שואל ומשיב/א/ב/קפט

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן קפט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בלמדי שיעורין תמידין כסדרן בחו"מ סי' פ"ז בסמ"ע ס"ק ג' ע"ש שתמה על ע"ש וכתב דהטעם דמב"מ חייב שבועה ואף דאמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דאשתמוטי קא משתמיט ובכ"ה פטור משום דאינו מעיז ומדרבנן חייב שבועה משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו והוא משולל ביאור דהא בכופר הכל חייב היסת משום חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו ולמה לי' טעם אוחרא להסמ"ע משום ספק מלוה ישנה וגם מה מועיל זאת הא סוף סוף חזקה דאין אדם מעיז כנגדו ולכאור' רציתי לומר דק"ל להסמ"ע לפי דרכו דאמרינן מגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא א"כ יקשה קושית הש"ס ב"מ ה' לר"נ דמשביעין היסת נימא מגו דחשיד ואשתמוטי ל"ש בכ"ה כמ"ש התוס' דף וא"ו בד"ה אלא וע"ז חידש הסמ"ע משום דס"ל טעמו של אביי משום ספק מ"י אלא שלפ"ז תמוה דא"כ למה לי הטעם דאשתמוטי ולא נימא דיש לו ספק מלוה ישינה ולא הוה חשוד כלל ובאמת שהפ"י כתב בדף ג' שם דע"כ רבה לית לי' דאביי דאל"כ אין התחלה לקושיתו דיהי' נאמן במגו דכ"ה דהא יש לומר דאין לו ספק מ"י רק על המחצה שכופר ע"ש וא"כ לפ"ז לדידן דבכ"ה אמרינן סברת אביי שוב א"צ לן לחדש משום אשתמוטי והנראה בזה דהנה לכאורה צ"ב דאם נימא דחשוד ורק משום ספק מלוה ישנה אמרינן דתבע א"כ הא הו"ל א"י אם פרעתיך דגם ספק פרעון קודם להלואה הו"ל א"י אם פרעתיך כמ"ש הש"ך בסי' ע"ה ס"ק כ"ג ועיין בתומים שכתב שם דהדבר מבואר מהך דספק מלוה ישינה וא"כ שוב אין מקום לשבועה דממנ"פ או דהו"ל חשוד או דהו"ל ספק מלוה ישינה והו"ל א"י אם פרעתיך אך באמת ז"א דבאמת הוא טוען ברי שאינו חייב רק דאנן חשדינן ליה דשמא הוא משקר ומן התורה נאמן לגמרי כ"ה וחז"ל הוא דאצרכי' שבועה אבל עכ"פ א"א לומר דישלם בשביל דהו"ל א"י אם פרעתיך ורק דלא נימא דלמה ליה לשבע ממנ"פ אם חשדינן אותו שוב הו"ל חשוד אשבועתא לזה אמרינן דדלמא מלוה ישינה יש לו עליו ושוב אינו חשוד אבל באמת אפשר דהוא באמת אינו חייב לו לגמרי וז"ב ולפ"ז במודה במקצת שפיר מקשה רבה דלמה צריך שבועה הא יש לו מגו וא"ל דשמא יש לו מלוה ישנה דז"א דא"כ הו"ל א"י אם פרעתיך ואף אם הי' א"י אם הלויתני הי' מחושואיל"מ וא"ל דהוא כופר המחצה ואין לך לחייבו דדלמא אמת קטעין דממנ"פ אם אומר אמת שוב ראוי להאמינו וא"ל דדלמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו על המחצה דא"כ ממנ"פ אם באמת הוא כן שוב הו"ל א"י אם פרעתיך או מחושואיל"מ ואם באמת אין מחזיקין אותו בכך רק דאמת דובר פשיטא דא"צ לשבועה וממנ"פ הוא נאמן וכיון דהתורה אצרכיה שבועה ולא האמינו שוב מהראוי לומר דחשיד אממונא ושוב הוה מחושואיל"מ וכמ"ש בהפלאה בכתובות פ"ח בסוגיא דפוגמת בהדיא סברא זו ואין לך בית מנוס רק שתתלה בסמ"י שוב הו"ל א"י אם פרעתיך דבשלמא בדרבנן ל"ש מחושואיל"מ ועיקר הא דאמרינן דחשיד אשבועתא דא"צ לשבועתא בזה כל שיש לתלות בסמ"י לא מצינו למפטרי' משבועה משא"כ בדאורייתא ומיושבין דברי הסמ"ע וקושית הפ"י ויש להמתיק עוד יותר דבמודה במקצת יש שני דברים לחייבו ספק שמא יש לו עליו מלוה ישינה וספק שמא חשיד אממונא לכפור בלי סמ"י וחשיד אשבועתא והרי יש לך שני צדדים לחייבו והרי בס"ס מוציאין ממון כמ"ש הפוסקים וא"כ אין מקום לשבועה משא"כ בשבועה דרבנן דל"ש מגו דחשיד דבדרבנן לא אמרינן מחושואיל"מ וז"ב ובזה יש לישב קושית התוס' האי בכולה בעי דלודי שהקשו דאם אמרינן דחשיד אשבועתא היאך משכחת נסכא דר"א וגם שבועת שומרין והיינו דשם ל"ש אשתמוטי ולפמ"ש א"ש דשם שוב שייך לומר דדלמא סמ"י וס"ל דספק פרעון קודם להלואה הו"ל א"י אם נתחייבתי ול"ש בכה"ג למפטרי' בשביל דחשיד אשבועתא דתלינן בסמ"י ויש להאריך בזה ואכ"מ אבל בכ"ז דברי הסמ"ע תמוהים וצ"ע.

והנה במ"ש למעלה דספק פרעון קודם להלואה דפטור וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ה לכאורה צ"ע דלפמ"ש הט"ז בטעם דא"י אם פרעתיך דפטור משום דלא אתי ספק פרעון ומוציא מידי ודאי חיוב דאתחזיק חיובא ולפ"ז כשהספק פרעון קודם להלואה דאתרע חזקת חיוב דבעת שלוה הי' בספק שמא אינו חייב לו דכבר נפרע וא"כ ל"ש חזקת חיוב ומהראוי שיפטור וצ"ל דכיון דקי"ל זה גובה וזה גובה א"כ גוף הלואה הוא חיוב בפ"ע ולא אתרע חזקת חיובא כלל במה שהוא ספק פרעון מפקדון או מהלואה אחרת דזה גובה וזה גובה ואין לו לנכות זה בזה אבל עדיין צ"ע דהרי קי"ל בסי' ע"ה דיכול לטעון יש לי בידך כנגדו כסות או כלים ועיין בב"י סי' ע"ה שם תמצא כמה חילוקים בענין הלז ואכ"מ להאריך בכל זה ומיהו בגוף דברי הסמ"ע לכאורה רציתי לומר דבאמת הענין דשמא סמ"י אינו דבר ברור רק דבשבועת היסת יש לומר דלכך תקנו אף דמה"ת פטור בשביל חזקה דאינו מעיז דכיון דיש לתלות דלכך כופר בשביל ספק מלוה ישינה לכך ממילא יכול להעיז וכעין זה כתב הש"ך בסי' ע"ב ס"ק מ"ט דלכך יכול לכפור ולהעיז כיון שהאחר יתלה שלכך כופר בשביל שא"י שוב יוכל להעיז ע"ש וה"ה כאן אבל עדיין צ"ע דמי הגיד לו כל זאת ומה שנראה עיקר לפע"ד בזה דהסמ"ע ס"ל דבאמת כבר כתבתי דלענין החשש של ספק מלוה ישינה זה אינו דבר ברור ומה"ת לומר דיש לו חשש ספק מלוה ישנה וכמ"ש הקדמונים ועיין תומים סי' צ"ב אך צ"ל דלענין החשש דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דגם זה אינו דבר ברור דאינו רק חשיד על זה ואינו ברור שפיר יש לתלות בספק מלוה ישינה ולא נפסול מספק אבל דנימא במודה במקצת שיש לו מיגו דכופר הכל דבמגו מפטר בכ"מ דהוה כדבר ברור איך אמרינן דאולי ספק מלוה ישינה יש לו עליו ולכך אין לו מיגו והיאך נוציא מידי ודאי בשביל חשש ספק שזה אינו טוען כלל וז"ב מאד בישוב קושית הפ"י ודברי הסמ"ע נכונים ומיושב קושית התוס' ד"ה בכולה בעי דלודי לי' דלענין שיהי' חשיד שפיר תלינן בספק מלוה ישינה ודו"ק כי יש להאריך בזה ואכ"מ.

והנה בהא דאמרו בב"מ דף וא"ו דר"ש דאמר שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעת שבועה שלא שלחת בו יד שבועה שא"ב נימא מיגו דחשוד אממונא וכו' אביי אמר חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וע"ז שאלני חכם אחד הרב המופלג מוהי דוב בעריש ני' מק"ק קאזווע סמוך לברעזאן עיר מולדתי דלפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רצ"ב ס"ק ה' בשם מהר"א ששון להסתפק באם שלח יד בפקדון בשביל חוב שהי' לו על המפקיד אם מקרי שולח יד בפקדון ולפ"ז יקשה כיון דגם השלש שבועות שמשביעין הוא מחשש ספק מלוה ישינה ואיך נשבע שלא שלח בו יד הא שייך מגו דחשיד וא"ל דספק מלוה ישינה יש לו עליו דהא מ"מ אסור לשלוח בו יד וע"ז השבתי בפשיטות דניהו דבאמת אסור לשלוח בו יד אבל מגו דחשוד ל"ש דמ"מ לא חשיב כ"כ דמ"מ הוא מוריא היתירא ומידי דהוה דחמסן דאמרינן דלא מקרי חשיד דאמר דמי קא יהיבנא מכ"ש בזה שכבר יש לו עליו ספק מלוה ישנה קסבר שמותר לשלוח בו יד אף דבאמת אסור כמו דחמסן באמת אסור רק דהוא מוריא היתירא ועיין סמ"ע סי' ל"ד וב"ש סי' כ"ח דתלוי בשני תרוצי התוס' בסנהדרין דאף דלהאמת הוא פסול כיון דלא משמע לי' ל"ש מיגו דחשיד וגם לא נפסל לעדות א"כ ה"ה בזה וז"ב ומה שהקשה עוד כיון דכבר נשבע שבועה שלא שלחת בו יד ושלא פשעתי א"כ למה נשבע שא"ב הנה כיון דיש לו עליו ספק מלוה ישינה יש לחוש שמא ישנו אתו וכופר בשביל שמא יש לו עליו מלוה ובאמת לא שלח בו יד ולא פשע בו ונשבע ע"י גלגול עוד יש לומר דבאמת כבר אמרו דגם בפקדון שייך אשתמוטי עד דבחישנא לה רק לענין שלא שלח בה יד ושלא פשע ל"ש כ"כ אשתמוטי דמ"מ פשע בו במה שאין המשכון תחת ידו והוא שלח בו יד אבל לענין אינו ברשותו ל"ש מיגו דחשיד די"ל אשתמוטי וא"כ אף שאסור לשלוח בו יד מ"מ לא פנסל דדלמא ישנו באמת בביתו ורק דצריך לחפש אחריו והוא נשבע שא"ב דיש לו טענת אשתמוטי וערש"י שפירש דעיקר הקושיא היא על השבועה שא"ב ותמהו כלם דלמה לא כתב משום שלא שלח בו יד ועיין קצה"ח סי' רצ"ב ולפמ"ש יש לומר דבזה ל"ש אשתמוטי גם משום ספק מלוה ישינה וע"כ כמ"ש למעלה דמ"מ מורה היתירא לכך פריך מאינו ברשותו דנימא דחשיד ול"ש אשתמוטי אם ישנו בביתו באמת היאך ישבע שא"ב ודו"ק כי יש לעיין בזה.

וחנה גיסי הרב הגאון אמר לישב קושיתו הנ"ל דאיך שייך לומר דלכך נשבע שא"ב מחשש סמ"י הא אסור לשלוח יד בפקדון בשביל מלוה ישנה דלאו דוקא מלוה ישינה דשמא יש לו עליו פקדון ומותר לקחת פקדון בשביל פקדון אבל השבתי בפשיטות דז"א דהרי הרז"ה הקשה דלטעון כך יש לי בידך וכתב דיכול לומר כך וכך יש לי בידך ויכול לנכות עבור חובו ועיין בב"י סי' ע"ה באורך בשם תלמידי רשב"א דדוקא במלוה דחייב אף באונסין שייך לומר יש לי בידך כנגדו בסתם אבל בפקדון דאם טוען נאנסו פטור בשבועה לא יוכל לטעון סתם יש לי בידך כנגדו דלמא נאנס בידו הפקדון והדין דזה גובה וזה נשבע שנאנס ופטור וכן קי"ל בסי' ע"ה כמ"ש בסמ"ע שם וא"כ ע"כ אינו רק החשש שמא יש לו ספק מלוה ישינה ושפיר הקשה דאסור לשלוח יד בפקדון בשביל מלוה וע"כ מחוורתא כמ"ש או משום דנשבע ע"י גלגול והוא סובר דמותר לשלוח בו יד או משום דשייך אשתמוטי לענין שבועה שא"ב הן אמת דגוף דברי המהר"א ששון צ"ע דלמה יהי' אסור לשלוח יד בפקדון בשביל שיש לו מלוה על חברו ולמה לא יוכל לטעון יש לי בידך כנגדו ושו"ת מהר"א ששון אינו ת"י לעיין בו טעמו אך לפע"ד טעם האיסור דל"מ אם ש"י צריכה חסרון א"כ לא שייך לומר דיחסר לחברו בשביל שמגיע לו חוב והוא ישתלם אח"כ החוב כולו ולמה שלח יד בפקדון של חברו לחסרו ובכה"ג היכא דאיכא פסידא ודאי זה גובה וזה גובה כמבואר בכתובות ק"י ובב"י סי' ע"ה שם באורך וא"כ איך שלח ידו בפקדון של חברו אלא אף אם ש"י א"צ חסרון מ"מ איך משתמש בפקדון של חברו להנאתו והלא קבל עליו שמירה ואסור להשתמש בפקדון של חברו דמה שמגיע לו חוב יתן הוא לו ופקדונו יחזיר לו כאשר לקח אצלו ולפ"ז לענין שליחות יד דוקא היא דאוסר המהר"א ששון אבל לקחת הפקדון בפרעון חובו פשיטא דיכול לקחת ולמה לא יטעון שיש לי בידך כנגדו ומעתה משבועה שא"ב אין התחלה לקושיתו דזה מותר לו לקחת בחובו וגוף השבועה דלא שלח בו יד ל"ק דממנ"פ דאם שלח יד הו"ל חשיד אממונא דז"א דל"מ אם שליחות יד א"צ חסרון פשיטא דלא הוה בזה חשיד אממון לקחת שא"ש במה שמשתמש בפקדון של חברו והוא נהנה וזה לא חסר ופשיטא דבכה"ג ל"ש מיגו דחשיד אממונא דחשיד ע"ז שיעבור על ענין שליחות יד כזה ומ"מ לא ישבע לשקר וגם למ"ד ש"י צ"ח הא כ"כ הרמב"ן והריטב"א בב"מ דלאו חסרון ממש דא"כ הו"ל גזלן אלא דעתו להשלים החסרון ע"ש בשט"מ ב"מ מ"ג באורך ולפ"ז פשיטא דל"ש בכה"ג מיגו דחשיד אממונא דאינו גזלן ממש ובכה"ג ודאי מורה היתירא וז"ב ובזה מדוקדק היטב דברי רש"י בב"מ דף וא"ו שפירש דעיקר הקושיא הוא משבועה שא"ב ולמה לא פירש משבועה שלא שלחתי בה יד דבשלמא שלא פשעתי שייך אשתמוטי אבל שבועה שלא שלחתי קשה ועיין קצה"ח סי' צ"ב ס"ק א' מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דבזה ל"ש דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דעל ממון כזה חשיד ובפרט לדידן דקי"ל ש"י א"צ חסרון א"כ לא חשיד על ממון גמור ופשיטא דבשביל זה לא יפסול לשבועה דודאי לאישבע לשקר ולכך פירש משבועה שא"ב ובשבועה שא"ב כ"כ דמותר לקחת הפקדון בשביל פרעון חובו והמהר"א ששון לא אסר רק לשלוח יד בפקדון בלי נכיון החוב דלמה ישתמש בפקדונו של חברו חנם וז"ב ובמ"ש יש לישב קושיא חמורה שראיתי בספרו של הגאון מהר"ע איגר ז"ל בההקדמה שם בהא דאמרו בב"ק דף ק"ו הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור שנאמר אם לא שלח ידו וקשה הא השומר נשבע שלא שלח יד דזו אחת מהשלש שבועות וא"כ כיון שנשבע שלא שלח בו יד שוב לא קנאו וחייב וא"כ לגבי עצמו הוה כהודאת בע"ד ואף שהעדים אומרים ששלח בו יד ועכשיו הפקדון אצלו נאמנים במה שאומרים שהפקדון הי' אצלו ולא נאמנים במה שאומרים ששלח יד וכמו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"ש בהשמטות מ"ש הגאון בזה ולפע"ד לפמ"ש לק"מ דבאמת שייך מגו דחשיד ורק דאמרינן דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ ע"כ אנו מחזיקים שבאמת שלח בו יד וא"כ מה בכך שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי הא עיקר שבועה בא מכח דשלח בו יד רק שלא נתכוין להיות גזלן וכבר כתבו התוס' בשבועות דף מ"א דכל דיש לתרץ דבריו מתרצינן ולא אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ורק דשם ל"ש לתרוצי דבריו וכאן ע"כ אנו מתרצין דבריו דאל"כ הו"ל מיגו דחשיד וז"ב ובלא"ה נראה דל"ש הודאת בע"ד רק שיתחייב עצמו מכאן ולהבא ומטעם דכתב המהריב"ל אי בעי נתן מתנה ועיין קצה"ח סי' ל"ד אבל להיות נאמן שלא שלח בו יד ולא קנה ובמה יוכל לסתור בהודאת פיו את אשר כבר עשהו ודרך אגב אומר דק"ל על מה שחידש בקצה"ח סי' מ"ם דקנין אודייתא לא נגמר אלא בעדים דא"כ איך יפרנס הוא דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי דלמהריב"ל הרי הוא כמו שמחייב עצמו ליתן והרי הוא אודייתא ממש וצריך עדים והרי אמרו דלא אברי סהדי אלא לשקרי גבי הודאת בע"ד כדאמרו בקידושין דף ס"ה והקצה"ח לשיטתו אזיל דיש לו דרך אחרת בהך הודאת בע"ד דהיא מתורת עד לגבי עצמו כמ"ש בסי' ל"ד וסי' רמ"א באורך אבל לפ"ז צריך לומר דנאמן בהודאתו יותר מעדים דאל"כ הוה עכ"פ תרי ותרי וגם עכ"פ מקרי עד פסול נגד שנים כשרים ועיין ביבמות דף קי"ז ובאהע"ז סי' י"ז דאף דעדות אשה דפסולים נאמנים שני כשרים נאמנים יותר וכאן הוא עדיף וע"כ דלא מתורת עד הוא ועיין בסמ"ע ר"ס ע"ט אי הודאת בע"ד רק כמאה עדים או יותר ע"ש וא"כ דברי הקצה"ח צ"ע ומחוורתא כמ"ש מהריב"ל וא"כ דבריו בסי' מ"ם ע"כ א"א להולמם עכ"פ מ"ש דהודאת בע"ד ל"ש לסתור מעשה שכבר עשה נראה נכון ובחידושי אמרתי בישוב הקושיא הנ"ל דלכאורה צריך להבין איך נאמנים עדים במה שאומרים דלוה והא להפוסקים דס"ל גם בממון עדות בעינן שא"ילהז והא א"א להזימם דהא יוכלו לומר דהם באו לפטרו שאמרו שפרע ומה להם בזה שנתחייב בהודאת פיו וצ"ל דיש מקום הזמה אם יאמרו דלא הי' שם בעת שאומרים שלוה וא"כ עכ"פ שקרו במה שאומרים שלוה והלוה טוען שלא לוה כלל וז"ב ולפ"ז כאן ממנ"פ אם יזימם שלא הי' בעת ששלח יד קודם שכפר על הפקדון א"כ יאמרו שאדרבא בזה רצו לפטור אותו שאומרים שקנה אותו בשליחות ידו ומכ"ש אם יזימו רק על הפקדון שהעידו שבידו הי' א"כ יוכלו לטעון כבר פטרנו אותו במה שהגדנו ששלח בו יד דכאן קדם הפטור להחיוב ובקנס בודאי צריך לכ"ע עדות שיכול להזימה ודו"ק היטב כי קצרתי ובמ"ש למעלה יש לפרש הא דאמרו בב"ק שם א"ל ר"ז לרחב"א דוקא בעומדת על אבוסה קאמר אבל שלח בו יד קנה ושבועה לא מהניח בה כלום או דלמא אפילו עומדת על אבוסה תנן ופירש"י דכיון שקודם שטען טענת גנב בפקדון קנאה וקמה לי' ברשותי' שאם מתה ישלמנה ואשתכח דכי קא כפר דידי' קא כפר והדבר צ"ב דלמ' נדחק רש"י כל כך ובאמת זה אינו סברא פשוטה דכל ששלח יד קנאו לענין שיהי' שלו דניהו דקנאו להתחייב באונסין אבל דידיה אינו ובפשיטות הי' לו לפרש דע"כ לא מחייב טוען טענת גנב רק בדבר שאם הי' האמת כן שנגנב הי' פוטר אותו טענה זו א"כ עכשיו שכופר וטוען שקר שנגנב והוא בביתו באמת חייבתו תורה ע"ז שטען ט"ג בשקר ונשבע אבל כאן דאף אם נגנב כעת לא הי' נפטר בזה שכבר שלח בו יד והתורה אוקמוה ברשותו להתחייב באונסין וא"כ לכך ל"ש טוען ט"ג בזה שהשבועה לא הועיל לו כלום ואדרבא בזה מדוקדק דברי הש"ס דאמר ושבועה לא מהניא בי כלום וכבר דקדק בזה בשו"ת עהר"ע איגר ז"ל סי' קצ"ב ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר כתבתי למעלה שהמהר"א ששון נסתפק אם יש לו ספק מלוה ישנה אי מקרי בכה"ג שולח יד בפקדון ופרשתי למעלה הטעם ספיקו דניהו דאסור לשלוח בו ידו לחסרו מ"מ מגו דחשיד ל"ש בזה דמ"מ אינו חשיד לגזול ממון בבירור ולפ"ז כאן ששלח בו יד ונשבע וא"כ הי' נשבע השלש שבועות שאחת מהם שלא שלח בו יד ולא מקרי חשיד אממונא דמ"מ אינו חשיד לגזול ממש רק שמא הי' עליו ספק מלוה ישנה וכמ"ש ולפ"ז לא הי' יכול להקשות בסתם דהטענה לא פטרו דהא מ"מ כבר שלח יד דהא כיון דנשבע שלא שלח יד וע"כ משום דאמרינן שמא ספק מלוה ישינה ואינו חשיד כ"כ לגזול א"כ שפיר הוי השבועה מועיל לפטרו אף שבאמת שלח בו יד ולכך פירש רש"י דכיון דעכ"פ שלח בו יד ובאמת אף שיש לו ספק מלוה ישנה נקרא גזלן ואסור לשלוח בו יד רק דלא מקרי שולח יד כ"כ להיות חשוד על הממון והשבועה וא"כ ז"ש ושבועה לא מהניא בי' כלום דבאמת כל דקנה בשליחות יד שוב מקרי דידיה דא"ל דמ"מ לא נעש' שלו דז"א דניהו דשפיר נשבע ולא מקרי חשוד אבל עכ"פ זה כפר בודאי ושלח בו יד והשבועה לא הועיל כלל דכל השבועה הוא שתלינן השליחות יד בספק מלוה ישינה אבל הטענת גניבה שנשבע לא הועילה לו דמ"מ נתחייב בשביל שנעשה שלו מחמת השליחות יד ויש להמתיק עוד הדברים עפמ"ש התוס' בב"מ דף ואו בהא דאמרו ספק מלוה ישנה יש לו עליו כתבו דהאי דמשביעין שלא שבועות וכו' חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וכו' אבל בגזלן ודאי וכופר בפקדון אין להכשיר מטעם שספק מלוה ישנה יש לו עליו והנה חלוקם אינו מבורר ולכאורה משמע מזה ראי' לספיקת המהר"א ששון הנ"ל דכל ששולח יד בפקדון אין להכשיר בשביל שהיו לו מלוה ישנ' אבל כבר כתבתי דזה אינו דא"כ למה משביעין שלש שבועות וחד מהם שלא שלחתי בו יד והא אין להכשיר בזה בשביל ספק מלוה ישנה אבל ביאור הדברים הם כפשטן דכל שספק לנו אם הם חשודים לממון תלינן להכשיר אבל אם ידענו שכופר בפקדון לתלות בספק רחוק שמא מלוה ישינה אין להכשיר מספק וז"פ ועיין בשטה מקובצת שם ולפ"ז כאן ששלח יד שוב השבועה לא מהניא בה כלום דניהו שאנן לא ידענו מזה ונתנו לו השבוע' לפי שלא ידענו מזה אבל עכ"פ הוא שלח בו יד ונתגלה למפרע דלא הי' ראוי להשביעו ובכה"ג לא חייבה תורה כל שהשבועה לא היו כדין ומדוקדק הלשון ושבועה לא מהניא מידי ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמר הש"ס זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי דאר"א אר"י הטוען טעות אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מ"ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה ופירש"י דאיתא כר"ש דאמר הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן אפילו בלא שבועה וכ"ש כשנשבע אלמא כיון דקמה לי' ברשותי' כי קכפר דידיה קא כפר וה"ה לשולח בו יד ודקדק הגאון שם דלמה לא מסיים הש"ס ושבועה לא מהניא מידי כמו שאמר למעלה ולפמ"ש א"ש דבאמה הש"ס מוקי לעיל הך דר"ש כגון דנקיטא בידיו דאל"כ יוכל לטעון אשתמוטי עד דבחישנא ולפ"ז בנשבע ונפסל דכל שנשבע לא שייך אשתמוטי בפקדון וכמבואר סי' צ"ב וא"כ שפיר שייך לומר דכל דקנה דידי' קא כפר אבל ל"ש לומר דהשבועה לא מהני דכל דלא נודע שאין לו ספק מלוה ישינה או דאשתעעוטי קא משתמיט שוב הי' מועיל השבועה ורק ע"י שנשבע נתחייב לכך הוצרך לומר דקנה בשבועה ראשונה.

ובזה יש לומר הא דמשני הש"ס ל"א הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה הראשונה ודקדק הגאון שם דא"כ משמע להיפך דאף בשלח בו יד נמי חייב דאל"כ למה לו טעם דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה ת"ל דכבר קנה ומהש"ס משמע דבמה שדחה לא נשמע עדן האיבעיא אי עומדת באבוסה דוקא הוא או לא ולפמ"ש א"ש דהש"ס דחה די"ל דלא קי"ל כר"ש ולא נפסל בשביל שכפר בפקדון וכדס"ד דרמב"ח בב"ק דף ק"ה שם וא"כ אין ראיה משם דהא לא קנה בשבועה דהא לא כפר כלל ולכך אמר הואיל ויצא ידי הבעלים בשבועה אבל לעולם כל ששלח יד לא חייב דכבר קנה בשבועה ודו"ק אברא דעדיין קשה דניהו דיש לדחות כרמב"ח אבל עכ"פ אנן לא קי"ל כן וא"כ היכי אמר אתמר נמי אר"א אר"י הטוען טענת אבידה בפקדון וכו' שכבר יצא ידי בעלים בשבועת הראשונה והרי באמת לא קי"ל כן ופסול בנשבע בפקדון דל"ש אשתמוטי כל שנשבע וא"כ למה לא אמר שכבר קנה בשבועה ראשונה אמנם נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש השערים דגבי מלוה לא נעשה חשוד אף שנשבע ובאו עדים שנשבע לשקר הרי דס"ל דשייך לתלות בדבר אף דנעשה חשוד בעדים ובב"י סי' ל"ז כתב הטעם דלגבי מלוה דרך להשביע אם חייב או שמא הי' חייב לו ממקום אחר ונשבע באמת אבל פקדון דרך להשביע אם הפקיד אצלו וכיון שאלו מעידים שהפקיד אצלו הרי מעידים שנשבע לשקר ולפ"ז זהו כשכופר בפקדון שלא הפקיד אצלו אבל בטוען טענת אבד לא נעשה חשוד אף שעדים מכחישים אותו ולכך אמר שכבר יצא ידי שבועה הראשונה לא שכבר קנה בשבועה הראשונה אברא דעדיין קשה דא"כ כשנשבע שאינו חייב לו במלוה גם כן מהראוי לפסול דבודאי חשוד לא תלינן במלוה ישינה כמ"ש התוס' לענין כופר בפקדון והבאתי לעיל וכבר תמה בזה הקצה"ח סי' צ"ב ס"ק ד' אך נראה דסברת השערים דבאמת סברת התוס' צ"ב דלמה יפסול כשכופר בפקדון ונתלה בספק מלוה ישינה דמ"ש למעלה כיון דודאי נפסל אין להכשיר מספק אכתי קשה הא ע"ז אנו דנין דדלמא יש לו מלוה ישינה ולא נפסל כלל אך נראה דהדבר נכון דהנה כבר נודע מ"ש תב"י בסי' ע"ה ובסי' כ"ד דמלוה ומלוה יכול לתפוס אחד בחברו ולא אמרינן בזה זה גובה וזה גובה משא"כ בפקדון ומלוה דהם שני ענינים נפרדים דא"י לתפוס פקדונו של חבירו בעד חובו ושעיבודו הוא מעות או קרקע ע"ש ולפ"ז בשלמא בכופר בפקדון ל"ש לתלות בספק מלוה ישינה דהא עכ"פ עשה שלא כדין לתפוס פקדונו של חברו בעד ספק חובו וניהו דלא נעשה היינו אבל כל שספק לנו אם הוא חשיד אבל כל שודאי כפר בפקדן ועשה שלא כדין אף דלא נעשה חשוד דיש לתלות בספק מלוה ישינה עכ"פ שלא כדין עשה ונעשה חשוד עכ"פ ואין להכשירו מספק רחוק כזה והרי המהר"א ששון נסתפק אם יוכל לשלוח יד בפקדון בשביל חובו ועיין סמ"ע סי' צ"ב ס"ק י"ג שכתב דאם אינו כופר רק שאמר שתופס בשביל חובו שומעין לו עד כדי דמיו אם ליכא עדים שבא לידו בתורת פקדון והיינו שתפסו למשכון בעד חובו אבל כופר בפקדון פשיטא דלא נכשיר מספק כיון דאין לו לתפוס אבל במלוה דיכול לתפוס בעד חובו א"כ אף שנשבע כיון דאם הי' לו מלוה ישנה בודאי הי' יכול לשבע בסתם שאינו חייב לו דעולה לו בפרעון ועיין ב"ש סי' צ"ו ס"ק י"ד דגזלן שיש לו שטר על הנגזל א"י לשבע הגזלן דלא פרע לו דהרי הגזילה עולה לו לפרעון אף דלא לקחו לשם פרעון ע"ש וא"כ מכ"ש שאם נשבע בספק מלוה ישינה שאינו חייב לו דלא נעשה חשוד עכ"פ משא"כ בפקדון או גזלן בודאי דא"י לגזול על סמך ספק מלוה ישינה ודו"ק ובזה מיושב קושית מהר"ש הלוי על השערים והובא בקצה"ח שם ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים, ומן האמור נראה לפע"ד לישב דברי הסמ"ע בסי' פ"ז סכ"ב דכתב דבין נשבע ונפטר בין נשבע ונוטל א"צ לשבע קודם שיקבל זה בחרם והט"ז השיב עליו דבשלמא נשבע ונפטר שייך הטעם שלא יהי' כל אחד משביעו על חנם וזה יתן לו איזה סך להפטר אבל בנשבע ונוטל דיש זכות להתובע שישבע ויטול וזה מציל עצמו שאינו רוצה לשבע ומהפך על שכנגדו וא"כ למה יצטרך לקבל בחרם תחלה דהא זה לא רצה שישבע חברו רק שרצה להציל עצמו וכן מי שנתחייב היסת והפכה על שכנגדו שלא ברצון לא רצה שישבע חברו רק שהציל עצמו שלא ישבע ע"ש ומן האמור אני אומר להיפך דהשתא בשבועה דאורייתא דהיינו נשבע ונפטר דהא דהטילה התורה שבועה על זה ולא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דתלינן בספק מלוה ישינה א"כ עכ"פ מדהטילה התורה שבועה לפטור ע"כ דכ"ז שלא נשבע החזיקה התורה דמסתמא טענת התובע אמת וזה צריך לשבע דשמא ספק מ"י עליו וא"כ בודאי יקשה למה יצטרך לקבל עליו בחרם הא טענתו רגלים לדבר שהוא אמת וע"כ צריך לבא לטעם דאל"כ יתבע כל אדם בחנם וזה לא ירצה לשבע דפריש מספק שבועה ושמא גם זה אינו רק עלילות דברים וע"כ צריך לקבל בחרם אבל כשהוא נשבע ונוטל ע"כ צ"ל דספק מלוה ישינה יש לו עליו דאל"כ הוה מגו דחשוד אממונא ועוד נוסף שבא ליטול ממון שלא כדין וא"כ ע"כ שתלינן בספק מלוה ישינה וא"כ בודאי צריך לקבל בחרם דבאמת אינו משביעו בחנם כשמהפך על שכנגדו דהא יש לו ספק מלוה ישינה ובאמת משביעו לחברו בחנם ע"כ צריך לקבל בחרם תחלה דאז יפרוש וא"כ בזה אדרבא מסתבר טפי לחייבו בק"ח דהא ע"כ מחזיקין שיש לו ספק מלוה ישנה וא"כ בודאי רצה שישבע חברו ובאמת בשביל החרם יפרוש שצריך לשבע שגם הטענה אינו משביעו בחנם והרי זו הטענה שקר דדלמא אין מגיע לו ונמצא אדרבא שבזה בודאי צריך לקבל בחרם וגם בהיסת אף שיש חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ובודאי אומר אמת מ"מ צריך שיקבל בחרם כשהפכו ע"ז דלא עדיף משבועת התורה דודאי טענת התובע אמת דהרי הטילה התורה עליו שבועה ואפ"ה צריך לקבל בחרם דאמרינן דחשוד אממונא וכ"ז שאינו צריך לקבל בחרם משים עליו עלילות דברים כדי שיפשר עמו דחמורה שבועה ולא ירצה לשבע ומכ"ש בהיסת דודאי חיישינן שיתגולל עליו ומידי שבועת היסת לא ימלט ויפשר עמו ולכך צריך לקבל בחרם אף שמהפך עליו ועיין תוס' ב"מ ג' ע"ב דס"ד דהתוס' שם דמדרבנן הוא דחשוד אממונא לא חשיד אשבועתא ומה"ת מאן דחשוד ע"ז חשוד ע"ז וא"כ אם בשבועת התורה החמירו בזה מכ"ש בשבועת היסת וז"ב ובזה מיושב היטב מה שהקשה הט"ז בהא דמבואר בסי' פ"ב סט"ו באם אמר או השבע וטול או הוציאני מהחרם והקשה דהא מהחרם לא יפטור אף שיש העזה דהא גם בהיפוך צריך לקבל בחרם תחלה ושם מיירי בהיפוך ולפמ"ש א"ש דכל הטעם הוא משום דכל שנשבע ונוטל וע"כ משום דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ושמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ולכך שם עליו עלילות דברים וא"כ צריך לקבל בחרם אבל שם דמיירי במלוה בשטר והמלוה לא רצה לשבע ואמר שתהי' כמלוה ע"פ והלך הלוה והפכו כדין מי שנתחייב שבועת היסת א"כ לא שייך בזה שישביעו בחנם דהא חזינן ריעותא גדולה שהרי המלוה הי' יכול לשבע וליטול ולא רצה ועשהו שבועת היסת שישבע הלוה וזה הפכו וא"כ בכה"ג אפשר שאין צריך הלוה לקבל בחרם דא"ל דתמיד יעשה כן דהא באמת לא ידע כלל שזה יהפוך עליו ובכה"ג א"צ לקבל בחרם כנלפע"ד ועכ"פ דינו של הסמ"ע אמת לפע"ד וכן הסכים באורים שהמנהג כהסמ"ע ע"ש בסי' פ"ב ובסי' פ"ז ועיין בפרישה סי' פ"ב סי"ד ודו"ק היטב כי שם מבואר דבריו ביותר ע"ש ודו"ק. ומן האמור נראה לפע"ד במה שמצאתי בספר שערי משפט שכתב בהא דמבואר בש"ע סי' פ"ז ס' ד' באחד שכפר הכל ונשבע היסת בלא נק"ח ואח"כ חזר והביא ע"א חוזר ונשבע ש"ד וע"ז נסתפק שם לשיטת הרא"ש בר"פ ש"ה דנק"ח בש"ד אינו רק מדרבנן לחיים אי יכול להפך השבועה על שכנגדו דכיון דמחית א"צ לשבע שנית רק מדרבנן מהפכינן על שכנגדו או דלמא דבכה"ג שבאין שתיהן לידי שבועת שוא א"י להפך ולפמ"ש יש לומר דעיקר שבועת שוא שלא יהי' חילול השם בדבר וכיון דכאן תלינן דספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ י"ל דלא פריש משום שבועת היסת דלא חמיר עליו השבועה כל כך וא"כ זה שכנגדו ישבע באמת שחייב לו וגם זה נשבע ולא נשבע על מרמה דהי' עליו ספק מלוה ישינה ונא פריש וגם אשתמיטתי' הא דכתב בגידולי תרומה שער זיי"ן ח"א אות ה' דהיכא דדיין טעה ואשבע לאחד שמחויב היסת ש"ד ועי"ז לא רצה הלה לשבע והפכה על התובע ונשבע ואח"כ טען זה שאלו ידע שאינו רק היסת הי' הוא נשבע וכתב שהדין עמו שזה נשבע היסת בלי נק"ח ונפטר ואע"ג דאלו ואלו באין לידי שבועת שוא לא קי"ל כבן ננס ושניהם נשבעים ואף דלכתחלה מהדרינן שלא יהי' שבועת שוא אבל לא בשביל זה נוציא ממון שלא כדין כל דלא נודע מי הוא הנשבע לשקר וא"כ מכ"ש בדינו דבודאי לא נודע דיכול לתלות בספק מלוה ישנה ובלא"ה נראה דגוף הדבר היא טעות דאם יהפך על שכנגדו יפטרנו העד המסייע משבועה דל"ש לומר כמ"ש הש"ך דזה שמחייב העד לא יוכל העד להיות מסייע דז"א דהעד מחייב ש"ד ורק שזה כבר נשבע ומה"ת נפטור ומה שצריך לשבע שנית בנק"ח הוא מדרבנן ע"כ יוכל להפך אבל העד לא עשה שום פעולה דבעלמא כל החיוב בא ע"י העד אבל כאן העד לא בא רק לחייב נק"ח ומה"ת לא עשה פעולה כלל דהא כבר נשבע ועיקר ההיפוך הוא בשביל זה שאינו חייב רק נק"ח מדרבנן וא"כ למה לא יפטור זה שכנגדו וז"ב ודו"ק ועש"ך סי' פ"ז ס"ק למ"ד.

והנה בהא דאמרו בכתובות צ"ג דהראשונה נשבעת לשניה וכתבו התוס' ד"ה מי דלכך לא נקט בשלשה נשים דאז לא הוה שמעינן שבועה לאחד שבועה למאה דה"א כיון דהשלישית לא נשבעה לא אחמור כולי האי דתהי' הראשונה צריכה לשבע לשלישית והקשה המהרש"א דא"כ לבן ננס דס"ל דגם הרביעית נשבעת א"כ מצי למנקט בשלשה דהרי השלשית צריכה לשבע וע"כ דשבועה לאחד שבועה למאה ולפע"ד נראה דבאמת לכאורה צריך להבין היאך מוכח מהכא דשבועה לאחד שבועה למאה דלמא משום דא"י לשבע כלל לשלישית דבשלמא בכל שאר שבועות י"ל דנשבע לזה ולזה דא"ל דמגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא די"ל דמלוה ישינה יש לו ע"ז וע"ז אבל כאן דעיקר השבועה שלא התפיסה צררי מבעל וא"כ אף אם נימא דמוריא היתירא לגבי בעל ולכך אצרכה שבועה מ"מ כל שכבר נשבעה שלא גבתה כתובתה היאך נוכל להשביעה עוד והא ממנ"פ או דנשבעה לשקר ולמה נשבעה עוד או דנשבעת באמת והיא קושיא גדולה לפע"ד אמנם יש לומר דהרי באמת בעת שנשבעה להשניה עדיין לא הי' השבועה חמורה כל כך דחשבה שגם להשני' יהי' לה מה לגבות כאשר באמת הורה הנסיון שגבתה וא"כ לא חמיר עלה כ"כ דעכ"פ להשניה לא הפסידה וי"ל דלגבי הבעל מוריא היתירא ולהשניה לא הפסידה משא"כ השלישית שבאת לגבות ולע"ע אין עוד נכסים בשופי כ"כ א"כ שוב יש לומר דתצטרך לשבע שנית דלא חמיר כ"כ השבועה הראשונה והרי אם נשבע שלא בנק"ח צריך לחזור ולשבע ומשום דלא חמור כ"כ לכך משביעין גם לגבי השלישית ומעתה מיושב קושית המהרש"א דהנה בן ננס ס"ל דכיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא ואנן לא חיישינן לזה ולפ"ז לבן ננס עכ"פ שבועת שוא איכא כאן דממנ"פ או שהוא שבועת שקר או שהוא שבועת שוא דהא כבר נשבעה באמת וא"כ לבן ננס בודאי א"א להשביעה שנית והש"ס לא מדייק רק מת"ק וא"כ שוב שפיר כתבו התוס' דהוצרך למנקט ארבעה ודו"ק.

והנה הב"י סי' קכ"א הובא בש"ך ס"ק מ"ג כתב וצ"ע דנראה דיטול לוי בלא שבועה כיון דא"י ע"י מי שלח לו והד"מ דחה דבריו הא מ"מ טוען ברי ששלח לו ולפעד"נ בכוונתו דכיון דכ"ה פטור משום דאינו מעיז וא"כ כאן שאומר ששלח לו וא"י ע"י מי א"כ יכול להעיז דאין מי שיכחישו דבשלמא כשאומר ששלח ע"י פלוני מתירא שזה יכחישו אבל כאן מי יכחישו ושוב חייב אף כשהוא כ"ה ואף אם נימא דהוא גזה"כ מ"מ כל שיכול להעיז בכה"ג שזה א"י ולא יוכל להתברר לעולם אינו נאמן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף