שואל ומשיב/א/א/רנז

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן רנז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יום א' פ' תבא תר"י ל"ק ניטרא במדינות הגר. שלום וכ"ט אל כבוד החריף המופלג ושנון חכם וסופר מוה' עקיבא קליין ני'. מכתבו עם שאלתו הגיעני באילין יומא דחושבנא אשר יחשוב האדם עם קונהו ובכ"ז יען כי הוא לתקנת עגונות אמרתי לעיין בזה ומד' אבקש עזר אשר יצילני משגיאה. והנה תורף שאלתו שאיש אחד מכפר אבענקיא הלך לעיר פעסט והי' בדעתו לבא לביתו אחר שתי שבועות ולא בא ואחר הימים נמצא הרוג אחד בכפר הסמוך לכפר איבענקא והנה זה האיש שהלך מכפר איבענקי לפעסט העידו עדים שהי' לו האניק פלעק וכן נמצא בההורג הלז ובבגדים הכירו עדים מקצתם מן הבגדים בטב"ע שהם של אותו איש שהלך מכפר איבענקיא ומקצתם בסי' מובהקים וע"ז האריך מעלתו דהדבר תלוי במחלוקת מהר"ל מפראג והב"ש ס"ק ס"ט כיון דהאניק פלעק היא עכ"פ סי' אמצעי כמ"ש הנו"ב סי' ל"ב מהד"ק בק"ע ובכלים יש סי' מובהק א"כ ממנ"פ מותר דלמ"ד סימנים דאורייתא סמכינן אסימנים ולמ"ד סימנים דרבנן שוב אין לחוש לשאלה והב"ש חולק ע"ז וכתב דאם סי' דרבנן בלא"ה חיישינן לשאלה דהרי בעינן ס"מ ביותר וכל דיש לחוש לשאלה עכ"פ אינו סימן מובהק ביותר וע"ז האריך מעלתו והנה יסוד דבריו דאף סימן מובהק אינו רק בגדר רוב דרוב בני אדם אין להם הסי' הלז ולזה לא מועיל מדרבנן כמו במים שאל"ס דחשו חז"ל משום דחזקת א"א מסייע ובזה האריך ליישב פסקי הרמב"ם פי"ג מגירושין עם דברי הרמב"ם פ"ז מנחלות הנה לפע"ד א"א לאמרו דסי' מובהק דהוה כמו עדים והוה כמו דבר ברור דלא יהי' רק בגדר רוב זה א"א ובאמת שגוף דבריו שחידש דסי' לא הוה רק בגדר רוב מתורת בעל פ"י בק"א לכתובות פ' שני אות ע"ג שמענו אבל גם הוא לא אמרו רק בסי' אמצעי והוא כתב זאת ליישב הא דאמרו בחולין דף צ"ז בהא דאמרו דט"ע עדיף מסי' דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהא סי' והאי סי' לא קטלינן ליה ואלו אמרו דאית לן בו טב"ע קטלינן ליה והקשו בתוס' דהא משכחת לה מיתה ע"י סי' ג"כ וע"ז חידש כיון דסי' אינו רק בגדר רוב ובעי התראה וכל שיש לחוש דלמא הוא מן המיעוט א"כ לא התרו בו ע"ש ובאמת שסי' מובהק ודאי דקטלינן ליה כמ"ש הנו"ב מפורש במהד"ק סי' נ"א ע"ש וכן נראה מדברי התוס' בחולין שם שהקשו ממ"ד דסי' דאורייתא והיינו בסי' אמצעי אבל בסי' מובהק לכ"ע דאורייתא כמ"ש כל הפוסקים איברא דמצאתי בחידושי ריטב"א לב"מ במהד"ב לפרק שני שהקשה למ"ד סי' מובהק דאורייתא א"כ היכי אמרי בגיטין (ט"ס וצ"ל חולין) פלניא דהאי סי' והאי סי' לא קטלינן ליה הרי דגם בסי' מובהק דמיירי שם לעיל ואפ"ה לא קטלינן ליה ובאמת שלפע"ד יותר מסתבר דהש"ס לא קאי רק בסי' שאינו מובהק רק אמצעי אבל בסי' מובהק ודאי קטלינן ול"ק קושית הריטב"א ובאמת שתירוצו של הריטב"א אינו מובן דמ"ש לחלק דשם צריך לבדוק כל החיים שבעולם ויוכל להיות שיש עוד אחד דאית לי' האי סי' משא"כ לענין המתים דבאותו עת דמועטים נינהו ע"ש ואני תמה דא"כ האיך אמרו בב"מ דף כ"ז כתנאי אין מעידין על השומא ור"א אמר מעידין ומוקי דפליגי אי סימנים דרבנן או דאורייתא וקשה אכתי מאי ראיה לגט דגיטין הם רבים הנשים המתגרשות משא"כ לענין מתים דמועטים הם באותה שעה וא"כ אפילו אם נימא דסי' דאורייתא מ"מ אין ראיה לגט ואף אם נדחוק דגם גיטין שמתגרשותיהן מועטים דרוב נשים אין מתגרשות מ"מ גוף הדבר צ"ע דכיון דסי' מובהק הוא שלא יזדמן רק אחד מאלף והוא זר ומובהק והוה כמו עדים ומה"ת לומר דשמא יש עוד אחד שמכוון הסי' וזה קטלו וגם תירוצו השני דטרוד לברוח וא"י לכוין כ"כ והו"ל ספק נפשות להקל צ"ע וע"כ מחוורתא דבסי' מובהק ביותר באמת קטלינן ליה ועכ"פ יהי' איך שיהי' מדברי התוס' מבואר כן וא"כ מבואר דבסי' מובהק קטלינן ליה וע"כ דסי' מובהק עדיף מרוב והוה כדבר ברור וא"כ אין מקום לדברי מעלתו דהרמב"ם קאי בסי' מובהק ממש ובאמת גוף דברי הפ"י לומר דסי' דאורייתא היא מתורת רוב לכאורה ק"ל דא"כ איך מועיל לענין אבידה דבממון לא אזלינן בתר רוב מיהו זה ל"ק דהא באבידה ל"ש חזקת ממון דזה הבעל אבידה אינו מוחזק והמוציא אין לו ג"כ חזקת ממון ועיין תוס' כתובות דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר אבל ק"ל להיפך בהא דאמרו בב"מ דף כ"ז אמר רבא את"ל סי' לאו דאורייתא היכא מהדרינן אבידתא בסי' ומה קושיא דלמא באמת באבידה דליכא חזקה מועיל הסי' דעכ"פ יש רוב וברוב סגי משא"כ לענין גט דיש להאשה חזקת אשת איש ואחמרי רבנן דלא לילך בתר רוב משום חומר א"א לא מועיל הסי' ולכך סי' לאו דאורייתא וע"כ דסי' או דהוה דבר ברור או דלא הוה כלל סי' ועיין בתוס' ספ"ק דב"מ שכתבו ג"כ דבגט יש להחמיר ובאמת אף בסי' זה דוקא בסי' שאינו מובהק יש לומר דהוה בגדר רוב ובזה נחלקו אי סימנים דאורייתא או דרבנן אבל בסי' מובהק לא מסתבר כלל והדבר ברור דהוא דבר ברור והוה כעדים והן נסתר מחמתו כל יסוד מעלתו.

והנה בגוף הדין הנה מעלתו הרגיש דהדבר תלוי במחלוקת מהר"ל מפראג ז"ל והב"ש והנה הב"ש הביא שיטת הב"י דהחמיר יותר דאף בארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי מ"מ אם נימא דסי' דרבנן והיינו משום דבעינן ס"מ ביותר וכל דיש לחוש דמושלי שוב אינו ס"מ ביותר עכ"פ והנה הנו"ב סי' ל"ב האריך לתמוה על הב"י דלדבריו הא דאמרו ת"ש חמור בסי' אוכף ומשני בעדי אוכף והיינו לעולם סי' דרבנן וקשה דאי נימא סי' דרבנן מה מועיל עדי אוכף הא אכתי יש לחוש לשאלה וכל שסי' דרבנן חיישינן לשאלה וע"כ דסי' דאורייתא ול"ח לשאלה ומה דחי הש"ס ע"ש שכתב שבראשית המחשבה אמר שקצר המצע מהשתרע ישוב לזה ואנא גברא חזינא תיובתא לא קחזינא דע"כ לא כתב הב"ש סברתו וסברת הב"י דכל שסי' דרבנן לא מועיל אף בכלים דלא מושלי וחיישינן לשאלה היינו אם עיקר מה שבאנו להוציא החמור הוא ע"י סי' אוכף היינו שע"י שיש בו הסימנים אלו אמרינן שזה הוא האוכף של אותו איש שייך לומר כיון שהסי' דרבנן ובעי שיהי' סי' מובהק וכל שיש לחוש לשאלה עכ"פ אין הסי' מובהק אבל בעדי אוכף א"כ העדים מעידים שזה האוכף הוא של זה ומה שייך בזה דסי' לאו דאורייתא אטו ע"י סי' מוציאין שנאמר סי' לאו דאורייתא אנן עפ"י עדים מוציאין ואמרינן שבודאי גם החמור הוא של זה והעדים מכירין בטב"ע שזה האוכף היא של זה וממילא אזלינן בתר רוב דלא מושלי ומה ענינו לסי' ומאד תמהתי מדוע הגדיל הקושיא ואינו מחלק כמ"ש וראיתי בנו"ב סי' נ"א שהגאון מפ"ב רצה לומר דכל דיש לחוש לשאלה הוא מגרע עי"ז שאינו סי' מובהק והנו"ב הפליא וכתב שאינו כן רק שכל שסי' דרבנן אין הבגד ראיה על הלובשו ע"ש וכל הרואה יראה שדברי הגאון מפ"ב נכונים שהשאלה מגרע להסי' המובהק שאינו מובהק ביותר עכ"פ וכיון שכן בעידי אוכף שוב אין ענינו לסי' וכמ"ש ודו"ק.

ואם חומה הוא הבא נבא ליישב קושית הלח"מ פי"ג מגזילה דלשיטת הה"מ דסי' מובהק לכ"ע דאורייתא מה מקשה מחמור בסי' אוכף ולשני דמיירי בסי' מובהק ובאמת שהקדמונים הקשו כן בעצמם ועיין בחידושי הריטב"א בב"מ שם ובפ"י בב"מ שם ולפמ"ש א"ש דא"כ יקשה דאכתי יש לחוש לשאלה וגם סי' מובהק ביותר לא מועיל דבחשש שאלה יצא מידי סי' מובהק ולכך הוצרך לשנויי בעידי אוכף ובזה מיושב היטב הא דכתבו התוס' בב"מ דף כ"ד בעידי אוכף פי' אי סי' לאו דאורייתא ועיין מהרש"א ופ"י ולפמ"ש א"ש דלמ"ד סי' לאו דאורייתא ע"כ בעידי אוכף דסי' לא מועיל אף סי' מובהק דעכ"פ חיישינן לשאלה אף במה דלא מושלי אינשי אבל אם סי' דאורייתא יש לומר בסי' וכמ"ש ודוק.

ובזה יש לי לומר הא דאמרו אי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ומשמע דאם נימא סי' דרבנן ניחא וקשה הא גם למ"ד סי' דרבנן בודאי חיישינן לשאלה ואף בלא מושלי חיישינן וכבר תמה בזה הנו"ב ולפמ"ש א"ש דבאמת למ"ד סי' דרבנן בודאי לא מהדרינן רק בעידי אוכף אבל למ"ד סי' דאורייתא משמע ליה להש"ס דגם בסי' מהדרינן וע"ז מקשה דניחוש לשאלה ומשני דלא מושלי אבל למ"ד סי' דרבנן פשיטא דלא מהדרינן ודו"ק.

שוב ראיתי בשו"ת חוט השני סי' צ"ו בשו"ת הגאון הכהן הגדול מוה' נפתלי ז"ל שרמז הב"ש ס"ק כ"ט שם נראה דבכלים ל"ש סי' מובהק כלל ולמ"ד סי' דרבנן ל"ש כלל מובהק בכלים ע"ש וא"כ אין מקום כלל לקושית הנו"ב דעדי אוכף מועיל בודאי דדוקא סי' ל"ש בכלים דבעינן מובהק ואטו בכלים שייך סי' מובהק ומי דקדק על הכלים כ"כ שידע שלא נמצא באלף כלים כמו זה ודוקא באדם שייך זאת ודו"ק היטב ועכ"פ אין מקום להתיר ע"י סי' אמצעי בגוף וסי' אמצעי בכלי דדלמא סי' דרבנן ולא שייך מובהק כלל בכלי וכמ"ש. והנה בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ד חידש דל"ח לשאלה שישאל מי שיש בו סי' אמצעי בגוף דהו"ל שאלה דיחיד ע"ש ובאמת שגם בכאן יש מקום לדבר זה ולפ"ז כיון דיש סימן מובהק בכלים וסי' אמצעי בגוף יהי' מועיל אמנם לפמ"ש בשם הגאון מו"ה נפתלי דבכלים ל"ש סי' מובהק א"כ אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשיטת הב"י וא"כ גם שאלה ביחיד ניהו דל"ש הא לא עדיף מכלים דלא מושלי אינשי ואפ"ה סי' מובהק ביותר לא הוה וה"ה בזה וגם קשה לסמוך על הא דכל בגדיו לא מושלי אף שהמהרי"ט סמך ע"ז ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל שם מ"מ למ"ד סי' דרבנן חיישינן אף בזה וכמ"ש ודו"ק הן אמת דגוף הדבר דניחוש לשאלה הש"ך סי' ס"ה ס"ק כ"ו האריך לתמוה בזה דמנ"ל לחוש לשאלה בכלים בסי' מובהק ע"ש ולפע"ד יש ראיה ברורה לשיטת הש"ך דהרי הרמב"ם פי"ד מגזילה ה"א כתב ולמה פרט הכתוב חמור להחזיר בסימני מרדעת אעפ"י שהסי' בדבר הטפל יחזיר ותמיהני דהרי בש"ס אמרו בעידי אוכף ובסימני אוכף ופירשו התוס' דלמ"ד סי' דרבנן בעידי אוכף וכן הקשו בהדיא למ"ד סי' דרבנן מחמור בסי' אוכף ומשני בעידי אוכף וא"כ רבינו דפסק בפי"ג מגירושין דסי' דרבנן כמ"ש הה"מ והכ"מ א"כ היאך כתב כאן דמחזירין בסימני מרדעת וא"ל דמדרבנן מחזיקין דעשו רבנן תקנה משום דניחא ליה לבעל אבידה דהא קרא קאמר ובהחפזי לא ראיתי למי שעמד בזה וא"ל דנ"מ דע"י הסי' עכ"פ לא מייאש ויהיה לו עדים דז"א דאם סי' לאו דאוריית' ל"מ הסי' ומתייאש וצ"ל דמיירי בסי' מובהק דהוא ודאי דאורייתא וא"ל דסי' מובהק הוה כעדים דז"א דה"א דניחוש לשאלה ולא הוה סי' מובהק קמ"ל וע"כ דל"ח לשאלה ודו"ק היטב ובזה יש ליישב הא דהרמב"ם מוקי במרדעת ובש"ס תני אוכף ועיין נו"ב סימן ל"ב. וע"ד הפלפול יש לומר בזה דשינה הרמב"ם והעתיק מרדעת במקום אוכף דהנה לכאורה קשה איך אפשר לומר דהקרא אתי לעידי אוכף והא מה"ת בעי עדות שאילה"ז והרי כשיבא להזימם יוכלו לטעון אנחנו לא באנו להפסיד רק האוכף ולא החמור עצמו וצ"ל כיון דהאוכף שמעיד על החמור שהוא של אחד והוא אפשר שיהיה בחמור של אחר הוה כמעידין על החמור גם כן ועיין מ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ש ולפ"ז מיושב היטב מה שהקשו דאוקי חמור בסימן אוכף בסימנים מובהקים דל"מ לשיטת הב"י דאף בכלים דלא מושלי לא הוה ס"מ אם כן לק"מ אלא אף אם נימא דכל דלא מושלי הוה ס"מ מ"מ כיון דעכ"פ יכול להיות דמושלי עדות שאילה"ז הוה דיכולין לומר דאנן לא ידענו שזה של אחד וחשבנו דמושיל ליה להאוכף ועכ"פ אפשר זה בלי זה מקרי ומעתה מיושב היטב במה דהרמב"ם שינה והעתיק מרדעת דהרי מרדעת אף בתמוז לא מסיר והוא כל היום על החמור כמבואר באורח חיים סימן ש"ה וא"כ בודאי לא מושלי ומקרי אי אפשר זה בלי זה ומועיל סימן מובהק ודו"ק כי קצרתי לפי שהוא על דרך הפלפול.

ובזה נראה לפע"ד דמה"ת לא מועיל עידי אוכף כי אם כשאומרים שידענו בבירור שזה הוא של זה באופן שאפשר להזימם אבל כשאומרים שמכירים בט"ע א"א להזימם ומיהו בלא"ה לשיטת הרמב"ם דהזמה והכחשה ביחד לא מקרי הזמה כאן מקרי הכחשה והכחשה ביחד וע"כ מחוורתא דלאו מתורת עדות הוא רק שעכ"פ הוה כס"מ דמועיל ועדים לא גרע מס"מ ביותר ודו"ק היטב. והנה לכאורה היה נ"ל דבר חדש דחמור בסימני אוכף מהראוי שיהיה מועיל דהרי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודעת הרמב"ן ונמוק"י גבי ענבי דמצנעי דבמקומו ממש דשייך כנכ"ה ודאי קרוב עדיף ולפ"ז כאן דהסימן דכלים על כ"פ מעיד שהוא של זה שהיה לו אוכף א"כ עכ"פ יותר קרוב לומר שהחמור הוא שלו שהאוכף שלו דמי שם להחמור אותו אוכף ואם כן הו"ל קרוב במקומו ועדיף מרובא דעלמא ומה"ת לתלות ברובא דעלמא אלא דאם ניחוש לשאלה שוב לא שייך כנכ"ה דאמת שכנכ"ה אבל חיישינן שזה השאיל לאוכף ולפ"ז הרי אמרו בקרוב ומצוי כ"ע לא פליגי ועיין ב"ב דף כ"ב ובזכרון יוסף ובשו"ת פ"מ השתמשו בזה ולפ"ז בכלים דלא מושלי דעכ"פ מצוי יותר שהוה החמור של בעל האוכף מה בכך דלא הוה ס"מ עכ"פ קרוב ומצוי ומהראוי ליזל בתר קרוב ומצוי ולפ"ז גם בענין עגונא כל דהכלים הם של זה האיש מהראוי לומר דאותו האיש הוא דהוה קרוב ומצוי כנלפע"ד דבר חדש. ומ"ש מעלתו דכל שמה"ת מעידין עליו כמו בפדחת שלם דמה"ת מעידין עליו רק שמדרבנן אין מעידין שוב ל"ש לאוקמא אחזקת אשת איש דכבר יצאת מה"ת מחזקת א"א ומדמה להך דכתב הר"ש לענין טומאה דכל שטמא מה"ת ואח"כ נטהר מה"ת וספק נטמא טומאה דרבנן דיצא מחזקת טומאה מה"ת ל"ד לפע"ד דשם עכ"פ הטומאה תורה יצא וכבר נטהר אבל כאן כל דמדרבנן חיישינן שמא לא זהו איך שייך לומר שמה"ת כבר אזל חזקת א"א הא סוף סוף רבנן חשו דלמא עודנה בחזקת א"א וכעין זה כתבו התוס' בסוכה דף ד' דכל שרבנן גזרו על הנסתם שוב נפסל הסוכה מה"ת ע"ש ודו"ק.

וראיתי בנו"ב סימן ל"ז וביותר ביאור בסימן נ"א ובכמה מתשובותיו שהאריך דל"ש חשש שאלה במת שנמצא בבגדים דחזקה כל מה שביד האדם שלו ולפע"ד הא ליתא דלהמת ל"ש שום קנין וזכייה וכמ"ש הרא"ש פ' אלו מגלחין ועיין במח"א הלכות זכי' סי' ל"א וא"כ ל"ש לומר דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו וא"ל דמחזיקין למפרע שכנכ"ה ומסתמא הי' מלובש כן בחיים חיותו ואז הי' לו חזקה שכל מה שביד האדם הוא שלו דז"א דכל שיש לחוש לשאלה אם כן לא נתברר שהיה לו החזקה דהיה שלו דדלמא באמת לא הי' שלו רק ששאלו דכנכ"ה ל"ש רק להחזיק שכמו שלבוש כעת כמו כן הי' לבוש מחיים אבל לא נודע שהי' שלו דהא כעת לא שייך החזקה וז"ב לדעתי ובזה י"ל דבכלים דלא מושלי דודאי ל"ח דאף דסי' דרבנן ול"מ גם סי' מובהקים דעכ"פ אינו סי' מובהק דאפשר ששאלו ובזה שוב מסייע החזקה דהרי על כ"פ כל שנימא שכמו שלבוש עתה היה לבוש מחיים פשיטא דהוה שלו דכלים אלו לא מושלי אנשי ושוב מסייע החזקה להס"מ וא"כ עכ"פ הוה כמו רוב וחזקה והמיעוט דמושלי בטל לגבי חזקה ורובא כנלע"ד ברור ובשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ה האריך דכל הבגדים ל"ש חשש שאלה וכאן הכירו כל הבגדים מקצתן בטב"ע ומקצתם ע"י סי' ולפ"ז שוב שייך סברת הח"ץ ז"ל דהוה שאלה דיחיד. הן אמת דגוף דברי הח"ץ ק"ל דא"כ היאך אמרו אע"פ שיש לו סי' בגופו ובכליו דמשמע דגם שנים ביחד ל"מ אך לפע"ד ל"ק דע"כ לא כתב הח"ץ רק באם יש עכ"פ סימן אמצעיים שייך לומר דהוה שאלה דיחיד דהיאך שייך לומר דהזדמן שהשאיל מי שיש לו סי' אמצעיים למי שיש לו סי' אמצעיים דוקא אבל כיון דמוקי באריך וגוץ א"כ מה בכך דהא הסי' הלז היא גרוע ושכיח ע"פ הרוב בכמה אנשים וא"כ שפיר חיישינן לשאלה וז"ב ופשוט.

והנה הנו"ב סי' ל"ג הקשה דמה מקשה הש"ס חמור בסי' אוכף היכא מהדרינן ניחוש לשאלה ודלמא שאני הכא דסמוך מיעוטא דשאלה להחזקת א"א משא"כ באבידה דל"ש חזקה כמ"ש התוס' ספ"ק דכתובות ד"ה להחזיר ולפע"ד היה נראה דכיון דהמוצא אבידה הוה שומר דבעלים אם כן נתחייב בשמירה והשבה לבעלים וא"כ כל דחיישינן לשאלה שייך סמוך מיעוטא לחזקת השומר ובמה נפטר זה מהשבה אם יבא אחד ויאמר סי' בגוף החמור וא"כ הו"ל א"י אם פרעתיך אבל זה דחוק דכעת שא"י שפיר מהדרינן האבדה לזה שאומר סי' אוכף דל"ש חזקה וצ"ע וראיתי להתוס' יו"ט ביבמות פט"ז משנה ג' על מ"ש אע"פ שיש סימנים בגופו כתב וז"ל פירוש שא"י סימן מובהק ביותר כגון קטן או ארוך או חוור וסומק ואפילו שומא אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו ותמהתי בראשית ההשקפה דהא יש שלשה מיני סימנים מובהקים בינונים וגרועים וא"כ כשבא התוס' יו"ט לשלול סי' מובהק ביותר דוקא היה לו לנקט סי' בינונים והוא נקט סימנים גרועים דהיר ארוך או קטן חוור וסומק הם סי' גרועים וכמבואר בהדיא בש"ס דהרי סימן דאורייתא או דרבנן היינו סימן בינונים דבסי' מובהק הוה כעדים כמ"ש הפוסקים והובא ביתה יוסף וע"ז מוקי באריך וגוץ וחוורי וסומקי והיינו שהם גרועים ביותר.

שוב ראיתי ברמ"א סעיף כ"ד שהעתיק אבל קטן או ארוך וחוור וסומק לא הוה סי' מובהק ומזה כפי הנראה יצא לו להתוס' יו"ט אבל ז"א דהרי מקורו מהרא"ש כלל נ"א סימן וא"ו ושם לא כתב רק דלא הוה סימן והיינו דהוה סימן גרוע ועיין ב"ש ס"ק ע' שביאר בהדיא כן ונראה לפע"ד הך מובהק שכתב הרמ"א הוא ט"ס שוב ראיתי בנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' סמ"ך שהגאון מוהר"י ז"ל הרגיש בזה על לשון הרמ"א וכתב דרכים רחוקים ולפע"ד העיקר כמ"ש גם ראיתי שם מ"ש ליישב קושית הנו"ב על שיטת הב"י והארכתי בזה למעלה גם חתנו הגאון הרגיש בזה והנו"ב רצה לדחוק ולהחזיק קושייתו ולפע"ד העיקר כמ"ש למעלה וכמ"ש גם חתנו הגאון הנ"ל ז"ל ודו"ק. וראיתי בנו"ב מהד"ת שם שכתב שחידש בנו"ב מהד"ק בכמה מקומות ומהם בסי' כ"ט דכל שנטבע במים שאל"ס שמה"ת מותרת בזה אם הכירו אותו אפילו רק בסי' אמצעיים מותרת כי מה"ת מותרת ואין כאן רק חשש דרבנן ושוב באיסור דרבנן סמכינן על סי' דרבנן ולפע"ד אינו נראה כן וכבר כתבתי לעיל דל"ד להר"ש דשם הטומאה דאורייתא כבר הלכה לה לגמרי אבל כאן כל דמדרבנן חשו במים שאל"ס שמא עודנה חי א"כ שוב מדרבנן חיישינן שמא חי ויש כאן מדרבנן חשש איסור א"א דאורייתא א"כ שוב לא מועיל סי' אמצעי דדוקא באיסור דרבנן לגמרי מועיל הס"מ דרבנן משא"כ באיסור תורה רק שהחשש מדרבנן כל דרבנן חשו שוב הוה איסור תורה וז"ב לדעתי

שוב ראיתי בחו"מ סי' רס"ו בסמ"ע סק"ז וסק"ט שגם הוא הדין דארוך וגוץ הוה סי' אמצעי אבל הש"ך ס"ק ב' וס"ק ג' השיג עליו דארוך וגוץ לא הוה סי' כלל וע"ש בס"ק ז' דנחלק עם המהרש"ל אם סימן הוה כעדים ממש או דעדים עדיפי ובספר לב אריה בחולין דף צ"ו גבי פלניא דהאי סי' האריך אם בסי' מובהק קטלינן ליה וכ"כ למעלה דנראה דלהתוספות בודאי קטלינן ליה ואף דעדים עדיפי היינו כשהעדים הם נגד הסימן אבל כשעדים אומרים סי' פשיטא דהוה דבר ברור כל שהוא ס"מ ודו"ק. ומן האמור נראה דיש לדחות בזה מ"ש הגאון מו"ה עוזר ז"ל ובשו"ת פ"מ דשני סימנים אמצעיים הוה כסי' מובהק ע"ש והרי שם אמרו פלניא דהאי סי' והאי סי' ולא קטלינן ליה והרי משמע דאף בתרי סימן אמצעיים לא קטלינן ליה אף דבסימן מובהק קטלינן ליה וכמ"ש ועיין בש"ך חו"מ סי' רצ"ז שהעלה דמוציאין ממון ע"י סי' מובהק ובקצה"ח סי' רנ"ט וסי' רצ"ז האריך להוכיח מדברי התוספות בחולין דף צ"ו דלכן מוציאין ממון ע"י סי' ולפמ"ש התוס' מיירי בסי' שאינו מובהק אבל במובהק קטלינן ומוציאין ממון ומ"ש ראיה מהריטב"א הנה באמת אין ראיה דהריטב"א מיירי בסימן אמצעיים ולא בסימן מובהק ותדע שהרי הריטב"א מקשה דנימא דבסי' מובהק היה מקטל ותירץ שני תירוצים אלמא דאל"ה היה מקטל ואם כן ה"ה דמוציאין ממון ובקצת דברים ד"ל חמור מד"מ ודו"ק.

והנה בהא דאמרו דאלו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא לא קטלינן ליה לא נודע טעמו דלמה לא נקטול אותו ואמרתי דברים רבים בזה הלא המה בכתובים עמדי וכעת נראה דהנה באמת קי"ל דדבר ולא חצי דבר והיינו דבעינן שע"פ עדותן ישלם הדבר ולפ"ז נ"ל ברור דבסי' שאינו מעיד בבירור על אותו אדם רק מי שסימנו כך וכל שיכול להיות שימצא עוד אנשים כמוהו א"כ עכ"פ הם לא העידו בבירור על הדבר ומקרי חצי דיבור ובזה מיושב קושית התוס' מהא דמשיאין האשה ע"פ סימנים ואחר כך קטלינן לה כשזינתה ולפמ"ש א"ש דבעדות אשה דכשר אף חצי דבר כמ"ש האחרונים ועיין ישוע"י סי' י"ז ולכך כשר גם ע"פ סימנים וממילא קטלינן אחר כך גם כן ובזה מיושב גם קושית התו' משטר שמוציאין ע"פ סימנים ולפמ"ש א"ש דבד"מ דסגי באומדנא עכ"פ זה לא גרע מאומדנא משא"כ בד"נ דפסול ע"י אומדנא וז"ב. והנה הרמב"ם פ"ז מנחלות כתב שלא החמירו בדברים אלא מפני חומר כרת והיא תמוה דבמה מיירי אי בסי' מובהק והרי זה לכ"ע דאורייתא אף להשיא את אשתו ואם בסימן שאינן מובהקים הרי זה איבעיא אי סימן דאורייתא או דרבנן וא"כ אף באיסור שאינו כרת סי' דרבנן וכבר תמוה בזה רבים וכן שלימים ולפע"ד נראה דהנה לכאורה קשה למה לא נסמוך על סימנים אמצעיים ניהו דר"א מספקא ליה אי סי' דאורייתא או דרבנן הא שטת הרמב"ם דכל הספיקות אינן רק דרבנן ומה"ת אזלינן לקולא וא"כ אף אם סי' דרבנן מה"ת ספק לקולא ובדרבנן סמכינן על סימן דרבנן כמ"ש הרא"ש בתשובה וא"ל דכאן שאני דיש חזקת חי וחזקת א"א דז"א דהרי כבר נודע מ"ש המלמ"ל פ"ז מעדות והכנה"ג ביו"ד סי' ח"י דבספק דדינא ליכא לאוקמא אחזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וא"ל דכאן שאני דהספק דדינא הוא על המציאות אם זה חי ובכה"ג אזלינן בתר חזקה וכמ"ש המלמ"ל פ"ג משכירות דז"א דהרי באמת זה מת לפנינו ואין הספק רק אם זה מת או אחר שיש לו סימן אלו וא"כ שוב ל"ש לאוקמא אותו האיש על חזקת חי דאטו בשביל חזקתו ישתנה הדין וא"ל דכאן הוה ספק במציאו' דז"א דהספק על המציאות הוא דוקא כשיש ספק מצד עצמו אם נתהוה כאן ענין חדש אבל כאן עיקר הספק הוא בשביל החזקה וכל שספק בדין לא שייך לאוקמא אחזקה והיא קושיא נפלאה ובשלמא בגט שפיר אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ואיך ניתן הגט זה לאשתו של זה ודלמא גט אחר ואנחנו עושין הספק אבל כאן הספק אם מת כבר נעשה ושפיר יש להתיר וע"כ נראה דמזה ראי' למ"ש הכ"מ פ"ט מט"מ דשטת הרמב"ם דבספק כרת אזלינן מה"ת להחמיר אם כן גם כאן הוה ספק כרת וזה שכתב שלא החמירו רק מפני איסור כרת והו"ל ספק דאזלינן לחומרא מה"ת ולא סמכינן על סי' ודו"ק היטב.

ולכאורה היה נ"ל דבר חדש דע"א המעיד שיצא מאתו איש אחד כך וכך צורתו וכך וכך סימניו וכמבואר ברמב"ם פ' י"ג מגירושין הכ"ז ובטוש"ע סעיף י"ט דאין אומרים שזה פלוני עד שיעיד העד שהוא פלוני ושמו ושם עירו ולכאורה לא היה מהראוי להועיל דהרי באמת כל הטעם דמאמינים לע"א אף דבכה"ת בעי שנים הוא משום דהיא מלתא דעבידא לגלויי ולא משקר ולפ"ז כיון דיש לחוש לאחר כיון שאין סימנים מובהקים שוב לא שייך מלתא דעל"ג דהא כשיתגלה שוב יוכל להתנצל ולומר דהוא טעה וחשב שזהו כיון שהיה לו צורה כך וכך וסימניו כך וכך חשב וטעה וא"כ שוב למה לנו להאמין לזה אך נראה כיון דהזכיר שמו ושם עירו א"כ כיון שבאותו עיר לא הוחזק אחד ששמו וצורתו כך א"כ שוב יתבדה דאם זה חי במה טעה ובזה י"ל דלכך לא הזכיר שם אביו דעיקר תלוי במה שאמר שראה כך ודו"ק היטב.

והנה במה שהאריך הנו"ב במהד"ק בכמה תשובות בק"ע דלמה לא נימא חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ולמה נחוש לשאלה ולפע"ד דבר חדש דבמציאה ל"ש זאת ע"פ מה שהארכתי בתשובה לבוטשאטש להרב הגאון מוהר"ר אברהם תאומים נ"י דחזקה כל מה שביד האדם אינה חזקה מבוררת רק דכיון דמחזיק הדבר כן אף שא"י אם היה כן כיון דהדבר מוחזק כן א"א להוציא הדבר מחזקתו וכמו שחידש התב"ש סי' ח"י דיש ב' מיני חזקות חזקת מ"ק מבוררת וחזקה דמוחזק לנו כן אף שאינו נודע כדאמרו בכתובות דף כ"ה הרי אתם בחזקתכם ולפ"ז זהו דוקא כל שהיינו דנים בשכבר על זה שהוא שלו אבל במציאה ל"ש זאת ושפיר חיישינן לשאלה ושם הארכתי בסברא זו וכן קצרתי ועכ"פ הקושיא הלז מיושב ובזה אני אומר במ"ש בשו"ת חב"י הוא והגאון מוהר"ר אברהם ברודא והגאון מוה' הלמן והב"ש ז"ל בענין שנמצא ביד הרוצח סוס ואוכף שהיינו מכירין שזה היה של ר' מתתי' הנזכר שם וע"ז דנו דאוכף ל"ח לשאלה.

והנה בא"ח שבועות תרט"ז הלכתי לבקר את החולה הרב הגאון מוה' משה נ"י אבד"ק זאמיטש בעיר החדשה שם בעל החיבור בית משה על אהע"ז והקשה אותי דמה זו סברא דבשלמא שם דחיישינן שמא אין זה החמור שלו רק הסי' באוכף הוא לפי שהשאיל לזה האוכף ועל זה שפיר אמרו דאוכף לא מושלי לחמור אחר דמסקב ליה לחמרא אבל כאן חיישינן שהסוס והאכוף השאיל לזה האיש ואינו רבי מתתיהו רק שאיש אחר שאל מר"מ הסוס והאוכף ונהרג ובתשובה אחרת כתבתי בזה וכעת נראה דכאן יקשה הא חזקה כל שביד האדם הוא שלו ואם כן מחוייבים אנו לומר שזה האיש הנהרג היה הסוס והחמור שלו ואם כן הרי נודע שלר"מ היה הסוס והחמור שייך בשכבר לר"מ הנ"ל וא"כ מוציאין אותו מחזקת ר"מ ולא נודע לנו שר"מ מכר להנ"ל ומה"ת להוציא מחזקת ר"מ וא"ל דחיישינן לשאלה דז"א דהרי חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו מורה שהוא של זה האחד שנהרג דא"ל דחזקה שכל מה שביד האדם הוא שלו אינו מבורר דזה אינו דאם כן מה"ת לנו לחדש דהיה איש אחר מה שאינו מבורר כלל ולהוציא מיד זה שהיה באמת שלו מוחזק בזה ולכך ל"ח לשאלה ובשלמא האוכף אי לאו דמסקב לחמרא היה מדברים העשוים להשאיל והיו חוששין אבל כיון דלא עבדי אנשי לשאול אוכף שוב על הסוס והאוכף ביחד בודאי ל"ח דאם נימא דהוא איש אחר שוב חזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו וא"כ אנו מוציאין מחזקת מה שביד אדם הוא שלו וא"ל דזה השאיל לו דל"ש להוציא מחזקה דעדיין היא שלו דז"א דא"כ מה"ת לחוש כלל לשאלה דע"כ מיד זה בא ודו"ק. ובלאו הכי בפשיטות יש לי לומר דבאמת חזקה כל מה שביד אדם שלו אין ראיה דבמציאה ל"ש החזקה דאין כאן מי שמוחזק וכמ"ש הנו"ב סי' ל"ז שם אבל כאן יש חזקה דהוא שלו והרי אנחנו ידענו דזה הי' לו חזקת מ"ק בזה וא"כ מה"ת להוציאו מחזקתו ורק האוכף לבד דהוה מדברים העשויים להשאיל אבל גוף הסוס לא הוה דבר העשוי להשאיל ובמ"ש יש ליישב קושית הנו"ב לשטת הב"י דאם סימנים דרבנן שוב חיישינן לשאלה אף במה דלא מושלי אינשי דהא הסי' אינו מוכיח כלל וזמנין דמקרי ושאיל א"כ מה מועיל עידי אוכף להחזיר החמור הא יש לחוש לשאלה וכתב בסי' ל"ב שקושיא זו מרפסא איגרא והארכתי בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת יש חזקת כל מה שביד האדם הוא שלו ומה"ת לומר שהשאיל זאת לאחר ואדרבא במציאה דל"ש חזקה בודאי מהראוי לומר דמי שמעידין שהי' לו האוכף מסתמא מחמור שלו דמה"ת לומר דהשאיל לאחר האוכף מה דלא נודע לנו כלל וכל שהשאיל לאחר האי אנו מוציאין אותו מחזקתו ואף בשאלה שייך לומר שהשואל מקרי מוחזק כל משך ימי השאלה כמ"ש התוס' ס"פ השואל בב"מ גבי פרדיסי יעו"ש וכיון דלאו מדברים העשויים להשאיל הוא שוב ל"ש חשש שאלה ומוקמינן אחזקה ומה שהקשה הנו"ב שם על הרמב"ם ששינה מאוכף ונקט מרדעת לפע"ד בש"ס אמרו רבותא דאף אוכף לא מושלי אינשי מכל שכן מרדעת דלא מושלי דצריך להחמור כל היום כמבואר באו"ח סימן ש"ה והרמב"ם דס"ל סימן דרבנן אפשר דלא סמכינן על סברא דמסקב לחמרא ורק במרדעת דודאי לא מושלי בזה ל"ח לשאלה ולא באוכף ודו"ק.

ומה שבנה בנינים שם בנו"ב בהא דאמר בשמלה יש סימנים ותובעים ובאחריני לא אמרינן סימן ותובעים מדוע זכה שמלה לשני דברים סימן ותובעים ובנה בנין הורדוס ע"ז ומאוד תמהני איך נוציא מזה דינים והדבר פשוט כמ"ש רש"י דשמלה כיון דנעשה בידי אדם ולא באת מן ההפקר וסתם שמלה יש לו סימן ואני מוסיף דשמלה אפשר לתת בו סימן מובהק משא"כ בחמור ושם איזה סימן מובהק שייך בזה דחוורי וסומקי אינו סימן ומה סי' יוכל לעשות שיהיה לו תובעים וז"ב ופשוט.

ובדרך הפלפול אמרתי ליישב קושיית הנו"ב לשטת הב"י איך מהדרינן אף בעידי אוכף דהנה מריש הוה קשיא לי לשטת האחרונים דשני סי' אמצעים נעשו סימן מובהק מה פריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן והא שני סי' אמצעיים נעשו מובהק וא"כ בסי' מובהק דכ"ע לא חיישינן וא"כ אף אם סי' לאו דאורייתא היינו סי' אחד אמצעי אבל סי' מובהק בודאי הוה כעדים וא"כ מה קושיא דלמא דוקא נקט סימני אוכף דהוה לשון רבים שני סימנים אמנם נראה דע"כ לא חדשו דשני סי' נעשו סימן מובהק רק בסי' דגופא דאז שני סימנים נעשו אחד כאן באמת בחמור לא נתנו סי' כלל רק ע"י האוכף וא"כ גם שני סימנים לא נעשו סימן מובהק דעכ"פ על החמור אינו ראיה ברורה רק אומדנא ולא עדיף מסי' אחד אמצעי בגופא וז"ב ומעתה לפי מה דחדשו דאוכפא לא מושלי אינשי דמסקב ליה לחמרא אם כן הוה זה האוכף כגופא דחמרא וא"כ ניהו דאי סי' דרבנן חיישינן אף בכה"ג דלא מושלי דזימנין דמושלי כל שיש סי' אמצעיים דנעשה סי' מובהק ובכה"ג הוה כאלו אמרו על החמור ניהו דזימני דמושלי וחיישינן אבל כאן הוה סי' מובהק ע"י שנעשו השתים כאחד ואם כן שוב לא חיישינן לשאלה ודו"ק היטב כי הוא דבר נחמד ובזה מיושב קושית הנו"ב בהא דפריך אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן והקשה דזה דרך הש"ס בכ"מ להוכיח מזה כסברא הראשונה וכאן דפריך אי חיישינן לשאלה היינו להוכיח מזה דסימן דאורייתא ומשמע דאי סימן דרבנן לא קשה והרי אדרבא אי סי' דרבנן ודאי קשה ע"ש שהאריך ולפע"ד נראה דבאמת גוף הקושיא אי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף היכא מהדרינן הוא רק לשלול דא"א לומר שני סי' נעשו אחד דכל דחיישינן לשאלה א"כ אינם מעידים על החמור והסי' אינו בגופא ואם כן מה מועיל שני סימנים מ"מ על החמור אין מעידין וא"כ זהו כשסימנים דאורייתא אבל כשסימנים דרבנן אם כן ע"כ חמור בסימני אוכף א"א דל"מ כלל סי' ושני סימנים ג"כ ל"מ דלא הוה סי' בגופא וע"כ דהכוונה בעידי אוכף וא"כ אפשר דכל שיש עדים המכירים בט"ע לא חיישינן לשאלה כלל רק בסי' שהם גרועים ואינם בגוף החמור הוא דנ"מ אבל בעדים שפי' מועיל אבל אם סי' דאורייתא א"כ סי' אוכף דוקא וע"ז פריך היאך מועיל הא חיישינן לשאלה והסי' לא הוה בגופא ודו"ק. ובזה נראה לפע"ד לחדש דע"כ לא חיישינן לשאלה רק בחמור בסימן אוכף או בכליו והיינו שאינו מעיד על סימן של האדם בעצמו או על החמור רק דמהסימן של הכלים או האוכף אנו דנין על האדם או על החמור שפיר חיישינן לשאלה דהתורה לא אמרה סי' רק בגופא אבל כל שאינם מעידים על גופא כל דחיישינן לשאלה שוב אינם מעידים על גופו אבל כל דלא מושלי דהוה כמו גופו שוב ל"ח לשאלה דלא כב"י והריטב"א ובזה מדוקדק לשון הש"ס דאי כתב רחמנא שמלה הו"א ה"מ בעדים דגופא וסימן דגופא אבל חמור בסימן אוכף ובעידי אוכף אימא לא והיינו דכיון דהם לאו בגופו של החמור מעידין לא מקרי סי' מובהק וקמ"ל דכיון דמעידין שני סי' ל"ח לשאלה והו"ל כמעיד על גופו אי למ"ד דל"ח לשאלה אף בסי' אחד וכמה מעליותא הא שמעתא לתק"ע ואני כותב בנחיצה רבה עש"ק בהעלותך תרט"ז ועכ"פ בהך דתשובת הב"י הנ"ל י"ל כיון דהכירו הסוס והאוכף הוה עכ"פ כשני סימנים אמצעיים דנעשו מובהק ושוב לא חיישינן לשאלה שניהם ביחד דמה"ת לחוש כיון דלא מושלי אנשי אם כן מעידים על הגוף הסוס ובכה"ג ל"ח לשאלה ובזה נראה לפע"ד ליישב הא דמקשה הפ"י בהא דאמר ת"ש חמור בסימני אוכף ולוקמא בסימנים מובהקים ולפמ"ש י"ל דנהי דסי' מובהקים מהדרינן היינו סי' בגופא דכיון שאינו בנמצא כלל ל"ח לאחר אבל כאן הסימן הם לענין האוכף אבל החמור אין סימן כלל רק דאמרינן דהחמור שייך לזה זה לא הוה סימן מובהק עכ"פ והוה רק סי' אמצעי לגבי החמור ול"מ ודו"ק היטב.

והנה ביום ב' חקת תרט"ז הייתי בטריסקאוויטץ והיה שם הרב מו"ה שמעון אבד"ק חיריב והקשה אותי דאם נחוש לשאלה היאך סמך יהודא במה ששלחה לו תמר החותמת והפתילים והמטה והא אף דכלים אלו לא מושלי אנשי מ"מ נחוש לשאלה אם נימא כהב"י דאם סי' דרבנן חיישינן לשאלה ודלמא שאלה זאת מאשה אחרת שזינתה עם יהודא ותמר באמת לא הרתה מיהודא והשבתי דמלבד דחותם ופתיל ומטה בסי' אמצעיים כל שהן שנים הוה סי' מובהק לדעת הפוסקים ודאי ניחא ומה גם דבאמת מה דחיישינן לשאלה באותן כלים שאינם עשויים להשאיל בודאי אינו רק דרבנן ומה"ת ל"ח לשאלה אך לפע"ד נראה דזה לא מקרי כלים דלא מושלי אנשי דניהו דחותם ופתיל אינו עשוי להשאיל היינו זה שהחותם שלו אינו עשוי להשאיל לאחרים אבל כאן באמת הא יהודא כבר נתן לערבון א"כ אצל אותה הזונה לא מחשב לכלום שאינם עשויים להשאיל ואף דאסור להשאיל דבר שמופקד בידו מ"מ על זה בודאי לא סמכינן אמנם העיקר נראה לפע"ד דלק"מ דל"מ לפי מה דאמרו ברכות דף כ"ג דהופיע רוה"ק בבית מדרשו של שם ויצא ב"ק ואמר ממני יצאו כבושים פשיטא דל"ק אלא אף לפי מה דדחי דלמא מני יהודא ירחי ויומי ואתרמי ולמאי דאתרמי וחזינן מחזקינן דלא חזינן לא מחזקינן א"כ גם כאן הרי כיון דראה דאתרמי יומא וירחא א"כ הוה כמו שאלה דיחיד דנצטרך לומר דבאותו יום וחדש בא יהודא על אשה אחרת תמר זינתה ג"כ באותו פעם מאיש אחד ואתרמי יומא וירחא שוה בשוה ממש והיא שאלה מאותה האשה חותם ופתיל ומטה לזה ל"ח וגם נראה כיון דדרשא חז"ל היא מוצת שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש ואל יבייש פני חברו וכתבו התוס' בשם ר"מ דמוצת הוא מלשון שרפת אש וכיון דרצתה להפיל עצמה לכבשן אש ולא לבייש מכ"ש שלא שאלה מחברתה הכלים ולשקר והנה בשטמ"ק כתובות נ"ה ב' בד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא כתב בשם הריטב"א שהקשה דכי יהיב סימנא מה הוה הא לא אשכחן סימנים דמוציא ממון מרשות המוחזק ולא הוזכר אלא לגבי מציאה לחוד שהתופס בה אין לו שום זכי' אלא שבא לזכות בה מדין מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנים ליכא יאוש בעלים ע"ש והנה דבר גדול דיבר דסי' לא מועיל להוציא רק במציאה דרוצה לזכות מדין יאוש וכל שנותן סי' שוב ליכא יאוש בעלים אמנם צ"ע בב"מ דף כ"ז דאמר טעם אחר במציאה דניחא ליה לבעל אבידה ולא קאמר משום דל"ש יאוש בעלים ומה גם דהתוס' כתבו בכתובות ט"ו דמציאה לא מקרי מוחזק כלל וצע"ג ועכ"פ מ"ש דסי' לא מועיל להוציא מרשות המוחזק עש"ך סי' קצ"ג ובקצ"ח שם ובסי' רנ"ט וכפי הנראה הריטב"א ס"ל דאף בסי' מובהק ל"מ להוציא ממון וצ"ע כ"ז אני כותב בטריסקאוויטץ תרט"ז ג' בלק אמנם יש לישב דאם נימא סי' דרבנן ולא מחזירין אבידה שוב נתייאש דהא ל"מ סימנים וע"כ דמשום דניחא ליה לבעל אבידה תקנו שמחזירו בסי' ולכך שוב לא מייאש.

והנה במ"ש למעלה דכל שמעידין על האוכף אף דיש שני סי' אמצעיים מ"מ על החמור אינו סי' מובהק והבאתי ראיה ממה דקאמר בב"מ דף כ"ז דאי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופא וסי' דגופא אבל חמור בעדים דאוכף וסי' דאוכף אימא לא קמ"ל דאפי' חמור בסי' דאוכף בזה ישבתי לנכון קושית הגאון מוהר"ם ברבי הובא בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"א במ"ש התוס' בגיטין דף כ"ח ד"ה מצאו בחפיסה שכתבו דאפילו הוה סי' סי' מובהק להחזיר הגט לא הוה וע"ז הקשה דכיון דכתבו דסי' מובהק לא הוה ע"כ דסי' אמצעיים עכ"פ הוה דסי' גרוע אפילו באבידה לא הוה וכיון דבעי סי' מובהק דוקא ע"כ דקאי התוס' למ"ד סי' דרבנן דלמ"ד סי' דאורייתא מועיל וא"כ לשטת מהר"ל מפראג הרי בסי' אמצעי ל"ח לשאלה למ"ד סי' דרבנן ולמה הצריכו שיכירו התפיסה בטב"ע ע"ש והנו"ב נדחק מאד בזה ולפע"ד לפמ"ש א"ש דבאמת התוס' קאי למ"ד סי' דאורייתא ואף דלמ"ד סי' דאורייתא סגי בסי' אמצעי והוה סי' מובהק אמנם כיון דעל הגט ליכא סי' כלל רק עפ"י התפיסה מכיר שזה גיטו א"כ זה לא מקרי סי' מובהק להחזיר הגט לא הוה וניהו דהחמור מהדרינן בסי' אוכף אף דאינו מקרי סי' מובהק היינו דשם גלתה התורה דמחזירין בסי' אוכף ולכך כתב חמור אבל מ"מ לענין הגט דיש חזקת א"א ל"מ ואף דאמרו דנ"מ לענין גט לאהדורי גט אשה בסימנים היינו אם יאמר סימנים בגט גופא אבל בסי' דכלי זה לא מציעו ואף למ"ד סי' דאורייתא ע"י סי' כלי לא מהדרינן ודו"ק כי ראה זה חדש הוא ועב"ש סי' קל"ב ס"ק ז' מ"ש בשם הב"ח ובאמת שבחידושי רשב"א מבואר כהב"ח כמ"ש בבית מאיר אבל לפמ"ש כיון דאינו מעיד על גוף הגט ודאי אינו ראוי שיועיל ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף