שואל ומשיב/א/ג/מא

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן מא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי מאיש משכיל אחד בתורה ב"א של הגאון מוהר"ץ ז"ל אבד"ק בנהייט דאיך יכשרו ע"פ שבועה והא לא יהי' עדות שאי"ל דהא אם יוזמו שוב יהי' נפסלים למפרע משעה שנשבעו וא"כ לא שייך בהו הזמה כמו שאמרו בב"ק דף ע"ג ע"ש והשבתי שכבר מוזכר הוא בספרים ועיין בישועת יעקב סי' מ"ב בקידושין שבק' זיקוב ובהספרים שמדברים בשו"ת הלז מוזכר הערה הלז והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דבאמת העדות הוא בשעה שאומרים אהדרינהו למלוה ורק דלא הי' להם מיגו כיון שצריכין שבועה וע"ז הקשו בתוס' דעכ"פ כשישבעו יהיה מסולק הנגיעה ושוב הוה עדות וכתבו התוס' דעדות הצריך לשבע קודם שיאמנו דבריהם אין נאמנים וא"כ שוב הזמה שייכה בהו דבאמת קודם שנשבעו הי' מעידים והשבועה אינו רק מסלק הנגיעה וע"ז השיב המשכיל הנ"ל דעכ"פ קודם שנשבעו לא הי' מחשב לעדות דהרי הי' נוגעים בעדות ורק לאחר שנשבעו מחשב עדות וא"כ צריכים להעיד אחר שנשבעו ובאמת שלפע"ד אין מוכרח דניהו דהיו נוגעים כל שנשבעו מסלקים הנגיעה וממילא הם עדים בשעה שהעידו העדות ותדע דאל"כ היה שייך דעביד לאחזוקי דיבוריה שהרי נשבעו מקודם והיאך שייך להאמינם אח"כ כשיעידו מחדש והא כבר אמרו כן ונשבעו ע"ז ובכה"ג כ"ע מודו דעביד לאחזוקי דיבורייהו וע"כ דמ"ש התוס' דלמה לא יהי' העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו היינו לא שיצטרכו לחזור ולהעיד מחדש רק דכל שנשבעו ממילא יהי' נאמנים למפרע במה שאמרו פרענו וכמ"ש כנלפע"ד ובאמת שאם הי' כוונת התוס' כן הי' נראה לפע"ד פרפרת נחמד בדברי התוס' במ"ש התוס' דעדים הצריכים שבועה קודם שיאמנו דבריהם דלא הוה עד ולכאורה טעמא בעי ועבשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ט"ו שהעיד בשם הר"ן דלפעמים היה אומר דצריך שבועה בעדות זה וכמדומה שהוא השיג עליו דעד הצריך שבועה לא הוה עדות אלמא דהר"ן לא ס"ל הכי ולפע"ד נראה דסברת התוס' הוא דהנה בהא דאמרו בגיטין דף ס"ז ע"א דיבורא מקרי ואמרו מעשה לא קעבדי והקשו בתוס' מהא דחכם נאמן בעדותו אף דדבורא מקרי ואמרי וכתבו דדיבור המביא לידי מעשה גם הדיבור נחשב מעשה אבל דיבור דלא נגמר על ידו לא נקרא מעשה ע"ש ולפ"ז עד הצריך שבועה וכל כמה דלא נשבע הי' נוגע ולא נגמר עדותו שוב הוה דיבורם דיבור גרידא שלא נגמר הענין ע"י הדיבור והרי התורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר ומשמע ע"י דיבורם בלבד יגמר הענין והרי אז הי' דיבור בלי מעשה וע"ז לא האמין התורה לעדים על הדבר דדיבור מקרי ואמרו ובאמת שהדבר מסתבר דאם נימא דהכוונה שאח"כ יעידו יקשה מה בכך שנשבעו מכבר הא אז נשבעו לסלק מהם הנגיעה שהי' צריכים לשלם ועתה הם מעידים לגבי אחרים והם נאמנים בדיבורם לבד וע"כ דבאמת בזה שוב אינם נאמנים דעבידי לאחזוקי דיבורייהו ובפרט שנשבעו כבר ורק במה שהעידו קודם שבועה יהי' נאמנים ע"פ שבועתם למפרע וע"ז שפיר כתבו דאז הי' דיבור גרידא וז"ב לפע"ד וכן נראה בחידושי הריטב"א שהבין כן בכוונת התוס' ואף שאחרונים לא הבינו כן לפע"ד העיקר כן מיהו גם להבנתם לפע"ד כל הטעם דעדות שאילה"ז לא הוה עדות הוא משום דכל כמה שלא נחקרו עדותן יכולין לחזור בהם וכמבואר בתוספתא דסנהדרין והובא בתוס' ר"פ אד"מ וא"כ כל שעדותן הוה עדות שאילה"ז וזה יסוד דרישה וחקירה וא"כ יוכלו לחזור בהו ושוב הוה רק דיבור גרידא שלא נגמר עדן דהא יכולים העדים לחזור בהם וכבר כתבתי בשם התוס' דבכה"ג אמרינן דדיבורא מקרי ואמרי ולפ"ז כל שנשבעו מקודם דודאי א"י לחזור בהם דהא כבר נשבעו לפני ב"ד ניהו דאז לא היה בתורת עדות אבל עכ"פ שבועת ביטוי הוה ושבועת הדיינים ופשיטא דלא יוכלו לחזור בהו ושוב אפשר דלא שייך עדות שאילה"ז ובפרט דהוה כמו דאמרו בכתובות דף כ"ז תרתי לא עבדי ומכ"ש בזה דהוה תרתי שכבר נשבעו.

והנה בזה אמרתי ליישב מ"ש התוס' בשם הירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בקידושי שטר אבל בכסף לא והא כאן אמרו וכן בד"מ וכתבו דמיירי לאחר שתקנו שבועת היסת והקשו כלם דהיאך נפרנס הא דאמר בירושלמי שם דר"י אמר מכיון שהאמינתו תורה אף בכסף אינו כנוגע בעדות והרי לאחר שתקנו שבועת היסת הוה כנוגע כדאמרו בש"ס דילן וכן אר"א בירושלמי לפי פירוש התוס' ובמה נחלקו ועיין אבני מילואים סי' ל"ה ולפמ"ש א"ש דבאמת יכול לשבע ושוב לא הוה נוגע ורק דכל שצריך שבועה לאו עד הוא ולפמ"ש הכוונה דלא נגמר הדיבור בלי השבוע' ואינו נאמן ולפ"ז זה שאמר ר"י מכיון שהאמינתו תורה אינו נוגע בעדותו וא"כ עכ"פ מה"ת שפיר העיד ולא מקרי דיבור ושפיר עכ"פ לענין קידושין הוה עדות דשם בעי עדות מגזה"כ וכאן הוה עדות ובפרט דעכ"פ קידושי תורה הוה ושפיר נגמר עדותן ע"י הדיבור וז"ב. והנה במה שהקשה המקנה דהא הוה הכחשה עם הזמה וכן הקשה הגאון מוהרח"י בפלוני רבעני ומעלתו האריך לתרץ זאת והנה בחידושי אמרתי כמה דרכים וכעת נראה דבר חדש דהנה נסתפקתי איך הדין באם באו שני עדים והעידו דפלוני הרג לפלוני במקום פלוני או שהלוהו מנה וכדומה והבע"ד מכחישו שלא הרג או לא לוה אבל אמר שהאמת הוא שהעדים היו עמו במקום פלוני ובאו עדים והזימום שהעדים היו עמם מי אמרינן כיון דהבע"ד עצמו אומר שהיו שם הרי מכחיש להעדים אחרונים ולגבי עצמו עכ"פ נאמן להכחישם והוו פסולים לגביה או דלמא כיון דגוף הזמה אינו רק על גופו של המזימין ולא איכפת להו להעדים אם גוף המעשה אמת או שקר א"כ לענין זה דהעדים מזימין אותם שהוא הי' עמהם ל"מ מה שהבע"ד אומר כדברי העדים הראשונים דסוף סוף הרי שנים עדים כשרים מכחיש ומזים אותם ומ"ל תרי או מאה ומה שהבע"ד מכחיש הא בגוף המעשה גם הבע"ד מכחיש ובזה אין העדים יודעים כלל וההזמה אינו תלוי רק על גופן של עדים ובזה שפיר נאמנים ול"ש בזה הכחשת בע"ד דבע"ד אין לו עסק רק בגוף הריגה או ההלואה לא בענין המקום שהיו שם אבל לא הרג וז"ב כשמש בדעת תורה ודעת נוטה ואם חומה הוא נבנה עליו טירת כסף דלכך כתב הרמב"ם דהזמה לא מקרי רק שמזימים העדים ואינם מכחישים המעשה אבל כשמכחישים גם המעשה לא מקרי הזמה והא טעמא בעי וכי בשביל שמוסיפין להכחיש מגרע אתמהה ולפמ"ש א"ש דכל שמכחישים גוף המעש' הרי בזה לפעמים הבע"ד יכחישם ושוב יפסלו לגביה דהרי הבע"ד פסלם ואיך יהיו נאמנים הא באמת תרי ותרי הוא וגזה"כ הוא דנאמנים אבל במקום שהבע"ד פסלם פשיטא דאינם נאמני' ולכך צריך שתהי' הזמה רק על גוף העדים ולא על המעשה דאז שפיר נאמני' וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הגאון מהרח"י והמקנה דשם שהן עדיו והן שלוחיו ולא משכחת לה שהבע"ד יסכים עם העדים הראשונים בכה"ג שפיר הוה עדי' אחרוני' נאמני' יותר ואף בהכחישו' והזימו ביחד וז"ב. ומה ששאל המשכיל הנ"ל במ"ש דהמפקיד אצל חבירו בעדי' א"צ לפורעו בעדים ואמאי יהי' נאמן והא ל"ש מיגו לפמ"ש ה"ה שאין כאן מיגו שהרי לא קיים התנאי א"כ מה מהני שיש לו מיגו סוף סוף לא קיים התנאי הנה לא קשה מידי דה"ה לא כתב רק באם התנה עמו שיפרעהו לפני פלוני ופלוני והוא טוען שפרעו בעצמו בלי עדים אבל אם אמרינן דא"צ לפרעו בעדי' א"כ לא הוה כאלו התנה עמו כלל וז"פ מיהו אף אם נימא דכל שהפקידו בעדים הוה כאלו התנה עמו דאל"כ למה הפקידו בעדים מ"מ ל"ק דכיון דיש לו מיגו דנאנס שוב ל"ש דהתנה עמו דהא יש לו מיגו דנאנסו וא"כ מה מועיל בתנאו ואמרינן דמסתמא לא הוה כהתנ' עמו דהא לא הועיל בתנאו ובזה יש לישב דברי התוס' שכתבו דיהי' נאמן למ"ד המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר ולפרוע בעדי' במגו דאמר אהדרינהו ללוה ואהדרינהו ללוה נאמן במיגו דנאנסו והקשה המהרש"א דלמה להאריך כל כך לימא דנאמן לומר אהדרינהו למלוה במיגו דטען נאנסו ולפמ"ש א"ש דבאמת ל"ש מיגו דהוה במקו' תנאי דסוף סוף התנה עמו כן רק דכיון דיש לו מיגו ל"ש התנ' דמה מועיל בתנאו ולפ"ז בשנים הרי כבר כתבו התוס' דלא שייך מיגו בשנים וכתבו דלמפטר מממון מועיל מיגו בשנים והיינו משום דעכ"פ כל אחד יפטור עצמו ואף אם לא יכוין חבירו עכ"פ הוא יפטור נפשו כמ"ש המהר"י מינץ בתשובה ולפ"ז כיון שזה התנה שיפרע בעדים א"כ ל"ש מיגו ואף שיאמר שהדר ללוה מ"מ הא לא אהדר ליה בעדים ולא שייך לומר דיש לו מיגו דנאנסו דכל שמודה שנתחייב ורוצה לפטור בנאנסו לא יכול למפטר עצמו בטענת נאנסו כל שאין כאן שנים דכל שחבירו מכחישו הרי הוה כהא דאמרינן בפרק שני דכתובות גבי תנאי דכל דתרווייהו בהלואה קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הו"ל חד וה"ה בזה הרי שניהם מודים בהלואה והו"ל האי דאמר נאנסו כאלו הוה חד במקום שנים ולכך הוצרכו התוס' לומר דהוו נאמנים דאהדרינהו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה דאז בודאי היה נאמן במיגו דכעת אינו מחייב עצמו בממון כלל דהרי טען שאהדרינהו ללוה ולא נתחייב כלל דכבר פרע ושפיר יש לו מיגו דנאנסו וידעתי כי הרבה יש לפקפק בזה ולא כתבתי רק לזכרון.

והנה המרדכי כתב בשם הראבי' דרי"ף פירש גבי ד"מ דהן הן שלוחיו הן הן עידיו דוקא כדאמר תנו לפלוני החוב שאני חייב לו אבל ראב"ן פירש דוקא שאמר בשעה שמסר להן החוב צאו ופרעו לפלוני וכו' אבל אם אמר הוליכו לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכה לא שייך לומר מיגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה דהרי בהולך מנה לפלוני אם בא לחזור א"י לחזור ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח לו דהולך כזכי דמי ונוגע בעדות ושמעתי מקשי' בשם גליון כת"י שנמצא במרדכי ישן שהגיהו אותו גדולי הדור תלמידי מהרי"ל דהא הרי"ף פסק דבמתנה תן לאו כזכי כמ"ש בפ"ק דגיטין וא"כ למה צריך דוקא לפרט באמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו והנני יוסיף לראב"ן קשה טפי ואין לו הבנה כלל דאף דנימא דס"ל באמר תן וזכי אף במתנה מועיל כמו בחוב מ"מ הוא כתב דהולך הוה כזכי וזה לא שמענו מיהו יש לומר דהולך כזכי הוא בחוב ולישנא דש"ס דפ"ק דגיטין נקט ושם בחוב מיירי וגם הוא דקדק דגבי חוב נקט לשון הולך ובמתנה תן וס"ל כשיטת הפוסקי' דתן הוה כזכי גם גבי מתנה כמו שנראה מדברי הרמב"ם אבל על הרי"ף תמוה ולפע"ד נראה דבאמת לא שייך מיגו דאף דנימא דיכול לחזור אבל כל כמה דאינו חוזר בו פשיטא דהשליח אינו יכול להחזירו ואינו רשאי לגרום היזק לזה וא"כ עכ"פ מיגו לא שייך דהא עכ"פ עשו שלא כדין וכבר כתב בשיטה מקובצת בהא דאמרו בכתובות דף י"ט קסבר ר"מ בשנים שאמרו להם חתמו שקר דיהרגו ואל יחתמו שקר והקשו הקדמוני' דהא לא קיי"ל כן ויעבור ואל יהרג וכתבו כיון דעכ"פ שלא כדין עשו אין עדים נאמני' לומר דלא עשו אף מה שהוא רק מדת חסידות דעלמא ע"ש וא"כ מכ"ש דלא שייך בזה מיגו דעכ"פ שלא כדין עשו וא"ל דזה טעון דהנותן חזר בו דזה אינו דבאמת הוה מיגו בשנים רק דלפטור מממון נאמנים והיינו מטעם דעכ"פ כל אחד יפטור עצמו וכמ"ש בנימוק"י בב"ב בשם הר"י הזקן ועיין בשו"ת מהר"י מינץ ובכללי מיגו ולפ"ז כאן כיון דחזקה ששארית ישראל לא יעשו עולה ובוודאי לא שינה א"כ לא יוכל לטעון דחזר בו דזה יכחישו וגם העד השני יכחישו וע"כ יפה פירש הרי"ף דמיירי בחוב ודו"ק והנה במ"ש הרי"ף דהו"ל דין חנוני על פנקסו דכיון דהלוה א"י אם פרע הו"ל כדין חנוני דמשתבע המלוה וקשה לשיטת הפוסקים דא"י אם פרעתיך במקום דלא הוה ליה למידע פטור א"כ כאן דלא הו"ל למידע דהרי הוא שלחו בעדי' ושני עדים מסתמא בחזקת כשרות הם וחזקה שליח עושה שליחותו ולא היה ללוה רק שבועה ששלח בידם והו"ל א"י אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע דפטור הן אמת שגבי חנוני ג"כ קשה דהו"ל א"י אם פרעתיך במקו' דלא הו"ל למידע דפטור ומצאתי בנתיבות המשפט לשארי הגאון ז"ל בסי' ע"ה ס"ק ה' שהקשה זאת וכתב דבעה"ב פשע דלא הי' לו למסור אותם ליד חנוני כדאמרו בריש ב"מ דף ג' מאי אית לי גבי חנוני אע"ג דמשתבע לא מהימן לי דטעמא משום פשיעותא ודבריו תמוהי' דמה פשע בזה שצוה להחנוני לתת להם מעות והפועלי' רצו לקבל ממנו רק שטענו שלא נתן להם ולדבריו אם היו פועלי' מאמיני' להחנוני בשכבר הי' מהראוי שיהי' בעה"ב פטור ובאמת אף בזה חייב וכמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קכ"ו דלענין שבועה כעת אין לו עסק בהחנוני ושבועתו ואף שנאמן לו בשכבר הימים אבל כעת אין לו דין ודברים עמו ע"ש שהאריך הרבה ודפח"ח ומכ"ש בכאן דשלחו בעדים אף שזה לא צוהו לשליח מ"מ הרי הוא עשה כדין ושלחו בעדים ועכ"פ לא הו"ל למידע מקרי אך נראה דהנה כל הטעם דלא הו"ל למידע דפטור נראה לפע"ד כיון דכל הטעם דא"י אם פרעתיך דחייב הוא לפע"ד עפ"י מה דאמרו בב"מ ל"ד כל לא ידענא פשיעותא הוא וא"כ בשלמא בא"י אם הלויתני מה פשע כשא"י אם לוה כלל ואולי לא לוה כלל ולא הי' לו למידע אבל בא"י אם פרעתיך הו"ל פשיעה דהיה לו למידק ולדעתי אם פרע לו חובו וכל דלא ידע פשיעותא הוא וחייב ועמ"א סי' ק"ח ובשו"ת אא"ז בעל שער אפרים בהגהת בנו הרב זלה"ה סי' מ"ד שהאריך בענין כל לא ידענא אי מקרי פשיעה וא"כ במקום שלא הו"ל למידע מאי פשיעותא איכא והרי יפטר.

ובזה נראה לפע"ד דזה דוקא במקום דלא הו"ל למידע ועשה פעולתו כהוגן וכמו הך עובדא דתה"ד והמלמ"ל פ"ד משאלה ה"א דלא הי' לו לדעת אם נאבד או נגנב בעת שהי' בחדרו ואז שמר כהוגן וכן בהך עובדא דהרדב"ז סי' ס"ט בח"ג שם בודאי אין לו לדעת אם האשה הקיפה ופרעה או לא פרעה אבל במקום שהוא א"י אם פרע מה בכך שלא הו"ל למידע מ"מ הוא לא עשה עדיין פעולתו שחייב לפרע והוא לא ידע אם פרע או לא פרע ויכול המלוה לטעון מה בכך שאתה לא ידעת מה לי בזה אם פשעת או לאו סוף סוף אני לא קבלת מידך כלום ואתה ג"כ אינך יודע בבירור אם נפרעתי וניהו דלא פשעת מ"מ לא עדיף מאלו היית אונס דאונסא כמאן דלא עביד אבל לא כמאן דעביד כמ"ש הש"ך סי' ר"א בחו"מ ובזה יש לישב הרבה קושיות של המלמ"ל שם ובתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב שהאריך הרבה בענין זה וכן מבואר בלשון בעה"ת שהעתיק בתומים שם יורש שאמר א"י אם פרע אביו פטור ואע"ג דלוה שאמר א"י אם פרעתיך חייב הנ"מ בלוה גופא דהו"ל למידק ולידע ומדלא דק אם פרע או לאו איהו דאפסיד אנפשיה אבל יורש לא פשע בדבר כשא"י בפרעון עכ"ל הרי בהדיא כמ"ש בטעמו דע"ז שעליו החיוב לידע אם עשה פעולתו הוא דחייב אף במקום שלא פשע דזה גופא הוה פשיעה שהי' לו לדעת אם פרע אבל יורש פטור דאין עליו החיוב ובזה יש לדון גם על מה שהאריך הט"ז סי' ע"ה במי שפרע ואח"כ יש ספק במטבע אחת אם היא מזויפת והט"ז והרשד"ם נחלקו בזה וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת ולפמ"ש י"ל דכל שכבר פרע מה לו לדעת אם המטבע מזויפת מסתמא המלוה מדקדק לקבל פרעון טוב וכל דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה והלה נפטר מחובו וז"ב. דרך כלל נלפע"ד כל שידע שפרע רק ספק אם הי' הפרעון בטוב בכה"ג דלא הו"ל למידע פטור כגון עובדא דט"ז במטבע מזויפת אבל בשאר דברים שהספק בפרעון גופא מה לו בזה שזה נסתפק מ"מ הוא חייב לפרוע וכל שלא ידע פשיעותא הוא וז"ב מאוד.

והנה הרשב"א הקשה בתשובה על מ"ש הרמב"ם דהשולח שלוחו לקנות לו פירות או סחורה הואיל ונשא ונתן בממון חברו הר"ז כבן בית ויש לו להשביעו והקשה הרשב"א בתשובה דהיאך אמרו הן הן שלוחיו הן הן עדיו הא צריכין לשבע שבועת בן הבית ועיין בב"י סי' צ"ג ובש"ע שם ס"ד והנה אם נימא דבן הבית צריך שיחשדנו בשתי כסף כמבואר שם ס"א א"כ לק"מ דשם בד"מ אפשר דאינו חושדו בשתי כסף ומה דאמרו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת היינו משום דשבועת היסת א"צ שתי כסף וסגי בפרוטה וכמבואר בסי' פ"ח ועיין בש"ך סי' צ"ג ס"ק א' ולדעתי דברי רבינו ישעי' לשיטתו דס"ל דבהיסת א"צ שתי כסף וה"ה בשבועת השותפין אך בגוף הקושיא לפע"ד כוונת רבינו דכיון שנשא ונתן בהמעות יוכל לחשדו דמורי התירא לפי שהחליף המעות ונשא ונתן בהם אבל בשליח דאסור להחליף המעות כמבואר סי' קפ"ג ובסמ"ע ס"ק י"ב ובתשובה הארכתי בזה דשליח אין לו דין ש"ש כיון דא"י להשתמש במעות דהו"ל שולח יד בפקדון ומקרי גזלן שוב אין בו דין שבועת בן הבית וראיתי בתומים שם ס"ק וא"ו שכתב לחלק דדוקא היכא דהרוויח לו במעותיו שנשא ונתן בהם שייך לומר דמורה היתירא דאחר לא הי' קונה לו באותן מעות כ"כ אבל במי ששלח מעות לחברו מה הרויח לו ובאמת שחילוק נאה הוא וכבר קדמו בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' נ"ז אבל תימה לי דבלא"ה לא קשה דהא שם שלח המעות לתת להמלוה א"כ ניהו דלגבי הלוה הו"ל בן בית ומורה היתירא אבל לגבי המלוה מה מורה היתירא איכא מיהו אכתי תקשה דהא עכ"פ מגו דאהדרינהו ללוה לא שייך בזה וכמ"ש דלהלוה צריך העד לשבע שבועת בן הבית והנה התוס' הביאו בשם הירושלמי דס"ל דגם בקידושין בכסף לא וכתבו התוס' דמיירי לאחר שתקנו היסת והדבר תמוה דא"כ היאך אמר ר"י בירושלמי שם מכיון שהאמינו תורה נאמן והא הוה נוגע אך לפע"ד יש לומר דהירושלמי ס"ל דשייך שבועת בן הבית אף בשליח ולא ס"ל החילוקים הנ"ל אך די"ל דכיון דצריכין השלוחים להיות עדים לענין גוף הקידושין דל"מ בלי עדים וא"כ שוב מסתמא פטרם משבועת בן הבית דאל"כ יהיה עד הצריך שבועה ול"מ וזהו סברת הירושלמי מכיון שהאמינה התורה א"כ ע"כ פטרם משבועה הלז דבשלמא בד"מ לא אברי סהדי אלא לשקרי א"כ לא הי' צריך לפטרם בשביל שיהי' עדים ובאמת שגם לפי דתקנו דצריך שבועת היסת י"ל דבקידושין בודאי פטרם כדי שיהי' עדים דבד"מ י"ל דסמך שיצטרכו לשבע משא"כ בקידושין ודו"ק היטב.

והנה מצאתי בראב"ן והובא בש"ך חו"מ סי' קכ"א ס"ק מ"ה דלכך נקט הש"ס בשני שלוחים משום דיכלו לומר דמש"ה בררתי תרי דלהוו אנן סהדי דל"ד דאבימי דהוה רק חד סהדא ע"ש ובש"ך דחאו ולפע"ד ראי' להראב"ן מהא דאמרו בירושלמי גבי קידושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא והתוס' שם מוקי לה לאחר דתקן ר"נ היסת אבל בירושלמי שם מזכר דר"י חולק ואמר כיון שהאמינתו תורה אינן נוגעין ומזה דייק הראבי' במרדכי להיפך דמיירי קודם תקנה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אך לפימ"ש הראב"ן א"ש דבאמת להראב"ן חייבין לשלם על דלא מסרו בעדים רק דיכלו לומר דמש"ה בררתי תרי ואין דרך לברור לשליחות שנים כדי דנהיה סהדי ולפ"ז זהו בד"מ אבל בקידושין דצריך עדים לקידושין אף בהוא והיא מודים א"כ שוב נוגעין בעדותן דלמה לא מסרו לה הקידושין בסהדי כדי שלא תוכל לכפור ולא שייך לומר דטעו מדשלח בתרי דהא צריך לשנים ולכך אינם נאמנים ובזה מובן היטב דברי ר"י דאמר מכיון שהאמינתם תורה אינן נוגעין היינו דבאמת כל שהם שנים ניהו דצריך להם שיהי' עדים אבל עכ"פ התורה האמינם אם יאמרו שקדשו אותה שוב לא שייך לומר דהי' להם למסור בעדים דכל התורה האמינם לענין קידושין ממילא נאמנים לומר שמסרו לה ולא הי' צריכין למסור בפני שנים דהרי התורה האמינם לדבר חמור מממון לענין אשת איש החמורה ודו"ק היטב.

והנה מצאתי דבר פלא בר"ן בקידושין שם מביא גירסא אשר לא נזכרה בש"ס דעל מה דאמרו בש"ס מאי קסבר אי קסבר המלוה את חברו בעדים צריך לפרעו בעדים הרי נוגעים בעדותן הן וכו' אלא לעולם קסבר המלוה את חברו בעדים א"צ לפרעו בעדים ומיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכלו לומר פרענו למלוה ובר"ן גרס מאי קסבר אי קסבר המלוה את חברו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן וכו' ואי קסבר א"צ לפרעו בעדים הני עדים למה לי ומשני ה"מ היכא דאמרו דפרע לי' נהלי' הבמ"ע דא"ל ע"י שליח ופירש הר"ן דבס"ד ס"ל כיון דזה טוען ברי שפרע ע"י שליח וחזקה שליח עושה שליחותו והם ג"כ אומרים פרענו הרי זה טוען ברי על פיהם וע"ז משני דאין טוען ברי ע"י שליח וכן מצאתי בחידושי ריטב"א שגרס כן וכ"ה בחידושי הרשב"א ומהתימה שלפנינו בש"ס לא נמצא מזה כלום ובאמת שגם פשטת לשון הש"ס מורה כגירסא הלז דאל"כ לא שייך הלשון מה קסבר ומסיק דלא סבר כן וע"כ דהקושיא הוא בין אם סבר צריך לפרעו בעדים ובין אם סבר א"צ לפרעו בעדים ומהתימה על המהרש"ל בפרק מרובה ס"ס י"ד והש"ך בחו"מ סי' ע"ה ס"ק פ"ב פ"ג שדעתם דיכול לטעון ברי עפ"י אחרים להשביע היסת עפ"י אחרים אף בקרוב והרי בש"ס מסקינן דהאידנא דתקון רבנן היסת משתבעי היסת ונפטר והלוה צריך לשלם אי משתבע מלוה וכדין חנוני ופועלים וכמ"ש הרי"ף והרי בלא"ה יכול להשביע הלוה למלוה עפ"י טענת העדים דניהו דהוי נוגעים לא גרעו מקרוב דיכול לטעון ברי ולהשביע וע"כ דאינו יכול לטעון ברי עפ"י אחרים שוב ראיתי בשו"ת תה"ד ס' ש"ח שממנו מקור דינו של הש"ך וראיתי שהרגיש בראיה זו מדברי הש"ס דקידושין הנ"ל אלא שדחה וכתב דדוקא ע"י קרוב יכול להשביע דקרוב אינו פסול רק מגזה"כ אבל ע"י נוגע דפסול מטעם דחיישינן למשקר גרע ולא זכיתי להבין דהרי נוגע הוה כקרוב ועיין ש"ך ריש סי' ל"ז ובפרט האידנא כל דכבר פסלה התורה קרוב שוב פסול מדינ' דאינם מדקדקים כל כך וכמ"ש התומים סי' ל"ג ס"ק ב' ובאמת התה"ד לא ראה דברי הר"ן והריטב"א והרשב"א שגרסו כן בש"ס ולדבריהם מבואר בש"ס דאינו יכול לטעון ברי ע"פ אחרים אף בשני עדים ובפרט כשמסלקים נגיעתם ועיין בתוס' שם שוב ראיתי בש"ך לקמן סי' קכ"א ס"ק מ"ב שהעתיק דברי התה"ד וראיתי שגם בתומים ס"ק יו"ד הרגיש בזה קצת אפס קצהו תראה ולא כלו וצע"ג והמעיין בדברי הר"ן והרשב"א ימצא עוד כמה מילי מעליותא במה דהאריכו האחרונים בסי' צ"א גם מה שהאריכו הסמ"ע והש"ך שם במי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו אי צריך שבועה כעין של תורה או רק היסת והמעיין בר"ן ימצא דהוא כעין של תורה ובשו"ת עבוה"ג נמצא פלפול בזה דגם החזקה דשע"ש משמע שם דמועיל וכ"כ הש"ך שם בתומים ס"ק ג' פקפק בזה וצ"ע בכ"ז.

והנה הרשב"א בתשובה סי' תתק"ב הובא ביתה יוסף חו"מ סי' נ"ג הקשה לשיטת הרמב"ם דהשליח צריך לשבע שבועת המשנה דהוא שבועת בן הבית דחשדינן שמא מורה היתירא א"כ מה זה שאמרו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת הא גם קודם שנתקן שבועת היסת הא יש עליהם שבועת בן הבית ואני בעניי לא זכיתי להבין דהנה באמת הפוסקים נחלקו אי כל הני שבועות דתקנו חז"ל כגון שבועת אפוטרופסת וכדומה אי בעי מודה במקצת וא"כ ל"מ אם נימא כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ז' דהרמב"ם ס"ל דבעי שיהי מודה במקצת וכאן ל"ש שבועת מודה במקצת דהם כופרים הכל וטוענים שפרעו למלוה אלא אף אם נימא דהרמב"ם ס"ל דלא בעי מודה במקצת היינו בבן הבית אבל שליח דשלחו לפרוע להמלוה מעות וכדומה ע"כ שלא מורה היתירא שלקח כל המעות לעצמו דפסקה שליחותו וא"כ כאן דהם טוענים שפרעו להמלוה והמלוה מכחישם איך שייך כאן שבועת בן הבית ואיך שייך מורה היתר לנפשו ולכאורה יש לומר דהכי קא קשיא ליה לרשב"א דאיך שייך מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכלו נמי למימר פרענו למלוה דהא לגבי הלוה יצטרכו לשבע שבועת בן הבית אבל לגבי מלוה מה שבועת בן הבית שייך בזה וגם היאך שייך מיגו כלל הא יש לומר דלגבי הלוה יש להם קצת מורה היתר שטרחו בשבילו אבל לא לגבי המלוה וכן להיפך יש לומר דאם הדרוהו ללוה שוב לחנם היתה הטרחא שלהם ועכ"פ מה שייך מורה היתר נגד המלוה בשביל שטרחו לגבי הלוה וצע"ג.

והנה באבני מלואים סי' ל"ה ס"ק ה' כתב לישב דאף שצריכין לשבע שבועת בן הבית מ"מ עדים בלא"ה לא מהמני בתורת מיגו רק דלענין סילוק נגיעה שפיר אמרינן דכל שיש להם מגו שוב אינם נוגעים ויש להם דין עדים ול"ש שבועה דהא עדים נאמנים בעדותן כל דאינם נוגעים ע"ש ובזה מיושב היטב מ"ש הבעל המאור בקידושין שם דמה שהוזכרה בשבועה שבועת היסת לאו למימרא דאיתא הכא כלל אלא מאחר דתקנוה רבנן אזל ליה מגו דאמרינן לעיל בגמרא והו"ל נוגעין בעדותן והמבין יבין והרמב"ן במלחמות תמה עליו ולפמ"ש א"ש דבאמת ס"ל להרז"ה דשייך שבועת המשנה כמו חנוני על פנקסו דמ"ש הרמב"ן דל"ש חנוני על פנקסו דשם נשבע ונוטל וכאן הוה לפטור ולפע"ד היה נראה דבר חדש דחנוני על פנקסו מה שצריך לשבע היא מתורת שבועת בן הבית דאמרינן דכיון דזה החנוני הוא גביה דבעה"ב תדיר לשלם כל מה שיש לבעה"ב לשלם לא גרע משבועת בן הבית דלא גרע משליח ולפ"ז שפיר אמר דכל שתקנו שבועת היסת שוב הו"ל נוגעים וצריכים לשבע שבועת חנוני על פנקסו ודו"ק היטב ובאמת שברמב"ם פ"א משלוחי' ה"ז וגם בפ"ט ה"ה לא נראה כן שיהיה בן הבית בכלל חנוני על פנקסו והטעם הוא פשוט דחנוני על פנקסו הוא אינו נושא ונותן במעות בעה"ב ואין לו מה להורות היתר אבל מ"מ יש מקום לאמרו דעכ"פ בחנוני על פנקסו יש ג"כ קצת הוראת היתר כיון שכל מה שצריך לבעה"ב לתת לפועליו נותן בידו וא"כ דברי בעה"מ א"ש ומ"ש הרמב"ן דלהמני במיגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ולא יצטרכו לשבע רק היסת הנה מזה מבואר דאמרינן מיגו שלא להחמיר בשבועה שלא כדברי הב"ח הובא בש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"ט והב"ח והש"ך לא הזכירו מזה דבר.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף