שואל ומשיב/א/ב/עז

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן עז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביום ד' ויצא תרי"ד וא"ו כסליו נתחדש לי בביאור דברי הש"ס במנחות הנ"ל דף ק"ט דבר נחמד דהנה בהא דאמרו בר"ה דף וא"ו באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריות כתבו התוס' דלא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה וסתמו דבריהם ולא ביארו מפני מה לא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דאמרו בב"מ דף צ"ד ש"ה דמעיקרא לא שעבד נפשיה וכתבו הקדמונים בשטה שם דשומרים ל"ד לכל הנך דדוקא באונאה ובשבועות וכן בשכ"ו דהתורה קפדה שלא יעשה כן שלא יונה ושלא יגוש ולא ימנע שכ"ו ולכך הוה מתנה על מ"ש בתורה אבל שומרים אטו הקפידה התורה שלא יפטר מדיני שמירה רק שצותה התורה שישמרו אבל מצי להתנות שלא יתחייב בדיני שמיר' ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם כאן התורה צותה שיקיים נדרו כמו שהתחייב אבל אם מתנה שלא יתחייב באחריות והוה כנדבה דאטו דווקא נדר צותה התורה ולא נדבה וכשזה רצה שיהיה דינו כנדבה לא שייך מתנה על מ"ש בתורה וז"ב כשמש ובזה נראה לפע"ד דזה דאמר הש"ס דזה שאמר על מנת שאקריבנה בבית חוני והוה כמאן דאמר על מנת שלא אתחייב באחריותה והיינו דלא הקפידה תורה בשעה שהקדיש שיקיים חובתו ויקריבנה וזה מצוה אחרת שאסור לשחוט בחוץ אבל הקדש של עולה יכול להיות על מנת שלא יתחייב באחריות ולא שייך מתנה על מ"ש בתורה ובאמת נתחייב על שחוטי חוץ כרת אבל לא שייך מתנה על מ"ש בתורה שהעולה היה יכול להיות הקדש אף אם לא יקריבנה וכל שיהרגה או תאבד הוה עולה והוה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריות ועל זה מקשה מנזיר דשם ע"כ אם לא יגלח לא יתקיים מצות נזיר ולא יתכשר ואם כן שוב הקפידה תורה לצורך נזירות שיגלח בבהמ"ק ואם כן הוה מתנה עמ"ש בתורה ולכך רצה לחדש רבא דהוא לדורן נתכוין והיינו כמ"ש הבני יעקב בכוונת המהרי"ט דלא חל שם עולה כלל ועל זה אמר רב המנונא דלא מסתבר ודוקא בנזיר ע"כ דכוון שלא יהיה נזיר כלל דאל"כ הוה מתנה על מ"ש בתורה אבל בעולה נתכוין באחריות שלא יתחייב ובזה מבואר היטב מה שנסתייע מר"י והיינו דאם נימא דמתכוין לדורן בעלמא שוב לא יתחייב כרת כששוחט בחוץ וכמ"ש הבני יעקב לתמוה על המהרי"ט עיין בקצה"ח סי' ר"ג אבל לר"ה שפיר חייב כרת דהוה כמתנה על מנת שלא יתחייב באחריות אבל ההקדש חל וחייב כרת ודו"ק היטב.

והנה בהא דאמרו בגיטין דף כ"ח ע"ב והא בעי סמיכה שהבאתי למעלה הנה משני שם הש"ס דמיירי בקרבן נשים והיינו באשה ששגגה באיסור כרת דמביאה קרבן חטאתה ולא בעי סמיכה דאין בנות ישראל סומכות והנה כשלמדתי זאת ביום ג' וירא ט"ז מרחשוון תרט"ו קשה לי דלפמ"ש התוס' בכתובות דף פ"ג דלכך מיתה שכיחא דמסתכנת בלידה אם כן אמאי מוקמינן בחזקת שהוא קיים והא יש לחוש שמא מסתכנת בלידה ותמות והרי הגמרא קרי לי' מיתה שכיחא וצ"ל דרב יוסף לא ס"ל כאביי בכתובות שם רק כרב אשי דמחלק שם בע"א ולא ס"ל דבנשים שכיח מיתה ובזה ניחא מה דאמר ר"פ בחטאת העוף וצריכא וכו' אבל חטאת העוף וכו' ומשמע דהצריכותא הוא דוקא אליבא דר"פ וקשה לר"י מא"ל ובח"ר ראיתי דלא גרס בעוף ומפרש דקאי בחטאת בהמה ולפע"ד לפמ"ש לפנינו נכון דלר"י קמ"ל דה"א דמיתה שכיחא בנשים וכמ"ש ודו"ק ובזה נראה לפע"ד מה דאמרו אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין לעזרה והקשו התוס' הא חטאת העוף בא על הספק ולפמ"ש יש לומר דהנה כבר נודע מה שנחלק הר"מ מיוני עם ר"ת בתוס' קידושין דף מ"ה ודעת ר"מ מיוני דבקטנה חיישינן שמא יקדשנה וחילק בין שמא קדש לשמא יקדש ור"ת נחלק עליו וביאר בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' ג' דבדבר דאיתעביד בפנינו לא יהיה מכשול לא לעבר ולא להבא דיוכל לפרוש באמצע ל"ח לשמא ימות ע"ש ולפ"ז כאן לענין חולין בעזרה שוב יהיה מכשול דאם ימות באמצע עבודה הרי יש חולין בעזרה וכ"ז שלא הוציאם הרי מונח חולין בעזרה וה"א דלאסור ועל זה קמ"ל דאינו אסור דלא נתנה תורה למה"ש ומה שלא יוכלו להוציאו מעזרה תיכף אין אשם דאנוסים הם ול"ש חשש ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא למה לא אמר חשש שמא יתוודע שזה מת אם כן הכהנים עוברים על כלאים שלא במקום מצוה ויהי' איסור להבא בעוד שלא יפשטו ולפמ"ש יש לומר דבכה"ג שייך שלא נתנה תורה למלה"ש ועיין קידושין נ"ד וגם כיון דתחלת הלבישה היה בהיתר שוב מה שלא פשט הו"ל לאו שאב"מ ולא מצרפינן תחלת הלבישה ועי' מלמ"ל פ"ג מביאת מקדש ודו"ק.

והנה בהא דאמרו שם אמר רב אדא שאני התם דקאסרה שעה אחת לפני מותו ונדחקו רש"י ותוס' דמה זו שנויא הא כמו כן יש לומר להיפך כדפריך ר"פ ובאיזה סברא נחלקו ולפע"ד נראה דהנה הנו"ב שם רצה לפרש בסי' נ"ה שם דשמא ימות חיישינן משום דלאדם אין חזקה שלא ימות שודאי ימות ולכך חיישינן בכל רגע שמא ימות אבל כשעבר אותו רגע ואנו דנין אם כבר מת על זה אמרינן דיש לו חזקת חי אבל באמת זה לא מסתבר דכל זמן שלא נודע שמת אין לחוש שמא ימות דהא יש לו חזקת חי ומהראוי לומר שעדיין לא ימות ועכ"פ על זמן מועט ודאי מהראוי לאוקמא בחזקת קיים והנ"ב הרגיש שם בסי' נ' בזה וכתב דעל להבא ל"ש חזקה ע"ש אבל לפע"ד נראה דכל הטעם דמהראוי לומר דלא ימות הוא משום חזקת חי דמעיקרא ולפ"ז כשאסרה על שעה אחת קודם מיתתו אם כן גם אז לא אתרע חזקת חי ומכל מקום נאסרה דהרי אסרה שעה אחת קודם מיתתו ואם כן שוב חיישינן שמא ימות אחר השעה וכעת היא שעה אחת קודם למותו ושוב אינו סותר חזקת חי וממילא יש לחוש שמא ימות שזה ודאי שסופו למות ועל זה דחה ר"פ דמכל מקום יש לומר דלמא איהי מיית ברישא וא"כ שוב גם זה אינו ברור דניהו דזה אין לו חזקה שלא ימות הא גם היא אין לה חזקה זו ואם כן יש לומר שהיא תמות ואם כן מותרת כעת ועל זה חידש רבא דשמא ימות חיישינן והיינו כמ"ש ר"ת דכאן עכ"פ יש לחוש שמא הוא שעה אחת קודם למותו ועל זה חיישינן ולדעתי יש לומר דזה סברת ר"ת דעכ"פ כל שאסרה שעה אחת קודם מותו לא מקלקל החזקת חי דמעיקרא ובכה"ג חיישינן ואף דר"פ דחה דגם היא אין לה חזקה אבל עכ"פ מדי ספק לא יצא ואסורה לאכול בתרומה עכ"פ מדרבנן ועיין בנדרים דף ג' ע"ב דאמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר דמן ההוא שעתא הו"ל נזיר מידי דהוא אאומר לאשתו הרי"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אמרינן כל שעתא דלמא מיית הכא נמי לאלתר הוה נזיר דאמרינן דלמא השתא מיית ועיין ברש"י והרא"ש מ"ש בזה ובאמת הדברים כפשטם דמזה ראיה ברורה לשיטת ר"ת דבכה"ג חיישינן לשמא ימות לרבא ובאמת לשיטת הנו"ב בסברת ר"ת אינו דומה נזיר לתרומה וכמובן ודו"ק ועיין מלמ"ל פ"ג ממעשר שני ה"ח מה שבאר כוונת הרא"ש בנדרים ובאמת לפמ"ש אין צריך לכל דברי הרא"ש דבכה"ג שפיר חייש רבא לשמא ימות.

והנה התוס' פסחים דף פ' ד"ה אתה הקשו דהא קי"ל דערל וטמא משלחין קרבנותיהם וצ"ע לפע"ד דהא החגיגה בעי סמיכה כמ"ש הרמב"ם פ"א מחגיגה ה"ט ואם כן אי אפשר על ידי שליח וכ"כ התוס' בגיטין דף כ"ח דדוקא אם אי אפשר בתקנה אחרת וא"א להמתין הוא דמביאים ע"י שליח ואם כן כאן שיוכל לשלחו לדרך רחוקה שפיר א"א לטמאו דאתה מדחה מחגיגתו ופסח יביא בשני כדאמרו שם וצע"ג ודוחק לומר דכוונתם שיטמאו לסומא שביניהם דסומא אין צריך סמיכה דזה אינו דמה נעשה אם לא ימצא שם סומא וצ"ע.

והנה בהא דמבואר בחו"מ סי' ע"ב ס"א במלוה על המשכון והתנה על מנת שלא אתחייב באחריות דפטור אף מפשיעה ולמד המרדכי בשם מהר"ם מהא דאמרו הרי עלי עולה על מנת שאקריבנו בבית כן גם הזיק בידים בכלל דהרי שם מקטל קטלה ואפ"ה פטור וזה א"א ועיין אתחייב באחריות אלמא דאחריות גם פשיעה בכלל וה"ה בזה והתומים תמה דאם כן גם הזיק בידים בכלל דהרי שם מקטל קטלה ואפ"ה פטור וזה א"א ועיין קצה"ח ונתיבות.

והנה בשנת תר"ח ד' ויקהל פקודי אמר לי הרב מו"ה אברהם קאמפף דהוא תמה על כלם דהא אמרו בכתובות דף קי"א ניהו דאחריות דעלמא לא קיבל עליה אחריות דנפשיה מי לא קיבל עליה ואם כן במזיק בידים גם כן ניהו דלא קיבל עליה אחריות דעלמא אבל אחריות דנפשי' מי לא קיבל וכ"כ למעלה בזה עליו ואני דחיתי אותו דש"ה דזה מכר כתובת אמו בלי אחריות וקיבל מעות בזה מסתבר דניהו דאחריות דעלמא לא קיבל אחריות דנפשיה מי לא קיבל ואטו יטול הלה מעות חברו ויאכל ויחדי ועכ"פ אחריות דנפשי' מי לא קיבל אבל במלוה על המשכון ניהו דנחשב ש"ש משום פרוטה דרב יוסף מכל מקום כל שאמר בפירוש על מנת שלא אתחייב באחריות אם כן שלא קבל שמירה מה לו במשכון של אחר ושייך לומר דכל אחריות אף דנפשיה לא קיבל דהא אינו רוצה לקבל אחריות אבל באמת אינו מוכרח כל כך אמנם לכאורה יש להבין דא"כ גם בפשיעה שייך לומר זאת דזה ודאי מקרי אחריות דנפשיה אך יש לומר דאחריות דנפשיה היינו מה שעושה פעולה לקלקל כמו התם במחילה שמחל אבל מה שלא שמר זה לא נקרא אחריות דנפשיה אמנם אחר העיון מצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' קט"ז שכתב דאף לענין פשיעה מקרי אחריות דנפשיה ומדמה להך דאמרו אחריות דנפשיה ומי יבא אחריו ועכ"פ לענין היזק בידים ודאי יפה אמר הרב הנ"ל דדמי לאחריות דנפשיה. ובגוף קושית התומים הנ"ל דהתם הוה מזיק בידים לפע"ד לק"מ דשאני בעלמא דאמר ע"מ שלא אתחייב באחריות אם כן היזק בידים ודאי קבל עליה אבל שם דאמר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנו בבית חוניו אם כן הוא אמר בהדיא דרצה להקריבה בבית חוניו ובבית חוניו הוה מקטל קטלה בידים אם כן אמר בפירוש כן אף שמזיקו בידים אברא דלפ"ז יקשה על מהר"ם ג"כ שלמד משם דאחריות היינו אף בפשיעה ומה ראי' שאני התם דאמר בהדיא על מנת שאקריבנה בבית חוניו ולכך פטור אף מפשיעה והרי שם הוה היזק בידים ואפ"ה פטור אמנם נראה דבאמת צריך להבין מה פריך במנחות דף ק"ט שם יצא הא מקטל קטלה הא באמת הוא התנה כן ולמה לא יצא והא התנה כן וכ"כ התומים בהדיא ואם כן מה קושיא אמנם נראה דבלא"ה צריך ביאור הא דאמר רב המנונא נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריות והא התוס' כתבו שם דלא שייך תפוס לשון ראשון ואחרון דהוה כאומר עד בית חוניו טרחנא והדבר תמוה דזה דוקא לרבא אבל לרב המנונא דאמר בהדיא דבבית חוניו לא צריך להטעם דלא טרחנא וא"כ קשה מה בכך דאמר הא תפוס לשון ראשון אמנם באמת בב"ק דף ק"ו אמרו שם דרב המנונא ס"ל תפוס לשון אחרון וע"ש אמרי בי רב ופירש רשב"ם דזה רב המנונא כדאמרו בסנהדרין ואם כן שפיר אמר דהוה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריות ותפוס לשון אחרון וז"ב ולפ"ז נראה לפע"ד סברא נכונה דע"כ לא נחלקו אי לשון ראשון או אחרון רק שם דעכ"פ הראשון ואחרון הם שווים קצת רק דיש חילוק אי איסתרא או מעי אבל כאן להס"ד דלא נתכוין שלא באחריות ואם כן הלשון אחרון סותר לגמרי להראשון דבלשון ראשון נתכוין להקריב עולה ואחר כך אמר על מנת שאהרגנה דזה אינו עולה כלל ואף שלמים אינו ולא דמי לאומר חציה עולה וחציה שלמים וכדומה דעכ"פ קרבן הוה אבל כאן כיון דמקטל קטלה ל"ש כלל לומר תפוס לשון אחרון דזה אינו בגדר קרבן כלל דהרי שחט בחוץ ועל זה חידש ר"ה כיון דלא רצה להתחייב באחריות שוב שייך תפוס לשון אחרון ומה בכך דמקטל קטלה הא התנה שלא יתחייב באחריות ואם כן אחר ההקדש מצי להרגה ולפ"ז שפיר דייק המהר"ם דגם פשיעה בכלל ואף דשם הוה היזק בידים מכל מקום הרי התנה כן רק דשם שייך תפוס לשון אחרון דגם כשהרגה בידים הרי רצה שיהיה כן והרי נתפס לשון ראשון והיה הקדש רק שאינו חייב באחריות אבל בעלמא פשיטא דהיזק בידים אף שאינו חייב באחריות אחריות דנפשי' קיבל עליו ודו"ק היטב וזה דהקשה רבא בנזיר כל כמה דאינו מביא קרבנותיו לא מתכשר ואם כן עוקר לגמרי ענין נזירות דלא מצי חל כלל שם נזירות ובכה"ג אף אם נימא תפוס לשון אחרון בכה"ג ל"מ לחול כלל ועל זה אמר רב המנונא נזיר ע"כ כדקאמרת אבל בעולה לא שייך זאת ושפיר תפוס לשון אחרון ואינו עוקר הלשון הראשון ודו"ק היטב כי נתבאר דברי הש"ס כמין חומר ת"ל.

והנה המהרי"ט חלק חו"מ סי' פ"א הקשה איך שייך לומר דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריות הא כל שלא חל החיוב על נכסיו לא מצי לחול על גופו דהוה ליה קנין דברים ומ"ש בזה ליישב אינו מובן כמ"ש בבני יעקב והובא בקצה"ח סי' ר"ג ולפע"ד נראה דכיון דהוה אמירה לגבוה חל אף שלא היה רק דברים בעלמא דהוה כמסירה להדיוט ובזה יש לומר הא דפריך רבא מנזיר היינו כיון שלא מתכשר עד שיביא קרבנותיו אם כן שוב ל"ש אמירה לגבוה דהא דוקא היכא דאיכא רווחא להקדש הוא דאמרינן אמירה לגבוה כמ"ש התוס' בקידושין דף כ"ח וביו"ד סי' רנ"ח וכאן כיון של אמת כשר בלא זה שוב לא הוה אמירה לגבוה דהא בלא"ה יצטרך להקריב קרבנותיו ובזה יש לומר מה דמסיק ר"ה לענין נזיר כדקאמרת אבל בעולה הוה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות והיינו דשם שפיר נתחייב דהו"ל אמירה לגבוה ודו"ק היטב שוב ראיתי שכ"כ למעלה כן.

והנה הוגד לי קושיא על מ"ש התוס' דאיך שייך בנזיר תנאי והא אי אפשר לקיים על ידי שליח וכתבו דקרבנות יכול להביא על ידי שליח ועל זה הקשה חכם אחד בהא דאמרו בנדרים דף י"ט הריני נזיר על מנת שיהא בכרי הזה מאה כור וכו' ושם אמרו דתניא הריני נזיר שמשון וליתא בקרבנות דנזיר עולם ונזיר שמשון ליתא בקרבנות ואיך שייך תנאי ועל זה כתב דשם דהתנאי לעבר לא בעי משפטי תנאים דכל הטעם דמשפטי תנאים הוא משום דאל"כ היאך יכול התנאי לבטל המעשה וזה בתנאי דלהבא משא"כ בתנאי דלעבר דתיכף נתבטל המעשה על ידי התנאי וה"ה בזה דזה אם אין בכרי הזה מאה כבר נתבטל המעשה והנה שאל אותי חכם אחד דזה תימה דאם כן בסוטה דהי' על לעבר לא שייך משפטי התנאים ובקידושין ס"ב מבואר להיפך ואמרתי לו שהסברא הלז חידש המלמ"ל פ"ו מאישות ודחה מהך דסוטה ועיין באבני מלואים סי' י' הביא שסברא זו כתב הר"ן בחידושיו ורק דכפילא מיהא צריך לר"מ ע"ש וא"כ הדברים נכונים שוב ראיתי כל הדברים בכסא דהרסנא סי' ר"ד ות"ל כוונה נפשי לכ"ז. והנה בגוף ענין מתנה על מ"ש בתורה דלא מהני נראה לפע"ד דהוא כעין דאמרו בתמורה דף כ"ה אמר על בכור עם יציאת רובה הרי הוא עולה ל"מ דהו"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וה"ה בכה"ג דמתנה על מ"ש בתורה דאמרינן דאי אפשר להתנות שיתבטלו דברי הרב זה אי אפשר שיתבטל דברי הרב ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובזה נראה לפע"ד הא דנחלקו ר"מ ור"י בדבר שבממון אם מועיל התנאי על ד"ת דהוא מטעם זה דר"מ ס"ל דמתנה על מ"ש בתורה אף בממון לא מועיל מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ור"י ס"ל דכיון דהוה ממון וכל עיקר דברי הרב הוא רק בשביל שלא יזיק ממונו של חברו ואם כן כל שרוצה למחול מועיל דלא מבטל דברי הרב דגם הרב לא אמר רק משום שמפסיד ממונו של זה וכל שמוחל ומתנה הו"ל כאלו אמר קרע שיראין שלי והפטר וא"כ בזה פשיטא דאינו מבטל דברי הרב והוא הדין במתנה וזה ברור כשמש ובזה מיושב הא דאמרו בריש המדיר דמיירי שמדיר לה כשהיא ארוסה וניסת ופריך ניסת הא סברה וקבלה והקשה אותי הרב מוה' אברהם קאמפף דהא חזינן דמהדר לאוקמא המשנה כר"מ ע"ש בדף ע"א ואם כן לר"מ דס"ל אף בדבר שבממון ל"מ תנאי וגם מחילה ל"מ לר"מ כמ"ש הה"מ והרשב"א דטעמי' דר"י משום מחילה וממילא לר"מ ל"מ ואם כן אטו כשניסת דסברה וקבלה גרע מאלו התנה בפירוש דל"מ ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דר"מ הוא מטעם דמתנה על מה שכתוב בתורה הוה כדברי הרב ודברי התלמיד ולפי זה הרי בתמורה שם כתבו התוס' דאי אמר ביציאת מיעוטא דאז לא חל תורת בכור מצי לחול דברי התלמיד אף שמונע אח"כ דברי הרב והוא הדין כאן כיון דהדירה כשהיא ארוסה ואם כן אז לא היה שייך דברי הרב דארוסה אין לה מזונות ואם כן אף שאחר כך מגיע דברי הרב כשנשאת מ"מ חל התנאי מקודם ודו"ק היטב שוב ראיתי בקצה"ח סי' ר"ט והנה לפי דבריו דגם ר"מ מודה דמתורת מחילה מועיל רק מתורת שאין לך דין זה לא מועיל לר"מ ע"ש אם כן לא קשה מידי קושיתו אבל לפענ"ד מ"ש הוא נכון ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף