שואל ומשיב/א/ב/צט

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן צט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(חסר תחלת התשובה) בהא דאמרו בכתובות דף ע"ט ע"ב הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול קשה לי לכאורה דהא מיירי שיש שבח כדאוקי רב אסי רק ששמין אם השבח יותר על הוצאה וכדנחלקו שם אביי ורבא וא"כ עכ"פ מה שנשבח הוא מכיר והו"ל כחמשין ידענא דהרי מה שהשביח יודע שנתחייבה לתת לבעל וחמשין לא ידענא ומחו"ש וא"י ל"מ ואף די"ל דלא גרע מחשוד דלא אמרינן מחושואיל"מ דא"כ כל אחד יעסוק עם החשוד ויפסידו וה"ה כאן הא כל אחד יוציא על חברו במה דלא ידע ויתחייב עכ"פ למה צריך לשבע שבועת המשנה הא סגי בשבועת היסת דחברו תובעו בברי דאולי באמת הוציא דעכ"פ כשיצטרך לשבע שוב לא שייך דכל אחד יעסוק עמו והוא באמת הו"ל מחושואיל"מ וצ"ל דבמשנה שם מיירי שהוציא הוצאות על הקרקעות א"כ בכה"ג לא נתחייבה שבועה מה"ת ובשבועה דרבנן לא הו"ל מחושואיל"מ לכך צריך הבעל לישבע שבועת המשנה וז"ב ובזה מיושב היטב מה דהקשה הגאון מהר"ד אופניהיים ז"ל להעבוה"נ סי' קי"ט על הא דמבואר בסי' צ"א ס"ג בהג"ה דכתב דמי שהוציא הוצאות ברשות והנתבע א"י כמה דנשבע התובע וכתב הסמ"ע דהוא שבועת היסת ותמה הוא דהא מקורו מהמשנה הנ"ל ושם הוא שבועת המשנה ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם מיירי בקרקעות שפיר צריך היא לשבע שבועת המשנה משא"כ במטלטלין הו"ל מחושואיל"מ ונשבע כנגדו וסגי בהיסת דהא חבירו תובעו בספק ול"ד לחשוד דטוען ברי וכאן אינו טוען ברי רק שמא וסגי בהיסת וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה עוד דכאן מבואר דדוקא ברשות הא שלא ברשות משמע דאינו נשבע ובמשנה שם מבואר דכנגדו נשבע אף דדיינינן ליה לבעל ליורד שלא ברשות וכדאמר רבא שם וכמבואר באהע"ז סי' פ"ח ולפמ"ש א"ש דבאמת החילוק ליורד ברשות לשלא ברשות צ"ב וצ"ל דלפמ"ש כיון דעיקר הטעם משום דהו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע ותקנו דכנגדו ישבע א"כ זה שייך ביורד ברשות דעכ"פ במה שהשביח נתחייב דאנן סהדי דניחא ליה וא"כ נתחייב עכ"פ באותו חמשין אבל בשלא ברשות דלא ניחא ליה ויוכל לומר לו עקור אילנך ולך ושומעין לו כמבואר סי' שע"ה ס"ב ע"כ לא מקרי מודה במקצת עי"ז דגם זה לא נתחייב לו ויכול לומר לו הילך מכ"ש שלא ניחא ליה שיהיה עי"ז מחויב שבועה וא"י לשבע ולכך לא נוטל אף בשבועה ומעתה זה בסתם יורד שלא ברשות אבל בעל בנכסי אשתו דיש לו פירות א"כ ברשות קא ירד לענין זה ניהו דלענין השבח יתר על הוצאה תקנו שיהי' לו דין יורד שלא ברשות אבל עכ"פ ירד ברשות ושפיר הו"ל מחוישואי"ל ונשבע כנגדו וז"ב כשמש. עוד י"ל דהחילוק בין יורד ברשות לשלא ברשות דברשות ל"ש כ"כ דא"כ כל אחד יעסוק עם חבירו דהא ברשות קעביד וע"כ דהמניה ולכך סגי שישבע היסת אבל שלא ברשות דלא צוה לו שפיר לא מחייבינן לחברו שיהי' מקרי עי"ז מחו"ש וא"י לשבע דהא עשה שלא ברשות וכל קל על השבועה יעשה עם חברו שלא ברשות ויוציא מחבירו שלא ידע באמת ולפ"ז זהו דוקא בסתם יורד שלא ברשות אבל בבעל בנכסי אשתו דאדעתא דהכי נשאה ל"ש יורד שלא ברשות ובזה יש לפרש הא דאמר רבא דא"כ אתי לאערומי היינו דאם ניתן לו לענין השבח דין יורד ברשות א"כ כל בעל יעשה זאת ותפסיד האשה ולכך לענין זה הו"ל יורד שלא ברשות אבל בגוף ההוצאות דין יורד ברשות אית ליה וכמו בחשוד מפורסם דדעת הראב"ד דל"א ביה מחושואיל"מ דכל אחד יעסוק עמו וה"ה בבעל כל שנשאת לו ע"כ המניתי' ליה ואמרינן להיפך דישבע ויטול ודו"ק ובמ"ש יש להאריך בדין מוציא הוצאת על נכסי אשתו הקטנה ועיין ב"ש סי' פ"ח שהשיג על הסמ"ע ולפמ"ש יש להאריך בזה ואכ"מ ועיין בשו"ת אא"ז הרמ"א ז"ל סי' פ"ו דף מ"ח מ"ש בזה ומסכים למ"ש ובלח"ה יש לומר דהחילוק בין יורד ברשות ליורד שלא ברשות היא דבאמת בכל ברי ושמא ס"ל לר"ה ור"י דברי עדיף ורק דר"נ חולק וכן קי"ל משום חזקת ממונא ולפ"ז ביורד ברשות דהוא טען שהוציא על ביתו מה שהי' הוא צריך להוציא וצוה להוציאו וא"כ ל"ש חזקת ממון דמ"ל שהוא נותן לו או שהי' נותן על ביתו סוף סוף ל"ש חזקת ממון וכעין שכתב הש"ך בסי' ל"א גבי חנוני ופועלים דל"ש חזקת ממון ולכך ממילא ברי עדיף דעכ"פ איתרע חזקת ממון של זה והא דצריך לשבע הוא מתק"ח או דגם בברי ושמא למ"ד ברי עדיף צריך לשבע ועיין קצה"ח סי' צ"א שהוכיח כן מהך דהוציא הוצאות דנשבע ע"ש ולפ"ז זהו ביורד ברשות אבל ביורד שלא ברשות דהוא טוען דלא היה מוציא כלל א"כ לא אתרע כלל החזקת ממון ואינו נאמן כלל ובזה יש לישב קושית עבוה"ג הנ"ל דבבעל שהוציא על נכסי אשתו אף שלא ברשות עכ"פ ל"ש להעמיד על חזקת ממון של האשה נגד הבעל דעכ"פ שייך פירות להבעל ועכ"פ החזקת ממון אתרע לגבי הבעל דלכך אף ביורד שלא ברשות נאמן וז"ב ובזה מיושב קושית השב יעקב חלק חו"מ סי' ז' בהא דמבואר בסי' צ"ג דאין השותף מהנשבעין ונוטלין ואינו נאמן נגד חברו והקשה הש"י הא לא גרע מהוציא ברשות דכל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל ועיין בתומים מ"ש בסי' צ"ג בזה ולפמ"ש א"ש דכל הטעם הוא משום דכל דירד ברשות ל"ש חזקת ממון דסוף סוף היה צריך לתת א"כ זה דוקא שם אבל כאן שהיה הפסד בהעסק א"כ לענין שיהיה צריך להשלים הפסד מכיסו שפיר יש לו חזקת ממון ואינו נאמן שכנגדו ודו"ק כי יש להאריך בכ"ז ואכ"מ ובמ"ש למעלה יש ליישב דברי הסמ"ע שכתב דאינו אלא שבועת היסת והר"י בר"ח הובא בר"ן ובתוס' הקשו דאמאי לא חשב בכלל שבועת נשבעין ונוטלין וא"כ משמע דהוא שבועת המשנה ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב.

והנה עוד חדשתי שם במה שהי' שם ענין שהתובע תבע שטר ואמר ששייך להמאססע ואמר שסכומו כך וכך עד"מ מאתים והלה כופר שזה השטר מעולם לא היה להמנוח חלק בו וע"ז הביא עד אחד שמסייעו להתובע ששייך להמאססע היינו לעזבון אמנם בסך השטר אמר העד שסכומו כך וכך דהיינו מאתים כפי שתבע התובע רק התובע בעצמו אחר ששאלנו אותו בעצמו כתב דאותו שטר אין סך שלו רק מנה ע"ז הודה ואמר שטעה בחשבונו ובאמת אינו רק מנה וכתבנו לפניו על טענותיו שזה השטר אינו רק מנה ונמצא שהעד אמר יותר ממה שתובע ואמר כן שהמנוח אמר כן והוא ידע בזה ונסתפקנו איך לידייני דייני להאי דינא ואמרתי דיש לדמותו למה דמבואר סי' פ"ב סי"ג טען הלוה על השטר מקוים שלא נפרע ממנו כלום והלוה אמר שמגיע ממנו חציו והעדים אומרים שפרע כלו נשבע הלוה וגובה מחצה והטעם ביאר הר"ן הובא בש"ך שם ס"ק ל"ו דאף דהעדים מסייעים ללוה דיש בכלל מאתים מנה וכתב דשאני הכא שהוא פסלו לגבי עצמו והכחשה לאו הכחשה הוא דאפשר דאינו זוכר כ"כ ולכך נשבע ע"ש ומעתה נ"ל דישבע התובע שהרי מודה במקצת שגם אם כלו שייך לעזבון מודה הוא ששייך להנתבע מחצה דגם הוא יורש כמוהו וא"כ ישבע הוא שכדבריו כן הוא דעכ"פ הסך מנה שייך להעזבון וא"ל דהא יש לו עד המסייע ואין העד עושה שתי פעולות שהרי פסקנו לו השבועה בשביל מודה במקצת וא"כ הו"ל עד המסייע דז"א דהא הוא פסל העד לגבי דנפשי' שהרי אומר שאינו מגיע רק סך מנה וא"כ ניהו דלאו הכחשה גמורה הוא די"ל דאינו זוכר כ"כ עכ"פ עד המסייע לא מקרי דבעינן שיסייעו ולא שיפסלו לגבי דנפשי' וא"ל דישבע הנתבע נגד העד דכל השטר הוא שלו דנלפע"ד דבכה"ג שהתובע בעצמו מכחיש העד יותר טוב שישבע התובע מהנתבע וחילי דילי דהרי באמת דעת רבינו יקיר וכן קי"ל לעיל סי' ל"ד דאותו הבע"ד והעד מצטרפין לפסול הבע"ד שנשבע נגד העד ושמעתי מכבוד אבי הרב הגאון ני' שהקשה דא"כ איך נוכל להשביע נגד העד הא כיון שיפסל אח"כ לעדות ולשבועה א"כ הא אמרינן מי נשבע מי שהפקדון שלו שמא ישבע הלה ויפסלנו לעדות ולשבועה וכמ"ש רש"י ולכל הפירושים קשה וכתבתי במק"א דלפע"ד ל"ק דע"כ לא חשו לזה רק היכא שיש תקנה שישבע זה שכנגדו אבל פשיטא דבשביל זה לא נעקור מה שאמרה התורה דע"א קם לשבועה והלה יחוש לעצמו והיאך נאמר שלא יוכל להשביע רק שכנגדו ישבע דהרי לזה העד מסייעו ופוטר וא"ל דעושה שתי פעולות דז"א דאם נימא דלא יוכל להשביע אינו קם לשבועה רק לפטור ולפ"ז זהו שם אבל כאן דהעד אינו מסייעו לאותו שתבע נראה לפע"ד ברור דישבע אותו שמסייעו דלזה לא יוכל לפסול דאפשר שאינו זוכר כ"כ ובפרט שלא יהי' רק ע"א וע"א אינו פוסל משא"כ להנתבע יוכל להצטרף ולפסול אח"כ ויהי' גנאי וחילול השם בדבר ואף דהש"ך כתב בסי' פ"ב שם דדוקא בדאיכא שטרא הוא דהוכחשו העדים אבל לא במלוה ע"פ והיינו משום דהשטר מסייעו באמת שהאחרונים שם הסכימו עם אא"ז הב"ח ז"ל דאף בע"פ שייך זאת ועיין קצה"ח שם וגם לדברי הש"ך זה דוקא היכא דמכחיש שני עדים אבל לא נגד עד אחד דעד אחד בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא כנלפע"ד ובזה יש ליישב קושית בעה"ת שם דלמה לא ישבע המלוה וגובה כלו ולפמ"ש א"ש דלגבי דידי' הוה שני עדים כשרים וא"כ יפסלו אותו לעדות ולשבועה אח"כ ויהי' ח"ה בדבר משא"כ הלוה דאינו זוכר כ"כ ועיין בקצה"ח סי' ע"א מ"ש כעין זה ובמק"א הארכתי לישב קושית הבעה"ת בכמה אופנים ואכ"מ שבתי וראיתי במ"ש לישב קושית אבי מורי הרב הגאון ני' דלאותו שהעד מסייעו יפטור משבועה יש להשיב דכל עד המסייע לא נלמד רק מכח זה אם יכול לחייב שבועה מכ"ש לפטור משבועה ואם נימא דא"י לחייב שבועה ממילא א"י לפטור וגם כל הטעם דעד המסייע פוטר ולא אמרינן דקם לשבועה ולא לממון משום דבאמת היה יכול לשבע ויפטר אבל כאן הרי יקים לממון דהנתבע אינו נשבע וגם היא אינו נשבע א"כ קם לממון והדרא קושיא לדוכתה דישבע כנגדו והנ"ל בזה דבאמת צריך להבין איך יצטרף הבע"ד עם העד דהא הו"ל נוגע ופסול וצ"ל דהו"ל בע"ד ואינו בגדר עדות וכמ"ש התומים באורים שם או דאינו מקרי נוגע כלל דלענין השבועה הוא נאמן מצד עצמו דהתורה האמינה לע"א וא"צ לצירוף הבע"ד וא"כ ל"מ נוגע כלל דהרי נשבע כנגדו ומה נ"מ לו ומעתה אם נימה דעי"ז ישבע כנגדו שוב הו"ל נוגע גמור ופסול דאולי רוצה לשבע לשקר ולכך התורה חייבה שבועה ע"י הע"א ואח"כ יוכל להצטרף וז"ב ובלא"ה נראה דבאמת צריך להבין למה יצטרף לפסלו הא באמת כל הטעם דמשביעין ולא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא וצ"ל דספק מלוה ישינה יש לו וא"כ ניהו דמשבועה פרשי אבל עכ"פ איך נוכל לפסלו לעדות ולשבועה דלמא באמת יש לו ספק מלוה ישינה וצ"ל כמ"ש התוס' בב"מ דף ו' שם דכל שכבר העידו עדים עליו לא מכשרינן ליה מחמת ספק דאין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש ועיין בתומים שם ומעתה לענין לאפסולי אותו מלשבע טרם שנשבע א"א דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו דמחמת זה הצריכתו התורה לשבע וז"ב ודו"ק.

עוד אמרתי שם במה שאחד מהקרובים הוציא על צדקה בעת חליו סך רב וטען השני שאינו מאמינו ואמרתי דהדבר דומה למ"ש ברמ"א בסי' ק"ח ס"א לענין רפואות דאם ידוע שלא נפרע מוציאין דברשות קא עביד ע"ש ומקורו בשו"ת הרא"ש כלל פ"ה סי' ב' שכתב בהדיא דדרך הקרובים להוציא על רפואות וא"כ מכ"ש בצדקה דצדקה תציל ממות ובזכות זה יכול לחיות ומה"ט הוה ספיקא דדינא לענין צדקה אם עמד אם יכול לחזור דמסתמא גמר ויהיב לאלתר כדי שיחיה וא"כ ה"ה בזה דהוציאו ברשות ומחוייבין לקבל כל שיברר שלא נפרע או שידוע שלא נפרע ואף דהיורש השני טען שכבר נחלה פעם אחת וכשחזר לבוריו אמר שלא יהי' צריכים להוציא כ"כ על צדקה פשיטא דלא מהימן דמסתמא ניחא לי' לאינש בצדקה והרי קי"ל דמי שנשתטה כופין על צדקה דמסתמא ניחא ליה ועיין בכתובו' דף מ"ח ובפרט כאן בעת הלז שראה שכלו ימיו כמו שאמר בצוואתו כמה פעמים פשיטא דניחא ליה והרי לענין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אמרו הנ"מ בחייו אבל לא לפני מותו דאורחא רחיקתא וזוודא קלילן כמו שאמר מר עוקבא ומכ"ש אנן יתמי דיתמי ואף כי שלא הניח בן ובת בפבור הזכיר שמו רק יורשים האחרים פשיטא דניחא ליה ועכ"פ כיון שהי' צריך לברר שלא נפרע והי' לו כמה שבועות עשינו פשרה.

והנה במה דמבואר סי' פ"ז ס"ו דגם עד המסייע לנשבע ונוטל נוטל בלא שבועה הנה היה מעשה שנת תרי"ז כעין זה וענה אחד מהדיינים דמהראוי שלא לטול בלא שבועה דכל הטעם דמסייע פוטר משבועה הוא משום דאם יכול לחייב שבועה מכ"ש לפטור אבל ליטול ממון דאינו יכול לחייב ממון ה"ה דא"י לפטור שיטול ממון בלא שבועה והנה הראיתי שהדין מפורש בש"ע דנוטל בלי שבועה אבל מצינו בשו"ת ב"ח סי' ס"ד שחולק באמת על דינו והנה שו"ת ב"ח אין ת"י ולפע"ד נראה דסברת המהר"ם הוא דכל הטעם דאין יכול לחייב ממון משום דלענין ממון לא האמינה תורה לע"א דלמא משקר ולפ"ז כל דבא לממון אינו נאמן והנה המהר"ם בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א האריך דכל דבא עיקרו לשבועה רק שממילא נסתעף ממון עד"מ בנסכא דר"א דהיה יכול לשבע שלא חטף רק דהוא טען חטפתי ודידי חטפתי א"כ אינו בא עיקרו לממון נאמן ולפע"ד הסברא כמו דאמרינן דע"א הוחזק באיסור כל שהעיד שהוא חלב ואז לא היה נ"מ לענין מלקות ומיתה ונאמן ע"א לאסור אף שאכל אח"כ החלב איש אחד נתחייב מלקות דכבר הוחזק החתיכה לחלב כמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין וה"ה כאן כל שהוחזק לענין שבועה נאמן אח"כ גם לענין ממון ולפ"ז גם בנשבע ונוטל כל שתחלתו היה רק לשבועה והיה זה יכול לשבע נגדו ולפטר אף שהפך אח"כ על שכנגדו מ"מ עקרו רק לשבועה וע"ז הוחזק הע"א להיות נאמן ושוב נאמן אף לזה שיטול זה בלי שבועה.

והנה במ"ש למעלה בישוב דברי הרמב"ן שהביא ראיה דא"צ לשבע מהא דאמר מזוני נמי אין לך דהתובע' כתובה אין לה מזונו' ולשיט' הרמב"ם בלא"ה אין לה מזוני דהא צריכה לשבע על המזונו' ולפע"ד נרא' כעת בישוב קושיא זו דהנה בטעם הדבר דכתב הרמב"ם דנשבעת כעת אף דאמרו תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה נראה לפע"ד דאדרבא זו קולא לה דהרי שבועה דלהבא קי"ל מלשעבר ובשבועה דלהבא אין נפסל לפי שלא יצא שקר מפיו ולפ"ז שבועה דמזונות דאם תפסה צררי עדן תוכל לתקן אח"כ בעת גביית כתובתה ולא תגבה לכך כתב הרמב"ם דתשבע בתחלה וטבא עבדינן לה ולפ"ז בשני דרב דלא מגבי כתובה לארמלתא א"כ לא תגבה בסוף שוב א"צ לשבע בתחלה דלאו טיבותא לגבה אברא דלפ"ז גם להרמב"ן קשה דהא בכה"ג ודאי צריכה שבועה בתחלה דהא לא תבא לידי גבייה וכבר הקשה כן הט"ז על הרמב"ן ועב"ש סי' צ"ג ולפע"ד נראה דהנה הא דנמנעו מלהשביעה הוא משום דקיל נדרא ועונש שבועה חמור ולפ"ז זהו שבועת כתובה דוקא דהיא שבועה דלעבר אבל במזונות דהוא שבועה דלהבא דעדיין תוכל לתקן שוב יכולין להשביעה וא"ל דכאן לא תוכל לתקן דהא לא מגבי לה כתובה דז"א דתוכל בשתהי' קופצת ונשבעת ורב מודה בזה וא"כ כל שתפשפש במעשיה לא תהיה קופצת ותנכה הכתובה בעד גבייה מזונותיה וא"כ יכולים להשביעה וא"כ בכה"ג הי' יכולים להשביעה בתחלה ולכך אמר משום דתבעה כתובתה ולפ"ז ל"ק על הרמב"ם ג"כ דבאמת בכה"ג יכולה לשבע ולא נמנעו כלל מלהדירה ע"ז שאינו רק שבועה דלהבא והרמב"ן מקשה דהשתא דחשדינן אותה שתדור בשקר לפי שקיל לה נדרא אף שהוא שבועה דלשעבר מכ"ש שלא תגבה מזונות דקיל לה שבועה זו דהוא שבועה דלהבא דהא מודה רב בקופצת אבל הרמב"ם ס"ל דאין משביעין אותה דכל הטעם דמשביעין במזונות כדי דתיהוי לה קולא שיהיה שבועה דלהבא שוב בזמן דקיל נדרא למה יהי' משביעין אותה דהא באמת קיל נדרא וא"כ אדרבא יש לחוש דתיקל ביותר ודו"ק כי קצרתי.

והנה הרב הגאון מוה' ארי' לייבש נ"י אבד"ק נעמריב היה אצלי ואמר לישב קושית הרמב"ן ע"פ מ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ אות ל"ט בסוגיא דשבח לדחות ראיית התוס' לענין ב"ח דגבו שבחא דיתמי והביאו התוס' ראיה מבכורות נ"ב גבי מזון הבנות וכתב הרא"ש דשאני מזון הבנות דעיקר חיובו לאחר מיתה על היתומים ואמר הוא זה במזונות האשה דחיובו על היתומים ולכך א"צ לשבע דהוה הם במקום האב ודבר תימא אמר דא"כ היאך צריכין לשבע נגד היתומים והרי עיקר דינו של הרמב"ם הוא באלמנה הבאה לגבות מזונות ושאני הך דמזונות הבנות דהוא מ"ש בכתובה הבנות יזונו וכפירוש התוס' וא"כ עיקר חיובו לאחר מיתה וז"פ וברור וע"כ ישתקע הדבר ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף