שואל ומשיב/א/ג/א

שואל ומשיב ‏ א ג

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן א   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לצורבא מרבנן חריף ושנון ני'. ע"ד מה שהארכת בדברת הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ט' להשיב על דברת הגהמ"ר בקידושין דאם בא הבע"ד וטוען מזויף השטר צריך לקיים מדאורייתא והש"ך חולק דגם בזה א"צ קיום אלא מדרבנן דמה"ת אמרינן דעדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ע"ש וע"ז הארכת בפלפול ובקשת ממני להעתיק לך מה שחדשתי בזה הנה כבר הארכתי בזה ומגמר עתיקא קשה מחדתא אך למען כבודך ולמען לימודך נתתי עין שנית ואביא לך אומר מן החדש הנה הגהמ"ר מביא מהא דאמרו בריש גיטין בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא לבעי תרי דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר וכו' ורבנן הוא דאצריך וכ' הוא דהיינו היכא דלא הוה הכחשת בע"ד וע"ז כתב דאף דקיום הגט בפ"נ ובפנ"ח אינו רק משום הכחשה דבעל שיבא ויערער השתא מיהא לא קא מכחיש וע"ז הקשה הש"ך דהרי קי"ל דאף דבא הבעל ומערער לא משגחינן בזה ע"ש אבל באמת לפענ"ד כוונת הגהמ"ר דכל עיקר הסברא דמה"ת ל"צ קיום משום דלא נחשדו לזייף ומסתמא הוא שטר כשר ולפ"ז כשהוא בא ומערער וטוען מזויף ומסתמא ג"כ לא חציף אינש לטעון מזויף בדבר ששקרו יתגלה שיבואו עדים ויכחישו אותו אמרינן דצריך קיום מן התורה דאולי באמת מזויף הוא עם החתימות ולפ"ז זהו כשכבר טען אבל כל שלא בא לפנינו פשיטא דל"ח שיטעון הבעל שהוא מזויף וא"כ כשר מן התורה ורק מדרבנן צריך קיום וכיון שכן כל דרבנן האמינו להשליח והוא נאמן על הקיום כמ"ש הרא"ש א"כ ממילא אף כשבא הבעל ומערער וטוען שהוא מזויף מ"מ מה בכך הא ל"צ אלא קיום וכאן כבר נתקיים בהיתר וכל שהאמינו לע"א הרי הוא כשנים ובשעת מעשה הי' ע"א נאמן כשנים והרי קי"ל דאף במיתה וכדומה כל שכבר הוחזק האיסור בע"א הרי הוא מומת על ידו אח"כ וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין וה"ה בזה ובלא"ה נראה בכוונת הגהמ"ר דכל הטעם דנחקרה עדותן בב"ד משום דלא חציף לזייף והיינו דלא יעוז אינש בדבר כזה להחתים עד שמא יתגלה בהתי' ולפ"ז נראה לי סברא נכונה דאם נימא דהבע"ד בעצמו ג"כ אינו נאמן לטעון מזויף דהא יכול להחתים עדים ממדה"י ויגבה עכ"פ תיכף בשטרו דלא יוכל לטעון מזויף גגדו ומי יחזר אחר עדים שלא נודעים לו והוא יאמר שהם במדה"י והרי התורה דרכיה דרכי נועם ולכך צריך קיום מן התורה כל שיטעון מזויף וממילא לא חיישינן לכך שיצטרך קיום ויתגלה בהתי' וז"ב ולפ"ז כל שהצריכו קיום מן התורה כשיטעון מזויף שוב כל שלא בא הבע"ד להכחישו אמרינן דבלי ספק כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינש לזייף ולכך א"צ קיום רק מדרבנן וכל שקיים עדותו ושליחותו שוב אינו נאמן אח"כ לערער דכבר האמינו חכמים וכדין האמינו ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ פ"ז מגירושין ה"א שהקשה דלפי שיטת הרמב"ם דאם הבעל יערער ויטעון מזויף אז מן התורה בטל הגט א"כ מאי קאמר מה"ת לא בעי קיום ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונא הקלו בה רבנן והא כל עיקר החשש הוא שמא יבא הבעל ויערער וכשיערער שוב יהיה בטל מן התורה ע"ש שהאריך בקושיות ולפמ"ש א"ש דהן הן דברי הגהמ"ר דכל זמן שלא בא וערער שוב מה"ת לא בעי קיום דלא חציף איניש לזייף שאם יבא ויערער יהיה נאמן מן התורה ושוב ממילא אמרינן דמסתמא לא מזויף הוא וא"כ ממילא א"צ קיום רק מדרבנן ומשום עגונא הקלו וז"ב ובזה מיושב היטב הא דקאמר האי קולא חומרא הוא דאם אתי בעל ומערער מפסיל והקשו בתוס' דהא מה"ת ל"צ קיום ואיך יפסול אותו ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דא"צ קיום הוא רק בשביל שאם יבא ויערער יהיה נאמן וכמ"ש ודו"ק.

והנה בחידושי אמרתי בזה דלרבה לפי מה דמסקינן דרבה אית לי' דרבא וא"ב דאתיוה בי תרי וממדינה למדינה באותה מדינה לפי טעמו של רבה מה"ת בעי קיום דהא כיון דחשש שמא נכתב שלא לשמה דאשכח איש ששמו כשמו וא"כ שוב מה"ת צריך קיום דכל הטעם דקיום מדרבנן לשיטת הש"ך הוא משום דלא נחשד לזייף ולפ"ז כאן באמת לא זייף דהעדים חתמו כדין וא"כ בזה כשיבא ויערער שוב מה"ת צריך קיום וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דף ג' בהא דאמרינן ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה והקשו בתוס' דלפי מה דמסקינן דרבה אית ליה דרבא נימא כר"א וצריך בפנ"כ משום לשמה ובפנ"ח משום שאין עדים מצויים לקיימו ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם נימא דלא בעי חתימה לשמה שוב יקשה דלמה צריך בפנ"ח הא מה"ת א"צ קיום ורבה לא סבר לה דרבנן אצריך דרבה ס"ל דמה"ת צריך קיום וכמ"ש וא"כ זה דוקא אם בעי חתימה לשמה א"כ כשיטעון שהוא מאיש אחר שוב לא היה חתימה לשמה ובטל מן התורה אבל אם חתימה לא בעי לשמה שוב א"צ קיום מן התורה דהרי אמר בפנ"ח ועדים לא בעי לשמה ובפרט כשאמר בפנ"כ שוב לא נחשד לזייף חתימת עדים דע"כ נכתב לשם אשה זו ומה"ת דלבעי' קיום מן התורה וע"כ דמשום לשמה חיישי' וחיישינן שמא לא חתמו לשמה וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' מ"ש דנקט לשמה טפי מפסולי מחובר וכדומה ובתשובה אחת כתבתי הרבה דברים בזה ולפמ"ש א"ש דדוקא לשמה אבל שאר פסולים לא חיישינן עכ"פ להיות צריך בפנ"ח הא כיון שכתבו שלא במחובר מה"ת לחוש לחתימה ולא יהיה נאמן הבטל לערער אבל לשמה שפיר יהיה נאמן לטעון מזויף דאדרבא כל שכתבו לשם אשה זו שוב יהיה נאמן לטעון על החתימה דכיון שהוא טוען ששלא לשמה כתבו שוב נאמן וצ"ע בזה עכ"פ מ"ש בישוב קושית התוס' הוא נכון ודו"ק.

ובזה מיושב הא דמשני הש"ס דמודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול והקשו בתוס' דמה אכפת לי' לר"א במה שלא נכתב לשמה ע"ש ולפמ"ש יש לומר דבאמת צריך לשמה לפי המסקנא דרבה אית ליה דרבא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכקושית התוס' ולא שייך לומר דלזה ל"צ קיום מן התורה דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דבאמת הא הוא מזויף מתוכו מה תאמר דמה אכפת לן הא א"צ לחתימה עכ"פ כמי שנחקרה עדותן לא שייך בזה דכל שא"צ לחתימה ואדרבא מגרע גרע עכ"פ לא נחקרה בב"ד ודו"ק. ובזה מיושב היטב גוף הענין דמסקינן דרבה איה ליה דרבא ולכאורה תמוה א"כ מנ"ל לחדש עוד טעם אחר משום לשמה ולפמ"ש א"ש דהחשש לפי שאין עדים מצויים לקיימו נצמח מכח חשש דלשמה וז"ב.

ובמ"ש למעלה מיושב היטב קושית הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ח שהקשה על דברת הש"ך סי' ק"ו ס"ק ו' דחולק על המבי"ט ודעתו דטוענין מזויף דחיישינן לקנוניא והקשה הב"ש דלמה לא הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם והש"ע שם דמבואר דאינו גובה מלקוחות משום דטענין מזויף ולפמ"ש יש לומר דבאמת תלוי במחלוקת הגהמ"ר הנ"ל עם הש"ך בסי' מ"ו דאם נימא דמה"ת בעי קיום כל שהבע"ד טוען מזויף א"כ שוב לא יוכל לגבות מלקוחות דשמא קנוניא עשה דהרי היה יכול לטעון מזויף מן התורה עשום דלא אלים החזקה כ"כ ולפ"ז שם דמבואר בש"ע דהגט בטל ודייק הב"ש דע"כ ס"ל כהגמ"ר דאל"כ לא שייך הגט בטל ע"ש ס"ק ע' ושפיר אינו גובה רק מב"ח אבל לשיטת הש"ך דא"י לטעון מזויף מן התורה רק רבנן אצרכוה קיום כשטוען מזויף אבל כל זמן שאינו טוען מזויף מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין טוענין מזויף דהוה דבר דל"ש. הן אמת דמהגמ"ר משמע לכאורה להיפך דהרי הוא ס"ל דאם טוען מזויף מדאורייתא בעי קיום ואפ"ה כ"ז שלא טען גובה אף ממשעבדי למ"ד שעבודא דאורייתא ול"ח לקנוניא ולדידיה גם מן התורה מהראוי לחוש לקנוניא ואולי מן התורה לא חשו לקנוניא והיותר נראה דלפמ"ש כל ענין החזקה דלא חציף נצמח ממה שיכול לטעון מזויף וא"כ כ"ז שלא טען מזויף שפיר גובה ממשעבדי דהוה חזקה אלימא דלא חציף לזייף ולא טענינן מלתא דל"ש ללקוחות וצ"ע לפמ"ש ה"ה דלכך הגט בטל הוא דיש לה חזקת א"א והאשה א"י בעצמה והבעל טוען ברי מזויף אמרינן העמד אשה על חזקתה א"כ זהו כשטוען ברי מזויף אבל כל שלא טען הא הלקוחות ג"כ א"י ואין טוענין ברי שוב אינן נאמנים לטעון מזויף וא"ל דמהראוי להעמיד א"א בחזקתה דז"א דהרי כבר הוחזקה בהיתר דכ"ז שאין הבעל מערער מותרת להנשא והוה כהא דכתבו התוס' בכתובות דף כ"ו בשם רבינו ברוך דכל שהתירוה להנשא הרי יצאתה מחזקתה הראשונה ע"ש ומכ"ש בזה שמותרת להנשא וא"ל כיון דיכול לטעון מזויף שוב הו"ל חזקת היתר שלה כחזקה שלא נתבררה דבכל שעה יוכל לטעון מזויף וא"כ לא נתבררה בשעתה דז"א דיש לומר כ"ז דלא טען מזויף אדרבא בודאי תהי' בחזקה זו עומדת דמסתמא לא יטעון דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ול"ד לחזקה שלא נתבררה דשם לא נתברר חזקת כשרות כלל אבל כאן איכא חזקה דל"ח אינש לזייף ומה"ת לא בעי קיום אף לשיטת הגהמ"ר וא"כ מה"ת יטעון מזויף וע"כ דברי הש"ע צ"ע ואולי דלגבי ממון דיש חזקת ממון כנגדו חשוב יותר וצ"ע. אך בגוף קושית הב"ש על הש"ך דהדבר מבואר בהרמב"ם וש"ע הנ"ל דס"ל כהגהמ"ר לפענ"ד הי' נראה דבר חדש דלכך הגט בטל כשהבעל מערער דכיון דהשליח בא בשם המשלח וטוען שעשאו שליח ובפנ"כ ובפנ"ח וא"כ לא עדיף מעד מפי עד דדעת הרמב"ן וכן קי"ל ביו"ד סי' קפ"ה דהראשון נאמן יותר כשמכחישו וכ"כ במק"א בתשובה להוכיח דגם בשני עדים אינם באים רק מפי עד ראשון הראשון נאמן יותר ע"ש ומכ"ש בשליח דאינו רק ע"א וא"כ כל שבא וטוען מזויף שוב הבעל נאמן יותר ולכך הגט בטל ומעתה מיושב היטב שיטת הש"ך דהרי הב"י סי' קפ"ה ביו"ד מחלק דדוקא לענין איסור הראשון נאמן אבל לא לענין ממון ולפ"ז בשלמא לענין שיהיה הגט בטל שפיר נאמן הבעל לערער דשם לענין איסור הראשון נאמן וי"ל מתוך שנאמן לענין איסור ממילא גם מלקוחות א"י לגבות דכל שטען מזויף והיה נאמן לגבי איסור ממילא הגט בטל ולא יכול לגבות מלקוחות אבל לענין ממון גרידא שפיר כתב הש"ך דאינו נאמן מן התורה לטעון מזויף דבזה אינו נאמן העד הראשון יותר ובפרט שם אינם באים העדים מכח העד הראשון דהרי העדים חתמו על השטר לחייבו ול"ש שם דברי הרמב"ן ודו"ק היטב ובזה י"ל דלכך נקט רבה לשמה דוקא ולא נקט שאר פסולים כגון מחובר וכדומה וכבר נתקשו בזה התוס' משום דכל הטעם דאצרכוה רבנן לשמה משום חששא שמא יבא הבעל ויערער וכמבואר שם בסוגיא וא"כ בשלמא כשטוען שאינו לשמה הוא נאמן יותר דזה השליח בא מכח המשלח דהוא שלחו לגרש אשתו אבל לענין פסול מחובר מה שיאטי' דבעל בכאן יותר מאחר ואין השליח בא בזה מכח המשלח ואין הראשון נאמן יותר.

ובזה אמרתי דבר נחמד מ"ש רש"י דוקא בש"ה צריך בפנ"ח ולא בשליח לקבלה והר"ן כתב הטעם דנגמר הגט על ידו ותמה הפ"י דמה בכך הא חיישינן ללשמה ושאין עדים מצויין לקיימו וכ"כ במק"א כמה ענינים ולפמ"ש א"ש דבשלמא בשליח להולכה בא במקום ומכח המשלח א"כ נאמן הבעל יותר כשיבא ויערער אבל בשליח לקבלה הוא בא מכח האשה וכל שקיבל הגט נגמר הגירושין א"כ שוב אין לו עסק עם הבעל וא"כ אינו נאמן הבעל יותר ממנו וז"ב ודו"ק ובזה מיושב היטב קושית הפ"י שהקשה דא"כ היאך קתני בעבד דשוה למוליך ולמביא והא בעבד שליח להולכה הוה כש"ק ולפמ"ש א"ש דניהו דהוה כש"ק אבל עכ"פ אינו בא רק מכח האדון והוא נאמן יותר ושפיר צריך בפנ"כ ובפנ"ח ובזה מיושב קושית התו' בהא דקתני הוא עצמו שמביא גיטו א"צ שיאמר בפ"נ והקשו בתו' דלענין חשש לשמה מה נ"מ בזה ע"ש ולפמ"ש א"ש דניהו דיוכל בעצמו לערער אבל מה"ת יהיה נאמן כיון שהגיד בראשונה דכשר הוא דבשלמא לגבי השליח העד הראשון נאמן יותר אבל לגבי עצמו אינו נאמן לחזור ולהגיד וז"ב מאד ודוק היטב כי נכון הוא.

והנה בתמים דעים סי' רל"ט ראיתי דברים תמוהים לפע"ד הנה מ"ש לרבא לא סגי בשיאמר השליח הבעל נתן לי חתום דחיישינן שמא יבא הבעל ויאמר אני חתמתי העדים והייתי סבר שהוא כשר ואח"כ נודע לי שהוא פסול הנה מלבד דחששא רחוקה היא ומי לא ידע דבע"ד לא מצי לחתום עדים אף גם דא"כ אתיוה בי תרי נמי ומ"ש דתרי הוה כע"מ ואף דהוה כמזויף מתוכו ה"מ בודאי אבל בספק ל"ח אתמהה דא"כ אליבא דר"א ל"מ גם בתרי ובש"ס סתמא אמרו דאתיוה בי תרי וגם הש"ס רוצה לאוקמא המשנה כר"מ דסתם משנה כוותיה וא"כ יקשה לרבא למה נקט המביא הא אף בשנים הדין כן גם מ"ש כיון דהוה ספק ל"ח למזויף הא הש"ס חידש לרבה מפני שהוא מזויף אף דאינו רק מיעוט בעלמא ועכ"פ לא הוה יותר מספק ואפ"ה חיישינן לרבה ועיין תה"ד סי' רכ"ח ועיין פ"י בגיטין דף כ"ו בק"א שם מ"ש בשם בנו הגאון מוהר"ד ז"ל וכתב הפ"י שמצא כן בת"ד במחכת"ה דמי להאי עורבא דאתיא נורא דאדרבא בתמים דעים דחה דלא חיישינן רק משום לשמה ולא בשביל שאר חששות ואדרבא בזה מדוקדק מ"ש ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ולמה לא אמר סתם ולרבה מני מתני' והיינו משום דהו"מ לומר בשביל חשש קאו"פ ורק רבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה והיינו לא מפני חשד כמ"ש בירושלמי רק משום טעות כמ"ש בת"ד שם ואם כן מני מתניתין והפ"י סובב הולך בכל הסוגיא דלרבה חיישינן גם לשאר חששות אבל הראב"ד ביאר בהדיא דהש"ס לא סבר כירושלמי בזה ועכ"פ דברי הת"ד צע"ג וקושיותיו ל"ק לפע"ד דבזה שייך גם כן אתי לאחלופי והו"ל כמו ידעתי או ידענו ודו"ק.

עוד נראה לפע"ד בישוב דברי הגהמ"ר ובישוב קושית הלח"מ הנ"ל על הרמב"ם במה שהקשה דכיון דכל הטעם דבפנ"ח הוא משום חשש שמא יבא הבעל ויערער א"כ מה משני דמה"ת לא בעי קיום דהרי כשיבא הבעל ויערער צריך מה"ת קיום והנני יוסיף דאף דנימא דהרי אי את' בעל ויערער לא משגחינן ביה מ"מ הא גופא קשה דכל הטעם דמה"ת א"צ קיום הוא משום דלא חשיד איניש לזייף והיינו במקום שאם יבא הוא ויערער ויאמר מזויף הוא יהיה נאמן אבל אם נימא דכל שכבר קיימו אינו נאמן אח"כ לערער א"כ תפוג תורה דיוכל לזייף עדים ממדה"י ויאמר בפנ"ח ואז לא יהיה נאמן הבע"ד להכחישו וכמ"ש למעלה אך נראה דבר חדש בזה דהנה בתחלה רצה הש"ס לשנויי דע"א נאמן באיסורין ואמר אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזיק איסורא אבל היכא דאיתחזק אשת איש לא וע"ז מסיק דמה"ת לא בעי קיום ומעתה א"ש דהרי כבר נודע מ"ש הר"ש דל"ש לאוקמא אחזקה כל דיצא מחזקתו מה"ת ורק מדרבנן חיישינן דל"ש לאוקמא אחזקתו הראשונה דהרי בודאי יצא מחזקתו הראשונה ע"ש ולפ"ז כאן דבאמת ע"א נאמן באיסורין רק במקום דאתחזיק איסור א"א לא מהימן ולפ"ז כיון דמה"ת לא בעי קיום א"כ מה"ת כבר יצאתה מחזקת א"א ועכ"פ אתרע החזקה טובא דהרי הבעל שלח לה גט ומה"ת לא בעי קיום כ"ז דלא בא הבעל ומערער אמרינן דאמת הדבר א"כ ניהו דרבנן אצרכו קיום עכ"פ כיון דמה"ת לא בעי קיום שוב ע"א נאמן ולא גרע מזרק לה קידושין אף שספק קרוב לו ולא התחיל ענין קידושין אפ"ה אמרינן דאתרע חזקתו וכמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג מכ"ש כאן דהבעל שלח לה גט אף דלא נתגרשה מ"מ בזה הע"א נאמן באיסורין וז"ב מאוד. ומעתה ל"ק קו' הלח"מ דכשיבא הבעל ויערער לא יהיה נאמן העד דז"א דעכ"פ כל שלא בא הבעל אתרע חזקת אשת איש ושוב נאמן הע"א באיסורין ולכך אף כשיבא הבעל ויערער לא משגחינן ביה דכבר האמינו לע"א באיסורין ואז היה נאמן כבי תרי וזה ברור ודו"ק.

ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי רש"י במ"ש דבשליח להולכה מיירי ולא מיירי בשליח לקבלה וביאר הר"ן דבשליח לקבלה כבר נגמר הגט ותמה הפ"י דמה בכך שנגמר הגט הא מ"מ חיישינן ללשמה או לפי שאין עדים מצויים לקיימו ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דמה"ת בעי קיום שוב ע"א נאמן באיסורין אף שלא אמר בפנ"ח מ"מ כיון שאמר שגט הוא נאמן באיסורין ול"ש חזקת א"א דכבר אזלה לה החזקה דכל דמה"ת לא בעי קיום הרי אזלא לה חזקת א"א מה"ת וא"כ ע"א נאמן דבשלמא בשליח להולכה יש מקום לומר דכיון דעכ"פ לא נתגרשה עדן שוב אינו נאמן דכיון דמדרבנן צריך קיום שוב אמרינן דלא אזיל החזקה מכל וכל רק דאיתרע ודי שהאמינוהו באומרו בפנ"ח אבל בשליח לקבלה דאזלה לה החזקה שהרי כבר נתגרשה בקבלתו א"צ לומר בפנ"ח כלל וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י מהך דעבד הא בעבד שליח הולכה דידיה הוה כמו שליח לקבלה דזכות הוא לו ולפמ"ש א"ש דלשיטת רש"י קודם חזרה וכן הוא שיטת הרי"ף דניהו דרבו ל"מ חזר בו. אבל מ"מ לא יצא העבד לחירות כ"א במטי לידי' א"כ הוה שליח הולכה דידיה כשליח הולכה דאשה דעכ"פ לא אזלא החזקה לגמרי רק דאתרע החזקה וז"ב עכ"פ דברי הש"ס נכונים ובזה מיושב היטב הא דקאמר בש"ס דף ח' בכתב כל נכסיו דאמר אביי מתוך שנאמן על עצמו נאמן על הנכסים ואמר רבא בשלמא על עצמו נאמן מיגו דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה מידי דהוה אכל קיום שטרות דעלמא ותמה הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ט' במשנה דהמביא גט מא"י דאמאי לא יהיה נאמן על הנכסים דהא לא טענינן מזויף כל שלא טען הבע"ד וגובין אף מלקוחות דמידי דל"ש לא טענינן ליתומים ונדחק דמיירי באתי בעל ומערער וזה אינו במשמע ולפמ"ש א"ש דעל הנכסים אינו מהראוי להאמינו דכל הטעם דמה"ת לא בעי קיום היא לפי שלא נחשד לזייף א"כ כיון דאם נימא דנאמן לא יוכל הרב לערער אח"כ שוב לא שייך דלא חשיד לזייף ולכך אמר בשלמא הוא עצמו נאמן מידי דהוה אקיום הגט והיינו דע"א נאמן באיסורין משא"כ בנכסים מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא כיון דכל הטעם של בפנ"ח הוא בשביל חשש שמא יבא הרב ויערער ושוב כשיבא ויערער גם מה"ת צריך קיום ואינו נאמן ע"א ובזה מיושב היטב הא דקאמר הש"ס הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ותמהו התוס' מדוע הדר ביה דעל קושיא דרבא לא משני מידי וקושיא דרבא לא חשיב פרכא דהרי סבר דלא פלגינן דיבורא ולפמ"ש א"ש דהרי כבר נודע מ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ל' דכל דפתיך ביה ממונא אף לענין איסור לא נאמן העד ומעתה זה סברת אביי דמתוך שלא קנה נכסים ל"ק עצמו דלא שייך ע"א נאמן באיסורין וע"ז חלק רבא דכל שאפשר לפלוג דיבורא שוב עצמו קנה דבעצמו לא פתיך בי' ממונא וע"כ לא כתב הר"ן רק כל דבאותו דבר בעצמו פתיך ממונא כמו במעשר דמוציא מחזקת קדש אבל כאן עצמו קנה ונכסים לא קנה ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב הביא מכאן ראיה דלא כהרשב"א והרי כאן אף שאי אפשר לפלוג דיבוריה אפ"ה נאמן על עצמו לרבא דלא קי"ל כאביי ולפע"ד לא דמי דשם כל שא"א לפלוג דיבורא אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע אבל כאן מה דלא נאמן על הנכסים הוא משום דעל הנכסים צריך שנים על הקיום ומה ענינו לכאן וז"ב ודוק.

והנה בגליון הש"ע כתבתי שתמהתי על הגמ"ר הנ"ל דלכאורה ש"ס מפורש דלא כוותיה דהרי אמרו בב"ק דף קי"ב ע"ב אמר רבא הלכתא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצווח ופירש"י דעומד וצווח מזויף הוא אפ"ה מקיימינן ליה והרי התוס' והרא"ש כתבו הטעם דמקיימין שלא בפני בע"ד משום דקיום שטרות דרבנן הקלו ולפי שיטת הגהמ"ר דבטוען מזויף הוא מן התורה וא"כ למה מקיימין שלא בפני בע"ד הא הוא צווח מזויף הוא ולכאורה חשבתי דקושיא גדולה היא ומהתימה על הש"ך דבס"ה מבואר הדין הנ"ל ולא הרגיש כלל ואף לפי מ"ש הב"י בשם תשובת הרשב"א דהטעם הוא לפי שלא על מנה שבשטר הם מעידים רק על חתימת עדים אך זה דוקא כשלא טען מזויף אבל כשזה טען מזויף השטר עם החתימות א"כ מה מועיל מה שמקיימין השטר ע"כ שכל שהשטר מקוים שוב אמרינן דהוא משקר דאל"כ מה מועיל הקיום וכל הטעם דהקיום הוא משום דמה"ת כמו שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינשי לזייף וא"כ ע"כ דאף בטוען מזויף הקיום דרבנן דאל"כ מה מועיל הקיום הא אין מעידין על מנה שבשטר והיא לכאורה קושיא גדולה על הגהמ"ר ובזה נראה לפע"ד ליישב לשון הרשב"א בחידושיו לב"ק שכתב שני טעמים משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ועדי קיום לאו על מנה שבשטר הם מעידים ותמה בתומים סי' מ"ו ס"ק ה' דל"ל שני הטעמים ולפמ"ש יש לומר דרצה לפרש לשון ואפי' דכבר נודע מ"ש ר"ת דכל דאמר ואפילו מרבה עוד דבר אחר ולפ"ז גם כאן מה שמקיימין שלא בפני בע"ד הוא משום דקיום דרבנן ואפילו עומד וצווח דהקיום מדאורייתא אפ"ה מקיימין משום דאינם מעידים על מנה שבשטר אבל הדבר יפלא דכיון שטוען מזויף ע"כ מה שמועיל הקיום שמקיימין עדים אחרים החתימה לבד משום דל"ח לזיוף וע"כ דהקיום אינו רק מדרבנן ובאמת לדברי הרשב"א כשהעדים בעצמם מעידים על חתימתן לא הי' מועיל לכאורה דהא הם בעצמם על מנה שבשטר הם מעידים וכ"כ בספר בני שמואל הובא בתומים שם והתומים כתב דלא נמצא בקדמונים החילוק הלז ותמהני דבשטה מקובצת בב"ק שם מבואר כן אבל לפע"ד יותר מסתבר דאם מעידים על מנה שבשטר דיותר היו נאמנים דאמרינן דאינן נאמן במה שטוען שמזוייף הוא דהעדים לא חצפי לזייף משא"כ בעדים אחרים.

והנה דו"ז הגאון ז"ל בים התלמוד דף צ"ח חידש דהא דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד הוא משום דכעת אינו בא להוציא בשטר רק כשמקיימין השטר מקיימין אף שלא בפני בע"ד והדברים מתמיהים דהרי הרא"ש והרשב"א נתנו טעמים שונים על הא דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולמה לא כתבו בפשיטות דכעת אין מוציאין ממון והרי ר"י ס"ל דאף בשטר אין מקיימין ולכאורה יש לישב ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל דלא על מנה שבשטר הם מעידים וא"כ כעת אינן באים לדון על מנה שבשטר רק על חתימתן ואח"כ יבא להוציא עי"ז ול"ש שלא בפני בע"ד אבל מ"מ אינו במשמע אך לפע"ד נראה ליישב דברי הגהמ"ר הנ"ל דהא כל טעמו של הגהמ"ר דל"ש דל"ח איניש לזייף כל דמהמנינן ליה תמיד ולכך חידש דכל שיטעון מזויף יהי' נאמן מה"ת ושוב לא חציף לזייף וא"כ לפ"ז כל שאינו מקוים עדן אמרינן דנאמן אבל כל שיקיימו העדים החתימות שוב יהיו שטר מקוים וכל שהשטר מקוים שוב אינו נאמן לערער דכל שהעדים אומרים שבאמת הוא חתימתן או חתימת עדי השטר מה"ת נאמין לו שהשטר מזויף ואנן לא אמרינן רק דצריך קיום מה"ת אבל כל שנתקיים הרי הוא בחזקתו ושפיר מקיימין אף שלא בפני בע"ד וז"ב.

ובזה מיושב היטב מ"ש רבינו פי"ג ממלוה ה"ח יורש קטן שהוציא שט"ח מאביו ויצא עליו שובר לאחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדל וכתב ה"ה דאפילו נתקיים בחותמיו ואפילו באו העדים ואמרו אנו חתמנו ונקב יש בו בצד אות פלונית אין מקבלין מהם לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד והדבר תמוה הא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד וכבר תמה בזה דו"ז בים התלמוד בדף קי"ב בשם המלמ"ל שם וכעת לא מצאתי במלמ"ל זאת רק קושיא אחרת שמביא שם בשמו ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דל"ח לזיופא הוא משום דלא חציף איניש לזייף שהרי זה יכיר בשקרו אבל בפני היתומים דלא ידעו כלל במילי דאבוה שוב צריך קיום מה"ת ולא מצינן לקיים השטר שלא בפני בע"ד ובזה מיושב מה שמקשה המלמ"ל דלרבינו דס"ל דעדים שאינן זוכרין העדות אסורין להעיד על חתימתן א"כ היאך כתב דאף אותן שמעידים שחתמו אינם נאמנים והא ע"כ זוכרים העדות וא"כ שוב אינו מזויף והרי מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולפמ"ש א"ש דבאמת בשביל זה אין מקיימין שלא בפניו דהא ביתומים שוב צריך קיום מה"ת לשיטת הגהמ"ר הנ"ל ודוק ובזה יש ליישב גם תשובת הרא"ש המבואר בסי' ק"י ס"ב שכולם נדחקו בזה דאמאי אין מקיימין שלא בפני בע"ד ולפמ"ש א"ש ודו"ק ולפמ"ש הט"ז שם דביורש קטן לא מקיימין שלא בפני בע"ד ע"ש ל"ק קושית המלמ"ל ג"כ ותמהני שלא הוזכר דברי הרמב"ם אלו באחרונים שם ודו"ק וע' סי' ק"ח סט"ז בסמ"ע וש"ך שם ס"ק ל"א מ"ש בשם בדק הבית ואכ"מ להאריך.

והנה הא דאמרו בכתובות דף כ' אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא ערעור והוחזק בב"ד זהו גירסת רש"י והרי"ף גרס אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא א"כ הוחזק בב"ד ומשמע דמשטר שלא קרא עליו ערעור א"צ ב"ד לפע"ד היה נראה הפירוש דהנה באמת מה"ת א"צ קיום דחזקה דאין חציף אינש לזייף ורק דרבנן אצרכו קיום כל שבא לגבות ובפרט בבא מלקוחות או מיתומים ולפ"ז נראה לפע"ד דבר נכון דשאר שטר שלא בא עדן זמן הגבייה א"כ הוא באמת בחזקת כשרות דהא מה"ת א"צ קיום ורק דרבנן אצרכו קיום והיינו היכא שבא לגבות א"י להוציא רק בקיום אבל כל שאינו בא עדיין זמן הגבייה הרי השטר בחזקתו וכיוצא בזה כתבו התוס' בחולין דף צ"ו לענין הא דמחזירין השטר בסימנים דאכתי אין מוציאין הממון רק שמחזירין כמו שהיה כן הוא תורף דבריהם לפע"ד ובתשובה בארתי הדברים באורך וה"ה כאן ולפ"ז זהו כשלא קרא עליו ערעור אבל בקרא עליו ערעור דהיינו שראה ואמר שהוא מזויף דלשיטת הגהמ"ר הנ"ל בעי קיום מדאורייתא או שהעדים בעצמם קראו עליו ערעור דבעי קיום שוב אין יכול לקיים רק אם כבר הוחזק בב"ד ונתקיים כן היה נראה לפע"ד פירוש נחמד אבל מה אעשה שהר"ן ומפרשי הרי"ף לא פירשו כן.

והנה בשנת תרי"ב ד' חוקת ו' תמוז בהיותי בטריסקאוויטץ סמוך לדראהביטש למדתי גיטין ובהגיעי להך דאמרו ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה וכו' והקשו התוס' דלרבה אחר דס"ל דרבא ג"כ קשה נוקי כר"א וכתיבה לשמה בעי ובפני נחתם צריך בשביל שאין עדים מצויים לקיימו וכבר כתבתי למעלה בזה וכעת נראה לי דלכאורה כאשר ראיתי כן תמהתי על קושית התוס' דלכאורה אין התחלה כלל דבאמת לר"א לא בעי עידי חתימה כלל וכשר אף בלא עידי חתימה ומה חשש שאין עדים מצויין לקיימו ונתקשיתי בזה ומצאתי בפ"י שעמד בזה ובזה רציתי ליישב הא דמסיק מודה ר"א במזויף מתוכו והתוס' נתקשו בזה דמה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו ולפמ"ש יש לומר דהכי משני דלעולם כר"א ובפנ"ח משום שאין עדים מצויין לקיימו ואף דכשר בלי ע"ח מ"מ כל שכתוב בעי ע"ח שלא יהיה מזויף מתוכו ובעי קיום ודוק אמנם בכוונת התוס' נראה לפע"ד דהכי קא מקשי דבאמת גם לר"א בעי ע"ח מפני תיקון העולם זימנין דמיתי ע"מ וכדאמרו בגיטין דף ל"ג וא"כ שפיר צריך בפנ"ח אף לר"א דמדרבנן צריך ע"ח ושפיר הקשו התוס' אמנם אחר העיון אם קושייתם הוא כן יש ליישב דהנה באמת בהא דנאמן לרבא השליח לקיים והא בעי תרי הוא משום דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומטעם דלא חציף אינש לזייף ומעתה נראה לפע"ד סברא נכונה דזה דוקא אם ע"ח הוא מה"ת א"כ לא חשיד אינש לזייף דשמא יתגלה שקרו אבל לר"א דע"מ כרתי ורק דבעי ע"ח דלמא ימותו ע"מ א"כ זה יוכל להזדייף דבאמת גוף הגירושין הן אמת שהרי כתב לשמה ומסר בע"מ והע"ח הם שקר וזייף ול"ש לא חציף לזייף דסבר שלא יצטרך כלל לע"ח וא"כ מ"ט נאמן וע"כ דלא סבר כרבא רק משום לשמה ושפיר פריך דלר"א לא בעי חתימה לשמה וע"ז משני דמודה ר"א במזויף מתוכו והיינו דבאמת כיון דל"צ ע"ח כלל רק דלמא ימותו ע"מ וא"כ שוב גם ע"א נאמן כיון דאינו רק מדרבנן ובפרט כיון דאמר שנכתב לשמה ובע"מ תו יצאה כבר מן ההורה מחזקת אשת איש ובדרבנן המנו להשליח והא דצריך בפנ"ח הוא משום הקיום עכ"פ מדרבנן ומודה ר"א במזויף מתוכו וז"ב ודו"ק היטב.

והנה בגוף הקושיא שהקשה הפ"י על התוס' דלר"א א"צ קיום על עידי חתימה כלל נראה לפע"ד דבר נכון דהנה בהא דאמרו לרבה סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן ופירש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד כגון שכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש והקשו בתוס' דבהוחזק שני יוסף ב"ש בעיר אחת מה מהני אפילו נכתב לשמה פסול לגרש לר"מ דבעי מוכח מתוכו ולר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא ע"ש ולכאורה נראה לפע"ד דבאמת בכאן לא הוחזק רק שמו כשמו ורק ששמות הנשים שוות אבל אינם בעיר אחת דהרי מיירי ששולח הגט למדינת הים וא"כ י"ל דבאמת נשא שם אשה ומעולם לא היתה בעיר הזאת וא"כ הרי לא הוחזקו שמות נשותיהם שוות וא"כ חיישינן שמא אינן בקיאין לשמה ובאמת שמות נשותיהם שוות ג"כ ולכך חיישינן ואף לפי מה דמבואר בסי' קל"ו דכל ששמות הבעלים שוות צריך לכתוב ג"כ סי' מ"מ יש לומר לפמ"ש הב"י בבדק הבית בשם הריטב"א דאף דהוחזק שני יוסף ב"ש בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה מ"מ זה כשהנשים בכאן אבל כששולח גט לאשה משום עגונה אקילו רבנן בה והמנו לשליח שמכיר להאשה וסמכו עליו כשנים ע"ש ולפ"ז יצא לו להריטב"א הך דינא מכאן וכן פירש הך דרבנן אצריך ומשום עגונה הקילו בה רבנן ומצאתי בט"ג ובת"ג שהרגישו בזה דע"כ דהתוס' לא ס"ל כהריטב"א דלהריטב"א אין מקום לקושיתם ולפ"ז צ"ב לכאורה מה פריך הש"ס אי לר"א כתיבה לשמה בעי חתימה לא בעי לשמה דמה קושיא כיון דלרבה עיקר החשש משום דלמא מצא כתוב שמו כשמו והנה בפרק כל הגט מבואר בתוס' ד"ה בע"מ דע"מ אין מדקדקין כ"כ אם שמותיהן שוות אבל ע"ח מדקדקין ולפ"ז לכך בעי בפנ"ח דאז העדים מדקדקים ולא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אבל בפנ"כ לבד ל"מ דע"מ אין מדקדקין אמנם זה אינו דהרי ממנ"פ שוב לא מועיל בפנ"כ כקושית התוס' וע"כ כשיטת הריטב"א דמשום עגונה אקילו וסמכו על השליח וא"כ למה צריך ע"ח שידקדקו וז"ב ומעתה שפיר מקשו התוס' דלמא ע"ח בשביל קיום דא"ל דלר"א לא בעי ע"ח כלל דז"א דבאמת גם לר"א יש לומר בשולח ע"י שליח צריך ע"ח דניהו דבעגונה אקילו בה רבנן היינו דסמכו על השליח כשנים אבל מ"מ למה לא נצריך ע"ח ויהיו עדים דדקדקו שלא יהא שמותיהן שוות וכל מה דנוכל לתקן מתקנינן ודו"ק. ובגוף דברי רש"י הנ"ל דשליח קבלה א"צ לומר בפ"נ ובפנ"ח נראה לפע"ד דבר חדש עפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' י"ז דלכך ע"א בקטטה לא מהימן דחיישינן דמשקר כמ"ש הרמב"ם וכלם תמהו דמנ"ל זאת וכתב הט"ז ע"פ מה דאמרו גיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרו מעשה לא עבדי והקשו התוס' מחכם שאסר דנימא דדיבורא מקרי ואמר וכתבו דדיבור שע"י נגמר המעשה גם דיבורא לא אמרו ולפ"ז גם בע"א בקטטה כל דסמכינן שבודאי תידוק שוב לא יבא מעשה על ידו וחיישינן דלמא משקר ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם כאן כל מה דחיישינן בשליח האומר בפ"נ ולא נימא דמלתא דעל"ג לא משקרי ובפרט במקום עגונא צ"ל כיון דאם יבא הבעל ויערער אזי הבעל נאמן אם לא יאמר בפ"נ וא"כ שוב לא הוה דיבורו של השליח רק דיבור גרידא דלא יצמח מעשה דסבר כשישמע הבעל שרוצית להנשא יבא ויערער ויהיה נאמן וא"כ שוב לא נאמן השליח ולכך הצריכו שיאמר בפ"נ וע"כ מידק דייק וכל שהאמינו לשליח אף כשיבא הבעל ויערער לא יהיה נאמן שוב הוה דיבור דאית ביה מעשה ולא חיישינן שמא ישקר ולפ"ז זהו בשליח להולכה אבל בשליח קבלה דכל שאמר שהוא ש"ק היא מתגרשת תיכף שוב הוה דיבור דאית ביה מעשה ועל ידו נגמר המעשה דבשלמא בשליח להולכה הוא צריך לבא לב"ד ולומר שהוא ש"ה וא"כ לא נגמר על ידו והאשה כשתרצה להנשא תדייק פן יבא הבעל ויערער אבל בשליח קבלה ע"כ בא מעשה על ידו ונאמן השליח ובזה יש ליישב קושית הפ"י דבעבד אף דהוה כש"ק מ"מ עדיין ביד העבד אם להנשא לב"ח או לא ועוד לא נגמר המעשה על ידו רק שיצא לחירות אבל לא יעשה איסור ובזה שייך לומר דלא הוה רק דיבורא בלבד כנלפע"ד וצ"ע כי כתבתי בהיותי בטריסקאוויטץ שנת תרי"ב כ' תמוז ד' פנחס ולא עיינתי בספר ודו"ק.

והנה בשנת תרי"ג ער"ח מרחשוון ג' נח אמרתי בישוב קושית הפ"י דהנה לכאורה יש לומר טעם חדש דלכך בש"ק א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח דהנה הקצה"ח סי' ס"ה ס"ק י"ג הקשה על מ"ש המע"מ דכל דהוא ביד שליש א"צ קיום משום דקיום שטרות דרבנן ובשליש אוקמא אד"ת וע"ז הקשה דא"כ שליח שמביא גט דין שליש יש לו וכמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד ד"ה בעל וא"כ למה צריך בפנ"ח בשליח משום קיום הא בשליש אוקמא אד"ת והנה בראשית ההשקפה תמהתי דזה דוקא כשהוא שליש בבירור כגון שמודה או שידוע אבל שם לא נודע כלל אם הוא שליש דהרי הרא"ש כתב דאגב ששואלין בפנ"ח נאמן על השליחות ג"כ וא"כ שוב אינו שליש כלל וראיתי בנתיבות שהשיג כעין זה אמנם יפה השיב במשובב דכיון דחיישינן למזויף ל"ש לומר דהשליש נאמן דמיירי שהי' ידוע שהוא שליש דא"כ ל"ש חשש מזויף אמנם הוא בעצמו מחלק במשובב דדוקא כשהוא שליש משני הצדדים דבזה אוקמא אדאורייתא אבל כשאינו שליש רק מצד אחד דהיינו הבעל כמו התם אינו נאמן ע"ש ולפ"ז זהו כשהוא שליח להולכה אבל בש"ק ל"ש קיום דהא הוא בא מצד הבעל והאשה והו"ל שליש משני צדדים וז"ב ודו"ק ולפ"ז בעבד דניהו דהוה כשליח קבלה דהו"ל זכות אבל מ"מ אינו שליש רק מצד האדון וצריך קיום ומיושב קושית הפ"י אך לפ"ז יתעורר מזה שיהיה נ"מ בין טעמו דרבה לטעמו דרבא לענין ש"ק דלטעמו דרבה גם הש"ק צריך בפנ"ח דל"ש לומר דמצד שהוא שליש נאמן שכתבו לשמה וא"כ יקשה לימא א"ב בין רבא לרבה בזה איברא דבלא"ה קשה דיש נ"מ בין רבה לרבא בש"ק דהרי הר"ן כתב הטעם דש"ק ל"צ לומר בפנ"ח משום דכבר נגמר הדבר וכתב הפ"י דזה דוקא באם נימא דל"ח מה"ת לחשש לשמה ולזייף רק דשמא יבא הבעל ויערער ולכך כל שגמר ומגרש אין לחוש אבל לפירש"י דחששא גמורה לא שייך זאת וכתב הפ"י דכיון דנגמרו הגירושין במה"י עצמו ל"ח מידי דהוה אם היו מגרש הבעל בעצמו במדה"י דל"ח ע"ש ולפ"ז זהו לענין קיום שייך לומר דנגמרו הגירושין אבל לענין לשמה א"כ יש לחלק דבשלמא בבעל עצמו ל"ח שמא יערער כמו בבעל שמביא גיטו וכמ"ש התוס' בדף ב' ד"ה לפי משא"כ בשליח שייך לחוש וא"כ שוב יש לחלק בין רבה לרבא לענין ש"ק ומכ"ש לפמ"ש הפ"י שם בתוס' ד"ה לפי דבבעל עצמו שיילינן ליה ולא יערער וא"כ מכ"ש במגרש בעצמו את אשתו דליכא למיחש וא"כ שוב איכא נ"מ רבתא בין טעמו של רבה לרבא דלרבא משום קיום גם בשליח קבלה הרי נגמרו הגירושין תיכף ולא צריך לומר בפנ"ח כמו במגרש בעצמו במדה"י וצע"ג כעת ועיין בתוס' ב"מ י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר להד"מ שכתבו דאם יטעון מזויף יהיה נאמן וע"ז האריכו לחלק בין כשטוען הלוה מזויף או כשאין לפנינו ע"ש ולא ביארו הדברים מה נ"מ בין כשהוא לפנינו או לא אבל לפמ"ש הר"ר אביגדור ז"ל א"ש בפשיטות דבאמת ליתומים ולקוחות לא טענינן כיון דאינו רק חשש דרבנן דמה"ת ל"ח למזייף אבל כשטוען הלוה מזויף אז חיישינן מן התורה וז"ב ועיין מלמ"ל פח"י מגזילה ואבידה ה"א.

והנה הרדב"ז הובא בגט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ע"ט כתב ראיה דאף במקום קרוב ושיירות מצויות ג"כ חשוב מקום עיגון מהא דאמרו לתרווייהו בין לרבה ובין לרבא דמשום עיגונא הקלו בה רבנן הרי דאף לרבה כל ממדינה למדינה אפילו באותה מדינה ולהרשב"ג אפילו מהגמוניא להגמוניא צריך שיאמר בפ"נ ובפנ"ח ומשום עיגונא סגי בהכי אלמא דאף במקום קרוב שייך למיחש משום עגונה וגדולה מזו דעת ר"ת דבזה"ז בכ"מ צריך לומר בפ"נ ובפנ"ח דניידי כבני מחוזא וכתב הג"פ לדחות דכל מה דמצריך בפנ"ח הוא משום דאין עדים מצויין לקיימו וא"כ אם נחמור דלא חשיב מקום עיגון א"כ שוב הוה עדים מצויים לקיימו ושוב א"צ שיאמר בפנ"ח ובבית מאיר שם סעיף ו' דחה דברי הג"פ ואני מוסיף דאכתי קשה לרבה דס"ל משום לשמה דלדידיה אף שיש עדים על הקיום מ"מ צ"ל בפנ"ח משום לשמה וא"כ קשה קושיתו והרדב"ז ביאר בהדיא דעיקר קושיתו לרבה ע"ש והב"מ נדחק ג"כ בזה ולפענ"ד יש ליישב קושית הרדב"ז בפשיטות דבאמת מה"ת א"צ לומר בפנ"ח בין לרבה ובין לרבא ורבנן הוא דאצריך וא"כ הם אמרו והם אמרו דלא נחמיר במקום עיגון וא"כ כל שהאמינו לשליח ל"ש לומר דבמקום שאין עיגון לא האמינו דא"כ נתן דבריו לשיעורים וגם ממנ"פ אם נתנו נאמנות להשליח למה במקום שאין עיגון לא יאמינו לו ממנ"פ אם האמינו להשליח מה הפסיד אותו השליח שממקום קרוב לא יאמינו לו ובזה מדוקדק לשון חז"ל שאמרו משום עיגונא אקילו רבנן ולא אמרו במקום עיגון משום דמקום עיגון משמע שהיא כעת מקום עיגון בזה היא דהקלו אבל חז"ל האמינו בכל מקום דמשום עיגונא הקילו וא"כ בכ"מ האמינו להשליח ובפרט כיון דהחשש אינו רק דרבנן בדרבנן המנוהו וכל שהאמינו שוב נשאר על ד"ת ונמצא נאמן בכל מקום וז"ב ורק מה שהאמינו היה בשביל עגונא ובלא"ה יש לומר דבר חדש דהנה הב"ש סי' קמ"ב הקשה לשיטת רבינו אביגדור א"כ למה באתי הבעל ומערער האמינו להשליח והא בזה הוה הקיום דאורייתא וכבר כתבתי בזה לעיל וכעת נראה דהנה במה דאמרו ורבנן הוא דאצריך כתבו הקדמונים דתקנה שהוא על כל העולם ובעולם יש מיעוט ג"כ א"כ חיישינן ותקנו תקנה כוללת אף להמיעוט וכן לפמ"ש הפ"י דרבנן אצריך משום דהוה סמוך מיעוטא לחזקה ולפ"ז הרי נודע מ"ש התוס' בבכורות דף כ' ד"ה ואבע"א דכל שאנו דנין על אדם זה שהוא רשע לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה דבשביל זה לא נחזיק אדם בחזקת רשע ע"ש וביאור הדברים הוא לפע"ד דבאמת תקנה של כל העולם ובעולם יש מיעוט ג"כ ל"ש לומר דלא מחזקינן אינש ברשע דהא יש רשעים בעולם אבל על אדם פרטי ל"ש להחזיקו ברשע וכמ"ש התוס' בשבועות דף מ"ו והש"ך בחו"מ סי' קל"ו ולכך ניהו דתקנו רבנן לעשר אבל מ"מ לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה ולחוש מה"ת שלא עישר שא"כ גם על הפרט אנו דנים דאסור מה"ת ולפ"ז כאן בשלמא מה דתקנו שיאמר השליח בפ"נ הוא בשביל חשש מיעוטא שיש על כל העולם אבל כל שבא השליח ואמר בפנ"ח א"כ הוא מעיד על אנשים פרטים איך שייך לומר דלא נאמין ולחוש למיעוטא הא על אדם פרטי לא חיישינן להחזיק אותם ברשעים ולפ"ז כיון דכבר תקנו חז"ל שיאמר בפנ"ח וא"כ הוצרכו להאמין דאל"כ שוב לא הועילו בתקנתם כל שלא נאמין לו אף במקום עיגון וא"כ כיון דבמקום עיגון הוצרכו להאמין א"כ אף שלא במקום עגון נאמן כיון דמעיד על פרטים ועל הפרט לא מחזקינן באינו גמיר או רשע שמזייף וא"כ שוב נאמן ומעתה גם כשבא הבעל ויערער אינו נאמן ובאמת על הפרט לא דנין ובודאי לא רשיעי הב"ד והשליח שיזייפו רק דמ"מ לגבי עצמו לא אזלינן בתר רובא בד"מ אבל בגט דהוא איסור שפיר אזלינן בתר רובא וז"ב כשמש ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. ובקושית הפ"י הנ"ל דבעבד דזכות הוא לו והו"ל כש"ק ולמה צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ לפע"ד נראה כעת דבר חדש דהנה בטעם דש"ק א"צ שיאמר בפנ"ח משום דלא יבא הבעל לערער כל שמגרשה תיכף וער"ן ופ"י וביאור הדבר דהרי בגיטין תכ"ד לאו כדיבור דמי ביאר הר"ן בנדרים דף פ"ז כיון דחמירי כולי האי אדם עושה אותו בהסכמה גמורה ולפ"ז בש"ק דא"י לחזור בו א"כ עושה אותו בהסכמה גמורה ול"ח שמא יבא לערער בשקר אבל שליח הולכה דיכול לחזור בו שוב גם הוא לא הסכים בלבו כ"כ דסבר אי לא ארצה אח"כ אוכל לחזור כל עוד שלא בא לידה ושוב חיישינן שמא יבא ויערער בשקר ולפ"ז זהו בגירושין אבל שטר שחרור יוכל להיות דלא עשה בהסכמה גמורה ותדע דאטו בגט שחרור לא יוכל לחזור תכ"ד ושוב חיישינן שמא יבא לערער כנלפע"ד ודוק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף