שואל ומשיב/א/א/ז

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן ז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב"ה תשובה לכבוד אבי מורי הרב הגאון החריף ני' מו"ה ארי' ליביש הלוי בנדה כ"ט.

ואעתיק לשונו ואציעה נא לפניך אשר עלה ברעיוני ברגע הזאת מדי למדי ש"ס נדה כ"ט בתוס' ד"ה ר"ש היא ע"ש קושייתם ונראה לפענ"ד הרא"ש הביא דעת הראב"ד דפולטת ש"ז אינו אלא לטהרות וראייתו מהא דאמר ר"ש שמא תבא לידי ספק הא בלא"ה הוה מותר הא איכא חשש שמא תפליט ש"ז עיי"ש ולכאורה תמוהין דבריו דהא לא נזכר בש"ס כלל בדברי ר"ש שמא תראה דם ותסתור וא"כ אולי באמת הפירוש כן בדברי ר"ש שמא תפלוט ש"ז (ובאמת שיש לומר דקושיית הראב"ד דהא התשמיש בעצמה יהי' סתירה דמה לי משמשת מ"ל פולטת והארכתי בזה במ"א אלא דדברי הראב"ד ל"מ כן ודו"ק) ואמנם נראה דשפיר הקשה הראב"ד דאי הטעם משום פולטת א"כ אמאי אמר ר"ש חכמים אסרו לעשות כן הא מדאורייתא אסור כמו דאסורה לאכול בתרומה כל ז' ימים כמבואר בדף מ"א ע"ב ומוכח שם להדיא דהיא מדאורייתא ובתורת ודאי כמבואר שם ואין להאריך לחכם כמוך אשר כל אפיקי הש"ס גלוים לפניך וע"כ ר"ש משום דם חייש ושפיר הקשה וז"ב ודו"ק. והנה הרא"ש תירץ דביום ז' לא סתר ש"ז דכיון דאינו סותר אלא יומו וא"כ כיון דכבר עברו הנקיים ע"ש דסברתו עמוק היא וכמ"ש בזה ועפ"י זה יגה לנו אור חדש דהא דש"ז אינו סותר אלא יומו בפליטתו דדיו כבועלה כמבואר בדף ל"ג ע"ב א"כ זה לר"ש אבל לרבנן דס"ל דמטמאה בפנים כבחוץ ולא ס"ל דיו כבועלה כמ"ש בדף מ"א ע"א אליבא דרבנן לא תיבעי לי ע"ש ובפרש"י א"כ שפיר י"ל דסותרת כמ"ש לעיל ור"ש לטעמי' ודו"ק אמנם זה הכל לפרש הקרא דואחר תטהר דדוחק לאוקומי בהטבילוה במטה ואינה מתהפכת דהא קרא סתמו וכתב ומשמע דבכל ענין התיר כמ"ש הרא"ש וברשב"א עיי"ש אבל כאן מקשה הש"ס שפיר דתשמש בכ"א בעודה במטה ולא תתהפך או באזלא בכרעא מעיקרא ולא נתהפכה בשעת תשמיש דלרבנן מותר והוצרך לשנוי ר"ש היא ודו"ק כי לענ"ד יש לזה פנים בהלכה ונ"מ לדינא בס"ד עכ"ל הזהב. הנה העתקתי כל לשונו לחיבת פה קודש ולי מה יקרו כל הגה ואומר אשר יצא מפי'. והנה זה יצא ראשונה מ"ש לתמוה על הראב"ד דדילמא באמת טעמא דר"ש משום פולטת ש"ז הנה אנכי רואה ברא"ש פ' בנות כותיים שהביא בשם הראב"ד דגריס בדברי ר"ש שמא תבא לידי ספק נדה ואף דתיבת נדה היא מוסגר ראיתי במע"מ שאינו מוסגר וא"כ עיקר החשש משום חשש נדה ולק"מ ומ"ש די"ל דהתשמיש עצמו יהי' סתירה דמ"ל משמשת מ"ל פולטת הנה כפי הנראה כוונתך למה דאמר בדף מ"א ע"ב דאף לר"ש מטמא במשמשת דגזה"כ היא ולפי"ז חדשת דסותר ג"כ ולפענ"ד א"א לומר כן דהא באמת הא דפולטת ש"ז סותר לר"ש היא משום רואה ולא משום נוגע כדמסיק בדף מ"ב ע"א ברואה היא וא"כ משמשת דאינו רואה דניהו דגזה"כ היא דמטמא אבל אינו סותר גם מ"ש דא"א לומר כן דא"כ שוב אסור מן התורה כמו דאסור לאכול בתרומה ובתורת ודאי לפענ"ד היה נראה דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מאבות הטומאה ה' יו"ד דהבועל את האשה ולא הוציא ש"ז טהור אעפ"י שהערה וכן האשה טהורה עד שיוציא האיש הנה למדנו דאף דמערה בכל איסורין כגומר ביאה מ"מ לענין ש"ז אינו כן א"כ שפיר אמר ר"ש שלא תבא לידי ספק דדילמא לא יגמור ביאתו ויהיה ספק אם הוציא ש"ז כלל והש"ס לא פריך כן רק בפולטת ש"ז ת"ל במשמשת והיינו דאינו מטמאה בפולטת עד שתפלוט ש"ז שלו א"כ ע"כ היה כאן משמשת אבל מ"מ ספק הוא שמא לא יגמור ויהי' רק מערה בלבד וידוקדק הלשון שלא תבא לידי ספק ומה שרצית לחדש דלרבנן דס"ל דמטמאה בפנים כבחוץ ולא ס"ל דיו כבועלה א"כ אף ביום סותר דל"ש תירץ הרא"ש דכל שלא ס"ל די כבועלה רואה הוית הנה לפי הראות מדעתך הרחבה דלרבנן סותרת יותר מיום א' וסותרת כל המנין ורק דלר"ש דס"ל דדי' כבועלה אינו סותר רק יומו אבל במחכת"ה לא כן אבי בהרמנותא דמר לא נחלקו רבנן ור"ש ודכ"ע אינו סותר רק יומו ורק לענין מטמא בפנים כבחוץ הוא דנחלקו ר"ש ורבנן וכן מבואר כל הסוגיא בדף מ"א ע"ב ודף מ"ב וכן קיי"ל כמבואר בפ"ה מאה"ט ואנן קיי"ל כרבנן ואפ"ה אינו סותר רק יומו אך בגוף קושית הראב"ד דלמה לא נימא החשש שמא תפלוט ש"ז לפע"ד היה נראה דהנה רבנן ור"ש נחלקו דרבנן ס"ל לאחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ור"ש ס"ל אחר מעשה תטהר ולפ"ז נלענ"ד ברור דניהו דטמאה אם תפליט מ"מ לר"ש ל"ש החשש שמא תפלוט ותסתור דמ"מ לא תסתור דבשלמא לרבנן דבעי שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן וכל שסותר הרי הוא כאלו טומאה מפסקת ומה תועיל שאינו סותר רק יומו הא מ"מ הוה כהפסק טומאה ביניהם אבל לר"ש דס"ל דאחר מעשה תטהר א"כ כל שספרה נקיים היא טהורה ומה בכך שאח"כ נטמאת וסתרה אותו יום מ"מ לא איכפת לן במה שמפסקת טומאה דמ"מ כבר נגמרו נקיים ועשתה מעשה שצותה התורה שתמנה ותספור נקיים ותטהר ואם אח"כ קרה לה שהפליטה זה אינו מצטרף להיות נעקר הנקיים שספרה ור"ש לא בעי שלא תהא טומאה מפסקת רק שיהי' נקיים והרי הי' נקיים וז"ב לפענ"ד. ועם זה יהי' מיושב קושית התוס' ע"ד שכתבתי ובגוף קושית התוס' נלפענ"ד דלכאורה צ"ב הא דחש ר"ש שמא תבא לידי ספק ולשיטת התוס' אף לטבול אסור דשמא תבא לידי ספק שישמש וקשה אם נימא דטבילה בזמנה מצוה וא"כ אף דיבא עלי' יהי' נקרא טרוד בדבר מצוה ופטור וא"כ פשיטא דל"ח לזה ועיין בפסחים דף ע"ב דאף באשתו נדה הי' פטור אי לאו דהו"ל לשיולי וכאן ל"ש זאת ואטו דבר ברור שתראה ותיאסר. וצ"ל דבאמת טבילה בזמנה לאו מצוה ולפי"ז בדף כ"ט שם דאזלינן דטבילה בזמנה מצוה קשה אך באמת ר"ש לשיטתו דס"ל דכל שלא עשה מצוה חייב כמבואר בשבת דף קל"ז אליבא דר' יהושע ועיין בתוס' פסחים דף ע"ב וא"כ לר"ש הו"ל טרוד בדבר מצוה ולא עשה המצוה וחייב ולכך אסור ולפי"ז י"ל דלכך נקט ר"ש דוקא דאפשר דרבנן מודו דאם טבילה בזמנה מצוה שרי דס"ל טרוד בדבר מצוה אף שלא עשה מצוה פטור ושוב ל"ח ובזה מיושב גם קושיא השני' דכאן דלא אסר ר"ש הטבילה רק התשמיש משום דטבילה בזמנה מצוה ולא חש על הטבילה שמא ישמש ושמא תראה. ובזה יש ליישב קושיית הראב"ד דלכך לא חש ר"ש שמא תפלוט דכיון דיש תקנה שתטבול במטה ולא תתהפך א"כ שוב הו"ל טרוד בדבר מצוה ועשה מצוה דכיון דתוכל המצוה להתקיים ולא יהיה עבירה ושוב היא מותר עכ"פ למ"ד טבילה בזמנה מצוה ודוק היטב. והנה במ"ש למעלה דמשמשת אינה סותרת לכאורה קשה בהא דפריך פולטת ת"ל דמשמשת הא הנ"מ לענין סתירה וכן ראיתי כתוב בספר אחד דהש"ס אזלי כאן דלר"ש אינה רק משום נוגעת ואפ"ה טמאה בפליטה ה"ה במשמשת ואח"כ איבעיא לי' לש"ס אי פולטת משום רואה אבל פשטת הדברים מורה דמשום נוגעת היא וכמ"ש רש"י בדף מ"ב ע"ש. ובזה מיושב קושיית התוס' דגם לרבנן קשה ולפמ"ש א"ש דלרבנן פולטת ודאי משום רואה וא"כ נ"מ לענין סותרת ודו"ק כי קצרתי. והנה ביום ד' כ"ז כסלו תר"ח הגיעני שנית דברי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י. וז"ל הזהב מכתב יקרתו קבלתי באהבה ושמחתי לראות מעשה אצבעותיו היקרים המפיקים חן ושכל טוב. ואתמול ביום ש"ק עיינתי בדבריו ואשר כתב הראב"ד גרס בש"ס ספק נדה הנה מלבד כי בכל ש"ס שלנו לא נמצאה הגירסא זאת אף גם אין ראי' מזה דאף אם תפלוט ש"ז ותסתור שפיר מקרי ספק נדה גם מ"ש ע"ד משמשת שכתבתי ופלפל בדברי הש"ס דף מ"ם כמה דבריו נעימים ואנכי מדי למדי בש"ס דף ל"ג ע"א בתוס' ד"ה רואה באשר חתרו שם למצוא דרך היתר ועיין מהרש"א שהקשה מדברי רבא דאמר תסתור ג' עיי"ש ואמרתי דכל עיקר שחתרו התוס' למצא דרך היתר ולא ניחא להו בפירש"י דשמשה בזוב משום דקשיא להו לפי"ז אמאי בעי דאי פולטת ש"ז מהו שתסתור ת"ל משום דמשמשת דהא מוכח בש"ס דף מ"ב דמשמשת חמור מפולטת דאפי' לר"ש חמור מטמאה בפנים ולא כן פולטת עיי"ש ובזה א"ש קושיית מהרש"א עייש"ה. גם מ"ש ליישב קושיית התוס' דסוגיין אזלי למ"ד טבילה בזמנה מצוה דבריו נעימים וסברותיו ישרים ואני העלתי באופן אחר אך הפאסט נחוצה לעשות דרכה ולכן אקצר ואומר שלום עכ"ל הזהב: ות"ל כי נתקבלו דברי באהבה וקראתי עלי אם ספיקות שלך כך וכו' והנה מ"ש אבי מורי ליישב קושיית המהרש"א כוונתו לפענ"ד דרבא שפיר אמר מהו שתסתור וקאי בשמשה בזוב רק בש"ס חתרו התוס' למצא דרך היתר משום דאל"כ תיפוק לי' משום משמשת וע"ז כתבו דמשמשת ל"ה לאחר שלשה וליכא משום משמשת רק משום פולטת ומזה הוכיח א"א נ"י דמשמשת ג"כ סותר דאל"כ לא קשה ת"ל משום משמשת והי' להם לפרש כפרש"י ואני אומר דלפענ"ד דברי התו' פשוטים דחתרו למצא דרך היתר דאל"כ לא שייך למבעי בעברה ושמשה באיסור דזהו ל"ש אמנם לפענ"ד הי' נראה בכוונת רש"י דלכך נדחק לפרש בעברה ושמשה דבאמת צ"ב דהאיך דייק רבא תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא וכו' וקשה דמאי ראי' דבאמת מה"ת בודאי אינו סותר דהא דרכי' דרכי נועם וכיון שמה"ת מותרת לשמש תיכף כשתספור נקיים ואם משמשת א"א שתפלוט כדאמר בדף מ"ב וא"כ ע"כ שאינו סותר דבשלמא לענין דם נדה על הרוב לא תסתור מאחר שהי' ז' נקיים לא תסתור משא"כ בש"ז דבודאי תסתור וכל דרכי' דרכי נועם ואיך אפשר שתבא מכשול וע"כ דאינו סותר אבל מדרבנן אפשר שסותרת ובאמת טהורה היא מה"ת ואין כאן שום מכשול ורבנן לא אמרו שעושית איסור רק שצריכה להמתין עוד יום אחד לנקיותה ולכך פרש"י דמיירי דעברה ושמשה בזוב וא"כ ע"ז שפיר דייק רבא דשם ל"ש דרכי' דרכי נועם דהתורה לא דברה ברשעים שרוצים לעבור ולשמש בזוב ולפי"ז ע"כ דרבא דייק משמשה בזוב וא"כ ל"ק אף לפירוש התוס' דקושיית רבא ע"כ משמשה בזוב ודו"ק:

והנה ביבמות אמר דאי להיתרא לא כתב רחמנא וצ"ע אם שייך כאן די"ל דעיקר כוונת התורה היא לענין איסור וכדאמרן ביבמות דף ע"ח שם ועיין במהרש"א בקידושין בדף י"ג: אח"כ הגיעני ביום א' פ' ויגש מכתב מכבוד אבי מורי הגאון נ"י בזה"ל בדבר אשר חדשת דלרבי שפיר נוכל לומר דש"ז סותרת כל ז' ובסוגיית הש"ס לא מצאתי סתירה לזה. ועיינתי בס' התרומה וראיתי כי כפל ושלש בלשונו דסותרת לכל הפחות יום א' ומבין משבצות אמרותיו יופיע דלא ברירא ליה מילתא אם סגי לדידן ביום א'. ולכאורה יפלא הלא ש"ס ערוך היא תסתור כל ז' די' כבועלה ולפמ"ש א"ש ודו"ק ואין מפרשין לחכם כמותך עכ"ל הזהב. הנה עיינתי בס' התרומה כפי הנראה כוון למ"ש בהלכות נדה סי' צ"ד וסי' צ"ה אבל לפענ"ד כוונת ס' התרומה דבאמת אם נימא כרמב"ח היה משמע שסותרת כל שבעה רק שרבא חולק. ואנן קיי"ל כרמב"ח כמו שהאריך שם בסה"ת א"כ ז"ש דניהו דאינו סותרת שבעה דדיה כבועלה לכל הפחות בזה קיי"ל כרמב"ח דסותרת יום א' עכ"פ וז"ב ופשוט בכוונתו לפענ"ד ועיין במפתחות ה' נדה סי' צ"ה בסה"ת שם ותמצא שהדין ברור בעיניו שאינה סותרת רק יום אחד. והנה שאלני הרב מוה' אברהם קאמפץ נ"י בסוגיא זו דהביאה עשרה שבועו' אחד טמא ואחד טהור א"כ קבעה לה וסת לדלוגים מי"ד ימים לשמואל דסגי ליה בד' ראיות וא"כ שוב יקשה קושיית התוס' ד"ה כשראתה למה מטבילין אותה בחנם וכתבו התוס' דלאו דוקא מבערב רק בחצי שעה בערב ותוכל לשמש מקודם ולפי"ז כיון שקבעה לה וסת לדילוגי' שיטת אביאסף דצריכה לחוש לעונה שלפני' וא"כ גם בראתה שתי שעות בלילה מ"מ צריכה לחוש לעונה שלפני' כמבואר בסי' קפ"ד וא"כ למה מטבילין אותה וא"ל כיון דחיישי' לולד א"כ בימי מניקתה אין חוששין לוסתה דאכתי קשה למאן דס"ל אשה קובעת וסת בימי מניקתה. ולפענ"ד לק"מ דבאמת אף אם נימא דחוששת לפני' כל העונה היינו דוקא כשאין דרכה לראות רק בזמן הוסת א"כ כל היום או כל הלילה וסתה ועונה שלפני' הוא עונה סמוך לוסתה ועש"ך ס"ק ז' אבל כאן כל שדרכה לראות כל שבוע או שבוע אחת טהורה ושבוע אחת טמאה א"כ פשיטא דלא החמירו לחוש לסמוך לעונה לאביאסף ולדידן עכ"פ כל אותו הלילה דהא חזינן דוסתה נמשך אח"כ א"כ אותה שעה שקבעה לה וסתה לדילוג אסורה ולא קודם. וכיוצא בזה מבואר ס"ד וסעיף וי"ו לענין שעיקר הוסת היא בהתחלה וע"ש בט"ז וש"ך. ולפענ"ד יש לומר גם להיפך כל דראינו שקבעה וסת כל השבוע מנ"ל לחוש שתראה לפני'. ולפענ"ד יש להוסיף בזה דהא באמת וסתות דרבנן ורק דהא דחיישי' סמוך לוסת חידש הנו"ב בתשובותיו דזה הוה כמו שמא ימות דחיישי' דהא עלולה לראות. ולפי"ז כאן דעכ"פ קבעה לה וסת לדילוגים וא"כ שוב אין עלולה לראות מקודם רק לזמן הוסת לדילוגים וא"כ אין לחוש מקודם רק מדרבנן ושוב לא חיישי' מספק שמא תראה קודם בכה"ג ובפרט כאן דחיישינן שמא מניקת היא ואף דמבואר בש"ך בס"ק י"ט שם בשם המהרש"ל דאף בימי עיבורה כל שקובעת וסת שלשה פעמים חיישי' אף לעונה הסמוכה מ"מ בוסת לדילוגים שבודאי אינו גורם רק אותו הדילוג מנ"ל לחוש למקודם וז"ב. ועיין בש"ע סי' קפ"ט סעיף י"ג ובנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' פ"ג ובלא"ה נלפע"ד דניהו דנימא דבימי עיבורה ומניקה קבעה לה וסת היינו כשתראה ג"פ בימי עיבורה אבל אם שתי ראיות היי בימי מניקה ועיבור ואחת לאח"כ לא קבעה וסת ועיין בדף מ"א במה שנחלקו רב ולוי. וא"כ בכה"ג ודאי ל"ח לעונה הסמוך לוסת כיון דוסתות דרבנן כנלענ"ד. ובגוף הקושיא לפענ"ד מכאן ראי' למה שנסתפק במנחת יעקב והכנסת יחזקאל בתשובה שלא דברו בליל טבילה הסמוך לוסתה דהיינו בעונה הסמוך לוסת דמותר לשמש. ואף לפימ"ש האחרונים דאין לסמוך ע"ז היינו משום דלדידן טבילה בזמנה לאו מצוה. ועיין כנסת יחזקאל שם שרצה בעצמו לחלק כן א"כ לפי מה דמוקי דס"ל טבילה בזמנה מצוה א"כ שוב פשוט דאין לחוש לעונה הסמוך לוסתה בזה ולפענ"ד מכאן ראי' ברורה להמנ"י והכנ"י הנ"ל ודוק. והנה בהא דפריך אמאי לא נזיל בתר רובא וק"ל כיון דעכ"פ אינך שבועות טמאין א"כ שוב נקבעו כמה ימים טמאים והו"ל קבוע וכמ"ש המ"א בסימן שד"מ דימים מקרי קבועין וא"כ לא אזלינן בתר רובא. ובתשובה אחת הקשיתי הא דאמרו אם רוב ימי הטהורים טהורים דהוי קבוע וכתבתי דהו"ל קבוע שאינו ניכר כיון דוסת דרבנן אין ברור שתראה ולא הוה קבוע הנכר. וא"כ הכא קשה ואפשר לומר גם כאן הוה קבוע שאינו ניכר דאנן מספקין שמא הרחיקה לידתה וגם אינו מענין הקביעות שהדמים נקבעו לאיסור בשביל דם והרי חיישינן שהיא דם לידה ובכה"ג לא מקרי קבוע והו"ל כקבוע שאינו ניכר ודוק. והנה ביישוב קושיות התוס' דר"ש לא אמר רק דאסורה לשמש אבל לטבול מותר והר"ן באלפסי פ"ב דשבועות הקשה דבת"כ מבואר בהדיא דמותרת לטבול ולהתעסק בטהרות אבל אסורה לבעלה הנה כ"כ לעיל ליישב. וכעת אני רואה דאין קושיא כלל לפע"ד דהרי ר"ת כתב בתוס' שבת דף י"ג בהך מעשה דתלמוד שא"ל בימי ליבונך מהו דהא דרכם לטבול שתי פעמים אחת לימי נדותה ואחת לאחר ימי ליבונה וכפי הנראה לפי שהיו עסוקין בטהרות לכך טבלו בימי נדותה שלא יטמאו הטהרות ולא חשו שמא ישמש עמה תיכף א"כ מכ"ש דלא חיישי' אם טבלה ביום דילמא ישמש עמה ביום תיכף ובאמת מותרת באמת ולתקלה בזמן מועט לכ"ע ל"ח. ולכך התרו לטבול אף דאסורה לשמש עד ערב משא"כ לדידן דנשי דדן אינן מטבילין עצמן רק פעם אחת א"כ אסרו הטבילה ביום שלא תשמש וז"ב. ומכ"ש דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה דודאי היא ג"כ בשביל טהרות דלא חשו לכך התירו לטבול אף דאסורה לתשמיש וז"ב ואמת לפענ"ד. והנה בתוס' דף למ"ד ד"ה יומא קמא כתבו דאין ימי לידה עולם לימי ספירת זיבתה וע"ז שאל אותי הרב מוה' אברהם קאמפף ני' דמשמע דאף בזבה קטנה אינו עולה ימי לידה לימי ספירתה והקשה דהרי בדף ל"ז ע"ב ד"ה מה כתבו דימי נדותה עולים לימי ספירת זבה קטנה והרי שם משוה ימי לידה לימי נדה. והשבתי דבפשיטות לק"מ דל"ד דבשלמא ימי לידה בדין שאינו עולה לימי זיבה דזה ענין אחר ומה ענין דם לידה לדם זיבה אבל שם בזבה קטנה כמו יום י"א דאחר זיבה מתחילין ימי נדה בטבע וכן הושם לחק בכל אשה דאחרי ימי נדה מתחילין ימי זיבה ואחרי זיבה נדה. ומזה הקשו על שיטת הרמב"ם דלא ס"ל כן וכיון שכן בטבע למה לא יעלו דהא כן הושם בטבע שאחר ימי זיבה מתחילין ימי נדה וז"ב ופשוט להמעיין. אחרי כמה שנים מצאתי להנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סימן קכ"ה שפלפל בדברי הראב"ד והרא"ש אלו ומילתא מני אזדא לראות ולהבין אם נוגע לדברינו למעלה. והנה מ"ש להקשות על ר"י והרא"ש שדחו ראיית הראב"ד דע"כ אינו רק לטהרות דאל"כ איך מותר לשמש דילמא תפלוט ש"ז ותסתור וכתבו הר"י והרא"ש דאינו סותרת רק יום אחד וא"כ ממילא בשביעי שוב יש מקצת היום ככולו ומותרת לשמש וע"ז הקשה דא"כ אם נימא סותרת כל המנין א"כ שוב לא תהא רשאית בתשמיש אם כן יקשה בהא דאמר רבא בנדה דף ל"ג תסתור שבעה די' כבועלה ולמה לא דחי טפי דא"כ איך תהא מותרת לשמש ומשמע דגם רבנן לא נחלקו בזה על ר"ש דמה"ת מותרת לשמש ע"ש. הנה כמה תשובות יש בדבר חדא שבאמת לא מסתבר לי' להראב"ד כיון דאינה סותרת רק יום אחד א"כ אף דאי נימא דמקצת היום ככולו מ"מ לא מסתבר שאסרו חכמים אף לטבול במקום שיש חשש רחוק אבל אם נימא דסותרת כל המנין א"כ אין מקום להוכיח דדילמא התשמיש אסור מה"ת רק על הטבילה נחלקו וע"ד הפלפול אמרתי בזה דהנה לכאורה קשה לי על גוף ראיית הראב"ד דהרי הרא"ש כתב אם חפצה להתחיל ספירתה מיד אחר ראייתה תכבד ביתה בחמין ותפליט כל הזרע ובזה אין חשש שתפלוט אח"כ ש"ז. א"כ שוב ל"ק דלכך מותרת לשמש ובאמת תכבד ביתה תיכף אחר השימוש בעודה במטה או שתשים מוך לאחר תשמיש להפליט הש"ז. אבל ז"א דעכ"פ אם תפלוט ש"ז תסתור המנין. אמנם עדיין קשה דזה ודאי דאין חשש שתפלוט רק אם הש"ז תצא מהרחם אבל מ"מ תוכל לשמש במוך ותשים המוך לפני התשמיש ושוב יהי' הש"ז על המוך ולא תסתור וצ"ל דהא אסור לשים מוך לפני תשמיש. ואף לשיטת ר"ת דנשים אינן מצוות על השחתת ש"ז דהא אינן מצוות על פ"ו מ"מ קודם תשמיש מודה דהא הבעל מטיל זרע על עצים ואבנים ואסור ושפיר הקשה הראב"ד האיך התירה התורה לשמש ושמא תראה שכבת זרע ותפלוט דהרי הראב"ד כתב דלא מסתבר שלא התירה התורה אלא ע"מ שלא תתהפך ולא תלך כלל. והקשה במע"מ דהא רבא מוקי קרא דורחצו במים וטמאו עד הערב בשאינה מתהפכת הרי דמוקי לה קרא בשאינה מתהפכת כדאמרו בנדה דף מ"ב וא"כ נוקי הקרא ג"כ דמותרת לשמש בשאינה מתהפכת וצ"ל דע"כ עיקר סברת הראב"ד דאיך אפשר שלא תשימה התורה סייג לדברי' ותתיר לשמש ביום ונסמוך ע"ז שלא תתהפך והא זה א"א רק במציאות רחוק. ובשלמא לאכול תרומה הוכרח להתיר דא"כ תצטרך לאסור תמיד בתרומה וזה א"א וע"כ לא תתהפך אבל למה נתיר לי' לשמש ביום ימתין עד הלילה ומכ"ש דהי' להם לחכמים לגדור כן והרי לרבנן גם איסור דרבנן ליכא וכמ"ש הנו"ב שם בהדיא בסי' קכ"ה ושפיר מקשה וז"ב ופשוט. ומעתה שפיר הוצרך רבא להקשות דאם תסתור כל שבעה די' כבועלה ולא הי' מקום להוכרח דאיך מותרת לשמש דבאמת הי' יכולה לשמשת במוך קודם תשמיש דא"ל דאסור דז"א דכל הטעם היא דמשחית הזרע והרי כל שאפשר שלא תתהפך ולא תלך א"כ הוא אינו עושה איסור דהא כל שלא תתהפך לא תפליט והיא ג"כ מותרת אף שתלך אחר כך דהא היא אינה מצוות דלאחרי תשמיש מותרת להשים מוך. אמנם אחר העיון ז"א דכל שמשים המוך קודם התשמיש היא משחית זרע תיכף ואסור. ובפשיטות יש לומר כסברת הראב"ד דלא מסתבר שלא התירה התורה אלא ע"מ שלא תתהפך ואף דר"ש מוקי דורחצו במים וטמא עד הערב באינה מתהפכת היא דוקא להתיר לאכול בתרומה אבל להתיר לשמש לא מסתבר שתתיר ולמה לא ימתין עד הערב. ולפי"ז עכ"פ אין להקשות מזה אפ"ה די"ל דהתורה התירה דוקא באינה מתהפכת. ובלא"ה יש לומר דבאמת הת' תירץ דדוקא באשה שבא עליה זב אמרינן דסותרת משום דהא דאמרי' בדף כ"א דדי' כבועלה היינו בזב והרא"ש דחה דהש"ס פריך לר"ש מקרא דורחצו במים וזה הוה אף שלא בזב ולפי"ז יש לומר דרבא פריך דדי' כבועלה היא ג"כ בהך דר"ש וממ"נ פריך דאי נימא דא"צ שיהי' בזוב א"כ לא תוכל לשמש ואם נימא דדוקא בזב משום דדי' כבועלה שוב לא תסתור ג"כ דדי' כבועלה ודו"ק. אמנם בגוף דברי הש"ס אני תמה דרבא אוסר לאכול בתרומה כל שאינה מתהפכת והיא מה"ת וקשה למה לא נסמוך על רוב דעפ"י הרוב נקלט הזרע מקודם תיכף וע"כ אתה צ"ל כן דהרי הרא"ש התיר לכבד ביתה ותפלוט הש"ז. וקשה הא שייך משום השחתת ש"ז וצ"ל משום דע"פ הרוב נקלט תיכף ולא תפלוט כלל ואיך אסור לאכול בתרומה כל שלשה ימים. שוב נזכרתי שהמ"א סימן תר"ו הקשה דאיך התיר לכבד ביתה בעי"כ הא איכא משום השחתת זרע ע"ש וראיתי בכו"פ סי' קצ"ו שתמה על המ"א דל"ש חשש שמא תפלוט דרוב הזרע נקלט תיכף ומיעוט זרע נקלט אח"כ. וא"כ מה שנקלט ברחם אף ע"י רחיצה לא תפליט והמיעוט שלא יקלט על הרוב לא יקלט עוד ואין כאן משום השחתת הזרע ע"ש ולפי"ז זהו לענין השחתת הזרע אבל לענין תרומה שפיר אסורה דכל שלא קולטת תיכף שוב יש לחוש שתפלוט ותסתור ודוק היטב. ודרך אגב אזכיר וארשום מה שנשאלתי בעש"ק במדבר תרט"ו ארבעים במספר מהרב החריף מוה' נתן הלוי ני' אב"ד קילקוב במה שיש בנות הכפרים הרחוקים מהעיר שחל טבילה בליל שבת וא"א להן לבא העירה לטבול אם לא כאשר יקדמו בעוד היום גדול למען תשוב לביתה טרם השבת. והנה הש"ך אוסר לטבול ביום ז' משום חשש שמא תראה ותסתור וגם ביום ח' החמיר הש"ך בס"ק וא"ו שלא תקדים לטבול מבע"י וע"כ כתב מעלתו דטוב יותר שתטבול בימות הקיץ בנהר שאין הגשמים מרובים ובמקום הרחיים יש לנו לסמוך שתטבול במקומו כמ"ש הרמ"א סי' ר"א וגם בימות החול וגם בימי הגשמים לבו יותר נוטה במה שתטבול בנהרות. והנה מ"ש לתמוה על הש"ך שכ' בס"ק ט' לדידן דגם הכלות ממתינות לה' ימים אינו רק משום סרך בתה והוא כתב דמה בכך דכל שאינה מתחלת לספור רק יום ה' או יום ז' אינו מקרי רק ז' מימי הספירה דעכ"פ הן מתייאשות מלספור רק אחר ה' וא"כ לא מקרי פוסקת בטהרה. יפה כתב מע"ל. וגדולה מזו מצינו בתשובת הצמח צדק סי' ס"ה ע"ש ובק"א וגם אני מסכים למעכת"ה שתטבול בנהרות. אמנם באופן שיהיה קצת מכוסה דאל"כ יש חשש ועיין בעירובין דף נ"ה על יושבי צריפין. ולפענ"ד יותר טוב לסמוך שתטבול בנהרות דאז לא תהי' מהומה לביתה כ"כ ותהי' החפיפה והטבילה כדינה ואל"כ תהיה מהומה לביתה ויש חשש על גוף הטבילה. ומכ"ש בימות הגשמים היום קצר שיותר טוב שתטבול בנהרות אמנם שייך החשש דמירתת מפני פחד הנהרות וגם אין כאן מי שישגיח עלי' להיות טובלת כדינו וגם אם נתיר בימות הקיץ יהיו מתירין בימות הגשמים ואז יש חשש גדול דמירתת מפני הצינה והקור וגם שמא ירבו הגשמים וע"כ לפענ"ד היה נראה יותר טוב שאם יבא הטבילה בע"ש ועיו"ט תסתיר מפני בני ביתה ותאמר לב"ב שכבר עברה עלי' יום א' יותר ואין חשש רק משום חשש סרך בתה ועל זה יש לסמוך בדיעבד. אך אכתי יש חשש שמא תראה ותסתור וא"כ הי' נלפענ"ד יותר טוב שאם תבא לביתה שתהי' בבית אחר לא עם בעלה יחד ואם תוכל להיות עם ב"ב במקום אחר מה טוב ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דכל שיש עוד אחר בבית ל"ש החשש דבאמת הך חשש שמא תבא לידי ספק נחלקו הפוסקים אם קאי על הטבילה או על התשמיש. ועיין ב"י סי' קפ"ג וסי' קצ"ז ואף אם נימא דעל הטבילה קאי ומשום חומר כרת חששו אפילו בגזרה לגזרה אכתי קשה הא ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום ועיין סי' קצ"ב ס"ד בהג"ה דביום מותרת להתייחד אף לדעת הרא"ש והרשב"א המחמירין שם כל שיש קטן או קטנה בבית מותרין להתייחד וא"כ מכ"ש בזה דכל שיש קטן או קטנה בבית מותרין להתייחד כמ"ש ועיין באהע"ז סי' נ"ה ס"ק ה' בב"ש. והשאלה השנית של מעלתו שכתב באשה שפסקה בטהרה ולא לבשה לבנים וגם לא רחצה פני' ורק היתה לובשת בגדי' המלוכלכים והיתה בדרך ולא לבשה לבנים רק ליום המחרת אם תחשוב מיום הלז או שאין אותו היום מן המנין. הנכון כדברי מעל"ת ואף דבתשובת מעיל צדקה סי' ס"ג דעתו להתיר בכה"ג לפענ"ד שאין להתיר בזה ואין לסמוך על ט"ע בכה"ג שאינה יכולה להכיר אם לא ניתוסף דמים בלילה על מה שהי' וז"פ וברור ובזה יש ליישב קושיית הרב הגאון מו"ה שמחת נתן מ"מ ומ"ן דפה ששאל על מה שכתב הדג"מ וכמה אחרונים דבכלות נוכל להעמיד החופה סמוך ללילה וע"ז כתב דבע"ש דע"כ צריכה להתייחד קודם הלילה דאל"כ הו"ל כקונה קנין בשבת וא"כ שוב אסור ולפי מ"ש א"ש דהרי נוהגין להתייחד אף שיש קטן שם וא"כ בכה"ג שוב ל"ש החשש כמ"ש. עוד נ"ל דבר חדש דהא הוה גזרה לגזרה שמא לא יבא עלי' ואת"ל יבא שמא לא תראה וא"ל דלא הוה מתהפך דז"א דאנו צריכין לדין מתחלה שמא יתחיל לבא עלי' ובפרט דישראל קדושים הם אך י"ל דהו"ל דשיל"מ דלמה נתיר לטבול ביום הא אפשר בלילה וא"ל כמ"ש הצל"ח לענין טלטול דז"א דכאן לא יוכל לבא עלי' ביום דלמא תראה ותסתור וא"כ הו"ל דשיל"מ. ולפ"ז בע"ש ל"ש דשיל"מ דהא עי"ז לא תוכל לטבול בע"ש וכל כה"ג דיש ביטול פו"ר בודאי לא מקרי דבר שיל"מ ומותרת לטבול בע"ש. ומ"ש הרשב"א משום חשש כרת יש להחמיר באמת דבס"ס מקנינן אף בחשש כרת וע"כ נראה כמ"ש ומיושבים בזה קושיות הגאון מוה' שמחה נתן הנ"ל דבע"ש ודאי ליכא חשש כלל ודוק היטב. והנה בעש"ק תצוה י"ב אדר ראשון תרכ"ד נשאלתי באשה שפסקה בשחרית והי' כבר לאחר ז' לראייתה ושאלה אם עולה לה. והנה בש"ע מבואר בסי' קצ"ו ס"א דבדיעבד עולה לה בדיקת שחרית אבל ביום א' לראייתה ל"מ. והנה הגאון חוות דעת שם החמיר בזה והביא דברי התוס' בנדה דף ס"ח וברש"י דף נ"ג שם ד"ה לא תהא דכתבו דכל שראתה בשחרית לא מהני אם לא הפרישה מן המנחה ולמעלה ולא זכיתי להבין דזה דוקא לר' יוסי אבל לדידן כיון דרבי ס"ל דאף ביום ראשון כל דפסקה פסקה ומעיקרא הי' סבור ביום א' ל"מ כיון דמעיינה פתוח א"כ ניהו דאנו מחמרינן אבל עכ"פ כל שהפסיקה בטהרה אף שראתה בשחרית טהורה. ומ"ש דאין אנו בקיאין בין נדה לזיבה הרשב"א הרגיש בזה ובכ"ז כתב דביום שני לא איכפת לן ואף דהוא מיירי בלא ראתה שחרית מ"מ א"צ להחמיר כ"כ ובכ"ז הדברים מראים כהחוו"ד דדוקא בשראתה בשחרית ומצאה עצמה טהורה דאל"כ לא שייך לומר דשאל לר' יוסי ועשה להיפך מסברתו ועכ"פ כשראתה ומצאה עצמה טהורה בודאי כשר בדיעבד ודו"ק. ומצאתי בחידושי רמב"ן דביום שני אפילו ראתה בשחרית ופסקה בטהרה באמצע יום ובה"ש לא הפרישה ומצאה אח"כ טמא הר"ז בחזקת טהרה ע"ש הרי דלא כתוס' ורש"י. שוב ראיתי שהתוספת בדף נ"ג כתבו עוד תירוץ וס"ל דאף ביום שראתה הוה הפסק טהרה אף בצהרים דלא כשיטת התוס' בדף ס"ח ושוב ראיתי בסדרי טהרה סי' קצ"ו ס"ק ט' שהאריך ג"כ בענין זה והעלה ג"כ דיש להחמיר כמ"ש הח"ד ולפענד"נ להוסיף דכל שראתה בו ביום אותו היום אינו בחזקת טהרה ול"מ בדיקה ואין להאריך עוד בזה ועי' בנו"ב מהד"ת.

ז

ב"ה תשובה לאבי מורי הרב הגאון וכו' מוה' ארי' ליבוש ני' בענין רובא דתלוי במעשה.

במ"ש על דברתינו במ"ג ח"א סי' ל"ט בהא דכתבו התוס' דלכך תפילין אינן נקחין אלא מן המומחה משום דחיישי' שמא יתעצל מלבדוק וע"ז הקשינו במ"ג שם דהא קי"ל המוציא תפילין מניחן ומכניסן וא"כ כיון דבדיעבד מותר לכתחלה יש לסמוך ע"ז וע"ז כתבת וז"ל ביום ה' ר"ח שבט תר"ח לפום ריהטא נראה די"ל לפי מ"ש הרמב"ן דרובא דתלוי במעשה לא אמרינן והטעם דאוקמי אחזקה דלא נעשה מעשה ואף דרובא עדיפא מחזקה מ"מ כאן החזקה ברוב עצמו והארכתי בזה במ"א והנה כאן ג"כ יש להעמיד המוכר בחזקת שלא למד ואף דאמרינן בתפילין רוב מצוין אצל תפילין מומחין הן היינו בכה"ג דמצא תפילין וא"כ אין האיש לפנינו ואנחנו חוקרים רק על התפילין אמרינן שהולכין אחרי רוב תפילין שכתובין מן המומחה ול"ש לומר דהעמד הכותב על החזקה שלא למד עדיין שהרי לא על הכותב אנו חוקרין רק על התפילין שלפנינו משא"כ אם קונה תפילין והאיש המוכר לפנינו יש להעמיד האיש על חזקתו ודו"ק כי לפענ"ד היא נכון ולדינא צ"ע עכ"ל. הדברים אשר יצאו מפיך יקר מפז והנה בהורמנא דידך שהנחת הדבר בצ"ע וגם כי הוא כלל גדול רובא דתלוי במעשה ואמרתי לברר הדברים. והנה לדבריך הוה א"ש מה דמבואר ביו"ד סי' א' מותר ליתן לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ ואם הוא לפנינו צריך לבדקו וכשאינו לפנינו סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה וכשהוא לפנינו צריך לבדקו משום דכשהוא לפנינו אנו דנין על השוחט עצמו ויש לאוקמי על החזקה שלא למד עדיין אבל כשהלך לו ואין אנו דנין על השוחט רק על אותה בהמה אם נשחטה כהוגן שפיר תלינן ברוב ובזה נלפענ"ד ליישב קושיית הט"ז בסי' צ"א ביו"ד ס"ק א' דלמה חיישינן דלמא ישכח ויאכל בלי בדיקה הא אף אם ישכח מותר דכל מקום דמותר בדיעבד בלי בדיקה מותר לסמוך לכתחלה על שיבדקנו אח"כ כמ"ש הב"י ביו"ד סי' א' ולפימ"ש א"ש דשם לכך מותר ליתן לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ דבאמת כ"ז שהשוחט אין לפנינו שוב הרובא דמומחין טוב מאד דכל שא"צ לחקור על השוחט ולכך כיון שבדיעבד מותר בלי בדיקה שוב מותר לכתחלה שיבדקנו משא"כ התם דאם יאכל בלי הדחה ניהו דבדיעבד מותר מ"מ שמץ חשש יש כאן מיהו יש לדחות דיש לומר כל שהשוחט הי' לפנינו שוב לא מועיל אף שילך דכל שידענו מי ומי השוחט ל"ש רוב דיש להעמידו בחזקת שלא למד דבשלמא כל שאנו מוצאין ולא נודע מי היה השוחט א"כ יש לאוקמי על הרוב אבל כאן שכבר אנו דנין על השוחט עצמו אף אם הלך כעת שוב ל"מ ועיקר אנו דנין על עיקר הדבר וממילא נמשך להמסתעף ממנו כמו שכלל לנו הריטב"א בעירובין דף ל"ו דעיקר אנו דנין על סיבת החזקה ואין אנו משגיחין על המסובב מהחזקה זו ועכ"פ סברתך לחלק בין מוצא תפילין לקונה תפילין יש לו מקום ובזה הי' נלענ"ד בהא דאמרו בריש גיטין לפי שאין בקיאין לשמה והקשו בתוספת מ"ש לשמה ממחובר וכדומה ולפמ"ש י"ל דבאמת אמרו שם סתם ספרי דדייני מגמיר גמירי ורבנן היא דאצריך ודחק רש"י למה אצרכו רבנן ולפמ"ש י"ל כיון דהוה רובא דתלוי במעשה לכך חשו רבנן ולפי"ז יש לומר דלכך חשו על מחובר ולא על שאר חששות דבאמת כל שבא לענינו הגט ואין אנו דנין על הכותב דלא ידענו כלל מי הוא ורק על הגט אנו דנין וא"כ אמרינן דמסתמא המצויין אצל גט מומחין הן וכתבו כהוגן בכל הדינים אבל לענין לשמה דחיישינן שמא נכתב על שם אחד מבני עירו ונמלך לגרש כמ"ש רש"י וא"כ מה שייך בזה רוב מצוין הא הוה רובא דתלוי במעשה וכאן ל"ש לומר דהגט נכתב מהמומחה ובקי בדינים כיון דבאמת יכול להיות דנכתב ע"ש אחר כהלכתו רק שבא זה ולקחו מאתו ל"ש חזקת הגט ושוב ל"מ הרוב ובאמת שגם בלי כל אלה ל"ק קושיית התוס' דע"ז ל"ש רוב מצויין אצל גט מומחין הן דבאמת הסופר כתבו ע"ש אחר כדינו ואח"כ כשנמלך מליתן ולקחו זה כיון שלא נודע מי היא ל"ש רוב מצויין אצל גט מומחין הן וז"ב. אך גוף דבריך דיש לאוקמי זה בחזקת שלא למד הנה אם כוונת על חזקת הגוף שנולד בלי לימוד א"א לפענ"ד דהא עכ"פ כיון דרוב מצויין אצל תפילין ושחיטה וכדומה מומחין הן איך שייך חזקה שלא למד הא כבר איתרע דהרוב מעיד שכבר למד וכל אדם בטבעו משתנה וחזקה העשוי להשתנות דאדם עיר פרא יולד ואח"כ לומד ויודע ועיין ברמ"א סי' א' דכל שנטל קבלה אין מטריפין למפרע ולא מוקמינן אחזקתו שלא למד ודוקא בשאני מסופקים אם למד כלל ולא נטל קבלה מוקמינן אחזקה משא"כ בזה כמ"ש הרשב"א עיין בט"ז שם ובנה"ך ובגוף הקושיא שהקשו האחרונים דהא דסמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה הא הוי רובא דתלוי במעשה לפענ"ד הי' נראה דזה אם אנו דנין אם היה כאן מעשה כלל כמו בבכורות שם דאנו דנין אם הי' כאן הולדה כלל אמרינן דהוה רובא דתלוי במעשה ולא מקרי רוב אבל שם הבהמה נשחטה או התפילין נכתבים וכדומה כל ענינים רק אנו דנין על האיש אם הוא מומחה א"כ אין אנו דנין על מעשיו כלל דניהו דהמעשה יש לומר שלא נעשה אבל כל שנעשה המעשה שוב אמרינן דבמומחה נעשה הדבר דרוב העושים זאת מומחין הן ואטו נ"מ בהמעשה הלז אם היא נעשה מהמומחה או מאינו מומחה ובזה אזלינן בתר רוב ובזה י"ל החילוק בין נטל קבלה דידענו שזה הי' מהרוב שמומחין הן א"כ לא מקרי רובא דתלוי במעשה אבל באינו נבדק כלל ולא נטל קבלה ל"ש להעמידו בתר רוב מומחין כיון דתלוי במעשה ויתכן יותר עפמ"ש התוספת בבכורות דף כ' דלכך באדם ל"ש לומר דהוה רובא דתלוי במעשה דהא הרוב בא ע"י תשמיש וביאר דהוה דבר שממילא ע"ש ולפי"ז בשלמא כשידענו שהיה מומחה א"כ כיון דעפ"י הרוב מומחה שעושה מעשה עושהו בחזקת כשר וטוב ולא יצא מכשול מתחת ידו שפיר אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ול"ש לומר דהוה רובא דתלוי במעשה כיון דהמעשה נעשה רק שאם הוא מומחה הפעולה נעשה בהכשר ואם אין מומחה לא נעשה בהכשר וכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אמרינן דהרוב מעיד שנעשה ממילא הדבר בהכשר דכל מומחה מסתמא עושה בהכשר משא"כ כשלא למד כלל שוב ל"ש לסמוך על הרוב כל שראינו ריעותא לפנינו ודו"ק היטב. עכ"פ גוף ענין רובא דתלוי במעשה נכון מאוד לפענ"ד והנה במ"ש לעיל סברת הריטב"א דעיקר אנו דנין על סיבת הדבר ולא על המסובב מחזקה היא לענין שליא בבית דעיקר אנו דנין על השליא כיון דזה המטמא ונכנס בבית ל"מ חזקת הבית ע"ש וכ"כ בשו"ת מזרחי ח"ב המכונה מים עמוקים סי' כ"א ובזה ישבתי על נכון מ"ש התוס' בע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה אי דהקשו התוס' דאף אם רוב עגלים נשחטו לע"ז באותה עיר אכתי איכא רוב בהמות שאינן נשחטות לע"ז וחזקת עגלים אלו שקודם שחיטה אינן לע"ז וע"ז כתבו כיון דלאחר שחיטה איתרע לה החזקה ע"ש וע"ז הקשה אותי הרב מו"ה אברהם קאמפף ני' דאמאי לא כתבו התוס' דנוקי הגבינות בחזקת היתר וא"כ אין מקום לתירוצם והשבתי דהתוס' ס"ל כאן כשיטת הריטב"א הנ"ל דאנו דנין על הסיבה וגם כאן דהגבינות בודאי בא מקיבות של העגלים וא"כ בזה יש רוב שנשחטות לע"ז ושוב אין לך לדון על חזקת הגבינות וז"ב. והנה הראני דביבמות דף קי"ט ע"ב הקשו באמת דנעמוד החלב בחזקת כשרות ולא תירצו כלום ואמר הוא משום דעל החלב ל"ש תירוצם והשבתי דז"א דגם חזקת החלב היא רק דכ"ז שלא נשחט והיה החלב בחזק' היתר וא"כ שוב שייך תירוץ התוס' וראיתי במהרש"א שכתב שם דבאמת דחסר בדברי התוס' התירוץ וצ"ל כמו שתירצו בע"ז דף ל"ד ע"ש אמנם בתוס' חולין דף פ"ו ע"ב מצאתי שהקשו באמת דנעמיד הגבינות בחזקתן והנה כפי הנראה שם לא ס"ל כשיטת הריטב"א הלז וכן נראה בכמה מקומות דלא ס"ל סברא זו ושפיר הקשו בעלי התוס' ואין להקשות על בעלי התוס' מזה ע"ז כמ"ש הרש"ל דרבים הי' ועכ"פ בע"ז ובחולין נחתו לסברא זו ולק"מ ומה שהקשה הרב הנ"ל עוד במה דאמרו בע"ז דף ל"ה ולפזר לי' משום דליתא לאיסורא בעיני' וע"ז אמר כיון דא"א בלא צחצוחי חלב הו"ל כאיתא לאסורי' בעיני' שהרי החלב יש בעין לפענ"ד נראה דזה לא מקרי איסור בעין דהא באמת לפרש"י דקאי על חלב טמא שנתערב עם חלב טהור עכ"פ או החלב טמא בעין שהרי נתערב ברוב ונהפך האיסור להיות היתר רק דבדבר שאסור משום בישולי עכו"ם אין הולכין בהו אחר נ"ט כמ"ש הראב"ד שלא יפרוצו ועיין בסי' קט"ו א"כ מקרי דליתא לאיסורא בעיני' ובכל שיטת הסוגיא דסברי משום קיבת ע"ז א"כ ל"ש זאת מיהו בפשיטות אין מקום לקושיא זו דבס"ד דאסרו משום דמעמידין בקיבת עגל דע"ז אינו ס"ל משום חלב שבה רק משום הקיבה עצמה וא"כ זה ליתא בעיני' ובאמת אינו רק פרש בעלמא ורק בע"ז החמירו אף בפרש אבל עכ"פ אין הקיבה בעין בהגבינות רק שכח החימוץ שבהקיבה היא מעמידה זה הגבינות וז"ב ופשוט. ואף את"ל דמעמידין בהחלב באמת בהט"ז לא ידענו מהך סברא דחידש ר"ח או ר"י משום דא"א בלי צחצוחי חלב ושפיר מקשה הש"ס וגם דהסברא דצחצוחי חלב לא שייך רק אם מעמידין בגבינה והגבינה מקבלת הכח שיש בהקיבה זה ל"ש שנשאר בעין אבל מה שמעמיד גוף הקיבה אינו רק פרשא בעלמא רק שבע"ז אסיר אף הפרשא אבל ל"ש שישנו חלב בעין כנלפענ"ד ובגוף קושיות התוס' הנ"ל דאף רוב עגלים נשחטות לע"ז האי שרוב בהמות שאין נשחטות וחזקת עגלים הללו קודם שנשחטו לא זכיתי להבין דאם הי' רוב עגלים לע"ז הו"ל קבוע ומה מהני רוב הגהמות הא עכ"פ אותן רוב עגלים הו"ל קבוע נגד רוב בהמות הנשחטות בכשרות והו"ל כמחצה על מחצה ולכך בעי שיהי' רוב וא"כ ל"ש קבוע דאם פירש אזלינן בתר רוב ורוב עגלים אינן נשחטות אבל אם הי' רוב שוב הי' קבוע מיהו י"ל דמ"מ מועיל החזקה של עגלים דניהו דקבוע הו"ל כמחצה על מחצה מ"מ לענין הנאה עומדין העגלים בחזקת שאינן נשחטין לע"ז א"כ שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא דעגלים ושוב הרוב דבהמות רובא מעליא מיהו בפשיטות נמי ל"ק דניהו דאקבע איסור בעגלים עצמם אבל לענין הגבינה שפיר י"ל דמרוב הבהמות נעשית שהן רוב נגד רוב של עגלים. ועיין בט"ז ביו"ד סי' ק"א. דכל שיש לפנינו שני קביעות וצד א' מהקביעות הוא רוב נגד הקביעות השני אזלינן בתר רוב וה"ה בזה דהבהמות הן רוב נגד העגלים. ובלא"ה ניהו דעגלים הן קביעות אבל לא נודע אם אולי מהחלב ומקום שהגבינה היה שם והו"ל נייד ול"ש קבוע ואף דהדרא לניחותא מ"מ בשעת עשית הגבינה לא הדרא לנחותי' ועיין תוס' כתובות דף ט"ו ודו"ק. והנה בקדושין דף נ"ה אמרו בהמה שנמצאת בירושלים וכו' זכרים עולות ופרש"י דחיישי' שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאת ממנה זבחים הם וע"ז שאל כיון דהרוב שהיא קדשים תלוי במעשה והמיעוט לא תלוי במעשה שחולין הם מעצמותם א"כ בכה"ג המיעוט שלא תלוי במעשה עדיף מהרוב דקדשים דתלוי במעשה וע"ז השבתי דכל הטעם דרובא דתלוי במעשה דאינו רוב משום דמחוסר מעשה וא"כ זה בצריך מעשה ממש אבל בקדשים דבפה נתקדש הו"ל כממילא דדיבורא לא מקרי מחוסר דיכול לומר ולחשב לשם קדושה ולא נקרא תלוי במעשה וז"פ ובזה ישבתי מה שהקשה בכ"מ דאמרו דנכבשינהו וניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש והא הוי רובא דתלוי במעשה שיצטרכו לנוד ולפמ"ש א"ש דכל שכבש ונידם א"כ הרי עשה מעשה שפזרם ובכה"ג שפיר נקרא רובא דלא תלוי במעשה דהרי כבר עשה מעשה ואינו מחוסר מעשה. אמנם בלא"ה אין מקום לקושיא דאטו אנו דנין אם נעשה מעשה שהרוב תלוי בה או לא וכאן אנו דנין על רוב ומיעוט שכבר נעשה המעשה וזה ל"ש רוב ומיעוט דאנו דנין אם הוא בר קדשים או שהוא חולין והרי בירושלים יש רוב שהיא כבר קדשים וכבר נעשה בה מעשה קדשים ודו"ק. ודרך אגב אומר במה שנחלקו הקדמונים אם חולצין במנעל במקום שאין סנדל שהתוס' והעיטור הביאו מירושלמי דאמר ר' יוסי פעם אחת וכו' אמרתי לו במה חלץ במנעל או בסנדל א"ל וכי יש סנדל במקומינו. א"ל מה ראה ר"מ לומר שאין חולצין במנעל וא"כ מבואר דכל שאין סנדל מותר להיות חולצין במנעל והרמב"ן דחה זאת דכל שאין שם סנדל אסור לחלוץ אפ"ה השיבו מר"מ אלמא דר"מ גזר אף במקום שאין סנדל מצוי ולפענד"נ דלאו ראיה משם דהרי הש"ס מפרש דטעמא דאסור במנעל גזרה משום מנעל המרופט א"נ חצי מנעל ולפי זה הרי אמרו בע"ז ריש כל הצלמים דר"מ חייש למיעוטא וגזר מקום שאין מעמידין אטו מקום שמעמידים ע"ש ובדף ל"ה. ולפי זה ה"ה כאן ר"מ גזר מקום שאין בו סנדל אטו מקום שיש בו סנדל דאז אסור לחלוץ במנעל אבל אנן לא קיי"ל כר"מ שם וה"ה במקום שאין סנדל דמותר והנה בהא דאמרו דגזר במנעל אטו מנעל המרופט או חצי מנעל נלפענ"ד דשניהם אמת דהרי סנדל ומנעל במה שנחלקו היא דמנעל היא רך וחשו שמא יקרע ומ"מ יכול לישבו על רגלו אבל סנדל קשה וא"א לישבו על הרגל לכשיחסר קצת וכמ"ש רש"י אבל הנמוקי יוסף הביא עוד פירוש דמנעל היא משני חתיכות אינו כעין שלנו ויש פנחא ועקב והסנדל כולו חתיכה אחת לכך גזרו אטו מנעל מרופט וגם אטו חצי מנעל ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף