שואל ומשיב/א/ב/ק

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן ק   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בו יבואר דיני המנהגות והתקנות אם יכולים להתבטל ע"י ב"ד הגדול בחכמה ובמנין מקור הדבר הוא בש"ס גיטין דף ל"ו ע"ב איבעיא להו כי התקין הלל פרוזביל לדריה הוא דתקון או דלמא לדרי עלמא נמי תיקון למאי נ"מ לבטולי ופריש"י להושיב ב"ד אי אכשר דרי שלא יהיו נמנעים להלות נבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט ולכאורה צ"ב דמנא ידעינן דאכשר דרי והא מה שלא נמנעו מלהלוות הוא משום דיש להם תיקון פרוזבול וצ"ל דהכוונה הוא שאם יראו הב"ד שאף שכתבו פרוזבול בכ"ז לא רצו לגבות החוב או שלא כתבו פרוזבול כלל א"כ ראינו דאכשור דרי ובזה מיושב מ"ש רש"י דנבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט והדבר יפלא דמנ"ל לרש"י זאת ודלמא הכוונה דנבטל שלא לכתוב פרוזבול כלל ועיין בפ"י מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דממנ"פ כיון דע"כ מיירי שלא כתבו פרוזבול או שכתבו ואפ"ה לא רצו לגבות וא"כ שפיר אנן מתקנין שאף שנכתב כאלו לא נכתב ובלא"ה נראה בכוונת רש"י דמשמע לי' לבטולי אף שנכתב דלשלא נכתב ל"ש לשון לבטולי דאטו הלל תקן לחיוב שיכתוב פרוזבול הוא לא תקן רק שאם יכתוב פרוזבול יגבה אבל כל שלא נכתב פרוזבול זה לא נקרא מבטל וראיתי שהפ"י הרגיש בזה. עכ"פ למ"ש בראשונה יש לישב דברי הראב"ד פ"ב מממרים שדעתו דכל שבטל הטעם יכולים לבטל דברי ב"ד שקדמו והדבר תמוה דרש"י כאן כתב דאי אכשר דרי שלא יהיו נמנעים מלהלוות ומשמע דאף שאכשר דרי ובטל הטעם בכ"ז אם תיקן לדרי עלמא לא היו יכולים לבטל וכבר תמה בזה הפ"י ולפמ"ש א"ש דדוקא בעיטור פירות דנתבטל בבירור הטעם דהרי לא תקנו רק משום נוי ירושלים ובחורבן ירושלים נתבטל הטעם שפיר יכולין לבטל אבל כאן אטו נודע לנו בבירור שנתבטל הטעם ואף דראינו דאכשור דרי שלא כתבו פרוזבול דלמא אירע לו מקרה שלא היה יכול לכתוב ומי שכתב ואפ"ה לא גבה זה ודאי לא מקרי נתבטל דהרי חזינן שכתב רק שאח"כ לבשה אותו רוח טהרה ולא רצה לגבות וא"כ אין ראיה שנתבטל הטעם בבירור לכך אם היה הלל מתקן לדרי עלמא לא היה באפשר לבטל ובלא"ה נראה דל"ק דזה ודאי נקרא מבטל דלפירש"י שנתקן שאף שכתב פרוזבול לא יגבה זה ודאי מקרי מבטל דגוף הפרוזבול באמת נתקן בשביל שנמנעו מלהלוות אבל מה שתקנו שאף בפרוזבול לא יגבה זה עוקר תקנת הלל מכל וכל ול"ש בזה שבטל וא"כ אדרבא מפירש"י ראיה לשיטת הראב"ד ובזה מיושב היטב מה שהקשה הפ"י דמה קאמר דאם לדרי עלמא תיקן א"י לבטל אא"כ היה גדול ולמה צריך ב"ד גדול הא כאן לא הוה מלתא דאיסורא רק מידי דממונא ופשיטא דב"ד יכולין לבטל ולפמ"ש א"ש דבשלמא אם תקנו שלא לכתוב פרוזבול זה לא נקרא איסורא רק תקנת ב"ד בלבד אבל אם תקנו שאף שכתב פרוזבול לא יגבה זה נקרא היפוך התקנה מכל וכל ואינם יכולים לבטל רק ב"ד גדול ויש להמתיק הדבר לפמ"ש התוס' כאן בע"א ד"ה מי דגם מדאורייתא מוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט והביאו מהספרי ולשיטת רש"י במכות דף ג' זה בעצמו ענין פרוזבול ועיין בחידושי פ"י בגיטין שם וא"כ הך תקנה שאף שנכתב שלא לגבות זה בא לעקור דברי תורה ג"כ פשיטא דא"י לבטל אא"כ היו גדולים ממנו בחכמה ובמנין ודו"ק היטב אברא דדברי התוס' תמוהים דכיון דמן התורה הוא דאינו משמט בפרוזבול דהיינו מוסר שטרותיו לב"ד א"כ איך אמר שמואל האי פרוזבלא עולבנא דדיינא הוא והיינו חוצפא וגם הא דאמר לא כתבינן פרוזבול אלא או ב"ד דסורא כר"א וכר"א והא מן התורה הוא וכבר תמה בזה בפ"י ואמרתי בזה בלימוד הישיבה ע"ד החידוד דהנה ר"נ אמר לעיל בדף ל"א ע"ב דמבטל ובפני שנים ומביא ראיה מהמשנה דכאן דמוסרנו בפני פלוני ופלוני והיינו דלבי תרי נמי ב"ד קרי לי' ועיין בתוס' דרצו לפרש משום דר"נ לשיטתיה דס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חציף ובזה נ"ל דלכך אמר שמואל דהאי פרוזבלא עולבנא דדינא הוא והיינו לשון חוצפא והיינו כדאמר שמואל לענין ד"מ דדיניהם דין רק שנקראו ב"ד חצוף וגם בפרוזבול באמת מועיל רק שהוה עולבנא דדייני ואי איישר חילי אבטליניה דבאמת לא ישר בעיניו גוף הפרוזבול כלל ולכך לא רצה לתקן שיהיו בשלשה דבאמת לדידי' לא רצה כלל בגוף הפרוזבול רק שלא היה יכול לבטלו וא"כ ממילא נשאר בתקנת הלל דבשנים וא"כ נקרא ב"ד חצוף ומעתה מיושב קושית הפ"י דבאמת שמואל אית לי' דר"א דאמר דמן התורה חד נמי כשר ורק מדרבנן תקנו שלשה ולכך נקרא ב"ד חצוף וכדאמרו בריש סנהדרין דף ג' ועיין בש"ך סי' ג' ס"ק א' ולפ"ז מן התורה שפיר מועיל מה שמוסר שטרותיו לב"ד דגם באחד מועיל מן התורה אבל אחר שתקנו חז"ל שלשה שפיר נקרא ב"ד חצוף ולכך בעי שמואל ב"ד כר"א וכר"א לאפקועי ממונא דבאמת לדעת הרמ"ה רס"ו ג' צריכין השלשה להיות מומחין ואף דקי"ל דבהדיוטות סגי היינו בסתם ב"ד אבל כאן דמפקיע ממונא בבירור ורק על ידם מפקיע הממון לכך אצריך ב"ד כר"א וכר"א דאלימי לאפקועי ממונא ובזה י"ל דמ"ש התוס' דעיקר הקושיא הוא שלא הי' לו לעשות תקנה ותמה הפ"י דא"כ לא הי' יכול רבא לשנויי הפקר ב"ד הפקר דהא מן התורה הוא ע"ש ולפמ"ש א"ש דרבא לשיטתו דהוא ס"ל דמן התורה בעינן שלשה וכדאמר בסנהדרין שם וא"כ לדידי' הא דקתני בספרי מוסר שטרותיו לב"ד היינו שלשה וא"כ ממילא אף דנימא דכאן דהוא אפקועי ממונא בבירור ע"י הב"ד בלי טענות כלל בעינן ב"ד חשוב וכמ"ש מ"מ הא הפקר ב"ד הפקר לענין ממון ודאי מועיל שלשה דהפקר ב"ד הפקר וא"כ הי' יכול לתרץ כאן הפקר ב"ד הפקר ולזה כתבו דמ"מ לכתחלה לא הי' מהראוי לתקן כך ודו"ק ואף כי הוא ע"ד הפלפול לא נמנעתי מלכתבו והקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא ועיין בחידושי הר"ן לגיטין מ"ש דמבטלינן ליה היינו שלא יבוא ב"ד אחר ויתקנה ע"ש ודו"ק ועיין תוס' יבמות דף ע"ט ע"ב ד"ה בימי דכל דהפקר ב"ד הפקר ל"ש שמבטל דברי ב"ד חברו ע"ש.

אמנם הנראה לי ע"ד האמת בכוונת התוס' הוא דבאמת כל מה דאמר שמואל דפרוזבלא עולבנא דדייני הוא משום דמוציאין ממון שלא כדין דהנה באמת קי"ל דב"ד שבח"ל אין דנים אלא דברים המצויים תמיד ואית ביה חסרון כיס ולפ"ז בפרוזבול דהוא דבר דל"ש וכמה וכמה דינים אית בי' וגם יכול להתנות ע"מ שלא תשמיטנו או להלות על משכון וכדומה וא"כ אין כח ביד ב"ד שאינו חשוב להפקיע ממון בחו"ל וזה דאמר שמואל דהאי פרוזבול עולבנא דדייני היא והיינו דאין אנו בגדר חשובין כ"כ להפקיע הממון עפ"ז ולכך אמר דבעי ב"ד חשוב וכר"א ורב אסי ולכך לא קשה להו להתוס' על הספרי כלל דבאמת מן התור' שפיר הי' מועיל פרוזבול ורק אנן בדידן שפיר לא מועיל פרוזבול וז"ב ואמת לפע"ד בכוונת התוס' ומיושב כל קושיות הפ"י ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' בהא דאיבעיא להו דאם לדרי עלמא תיקן א"י לבטל אא"כ הי' גדול ממנו בחכמה ובמנין והקשו בתוס' דממנ"פ במה מיירי אם פשט איסורו ברוב ישראל אף ב"ד הגדול א"י לבטל ואם לא פשט אף ב"ד הקטן יכול לבטל ולפמ"ש א"ש דע"כ לא אמרינן דבלא פשט אף הקטן יכול להתיר היינו משום דכיון דהוא בדורו כגדול בדורו וכבר אמרו יפתח בדורו כשמואל בדורו רק דמה שפשט איסורו אין בכחו לבטל אבל מה שלא נתקבל אמרינן דאף ב"ד הקטן יכול לבטל ומעתה זה דוקא בשאר דברים אבל כאן אדרבא מה שרוצה שמואל לבטל הוא משום דאנן בדידן אין כח ב"ד יפה כ"כ ואין בידינו לבטל וא"כ כל שתיקן הלל ואנן שליחותא דקמאי עבדינן היאך אפשר לומר דנבטל דברי הקודמין ע"י מה שאנן קטנים מהם ואיך יהי' קלקלתינו תקנתינו ושפיר פריך דאיך אפשר לבטל אא"כ גדול ממנו ודו"ק כי הסברא נכונה מאד לפע"ד ובלא"ה נראה לישב קושית התוס' דבאמת יש לומר דמיירי דפשטה ברוב ישראל ואפ"ה אם היה גדול ממנו בחכמה ובמנין הי' יכול לבטל דע"כ לא שייך לומר דכל שפשטה א"י לבטל רק בענין איסור וכדומה דשפיר אמרינן דכל שקיימו וקבלו היהודים עליהם א"י לבטל שום אדם אפילו גדול מהם דמסתמא זכו שקבעו הלכה כמותן וד' הי' עמם אבל כאן הלל עשה טובה עם המלוים שיקבלו המעות וא"כ י"ל דלכך פשטא לפי שמרוויחים המלוים שיקבלו המעות וא"כ י"ל דלכך פשטא לפי שמרוויחים בזה אבל לא שהדין נכון כן וכ"כ התוס' בהדיא בע"ז דף ל"ו ע"א ד"ה והתם ע"ש שהקשו למה לא פשטה מאחר שמרוויחים המלוים בכך וא"כ ממילא יש לומר דאין ראיה ממה שפשטה וזה נכון מאד בסברא לפע"ד וגם לפמ"ש למעלה דעיקר כוונת שמואל שאנן לאו ב"ד חשובים הם לאפקועי ממונא א"כ אין ראיה ממה שפשטה ברוב ישראל דסוף סוף אנן בדידן לאחר שנתמעטו הדורות ואינם חכמים כראשונים א"י להוציא ממון ודו"ק והנה המהרש"א בע"ז הקשא דלמה הוצרכו התוס' להקשות מפרוזבל ולא הקשו על המשנה גופא דממנ"פ למה אמרו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו רק אם פשטה אף גדול א"י לבטל ואם לא פשטה אף קטן נמי ובמחכ"ת לק"מ דהמשנה לא מיירי במה שתקנו לגדר וסייג וכדומה רק לענין אם סמכו ב"ד ע"ד יחיד באיזה מחלוקת אין ב"ד אחר יכול לבטל אלא א"כ גדול ממנו כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה פ"א דעדיות מ"ה ובראב"ד שם ואין קושיא כלל.

והנה הקשו לשיטת הרמב"ם דס"ל דאף דהיכא דבטל הטעם מ"מ צריך ב"ד גדול א"כ מה קאמר אי אמרת לדריה תיקן יכול לבטולי והא ניהו דבטל הטעם מ"מ לא יכול לבטל אא"כ היה גדול ממנו דא"ל דפרט בהדיא דוקא לדרי' דא"כ א"צ ביטול כלל דהוה רק לזמן וכמ"ש הר"ן ע"ש ולפע"ד ל"ק דלפמ"ש יש לומר דכיון דרק לדרי' תיקן א"כ ניהו שלא פרט בפירוש מ"מ יכול להתבטל דהרי באמת אנן לאו חשובים הם וא"כ קלקלתינו תקנתינו דבשלמא אם הוא תיקן בפירוש לדרי עלמא א"כ שליחותא דקמאי עבדינן וא"י לבטל אבל אם לא תיקן לדרי בתראי רק לדריה א"כ שוב אין אנו יכולין לדון בזה ומידי דהוה הדברים שאין בהם ח"כ שאין דנין בח"ל ול"ש לומר דא"י לבטל דח"ו לא נבטל דדבריהם רק שאין אנו חשובין כ"כ לדון בזה וה"ה בזה וז"ב ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ.

ומדי דברי בסוגיא הלז זכר אזכור מה שראיתי בשו"ת מהריב"ל ח"א בחידושי דינים מה שהשיב על המהרי"ק במ"ש ראיה דכל דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אין כח ביד ב"ד להפקיע ממון כל דליכא גדר ותקנה והביא ראיה מפרוזבול דתיקון הלל דאי לאו דהוה תקנה לעניים ולעשירים לא הי' כח ביד ב"ד לאפקועי וקרי לי' עולבנא דדיינא ע"ש והקשא המהריב"ל בסוף ח"א דא"כ היכא למדו הש"ס דהפקר ב"ד הפקר מהא דכתיב אלה הנחלות וכו' אף ראשים מנחילים כל מה שירצו והא שם לא הוה לגדר ולתקנה ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד ל"ק דשם דומה לפרוזבול דאיכא דניחא לי' בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה וכדאמרו בקדושין דף מ"ב דיתומים שהניח אביהם להם נכסים ב"ד מעמידים להם אפטרופס לחוב ע"מ לזכות ע"ש ובזה יש לישב קושית התוס' שם דבגיטין אמרו דאין מעמידין אפוטרופס לחוב ע"מ לזכות ולפמ"ש י"ל דשם מיירי באפטרופוס שמנהו אבי יתומים זה אסור לחוב ע"מ לזכות משא"כ התם דאמר דב"ד מעמידין וב"ד אלימי להפקיע ממונא מפני שהפקר ב"ד הפקיר ודו"ק.

והנה בטריסקאוויטץ ש"ק ואתחנן שנתרי"ב נשאלתי מהמופלג מוה' בעריש דיין דק' דאברימיל להיות שנהג מכמה שנים שלא לאכול מבשר סירכא והנה אז נסע פעמים מעטים לבית רבו החסיד וכעת היא צריך לנסוע כ"פ וכ"פ אשר צריך לאכול אצל בעה"ב וקשה לשאול אם אוכל מבשר הסרכא ושאל אם יש לו התרה והשבתי דלדעתי יש לפתוח לו בחרטה דכיון דעל שבת ויו"ט בכה"ג שאין לו לאכול רק אצל בעה"ב שאינו נזהר אדעתא דהכי לא קבל עליו דדבר מצוה לא עקר וכמ"ש בשו"ת בית יעקב במי שנזהר שלא לאכול רק משוחט שהראה סכין לפניו וכדומה דשבת ויו"ט א"צ לזהר והביא מהך שאמרו בחולין דף י"ב וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מא"ל ומבואר שם בתוס' דעל דבר מצוה א"צ להחמיר ע"ש ולפ"ז הוה נדר שהותר מקצתו הותר כלו ועיין יור"ד סי' רכ"ט ובלא"ה עיין פר"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגות בדין ראשון לענין מצה שמורה ובדין תשיעי דדברים הנעשים מחמת פרישות וחסידות אף התרה לא צריך ובסייג סגי בהתרה ואף דהפר"ח ביו"ד סי' ל"ט חולק בקצת דברים עליו עכ"פ בכך שאינו רק משום פרישות שהרי ב"ב אכלו תמיד מסרכא פשיטא דעכ"פ בהתרה סגי ודו"ק היטב.

עתה נבא לבאר השיטות ומראש צורים נראה הרמב"ם בפ"ב ממרים ה"א שכתב כל שנחלקו באחת מן המדות שב"ד הגדול דרשו אחת מן המדות כך וב"ד שאחריהם דרשו כן הרי הם יכולין לסתור הדין כפי מה שנראה לעיניהם ע"ש ועיין בכ"מ שלא מצא מקורו ומ"ש הכ"מ ראיה מהא דפליגי תנאי בתראי אקמאי ואמוראי בתראי על קמאי יש לדחות דאולי מצאו לאיזה תנאים הראשונים שס"ל כן אבל לפע"ד מקור מקומו של רבינו טהור נובע מסוגיא דע"ז דף ל"ו דאמרו שם א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו דכי אתי ר"י וכו' שמן ר"י וב"ד נמנו עליו והתירו קסבר נטל"פ מותר אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו דניאל גזר ואתי ר"י ומבטל ליה והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין והקשו התוס' ד"ה בשלמא דאיך אפשר שיחלקו על רבותינו שמאי והלל בדין נטל"פ דבשלמא בשמן מותר משום שלא פשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בהן מ"מ בשאר דברים איך הותר וע"ש שנדחקו מאד ואני מתפלא מאד דאף בשמן גופא היאך אפשר דאם נטל"פ אסור להתיר בשביל שלא פשט איסורו הלא הוא אסור מדינא ואיך אפשר שלא פשט ומה בכך שלא יכלו לעמוד הא מ"מ אסור ואטו בכל איסור שא"א לעמוד בו נתיר חלילה אתמהה דבשלמא תקנה שחדשו בשביל סייג וכדומה יש לומר שכל שאין רוב הציבור יכולים לעמוד לא הוה גזירה כדיליף מקרא אבל לא במקום שיש חשש איסור בגופו ודברי התוס' צ"ע ולפמ"ש הרמב"ם א"ש דכל שנחלקו בדין אם נטל"פ מותר או אסור ל"ש לומר דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו דהרשות נתונה לכל ב"ד שבימים ההם לעשות מעשה כפי מה שדעתם נוטה ואין לך אלא שופט שבימיך ושפיר יכלו לחלוק ודוקא באם עשו איזה תקנה א"כ כשרצו ב"ד שאחריהם לבטל ל"ש לומר שנחלקו באיזה סברא שלא עשו הראשונים דבעת ההוא גם הם מודים שהי' מקום לעשות אותה תקנה אף שאח"כ בטל הטעם מ"מ כבר נתקן הדבר משא"כ היכא שנחלקו בדין ומעתה שפיר פריך הש"ס בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים והי' ס"ל נטל"פ אסור שפיר יכול ר"י להתיר דס"ל נטל"פ מותר ובסברא שפיר יכלו לחלוק דהוא דריש לקרא דבנבלה סרוחה מעיקרא לא אצטריך קרא וכדאמרו בע"ז ס"ח אבל לדידך דדניאל גזר איך יכלו ר"י וב"ד לבטל דבריהם ויש להמתיק הדברים דכל שהי' מקום לדבריהם בשעת מעשה אף שאח"כ נתבטל הטעם כל שכבר חל הגזירה צריך ב"ד גדול לבטל אבל כל שנחלקו בדבר עד"מ דס"ל נטל"פ אסור והב"ד של אחריהם ס"ל דמותר וא"כ אם היה נודע בעת ההיא דמותר הי' העם מפקפקים בו ולא חל הגזירה כמ"ש רבינו בהדיא בהלכה וא"ו ע"ש אם פקפקו העם תיכף ולא פשטה הרי"ז בטלה ואינם רשאים לכוף ללכת בם אבל אם דימו שפשטה ברוב ישראל ואח"כ בדקו ב"ד אחר וראו שלא פשט ברוב ישראל יכול להתיר ועכ"פ הצריכה התרה ע"ש וא"כ כאן שהי' נודע להם ולא ס"ל הדין לא היה מקום הגזירה וגם די"ל דהב"ד עצמם כשהי' יודעים שנטל"פ מותר הי' חוזרין מהוראתם אבל כשגזרו בשביל הטעם אף שנתבטל הטעם כל שהי' לו חלות בעת ההיא שוב צריך ב"ד הגדול בחכמה ובמנין כל שפשטה ברוב ישראל וז"ב.

ובזה יש לישב הא דאמרו שם ושמן דניאל גזר והאמר באלי וכו' שמנן ופתן ויינן משמנה עשר דבר הן והקשו בתוס' דאמאי לא פריך איין ג"כ כן ולפמ"ש א"ש דיש מקום לומר דדניאל גזר בשביל לתא דיי"נ וכבר הקשו דגזירה דבנותיהם למה לי וכתבו דהוה מיעוטא דמיעוטא דנתנסך לע"ז לא חיישינן ורמב"ן הוסיף דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה וכמ"ש הר"ן בע"ז פ"ב ע"ש ולפ"ז יש לומר דדניאל היה גוזר משום לתא דיי"נ וחשש למיעוטא ולכך לא חשו אח"כ לזה דס"ל דלמיעוטא לא חיישינן ובדבר כזה יוכלו לחלוק דמידי דתליא בסברא ובטעמא הוא ולכך גזרו אח"כ משום בנותיהם אבל אשמן שפיר פריך דע"כ משום בנותיהם הי' ובכה"ג ל"ש לחלוק על הראשונים אא"כ גדול ממנו ובזה י"ל הא דאמר הש"ס וכ"ת אתא דניאל וגזר ולא קבלו מיני' ואתי שמאי והלל וגזרו וקבלו מינייהו א"כ מאי אסהדותי' דרב ופירש"י דכיון דלא קבלו מיני' לאו גזירה הוא ולכאור' יפלא למה לא מקרי גזירה אף שלא קבלו ממנו מ"מ גזר עליו דניאל ולפמ"ש א"ש דמכאן הוציא רבינו דינו דאם אחר שגזרו פקפקו העם בה ולא קבלו הגזירה הרי"ז בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה ועכ"מ שחפש מקורו ולפמ"ש מבואר כל דברי רבינו בסוגיא שם דאחר שלא קבלו ממנו אותו הדור לא מקרי גזירה כלל וא"צ היתר וא"כ למה אסהיד רב שדניאל גזר הא לא מקרי גזירה כלל כפירש"י וז"ב ובזה יש לישב פעם שנית קושית התוס' הנ"ל דלכך לא פריך איין דהרי הר"ן כתב דמשום בנותיהם הי' סגי למסרי בשתיה רק כיון דיין שנתנסך לע"ז אסרו אף בהנאה א"כ כשיהי' מותר סתם יינם בהנאה יאמרו דמשום לתא דיי"נ אסרו וגם יין נסך גמור אינו אסור רק בשתיה לכך אסור אף בהנאה ע"ש ולפ"ז י"ל דדניאל גזר על יינם משום יין נסך גמור וא"כ אסור אף בהנאה וא"כ אף בשתי' לא קבלו אבל כל שגזרו אח"כ משום בנותיהם א"כ הוכרחו לקבל גזירתו של דניאל לענין הנאה דמשום בנותיהם סגי למיסר בשתיה לבד וא"כ שוב שפיר נ"מ במה דדניאל גזר כדי לאסור אף בהנאה ולכך פריך משמן דא"כ מה העיד על שמן ודו"ק וראיתי בב"י סי' קנ"ט ביו"ד שהקשה כיון דדניאל גזר על היין למה אצטריך שמאי והלל לגזור ע"ש מ"ש בזה וצ"ע כי לא הזכיר שבאמת קושית הש"ס הוא ג"כ על יין וכמ"ש התוס' ולפמ"ש לישב ממילא יתישב כל קושיותיו גם מפנחס ע"ש ודו"ק.

והנה הרשב"ם כתב שם דכיון דבזה"ז אין רגילין לנסך לכך אין אוסר מגע עכו"ם ביין ולכאורה קשה כיון דכבר נאסר אף דבטל הטעם א"י לבטל כ"א ב"ד הגדול בחכמה ומנין והדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם כשנתבטל הטעם נתבטל התקנה וראיתי בד"מ שם שכתב כיון דלרשב"ם משום לתא דיי"נ אסרו כל שנתבטל הטעם נתבטל התקנה ממילא והדבר יפלא לכאורה דלהרמב"ם אין הדין כן כמ"ש בה"ב להדיא אמנם נראה לפע"ד ע"פ מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' קי"ז לענין גילוי דכל שבתחלה ג"כ לא הי' התקנה רק במקום אחד כגון בגילוי דהחשש הוא משום נחשים וא"כ במקום שאין נחשים מצויים לא הי' הגזירה א"כ גם כעת שנתבטל הטעם הוה כמקום שלא הי' נחשים מצויים ע"ש שהאריך ולפ"ז גם בזה כיון דעיקר הגזירה הי' משום יי"נ א"כ במקום שאין עובדין ע"ז כמו הישמעלים שאין מנסכים לע"ז א"כ גם כשהיתה הגזירה לא הי' התקנה במקום ההוא וממילא הוה לדידן כמו מקום שאין מנסכין לע"ז וז"ש הד"מ מידי דהוה אגילוי וכוון לסברא הנ"ל וכן מבואר להדיא בתוס' ע"ז דף נ"ג ע"ב ד"ה לאפוקי דלכך לא הוה דבר שבמנין שלא גזרו אלא על המנסכין והיינו דכיון דאז היה ג"כ מקומו' שלא נסכו הוה עתה כמקום שאין מנסכים ויעו"ש בפר"ח עכ"פ הרווחנו בזה שגם בעלי התוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם ודו"ק.

והנה הראב"ד הקשה ע"ז וז"ל עיטור שוקי ירושלים בפירות קי"ל שהראשוני' תקנוה וריב"ז בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם אף שלא הי' גדול כראשונים והכ"מ נדחק מאד בישוב הדבר ע"ש ואני תמה דלהרמב"ם ל"ק כלל ע"פ מה דאמרו במשנה ב' פ"ה דמעשר שני כרם רבעי הי' עולה לירושלים ומשרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לירושלים ותנאי הי' אימתי שירצה יחזור הדבר לכמות שהי' ר"י אומר משחרב בהמ"ק הי' התנאי הזה ותנאי הי' אימתי שיבנה בהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' ולפ"ז כיון דעיקר התקנה הי' כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כדי שתהי' נאה ולא הי' רק מהלך יום אחד סביבות ירושלים מה שבודאי יבא לירושלים ולפ"ז כיון שלא היה רק במהלך יום אחד לירושלים א"כ כל שאין ירושלים בבנינו הוה כמו יותר ממהלך יום אחד דלא הי' התקנה למי שאינו סביב ירושלים ולא ניכר שמפני נוי ירושלים היא וכל שאין ירושלים בבנינו הוה כאותן מקומות הרחוקות שמועיל פדיה וז"ב מאד ובזה ניחא מ"ש רבינו בפ"ט ממעשר שני כר"י הנ"ל תמה בתוס' יו"ט שם דלמה פסק כר"י נגד הת"ק ולפמ"ש הדבר מבואר כאן בביצה דלאחר החורבן היה כמו שאמר ר"י דהרי ריב"ז לאחר החורבן הי' דנמנה עליו ובטלוהו וע"כ דלאחר החרבן הי' התנאי הלז ואני תמה על התוס' יו"ט שם שהקשה שלמה צריך תנאי דאימתי שירצה יחזור לכמות שהי' הא כל שנתבטל הטעם בטל התקנה וכתב דמכאן ראיה להרמב"ם דאף שבטל הטעם לא נתבטלה התקנה ולהראב"ד צ"ל דהי' התנאי אף אם לא יתבטל הטעם ע"ש והדבר תמוה דמה יענה לר"י דס"ל דמשחרב בהמ"ק הי' התנאי הלז וא"כ הא בעת החורבן בודאי נתבטל הטעם ולמה צריך תקנה ותנאי כלל ואולי יפרש דלהראב"ד הי' באמת אח"כ התקנה שלא יעלו לירושלים ובתנאי הי' שכשיבנה בהמ"ק ישיב התקנה למקומה שיצטרכו לעלות לירושלים אבל אכתי יקשה למה הוצרך ר"א להפקירו לעניים הא ממילא בטל התקנה הראשונה דל"ש לעטר וגם למה הוצרך ריב"ש לבטלה כלל וע"כ דביטול צריך כיון שכבר חלה הגזירה רק שהיו יכולין לבטל כיון דגם בעת התקנה לא הי' תקנה כוללת ולא הי' רק מהלך יום אחד ובחידושי אמרתי דהראב"ד יפרש דהא דאמרו משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה היינו דפליג על הת"ק דאמר דהתקנה דיפדה סמוך לחומה והתנאי שאימתי שירצו הי' בזמן אחד וכמ"ש התוס' יו"ט וע"ז פליג ר"י דהתקנה הי' קודם החורבן בעת שרבו הפירות והתנאי הי' לאחר החורבן דאז בטל לכל עיקר הדבר והוצרכו לחדש תנאי דכשיבנה בהמ"ק יחזרו ויעלו לירושלים ולא היה התנאי כמו שאמר ת"ק אימתי שירצו רק לכשיבנה בהמ"ק ובזה מדוקדק מה שאמר לשון התנאי הזה ולא אמר התקנה ועיין תוס' יו"ט ולפמ"ש א"ש דהתקנה ס"ל לר"י ג"כ כת"ק דהי' בזמן שרבו הפירות והתנאי שיחזרו לעלות לירושלים היה לאחר החורבן ומטעם דמהרה יבנה המקדש ע"ש שהארכתי בזה על הגליון המשניות ועכ"פ יהיה איך שיהיה קשה להראב"ד למה כל החרדה הזאת הא ממילא נתבטל התקנה הראשונה שיעלו לירושלים כיון שנתבטל התקנה ולמה הוצרך ריב"ז להמנות עליו וע"כ כמ"ש הרמב"ם ודו"ק אברא דצ"ב להרמב"ם תקנת ריב"ז שהתקין שיהי' מקבלין עדות החדש כל היום והיאך עקר מה שתקנו מקודם דאין מקבלין אלא עד המנחה אף שנתבטל הטעם וצ"ל דבכה"ג שלא גזרו רק משום חשש קלקול שאירע א"כ כל שעבר החשש הקלקול הנ"ל א"כ הוה כמו שתקנו רק לזמן ידוע וכל שעבר הזמן בטלה התקנה וכמ"ש התוס' בביצה דף ה' ד"ה כל ובזה ניחא מה שהקשה הכ"מ מהא דאמרו בביצה דף ד' והאידנא דבקיאי בקביעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם ולמה לי טעם הלז ת"ל דהא צריכין למעבד כמו שתקנו הם ולפמ"ש א"ש דשם כל מה שתקנו שני ימים הוא משום ספק דלא בקיאין וכל שנתגלה לנו הדבר א"כ גם הם אם הי' בקיאין לא נגזר וגם הוה כאותן מקומות שהיו בקיאין דלא עשו רק חד יומא וז"ב ודו"ק.

ולענין מיני קטניות או רעטשקי שנהגו להתיר הנה יש לי חשש חדש דשמא יטעה הטועה ויאמר דרשאי לקחת זאת למצות חובה בלילה הראשונה ועיין בב"י סי' תס"ב שכתב בשם הכלבו שנהגו שלא לאפות מצה עשירה בשני ימים הראשונים שמא יטעו ויקחו למצות חובה ע"ש ואף הב"י דחולק שם היינו שניכר שהוא מצה עשירה אבל באותן מצות איכא למטעי טפי וגם יש לי חשש שהן רבים ע"ה שמברכין בכל השנה על רעטשיניקיס במ"מ שאינם יודעים להבין בין חמש מינים וא"כ גם כעת יטעו ויחשבו שהותר רעטשיניקיס אף אם מעורב קצת מחמשת מינים והמבין יבין כי בדבר שנמסר לנשים וע"ה יש לחוש לכל מה דאיכא למיחש ודו"ק היטב.

והנה הלח"מ הקשה על שטת הראב"ד דלא מחלק רק בין פשט איסורו או לא וא"כ הך דפרוזבל מה הוה אם פשט ל"מ אף גדול ממנו ואם לא פשט אפילו קטן יכול להתיר וכתב דס"ל להראב"ד דתרתי בעינן לא פשט ורוב הציבור א"י לעמוד והאי דפרוזבל לא פשט לבד הי' ויכול לעמוד ולכך הוצרך גדול להתיר ובאמת שזה דחוק וכבר דחו התוס' להאי תירוצא והנה לפמ"ש למעלה הלא מראש דגבי פרוזבול כבר נתבטל הטעם ול"צ כלל לבטל לשיטת הראב"ד ועיין בפ"י וכתבתי למעלה לישב עכ"פ כל שגדול בודאי יכול לבטל כל שנתבטל הטעם ובלא"ה יש לומר דהרי הפ"י הקשה בגיטין דמ"פ הש"ס אבטליניה והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו ומה קושיא הא כאן הוא לקיים דברי תורה שהפרוזבול משמט מן התורה והלל תקן לבטל דברי תורה וכל שנתקן לקיים דברי תורה פשיטא דיכול לבטל דברי ב"ד כדי לקיים דברי תורה והוא קושיא גדולה וכה"ג כתב התויו"ט במשנה ב' פ"ה דמעשר שני ע"ש וצ"ל דבאמת התוס' כתבו שם ד"ה מי דגם מה"ת המוסר שטרותיו לב"ד אין משמט והא דפריך מי איכא מידי היינו דהלל לא הי' לו לעשות תקנה ללמד כן שביטל בכך השמטת כספים וביאור הדברים דבאמת כל שמסר באמת לב"ד ורוצה שהב"ד יהי' גובה לו חובו הו"ל כגבוי בידו אבל לתקן תקנה שכ"א יכתוב פרוזבל וימסור שטרותיו לב"ד והוא יגבה חובו אין לך הערמה גדולה מזו והערמה בדאורייתא וכמ"ש התב"ש בבכ"ש במס' פסחים לענין מכירת חמץ וז"ב ופשוט בכוונת דבריהם ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י שם דא"כ למה קרי עולבנא דדיינא והא הו"ל כגבוי דגם מה"ת מוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט ולפמ"ש א"ש דמן התורה אם מוסר שטרותיו לב"ד באמת דהיינו שעכ"פ הוא של הב"ד אינו משמט אף שהב"ד יחזירו לו אבל אם אינו עושה רק להנצל מן השמטה הוה הערמה וזהו עולבנא דדיינא ולפ"ז שפיר פריך הש"ס והא א"י לבטל דברי ב"ד חברו דא"ל דכדי לקיים דברי תורה שרי דז"א דהא באמת גם מה"ת כל שמוסר שטרותיו לב"ד הו"ל כגבוי ואינו משמט וא"כ כל שהלל תקן להפרוזבול הו"ל כמוסר שטרותיו לב"ד אף שהוא מערים וא"כ שוב לא הי' לקיום ד"ת מה שאומר דפרוזבול משמט אחר שכבר תיקן הלל שאינו משמט וז"ב.

ובזה יש לומר מה דנחלקו רש"י ותוס' במכות דף ד' אם פרוזבל הוה מוסר שטרותיו והתוס' כתבו דהוי תרי מילי ולפמ"ש א"ש דלרש"י דרבא קאי גם על דאינו משמט משום דהפקר ב"ד הפקר א"כ שפיר כתב דפרוזבל הו"ל מוסר שטרותיו לב"ד דמה בכך דמערים כיון דחז"ל יכלו להפקיר הממון והפקר ב"ד הפקר א"כ הוה כמוסר שטרותיו לב"ד והו"ל כגבוי אבל להתוס' דל"ש הפקר ב"ד שפיר כתבו דאף דמוסר שטרותיו לב"ד שרי מה"ת מ"מ הלל לא הי' לתקן שיעשו כן דזה הוה כמערים ולא הוה כמוסר שטרותיו ובזה מיושב מה שהאריך הפ"י בדברי התוס' שם דחשבו פרוזבל למוסר שטרותיו לב"ד והם כתבו במכות להיפך ע"ש ולפמ"ש א"ש דזה באמת כוונת דבריהם ודו"ק ומעתה מיושב קושית הלח"מ על הראב"ד דשפיר יכול גדול לבטל דכל שגדול מהלל ועוקר תקנתו ולא הוה הפקר ב"ד ושוב פרוזבל אינו כמוסר א"כ שוב הוה לקיום ד"ת וכמ"ש ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא מאד ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ו ד"ה אלא בסוף הדיבור דהיכא דלא תקנו שיתפשט האיסור רק במקום אחד כמו גבי כחל ובני בשכר בשבת גדול יכול להתיר ולא קטן וכתב המהרש"א דגם פרוזבל הוה כן לפי מה דס"ל לשמואל דאין כותבין רק בב"ד דר"א ור"א דחשיבי לאפקועי א"כ לא פשט איסורו ברוב ישראל ע"ש וא"כ שפיר יש לומר דהראב"ד ס"ל כן ולכך גדול יכול להתיר ולא קטן אבל לפי האמת לפענ"ד דברי המהרש"א תמוהים דבשלמא היכא שתקנו הדבר רק במקום אחד שפיר יש לומר דהוה כפשטה איסורו ברוב ישראל דבמקום הזה שנהג התקנת משום גדר הוה כרוב ישראל וי"ל להיפך דמ"מ לא נתקן רק על מקום אחד ולכך הכריעו דגדול יכול להתיר ולא קטן אבל שם הלל תיקן תקנה כוללת שכל אדם יכול לכתוב פרוזבל רק דצריך שיהי' הכותב הפרוזבל ב"ד חשוב ויכול כל אדם לכתוב לו פרוזבל אצל ר"א ור"א וכדומה ב"ד חשוב פשיט' דזה מקרי פשטה בכל ישראל וז"ב לפע"ד ודברי המהרש"א תמוהין מיהו י"ל דעכ"פ אם נתבטל הטעם הוה כאותו מקום שלא נתקן שם התקנה כמו בגילוי וכמ"ש לעיל ולפ"ז גם בפרוזבל היכא דאכשר דרי שוב לא יצטרך ב"ד לבטלו כלל ודו"ק ועיין בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' קי"ג בסופו ודו"ק ועיין בתוס' מגילה דף ה' ע"ב ד"ה ובקש שהקשו היאך רצה רבי לעקור ת"ב הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול הימנו והיינו לשיטתם דס"ל דאף בפשטה ברוב ישראל יכול גדול לבטל כל שאין מי"ח דבר אבל לשיטת הראב"ד דתלוי בפשט לבד א"כ אף אליהו וב"ד אינם יכולים לבטל ובאמת שתירוצי התוס' תמוהים דל"מ בתירוצם הראשון דלא רצה לעקרו רק מחומרא יתירה שיש בו משאר תעניתים תמוה דלשון לעקרו לגמרי משמע וגם תירוצם השני דרצה לעקור אותו מתשיעי לעשירי ג"כ תמוה כמ"ש הרשב"א בחידושיו דהלשון לא משמע כן והנני יוסיף להפליא דבית שני ודאי בט"ב היה כדאמרו בתענית דף כ"ט דמגלגלין חובה ליום חייב ואירע בט"ב כמו בראשונה וע"כ לא אמר ר"י אלו הייתי בדור הזה היינו בבית ראשון כדאמר אלו הייתי בדור ההוא והבית הראשון רובו נשרף בעשירי אבל השני ודאי נשרף בט"ב ואנן בית שני עדיף לן כמ"ש ברמב"ן לענין י"ז בתמוז וז"ב.

והנה במיני קטניות שגזרו באשכנז ופולין וקיימו וקבלו היהודים במדינתינו הנה לכאורה כיון שלא פשטו בכל ישראל היו יכולים לבטלה אבל באמת מבואר בתוס' גיטין וכן הוא בפסקי התוס' דדבר שלא תקנו רק במקום הזה גדול יכול להתיר ולא קטן והיינו לשיטתם דס"ל דוקא י"ח דבר אבל שאר גזירות אף דפשטו בכל ישראל יכול גדול בחכמה ומנין לבטל אבל לשיטת הראב"ד דתלוי באם פשטה בכל ישראל לפ"ז בדבר שלא תיקנו רק באותו המקומות הוה כנתפשטה בכל ישראל וא"י אף גדול לבטל ולשטת הרמב"ם הנ"ל כל שהוא לסייג ופשטה באותן מקומות שתקנו גם גדול א"י לבטל ואפילו אליהו ועכ"פ גדול בחכמה ומנין בודאי בעי וא"כ בואו ונצווח על גאון אחד שכתב להתיר לאפות מיני קטניות דהיינו רעטשקי או קאקאריזיא וממנ"פ מה סובר אי סובר שאפייה לא הי' בכלל התקנה רק לבשל א"כ למה התיר רק בשעת הדחק ויוקר ואי קסבר שגם זה היה בכלל התקנה וכמו שהוא באמת דהרי הגאונים שבימי הטור לא כתבו להתיר לאפות ובכל ענין אסרו וגם בעת שרצו הגאונים להתיר לא התירו לאפות מטעם דאינו נאסר רק בשביל שהוא שעת הדחק וגם זה לא עלתה להם וא"כ איך אפשר לו להתיר ואם יאמר דהוה שעת הדחק ויסמוך על דברי הרמב"ם מפ"ב מממרים ה"ד שלפי שמה מתירין והא לא התיר הרמב"ם רק להציל רבים מישראל שלא יכשלו בעבירה ואם יאמר כי גם זה הוא להציל שאל"כ יאכלו חמץ ח"ו לא נחשדו ישראל על כך וכמה שנים שהם שנת יוקר ולא שמענו שהיו שום מכשול וישראל קדושים הם ומחמירים כמה חומרות במצה הלואי שיזהרו בכל איסורים כמו במצה ומה גם שאף שהוא יוקר הרי כבר קבלו עליהם אבותיהם ואסור לבנים לנהוג היתר כדאמרו גבי בני מישן וא"ל דשם רצו שיתירו להם לעולם אבל כאן לא היתר רק לשעת הדחק דז"א דבדור פרוץ כזה כל שהותר לפי שעה מי יעצור בעם ויאמרו תמיד שהם עניים וכמה מכשולות שמענו שההמון אומרים שמותר לבשל ג"כ שהם אינם מבחינים החילוק בין אפייה לבישול וכל עיקר הגזרה היה בשביל זה וכמ"ש ועיין בשו"ת ר"י הלוי סי' ל"ה ובפר"ח סי' ל"ה ובפר"ח סי' שצ"ו בדין התשיעי וע"כ קשה להתיר ובזה נסתר גם מ"ש בשו"ת גוא"י להתיר ע"ש סי' קכ"ח ובתשובה אחרת כתבתי בזה ומ"ש שם דלא פשט איסורו ברוב ישראל נעלם ממנו דברי התוס' בגיטין הנ"ל וגם להרמב"ם וראב"ד אפשר דמודים דנ"ד מקרי פשטה בכל ישראל וכמ"ש ודו"ק היטב ומ"ש ההיתר בשביל דאופין הנה אדרבא הסמ"ק וגם המרדכי אוסרים מפני שדרך לאפות קטניות ועושין פת ואתי לאחלופי ועיין בש"ע מהגאון מהראו"ו שכתב סמך ממה דאמרו בפסחים דף מ"ם ע"ב דרבא אסר ובתוס' שם ד"ה רבא דאסר בשביל אחלופי ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף