"ה מהו הנה באמת שיטת רש"י הוא דהוא משום משוי ועיין ברש"י ד"ה ה"ג ודו"ק] ולפ"ז אם כן שם ל"ש הטעם דלמען ינוח דאדרבה נייחא הוא לגבי החמור המרדעת דקריר והמרדעת מחממו וא"כ הא דאסור לצאת הוא כמו דהוא מוזהר לצאת לר"ה בדבר שאינו תכשיט לו גם על בהמתו מצווה וזה ודאי אינו רק דרבנן ולכך שפיר פריך דבלא"ה אסור משום דלמא נפיל ובזה יש לישב קושית התוס' ד"ה אילימא ודו"ק ובאמת מדברי הרמב"ם פ"כ משבת ה"א משמע דגם הוצאה על הבהמה היא בעשה דלמען ינוח ולפע"ד ראיה ברורה דשייך למען ינוח באיסור הוצאת משאו דהרי בהא דמקשה בדף נ"ג אמר מר לא יצא הזב בכיס שלו ועזים בכיס שבדדיהן והתניא יוצאות עזים בכיס שבדידהן ועל זה שאל מעלתו דכיון דמוקי בש"ס דף י"ב הך דלא יצא הזב בכיסו ואם יצא חייב חטאת כר"י והא דקתני דאינו חייב חטאת כר"ש דהוה מלאכה שאצל"ג ולפ"ז הא כל שבאדם פטור אבל אסור בהמתו מותר וא"כ ממילא לוקי הא דקתני יוצאות העיזים בכיס שבדדיהן כר"ש דלכך מותר בבהמתו ויפה שאל אף שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בפירוש מלאכה שא"צ לגופה ויעויין בתוס' בשבת דף צ"ד מ"מ כמאן דקרי לי' משאצל"ג בכה"ג הוה קושיא ולפמ"ש יש לומר דהא דכללא כייל דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו מותר הוא דוקא כשהאיסור הוא משום שהאדם מסייע במלאכה וכגון הא דאמר בדף קנ"ג ע"ב לענין מחמר וא"כ שפיר כיון דבחברו הו"ל שנים שעשאוהו בבהמתו מותר אבל מה שאסרו בשביל שמוזהר על שביתת בהמתו למען ינוח וא"כ מה לי בזה אי הוה משאצל"ג או הצריכה אדרבא בשאצל"ג הוה יותר שם מלאכה שאינו לצורך ומצער הבהמה ומוזהר יותר ושם התירו זאת דאדם בהול על ממונו ורצו להקל באיסור שלא יעשה האדם מלאכה בעצמו וז"ב לדעתי ודו"ק ותדע דלא לשתמיט בשום דוכחא לומר דלכרמלית שאינו רק דרבנן מותרת הבהמה לצאת במשא דבאדם פטור אבל אסור ובבהמה מותר וע"כ דבאמת אסור בזה דהאיסור הוא משום למען ינוח ומה דאמרו בדף נ"ג ופוקקין לה זוג שבצוארה ומטיילת עמו בחצר היינו משום דשם האיסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ובחצר ל"ח אבל שאסור משום משוי אסור אף בדבר שאינו חייב חטאת כנלפע"ד ברור ודו"ק וצ"ע במג"א סי' ש"ה ס"ק יו"ד שהתיר באמת לצאת הבהמה בכרמלית מטעם זה ולפמ"ש יש לפקפק ודו"ק ומן האמור יש לדון במה שהאריך במקור חיים בהגהותיו על או"ח בהלכות שבת סי' רמ"ו להתיר בעגלה בשני סוסים ע"ש ולפמ"ש יש לדחות דבריו ולא נפניתי כעת. אחר כמה שנים ראיתי בתוס' שבת סי' ש"ה שם שהאריך לדחות דברי המג"א דבשביתת בהמתו אף מה דהוא שבות אסור כמ"ש הסמ"ג דבהמה אינה יוצאת בזוג אף בכרמלית והת"ש נדחק לחלק דלמה אמרו בשבת דף קנ"ג לענין מחמר וכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר ולפמ"ש א"ש דשם עיקר האיסור בשביל מה שעושה האדם לסייע ובכה"ג מותר אבל לא במה שהאיסור הוא בשביל נייחא דבהמה והא דלא אסרו בשבת דף קנ"ג משום שביתת בהמתו צ"ל דמיירי באינו בהמתו דאינו מצווה על בהמת אחרים וער"ן שם ובריב"ש סי' כ"ד ובזה מיושב מה דאמרו בשבת דף נ"ג בקמיע דמומחה לאדם לא הוה מומחה לבהמה והא קמיע שאינו מוחזק במומחה לא חייב חטאת וכל שבחברו פטור אבל אסור בבהמה מותר וכבר הקשה כן דו"ז הגאון ז"ל בישוע"י ולפמ"ש א"ש דכל שאינו מומחה שוב אסור משום משוי דאינו נייחא דכיון דאינו מוחזק למומחה שוב הוה משאוי ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד דהנה במ"ש הפ"י דשביתת בהמתו אינו ראוי שתהי' מן התורה והרי מותר לבהמה לתלוש מן המחובר וא"צ להעבירה מע"ג ואמרתי בזה דבאמת כל עיקר מה שמצווה על שביתתו בהמתו שתנוח ולפ"ז כיון דבאמת צער ב"ח דאורייתא ורק כל מה שהוא לצורך אדם לית בזה משום צעב"ח כמ"ש בפסקי מהרא"י ולפ"ז כל שמצווה על שביתת בהמתו בשבת משום נייחא דידה שוב אסור מה"ת משום צעב"ח דהוא דאורייתא כיון שאינו לצורך האדם ולפ"ז כל שבחברו פטור אבל אסור ואינו אסור רק מדרבנן בשביל גזירה אטו מלאכה דאורייתא א"כ שוב מה לנו בנייחא של בהמה כל שהוא לצורך האדם ורבנן לא גזרו בזה וז"ב מאד ובזה ל"ק מהא דהתירו להניחה ע"ג תבואה לתלוש מן המחובר דכל עיקר הקפידא משום צב"ח וכאן אדרבא איכא צער לה במה שלא תאכל וכ"כ רש"י בהדיא בשבת דף קט"ו ולפ"ז זהו במה שעכ"פ צורך לאדם אבל במה שיוצאת הבהמה במשאוי שעליה ואינו לצורך האדם א"כ הוה לה משאוי ואינו נייח לה ולצורך האדם ג"כ אינו שוב גם באיסור דרבנן אסור דעכ"פ יש משום צעב"ע דאינו נוח לה ומעתה בקמיע דלהס"ד דהוה מומחה לבהמה וא"כ הוא משום רפואתה אם כן פשיטא דליכא בזה משום משאוי משא"כ לפי מה דמשני דאינו מומחה לבהמה שוב איכא משום משאוי דאינו צורך לאדם כיון דאינו מומחה לבהמה וגם לה איכא משוי וז"ב ובזה יש לישב קושית מהרש"א שם ודו"ק ולזה יש לישב קושית המג"א על הסמ"ג דכתב דאסור לצאת בזוג שאינו פקוק משום משאוי ובש"ס אמרו דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ולפמ"ש י"ל דלכך מחזי כמאן דאזיל לחינגא אף דאינו רק דרבנן ועש"ך יו"ד ריש סי' פ"ז ובדרבנן ל"ח למראית עין רק דכיון דהוה משוי ע"כ משום צורך אדם שרינן ואמרו דצריך לה ללכת לחינגא למוכרה וז"ב ודו"ק.
ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו ביבמות דף וא"ו ס"ד אתית מבנין בהמ"ק דתניא וכו' יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו וכו' מאי לאו בבונה וסותר וכו' ומשני לא בלאו דמחמר והקשו הקדמונים דהא אכתי הוה עשה ול"ת דמצוה על למען ינוח מלבד הלאו דמחמר ולפמ"ש א"ש דבאמת מצד השביתה ל"ש עשה דלמען ינוח באם יצאה הבהמה בדברים שאסורה לצאת בהן וכמ"ש הפ"י ורק דכתבתי דמצוה על צער בע"ח וכל דאסרה תורה מלעשות מלאכה בבהמה שוב צער בע"ח דאורייתא ולפ"ז כאן דעשה דוחה ל"ת וא"כ מצד המלאכה היה דוחה העשה דבנין בהמ"ק הל"ת דמלאכה שוב ל"ש צער בע"ח דהא השתא כל שהיא לצורך האדם ל"ש צער בע"ח מכ"ש מה שצורך מצוה והעשה דוחה הל"ת מכ"ש דלא שייך צער בע"ח וז"ב כשמש. והנה בגוף דברי רבינו בפ"כ משבת הלכה א' ב' שכל הקדמונים נדחקו בביאור דבריו ועיין רמב"ן בספר המצות בשורש י"ד ובהה"מ הביאו וכתב פירוש אחר ובמגלת אסתר שם דחה דברי הה"מ ג"כ ואני בעניי אם שאיני כדאי לחוות דעי ובמקום גדולים אל תעמוד בכ"ז תורה הוא ולפענ"ד היה נראה בכוונת רבינו ומקודם אומר מה שיש להסתפק בהך לאו דמחמר דהתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה יש להסתפק אם מה שהזהירה התורה שלא לעשות מלאכה בבהמה אם היא מצד המלאכה בעצמה כמו שאסרה תורה לאדם כמו כן אסרה לבהמה של ישראל ועי"ז נסתעף ג"כ שמצווה על שביתת בהמתו ג"כ או שעל הבהמה לא קפיד התורה על המלאכה ורק שעיקר קפדת התורה שתנוח בהמתו של ישראל וממילא ע"י שמצווה שתנוח ממילא עי"ז נסתעף איסור המלאכה ולפע"ד הי' נראה להכריע דבמקום שעצם המלאכה חשיבא י"ל דגם על בהמה מצווה שלא לעשות הוא ובהמתו מלאכה בשותפות אבל מלאכה גרועה כמו הוצאה שמלאכה גרועה הוא גם באדם א"כ מה שצותה התורה לנוח בהמתו הוא מטעם למען ינוח ולא מטעם המלאכה ובזה נראה לפע"ד דדברי רבינו נאמרים דבר דבור על אופניו דהנה רבינו כתב דאסור להוציא משא על בהמה בשבת שנאמר למען ינוח ואם הוציא אע"פ שמצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורה בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת פטור והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה וכו' שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליה ולפע"ד הוא הדבר אשר דברתי דבאמת אם הי' האיסור עיקרו מפני הל"ת דכל מלאכה לא תעשה כגון במחמר אחר חרישה א"כ הי' עיקרו מפני הלאו ומזה נסתעף השביתה והעשה דלמען ינוח הי' מקום ללקות דעיקרו מפני הל"ת אבל כיון דהל"ת הוא עיקר בדבר שמוזהר במיתת ב"ד אם היה עושה בעצמו וא"כ בזה שייך ל"ת בבהמה מצד המלאכה אבל בהוצאה שהוא מלאכה גרועה ואינו מהראוי גם באדם שיתחייב רק שגזה"כ באדם וא"כ בבהמה שאינו מצד המלאכה רק מתורת שביתה וזה אינו רק מצד עשה ועל עשה אין לוקין וזה מה דאמרו בשבת דף קנ"ד דהמחמר אחר בהמתו פטור מחטאת דהוקש' לע"ז עד דעביד מעשה בגופו והיינו דכאן אינו מלאכה בעצמותו וא"כ בהמתו דלא עביד מעשה בגופו ורק מתורת שביתה ול"ש חטאת בהוצאת בהמתו שאינו מעשה בגופו ובלאו נמי לא מחייב דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין והתוס' נתקשו בזה דמה בכך מ"מ מהראוי שיתחייב במלקות ע"ש ולפמ"ש הדברים כמין חומר ת"ל. עוד הי' נראה לי נ"מ דאם עיקרו משום שביתה א"כ כיון שאינו בעשה דלמען ינוח י"ל דלא מחייב רק אם מניחה בשבת דעובר בידים על מה שמניח עליה משא והתורה אמרה למען ינוח אבל אם הי' עליה משא מע"ש והוא אינו פורק מעליה ובאופן דכשהיא מהלכת מניח עליה וכשהיא עומדת נוטל ממנה דאז לא שייך משום מחמר דהיינו משום מלאכה רק משום שביתת בהמתו ל"ש לאסור בזה דהוא לא נצטווה רק שלא יעשה מעשה בידים אבל לא נצטווה לפרוק מעליה דבשלמא מל"ת אז גם המעשה דקודם נתחשב למה שעושה אח"כ כעין דאמרו לענין פרע ראש המגדל ובמכות דף כ"א לענין לבישת כלאים אבל בעשה דלמען ינוח כל שלא עשה מעשה אינו עובר וז"ב ובזה יש לומר דמ"ש רבינו לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משא פטור ודקדק הלח"מ דפטור משמע לגמרי לא ממלקות לבד ולפמ"ש א"ש דמיירי בהי' עליה משא מב"עי דאז אין איסור משום מחמר רק משום הנייחא וע"ז לא נצטווה וכמ"ש וגם אם אינו נוטלה כשהיא עומדת ג"כ יש לומר דפטור דהא הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועיקר האיסור משום העשה דלמען ינוח ובזה מיושב מה דקשה לי בהא דאמרו בשבת דף קנ"ג והא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה וע"ז משני דמניחה כשהיא מהלכת וכו' ועדיין קשה הא עכ"פ מצווה על שביתת בהמתו ולפמ"ש א"ש דמשום שביתה ליכא דהא מניח מבע"י וכמ"ש ובלא"ה נראה לי דבר חדש דלא שייך בזה משום שביתת בהמתו והנה שם אמרו מי שהחשיך לו בדרך וכו' ודקדקו הקדמונים מזה דתוספת שבת לאו דאורייתא ולפע"ד הי' נרא' דבר חדש דלענין שביתת בהמתו ודאי דאינו מצוה על תוספת שבת דבשלמא כשהוא מוזהר מצד מלאכה דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך י"ל דבהמה דומיא דידיה דאז הוא מוזהר על תוס' שבת גם בהמתו מוזהר אבל אם המצוה הוא משום למען ינוח ושם כתוב ביום השביעי ואף אם לא נכתב הא העיקר הוא משום שבת אבל התוס' שבת האדם נצטווה ולא הבהמה וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית הר"ן בפ"ק דע"ז דף י"ד בהא דאמרו גזירה משום נסיוני ויהי' מחמר והקשה דלמה לי מצד מחמר תיפוק ליה דמצווה על שביתת בהמתו ולפמ"ש א"ש דשם אמרו דלמא מזבין לי' סמוך לשבת ובזה ל"ש משום שביתת בהמתו רק משום מחמר ומעתה גם שם ל"ש משום שביתת בהמתו וז"ב מאד ובמ"ש יתיישב היטב הא דשמעתי מקשים וכן נדפס ובא בספר פנים יפות להגאון הפלאה ז"ל פ' תשא בשם אביו הגאון ז"ל בהא דפריך ביבמות שם דדלמא משום לאו דמחמר ואכתי תקשה כיון דרש"י פירש דאך את שבתותי תשמורו האמור בפ' כי תשא במשכן דאף שתהיו רדופים במלאכת המשכן מ"מ אינו דוחה שבת א"כ לילף מהתם דבכ"מ דוחה אף ל"ת שיש בו מיתה וכאן ל"ש לדחות הלאו דמחמר דהרי אמרו ריש ב"ק דכל מלאכה דלא הי' במשכן לא מקרי מלאכה וא"כ כל שאינו לוקה על מחמר א"כ ע"כ לא הי' במשכן דאל"כ הוה אב מלאכה כל דהוה במשכן וא"כ ל"ש לדחות בלאו דמחמר והנה אף שיש לדחות למעיין בריש ב"ק דיש שם שינוי גרסאות ברש"י ותוס' מ"מ המעיין שם ימצא כי אם נימא דהגרסא כל מלאכה שאינה חשובה לא מקרי מלאכה א"כ כל שאינו לוקה לא מקרי מלאכה חשובה ועיין בפסחים דף ד' דאמרו שם ש"מ הבערה לחלק יצאת ופירשו התוס' דאם ללאו יצאת לא מקרי מלאכה ע"ש וא"כ קשה קושיתו אבל לפמ"ש דדוקא במחמר של הוצאה דהוה מלאכה גרועה הוא דלא מקרי מלאכה דעיקרה משום שביתה אבל במלאכה של חרישה וכדומה מה דאינו לוקה הוא משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ בזה היה נראה דמקרי מלאכה חשובה והוה במשכן רק דאינו לוקה משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומכ"ש לפי הבנת הרמב"ן בכה"ג דחרישה שפיר לוקה רק שאינו חייב מיתה וא"כ משכחת לה במחמר כזה ובחידושי אמרתי בישוב קושיא זו דהנה לכאורה הי' מצי למדחי דמיירי בהבערה דאינו רק בלאו כמו מחמר למ"ד ללאו יצאת וצ"ל דקאי הש"ס למ"ד לחלק יצאת והנה ענין דלחלק יצאת פירש"י ביבמות דף וא"ו דה"א דלא יתחייב סקילה רק עד שיעשה כל המלאכות ביחד ולפ"ז לא נוכל למילף ממשכן דממנ"פ בין למ"ד ללאו יצאת ובין למ"ד לחלק יצאת זהו דוקא אחר שנאמר בפרשת ויקהל הלאו דלא תבערו אבל מקודם שנאמר א"כ כל שלא עשה כל המלאכות או עכ"פ הרבה מלאכות אינו חייב סקילה וא"כ אין ראיה דעשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה וז"ש בויקהל ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות לא תבערו אש ופירש"י דקאי על בנין משכן דלא דחי שבת ולכך סמך לי' לא תבערו אש בין למ"ד ללאו יצא' או לחלק יצא ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים ת"ל. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בס' פר"ח סי' תצ"ה שהאריך שם לענין מחמר ביו"ט והעלה שם דמחמר הוה אב מלאכ' אף שאינו חייב עליה והוא הדבר אשר דברתי למעלה אך בגוף הדבר שחידש דשביתה ביו"ט ליכא רק משום מחמר הנה לפמ"ש בכל דבר שאינו מלאכה חשובה עיקר הא דאסור מחמר משום שביתה וכמ"ש וא"כ כל שביו"ט ליכא משום שביתה גם משום מחמר ליכא ולפ"ז בהוצאה וכן ברכיבה דתחומין לאו דאורייתא וא"כ עכ"פ לאו מלאכה חשיבה וכדאמרו דידע לה בתחומין וא"כ שוב ל"ש משום שביתה וממילא ליכא משום מחמר ובאמת לפמ"ש דעיקר שביתה משום צער בע"ח וכל דהוא לצורך האדם ואינו מוזהר מן התורה ל"ש משום שביתה ובזה צדקו דברי אא"ז רמ"א בש"ע או"ח סי' רמ"ו ס"ג ועיין מג"א שם שהסכים כן ובחידושי אבן העוזר שם ובפר"ח העלה כיש"ש ולפמ"ש א"ש ודו"ק אחר זמן רב הגיע לידי שו"ת פנים מאירות ח"ב ומצאתי בסי' קמ"א שהאריך בענין מחמר אי שייך ביו"ט וביוה"כ והנה לענין יוה"כ האריך השאגת ארי' וגם מ"ש על הב"י סי' תצ"ה עיין בפר"ח שם וגם מה שהקשה בשו"ת פ"מ שם בשבת דף ס"ט דאמאי לא קאמר דידע לה בלאו דמחמר כבר קדמו התוס' ישנים שם בשבת וכמעט שכתב גם תירוצו ע"ש. ודרך אגב אזכיר מה דשאל אותי הרב המופלג מוה' בצלאל בעריש נ"י מקאזווע בהא דכתב המג"א סי' רס"ו ס"ק ב' דאם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור לעכו"ם או יפקירנו וע"ז הקשה דא"כ למה לא תקנו גם כשאין עכו"ם שיפקיר החמור ולא יעבור על שביתת בהמתו גם משום מחמר ליכא לשיטת קצת פוסקים ועכ"פ משום שביתת בהמתו ודאי ינצל והשבתי דבאמת ענין שביתת בהמתו הוא משום נייחא דהתורה רצתה שתנוח בהמתו והנה מבואר דמניחה לתלוש בשבת ופירש"י דכיון דעיקר משום ניחא דידה וזה נייחא של הבהמה שתולשת ואוכלת ולפ"ז כיון דעיקר משום נייחא דבהמתו א"כ אם יפקירנה שוב לא יהי' רשאי לתת לה מזונות דהרי במי שאין מזונותיו עליך אסור ליתן לה להבהמה מים ומזון כמבואר סי' שכ"ד סעיף י"א וא"כ לא יהיה ניחא לבהמה וכשיבא לביתו יצטרך לחזור ולזכות בו והרי אסור לחזור ולזכות בשבת וגם דאז יהי' הערמה ניכרת ואסור ולכך לא תקנו שיפקיר אבל כשיש עמו עכו"ם והוא מפקיר אז העכו"ם יתן לה מזונות וז"ב והיא הערה חדשה ומה שהקש' במג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ב שכתב לפרש דברי הירושלמי דאסור משום תחומין ואף דהוא עצמו אסור ג"כ לצאת חוץ לתחום נדחק המגן אברהם דברכוב ל"ש תחומין וע"ז הקשה דלמה נדחק בזה ובאמת רכוב כמהלך כמ"ש המג"א בעצמו ולמה לא פירש דמיירי דאין הבהמה שלו והיא של אחר והיא כרגלי הבעלים ומשכחת לה דיהי' אסור בתחומין בשביל החמור כגון שבעל החמור הניח עירובו לדרום ואין לו במקום הזה אלפים וא"כ משום חמור איכא ומשום תחומין ליכא וע"ז השבתי דז"א דאם נימא דאסור לרכוב בשביל דיש תחומין ברכיבה א"כ אף שהוא בתוך התחום אסור לרכוב גזירה שמא יצא חוץ לתחום וא"כ עדיין קשה דגם הוא עצמו אסור בתחומין אף בתוך התחום גזירה שמא יצא חוץ לתחום ע"כ הוצרך המ"א לדחוק דברכיבה ליכא משום תחומין וז"ב ופשוט ודו"ק.
והנה הרב מוה' אברהם קאמפף ני' אמר אלי אחר כמה שנים בהא דאמרו בע"ז דף ט"ז דריב"ב מתיר בסוס משום שאין עושין בו מלאכה שחייב חטאת ואמר הוא דהכוונה לפי שאינו רק שבות וכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמה פטור לגמרי ובאמת שלפמ"ש למעלה אדרבא בבהמה יותר אסור ועיין שעה"מ פכ"א משבת ה"ט שהאריך בענין זה דריב"ב מתיר בסוס וצ"ע לעת הכושר והנה התוס' פסחים דף ס"ו ד"ה הנח הקשו והא כל שאפשר לעשות מאתמול אסור אף שבות וכתבו דשביתת בהמתו קיל משבות עצמו ועיין מהרש"א מ"ש דרש"י לא ס"ל כן ומאד תמהני דאמאי לא הביאו הך דאמרו בשבת דף קנ"ד דכל שבאדם שבות בבהמתו לא גזור וא"כ אין מקום לקושיית התוס' ואף התוס' לא הביאו בלשון זה וצ"ע שוב ראיתי דהמהרש"א כיוון לזה ומ"ש בפרק המוצא תפילין בעירובין היא טעות דשם לא נמצא וצ"ל פ' מי שהחשיך וכיון לש"ס הנ"ל וכן הגהתי במהרש"א שלי.
והנה במ"ש הפ"י דמצד הוצאה ל"ש שביתת בהמתו רק בחרישה וזריעה בזה מיושב היטב מה דפריך בשבת קנ"ג ע"ב והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה והקשה הר"ן דלמה לא אמר משום שביתת בהמתו וכן הקשה הר"ן בע"ז דף ט"ז דאמרו ג"כ משום מחמר ולא משום שביתת בהמתו ואני הקשיתי בהך דפסחים ס"ו דאמרו ג"כ והלא מחמר ולא אמרו משום שביתת בהמתו ולפמ"ש הפ"י א"ש דבהוצאה גרידא אף דבר שהוא למשוי אינו מצווה על שביתתה והיא רק איסור דרבנן משא"כ במחמר דהוא משום מלאכה ואסור מה"ת ועיין מג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ב אבל באמת דברי הפ"י לא מחוורים והמעיין ברשב"א ור"ן בע"ז פ"ק מביאו גבי נסיוני ובריב"ש סי' כ"ד ובמ"א סי' רמ"ו מבואר דכל שאסור האדם להוציא שייך גם משום שביתת בהמתו ומ"ש הפ"י ראיה מהא דהבהמה מותרת לתלוש עשבים אין ראיה כמ"ש בשבת קכ"ב מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת משום דאין זה צער אלא נייחא ואדרבא אם לא יניחה לתלוש איכא צער כמ"ש התוס' בשבת והפ"י שם הזכיר דברי רש"י בחומש פ' משפטים ולא זכר מדברי הש"ס ותוס' בשבת הנ"ל ע"ש ד"ה מעמיד. ומדי דברי זכור אזכור מ"ש המג"א לפרש דברי הירושלמי דלכך בבהמה א"ל רד שיש צער לה וזה נקרא שביתת בהמתו וזה לכאורה נראת דחוק בפירושו ולפע"ד מצאתי תנא דמסייע לו להמ"א שהרי הרב אומר כן ברמב"ם פכ"א משבת ה"ט ובבהמה אפי' במזיד ירד משום צער בע"ח והה"מ לא ידע מקורו והדבר ברור שהרמב"ם מפרש כן דברי הירושלמי דלכך באילן לא ירד ובבהמה ירד משום שביתת בהמתו והיינו משום שצער הוא לה וא"כ הדברים מבוארים כמ"ש המג"א ואין הכוונה משום צער בע"ח דאטו אסור לרכוב ע"ג בהמה בחול ול"ש צער בע"ח כל שהוא לצורך האדם רק דמצוה על שביתת בהמתו דהוא משום למען ינוח וכאן צער הוא לה וז"ב ואמת אחר כמה שנים ראיתי בספר יד דוד למהרי"ד זנצהיים בפסחים ט"ו שם שתמה על המהרש"א שכתב ראיה מהמוצא תפילין ולא נמצא שם דבר וגם כתב דגוף דברי המהרש"א נכונים דכל שבגופו שבות בבהמתו לא מחייב ולכך אין איסור מחמר בכרמלית וכמ"ש המ"א סי' ש"ה ואף דבתוס' שבת השיג ע"ז דרק משום הפסד התירו מ"מ יש לומר דה"ה לצורך הקרבה חשוב כמו הפסד דהתירו יעו"ש וכבר ת"ל זכיתי בה תחלה וראיתי בירושלמי פ' משילין ה"ב וז"ל הירושלמי מפני מה אמרו אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד נשמיענה מן הדא הי' רוכב ע"ג בהמה א"ל רד הדא אמרה שמא ישכח וירעיד מפני מה אמרו הרוכב ע"ג בהמה א"ל רד חברייא אמרו שמא תינק הבהמה א"ל ר"י הגע עצמך שהי' הוגן אחד גדול תני וכו' מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו למען ינוח שורך וחמורך והדבר מבואר כהמג"א דבעי למען ינוח ואין זה נייחא אמנם גוף דברי הירושלמי אין לו מובן מהיכן מוכח דשמא ישכח וירעיד ועיין ק"ע וגם לשון שמא תינק פירש הק"ע שמא תרביצנה ואין לו הבנה מה ענין תינח לזה ולפע"ד נראה דהנה אם נימא שמא ישכח ויאכל שפיר אין חילוק בין בהמה לאילן דבשניהם שייך החשש באילן אסור שמא יאכל וברכיבה אסור משום שמא יחתוך ולמה בזה אסרו לירד ובבהמה א"ל רד אבל אם החשש שמא ישכח וירעיד א"כ לכך באילן אסור דגם אם ירד ישתמש באילן ויוכל להיות דיפלו פירות מן הירידה דהא הוא מוכרח לסמוך על האילן לירד ואדרבא בהורדה בודאי ישתמש באילן וירעיד ומשיר פירותיו וז"ב וע"ז אמר דחברייא אמרו טעם אחר שמא תינק הבהמה דהנה הב"י סי' רס"ו כתב דאם הוא למעלה מעשרה אין איסור ברכיבה למעלה מעשרה חוץ לתחום כמבואר סי' רס"ו בב"י ולפ"ז שפיר א"ל רד שמא תצטרך הבהמה לינק ותשפיל עצמה לינק מן הבהמה ולא יהי' למעלה מעשרה ואז אם יהי' חוץ לתחום שוב אסור ואף דבהליכה חוץ לתחום אז לא תינק וא"כ יהי' למעלה מעשרה וליכא איסור ברכיבה מ"מ לפמ"ש האבן עוזר בסי' רמ"ו דלמעלה מעשרה לא קונה שביתה וא"כ כל שתינק שוב תהי' למעלה מעשרה ויהי' קונה שביתה ושוב אסור לילך חוץ לתחום וע"ז אמר הגע עצמך שהי' הוגן גדול וא"צ לינק וע"ז אמר משום שביתת בהמתו והגאון אבן העוזר פירש שם פירוש חריף אבל לא ידעתי איך יתפרש כל דברי הירושלמי ולפע"ד מ"ש נכון בכוונתו ע"פ דרכו של האבן עוזר הנ"ל ודו"ק ועיין בריטב"א בעירובין דף ק' ויש שם ט"ס וצ"ל דבבהמה לכ"ע אם עלה ירד משום צער בע"ח ע"ש אבל לא כתב שום טעם ומקור לזה ומצאתי במרכבת המשנה שכתב ג"כ מקור דהירושלמי אבל לא ביאר דבירושלמי אמרו משום שביתת בהמתו ולפמ"ש המג"א א"ש ובאמת גם הב"י בעצמו סי' ש"ה מביא דברי הירושלמי הנ"ל וכתב דאף דמצד האדם אינו איסור דחי נושא א"ע רק משום דהבהמה מצטערת עי"ז ומצווה על שביתת בהמתו וכפי הנראה כיוון לדברי המ"א הנ"ל דשביתת בהמתו ל"ש רק במה שהבהמה מצטערת במה שנושאת אבל במה שאינה מצטערת לא שייך שביתת בהמתו ולכך בבהמה לא אסרו רק נטירותא יתירתא דל"ש שביתת בהמתו כל שאינה מצטערת בזה ולכך נראה כל מה שאסרו בסי' ש"ה לקשור וכדומה הוא משום דכל מה שמצטערת הבהמה הכל בכלל שביתת בהמתו דהרי מצטערת בזה רק מה שהוא לצורך הנטירא ל"ש צער דהתורה הקפידה שישמור את בהמתו מלהזיק כנלפע"ד והי' מקום להאריך בזה ואין מקומו פה. אח"כ נתישבתי בדברי הירושלמי ולפע"ד צ"ל שמא תוזק הבהמ' והיינו דלכך אומרים לו רד שאם ישב אסור לו לרכוב שמא ירכב חוץ לתחום א"כ קשה להבהמה מאד ישיבתו עליו כל הלילה והיום בלי רכיבה והילוך להתנועע ולכך התירו לו לירד ובזה מבואר כל דברי הירושלמי דשפיר דייק דע"כ שמא ירעיד דאל"כ למה לא ירד גם מהאילן וע"ז אמר דבבהמה היריד' הוא שלא תוזק הבהמה אבל באילן למה לו לירד הא יוכל להשיר פירותיו ע"י הירידה וע"ז שאל אם הי' ההוגן גדול ולא איכפת לי' אם ישב עליו כל היום וע"ז אמר דמ"מ צער לו ואינו שובת וא"כ דברי המג"א מבוארים בירושלמי והריטב"א שכתב בפשיטות דאסור משום צב"ח כאלו בש"ס שם אמרו כן הוא תימה דלא נזכר זאת רק ברמב"ם ועכ"פ דברי הירושלמי עולים כהוגן והאהע"ז לא חש לבו במחכת"ה לבאר כל הירושלמי ודו"ק. אחר כמה שנים מצאתי בר"ן ספ"ק דשבת דאמרו דכל מידי דאתי ממילא לא גזור ב"ש והנך דאי עביד להו בשבת לא חייב חטאת לא גזרו בהו רבנן וכתב הר"ן דל"ש לב"ש משום שביתת כלים בעיגולי בית הבד משום דאי עבידי בשבת ליכא חיוב חטאת יעו"ש ומשמע דטעמו משום דלא עדיף משביתת בהמתו דכל דליכא באדם חיוב חטאת בבהמתו לא גזור ומכ"ש בשביתת כלים ואף לפמ"ש למעלה דבשביתת בהמתו י"ל דשייך משום נייחא מ"מ בשביתת כלים ל"ש זאת אבל מדברי התוס' בשבת י"ח ד"ה ולימא נראה סתירה לדברי המג"א שהרי כתבו ראיה דב"ש לא ס"ל משום שביתת כלים מדאמר דהנך לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו רבנן ומשמע דל"ש שביתת כלים והקשו דלר"י דס"ל שביתת כלים דאורייתא אמאי טוענין קורת בית הבד ומה קושיא הא לא עדיף משביתת בהמתו דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו לא גזור ומכ"ש בשביתת כלים וע"כ דגם בדרבנן מצווה על שביתת כלים ודו"ק היטב כי לכאורה זה ראיה ברורה להת"ש דלא כמ"א.
שוב מצאתי בת"ש שהרגיש בתוס' הנ"ל ונהניתי אבל לא ראה דברי הר"ן שמבואר להיפך ולפע"ד יש סמך להמ"א מגוף המקרא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים ולכאורה לא נודע מנ"ל לחדש זאת דקאי על שביתת כלים ולא דרשינן על שאר הדרשו' שהזכיר במכילת' שם ועיי' רמב"ן בסה"מ במצות ל"ת הנשכחות ל"ת ג' ובמג"א שם ולפמ"ש י"ל דש"כ לא נאמר רק בדברים שאסרה תורה על האדם וז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם דהיינו שאסרתי אני עליכם תשמרו גם בכלים ולשטת התוס' נלפע"ד דהנה שביתת בהמתו הוא משום למען ינוח כמ"ש המג"א סי' רמ"ו ולפ"ז הציווי על האדם בשביל ניחותא דבהמ' אבל בכלים הדוממים של"ש למען ינוח ע"כ כדי שישבות האדם ולא יהרהר בחפיציו ואף כל כליו אסור לעשות בהם מלאכה וז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו היינו שזה מצד שביתת עצמכם וזהו שביתת כלים ולכך לב"ש לפי האמת אין חילוק בין עביד בהם מעשה או לא דסוף סוף לא נח האדם ודו"ק היטב.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |