שואל ומשיב/א/ב/קיד

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן קיד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למשכיל אחד. מה ששאלת על דברת הנו"ב חלק או"ח סי' ק' באחד שמת ע"פ אחר חצות שלא בטלו ולא ביערו וכתב הגאון בפשיטות דלא מחשב דמים להורישו לבניו כיון דאסור בהנאה מן התורה אחר חצות ואין לו שיווי דמים ע"ש וע"ז תמהת דמה דפשיטא לי' מבואר ההיפך בש"ס קידושין דאי הוה ירושה דאורייתא אסור לומר לנכרי טול אתה ע"ז ואני דמים דהוה חליפי ע"ז וכן מבואר בטוש"ע יו"ד סי' קמ"ו ס"ד וע"ש בש"ך ס"ק ה' הרי מבואר דירית לה מה"ת הנה כבר קדמך בשו"ת תפארת צבי להגאון מוהר"ץ מהמבורג ז"ל שנשאל בזה וכעת אינו ת"י אבל לא ידעתי דקארי לה מה קארי דבשלמא שם האב הוא נכרי ולדידיה הוה דמים ושפיר אמרינן דאם ירושה דאורייתא שוב הו"ל חליפי דע"ז דהרי הוא מורית לה ומה בכך דלגבי הגר הוא אסור בכ"ז כיון דמורית לה האב אם לוקח כנגדו הו"ל חליפי ע"ז אבל כאן בחמץ דהאב גופא אין לו שום ענין בזה כיון דאסור בהנאה א"כ הו"ל הפקר והיורשים א"י לזכות בו כיון דגם לדידהו אסור וא"כ לכך שפיר כתב הגאון דאינו של היורשים וז"ב ופשוט והנני יוסיף על דברת הגאון דאף לר"ש דמותר לאח"פ וגם אם נימא דמקרי גורם לממון מאחר שיהי' מותר לאח"פ מ"מ הא לא עדיף מט"ה דאינו מוריש לבניו וכמבואר בש"ע חו"מ סי' ער"ו בסופו וה"ה בזה עכ"פ דברי הגאון נכונים אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו בקדושין דף י"ז דאי ס"ד דירושת הגר מן התורה כי לא באו ברשותו נמי חליפי ע"ז קשקיל ומאי קושיא כיון דקי"ל דאיסורא לא ניחא לי' לאינש דליקני וא"כ סילק עצמו מאיסור הע"ז ולא רצה לירש וא"כ לא הוה חליפי ע"ז דהרי סילק נפשו ולא רצה לזכות בהאיסור רק בהיתר ומעולם לא ירש האיסור כלל הן אמת דקי"ל דפשוט לא יוכל לסלק עצמו מחלק ירושתו כלל ודוקא בכור יוכל לסלק נפשו דמתנה קריא רחמנא ולא פשוט וכמבואר סי' רע"ח אמנם אחר העיון עדיין קשה דהנה הר"ן כתב הטעם דלא יכול לסלק נפשו מחלק ירושה משום דראוי לירש בכל שעה וה"ה כתב הטעם דמידי דבא ממילא לא שייך סילוק ודוקא נחלה הבאה ממקום אחר יכול לסלק נפשו דבא ע"י מעשה משא"כ ירושת משפחה ולפ"ז יקשה דכאן דאיסור הנאה הוא וע"י כן לא יוכל לירש כל הירושה משום דלא הוברר חלקו והוה חליפי ע"ז ועכ"פ לא שייך טעמו של הר"ן דראוי לירש בכל שעה דהרי האיסור בודאי אינו ראוי לירש כלל וגם לא בא ממילא דאדרבא אינו ראוי לירש כלל ואך ע"י סילוק ראוי לירש וא"כ מה"ת לא יוכל לסלק נפשו מן האיסור ולירש ההיתר והיא קושיא גדולה ועיין קצה"ח סי' ער"ח אמנם נראה דמכאן ראיה ברורה לשיטת התוס' שפירשו דדוקא בדרבנן יוכל לסלק משום דכל האומר אי אפשר בתק"ח שומעין לו משא"כ בדאורייתא ועיין מלמ"ל פכ"ג מאישות שהרחיב הדיבור בזה ומעתה שפיר מקשה הש"ס ואי אמרת ירושה דאורייתא הו"ל חליפי ע"ז דהרי לא יוכל להסתלק מן האיסור ובזה אמרתי דבר נחמד במה דמקשה בתוס' ד"ה חליפי דנימא טעמא משום דאית לי' יש ברירה והוברר שזה חלקו מקודם ותמה בחידושי מהרי"ט דאף למאן דאית לי' ברירה ה"ד במין אחד לא בשתי מינים וכמבואר בדמאי פ"י וכבר קדמו בתוס' רי"ד דישב באמת כן קושית התוס' והביא שכן מבואר בהדיא בבכורות דף נ"ו ע"ש ובאמת שהיא תמיה גדולה ולפמ"ש א"ש דהכי הקשו דכיון דנימא ברירה א"כ הוברר שזה חלקי והוא סילק נפשו מהאיסור ובכה"ג מועיל סילוק וע"כ לא מועיל סילוק מן התורה רק היכא דמסלק נפשו לגמרי וכאן שמסלק נפשו מאיסור ונוטל היתר בעדו בודאי מועיל ובזה אף בתרי מיני מועיל סילוק דע"כ לא אמרינן דבתרי מיני ל"ש ברירה משום דבכל מין יש לו חלק וכמ"ש רש"י בבכורות שם וכאן דסילק נפשו מהאיסור פשיטא דאמרינן ברירה וז"ב מאד וע"ז שפיר הוכיח רבא דע"כ ירושה דרבנן וא"כ שפיר מועיל סילוק ובזה מיושב מה שנדחקו בתו"י שם דמה משני דהיא דרבנן מ"מ הוה חליפי ע"ז והתו"י תירץ דחז"ל לא תיקנו לו ירושה כ"א בהיתר וכוונתם נראה לי כמ"ש הר"ן דכל דזוכה מחמת תקנת חז"ל לא תקנו באיסור ולכך בפעוטות אינן קונין באיסור כמ"ש בשו"ת הר"ן והובא במלמ"ל פ"ט מזכייה ומתנה הלכה יו"ד והאחרונים הבינו מדברי התוס' דבירושה דרבנן לא זכה ולפמ"ש דוקא כשכל הזכייה אינו רק מחמת תקנת חז"ל וכמ"ש המלמ"ל שם לחלק ודו"ק עכ"פ דבריהם דחוקים ולפמ"ש א"ש בפשיטות דכיון דהוא דרבנן מועיל סילוק וכמ"ש התוס' ודו"ק ובזה מיושב קושית התו"י דמה החשש שמא יחזור לסורו אכתי יהי' ישראל מומר ולא ירש ולפמ"ש א"כ כיון דעכ"פ הירושה אינו רק דרבנן שוב יכול לסלק ובזה מיושב היטב קושית המפורשים מהא דמייתי הש"ס תניא נמי הכי בד"א כשירשו אבל נשתתפו אסור והקשו דמה אולמא הברייתא מהמשנה ועיין בתוס' ע"ז דף ס"ד שנדחקו וגם הקשו דלענין דאין ברירה הי' יכול לאתויי מדמאי שם דלא יאמר חבר לע"ה טול אתה לח ואני יבש ועוד הרבה קושיות ועיין בספר הפלאה שנדחק ולפמ"ש א"ש דמאותן המשניות אין ראיה דשם לא הי' מועיל סילוק ושפיר אסור משום דאין ברירה אבל כאן דהוא איסורי הנאה ואינו ראוי לירש כלל א"כ היה יכול להסתלק כל שהוא דרבנן וזה דאמרו בברייתא בד"א כשירשו אבל כשנשתתפו אסור דבדאורייתא לא מועיל סילוק ודוק ובגוף קושית התוס' דנימא דס"ל דיש ברירה לפענ"ד ל"ק דהכא מקשו כיון דהוה חליפי ע"ז ניהו דאמרינן יש ברירה והוברר הדבר שזה חלקו עכ"פ רוצה בקיומו של איסור כדי שיוכל הוא לקחת ההיתר וכדהקשו בע"ז דף ס"ד ומשני דירושת גר דרבנן והקלו אבל להס"ד דהוא דאורייתא מה מועיל ברירה וז"ב ופשוט שוב מצאתי בחידושי ריטב"א שהרגיש בזה בתוך דבריו ולפענ"ד הדבר ברור ונכון. ומדי דברי זכור אזכור מה דאמרו בקידושין ודלמא ישראל מומר שאני ומשמע דמסתבר להש"ס דלכך ירש עשיו את הר שעיר משום דהי' ישראל מומר ולכך הוצרך הש"ס למילף מלוט ומזה תמה אנכי על מ"ש הרב בעל פרי תואר באור החיים פ' ויצא על פסוק אלקי אברהם אביך דלכך הזכיר זאת להודיע דיעקב זכה בארץ בשביל אברהם ולאברהם לא יקרא עשיו זרע דביצחק ולא כל יצחק וכתב דמה דיליף דנכרי יורש את אביו מה"ת מעשיו הוא דעשיו הוריש הבאים אחריו אבל לא שעשיו ירש מאביו דבר תורה ומהתימא שלא נזכר דברי הש"ס דלמא ישראל מומר שאני ואף דהרא"ש כתב דעשיו לא ירש מאביו אבל כתב דכשם דהוריש לבניו גם הוא יוכל לירש מאביו ע"ש עכ"פ מבואר ההיפוך מדברי האור החיים וגם דברי הרא"ש תמוהים וכמ"ש בחידושי מהרי"ט שם ובתשובותיו חלק או"ח סי' ז' באורך וגם מ"ש האו"ח שם מזרע פסול עיין בשו"ת מהרי"ט שם ובפר"ד בדרך הקודש מ"ש בשם הר"י בסאן ובאו"ח סי' תקצ"א במ"א ומ"ש שם על הגליון ואכ"מ ודבריו צ"ע. אחר כמה שנים מצאתי בתוס' בחגיגה דף כ"ה ע"ב ד"ה חבר שהתוס' פירשו בשם רש"י דבשביל ברירה אתינן עלה ובטורי אבן שם וכן בספר שיח יצחק בחגיגה שם הרבו לתמוה על התוס' שסתרו למ"ש בקידושין וגם על תוס' דקידושין תמהו וכבר קדם בתוס' רי"ד ובריטב"א כאן ע"ש ודו"ק היטב.

והנה במ"ש למעלה דיורש א"י למחול חלק ירושתו קודם שבא לידו והבאתי דברי הפוסקים שכ"כ וכ"כ בהג"א פ' יש נוחלין וז"ל ובירושלמי אפילו מחל בפירוש לא הוה מחול ושמעתי מכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' שהגיה בש"ס שלו דצ"ל ובירושה דהיינו אף שבחלק בכורה יכול לסלק משום דמתנה קריא רחמנא אבל בחלק ירושה דהיינו פשוט לא מועיל סילוק ומחילה ובקצה"ח סי' רע"ח נדחק מאד בלשון הג"א שכתב בירושלמי וכתב שלא מצא בירושלמי והדבר פשוט שט"ס הוא וצ"ל ובירושה ודפח"ח וכוון אמת לאמיתו וכ"כ בנימוק"י להדיא שם דבירושה לא מועיל סילוק ומחילה וכן נראה מדברי הש"ס בקידושין הנ"ל דעד שלא באו לידו לא מקרי שלו כ"כ שיהי' יכול למחול והוה כמו בארוסה וז"פ וברור והארכתי בזה לפי שראיתי בשו"ת מבי"ט ח"א סי' ס"ה שהגיע לידי על שעה חדא שכתב בפשיטו' דבירושה יכול למחול אף שלא בא לידו ולמדו מכ"ש מבכור דכתיב אשר ימצא ובעי שיהי' מצוי בידו ואפ"ה יוכל למחול ולתת קודם שבא לידו מכ"ש בפשוט ובמחכ"ת לא זכר שר כל דברי הפוסקים שהבאתי למעלה דדוקא בכור יכול להסתלק ולמחול ולתת משום דמתנה קריא רחמנא משא"כ בפשוט ועיין קצה"ח סי' רע"ח וצע"ג נהדרינהו לקמייתא במ"ש הגאון דלא יוכל להוריש ומשמע דס"ל דא"ה לא מקרי של בעלים כנל ובאמת הדבר במחלוקת שנוי אם יכולים לזכות אחרים בא"ה ושטת הרשב"א בתשובה סי' ת"א ובחידושי הריטב"א בסוכה דף ל"ה נחלקו בזה הראב"ד והריטב"א אם מקרי של בעלים והארכתי בזה במק"א וכעת ראיתי בב"י או"ח סי' של"ד על מ"ש בואו והצילו לכם וכתב הר"ן דאף בלא אמר כיון שא"י להציל יותר מג' סעודות זכו אחרים דהוא הפקר וכתב מהר"י אבוהב די"ל דניהו דאסור להציל אריה הוא דרביע עליה אבל מ"מ לא הוה הפקר והב"י כתב דסוף סוף כל דאסור הוה כמציל מזוטו של ים ובאמת שתמיהני על הב"י דל"מ אם נימא כשיטת הרשב"א ודעימיה דא"ה מקרי של בעלים א"כ לא זכו ואף לשיטת הסוברים דאסורי הנאה לא מקרי של בעלים היינו כל שאסור בהנאה ואינו שוה כלום אבל כאן דאינו אסור רק מחמת שבת ואם עבר והציל הרי הוא שלו דכלן מה שעשה עשוי כמ"ש סי' של"ט פשיטא דלא מקרי הפקר כיון דגוף הדבר הוא שלו וארי' דאיסורא רביע עלה ודברי המהר"י אבוהב נכונים לפע"ד וראיתי בשו"ת גוא"י שהקשה על הב"י מהא דאמרו בב"ק דף ס"ו אי אמרת יאוש קנה אמאי יכול לומר הש"ל הא מכי מטי עידן איסורא איאושי קא מיאשי וקשה דגם אם נימא דיאוש לא קנה הא כל דמטי עידן איסורא הוה הפקר לשיטת הב"י דהרי אסור הוא ולהס"ד זה רצה לקנות ואמאי יכול לומר הש"ל ולפע"ד ל"ק דהרי באמת צריך להבין הא דאמר מכי מטי עידן איסורא איאושי קא מייאש ומה מועיל מה שמייאש והא א"י להפקיר דבר שא"ב כדמוכח בסוגיא דצנועין וא"כ מכ"ש דא"י ליאש דיאוש גרע מהפקר וע"כ צ"ל כמ"ש האחרונים דהכוונה סמוך לזמן איסורו דודאי מיאש דיודע שבבא זמן איסורו יהי' אסור ולפ"ז זהו כשיאוש קונה אמנם אם יאוש אינו קונה א"כ לא זכה בשביל היאוש וא"כ מה בכך שהוה הפקר בשביל האיסור הא אינו הפקר רק בעת מטי איסורא ובעידן דמטי איסורא ל"מ ההפקר כלל דאינו שלו ודו"ק ובלא"ה יש לומר דניהו דבאמת זה רוצה לקנות להס"ד וקשה הא א"י לזכות באיסורי הנאה וצ"ל דמ"מ זכה בחמץ עכ"פ לענין לעבור עליו וכמ"ש הרמב"ם דקנה חמץ בפסח דעובר עליו והוה כשלו ועיין נו"ב סי' י"ט שהאריך באמת דהיאך מועיל זכותו וסיים שצריך לקבל באימה דברי הרמב"ם א"כ זה כשהיאוש מועיל א"כ זה רצה ליאש וזה רצה לקנות אבל כשיאוש לא מועיל ורק שממילא הוא הפקר א"כ כשם שהוה הפקר לגבי הנגזל כמו כן הוה ההפקר לגבי הגזלן וז"ב ובלא"ה יש לומר דהרי באמת כבר כתבתי דהיאך מועיל בעידן איסורא יאוש הא הו"ל דבר שא"ש אך לפמ"ש הב"ש סי' כ"ח דאם הגזלן והנגזל רוצים להקדיש מועיל א"כ כיון שזה מיאש וזה רוצה לקנות מועיל אף דהוה שא"ש כמו לענין הקדש ומעתה זה כששניהם רוצים להקדיש ויאוש מועיל אבל כשיאוש ל"ק רק משום דהאיסור עושהו הפקר ל"מ כל שהוא אינו שלו ודו"ק.

והנה בהא דאמרו בב"ב דף קכ"ו בכור שנטל חלק כפשוט דויתר ונחלקו אי ויתר בכל הנכסים או באותה שדה דוקא ופירש רשב"ם דהו"ל דבר שלב"ל וקשה הא סילוק מהני גם בדבר שלב"ל כמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ט דלא כט"ז שחולק עליו כמ"ש בגליון שם ואמאי ל"מ מתורת סילוק וצ"ל דמכאן ראיה דבדאורייתא ל"מ סילוק ובעי מחילה גמורה ועיין בקצה"ח סי' רע"ח שהאריך בזה ומחילה ל"מ בדבר שלב"ל ובזה י"ל דבזה פליגי רב פפא ורב פפי אליבא דרבא דבאמת באם מוכר דבר שלא בא לעולם יש דיעות הרבה כמבואר סי' ר"ב וסי' ר"ט ובסמ"ע שם ולפ"ז כל דהוא בידו לסלק עצמו דיש לו לבכור קודם חלוקה א"כ לשטת הר"ן דמה שיש בידו ל"מ סילוק א"כ שוב מועיל מתורת מחילה דל"מ כ"כ דבר שלב"ל דממנ"פ או שמקרי בא לידו או לאו מועיל או מתורת סילוק או מתורת מחילה משא"כ באם נימא דבדאורייתא ל"מ סילוק א"כ ל"ש הממנ"פ ולכך מה שבידו מועיל מתורת מחילה משא"כ בשאר נכסים דל"מ משום מחילה רק מתורת סילוק ובדאורייתא לא שייך סילוק וז"ב ובדרך אגב יש לישב קושית התוס' בב"ב דף קל"ט ע"ב ד"ה תלמוד לומר שהקשו דלא לכתוב לא יבכר כלל ונדע שאסר לשנות משום דהוה מתנה על מ"ש בתורה ולפע"ד נראה דהנה המלמ"ל פ"ו מאישות הביא בשם המהר"א ששון דלא מהני תנאי בדבר איסור אף דהוה דבר שבממון והמלמ"ל חולק עליו דכל שלא מזכיר האיסור בפירוש מותר בכולל ע"ש ולפ"ז כאן דמתנה על ממון של חלק בכורה ויש בו איסור דלא יבכר א"כ אם לא כתיב לא יבכר בודאי הו"א דלא מקרי מתנה על מ"ש בתורה דהרי בדבר שבממון ואיסור ביחד תנאו קיים וראיה ברורה לזה דהרי בדף קכ"ו ע"ב מקשה הש"ס אמאי לא יועיל הא הו"ל דבר שבממון וקשה הא מ"מ הוה איסור דלא יבכר וע"כ דכל שכולל דבר שבממון עמו חל בכולל אך עכ"ז יש לומר דקושית התוס' בדף ק"ל למה דמסיק הש"ס דלא ידע דקמחיל א"כ ל"מ אף בדבר שבממון מיהו לפי מה שנראה מרשב"ם אם רצה למחול הי' מועיל ועיין קצה"ח סי' רע"ח א"כ שוב לא הוה דבר איסור רק ממון ומועיל אי לא כתיב לא יבכר ודו"ק וצ"ע.

והנה באהע"ז סי' צ"ב סעיף ז' מבואר דלא מהני סילוק אחר נישואין משום דהוה כבן שסילק עצמו מירושת אביו דל"מ סילוק ועיין ב"ש ס"ק י"ח אך הרמ"א שם כתב דוקא אם סילק עצמו שלא ירשנה אבל אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיו מה שיורש ממנ"פ צריך לקיים והוא מהרמב"ן והר"ן דהא דאמרו בירושלמי אין מיתת בלא בני תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים משכחת לה בכותב ועודה ארוסה או בנשואין ומחויב ליורשיו. וראיתי באבני מילואים שם שכתב להקשות מדברי המהרי"ט בראשונות סי' ל"ח דכתב דמה שמתחייב להחזיר ליורשיו לא הוה חיוב כלל דהרי הקנה לנולדים כאן אותן היורשים שאינם בעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לר"מ לדבר שלבל"ע בודאי ל"מ וגם לפמ"ש הר"ן בהך דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דל"ש בזה אין ברירה דאין ברירתו של זה פוסל את זה ויכול להשתעבד לכלם בזאח"ז ולפ"ז כאן שמשתעבד למי שראוי ליורשה בשעה הלז וא"כ יוכל להיות שמי שהוא קרוב כעת יתרחק אח"כ ובהא בודאי ברירתו של אחד פוסלת האחר ואין ברירה ע"ש וא"כ איך כתב הרמב"ן דמועיל כל שמחייב להחזיר ליורשיה והנה אף שיש לחלק בנדון המהרי"ט מיירי שמתחייב עצמו למי שיהי' ראוי ליורשו בעת ההוא ע"פ הדין אבל הרמב"ן כתב סתם שיחזיר ליורשיה איזה שיהי' אבל אכתי לא הונח דבירושלמי אמרו לבי נשא משמע הקרוב קרוב קודם וגם עדיין הוה לדבר שלב"ע אך לפע"ד נראה לישב בבירור קושית המהרי"ט הנ"ל דבאמת כשמקנה איזה דבר צריך שיהי' דבר שבא לעולם ולדבר שבא לעולם וכן צריך שיהי' מבואר מי ומי היורש וכדומה אבל כאן באמת הנכסים הם של האשה וממילא כל שתמות יהיו ליורשיה רק שכל שנשאה הבעל הוא הלוקח הוא היורש וא"כ כל שמסלק עצמו באופן המועיל דהיינו שיחזיר ליורשיה ממילא היא של היורשים והיורשים א"צ לבא מכח הקנאתו דכל שמסלק עצמו חוזר ליורשים כפי הדין ומי שהוא יורש בעת ההוא הוא זוכה בירושתה מצד שהם נכסי האשה וא"צ לבא שיזכו מכח הבעל שהוריש להם זכותו והוא אינו רק מסלק עצמו וממילא זוכים היורשים והמהרי"ט בנדון שנו שפיר כתב דל"מ דהא שם הי' המעשה שלאה נתקדשה לראובן והתנה עמו שיחזיר הנדוניא ליורשיה ועשתה שטר בערכאות ואח"כ נתנה הנכסים להבעל בשטר עברי במתנת בריא מעכשיו וע"ז שפיר כתב המהרי"ט דכיון דכל עיקר שאתה דן לחייב להבעל הוא משום שהוא חייב עצמו ליורשיה ואין ביד האשה ליתן במתנה מה שיזכו היורשים ולפ"ז שפיר כתב כיון דהיורשים צריכים לבא מכח הבעל והבעל הקנה לדבר שלבל"ע וגם אינו מבורר מי ומי היורש ול"מ דשם ל"ש לומר דממילא כל שנסתלק מאותן הנכסים שוב הוה ממילא של יורשיה דז"א דכיון שהאשה הקנית לו הנכסים הוה לוקח ויורש ומקבל מתנה והוא זכה בהם ויורשיה צריכים לדון מכח סילוק הבעל וזה ל"מ משא"כ בהך דרמב"ן דהוא סילק עצמו ממילא הוא של היורשים מכח האשה וז"ב כשמש ודו"ק היטב והא"מ נדחק בזה שלא כדת לפענ"ד.

הדרן למ"ש בראשית התשובה בשם הנו"ב אם יכול להוריש לבניו חמץ כשמת בע"פ כיון דאסור בהנאה ופלפלתי בזה הנה אחר כמה שנים מצאתי בחק יעקב סי' תל"ה שהאריך בזה ואתי עלה מטעמא אוחרא כיון דאמרו בגיטין דף מ"ם דאיסורא לברא לא קא מורית וה"ה בזה דאיסורא לברא לא קא מורית ובאליהו רבא דחה דבריו ע"ש ולפע"ד נראה דהנה בטעם דאמרו שם דאיסורא לברא לא קא מורית והיינו דלכך מפקיר עבדו ומת אין לו תקנה והיינו משום דבאמת קי"ל דט"ה א"י להוריש לבניו וכמבואר בחו"מ סי' ער"ה וכתב הש"ך דדוקא כשהוא ביד אחר אבל מה שנשאר ביד המוריש יורש ובתשובה הארכתי בביאור הענין וא"כ שם דהפקיר עבדו וא"כ עכ"פ זכה העבד בעצמו שלא להשתעבד עוד לאדוניו ולא נשאר כח לאדון רק באיסור שבו דהיינו שלא ישא ב"ח בלתי שטר שחרור ולכך שפיר אמרו דאיסורא לברא לא קא מורית דאין לו כח להוריש בדבר שאינו תחת ידו אבל חמץ הנשאר בידו ומת גם בנו יורשו בדבר שהוא תחת ידו ובפרט בחמץ דעשה הכתוב כאלו הן ברשותו וז"ב ודו"ק וצ"ע להחק יעקב ולהנו"ב שחידשו דחמץ בע"פ אינו יכול להוריש איך יפרנסו דברי הש"ס ב"ק דף ק"י ע"ב כהנים בגזל הגר יורשים הוו או מקבלי מתנות הוו למאי נ"מ כגון שגזל חמץ ועבר עליו הפסח אי אמרת יורשים הוו האי דירתי מורית וכו' ולדבריהם מאי קאמר האי דירתי מורית הא איסורא לא מצי מורית ואגב אכתוב מ"ש התוס' שם למה לא פשיט לי' מדידיה דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שו"פ לכל אחד לא יצא אלמא מקבלי מתנות הוו דאי יורשים הוו אמאי לא יצא מאי דשביק אבוהון יהב להו והיא תימה רבתי והנראה בזה דהנה בגליון הש"ך יו"ד סי' שמ"ט ס"ק ז' כתבתי וז"ל עיין ברא"ש מ"ק פ"ג אות ע"ז שכתב משום דזכה בו המת דלא שייך זכייה לגבי מת ע"ש וצ"ע בתשובת הרשב"א ח"א סי' שע"ה ודו"ק ועיין בחו"מ סי' ר"י ס"א בהג"ה. אחר כמה שנים מצאתי במחנה אפרים ה' זכייה סי' ל"א שהעיר בזה ושמחתי ולפ"ז צריך ביאור מאי דקא מבעי' ליה אי יורשים הוו או מקבלי מתנות הוו הא כיון דזכה הנגזל בו לאחר מיתה לא שייך זכייה דקודם מיתה לא נתחייב עדיין דהא הודאה לא הי' רק לאחר מיתה וצ"ל דכאן אין הבן זוכה לעצמו רק לזכות על ידו לאחרים וכיון שכן שוב לא מקרי קנין להמת שאינו אלא כמזכה על ידו ולפ"ז כל שאין בו שו"פ לכל אחד לא שייך לומר דזוכה דהוה דבר שאין בו ממש דלא שייך בו זכייה אבל לענין חמץ כיון דבמתים חפשי ואצל המת לא שייך איסור הנאה כלל שפיר מבעי' לי אי אמרת יורשין הוו האי דירתי מורית ודו"ק.

והנה בענין סילוק בדבר שלב"ל דל"מ רק אם יש לו קצת זכות כמו בכותב לה ועודה ארוסה אבל קודם אירוסין וכן אחר נישואין דל"מ כמבואר באהע"ז סי' צ"ב ועיין מלמ"ל פכ"ג מאשות שהאריך הרבה בזה אזכיר כאן מה שמצאתי דבר תימה ברדב"ז ח"ד סי' רס"ו בראובן שנפל לו יבמה והוא זקן והיא זקנה ולא חלץ ולא יבם ונפל ביניהם מחלוקת על הכתובה ונתפשרו ונתן לה קצת מנכסי אחיו שהעלה לא"י ואח"כ מתה האשה והוא רוצה לירש כיון שלא חלץ לה הו"ל שומרת יבם והיורשים שלה טוענים דנסתלק ע"י המחילה וכתב הוא של"מ המחילה כלל לענין ירושה והביא הך דמתנה שלא יירשנה דבאשה ל"מ ואף להפוסקים דמועיל מ"מ זה במתנה בעודה ארוסה אבל לא בנשואה ואפילו כתב בה קנין ע"ש שהאריך ונפלאתי מאד דלפע"ד הקלושה הוא להיפך דודאי מועיל מחילתו דכפי הנראה הבין הרדב"ז דכיון שכבר נשאת להאח והיבם במקומו קאי ולכך לא מועיל סילוקו והו"ל כמסלק עצמו מירושתו ולפע"ד זה אינו וכאן ביבמה בודאי לא עדיף יותר מארוסה והדבר מבואר בכתובות בדף פ"א בר"ן בהאי גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא שכתב דקודם שיבם הו"ל נחלה הבא לו לאדם ממקום אחר דמועיל ובפרט ביבם דבכור קריה רחמנא ומועיל סילוק אף בדאורייתא כמו בכור ולכל החילוקים שכתבו הקדמונים מתי מועיל סילוק כאן בנדון דידן שפיר מועיל סילוק וכמ"ש וגם תמהני דכאן שכבר נתפשר עמה א"כ כבר קבל מירושת אחיו בסך שנתפשר ובמעות שמקבל בודאי מועיל מחילה ופשרה אף בסך מועט ורק מה שמגיע לו מהאלמנה השומרת יבם בזה בודאי מועיל מחילה ועיין באהע"ז סי' ק"ס וסי' קס"ה וזה אינו רק מתקנת הקהלות וע"כ דברי הרדב"ז בזה תמוהים ונפלאים וצע"ג ועיין במרדכי ריש הכותב במ"ש דלכך בנשואה ל"מ סילוק משום דהוה דבר שלבל"ע והיינו דמחילה לא מועיל בדבר שלבל"ע ולכאורה סותר למ"ש בסי' ר"ט דסילוק מועיל בדבר שלב"ל ולא דמי למחילה ומזה מבואר כדעת הסמ"ע שם דלא כט"ז מיהו המרדכי כתב שם עוד תירוץ אחר דלשון גרוע ל"מ ומשמע בלשון טוב מועיל ועיין בית מאיר סי' ק' ס"ד ובתשובה אחרת הארכתי דסילוק לא מועיל בדבר שלב"ל כמו מחילה וכן מבואר במרדכי ועיין מרדכי מ"ש בשם המהר"ם דהאשה יכולה לסלק עצמה מקרקע שיקנה בעלה ועיין מלמ"ל פכ"ג מאישות ה"א שהעמיק הרחיב בזה הענין ועי' בא"מ סי' ק' ס"ק ז' מ"ש בדברי המרדכי שם ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף