שואל ומשיב/א/ב/עח

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן עח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבאר דברי הרמב"ם הסותרים זא"ז בענין לאו דאחרי אשר הוטמאה לחכם אחד מקראקא מכתבו מגלה עפה הגיעני היום ואני אחוז בסבך הטרדות ובכ"ז לקחתי מועד להשיבו והנה אחל על סדר קונטריסו' במ"ש הרמב"ם בפי"א מגירושין הי"ד אשר הוא סותר למ"ש בפ"א מא"ב הכ"ב וגם סותר למ"ש פח"י מא"ב ה"ז והנה הכ"מ שם כתב שני תירוצים האחד כמ"ש הה"מ דלוקה היינו רק מ"מ כיון דהוה לאו שבכללות או דבפי"א מגירושין מיירי לאחר שגרשה אז כל שנטמאה אף שלא נתקדשה לאחר אסורה משום אחרי הוטמאה ולא מקרי לאו שבכללות דקאי על ראש הפסוק דמעל' וכתב לה ספר כריתות והיינו בשני אופנים אם שגרשה והחזירה לאחר שנתקדשה לאחר או אף בלא קידושין כל שנטמאה וגרשה אסור והנה מעלתו הביא דברי המהר"ם ב"ח ביומא פ"ו שכתב עפ"י דברי הכ"מ דקודם שגרשה גם כן אסורה בלאו אחרי אשר הוטמאה רק דאין לוקין אבל אם גרשה והחזירה לוקה ועל זה תמה מעלתו דאנה מצא כן בכ"מ דלתירוץ הראשון דהו"ל לאו שבכללות אין נ"מ בין גרשה ללא גרשה דבכל ענין הוה ליה לאו שבכללות ואין לוקה ולתירוץ השני כל שלא גרשה אין לאו כלל ולפע"ד נראה וטרם יהי' כל שיח נבאר דברי הה"מ והכ"מ דלכאורה אין דבריהם מוכרחים דמ"ש הה"מ דהו"ל לאו שבכללות אם כן למה ילקה במחזיר גרושתו והה"מ כתב כיון דפשטת הלאו הוא במחזיר גרושתו ולכך לוקה על מחזיר גרושתו ולא על טומאה הנה לא הביא ראיה לסברתו וגם מ"ש הכ"מ דלאחר שגרשה והחזירה לא מקרי לאו שבכללות גם כן לא ביאר מהיכן יצא לו זאת אבל אני זכיתי ומצאתי כי סברתי שניהם של הה"מ והכ"מ מבוארים דהנה התוס' ביומא דף ל"ו ע"ב ד"ה לאו כתבו וליכא למימר דלכ"ע לא לקי אלאו דטריפה דהו"ל לאו שבכללות דאצטריך לבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו ולהוציא העובר את ידו דהא לטריפה דכתיב בהדיא לא הוה לאו שבכללות וכו' ולענין קדשים ועובר הוא דהוה לאו שבכללות הנה מבואר סברת הה"מ דלמחזיר גרושתו דכתיב בהדיא לא מקרי לאו שבכללות אמנם אח"כ הקשו בהא דאמרו במכות דף ח"י ולילקי נמי משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו התם לאו מלקות ממש קאמר אלא איסורא בעלמא ע"ש אבל במכות שם ד"ה ולילקי הקשו גם כן קושיא זו וכתבו דל"ח לאו שבכללות אלא כגון צלי אש שכולל נא ומבושל וכו' אבל הכא שכולל כל יוצא לבד ושם יוצא חדא הוא רק דהוה בכמה דרכים ל"ח לי' לאו שבכללות ע"ש וגם כאן הרי אחרי אשר הוטמאה הוא קאי לאחר שגרשה ואם כן הוא כולל כל שגרשה אסור להחזירה בין אם היתה לאיש אחר או שנטמאה כל שגרשה אסור להחזירה ולפ"ז י"ל דהכ"מ בתירוצו השני לא נאיד מהתירוץ הראשון דהו"ל לאו שבכללו' רק דלאחר שגרשה והחזירה שוב לא חשיב לאו שבכללו' דהרי כולל כל גרשה והחזירה בין שגרשה והחזירה לאחר שנתקדשה לאחר או שנטמאה וגרשה והחזירה אבל קאי על שהחזירה וא"כ דברי המהרמב"ח נכונים וגם הרה"מ אפשר דמודה להדין של הכ"מ דבגרשה אסור להחזירה ולוקה על לאו דאחרי אשר הוטמאה הן אמת דדברי התוס' קצת סותרים זה את זה דביומא כתבו דעל טריפה ודאי לוקה ואלו במכות משמע דעל טריפה אינו לוקה כלל דהו"ל לאו שבכללות ובאמת התוס' בקושייתם הקשו מהא דמחייב בשר מן החי משום בשר בשדה ואם כן על זה לא שייך תירוצם ואולי גם בשר מן החי היינו גם כן שיוצא דיצא ונפרש ממקומו וצ"ע בזה ועיין בתוס' חולין דף ק"ב ד"ה ובשר וד"ה אכל ועפ"י דברי התוס' ד"ה אכל מבוארים דברי התוס' ביומא דטריפה הוא ענין אחר ומפורש בקרא ויש לדחות עפ"ז דאין ראיה להה"מ מזה והנה בתוס' גיטין דף צ' ד"ה מה כתבו דבירושלמי פריך אמאי איצטרך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בב' לאווין כן הוא הגרסא לפנינו ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ד הגיה לעבור עליו בל"ת כמ"ש לפנינו בירושלמי וכן הגיה הגאון מהר"י פיק ז"ל ואני תמה על עצמי דגרסת התוס' כונה שאחרי שהלאו דמחזיר גרושתו הוא באם נתקדשה לאחר אם כן על זה לא צריך קרא דהו"ל מחזיר סוטתו ולרבנן הוה בלאו אף שלא היתה לאיש אחר ועל זה משני דקרא אתי לעבור בשני לאוין אמנם אי קשיא הא קשיא דהתוס' בב"מ דף ס"א כתבו דכל דאין לוקה לא שייך לעבור עליו בשני לאוין וכאן יקשה לב"ש הו"ל לאו שבכללות וא"ל דמחזיר גרושתו ע"ז לאו מפורש דז"א דלב"ש דגרושה אי אפשר זולת כשהיא דבר ערוה כמו שמפורש בקרא ומצא בה ערות דבר ואם כן זה הלאו מפורש יותר דהרי כתיב אחרי אשר הוטמאה דמה"ט דרשו רבנן דר"י בן הכיפר על מחזיר סוטתו משום דכתיב אחרי אשר הוטמאה וכמ"ש בתוס' יבמות דף י"א ע"ש ואם כן לב"ש דכל גרושה הו"ל מחזיר סוטתו ואם כן אדרבא זה מפורש יותר ושוב הו"ל לאו שבכללות והוא קושיא נפלאה ומזה ראיה לשיטת הכ"מ דלאחר שגרשה אסור להחזירה דזה לא מקרי לאו שבכללות וכמ"ש בטעמו דשם החזרה אחת הוא ומכ"ש לב"ש ודוק.

והנה מעלתו הקשה דלתירוץ הכ"מ יקשה איך יכול איסור לאו המחזיר סוטתו לחול על עשה דוהיא נטמאה דחל תיכף בשעה שזינתה ואין איסור לאו חל על עשה כמ"ש בתוס' שבועות דף כ"ב בד"ה דמוקי והביא שכן הקשה בטעם המלך בהלכות א"ב דף קי"ח להקשות על הירושלמי שהביאו התוס' בגיטין הנ"ל ולפע"ד ל"ק דע"כ לא אמרינן דאין איסור חל על איסור רק באם איסור השני לא חל לגמרי רק אח"כ נתחדש עליו איסור אחר אבל כאן במחזיר סוטתו באמת גם בשעה שזינתה הי' עליו איסור זה רק דל"ש הלאו אז דמחזיר סוטתו אי אפשר כי אם לאחר שגרשה דכל שלא גרשה לא שייך מחזיר דהא לא נפקעו הקידושין והרי היא אשתו ולכך לא יפול עליו לאו רק דנטמאה ולא שייך בו לאו ואם כן לא שייך בו איסור חל על איסור דזה הלאו לא נתחדש דהלאו הזה הוא בשביל דנטמאה רק שלא הי' מקום להלאו לחול כל שלא גרשה ובזה מיושב גם קושית הטעם המלך ולכך חל גם לאו דמחזיר גרושתו משניסת או נתקדשה על לאו דמחזיר סוטתו ולא שייך לומר דאין איסור חל על איסור דזה אינו דלאו דמחזיר גרושתו דהיינו דלא יוכל בעלה הראשון לא יפול רק בשנתקדשה וניסת לאחר דאל"כ לא יפול לשון בעלה הראשון דמשמע דיש בעל אחר דמחמת מחזיר סוטתו לא שייך בעלה הראשון רק דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה דהיינו אחר הגירושין אבל בעלה הראשון אינו רק בניסת לאחר ואם כן בכה"ג לא שייך אין איסור חל על איסור אחר דדוקא כל שהי' מקום לחול אז איסור זה ולא חל רק אח"כ אבל כאן אין מקום ללאו זה רק בזה אופן וצ"ע בזה הכלל והנה מ"ש בטעם המלך לישב עפ"י דברי המהרי"ט שחידש דאף דאין איסור חל על איסור מכל מקום אם התרו בו משום שני' חייב ועל זה הקשה הטעם המלך דאם כן מה אמרו במכות דף כ"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני דמושבע ועומד מהר סיני והא באמת מוקי לה במחפה והא דלא חשיב תרתי חורש וזורע משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט וקשה דמשכחת לה כשהתרו בו משום חרישה דשבועה ומשום זריעה דיו"ט ועל זה תמה מעלתו דשאני מושבע ועומד מהר סיני דאין מקום חלות להשבועה הנה לכאורה יפה השיב ואף שמה שכתב ראיה מתוס' נדרים דף צ' בנטולה אני מן היהודים שהקשו התוס' דאין איסור חל על איסור וקשה הא מתלי תלוי וקאי וע"כ כיון דל"מ חל בשעת הנדר דמושבע ועומד מהר סיני לא חל הנה אף שכ"כ בשם המפרשים לפע"ד לא נהירא דבנדר לא שייך מושבע ועומד מהר סיני דהא נדר חל על דבר מצוה ומכ"ש דיכול לאסור החפצא על עצמו אף דיש איסור גברא ועיין בר"נ נדרים דף י"ח אבל בשבועה ודאי שייך מושבע ועומד מהר סיני וכמ"ש בא"מ ח"ב בתשובותיו ואני בספרי הארכתי בזה ביד שאול כ"פ אמנם כאן מכל מקום קשה דהרי כשנשבע שלא אחרוש אם לא הי' אומר אח"כ ביו"ט היה מקום חלות להשבועה ומעתה אף שאמר אח"כ ביו"ט מכל מקום כל שהתרו בו משום שבועה ולא התרו בו משום חרישה ביו"ט אם כן פשיטא דלא שייך מושבע ועומד ואין חלות להשבועה דאדרבא השבועה מצי לחול דכל שלא התרו בו משום חרישה ביו"ט רק שנשבע שלא לחרוש אם כן שוב יש מקום חלות להשבועה ואף דבאמת אסור משום יו"ט מכל מקום יש חלות להשבועה שילקה משום שבועה והרי אמרו בנדרים ח' לזרוזי נפשיה הוא דעביד ועיין בר"ן שם וגם התחלת השבועה היה מקום חלות וכעין שכתב המהרלב"ח לענין הרי את עלי כאימא דאמרינן דהרי את עלי אסור הוא נדר ומה שאמר אחר כך כאמא אינו כלום וכבר חל הנדר והוא הדין כאן ואם כן מה שאמרו מושבע ועומד מהר סיני אין הכוונה שלא יהיה חל השבועה כלל רק שאין איסור חל על איסור ועל יו"ט חל ואם כן שפיר מקשה דעכ"פ חל השבועה כשהתרו בו שלא יחרוש אמנם אחר העיון יש לומר דמכל מקום לא קשה דבאמת גם באת עלי כאימא כתב המשנה למלך ה' נדרים פ"א דכל שהוא סיים כאימא מה לנו לגמור באופן אחר ממה שאמר וחשב ואף אם נימא כמהרלב"ח היינו דוקא שם דהא הרי את עלי אסור הוא נדר וכאימא היא רק התפסה ואם כן מה לנו בהתפסתו עכ"פ יש כאן לשון נדר אבל כאן שהוא מתחלה לא רצה לאסור עצמו לחרוש רק ביו"ט ואנן ניקו ונאמר שרצה לאסור עצמו לחרוש אף בחול זה לא אמרינן וז"ב כשמש ולפ"ז אם נשבע שלא לחרוש בין בחול בין ביו"ט דבאמת רצה לאסר עצמו בין בחול בין בשבת שוב חל ואף בלי כולל רק מטעם דעכ"פ לא שיי' מושבע ועומד דהא משכחת לה שהתרו בו משום חרישה בלבד ולפ"ז יקשה במה דמשני האי תנא לית ליה איסור כולל והרי אף דלית ליה איסור כולל מ"מ חל כמ"ש המהרי"ט וא"ל דלא חל במושבע ועומד דבזה שייך לומר דל מהכא מה שסיים בין בחול בין בשבת וכל דנשבע סתם שלא אחרוש הרי כוון על שבת ג"כ וחל מיהו זה אינו דכל דלא שייך איסור כולל שוב יש לומר דלא אחרוש לא כוון כלל על שבת דלמה ליה לאסור בשבועה אחר שבלא"ה אסור וכמ"ש ושוב לא חל משום דאין איסור חל על איסור ודו"ק היטב ויש להאריך בזה ועכ"פ מה שהקשה הטעם המלך על המהרי"ט מהא דפריך אילימא מתנה לעני הלא מושבע ועומד מהר סיני והא חל לענין מלקות ולפמ"ש יש לומר כיון דמושבע ועומד מה"ס לא חל השבועה כלל והנה בירושלמי פ' מי שקינא ה"ב אמרו שם בשם ר' מנא נסתרה בפני שנים אמר אחד אני ראיתיה שנטמאת ובא עליה בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה עיקר איסורו לאו בע"א הוא והיינו דאיסור בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין ופ"א מא"ב הנ"ל ולכאורה צריך ביאור היאך היה נאמן ע"א לומר שנטמאת הא מבואר בש"ע סי' קי"ז ס"א דאסור לדור עמה בלי עדים ואם כן עכ"פ בא ע"א לאסרה על בעלה בלי עדים ואם כן שוב אין ע"א נאמן להוציאה דקשה לדור בעדים כל שעה ובודאי יגרשנה אך באמת הב"ש שם כתב דמותר לדור עמה בלי עדים דשונאה ונמאסת בעיניו ואף דבקינוי וסתירה חיישינן שמא יבא עליה היינו משום דלא הוה רק ספק אבל כאן היא נמאסת בעיניו ואם כן כל שע"א נאמן על הטומאה שוב היא נמאסת בעיניו ובזה מיושב היטב מה שהקשו הק"ע והפ"מ למה נקט הירושלמי בכהן ומשום זונה לנקוט משום טומאה וגם באשת ישראל ומ"ש הק"ע שם דהירושלמי ס"ל כרב עמרם דפליג על רבה וס"ל כהרז"ה שכתב דר"ע פליג על רבה וס"ל דבאשת כהן שנאנסה אתי בי' משום טומאה והנה יפה תמה מעלתו דזה לא נמצא כלל ועל זונה פליג אבל לא על טומאה והנני מוסיף שכ"כ הה"מ פ"א מא"ב שם בהדיא ע"ש והדברים פשוטים וגם אני תמה דלשונו מגומגם דאף לפי דבריו אדרבא ר"ע מחמיר טפי מרבה ואיך כתב הק"ע שהירושלמי ס"ל כר"ע ומפני שאני אין לי סדר נשים עם ק"ע רק עם פ"מ ע"כ לא אוכל לדון אך יש לתמוה על הה"מ שהביא דברי הרז"ה והרי הרז"ה כתב דרבא פליג על רבה ורבה גרסינן ביבמות דף נ"ו ובהה"מ שם משמע דגריס רבא ע"ש וצ"ע אך לפמ"ש יש לומר דבאמת בישראל יש לומר דנאנסה ובאונס אינה נמאסת עליו דמה הוה לה למעבד ואם כן שוב אין העד נאמן משא"כ באשת כהן ויש לי לומר בפשיטות דבאשת ישראל כל דיש לתלות באונס וכמ"ש הק"ע שוב אינו לוקה עלי' וכמ"ש הק"ע משא"כ באשת כהן ועכ"פ בכהן יותר רבותא דאף שיש לתלות באונס ואינה נמאסת עליו ואם כן שוב מהראוי שלא להאמין ע"א אפ"ה נאמן העד ודו"ק.

והנה מדי דברנו בירושלמי הלז אני תמה דמה מביא הירושלמי דאיסור בע"א הוחזק מע"א בטומאה והא הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' צ"ד חידש דכל שיש רגלים לדבר כמו בסוטה לאחר קינוי וסתירה ע"א נאמן אף בדבר שבערוה ואם כן נאמן העד א' כשנים כאן שהיה לאחר קינוי וסתירה והוא קושיא גדולה על הנו"ב הן אמת דדבריו תמוהים דהמעיין בסוטה דף ל"א דאמרו ומה עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם נאמן עד אחד עדות הראשונה שאין אוסרתו איסור עולם וכו' ואם איתא מה קושיא הא שאני עדות האחרונה לאחר קינוי וסתירה דהוה רגלים לדבר ודין שע"א יהיה נאמן שוב מצאתי בתוס' סוטה דף ג' ע"ב ד"ה מה שהקשו כן אבל לא החליטו הדין שכל קושיא יש לה תירוץ ומה גם הרי בגמרא מפורש להיפך ואם כן מבואר דלא כנו"ב ועיין באהע"ז סי' ל"ה ס"ט דנאמן השליח לומר דטעה וכתב הב"ש משום דאיכא רגלים לדבר שטעה ועיין במקור הדין בשו"ת מיימוני שכרכר איך ע"א נאמן בדבר שבערוה ואם איתא לדברי הנו"ב הרי כל שיש רגלים לדבר עד אחד נאמן בדבר שבערוה וע"כ דלתנהו לדברים האלו ועכ"פ בירושלמי כאן מבואר בהדיא דלא כדבריו וכך כתב הרמב"ם פ"א מא"ב ודברי הנו"ב צריכים עיון גדול. ומה שכתב מעלתו לישב הקושיא דאין איסור חל על איסור משום דכאן א"א בע"א שיחול הלאו בכה"ג איסור חל על איסור והביא ראיה מדברי התוס' חולין דף צ' ד"ה אלמא יפה כתב בזה אך מה שהביא מדברי התוס' ביבמות דף ג' ד"ה ל"ת לענין עשה דוחה ל"ת אין ראיה דשם כיון דאי אפשר בענין אחר לא שייך דהעשה דוחה רק דאמרינן דבמקום זה לא נכתב הל"ת כלל ועיין ברכות דף כ' בהא דאמרו שב וא"ת שאני ופירש רש"י דהותר הלאו דלא יטמא במת מצוה ותמהו התוס' דהא בכל עשה דוחה ל"ת אמרינן ולא הותרה והביא בספר יבין שמועה בשם הרשב"א דכה"ג דאי אפשר להתקיים העשה רק במת מצוה במקום דמטמא אמרינן דהל"ת דטומאה לא נאמרה בזה ע"ש ועיין בפ"י שם ובשו"ת שאגת ארי' ובאחרונים הרבה שהביאו זאת והוא הדין כאן ואין ראיה מדברי התוס' ביבמות הנ"ל אבל מחולין יש ראי' ועכ"פ הרווחנו בזה דלא יקשה על הריצב"א שבועות דף כ"ד מדברי התוס' ביבמות הנ"ל דשם ענין אחר הוא והנה מה שהאריך מעלתו בהא דאמרו בקידושין י"ג ודלמא לכ"ע בעשה ולאלמנה לכה"ג בלאו והקשו במקנה וא"ח דהיאך יחול איסור אלמנה לכה"ג על העשה דודבק באשתו והאריך ליישב עפ"י דרכו ורש"י ותוס' לשיטתייהו דרש"י ס"ל כהריצב"א והתוס' לא ס"ל כהריצב"א הנה אני בעניי לא באתי לידי מדה זו דהא כל זמן שהבעל היה חי היתה נאסרת משום אשת איש ול"מ חל עלי' העשה דודבק דהא אשת איש הוא איסור חמור שיש בו מיתה ואם כן רק לאחר שפקע איסור אשת איש חל עשה דודבק וא"כ חלים בבת אחת ופתחתי ספר המקנה וראיתי שדרך בזה אבל בע"א שכתב דהעשה דודבק אינו רק בנשואה דומיא דב"נ דאין להם רק נישואין ואיסור אשת איש חל מקודם וכפי הנראה דק"ל דעשה דודבק חל בבת אחת עם איסור אשת איש ועל זה כתב דעשה דודבק לא חל רק אח"כ אך לפע"ד נראה דבר חדש דהנה העשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו נראה ברור דהעשה אינו רק עליו ולא עליה דאף דכל מקום שהאיש מוזהר גם היא מוזהרת עליו ואף בלאו שאינו שוה בכל כמ"ש ביבמות דף פ"ד היינו בישראל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וגם בלאו שאינו שוה בכל כתיב לא יקחו אבל ודבק באשתו לב"נ נאמר ולמדנו לישראל ג"כ דמי איכא מידי אבל עכ"פ העשה לב"נ ודאי רק עליו דבב"נ לא מצאנו שהשוה הכתוב אשה לאיש ובפרט במקום דהזהירה תורה ודבק באשתו א"כ עליו הזהירה הכתוב ולא אותה וא"כ שוב אלמנה לכה"ג שחל גם עליה שוב הוה איסור מוסיף או כולל ושפיר חל כנלפע"ד דבר חדש ודו"ק ועיין בתוספו' סוכה דף כ"ו דכל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה וכאן כתיב על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו א"כ עליו הזהיר קרא ולא עליה ודו"ק היטב ובלא"ה יש לומר דבאמת בחיים לא שייך העשה דלא שייך מי איכא מידי דלישראל נאסר בלא"ה משום אשת איש ג"כ רק לאחר מיתה חל להס"ד דמיתה אינו מתיר אם כן שוב חל בבת אחת.

והנה מה שהקשה מעלתו על שיטת הכ"מ דלאו דטומאה אינו רק במחזיר גרושתו אם כן איך קאמר רבה לל"ק דחייב אף משום זונה והרי מבואר דחל איסור לאו דטומאה על זונה אף דאינו מוסיף ולא כולל וע"כ דחלים בבת אחת ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה באמת צ"ב מה דאמר רבה בעלה לוקה עליה משום זונה ומשום טומאה מדוע נקט דוקא לגבי דבעל ולא לגבי דאשה שהיא ג"כ מוזהרת כמו האיש וכיוצא בזה דקדק בשו"ת הרמ"א סי' ב' לענין בעלה לוקה עליה משום נדה ועיין ט"ז סי' קפ"ה אך נראה דהנה כבר נודע מה שחידש הר"א ממיץ דזונה אינה מוזהרת על הכהן רק הוא עלי' מוזהר והתוס' דחו דבריו דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת ולפע"ד נראה ומקודם אבאר סברת הר"א ממיץ דהנה בב"ק דף ל"ב אמרו דהוא עביד מעשה ולא היא ופריך הא כתיב ונכרתו הנפשות העושות ומשני הנאה לתרוייהו אית להן וכתבו התוס' דהנאה מחשב כמעשה ולפ"ז נראה לפע"ד דזה דוקא כשהיא עושית ברצונה שייך לומר דהנאה נחשב כמעשה אבל באשת כהן שנאנסה דנפשה חותה מן האיסור ולא מקרי הנאה כלל ועיין במג"א סי' ר"ד וכיון שכן היא אינה מוזהרת דבאמת זונה לא מקרי דהיא לא עשתה מעשה זונה שלטת דבע"כ נבעלה וכל דלא הי' לה הנאה לא מקרי מעשה ותדע שהרי לל"ב דרבה אף בעלה אינו לוקה משום זונה כל שנאנסה אם כן אף לל"ק ניהו דהכל בכלל זונה דגם אנוסה נאסרה לכהן היינו משום דעכ"פ נאנסה ומשום קדושת כהונה כל שנבעלה מקריא זונה לגבי דהכהן אבל היא בעצמה לא מקריא זונה דהא לא עשתה מעשה והיא אינה מוזהרת ואף דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת היינו דוקא במקום שנהנית ונחשב כמעשה מקריא זונה ושניהם מוזהרין אבל כל שלא עשתה מעצמה מעשה לגבה לא מקריא זונה ולפ"ז שם דמיירי באשת כהן שנאנסה לא חשיבה זונה וז"ב לפע"ד ולכך כאן אמר דבעלה לוקה עלי' משום זונה ולא היא ובזה ניחא מ"ש דלגבי טומא' פסיקא לי' לרבה לשני הלשונות דבעלה לוקה עלי' אף שנאנסה ומ"ש דלענין זונה לא פשיטא ליה לרבה כל כך ונחלקו הלשונות בזה והרי כשם דאמרינן הכל הי' בכלל אחרי אשר הוטמאה כמו כן שייך לומר הכל הי' בכלל זונה כדאמר באמת לל"ק ולפמ"ש אתי שפיר דהנה בנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע' כ' דלאו דטומאה ודאי לא שייך גבה והעמיס זאת בלשון הר"א ממיץ ודבריו דחוקים דכל דהוא איסור כהונה בכלל לא יקחו הוא אף שאינו כתוב באותה פרשה וגם הר"א ממיץ דייק זונה והוא אמר לאו דטומאה ולא לאו דזונה ועל כן נראה לפע"ד להיפך דאדרבא בכלל אחרי אשר הוטמא' ודאי גם הוא מוזהרת וטעם הדבר אף דהיא נאנסה מ"מ לאו דטומאה בא מפני שנתן אחר שכבו בה ונטמאת כדכתיב אחרי אשר הוטמאה ואם כן מה נ"מ מה דהיא לא עשתה מעשה מ"מ האחר נתן שכבתו בה והוטמאה ודייק לשון הכתוב הוטמאה שהוא נפעל שנתטמאה מאחר אבל זונה שגם היא צריכה לעשות מעשה זנות וכל שנאנסה לא עשתה המעשה ומעתה לכך באחרי אשר הוטמאה פשיטא ליה לרבה דבעלה לוקה עליה משום דגם הוא מוזהרת ופשיטא דבעל לא גרע מינה אבל בזנות דהיא אינה מוזהרת הוה אמינא דגם לגבי דבעל לא מקריא זונה קמ"ל דאף משום זונה בעלה לוקה ומה דאמר לל"ב בעלה לוקה עליה משום טומאה היא לדיוקא דאינו לוקה משום זונה אף הבעל אבל אבל בעלה חייב עליה משום זונה דוקא הוא ולא היא כמ"ש ומזה ראי' לשיטת הכ"מ דהרי לדברי הה"מ יקשה קושית הר"א ממיץ דעכ"פ בלאו דאחרי אשר הוטמאה קאי עלי' וגם היא מוזהרת ולא הועיל הר"א ממיץ בתירוצו לפמ"ש דבזה גם הוא מוזהרת וע"כ דכל שלא גרשה לא נאסרה משום אחרי אשר הוטמאה ואם כן אין כאן רק משום זונה והיא אינה מוזהרת באונס כנלפע"ד דבר חדש ומעתה מיושב היטב קושיתו של מעלתו דכיון דעל זונה היא אינה מוזהרת ועל טומאה גם היא מוזהרת שוב מיגו דחל טומאה לגבי אשה חל גם כן על הבעל והיא איסור כולל או איסור מוסיף ועיין חולין דף ל"ז ע"ב בתוס' ד"ה ומה כיוצא בזה בשם רגמ"ה וכאן אין צריך לזה דהאיסור מוסיף עליו או כולל אותה ועיין שו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח ק"י ודו"ק ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ק"ח באיסור חל על איסור ע"ש ולפע"ד צ"ע על שיטת הכ"מ מהא דאמר ביבמות י"א כי תבעי לך אליבא דרבנן כיון דאמרו רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו או דלמא כיון דאיעקר איעקר ע"ש לדברי הכ"מ גם לאו דטומאה אינו רק במחזיר גרושתו ואם כן לא שייך דאיתעקר מיהו י"ל דמכל מקום שם טומאה לא שייך רק בסוטה ולא במחזיר גרושתו משניסת אמנם על הה"מ קשה דהרי הוא כתב דמשום מחזיר גרושתו ודאי לוקה דזה פשטת הכתוב והרי הש"ס רצה לומר דאיעקר מפשטת הכתוב ואם כן יותר ראוי ללקות משום טומאה דמבואר בפשטת הכתוב באחרי אשר הוטמאה דשם טומאה לא יפעל על המחזיר גרושתו וכמ"ש התוס' שם ד"ה לרבות וד"ה צרתה ע"ש וצ"ע והנה מעלתו רצה ליישב קושיתו הנ"ל דאיסור טומאה מוסיף על הבועל דבשעה שזינתה עמו לא מצי חל איסור טומאה על הבועל דבלא"ה נאסרת עליו משום אשת איש ואף איסור מוסיף קל על חמור לא חל כמבואר בקדושין ע"ז ע"ש במקנה ובכריתות י"ד בתוס' ישנים ד"ה מודה ואם כן שוב חל איסור טומאה על הבעל במיגו דחל על הבועל והאריך בזה וכשאני לעצמי לא נהירא לי לומר דלא חל על הבועל בעת שזינה עמה איסור טומאה משום דאיסור אשת איש קדים ולפע"ד בכה"ג שגם איסור טומאה הוא משום אשת איש לא שייך לומר דאין חל דאם לא היתא א"א לא היתה נאסרת על הבועל דבפנויה ליכא טומאה ואיסור ועיקר האיסור משום איסור אשת איש ובכה"ג לא שייך לומר דלא חל איסור טומאה על אשת איש דשניהם מכח אחד תצמחנה ובכה"ג לא שייך לומר דאין איסור חל על איסור. וצ"ע בזה הכלל כי דיני איסור חל על איסור רבו כמו רבו ומה שהאריך בפלפול גדול אם נאסרת לבועל באשת כהן שנאנסה והביא דברי הח"מ סי' י"א ס"ק יו"ד ודברי המל"מ פ"ב מסוטה הי"ב ועל זה הביא דברי הברכי יוסף בסי' י"א שהקשה מסוטה דף וא"ו דאמרו שם דאונס בישראל משרא שרי ולגבי דהאי ליכא איסורא ועל זה האריך בפלפול עמוק ורחב ולפום רהיטא רציתי לומר דמה ראי' מיבם לגבי בועל דבבועל מהראוי לאסור טפי דהרי הבועל היה מזיד וכמ"ש הב"ש ס"ק ג' ואף דהמל"מ אזיל שם בשטת הש"ס דילן דלא ס"ל כהירושלמי ואף בבועל מזיד לא נאסרה עליו היינו משום דגזירת הכתוב הוא דכל דלגבי בעלה לא נאסרה גם לגבי בועל מותרת דהכי כתיב ונטמאה ונטמאה ודרשינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל באשת כהן דאסורה לבעלה פשיטא דהבועל שהוא במזיד לא יהי' חוטא נשכר דהשתא בעלה שבודאי שוגג הוא ואנוס אפ"ה נאסרה עליו ומכ"ש הבועל שהוא מזיד אבל לגבי יבם ודאי דמותרת דהיבם הוא שוגג ואנוס וז"ב ודו"ק.

והנה במה שהאריך בנמוק"י אי אשת כהן שנאנסה צריכה לחלוץ והקשה המלמ"ל מהך דסוטה דאמר אונס בישראל משרי שרי לפע"ד לק"מ דהמעיין בנימוק"י יראה שכתב דטעמי' דרב דסבר דערוה ממש חשיבא סוטה ואף דרב יוסף סבר בסוטה דחליצה בעי ומה דכתוב לאיש אחר ולא ליבם היינו יבום דוקא וצריכה חליצה כמו דבעיא גט מבעל רב ס"ל דאפילו חליצה נמי אמעיטא מדכתיב לאיש אחר ולא ליבם ולגמרי ממעט ולפ"ז המעיין בסוטה שם ימצא דרבא לא ס"ל כלל דרשת רב יוסף מלאיש אחר ולא ליבם ואיהו משני על הקושיא דא"ה תחייבם משני הוא משום ק"ו במותר לה נאסרה ואם כן לדידיה שפיר אמרו דבנאנסה בישראל משרי שרי וגבי דהאי ליכא איסורא דהוא לא ס"ל כלל דהקרא ממעט מיבום אבל אליבא דידן דקי"ל כר"י יש לומר דגם חליצה לא צריך ועוד מוסיף על רב יוסף ואם כן גם באשת כהן שנאנסה גם כן פטורה מן החליצה ובזה יש לי לומר מה דנסתפק רק אם בעי חליצה אף דלרבה דטומאה אף באשת כהן שנאנסה איכא אם כן לא צריכה חליצה משום דבאמת אם נימא דקרא ממעט לה כרב יוסף גם חליצה לא בעי וכמ"ש הנמוק"י ואם כן גם באשת כהן שנאנסה נאסרה ולרבא דהא דאסורה ליבום מק"ו אם כן יש לומר דאף רב ודאי סוטה אף מחליצה ממעט מכל מקום אשת כהן שנאנסה לא עדיף מספק סוטה דעכ"פ חליצה בעיא והוא הדין באשת כהן שנאנסה דאף דהיא בכלל אחרי אשת הוטמאה הא גם ספק סוטה טומאה כתיב בה ואפ"ה קלישא טומאתה וצריכה חליצה ומיושב קושית הב"ח והב"ש סי' קע"ב ס"ק יו"ד ומה שהאריך מעלתו לתמוה על הכ"מ דלדבריו דאיסור מחזיר סוטתו אינו רק בשנתגרשה והחזירה אם כן הי' לו לחשוב גם איסור גרושה לכהן באשת כהן שנאנסה דחייב משום זונה ומשום מחזיר סוטתו וגרושתו והאריך בזה דגם גרושת כהן עצמו ג"כ אסורה עליו דלא כק"ע בפ' החולץ הי"א וז"פ בתכלית הפשיטות וא"צ להאריך והוא ברייתא מפורשת אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר וא"צ אריכת דברים ולפמ"ש א"ש דכבר כתבתי דלכך יכול לחול טומאה על זנות הוא משום דהזנות והטומאה כלם מאיסור אחד יצמחו ואם כן זה לא שייך לענין איסור גרושה ומ"ש מעלתו בענין איסור מוסיף והביא דברי הגאון מוהר"ע איגר הנה אין לי ספר הנ"ל ולא אוכל לפלפל על זה ומ"ש מעלתו ראיה מיבמות דף י"א הויה ואישות כתיב בה ולפירוש התוס' היינו משום דלא גרשה ולשטת הכ"מ גם בזה צריך לגרשה הנה אין זה ראיה דהכ"מ קאי בשיטת הרמב"ם והוא יפרש כפירש"י ואף דהתוס' הקשו על רש"י בכל זה פשט' הלשון משמע כרש"י וגם לפי גרסת המרדכי והרי"ף קאי זאת על גרושה ודאי אין ראיה ועיין בהגהות הגאון מהרא"וו ז"ל והן נסתר מחמתו דברי מעלתו בראייתו מיבמות דף מ"ט וקדושין דף ס"ח בד"ה הכל מודים ובמהרש"א ביבמות שם וכל זה אינו קשה על הכ"מ דאזל בשיטת הרמב"ם ומה שהקשה על הה"מ והכ"מ בתירוצו הראשון דלוקה היינו מכת מרדות ועל זה הקשה ממ"ש הב"י ביו"ד סי' רצ"ז גבי הנולדים מן הכלאים דאין דרך הרמב"ם לכתוב לוקה על מ"מ לפע"ד לק"מ דדוקא היכא שאין כאן איסור תורה רק מדרבנן כמו התם בהרכיב על מין אמו דל"ח לזרע אב אם כן אינו רק איסור דרבנן ואיך יכתוב רבינו דלוקה אבל כאן באמת הוא איסור תורה רק שאין לוקין על לאו שבכללות בכה"ג שייך לשון לוקה דבאמת היא איסור תורה ובזה ל"ק גם על מ"ש רבינו דאם שהה באהל המת לוקה אף דאינו לוקה מה"ת דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הב"י בעצמו על הכלבו בסי' שע"א ואם כן גם על הרמב"ם קשה ומעלתו האריך בזה ולפמ"ש א"ש דכאן ג"כ היא איסור תורה וכמ"ש ודו"ק ומ"ש לדחות דברי עצי ארזים סי' וא"ו יפה כתב אבל אין דרכי להעמיד יסוד על דברי האחרונים וע"כ לא עיינתי בזה וכל דרך איש ישר בעיניו.

והנה מה שהעתיק לי מדברי ש"ב הגאון המנוח מוה' דוב בעריש אשכנזי ז"ל אבד"ק לובלין הנה מ"ש ליישב דברי הנמוק"י מש"ס סוטה הנה דבר חכמה אמר דכל שהיבם הוא בסוג אחד עם הבעל אם כן שייך הק"ו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש אבל כל שאינו בסוג הזה כגון שהוא חלל ואם היה אחיו חלל היה גם כן הדין הזה לא שייך הק"ו הנה אף שדבר חכמה אמר אבל אינו אמיתי דמכל מקום שייך ק"ו בזה וגם היה לו להש"ס לשנויי דאחיו חלל שאני ולא בשביל דאונס בישראל משרא שרי אף דיש לדחוק אבל אין המשמעות כן אך מ"ש על דברת הרמב"ם בסוטה ספק דחולצת ולא מתיבמת והביא דברי התוס' ביבמות דף י"א ד"ה צרת שהקשו לבסוף דאמאי פריך בסוטה ותתייבם יבומי והא הו"ל ספק סוטה ולפע"ד הי' מקום לומר דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל ספיקות מה"ת לקול' והתוס' לשיטתי' דס"ל ספיקות מה"ת לחומרא מיהו זה אינו דספק סוטה עשה הכתוב כודאי ועיין פר"ח בכללי הספיקות דמספק סוטה אין ראיה ע"ש והנה במ"ש הה"מ דטעם הרמב"ם משום דהוה לאו שבכללות ואף דרבא ס"ל דאין לוקין מכל מקום אליבא דרבה אמר ולי' לא סבירא ליה וצל"ע דהמעיין בדברי הרמב"ם בשורש התשיעי ימצא דבכה"ג שהלאו כולל כמה עניינים בזה לכ"ע לא נמנה רק המפורש יותר במקרא אבל מה שנחלקו אביי ורבא לענין נא ומבושל בזג וחרצן שלאו אחד יאסר דברים רבים עטופים קצתם על קצתם בזה נחלקו אביי ורבא ואם כן צע"ג דבכה"ג דהלאו כולל ענינים רבים אפשר דלא יחלוק אדם בה. והנה בדברי הנו"ב שהבאתי למעלה בסי' נ"ד התמוהין דברגלים לדבר עד אחד נאמן אף בדבר שבערוה ואני הקשיתי עליו משו"ת מיימוני לספר אישות שהוצרך לחדש דאין עד מעיד נגד החזקה רק דאמר דלא התחיל כלל החזקה וראיתי בנו"ב שם דגם השואל שם רצה לחדש בסברא דכל דהעד מעיד שהי' תנאי מעולם לא אתחזקה בחזקת א"א והביא ראיה מהרמב"ן והנו"ב דחה שם דברי השואל ולא ראו שניהם גם יחד דברי השו"ת מיימוני הנ"ל דשם מבואר כסברת השואל והנה אחר שכתבתי כל זה ראיתי במנין המצות להרמב"ם ל"ת שנ"ו שלא מנה הרמב"ם כלל מחזיר סוטתו בכלל הלאו רק על מח"ג בלבד וזה ראיה ברורה להה"מ שהוה לאו שבכללות ולכך לא מנאה שוב מצאתי ברמב"ן במנין הל"ת ששכח הרמב"ם מצוה ט"ו שכתב בהדיא שלכך לא מנה הרמב"ם לפי שהוא בכלל לאו של מחזיר גרושתו והוה לאו שבכללות ומ"ש המג"א דמכל מקום הו"ל לחשבו כמו שחשב שאור ודבש לק"מ דשם הוה לאו שבכללות בדרך אחר כמבואר בשורש תשיעי וכאן הוא מענין אחד ותדע ששם נחלקו וכאן לא נחלקו כלל כמ"ש למעלה ועכ"פ דברי הכ"מ תמוהים דלדבריו הי' לו לחשוב עכ"פ כשמחזיר לאחר שגרשה דזה לא הוה לאו שבכללות וע"כ מזה ראיה ברורה דלא כהכ"מ וגם על הה"מ יש לתמוה שלא הזכיר מדברי רמב"ן אלו שבספר המצות ואולי לא ראם כלל ובספר נצח ישראל סוף גיטין תמה על התוס' בשם הירושלמי ובאמת לא ראה כלל דברי הירושלמי במקומו אמנם אני תמה שגם בדברי התוס' מבואר דמ"ש דהלאו לא יוכל לשלחה מיירי בספק סוטה לא דק דהא לב"ש מיירי שיש עדות דבר מבורר בשני עדים ומ"ש דאם לא כתיב קרא דלא יוכל לשלחה רק לאו בסוטה הי' לוקה דלא הוה לאו שבכללות ולא ידעתי מה סח דהירושלמי מקשה למה לי קרא דלא יוכל בעלה הראשון דהיינו מחזיר גרושתו תיפוק לי' דבלא"ה תיכף אסורה לו דהא גרושה היא זונה ואם כן למה הזהירה תורה בעלה הראשון דמשמע דדוקא לאחר שניסת לאחר וא"כ יש מכשול בדין שנטעה דבלא ניסת לאחר מותרת להנשא לו שנית וא"כ ל"ש לומר דאיצטריך כדי שלא ללקות דאכתי תמוה דלמה נקט הקרא מה דנוכל לטעות דיהי' מותר להחזירה כל שלא נשאת ומה שתמה שם על הכ"מ דאם כן לחשוב רבה גם גרושה כבר כתבתי ליישב ועיין סמ"ג מל"ת פ"ב.

והנה במ"ש למעלה לענין ובשר בשדה טריפה דאינו לאו שבכללות כמ"ש התוס' חולין דף ק"ב תמה אני דא"כ מה פריך הש"ס בחולין דף ס"ח על הברייתא מברייתא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו מה ת"ל לפי שמצינו וכו' והיינו דק"ל מה צ"ל טריפה והא לר"י איצטריך לבשר מן הטריפה ועיין בתוס' ד"ה אכל וד"ה ובשר ותמצא שזו תימה גדולה ובאמת לר"י לא נוכל לפרש כפי' הברייתא ור"י פליג אברייתא ואולי מש"ה לא מקשה הש"ס על ר"י רק לעולא פריך דר"י יוכל לחלוק על הברייתא ועיין כתובות דף ח' דר"י לא פליג על המשנה ואינו תנא אבל על ברייתא אפשר דחולק וצ"ע ועיין תוס' חולין דף פ"ב ע"ב ד"ה הזורע דמשמע גם כן כמ"ש הה"מ דהרי על השגת גבול לוקין אף דהלאו כולל לענין כלאים ומשום דזה מפורש בתורה יותר והנה הראב"ד פ"א מא"ב כתב דקי"ל כל"ב דרבה ולכאורה הא כל דאיכא חומרא בל"ק ול"ב קי"ל לחומרא כל"ק ועיין בתוס' ע"ז דף ז' ד"ה בשל מיהו לפמ"ש א"ש שם בתוס' דכל דאיכא להתברר מהש"ס כחד לישנא הכי קי"ל אם כן שם דר"ע ס"ל כל"ב כמ"ש הה"מ בהשגות הראב"ד לכך פסק כמותו מיהו בפשיטות ל"ק דע"כ ל"ק כל"ק להחמיר רק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר אבל כאן ספק נפשות להקל דלענין מלקות ודאי לא קי"ל כן וכן מצאתי ברמב"ן בהשגות על ספר המצות בשורש תשיעי לענין נא ומבושל וכתב דראוי לפסוק כל"ב ועוד דספק נפשות להקל ובמג"א השיג עליו דבשל תורה הלך אחר המחמיר והוא כל"ק ולפע"ד דוקא להחמיר לאסור אבל כאן דאיסורא איכא בודאי רק לענין מלקות הנ"מ ובכה"ג לא אזלינן בתר ל"ק וגם מטעם ספק נפשות להקל יפה כתב הרמב"ן ומ"ש במג"א דבעבר על ד"ת לא שייך ספק נפשות להקל במחכ"ת דבריו תמוהים כמ"ש על הגליון שם דכל הש"ס להיפך ועיין כתובות ט"ז וגדולה מזו מצינו דאף בהמה אין הורגין מספק דספק נפשות להקל ועיין רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ו ובכ"מ אף כי האדם וע"כ יפה תמה בזה וע"כ דברי הראב"ד נכונים בזה ודו"ק אמנם לפע"ד נראה דבר חדש בזה לישב דברי הרמב"ם דהנה ענין לאו שבכללות דאין לוקה ע"כ הטעם דע"כ לא אלים כל כך האיסור שילקה דאל"כ היה פורט הכתוב בפירוש האיסור ומדלא פרט רק כללו ביחד ע"כ דאין בזה איסור כל כך ולפ"ז נראה לי כיון דהרמב"ם ס"ל דלאו דטומאה הוה לאו שבכללות והיינו דאל"כ היה לו לפרט הלאו בפירוש אם כן זה באשת ישראל אבל באשת כהן בלא"ה אסורה משום זונה שוב יש לומר דלכך לא פרט הכתוב בפירוש דהא בלא"ה לא יעשה האיסור משום זונה ואם כן לא הוצרך לפרש כל כך הלאו שהתורה לא חפץ במות הרשע או להלקותו רק כדי שלא יעבור על האיסור אמרה תורה שילקה כדי שלא יעשה עוד וכיון שבלא"ה אסור משום זונה ולא יעבור שוב לא רצתה התורה לפרט החטא בפירוש וכללו בלאו דמחזיר גרושתו ולפ"ז באשת כהן שוב ילקה גם על לאו דטומאה ולזה היה נראה שבאשת כהן לוקה משום טומאה גם כן וז"ש הרמב"ם בפח"י ה"ז שלוקה עלי' משום טומאה וסיים שהרי אסורה משום זונה והה"מ תמה דסיפא לאו רישא ולפמ"ש א"ש כיון דלוקה משום זונה שוב גם משום טומאה לוקה וכמ"ש ומ"ש בפ"א הנ"ל דלוקה משום זונה ולא משום טומאה נראה לפע"ד כיון דשם האיסור בע"א הוחזק אם כן לא שייך ללקות משום טומאה דבאמת הוה לאו שבכללות וא"ל דבלא"ה לא יעבור משום דהיא זונה דזה אינו דבאמת ע"א אינו נאמן כלל בפרט בדבר שבערוה רק דהעד לא בא אז לענין מלקות רק להעיד שנטמאה ע"י קינוי וסתירה אבל עכ"פ לא אלים ליה כל כך הלאו דזונה שוב הו"ל לאו שבכללות והיה לו לתורה לפרט הלאו ולפ"ז בא"י אינו לוקה משום טומאה. ולולא דמסתפינא לעייל פילא בקופא דמחטא הייתי אומר דגם דברי הרמב"ם פי"א מגירושין הנ"ל אתי כמשמעו והוא דהנה כ"כ דטעם לאו שבכללות הוא דלא אלים כל כך הלאו ובאשת כהן שכבר נאסרה משום זונה ובלא"ה לא יעובר שוב לא רצתה התורה לבאר הלאו בפירוש דכל תכלית המלקות שלא יעבור והרי בלא"ה לא יעבור ולפ"ז באם זינתה ברצון דמאיסה עליו ולכך מותר לדור עמה בלי עדים דמאיסה עליו וכמ"ש הב"ש סי' קי"ז והבאתי לעיל שוב מן הסתם לא יעבור ושוב לא שייך לאו שבכללות ודוקא באשת כהן דאנוסה אסורה לא שייך דמאוסה עליו דהיא לא רצתה לזנות ואנוסה היא ולא פשעה נגדו ולכך בקינוי וסתירה דלא מאיסה כיון שספק הוא אם זינתה כמ"ש הב"ש שם אם כן שוב הוה לאו שבכללות ולכך כתב הרמב"ם שם דבספק סוטה לוקה מ"מ ולפ"ז יש לומר דכל פסקי הרמב"ם ברורים דשם בקינוי וסתירה ועד מעיד שנטמאה ואם כן מאוסה עליו ולכך אינו לוקה משום טומאה וכמ"ש בראשונה אבל בפח"י שם שמיירי מאשת כהן שנאנסה שפיר לוקה משום טומאה ולא הוצרכה התורה לפרש כיון דלוקה עליו משום זונה ודו"ק היטב ועיין בעירובין דף י"ז ע"ב ד"ה לאו שמשמע ג"כ כסברת הה"מ בענין לאו שבכללות.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף