שואל ומשיב/א/א/קמ

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן קמ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה להמופלג החריף ושנון מוה' מרדכי העליר נ"י. מכתבו עם ח"ת הגיעני בש"ק והנה אם אמנם טרדות רבות שתו עלי בכ"ז אמרתי להשיבו אך לא על כל דבריו כי קרבו ויאתיון הזמן המוגבל להדפסת חיבורי ברצות ד' והטרדות רבו כמו רבו. והנה מה שהקשה בהא דקי"ל דדברים שאינו בטל אף באלף כמו דבר דעביד לטעמי' אבל אם אינו נותן טעם בתערובות כלל בטל ולפי זה מבואר דאינו חמור משאר דברים כ"א בענין ביטול בס' אבל לענין חד בתרי כיון דא"צ אלא ביטול הגוף ולא הטעם גם בדבר דעביד לטעמי' בטל ולפי זה יקשה בהא דפריך בביצה דף ל"ח ולבטל מים ומלח לגבי עיסה וכתב הש"מ ובפ"י דהקושיא הוא דלבטל חד בתרי דפשיטא דליכא ששים נגד המים והמלח ואפ"ה כיון דשם משום איסור תחומין אנו דנין ובאיסור תחומין ל"ש טעם כעיקר דטעם כעיקר ל"ש רק במידי דאכילה ע"ש ולפ"ז יקשה מאי משני התם רבא ואביי כל מידי דלטעמי' עביד לא בטיל הא כאן אין אנו דנין על הטעם רק על הגוף האיסור ואף אם עביד לטעם מהראוי שיבטל וכן הקשה בהא דאמרו בחולין דף וא"ו ולא גזרו על תערובות דמאי וכו' דמשמע דאף בפחות מששים לא גזרו כל שהוא בתערובות ואם כן מאי משני התם שאני שאור ותבלין דלטעמי' עביד הא לא אכפת לן בנו"ט ואף אם עביד לטעמי' למה לא יבטל והאריך בזה הנה לפע"ד היה נראה דענין מלתא דעביד לטעמי' דלא בטל הוא משום דכיון דנרגש הטעם הוה כמו שניכר האיסור דל"ש ביטול והרי גדולה מזו דעת הרא"ה דכלי שאפשר בהגעלה ל"ש ביטול דכל דנוכל להוציא האיסור הוה כניכר האיסור ועיין בש"ך סי' ק"ב ס"ק ח' ואם כן מכ"ש בעביד לטעמי' ונרגש האיסור הוה כניכר האיסור ול"ש ביטול ולכך בשלמא כשלא נרגש האיסור כלל בקדירה שפיר בטל ול"ש עביד לטעמי' אבל כל שנרגש ועביד לטעמי' אף דבאיסור תחומין או בתערובת דמאי דלא צריך ששים הוה כמו שיש טעם אבל כל שאינו עביד לטעמי' לא מקרי ניכר האיסור דהאיסור מכל מקום מעורב ואינו במציאת דבר בפ"ע אבל כל שעביד לטעמי' נרגש האיסור לעצמו ולא שייך ביטול ואם כן מיושב היטב קושיתו ודו"ק וזה לפע"ד טעם האיסור של מחמץ ומתבל ודבר המעמיד דאף באלף לא בטיל והוה כניכר האיסור ול"ש ביטול ובזה נראה דמהראוי שיאסור אף בא"מ דכיון דלא בטל בשביל דהוה כניכר האיסור ואם כן לא שייך ביטול. והנה נזכרתי שהפר"ח האריך בזה ומצאתי בסי' צ"ח ס"ק ז' שהרחיב הדיבור בזה ונהניתי עד מאד שזכיתי לזה בראשית ההשקפה וראיתי בספר נט"ש סי' ח"י שכתב להקשות על הח"י סי' תמ"ב ס"ק ט' שכתב דכל שנ"ט מותר אף דבר דעביד לטעמיה מותר וע"ז הקשה מש"ס חולין הנ"ל ומש"ס ביצה הנ"ל ולפמ"ש א"ש דדבר דלטעמי' עביד מהראוי שלא יבטל דהוה כניכר האיסור ודברי הח"י שהביא לא ידעתי מקומו והנה חפשתי בדברי הח"י וכפי הנראה כוונתו לס"ק ט"ז שם מ"ש על ספר ב"ה והמעיין יראה דאדרבא הח"י כתב בהדיא דלטעמי' עביד הוה כניכר האיסור וגם אם היה מתיר להשליך את הנאת האיסור לים המלח לאחר פסח גם כן לק"מ דשם לאח"פ דרק קנסא קניס פשיטא דלא מחמרינן כ"כ ודו"ק ומ"ש מע"ל להקשות בהא דפריך ולחלופי לא חיישינן והתנן הנותן לחמותו וכו' ומה קושיא הא ל"מ לתירוץ הראשון כיון דלא אמר עשי לי משלכי לא חיישינן לאחלופי וגם לתירוץ השני באמת דמאי אינו רק דרבנן וע"כ צ"ל דמה דחיישינן הוא משום דהוה כגניבות עכו"ם כיון דאסרוהו משום חשש איסור שבגופו ולפ"ז בשאור ותבלין דאינו רק משום דבר דעביד לטעמיה והא גופא אינו רק איסור דרבנן אם כן פשיטא דלא גזרו בספק לא ידעתי מה שח דהא קושית הש"ס הוא דגוף העיסה והקדרה ניחוש לדמאי ואם כן ל"ש לומר דלא גזרו על תערובת דמאי וע"כ לא אמר הש"ס רק למה דלא חיישינן לאחלופי ורק על השאור והתבלין דאמר לה עשי משליכי הוא דחיישינן שפיר אמרינן דהוה תערובות דמאי ולכך צריך לטעם דחשו לדבר דעביד לטעמי' משא"כ בזה וז"ב ופשוט ומ"ש לתרץ מ"ש התוס' במעילה דף כ"א דלבטל הפרוטה של הקדש ברובא וא"ל דהוה דבר שיש לו מתירין דהא אינו רק דרבנן וכתבו דמטבע חשוב ולא בטיל וכ"כ הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם וע"ז תמה הפר"ח דאף אם נימא דהתוס' ס"ל דמטבע חשוב הוה איסור תורה מכל מקום אנן לא קי"ל כן ואם כן דברי הכ"מ תמוהין ועכ"ו בסי' ק' וע"ז כתב מעלתו דבאמת הכר"ו רצה לפרש דכל דלא בטל מדרבנן שוב מעל מה"ת אמנם התוס' שלא רצו בזה היא משום דהקדימו דר"ע דמחייב בהוציא הראשונה היא משום דר"ע מחייב בספק מעילות אשם תלוי וע"ז כתב דלפ"ז כל שבטל מה"ת ל"ש אשם תלוי דהא בעינן אקבע איסורא והרי כבר יצא מחזקתו הראשונה דהרי בראשונה היה איסור ודאי וכעת שנתערב בטל מה"ת רק מדרבנן לא בטיל והוה כעין מ"ש הר"ש דהיכא שהיה טומאה מה"ת ואחר כך יצא מחזקתו הראשונה ולא נשאר רק טומאה דרבנן ל"ש להעמיד על חזקתו הראשונה והוא הדין בזה ל"ש אקבע איסורא חתיכה מב' חתיכות אם כן זה לר"ע הוצרכו התוס' לחדש דמטבע לא בטל מה"ת אבל לדידן דצריך שיוציא כל הכיס והו"ל ודאי דרבנן ושפיר מעל מה"ת דכל דרבנן לא בטל ונעשה איסור מה"ת וכמ"ש הכר"ו הנה דבר זה הוטב בעיני לכאורה אבל לא עלתה בידו כהוגן שהרי התוס' הביאו הך דכריתות דף כ"ג דר"ע ס"ל דלא בעי חתיכה מבין שני חתיכות וכמ"ש רש"י שם בד"ה זה ואף אם נימא דס"ל כר"נ בדף י"ז ועיין קונטרס תפארת ישראל על הספיקות עכ"פ כל שהקבע בתחלה די וא"כ אף שיצא מהחזקה חייב ומ"ש ליישב קושית התוס' עפ"י דברי הרי"ק הובא בכ"מ פ"א מאה"ט דכל דלא בטל לענין משא לא בטל לענין אכילה והוא הדין בזה דהא לא בטל בשביל הממון הנה כבר האריכו בזה האחרונים דממונא ל"ש ביטול ועיין בק"ה המכונה תפארת ישראל ובשאר אחרונים ובאמת בממון שאין לו תובעים מבואר במהרש"א בביצה דף ל"ח דשייך ביטול ע"ש ואכ"מ להאריך.

והנה מ"ש להסתפק במה דנחלקו רבי ורבנן אם משחרר חצי עבדו מועיל ורבנן ס"ל דלא מועיל וע"ז נסתפק איך הדין אם הפקיר חצי עבדו בין למ"ד דא"צ גט שחרור כלל ובין למ"ד דצריך גט שחרור היאך הדין אם מועיל להפקיר חצי עבדו אי דמי לגט שחרור או לא והאריך בזה ולפענ"ד נראה דאין מקום כלל לספיקו דהנה כבר נודע מה שנחלקו ש"ס ירושלמי עם ש"ס דילן בחציו עבד וחציו בן חורין דבירושלמי אמרו דמצא מציאה ביום של רבו לרבו וביום של עצמו לעצמו ולמחר בעי מתביה לרבו דמה שקנה עבד קנה רבו אף מה שקנה בהיותו ב"ח וכמ"ש הלחם רב סי' ק"ל וש"ס דילן ס"ל דיום של רבו לרבו וביום של עצמו לעצמו ולא ס"ל דלמחר בעי למתבי' לרבו וכבר האריך הדיבור הקצה"ח סי' קע"ו וסי' רמ"ט דנחלקו בזה דהירושלמי סבר דנחלקו הימים דיום שלם הוא עבד גמור וביום של עצמו הוא ב"ח ולכך אח"כ כשבא יום של רבו הוא שוב של רבו וקנה רבו אף מה שהיה מקודם היה ב"ח אבל הש"ס דילן ס"ל דלא נתחלק משום דס"ל דבאיסור ל"ש חילוק ולא מצינו שיהיה חוזר ומשתעבד דקדושת הגוף לא נפקע ואם כן הוה בכל עת עבד וב"ח והוא עובד עבודת רבו בעבור שלקח לעצמו עבודת יום אחד מה שהיה שייך לרבו חצי' והו"ל כחצר שאין בו דין חלוקה ע"ש שהאריך ובחבורי על יו"ד הארכתי בזה הרבה בהלכות עבדים ולפ"ז נלענ"ד דל"ש בזה הפקר לחצאין דהרי קי"ל בחו"מ סי' ער"ג דגם אותו דמפקיר אם קדם וזכה בו בעצמו קודם שזכה בו אחר הרי הוא שלו ולפ"ז נלפע"ד ברור דכאן דהפקיר חציו א"כ העבד מוחזק בעצמו וזכה תיכף בחציו א"כ לש"ס דילן דהוא תמיד חציו עבד וחציו בן חורין הרי לא נתחלק כלל והוא תמיד של רבו לחציו ואם כן ל"צ לזכי' כלל דהא הוא ממילא שלו כיון דהוא תמיד עבדו ומיגו דהוה חצי עבדו ממילא גם בחציו השני זוכה ול"ש משיכה וזכייה וממילא כל עשיותיו שעושה לשם עבדות כמו התרת מנעליו והולכת כליו לבית המרחץ וכדומה כל עבודתו ממילא זכה בו דהרי אינו מסוים שזה לעצמו והרי הוא כחצר שאין בו דין חלוקה דנ"ל ברור דל"ש בו הפקר כ"ז שלא זכה בו אחר מן השוק והרי הוא כמו שהיה וכאן א"א שיזכה בו אחר זה עבד מוחזק בעצמו וקדמה זכייתו לזכיית אחר וא"כ הרי הוא עדיין עבדו שתיכף לאחר הפקרו קדם וזכה בו האדון אם רצה לזכות בו אף בלי שום פעולה וגם לשיטת הירושלמי דנתחלק אם יבא יום של רבו אז מה שקנה עבד קנה רבו ויזכה ממילא בו ובשלמא כששחררו בגט שחרור אם כן הקנין איסור נתחלק לשטת הירושלמי וניהו דמצי לזכות בנכסיו שקנה בהיותו ב"ח מ"מ במה יזכה בקנין איסור שבו שצריך קנין מחדש והרי לאיסור כבר נתחלק והרי מותר בב"ח ביום של עצמו וכבר נתחלק האיסור במה יקנה הקנין איסור למפרע אבל אם לא היה רק הפקר הרי בקדם וזכה בו מן ההפקר הוא שלו וכאן הוה כקדם וזכה דהא כל שנעשה עבד של רבו הוה כקנה לעצמו חלק עבדות וממילא זכה בו רבו ואף דנחלק האיסור הא לא נתחלק בשטר שחרור רק עפ"י הפקר והרי קדם וזכה בו הרב ונעשה שלו כבתחלה כיון דל"צ קנין מחדש להיות עבד ויתכן להעמיק יותר דהנה באמת כל מה שקנה עבד קנה רבו הוא לא מתורת קנין שקונה הרב דהא א"א לו לעשות שום קנין דהרי הוא כבר עבדו ובמה יזכה בו שנית ורק דממילא כיון שגוף העבד קנה גם מה... מן העבד הרי הוא של האדון דנכסיו בכלל העבד הוא ולפ"ז גוף העבדות דהיינו חלק השחרור א"א לעשות בו זכייה דבמה יזכה בו והרי היום של רבו הוא כלו לרבו לשיטת הירושלמי ולכך כל שנשתחרר ע"י גט שחרור הרי הוא לעצמו ובמה יזכה בו לא ביום של עצמו שכבר קדם וזכה בו העבד בעצמו וביום של רבו הרי הוא כלו לרבו משא"כ בהפקר דעכ"פ חלק העבדות לענין קנין ממון זכה בו ביום של רבו דל"צ זכייה דהרי ביום של רבו הוא של רבו אף מה שקנה בהיותו ב"ח וא"כ ממילא ל"ש הפקר לחצאין אבל כל שנשתחרר הרי צריך קנין מחדש על חציו ששייך לעצמו של עבד ול"מ אם זכו בי' ביום של רבו דהא צריך קנין על עבדותו משא"כ בהפקר דעכ"פ הממון של חציו ששייך לעצמו ביום רבו זכה בו רבו דלזה לא צריך זכייה לזה ושוב נפקע ההפקר דהרי קדם וזכה בו משא"כ בגט שחרור דמ"מ הגט שחרור הפקיע קנין האיסור והממון ובמה יזכה בו שנית ובחצי עבד שהפקיר הרי העבד והממון שלו לעצמו ל"מ קדם וזכה כל שאינו עושה קנין והרי א"י לעשות בו קנין לא ביום של רבו ולא ביום של עצמו וכן לש"ס דילן דלא נתחלק כלל והרי הוא תמיד עבד וב"ח מעורב פשיטא דהוה כקדם וזכה דהרי העבדות לא נפקע דהיינו קנין האיסור והרי הוא תמיד מעורב. וקנין הממון ממילא הוא זכה דמה שקנה עבד ממילא קנה רבו ול"צ שום זכות כנלפע"ד ברור וברצות ד' כשאגיע במהד"ב להלכות עבדים בל"נ אשנה פרק זה בארוכה.

והנה דרך אגב נסתפקתי בהפקר דהוה כמו נדר ועובר בבל יחל כמ"ש הרמב"ם פ"ב מנדרים אם כן למה לא יועיל שאלה בהפקר כמו שיועיל בנדר ובשלמא כשזכה בו אחר ל"ש שאלה דהוה כמו בבא ליד גזבר דל"מ שאלה אבל כל שלא זכה בו אחר למה לא יועיל שאלה והר"ן בנדרים דף פ"ה כתב בביאור דל"מ שאלה בהפקר ואולי דדוקא במה שנודר על עצמו שייך שאלה אבל מה דמגיע זכות לאחרים שיוכלו לזכות בו ל"ש שאלה והוה כמו נדר לחברו דל"ש שאלה ואף דשם אינו רק מדרבנן מפני החשד והבושה כאן מן התורה ל"מ שאלה שהרי כבר הפקיר זכותו והיאך ישאל על דבר שאינו שלו כנלפע"ד ברור ודו"ק.

והנה אח"כ הגיעני שנית דבריו ורצה לעשות סניגורין לדבריו והזמן לא הספיק לי להשיבו וארשום בקצרה מ"ש דזה אינו מוכרח דר"ע יסבור דלא בעי חתיכה מב' חתיכות אמת שכן יש לומר דר"ע ס"ל דבעי חתיכה מב' חתיכות רק דכל שכבר אקבע איסורא סגי אבל תמהני דהתוס' בסוכה דף וא"ו ע"ב ד"ה ור"ש כתבו בהדיא דע"כ ר"ע ס"ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות והביאו הך דכריתות דף כ"ב ושם אמרו בהדיא דר"י אמר חתיכה מב' חתיכות שנינו וא"ל דס"ל כר"נ משום אקבע אסורא אבל רבה דס"ל הטעם משום דמצות קרינא בי' לא ס"ל הטעם הזה וכוונתם דשם הקשו לר"ע דס"ל בסנהדרין דף ד' יש אם למקרא ונפשות קרינן וה"ה דקרינן מצות ולדידי' בעי שתהיה חתיכה מב' חתיכות ומן האמור אני תמה על דברת התוס' בנדה דף ט"ו ד"ה לא שכתבו ג"כ להקשות על ר"ע ורבי וכתבו לבסוף דר"ע ורבי איירי דהראשון לא אכל כל החתיכה אלא חצי' וכשאכל השניה היה עדיין ב' החתיכות לפניו וטרם שאשיב אבאר דבריהם דלכאורה תמוה דאם כן מ"ט דרבנן דפליגי על רבי ור"ע דהא יש ב' חתיכות עדיין וכבר ראיתי בספר מ"ב שנדפס מחדש שנתקשה בזה ובילדותי כתבתי בזה על דרך הפלפול וכעת אני רואה דכוונתם בפשיטות דהרי ר"ז ורבה נחלקו בכריתות דף י"ח בכזית ומחצה דאם הטעם משום דצריך לברר אסורו ה"ה בכזית ומחצה עכ"פ יכול להתברר ואם הטעם משום מצות צריך שיהיה איסור שלם וא"כ ז"ש דר"ע ורבי מיירי דלא אכל כל החתיכה אלא חצי' והיינו דנשאר עוד ואם כן שייך עכ"פ דיכול לברר אסורו ולכך לרבנן דרבי ור"ע פטור דהם ס"ל כרבה דהטעם בשביל מצות משא"כ לר"ע ורבי אבל מאד תמהני דאיך אפשר לומר כן דהרי עיקר קושית התוס' היא דר"ע ורבי ס"ל דיש אם למקרא ומצות קרינא בי' ואם כן לא הועילו בזה דאם הטעם משום מצות א"כ צריך שיהיה כל החתיכה בשלימותה וא"ל דאכל מכל חתיכה כזית ונשאר מכל חתיכה וחתיכה כמה וכמה זיתים דז"א דא"כ היינו חתיכה מב' חתיכות ומ"ט דרבנן דפטרי והיא תימא גדולה וכן ביארו התוס' בהדיא בסוכה שם ולחומר הנושא רציתי לדחוק דהנה התוס' בסנהדרין דף ד' כתבו ליישב דכיון דכל היכא דהמקרא והמסורת אינם מכחישים זא"ז אנו מקיימין שניהם אם כן י"ל דהמקרא אתי לרבות חתיכה משני חתיכות והמסורת אתי לרבות אכל מצוה אחת ובאמת שדבריהם תמוהים מאוד דאם המסרת מחייב אף בחתיכה אחת למה לי המקרא לרבות דחייב בחתיכה מב' חתיכות ועיין מהרש"ל שם ת"ל דהוה כ"ש וע"כ נלפע"ד דכאן חדשו התוס' דמיירי בנשאר עוד חתיכה כשיעור ושייך לברר אסורו ואם כן מהמסורת לבד ה"א דכל דהיה אקבע אסורא אף שכבר נאכל האחת כלו אפ"ה חייב כר"נ והיינו דכתבו התוס' בסנהדרין דמסורת בא לחייב על כל אחת מהמצות והיינו כל שכבר אקבע אסורא חייב על כל אחת מהמצות ולזה בא המקרא להורות דבעי שנים והיינו לא שנים ממש רק שישאר מחתיכה שיעור וכר"ז ואם כן המקרא והמסורת לא מכחשי ות"ק דרבי ור"ע ס"ל דלא דרשו רק מסורת בלבד וחייב על חתיכה אחת גרידא ודברי התוס' מיושבים אבל הדברים דחוקים דלא נזכר כלל בדבריהם ומ"ש התוס' שכעין זה מתרץ הירושלמי בהאשה רבה הנה לא נמצא דבר בירושלמי שם אבל ט"ס הוא וצ"ל החולץ ושם בה"ב שם באמת תירצו כן אבל שם קאי אליבא דרב והוא יכול לסבור כרב זירא אבל אליבא דר"ע ורבי א"א כיון דהם ס"ל יש אם למקרא ומצות קרינן ומשמע דבעי חתיכה מב' חתיכות ממש וכמ"ש בסוכה שם בהדיא וראיתי בתוס' יו"ט שם ריש פרק ספק אכל שכתב דר"ע סבר כר"נ דאקבע אסורא די ודבריו תמוהים דהא ר"ע ס"ל יש אם למקרא ואם קרינן מצות שוב א"א לחייב רק בחתיכה מב' חתיכות ממש וכמ"ש התוס' בסוכה שם וגם לפמ"ש בסנהדרין ובנדה ע"כ ר"ע לא ס"ל כר"נ רק דהכא דריש המקרא או שמקיים שניהם ובספר תפארת ישראל בקונטרס הספיקות סעי' ג' במחכ"ת לא זכר דברי התוס' אלו למקומתם במושבותם דר"ע ע"כ ס"ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות וכמ"ש וצע"ג. ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד ליישב קושית התוס' על ר"ע דבאמת י"ל היכא דיוכל לקיים שניהם המסורת והמקרא מקיימין שניהם וא"ל דלמה צריך להמקרא כיון דחייב בחתיכה אחת מכ"ש בחתיכה מבין שני חתיכות והנראה בזה עפ"י מ"ש השואל בשו"ת הרשב"א דאיך משכחת לה שיתחייב אשם תלוי הא א"א לצמצם ושמא האיסור קטן מההיתר ובטל ברוב והשיב הרשב"א ודבריו סתומים והארכתי בזה ועכ"פ שוב מסתבר טפי דבחתיכה אחת נתחייב באשם תלוי ולא בשני חתיכות ואם כן לכך צריך המקרא דחייב גם בב' חתיכות והמסורת צריך דה"א דבחתיכה אחת ל"ש כלל אשם תלוי ודו"ק. איברא דלפי תירוצו של הרשב"א אין מקום לדבר זה אמנם נראה דזה באם שווים החתיכות אבל כשאכל חציו שפיר צריך הקרא דה"א דבטל האיסור ברוב וא"כ מקיים ההקרא והמסורת ביחד כמ"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף ועיין מ"א סימן כ"ה ס"ק טי"ת לענין מצות וצ"ע מדברי הש"ס ותוס' במקומות האלו ובגוף קושית הרשב"א ח"א סימן רע"ג הנ"ל דאיך משכחת אשם תלוי יתבטל האיסור ברוב ההיתר לכאורה יש לומר כיון דרוב אינו רק ספק כמ"ש השטה מקובצת בב"מ דף ז' והרי אשם תלוי בא על הספק דמ"מ לבו נוקפו וא"כ מאי מועיל רוב הא מ"מ לבו נוקפו שמא האיסור הוא הגדול ולא נתבטל וזה ענין אשם תלוי שבא על שלבו נוקפו שמא אכל איסור וכדאמרו בירושלמי פרק האשה שהלכה ואולי יש לכוין זאת בדברי הרשב"א במה שהשיב לו דאם אינן ניכרות שמא הגדולה היתה של איסור בין שאכל הגדולה או אכל הקטנה או שמא של היתר עלתה בידו והיינו דקא מייתי אשם תלוי ודבריו תמוהים דעיקר קושית השואל כשאכל הקטנה דלמא זהו חתיכת איסור והרי נתבטל בהגדולה של היתר וא"כ למה מייתי אשם תלוי וא"כ מה משני ועיין בפרמ"ג בשער התערובות פ"א שעמד בזה וכבר כתבתי בזה בכמה תשובות ולפמ"ש אתי שפיר דזהו שהשיב דעיקר אשם תלוי היא שמא של היתר אכל או שמא של איסור והרי כאן מ"מ מידי ספק לא יצא ואף דבכ"מ התורה התירה אותו בזה דהוה רובא מ"מ באשם תלוי ע"ש חייבה התורה אמנת בלא"ה לא הבינותי הקושיא דהרי ר"ז אמר הטעם דבעינן אפשר לברר אסורו וא"כ כל שאפשר לברר איסורו ל"ש ביטול ברוב דכ"ז שאפשר להכיר האיסור ל"ש ביטול ברוב והרי גדולה מזו מצינו דעת הרא"ה בבית רביעי שער רביעי דכל שאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה ל"ש ביטול ומכ"ש בזה דאפשר להפריד האיסור ולהכירו וצ"ל דקושית הרשב"א הוא דממנ"פ יתבטל אם יכיר אח"כ שזה שאכל היה איסור א"כ כבר אכלו ול"ש שיכול להפריד דהא כבר אכלו וא"כ לא יוכל להפריד האיסור ובטל ואם יכיר שהאיסור נשאר הא שוב לא אכל לאיסור ובזה יש לכוין תירוצו של הרשב"א שכתב שמא הגדולה של איסור ובין אכל הגדולה או הקטנה וא"ל דאם אכל הקטנה נתבטל ברוב דז"א דבאמת ל"ש ביטול דהא אפשר להפריד האיסור ולהכירו וא"ל דממנ"פ בטל דז"א דעכ"פ לבו נוקפו וזה הוא הענין דמייתי אשם תלוי וכמ"ש למעלה ודו"ק והנה לכאורה לטעם דאקבע איסורא ל"ש כלל קושית הרשב"א דל"ש ביטול ברוב דהא אקבע איסורא והוה כמע"מ ובזה נלפע"ד דבר נחמד בביאור דברי התוס' בנדה הנ"ל במ"ש דמיירי שאכל חציו והיינו עפ"י דברי הט"ז בסימן ק"א ס"ק י"ד דאין לומר כל קבוע כמע"מ דהרי יש לפניך שני קביעות אחד בחלק הנשאר ואחד בחלק הנחתך וכשנחתך הרוב יש לתלות שהקביעות היא בהרוב ע"ש ובגליון הט"ז ביארתי דבריו והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז גם כאן בשלמא בשיש ב' חתיכות שייך לומר דאקבע אסורא ואף דאקבע היתר יש לומר דלמא האיסור הי' הרוב וטפי יש לתלות דהאיסור הוא בהרוב אבל כל שנחתך כבר שוב שייך לומר דהאיסור היה בחלק הנחתך ועכ"פ אקבע איסורא ל"ש דהא אין כאן איסור ואין כאן קביעות ניכר דדלמא האיסור נחתך ולכך לר"ע ורבי דמחייבי אף בחתיכה אחת שפיר חייב דלו יהא שנחתך הא החתיכה הנשארת בעצמה היה חייב אשם תלוי וא"כ נשאר רוב בודאי אבל למ"ד דבעי שתי חתיכות א"כ החתיכה הנשארת לבדה לא היה איסור רק עם זה שנשאר והרי נחתך וא"כ זה מיקרי הרוב במה שנחתך דהחתיכה הנשארת לבדה אינה אסורה רק במה שנשאר עדיין מהחתיכה האחרת והרי כל שנחתך הרי נחתך הרוב וראוי לתלות בחלק הנחתך משא"כ למ"ד דסגי בחתיכה אחת הנשארת היא האסורה וא"כ שוב נשאר הרוב באותו שנשאר ודו"ק היטב כי הוא חריף ובזה יש ליישב דברי הרשב"א בתירוצו דמ"ש בין אכל הגדולה או הקטנה והיינו דל"ש כאן ביטול ברוב דעכ"פ אקבע אסורא דאף למ"ד מצות אי אפשר לברר מ"מ עכ"פ אקבע איסורא ול"ש ביטול וא"ל דגם זה הוא קביעות והיינו דהוה כמע"מ והרי אשם תלוי בא על הספק ודו"ק היטב.

ובגוף דברי התוס' במעילה דף כ"א הנ"ל שכתבו דמטבע חשוב ולא בטל שתמהו כלם דהא אינו רק מדרבנן עיין פר"ח סימן ק' ובבה"ז שם ובמ"ל פ"ז ממעילה וכ"כ לעיל בזה. בשנת תרט"ו ה' ויקהל סיימתי מס' מעילה ואמרתי בזה דבר חדש דהנה באמת ר"ע חייש למיעוטא ול"ש כלל ביטול ברוב אך ז"א דאף לר"מ דחייש למיעוטא ברובא דאיתא קמן לא חייש למיעוטא דכתיב אחרי רבים להטות וכמ"ש המרדכי סוף חולין ובתוס' יבמות דף ס"ז כתבו כן לר' יוסי דחייש למיעוטא ברובא דאיתא קמן מודה ע"ש ולפ"ז כאן דהוה רובא דאיתא קמן גם לר"ע בטל ברוב ושפיר הקשו ובזה נלפענ"ד דבר חדש דמאן דחייש למיעוטא כל דהוה מטבע והו"ל ד"ח ולא בטל מדרבנן כל דרבנן אמרו דלא בטל שוב גם מה"ת יש לחוש למיעוטא דכל הסברא דברובא דאיתא קמן לא חיישינן למיעוטא משום דהמיעוט לגבי רובא כמאן דליתא קמן כלל דהא יש לך לומר דמן הרוב הוא אוכל ולפ"ז כל דרבנן עשו להמיעוט ג"כ כמאן דאיתא קמן אם כן הרי יש כאן המיעוט גם כן ולא בטל שוב יש לחוש שמא אותה מטבע הוא של הקדש דבאמת ר"ע חייש למיעוט רק ברוב דאיתא קמן המועט בטל במציאות וכל דרבנן גזרו שלא יתבטל שוב הוה עכ"פ כרובא דאיתא קמן דהרי המיעוט איתא קמן וחשוב כמו הרוב ושוב חיישינן למיעוטא מה"ת לר"ע כנלפע"ד דבר חדש ובלא"ה יש לומר כיון דכל ענין דרובא דאיתא קמן הוא משום שהאיסור נהפך להיות היתר וכמ"ש הרא"ש פרק ג"ה ולכך גם ר"מ מודה דהא נהפך להיתר ול"ש לחוש למיעוטא דהא נעשה היתר ולפ"ז כל דחז"ל אמרו דלא יתבטל א"כ עכ"פ לא נהפך להיתר ושוב יש לחוש עכ"פ למיעוטא לר"מ דעכ"פ נהפך להיתר לא שייך ושוב יש חשש מיעוט ובזה מיושב מ"ש התוס' דל"ש לומר דשיל"מ ע"י פדיון דאינו רק דרבנן והדבר פלא דא"כ מטבע דחשוב ג"כ אינו רק דרבנן ולמה על דבר שיל"מ דחי דאינו רק מדרבנן ועל מטבע חשוב נשארו בזה ולפמ"ש אתי שפיר דדבר שיש לו מתירין אינו חשיבות בעצם רק דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וע"ז שייך לומר דמדאורייתא בטל עכ"פ אבל מטבע חשוב והו"ל כמו שהמיעוט ג"כ איתא קמן ולא נתבטל ולא נהפך להיתר שוב גם מדאורייתא לא בטל ודו"ק היטב. ובזה נלפע"ד ליישב גם הך דב"מ דף ז' שהקשו התוס' גבי קפץ אחד מן המנויים דלבטל ברובא וכתבו דדשיל"מ לא הוה דאינו רק דרבנן ובריה ל"ש כדפרישית בחולין והיינו מטעם דלא נאסר מתחלת ברייתו ותמה בשו"ת מוהרי"ל סי' ע"ו דהא בריה ג"כ אינו רק דרבנן ועיין פר"ח סימן ק' וכרו"פ שם ולפמ"ש יש לומר דהרי בשטה כתב שם לתרץ קושית התוס' דרוב אינו רק ספק והתורה התירה בשאר אסורים דנהפך להיות היתר וכאן עשירי ספק מ"מ הוה ע"ש ולפע"ד נראה דהתוס' ג"כ מודו לסברא הלז אבל ס"ל כל שהאיסור נהפך להיתר שוב אין כאן ספק כלל ושרי לגמרי ושפיר הקשו ולפ"ז כל דהוה בריה ומדרבנן חשוב ולא נהפך להיתר שוב ל"ש ביטול ברוב דשם בעינן עשירי ודאי ודו"ק מיהו סברת השטה בשם הרא"ש היא דשם ל"ש נהפך להיתר דאדרבא אנו רוצין לחייבו במעשר וא"כ אדרבא אנו רוצים שיהיו נאסר וצריך לעשרו ודו"ק ועיין בשטה שם דרצו לומר דחז"ל בכחם לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה והם השיגו דל"ש כאן זאת דדוקא לעשות סייג וגדר לתורה עשו כן וכאן הוא להיפך לפטרו ממעשר ולפמ"ש י"ל דכאן דהתורה לא סמכה על הרוב ורק דבעי עשירי ודאי א"כ כל דחז"ל גזרו שלא יתבטל משום בריה שוב הוה סייג וגדר לתורה דבעינן עשירי ודאי ודו"ק ועכ"פ לענין חשש מיעוט לר"ע דחייש למיעוט בהך דמעילה ודאי שייך סברת השטה ומטעם שכתבתי דחיישינן למיעוטא והוה סייג וגדר לתורה דבעינן עשירי ודאי ודו"ק וזהו שהקדימו דר"ע מחמיר בספק מעילות וא"כ שפיר מעל לר"ע דחייש למיעוט ודו"ק ועיין משנה למלך פ"ב מנערה דכל דהתורה אמרה סתם ולו תהיה לאשה דבעינן שתהא ראויה לו כל שהוא אסורה אף מדרבנן ל"ש ולו תהיה לאשה והוא הדין כאן כל דהתורה אמרה עשירי ודאי ולא ספק כל שאסור מדרבנן וא"כ אינו ודאי עכ"פ ולא בטל ברוב וכמ"ש אבל כל שנתבטל ונהפך להיות היתר הו"ל עשירי ודאי ודו"ק.

והנה על דברת התוס' בב"מ הנ"ל דברי' מה"ת לא בטל תמי' לי טובא ועל המהרי"ל שהחזיק כן בפשיטות וגם הפר"ח והכו"פ האריכו דמהפוסקים משמע דאינו רק דרבנן ואני תמה למה לא הביאו ש"ס מפורש חולין דף ק' דאמרו ואי אשמעינן חתיכה הוה אמינא הני מילי חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני אורחים אבל גיד אימא לא קמ"ל והרי גיד הוה בריה כדאמרו שם האי תנא גיד משום דבריה הוא וא"כ היאך שייך צריכותא דהא גיד דהוא בריה הוא מה"ת וחתיכה הראויה להתכבד אינו רק דרבנן ואם כן אינו מענין זה ואיך ס"ד שלא יהיה אף כמו חה"ל וגם להיפך היה לו לש"ס לומר דאי אשמעינן גיד משום דהוא מה"ת משא"כ חה"ל ואף לפי מה שהליץ הכו"פ בסברת התוס' דבריה מדרבנן חשוב יותר ג"כ קשה דעכ"פ איך שייך לומר דה"א גיד לא אמנם בגוף דברי התוס' דב"מ לפענ"ד ברור דשם להס"ד דאף בלא נאסר מתחלת ברייתו ג"כ שייך בריה א"כ בזה שיש בו נשמה וחיות פשיטא דהוה בריה מה"ת דהרי דמי לנמלה דיש בו נשמה וחשוב בריה כדאמרו במכות דף י"ז ואף דלדידן עיקר תלוי בשלימות ומה דקפיד התורה שלא לאכל בין גדול ובין קטן היינו דחז"ל עשו מדרבנן לכל דבר שהקפידה תורה שלא יאכל בשלימות דזה מקרי בריה עפ"י פרטי הדינים שנקבע שם בריה אבל מה"ת לא חשוב בריה רק מה שיש בו נשמה כמו נמלה וא"כ בזה הוה בריה מה"ת לולא דלא נאסר מתחלת ברייתו ושאני נמלה דנאסרת מתחלת ברייתו וז"ב בכוונת התוס' ולא קשה כל הקושיות ודו"ק היטב.

והנה במ"ש להקשות בהך דחולין בדבר דעביד לטעמיה דאחר שבתערובת דמאי לא גזרו איך שייך דבר דעביד לטעמיה לא בטל הנה אחר זמן רב בשנת תרי"ב טי"ת ניסן ב' צו נשאלתי בזה מהחריף ושנון מו"ה אברהם ני' נד"ז הגאון בעל ים התלמוד והנה הגדתי לו כי כבר כתבתי בזה אמנם חדשות אגיד בע"ה דהנה בטעם דלא גזרו על תערובת דמאי נלפע"ד דבר נחמד דהנה בהא דתקנו זמן בגיטין משום שמא יחפה ור"ל ס"ל דזנות ל"ש כתבו האחרונים דזה ברור דר"י לא פליג בזה ולא יחלוק על המציאות ורק דהוא ס"ל דכל שתקנו חז"ל תקנה כוללת על כל הגיטין שבעולם והרי יש מיעוט מזנות ויוכל להיות מכשול ע"כ גזרו חז"ל שיהיה זמן בגט ויתוקן גם המיעוט ובזה כתבו ליישב קושית בעה"ע בהא דאמרו בב"מ דף י"ט גבי גט אשה וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן וכו' והיינו לר"ל משום פירות והקשה הבעה"ע אמאי לא קאמר משום זנות ג"כ וכתבו האחרונים ומכללם דו"ז הגאון בישועת יעקב באהע"ז סימן י"ג דבאמת זנות ל"ש רק שצריכים לתקן גם המיעוט וא"כ זהו בכללות אבל כשאירע במקרה בפרטות לא חיישינן לזנות ואזלינן בתר רובא ודפח"ח ולפ"ז הא דמאי באמת רוב ע"ה מעשרים הם רק דיש מיעוט דלא מעשרין ורצו חז"ל לתקן תקנה כוללת לכל העולם ויש מיעוט ע"ה שלא מעשרים ע"כ גזרו שיעשרו פירות ע"ה ולפ"ז זהו כשהוא בעין אבל בתערובת שאירע במקרה שנתערב אפשר דלא גזרו דבאמת בזה תלינן ברוב דמעשרין וז"ב איברא דלכאורה י"ל דל"ד דבשלמא שם שאירע מקרה שנפל הגט מה"ת לחוש שזינתה בנתים דזנות ל"ש אבל כאן אם נתיר לערב א"כ יפקע תקנת חז"ל לגמרי וכל אחד יערב ויפקע תקנת חז"ל אך ז"א דבעירב בידים לא התירו רק כשנתערב ובזה י"ל דזה סברת הש"ס כמאן דעריב בידים ובעריב בידים יפקע ממילא מיהו יש לומר דיש לחוש עדיין שמא יקנה בתערובות ואז יפקע תקנת חז"ל אך ז"א דבאמת כל שהוא מעורב עכ"פ אין בו טעם כ"כ ואף שהוא פחות מששים עכ"פ אינו בעיני' ואם ירצה האחד להנות כשהוא בעין לא יפקע תקנת חז"ל ולפ"ז בדבר דעביד לטעמיה ע"כ לא בטיל דאל"כ יתבטל תקנת חז"ל דהרי אינו עומד רק לתת טעם וא"כ יוכל לקנות או לאכול בבית ע"ה כשהיא מעורב והטעם ירגיש לכך החמירו בזה כנלפע"ד ובזה ל"ק מה שהקשה בנט"ש הנ"ל מהך דביצה דף ל"ט דמים ומלח לטעם עביד וגם שם הוא כן ובכה"ג ל"ש לומר דמה מועיל הנ"ט הא אנו דנין על איסור תחומין דזה אינו דכל שיש בו טעם הרי ירגיש כל הטעם בשלימות ובכה"ג גזרו חז"ל.

והנה דרך אגב אזכיר מה דכתב הת"ח כלל מ"ב דאף דאינו נקרא חהר"ל מ"מ הוה דבר שבמנין והש"ך בסימן ק"א ס"ק ח' מפקפק עליו והנה תלמודי נ"י הקשו אותי בעת למדנו סי' ק"י דמדברי הש"ס נראה לכאורה כהת"ח דהרי בזבחים דף ע"ב אמרו שם ונבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטיל הניחא למ"ד כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות מאי איכא למימר והקשו התוס' הא הו"ל חהר"ל וכתב הרא"ש דכבש בעורו לא חשיב חהר"ל דמחוסר תיקון וא"כ חזינן דאף דאין בו משום חהר"ל מ"מ הוה דבר שבמנין (והש"ך בסימן ק"א ס"ק ח' מפקפק עליו) והוא לכאורה קושיא עצומה והשבתי דז"א דבאמת הת"ח י"ל דהוציא כן מזה אמנם הש"ך י"ל דמפרש דבאמת י"ל דתלוי בזה אי בעי את שדרכו למנות או כל שדרכו למנות דאם בעינן את שדרכו למנות תמיד א"כ כל שאינו חהר"ל הרי עכ"פ אין דרכו למנות תמיד דהא אינו חשוב כ"כ אבל כל שדרכו למנות יתכן דהוה אף שאינו חהר"ל ולפ"ז אנן דקי"ל את שדרכו למנות כמבואר בסימן ק"י שפיר כתב הש"ך דאינו את שדרכו למנות כל שאינו חהר"ל מש"ה פריך הש"ס שפיר דכל שבעי את שדרכו שוב כל שאינו חהר"ל גם דבר שדרכו למנות תמיד לא מקרי וז"ב ובזה עמדתי על דברת התוס' שם ד"ה אלא שכתבו דמי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות הא אפילו חתיכה בעלמא חשיב את שדרכו למנות משום דחשיבא להתכבד בפני אורחים והדבר תמוה דהתוס' טרפו וערבו חהר"ל באת שדרכו למנותו ולמה לא הקשו בפשוט דהו"ל חהר"ל דלא בטל והיא תמיה גדולה ותלמודי אמרו שאחרונים דקדקו מדברי התוס' דס"ל דהוה חהר"ל אף כבש בצמרו ושלא כהרא"ש ולפענ"ד אינו נראה כן דהרי הוצרכו לטעם דאת שדרכו למנותו ולפע"ד לפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא הוה חהר"ל כל שמחוסר מעשה ותיקון אמנם זה מפאת חהר"ל דעכ"פ אינו חשוב להתכבד שעדיין מחוסר תיקון אבל עכ"פ את שדרכו למנותו בודאי חשיב כאן דלאחר הפשט יהיו חהר"ל עכ"פ הוא מונה אותו לחתיכה יפה שהרי סופו שתהיה חהר"ל וא"כ מבואר היטב כהש"ך דאם אינו חהר"ל אינו מקרי את שדרכו למנותו תמיד רק כל שדרכו למנותו וז"ב מאד אמנם גוף דברי הת"ח אני תמה דהמעיין בת"ח כלל מ"ב ד"ג ימצא להיפך ממה שהעתיק הש"ך בשמו דאף דאינו מקרי דבר שבמנין כל שנשחטו ובטל לחשיבתו מ"מ חהר"ל הוה דלאחר שחיטה שוב הוה חהר"ל וע"ש במנחת יעקב שקצת הרגיש בזה ובאמת שגם זה לא יתכן דאף שנשחטו במה יצאו מדבר שבמנין רק מידי חשיבות בע"ח יצאו אבל לא מכח דבר שבמנין וכפי הנראה מהמנחת יעקב שם הבין דכל שנשחטו יש ע"ז שני איסורים מכח דבר שבמנין ומכח חהר"ל ותלוי אי בעי את שדרכו למנות תמיד או כל שדרכו למנות סגי ולאחר שהוסר הנוצה הוה חהר"ל ג"כ והרמב"ם פט"ז ממ"א ה"ג דחה כל ענין דבר שבמנין ולא מנה אלא שבעה דברים בלבד ועיין כ"מ ובב"מ סימן ק"י מ"ש בזה ואני תמה אם מנו חשיבותן ולפירושו למה לא מנו אותם המינים שנשתבחה בהם א"י דבודאי הם מקרי חשובים ואולי אדרבא לפי שהיו מצויים שם הרבה לא חשיבי כ"כ ורמוני בדן וכדומה חשובים בכ"מ אבל הדבר צ"ב דמנין להם לחז"ל למנות רק אותן שבעה דברים וע"כ צ"ע.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף